יום חמישי, 28 בינואר 2010 

תשובה או שאלה?

לפני בערך שבועיים דן אריאלי פרסם מאמרון קצר במדור שהוא כותב ב-Technology Review (וגם בבלוג האישי שלו) בו הוא דיווח על ניסוי קטן שהוא ערך. אריאלי הקליד לתוך תיבת החיפוש של גוגל את המילים (באנגלית) "כיצד אני יכול לגרום לחברה שלי ל..." וגם את המילים "כיצד אני יכולה לגרום לחבר שלי ל...". כידוע, תוך כדי הקלדה גוגל כבר מתחילה להציג לנו אפשרויות לחיפוש, ולכן, תוך שנייה אריאלי קיבל השלמות מעניינות ביותר למשפטים שהוא התחיל. לא מדובר בתוצאות של חיפוש, אלא בתוצאות שהראו חיפושים אחרים שנערכו בעבר, על ידי אנשים אחרים. באופן כללי, אפשר להגיד שהתוצאות האלו חיזקו את הטענה שנשים הן מנוגה, ואילו גברים הם ממאדים.

הניסוי של אריאלי היה נחמד מאד – מסוג הדברים שכייף לשלוח לידידים עם סימן קריאה ועם תוספת נוסח "כל הכבוד לחשיבה היצירתית שעלתה על 'מחקר' מהסוג הזה". עם זאת, לא מדובר בסוג הדברים שעליהם אני מרבה לכתוב כאן. אבל אריאלי המשיך לחקור. במאמרון חדש הוא שאל את עצמו אם אולי הדפוסים שהוא מצא דרך החיפוש נשמרים או משתנים עם השנים. ולכן, הפעם הוא הקליד "כיצד אני יכול לגרום לאשתי ל..." וגם "כיצד אני יכולה לגרום לבעלי ל...". התוצאות אולי מעניינות, אבל שוב, הן אינן הסיבה שבגללה אני מדווח על זה כאן. לעומת זאת, שתי תגובות למאמרון כן דרבנו אותי לכתוב.

ספרנית אחת בין קוראי המאמרון החדש ב-Technology Review השיבה:
What fascinates me the most about this and the earlier article is that there are apparently a huge number of people typing fully-formed questions into Google rather than just a string of keywords. What do they think Google is, the Oracle at Delphi?

To us librarians, this phenomenon has huge implications for what we do in our own little search engines aka catalogues.
מפני שהספרנים הם אלה שמחליטים מה יימצא על המדפים של ספריות בתי הספר, ובעקבות זה, מאילו ספרים מותר לתלמידים להעתיק ומאילו לא, אני נוהג לכנות את ספרני בתי הספר כמשגיחי הכשרות של המערכת החינוכית. אבל למרות ההשמצה הזאת, אני שמח להודות שבעיני הספרנים ראויים להערכה רבה מאד. ספרנים הם מידענים מקצועיים שאפשר ללמוד מהם המון. ובכל זאת, משהו בהערה הזאת של ספרנית צרם לי. הביקורת שלה כלפי דרכי החיפוש של אחרים בגוגל נראתה לי מוזרה. התגובה של קורא אחר לדברי הספרנית חידדה את הבעיה:
You're a librarian, but it sounds like your searching strategies are about 4-5 years out of date. Search engines have gotten much better at natural language questions. Read the article again -- Google is not only answering natural language questions here; it's also making suggestions of other natural language questions!

The clear benefit of trying a natural language question first, then trying keywords strings, is that you might find the exact wording somewhere online. *Precision* is much greater. The "natural language doesn't work and entering stopwords is pointless" thing hasn't been true for years -- there are no stopwords anymore (or, more precisely, stopwords are handled differently today than they were 5 years ago, when they were just ignored).

The search strategies taught in library schools are often outdated. This is one example.
במפגשים ובהדרכות (הדי רבים) שלי עם אנשי חינוך אני מגלה ששיטות החיפוש של הרוב הגדול של המורים שאני פוגש כמעט לא השתנו כלל מאז ימי AltaVista. כפי שהמגיב השני למאמרון של אריאלי ציין, בעשור האחרון דרכי הפעולה של מנועי החיפוש השתנו המון, אבל מורים עדיין מחפשים, ומלמדים דרכי חיפוש, לפי שיטות שהתגבשו לפני שנים רבות. הכוונה שלי איננה שהם יודעים רק להקליד מילת חיפוש אחת ולהקליק על "חפש", ואינם מכירים "חיפוש מתקדם". אני דווקא פוגש לא מעט מס שפתיים ל-"חיפוש מתקדם". אבל רק לעתים רחוקות אפגוש מורה שמעז לערוך חיפוש בעזרת "natural language", ולעתים עוד יותר רחוקות אפגוש אחד שיחפש בחדשות במקום בדף הראשי של גוגל, או שישתמש באחד מהכלים הרבים הנמצאים במרחק קליק אחד מדף התוצאות של כל חיפוש.

וכמובן שמעבר להעדר ההעזה שמונע מהם להכיר אמצעי ודרכי חיפוש "חדשים", הרוב הגדול של המורים (ואולי גם של הספרנים) ממשיכים לראות את האינטרנט כלא יותר מאשר מרחב שאליו פונים כאשר רוצים למצוא תשובה לשאלה (אם כי, אם אנחנו רוצים תשובות, מנועי החיפוש של היום מסוגלים לענות על מגוון הולך וגדל של שאלות). הניסוי הזעיר של דן אריאלי מראה שככל שמנועי החיפוש צוברים יותר ויותר מידע על החיפושים שבני אדם עורכים, הם הופכים להיות כלי מחקר בפני עצמם. וכאשר הספרנים והמורים יבינו זאת, הם יוכלו לסייע לתלמידים לא רק באיתור תשובות, אלא בפיתוח של שאלות מרתקות.

תוויות: ,

יום שני, 25 בינואר 2010 

הדיגיטאליות איננה פתרון לכל

למרות ההצהרה שנמצאת כבר בשם הבלוג שלו – Teach Paperless, אינני מופתע שריצ'רד ווג'וודסקי כותב במאמרון חדש:
It was never about Paper vs. Digital.

It was never about No Tech vs. Tech.
ווג'וודסקי אמנם מבקש לקדם את הדיגיטאלי, ולהמעיט בשימוש בנייר, אבל אין זה אומר שהוא חושב שהדיגיטאלי צריך לקבור את הנייר, ולדחוק אותו אל ההיסטוריה. כפי שהוא כותב, אין זה עניין של אחד נגד השני. אם לפעמים נוצר הרושם שאלה מאיתנו שמבקשים לקדם את התקשוב רוצים לזרוק את הנייר ואת הספרים המודפסים, נדמה לי שזה מפני שאנחנו מרגישים שמול ההתנגדות הנמרצת לתקשוב שאנחנו לעתים קרובות פוגשים, יש צורך להציג את התקשוב בראש מורם. האמת היא שאנחנו שמחים לאפשר למחשב ולנייר לחיות בשלום ובשכנות טובה (ולא על תקן של "וגר זאב עם כבש" כאשר צריכים כבש חדש כל יום). העיקר הוא לאפשר לכל אחד לתרום בדרכו לקידום הלמידה.

אין זה אומר שאיננו רואים יתרונות בדיגיטאליות. אחרי שהוא מדגיש שלא מדובר בזה נגד זה, ווג'וודסקי בכל זאת מציין כמה מהיתרונות של הדיגיטאליות. הוא מציין את הגמישות של הדיגיטאלי מול חוסר הגמישות של המודפס, ומדגיש שהדיגיטאלי דורש התייחסות פעילה לעומת המודפס שמזמין פסיביות.

אישית, אני מסכים עם ההבחנות האלו. אבל אני בכל זאת מתרשם שלפעמים ווג'וודסקי מתלהב יותר מדי, ומייחס תכונות לדיגיטאליות שאינן יחודיות לה. במאמרון אחר מאותו היום, למשל, הוא כותב:
We don't need digital textbooks any more than we needed paper textbooks.

Kids need primary sources and smart teachers, not manufactured questions and one-size-fits-all standards.
גם עם זה אני מסכים. אבל יש כאן הכללה שאיננה מוצדקת. יש ספרי לימוד (textbooks – התרגום בעייתי) שמביאים מגוון מקורות לתלמיד. כמו-כן, יש ספרי לימוד שאינם דורשים מהתלמיד לענות על שאלות כמו "באיזו שנה ...", או שמובילים את התלמיד להסיק רק מסקנה אחת "נכונה", אלא מגישים לתלמיד היבטים מגוונים של סוגיות שונות. זאת ועוד: ללא קשר לאמצעי ההגשה, מודפס או דיגיטאלי, מערכות חינוך אינן יכולות לא לכוון או להשפיע על ההבנות ועל הדעות של תלמידים. עם כל הכבוד לפתיחות, תפקיד המורה איננו רק פתיחת דלת כדי לאפשר לתלמיד לצאת לדרך. עליו גם להצביע על הדרכים השונות הפתוחות מול התלמיד, להמליץ על אלו שנראות לו, ולצייד אותו בכלים שמאפשרים לו לבחור דרך טובה וכדאית.

ודווקא כאן, לדעתי, הבעיה עם המאמרון הראשון של ווג'וודסקי. הוא מציג שני תפקידים שונים של הספר – מצד אחד, הרחבת הדעת, ומול זה השלטת דעה ריכוזית – ומציין ששני אלה קיימים בו-זמנית:
We tried for 400-some years to use printed books to get the word out to more and more people. But we also used books as a means to limit authority and make lots and lots of money for a relative selected few.
אבל כאשר בהמשך הוא מביע שביעות רצון מכך שהתקופה הזאת מגיעה לסיומה, נדמה לי שעלינו להבין שלדעתו התפקיד של הספר ככלי שהגביל את האוטונומיה של הלומד (תוך כדי הגדלת הרווחים של "מעטים") היה התפקיד היותר ראשי. ווג'וודסקי מעלה על נס "הספרות הבלתי-מוגבלת של האנושיות" שעכשיו, תודות לדיגיטאליות, זמינה לכולנו. אני משוכנע שהוא יודע שגם הספר המודפס, והספריה, אפשרו גישה ל-"ספרות" הזאת, ולכן קשה לא להרגיש שהציפייה שלו שבאמצעות הדיגיטאליות תלמידי בתי הספר ישתחררו מכבלי ספר הלימוד ופתאום יצליחו לעצב את הלמידה של עצמם איננה אלא תקווה אוטופית שעתידה להכזיב.

אני משוכנע שלספרי לימוד דיגיטאליים יתרונות על אחיהם המודפסים (אם כי נכון להיום יש להם גם מספר חסרונות). אבל גם אם, כפי שטוען ווג'וודסקי, הספר הדיגיטאלי פותח פתח להזדמנויות לימודיות מעבר למה שהספר המודפס מאפשר, לצערי התלמידים של היום, וגם מוריהם, עדיין אינם יודעים לנצל את ההזדמנויות האלו. הדיגיטאליות לבדה לא תביא לפריחה של סקרנות ושל חשיבה ביקורתית. כדי שתלמידים ירכשו את אלה, וכדי שהם ילמדו כיצד לנצל את השפע הדיגיטאלי ולא ללכת לאיבוד בו, הם עדיין זקוקים לתיווך של המורה – אולי אפילו יותר מאשר בסביבה של ספרי לימוד מודפסים.

תוויות: ,

יום שישי, 22 בינואר 2010 

ועכשיו שאנחנו יודעים ... אז מה?

אני חושש שמאמרון חדש של טרי פרידמן בבלוג שלו עשוי לגרום לו לאבד כמה חברים. פרידמן כותב על המהדורה החדשה ביותר של סרטון הווידיאו הפופולארי Did You Know?, ומשמיע את דעתו שמדובר בסרטון ממש איום. הוא מפרט:
All it does is present fact after fact (assuming they are facts), as if the facts in themselves are important.
הסרטון בגלגוליו הקודמים זכה למיליוני צפיות, ולשבחים רבים. עדות להערכה שרוכשים לו היא העובדה שהמהדורה החדשה הזאת הופקה יחד עם השבועון הבריטי החשוב Economist. אבל פרידמן לא מושפע מהפופולאריות. הוא מבקש לבדוק את התוכן. וכאשר הוא עושה זאת, הוא מסיק את המסקנה שהסרטון לוקה בחסר. לדעתו הסרטון מפגיז את הצופה ב-"עובדה" אחרי "עובדה" כך ש:
it's difficult to mentally process them, let alone evaluate them in terms of their potential impact.
שמחתי מאד שמישהו בקהילה החינוכית סוף-סוף העז להשמיע את הביקורת הזאת. הרי הסרטון בסך הכל משזר יחד אוסף של "עובדות" (בכלל לא ברור אם אכן יש כיסוי לרבים מהנתונים) בקצב מסחרר. הרושם שנוצר הוא שהעולם של היום, וזה שלקראתו אנחנו צועדים בצעדי ענק, שונה לחלוטין מזה שאנחנו מכירים היום. אבל אין בסרטון אפילו רמז לגבי מה שעלינו לעשות מול ה-"מציאות" העתידית הזאת. כבר מהגירסה הראשונה של הסרטון לא התלהבתי ממנו. אבל לשם ההגינות חשוב לציין שהכוונה של קרל פיש שחיבר אותו (כמצגת פאואר-פוינט) היתה צנועה מאד. הוא הכין את המצגת כפתיח לדיון אצל המורים בבית הספר שלו, בתקווה שהיא תעורר שאלות סביב מטרות החינוך והכלים שבאמצעותם אפשר לחנך לעתיד. הוא לא ציפה שהסרטון, בגירסאותיו השונות, יזכה למיליוני צפיות. לצערי, אפשר להגיד שמה שקרה הוא כמעט ההפך ממה שפיש קיווה. במקום להציב סימני שאלה, המצגת הפכה לסימן קריאה. במקום שהצופים ישאלו כיצד כל ה-"עובדות" האלו משפיעות על החיים שלנו, ועל החינוך, הם פשוט מסיקים מסקנה גורפת, ונדושה, שהכל צריך להשתנות.

לפרידמן אין אשליות בנוגע להשפעה האפשרית של הביקורת שלו על הפופולאריות של הסרטון. הרי:
It's shown in schools all over the place, where headteachers and principals, who one would have thought could exercise enough critical judgement to recognise an emperor with no clothes, say how fantastic it is.
כמו פרידמן, הפופולאריות של הסרטון מציקה לי. קשה לי להבין למה התקפה מהירה של נתונים לא מבוססים המוצגים כעובדות, בלי כל התייחסות למשמעות שלהם, גורמת להתלהבות אצל כל כך הרבה אנשי חינוך. הרי צורת הצגת הנתונים איננה מעודדת פיתוח של החשיבה הביקורתית שאנחנו אמורים להקנות. לא ברור שכמויות המידע האדירות שנוצרות היום, שנזכרות בסרטון, בכלל צריכות להשפיע על כיצד אנחנו חיים או לומדים, ואילו הסרטון רומז שהן צריכות לחולל שינוי מהותי, מבלי להסביר לנו מה אופי השינוי הזה.

מעניין לציין שהגירסה החדשה של הסרטון מתמקד באופן כמעט בלעדי בנתונים הקשורים לתקשורת. זה שונה מאד מגירסאות קודמות שניסו להפחיד את העולם דובר האנגלית שהודו וסין מאיימות על עליונותו. אפשר לברך על כך שההיבט הזה, הנסיון להפחיד, צומצם מאד. ובכל זאת, לא ברור למה בגירסה החדשה הדגש הוא על התקשורת. קשה לי להבין למה מספר המסרונים שנשלחים על ידי בני הנוער של היום חשוב כל כך.

אחרי הנתונים הרבים שחולפים לפנינו, הסרטון מסיים במילים "and now you know". אכן, עכשיו אנחנו יודעים – אם אכן מה שלמדנו באמת נכון. אבל נדמה לי שהיה נכון יותר לסיים בשאלה "אז מה?". ב-YouTube אפשר למצוא חיקוי היתולי של הסרטון שמביא נתונים מפוקפקים. הבאת נתונים כאלה היא בעצם דרך לשאול "אז מה?". אבל מעניין, ואולי גם עצוב, שרק מעטים מאלה שמשאירים תגובות לסרטון תופסים שמדובר במתיחה. יתכן שזה רומז שהתרגלנו לקבל את ה-"עובדות" שלנו בדרך שאיננה מגרה אותנו להטיל ספק. אפשר לקוות שהביקורת של פרידמן תגרה אנשי חינוך לעשות זאת.

תוויות: ,

יום שלישי, 19 בינואר 2010 

היום איננו כמו אתמול

לפני כשבועיים לוסי דל-לה ברייר, בבלוג Infinite Thinking Machine, הביעה את המשאלה שלה לשנה החדשה. היא כתבה שהיא מקווה שהחוק הפדראלי בן ה-10 שעוסק בהגנה על ילדים ובני נוער באינטרנט, ה-Children's Online Privacy Protection Act, ישונה כדי שהוא יתאים למציאות של היום. דה-לה ברייר איננה טוענת שאין שום צורך להגן על ילדים בסביבות מקוונות, אבל היא סבורה שהדרכים שבהן אנחנו לומדים, וחיים, בסביבה המקוונת היום שונות מאד מאלו שהכרנו לפני עשור. לפני עשור, למשל, רבים חששו לערוך קניות ברשת, ואילו היום מדובר בפעולה מקובלת, ואנחנו אפילו מנהלים את חשבונות הבנק שלנו דרך האינטרנט. לאור המציאות הזאת היא שואלת:
Could it be that ten year old regulations aimed at protecting our children's privacy need to be updated? Wouldn’t the first year of a new decade be the perfect time to remove one of the barriers to using 21st century tools in today’s schools?
לפי דה-לה ברייר, מפני שהחוק הנוכחי מחמיר מאד, אתרים רבים חוששים להפתח לבתי הספר, ונוצר מצב שבו מקורות מידע רבים, וגם כלים שיכולים לסייע ללמידה, חסומים בפני תלמידים ומוריהם. אם בגלל פתיחות גדולה יותר, או אם מפני שמערכות הבקרה רפויות יותר, המצב בארץ הרבה יותר טוב מאשר זה שבמדינות רבות בארה"ב. ממה שאני הצלחתי להכיר במשך השנים האחרונות, לבתי הספר בארץ גישה די חופשית לאתרים ולכלים. בגלל זה, למרות שדבריה של דה-לה ברייר עוררו אצלי הזדהות והסכמה, עד אתמול לא הרגשתי צורך להתייחס אליהם במסגרת שעוסקת בחינוך בישראל.

אתמול השתתפתי ביום עיון שעסק בהיבטים שונים של רגשות באינטרנט. בין היתר שמענו הרצאה על אהבה ברשת. המרצה הדגיש שהרשת מתאפיינת (בין היתר) באפשרות/צורך לדמיין את הזולת, ובאנונימיות. לקח לי כמה דקות עד שהבנתי שהוא מתאר מצב שהכרנו לפני הרבה שנים – לפני שכל מחשב נייד נמכר עם מצלמה מובנית, ולפני שפייסבוק נעשה לחוויה האינטרנטית המרכזית של רוב האנשים המחוברים. מה לעשות, היום מדובר במרחב מאד לא אנונימי שאיננו משאיר הרבה מקום לדמיון. בהמשך שמענו הרצאה שעסקה בסכנות שאורבות לבני נוער ברשת. אינני טוען שאין שם סכנות, אבל תוך כדי האזנה הרגשתי שמשהו צורם, ורק אחרי מספר דקות הבנתי שכל הדוגמאות שהובאו היו די ישנות. היה לי די ברור שהמציאות שתוארה בהרצאות האלו שונה מאד מזאת שבני הנוער שמתחברים היום מכירים.

בעוד חודש חל היום הלאומי לאינטרנט בטוח. אינני יודע כיצד מערכת החינוך מתכוונת לציין את היום, אבל ספק אם עשרות אלפי התלמידים עם חשבונות בפייסבוק יהיו קשובים להרצאות השגורות מהשנים הקודמות על הסכנות שברשת ועל החשיבות של לא למסור פרטים אישיים.

בסיום המאמרון שלה לוסי דה-לה ברייר חוזרת לצורך בעדכון החוק:
Surely this 10 year old regulation could use a facelift to reflect the realities of how we live and learn today.
זה בוודאי נכון גם אצלנו. אם באמת בכוונתנו לחנך לשימוש נבון ברשת, הערכה מחודשת והתאמת ההסברים והאזהרות שלנו למציאות האינטרנטית של היום לא יכולות להזיק.

תוויות: ,

יום ראשון, 17 בינואר 2010 

את מי זה אמור לשרת?

כתבה ב-Wired Campus של ה-Chronicle of Higher Education מהימים האחרונים מדווחת על חוק חדש במדינת קליפורניה הקובע שעד שנת 2020 כל ספרי הלימוד במדינה המיועדים למוסדות להשכלה גבוהה חייבים להופיע במהדורות דיגיטאליות. התייחסתי כאן בעבר להצהרות של מושל קליפורניה בעד ספרי לימוד דיגיטאליים, והדגשתי שאני סבור שהמניעים שלו אינם שיקולים חינוכיים אלא כלכליים. אבל ללא קשר לשיקולים אלה או אחרים, יש משהו מוזר בחוק החדש הזה. אולי הספרים הדיגיטאליים יחדרו לתוך מערכות החינוך מאד לאט, אבל נכון להיום עשר השנים עד 2020 נראות כתקופה ארוכה ביותר. סביר להניח שעד שהחוק שמחייב ספרים דיגיטאליים ייכנס לתוקף כבר לא יהיה בו צורך. עד אז, עם או בלי חוק שמחייב זאת, ספרי הלימוד כבר יהיו דיגיטאליים.

הכתבה מביאה את דבריו של העוזר הפרלמנטארי של נציגת הסנט של קליפורניה שהציעה את החוק. מתברר שלא מדובר רק בשיקולים כלכליים:
Mr. Schwab also said that the law would encourage professors to integrate technology into the classroom; spark more student interest in science, engineering, and math; and give students marketable skills in using technology.
קשה לקרוא את ההסבר הזה בלי לגרד קצת בראש. אישית, אני מוצא חיוב רב בספרי לימוד דיגיטאליים, אבל אינני מבין למה דווקא הספרים האלה יעוררו התעניינות במדע, בהנדסה ובמתמטיקה אצל הסטודנטים שנדרשים לקרוא אותם. אולי בגלל זה אינני מופתע שיש גם שיקול כלכלי. לפי אותו עוזר פרלמנטארי, רוצים לעזור לסטודנטים לחסוך כסף. הרי:
... even today, one textbook with a list price of $173.33 is available electronically for $95.33.
ולכן רכישת ספר דיגיטאלי בהחלט יחסוך כסף. אבל בהמשך הכתבה קשה לזהות בדיוק מי יזכה לעזרה הכלכלית. אנחנו קוראים ש-24% מכל ספרי הלימוד האקדמיים אינם נמכרים, והם מוחזרים למו"לים. בנוסף, מכירת ספרי לימוד משומשים פוגעת ברווחי המול"ים. לכן:
By making a textbook available in electronic form, the publisher can still make a considerable profit from the six-month rental fee.
במילים אחרות, הסטודנטים עתידים לשכור את הספרים לתקופת הלימודים, כך שהספרים לא יהיו שלהם, אלא רק ברשותם לתקופה מוגבלת. אפשר לנחש שאם סטודנט יהיה זקוק שוב לספר מסויים (ולמרות שזה נשמע מאד לא הגיוני, אולי בכל זאת הוא ירצה לעבור שוב על משהו שהוא קרא בסמסטר הקודם) יהיה עליו לשכור את הספר שוב, במחיר גבוה.

יכול להיות שהשיקולים הכלכליים אינם המרכזיים שהובילו לחקיקת החוק, אם כי זה בהחלט הרושם שמתקבל. אין ספק שלחוק יש גם פן חינוכי. בבלוג שלה, מישל פקנסקי-ברוק מנסה להתייחס לחוק מהפן הזה. היא מציינת שאם הכוונה היא להטמיע מיומנויות טכנולוגיות, ספרי לימוד דיגיטאליים, חיוביים ככל שיהיו, אינם הדרך לעשות זאת:
Integrating collaborative learning activities through the use of social networking and other forms of participatory learning environments is how we begin to cultivate not only technological skills but skills that are necessary for success in the 21st century: collaboration, global literacy, digital citizenship, innovation.
היא צודקת. אבל נדמה לי שהיא יוצאת מההנחה שלמחוקק בקליפורניה היו באמת כוונות כאלה. ספק אם זאת באמת היתה הכוונה.

תוויות: ,

יום שני, 11 בינואר 2010 

איזה רעיון מוזר - לסמוך על המורה!

רבים מאיתנו שעוסקים בתקשוב בחינוך רואים בתקשוב אמצעי ליצירת חוויה לימודית עשירה יותר מאשר זאת שרווחת ברוב בתי הספר של היום. הגישה למידע, ריבוי צורות הייצוג, האפשרות ליצור קשר עם לומדים אחרים, גם מקרוב וגם מרחוק, ועוד, מהווים תשתית שעליה אפשר ליצור למידה משמעותית שעשויה לחדור גם לראש וגם ללב של התלמיד. למרבה הצער, מספר מחסומים עומדים מול יישום השינוי המקווה הזה בבתי הספר. בין המחסומים האלה בולטת הציפייה שכל תלמיד ייבחן במבחנים סטנדרטיים, ושכל תלמיד יגיע לאותם הישגים. אל הציפייה הזאת מתלווה הרצון למדוד את האפקטיביות של המורה לפי התוצאות של תלמידיו במבחנים האלה. וכמובן הסטנדרטים, והמבחנים, מכתיבים שיטות הוראה שמתבססות על השינון של עובדות יבשות. במקום ליצור חוויית למידה, בתי הספר עסוקים ב-teaching for the test.

כתבה שהתפרסמה השבוע באתר האינטרנט של ה-BBC מדווחת על דוח של ועדת חינוך פרלמנטארית שהתפרסמה לפני שבוע:
The report highlighted the "adverse effects" that often flow from a target-driven school culture and criticised Ofsted (ה-Office for Standards in Education) for taking a narrow, results-based view of learning in schools.
הוועדה כמובן איננה ממליצה לבטל הערכות, וגם לא מבחנים. אבל לשון הכתבה מעניינת ביותר מבחינת מה שמתואר בתור הכיוון הרצוי כדי להגיע להערכה משמעותית:
The report did not argue for an end to all external assessment. But it called for a shift toward more within-school, teacher-led assessment. This, it said, would not only save money but also a lot of the teaching time that is lost to exam preparation and administration.

And this is the key point: it is not about dropping school accountability altogether, but about making sure it does not obstruct teaching and learning.
משום מה, רעיון כל כך פשוט כמו לשאוף להערכה אמיתית, אבל לא לתת להערכה הזאת לפגוע בהוראה ובלמידה, נשמעת בימינו די מהפכנית. זאת ועוד. הכתבה מוסרת לנו שהוועדה ממליצה על עוד יסוד חשוב בהכנת הערכות – לא למסור את מלאכת ההערכה לידיים חיצוניות, אלא לסמוך על המורים – "trust the teachers".

לפני שבוע ג'ון ספנסר (מי שכותב את הבלוג הנהדר Adventures in Pencil Integration) פרסם בבלוג האישי שלו (תודה לסוזן שהכירה לי אותו) דו-שיח בנושא מבחנים שהתנהל בינו (המורה) לבין תלמיד:
"Hey Mr. Spencer, why do we have the Galileo if we already have common assessments and quizzes and projects with rubrics."
"Great question."
"If the purpose of an assessment is to see if I'm learning, isn't assessment happening every day?"
"Uh  huh."
"So, would they rather spend our time on teaching instead of assessing what they already assessed?"
"Yeah, you would think."
אכן, הגיוני לחשוב שבתי הספר היו מעדיפים לעוסק בהוראה ובלמידה במקום לעסוק באופן אובססיבי בהערכת התלמידים באמצעות מבחנים חיצוניים (Galileo הוא מערך מקיף של מבחנים סטנדרטיים). אבל מתברר שמה שהגיוני איננו תמיד מה שעושים. אפשר אולי להתעודד בכך שהדוח הבריטי שהתפרסם עכשיו מצביע על תזוזה בכיוון בריא יותר.

תוויות: , ,

יום שישי, 8 בינואר 2010 

ושוב, המחשב איננו תורם

כאשר פתחתי את המחשב היום מספר מקורות "הבהבו" אצלי ומסרו לי על כתבה בעיתון הארץ על מחשבים בחינוך בישראל. במידה רבה הכתבה מבוססת על הטענות של פרופסור גבי סלומון, ובין היתר ש:
מחקרים שהקיפו עשרות אלפי תלמידים ברחבי העולם מגלים כי הקשר בין הישגים לימודיים למחשוב הוא אפסי, ולעתים אפילו שלילי.
אני מודה שהדבר הראשון שעשיתי כשעיינתי בכתבה היה לחפש תאריך. בשבועות האחרונים הקלקתי על מספר קישורים דרך קורא ה-RSS שלי או דרך אמצעים אחרים בציפייה להגיע לחומרים חדשים, אבל גיליתי שאותם מאמרים שהוזכרו היו די ישנים. היו אפילו לא מעט מאמרים "חדשים" שאליהם כבר התייחסתי כאן. היות וגם אני נמצא בפיגור תמידי בנסיון לקרוא את כל הדברים שמגיעים אלי, אני יכול להבין שזה קורה גם לאחרים, ולכן היה הגיוני שאותם קישורים היו לכתבה ישנה. בפתיחת כתבה קראתי ש:
בשבועות האחרונים מגבשים במשרד החינוך תוכנית חדשה למחשוב בתי הספר, כזו שתכלול תוספת של עמדות מחשבים ושינוי מתבקש גם בדרכי ההוראה ובהכשרת המורים.
והנה, גם הפתיחה הזאת רמזה לי שכבר קראתי את הכתבה. הרי כל מי שעוסק בתקשוב בחינוך יודע שתוכניות חדשות מופיעות בתדירות גבוהה, כך שניסוח כמו "בשבועות האחרונים" איננו מסגיר שום דבר לגבי מתי הדברים באמת התרחשו.

אבל עיון בתאריך, ומאוחר יותר גם הצצה בדף הראשי של העיתון המודפס, הראו לי שהכתבה אכן מהיום. אני מודה שהתחושה הראשונה שהתעוררה אצלי כאשר הבנתי שבאמת מדובר בכתבה מהיום היתה תחושה של רוגע – אם זה מה שיש לעיתון לפרסם בעמוד הראשי, כנראה ששום דבר רציני לא קרה אתמול. ובכל זאת, התקשיתי להבין למה עיתון מכובד כמו הארץ בחרה למחזר את הטענות של גבי סלומון שכבר התפרסמו, כמעט מילה במילה, פעמים רבות בעבר.

ומה הם המחקרים שעליהם סלומון מבסס את הקביעות הכל כך קשות שלו? בין היתר, הכתבה מספרת לנו שמחקר משנת 2007 מצא שיותר מכל גורם אחר, מה שמשפיע על הישגי התלמידים הוא איכות המורה. מותר כאן אולי לציין שמדובר בממצא מוכר היטב ממחקרים רבים אחרים, מהרבה לפני 2007. ספק אם מדובר בנתון שהיה מגיע לעמוד הראשי של עיתון אם לא היו משתמשים בו כדי לנגח את התקשוב. הבעיה היא שלנתון הזה אין, בעצם, קשר לתקשוב – יש מורים איכותיים עם תקשוב ובלי תקשוב, ומורים לא איכותיים עם תקשוב וגם בלי תקשוב. (אגב, יתכן שאין זה מדוייק להגיד שהגורם החשוב ביותר הוא המורה. מורים מצויינים אכן יכולים לקדם תלמידים עניים, תלמידים שאינם מקבלים טיפול רפואי ראוי, ותלמידים רעבים, אבל שיפור בתנאים הכלכליים הבסיסיים של התלמידים האלה עשוי לתרום עוד יותר לשיפור בהישגים הלימודיים שלהם.)

מותר גם לשאול לגבי המחקרים שהוזכרו בתחילת הכתבה – אלה שהצביעו על קשר "אפסי, ולעתים אפילו שלילי" בין המחשוב לבין ההישגים של תלמידים. האם כל כך קשה להביא מקור שאפשר לבדוק או, במהדורה האינטרנטית, קישור למקורות? הנה, למשל, קישור למחקר אחד, משנת 2007, שמצביע על שיפור בכישורי כתיבה בעקבות פרויקט של 1:1 במדינת מיין. אולי שיטות המחקר של המחקר הזה אינן מקובלות על סלומון; אולי התוצאות אין משכנעות. אבל קשה מאד להכריז חד משמעית שאין מחקרים שמצביעים על השפעה חיובים של מחשבים על הישגים של תלמידים.

בסיום הכתבה מופיע ציטוט נוסף מסלומון:
אני לא נגד המחשוב, אלא נגד שימוש עיוור במחשבים. צריך למצוא את ההיבטים בהם המחשב יכול לתרום באופן ייחודי, ולא להכניס עוד ועוד מחשבים לבתי הספר.
נוצר הרושם שהגבי סלומון של סוף הכתבה הוא אדם אחר מאשר הגבי סלומון של תחילתה. הרי בקטע הזה פתאום אנחנו קוראים שהבעיה איננה המחשב, אלא השימוש הלא נבון בו. אני כמובן מסכים עם הקביעה הזאת, ואינני מכיר אף איש חינוך שעוסק בתקשוב שהיה חולק עליה. אבל אם אני מסכים איתו, למה כל התלונות של המאמרון הזה? לשאלה הזאת תשובה די פשוטה.

פעם אחר פעם מציפים אותנו באמירות שרומזות לנו שרק גבי סלומון (ומי שכותב את הכתבה) יודע מה באמת צריכים לעשות עם מחשבים בחינוך. כמעט באותה קלות שאפשר לשלוף ציטטות נדושות מהמגירה אפשר גם לצאת לשטח ולמצוא מורים רבים שהם שותפים לדעה שדרוש שימוש נבון בכלים דיגיטאליים. אבל הם לא רק שותפים לדעה הזאת – הם גם פעילים מאד, בעבודה היום-יומית שלהם, בנסיון לעצב את דרכי ההוראה שלהם כדי שהלמידה של תלמידיהם תהיה גם מעניינת ומשמעותית. הם מבקשים ליישם שימוש נבון בכלים מסוגים שונים – באינטרנט, ברשתות חברתיות, במחשבים ניידים, בטלפונים סלולאריים, וכן, אפילו גם בלוחות אינטראקטיביים. ההתעלמות מהעבודה הטובה שמתרחשת בשטח, התעלמות שהיא אופיינית כל כך לכתבות מהסוג הזה, היא עלבון לאותם מורים, ובוודאי איננה מקדמת את השימוש הנבון, והמוצלח, של הכלים האלה בחינוך בארץ.

תוויות: ,

יום חמישי, 7 בינואר 2010 

תרגיל מחשבתי מאלף

המלצה חמה ביותר של ריצ'רד ווג'וודסקי בבלוג Teach Paperless גרמה מה לי להזדרז ולהקליק על קישור לבלוג חדש – Adventures in Pencil Integration. עוד לפני שהספקתי לקרוא את כל הבלוג היה לי ברור שאשמח גם אני להמליץ עליו. ועכשיו, אחרי שקראתי את כל מה שעד עכשיו התפרסם שם, אני ממשיך להמליץ – בהתלהבות.

הבלוג, שנכתב על ידי מורה בשם ג'ון ספנסר, מספר את הסיפור של טום ג'ונסון, מורה בבית ספר במחוז קטן בארה"ב ... בשנת 1897. התלמידים בבית הספר של ג'ונסון כותבים על לוחות אישיים בעזרת גיר, וג'ונסון הוא בין החלוצים שרוצים לאמץ טכנולוגיה חדשה – העפרון. בבלוג/יומן שלו הוא מעלה את מחשבותיו על הטכנולוגיה הזאת, על התגובות של המורים ושל ההורים, ועוד.

אני מרבה להדגיש שהטכנולוגיה בכיתה לא התחילה עם המחשב, ושיש טעם לחשוב על כיצד העפרון השפיע על תהליכי הלמידה וההוראה שרווחו לפניו. הבלוג/יומן של ג'וסון בוחן את ההשפעה הזאת, ומפני שהוא בונה עולם די מלא, היבטים שונים של ההשפעה הזאת באים לביטוי. אינני יודע הרבה על בתי הספר בארה"ב בסוף המאה ה-19, ואני מניח שהרבה ממה שמופיע בבלוג איננו מדוייק מבחינה היסטורית. אבל ספנסר מצליח לשלב לתוך העולם של ג'ונסון הרבה סוגיות שמעסיקות אותנו היום. לדוגמה, הוא מביא דיון בין ג'ונסון לבין המורה בבית הספר שמופקד על הטמעת השימוש בעפרון שאיננו מרוצה מהשימוש בעפרון בכיתה עצמה:
"Yes, but they are already learning it in the Pencil Lab. I teach them penmanship skills and most of them have already learned to put together a document of words."

"I assure you that I won't be teaching pencil skills. Instead, we will be using pencils within the curriculum."

"Tom, these kids don't know the basics. I see how they treat my pencil lab. I've had four pencils stolen despite the fact that they are bolted to the desktop. Yours will be mobile. Kids snap off erasers. I'm just worried about you, that's all."
יש מורים שדואגים שאם תלמידים יביאו עפרונות מהבית לבית הספר ייווצר פעם בין העשירים לעניים, והורים שמביעים חשש שבאמצעות העפרון הילדים שלהם יתחילו להתכתב עם אנשים מפוקפקים, ועוד. ג'ונסון גם איננו מתלהב מאיש המכירות של חברה שמשווקת חוברות עבודה לבית הספר. מנהל בית הספר מתעניין מאד בחוברות ושואל אם המורים צריכים לקבל הכשרה מיוחדת כדי להשתמש בהן:
"We provide our own professional development. However, trust me, it's a very user-friendly system. Teachers love it, because it replaces the teacher with the program. Think of it this way. You move from a sage on stage to a guide on the side."

Note to self: never trust people who rhyme their responses.

Don't get me wrong. There is a time to practice discreet skills. But it seems to me that worksheets fail to inspire. If you aim for "basic skills" you won't hit it. If students work on authentic pencil-integrated projects, though, and have to use critical thinking, the skills will increase along the way.
שוב, סביר להניח שאין כאן דיוק היסטורי. אבל ההצצה הזאת לתוך העולם של מורה שמתלהב מהעפרון יוצרת הזרה, ומאפשרת לנו לראות את הסוגיות שעולות סביב התקשוב באור קצת אחר מהמקובל. מדובר בזווית ראייה שונה – ראייה שאנחנו מאד זקוקים לה. הבלוג התחיל עם השנה החדשה, ונכון לעכשיו יש בו 18 כתבות (וגם לא מעט תגובות – חלק מהן ממש ברוח המאה ה-19). אינני יודע אם סנסטר יוכל להמשיך לפתח את העולם שהוא יוצר, אבל אפשר לקוות שכן ... ולהמליץ בחום על מה שהוא כבר יצר.

תוויות: ,

יום שלישי, 5 בינואר 2010 

תחזית לא מעודדת במיוחד

בדרך כלל לא קורה שאצטט כאן את אותו הבלוגר בשני מאמרונים רצופים. ההיצע של חומרים מעניינים שאליהם אפשר, ואף ראוי, להתייחס כל כך גדול שלחזור לאותו בלוגר יום אחר יום נראה לי כהתנהלות רשתית לא נכונה. והאמת היא שאין לי אמת מידה מוצקה שעל פיה אני קובע מה יזכה להתייחסות כאן ומה יישכח – על פי רוב ה-"שיטה" שלי היא פשוט תחושת בטן שמה שקראתי ראוי להפצה רחבה יותר, ושאולי אפילו יש לי משהו להוסיף עליו.

כל זה בא על מנת להסביר למה טיפה מוזר בעיני שגם הפעם אני מתייחס למאמרון של לארי קובן. אתמול נעזרתי בדבריו על מנת להדגיש שהתקשוב עשוי לאבד את הפן ההומניסטי שלדעתי צריך להימצא בבסיס הטמעתו בחינוך. והנה, מאמרון של קובן שהתפרסם מספר ימים לפני המאמרון ההוא גם מעלה נקודה חשובה ביותר. בקהילת התקשוב החינוכי נהוג להכריז שהתקשוב ישנה לחלוטין את פני החינוך כפי שאנחנו מכירים אותם היום. במאמרון שלו קובן "מנבא" ששינוי מהותי כזה איננו עתיד להתרחש בעשור הקרוב.

קובן מתאר שתי גישות לחיזוי העתיד – השמרנית והאוטופית. לפי הגישה השמרנית העתיד הוא המשך של מגמות קיימות, ואילו לפי הגישה האוטופית מדלגים על מה שקיים היום ומבססים את העתיד על ההבטחה של כלים חדשים שעדיין לא הוכיחו את עצמם. קובן מדגיש שעם כל הבעייתיות שבדבר, הוא מעדיף את הגישה היותר שמרנית.

אין זה אומר שהוא לא חושב שמכשירים דיגיטאליים זעירים יחדרו לתוך הכיתה. הוא דווקא רואה הרבה חיוב באלה בחינוך. אבל הוא טוען שלא מובטח שאלה ישנו את פני החינוך. הוא מתאר, למשל, עתיד שבו לכל תלמיד יש מכשיר דיגיטאלי זעיר, והעתיד הזה איננו שונה באופן מהותי ממה שקיים היום:
Instead of students’ excuses about leaving texts in lockers, teachers will hear requests to recharge their Blackberries, iPhones, etc.
קובן גם מתייחס לקורסים מקוונים. הוא משוכנע שאלה, והביקוש בהם, יתרחבו. אבל הוא מפקפק בטענה שהקורסים האלה יתפסו חלק ניכר מהלימודים של תלמידים. לדעתו, הרוב הגדול של הלמידה תמשיך להתרחש במסגרות המסורתיות של כיתות בית הספר. הוא מסביר שמי שצופה את השתלטות הקורסים המקוונים על החינוך שוכח שלבתי הספר תפקידים חשובים שהם מעבר להענקת "דעת":
The error that online champions make decade after decade (recall that distance learning goes back to the 1960s) is that they forget that schools have multiple responsibilities beyond literacy. Both parents and voters want schools to socialize students into community values, prepare them for civic responsibilities, and yes, get them ready for college and career. Online courses from for-profit companies and non-profit agencies cannot hack those duties and responsibilities.
בסופו של דבר, קובן איננו צופה שבשנת 2020 הלמידה ובתי הספר יהיו שונים באופן מהותי ממה שההורים והסבים של התלמידים של היום הכירו. התחזית הזאת – גם בנוגע לשימוש במכשירים זעירים, וגם בנוגע ללמידה מקוונת – נראית לי נכונה, גם אם היא איננה מעודדת במיוחד. נדמה לי שלא נראה שינוי מהותי בדרכי הלמידה ובבתי הספר, אלא רק שינויים זעירים והדרגתיים. כלים דיגיטאליים זעירים אמנם מאפשרים זמינות וניגשות של מידע, אבל הם אינם מבטיחים שינוי. כפי שקובן מציין, החשיפה למידע, או פיתוח היכולת של חשיבה ביקורתית, אינם התפקידים היחידים שהחברה מטילה על המערכת החינוכית שלה (ולא פעם הן דווקא מטרות מאד מוצנעות). בעוד עשר שנים סביר להניח שאם עוד יהיו בלוגרים חינוכיים, הם עוד ייחלו לשינוי גורף בתהליכי הוראה ולמידה. אבל הם לא יוכלו לתלות את התקוות לשינוי שלהם בתקשוב, מפני שהתקשוב כבר יהיה משולב היטב לתוך המערכת, ובכל זאת, עולם כמנהגו ינהג.

תוויות: ,

יום שני, 4 בינואר 2010 

עוד הרהור על "למה תקשוב"

כבר ציינתי פעמים רבות בעבר שאינני מתלהב מהעיסוק ב-"כישורי המאה ה-21", ועוד פחות כאשר אנחנו כבר עשור שלם לתוך המאה הזאת. הרי אם לקראת סוף המאה הקודמת המינוח הזה רמז על ראייה עתידית, היום, בין היתר מפני שמזכירים אותם השכם והערב, הכישורים האלה הפכו לנדושים. יתכן מאד שבקרוב איש שיווק מוצלח ימצא דרך חדשה לארוז את מכלול הכישורים האלה (אם כי סביר להניח שהוא לא יקרא להם "כישורי המאה ה-22") ויספר לנו שהם חדשים. אבל גם אז הוא יתקשה לשכנע אותי.

אבל לא רק הפן השיווקי, הנסיון למכור לנו משהו ישן בלבוש אופנתי, מפריע לי במינוח הזה. כמעט כל פעם שמזכירים את הכישורים האלה עושים זאת עם קריצה לעולם העסקים ולצורך להתמודד בשוק עבודה קטלני. רומזים לנו שהכישורים האלה דרושים לתלמידים של היום כדי שהם יצליחו בעסקים של מחר. מסבירים לנו ששוק התעסוקה מחפש את אלה שמסוגלים להסתגל לתנאים משתנים, ולאנשים יצירתיים. אינני מפקפק בחשיבות, ובחיוביות, שביכולות האלו, אבל הדגש על התכונות האלו לשם ההצלחה בעסקים, במקום לשם ההצלחה כבני אדם, נראה לי כחוטא למטרה בסיסית של החינוך.

אם עלי לבחור בין מערכת חינוכית שמעודדת יצירתיות מול מערכת חינוכית שמדגישה ציונים גבוהים במבחנים סטנדרטיים, ברור לי שאבחר ביצירתיות. אבל לצערי ההצלחה הכלכלית, ולא האנושית, היא זאת שהיום נמצאת מאחורי הדגש על שתי הגישות האלו. במאמרון בבלוג שלו מלפני שבוע לארי קובן נוגע בנקודה הכאובה הזאת. קובן מזכיר לנו שבשנות ה-80 מנהיגי ארה"ב ראו את הצמיחה הכלכלית העצומה של יפן והחליטו שהיא נבעה מהמערכת החינוכית שלה. לכן הם ביקשו לחקות את השיטות החינוכיות היפניות. אך משום מה, בשנות ה-90, כאשר הכלכלה היפנית צנחה, הם לא ראו את החינוך היפני כגורם בצניחה הזאת. קובן מוסיף ששוויץ היא בין הארצות העשירות ביותר באירופה, אך אחוזי האזרחים שלומדים באוניברסיטאות שם נמוכים. הוא איננו טוען שאין צורך בהשכלה גבוהה, רק שאין בהכרח קורלציה בין השכלה והצלחה כלכלית.

קובן מבקש להפריך את הקשר הבלתי-מעורער בין השכלה לבין צמיחה כלכלית. אבל בעיניו יש נקודה נוספת שהיא עוד יותר חשובה. הוא מזכיר לנו שבבסיס החינוך יש מטרות שהן מעבר לצמיחה כלכלית והצלחה בעסקים:
After all, there are many reasons to have strong schools in a society beyond, but including, economic ones. Although they hardly get mentioned by policymakers save in throwaway lines at graduation ceremonies, expanded literacy in service of developing an engaged citizenry who, in fulfilling their civic obligations, build better communities and live moral lives are, and have been, historic reasons for investing tax dollars in American schools.
גם אצלנו הסיבות האלו זוכות למס שפתיים בטקסי סיום, אך לא הרבה יותר מזה. ולמרבה הצער, זה נכון גם כאשר מדובר בתקשוב. מדגישים שעלינו לשלב את התקשוב לתוך בתי הספר כדי להכשיר את העובדים של מחר, ולא את האזרחים של מחר. קובן מסיים את המאמרון שלו:
Historically, schools have sought to serve society and the individual in many ways beyond job preparation.
והוא מוסיף עוד משפט קצר: "אך לא עכשיו". ביכולתו של התקשוב לסייע במשימה הזאת, אבל לצערי הוא כנראה מגוייס למשימות אחרות.

תוויות: ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates