יום שישי, 30 באפריל 2010 

הרהורים נוספים על עתיד הקריאה

לפני יומיים ביקשתי לתאר מה בעיני השאלה הגדולה שמתעוררת בעקבות החדירה האפשרית של מכשיר ה-iPad לתוך החינוך. ציינתי שהשגרה של קריאת טקסטים דיגיטאליים עשוי להניע אותנו לבחון מחדש מהו ספר מעבר לחפץ שמכיל מידע, ולבחון את המקום של הטקסט בתרבות שלנו. אני אכן מקווה שכך יקרה, אבל אין זה אומר שאין שאלות "קטנות" יותר, שגם הן חשובות מאד. אחת השאלות האלו עלתה אצל ויל ריצ'רדסון כאשר הוא התחיל להשתמש ב-iPad החדש שהוא רכש.

ריצ'רדסון כותב שהמכשיר מלהיב אותו. הוא כותב שהקריאה בו חווייתית יותר מאשר הקריאה ב-Kindle. אבל בעיניו זאת איננה הנקודה החשובה. עבורו האפשרות ליצור דיון סביב מה שהוא קורא נמצאת במרכז חווית הכלי. הוא כותב שלפני שנה הוא סידר את ה-iPhone שלו כך שהוא יוכל לקרוא ספרים שהוא רכש ל-Kindle, אבל הוא לא היה מרוצה מהתוצאה – לא מפני שהקריאה עצמה אל היתה נעימה, אלא מפני שמלאכת הוספת ההערות, שמאד חשובה לו בספרי עיון, היתה מסורבלת. הוא כותב:
If you look at most of the non-fiction books in my library, you’ll see they’re totally marked up, underlined, annotated and messy. It’s the way I attempt to cement in those most important points, and it helps me recall the good stuff in a book more easily.
אבל כאשר הוא ניסה לעשות זאת על ה-iPhone הוא התקשה לאתר את ההערות שהוא רשם. עכשיו, עם ה-iPad, יותר קל ונוח לרשום הערות. ובכל זאת, הוא נתקל בבעיה – כיצד להפוך את ההערות האלו למשהו זמין ושימושי, לא רק לעצמו אלא לכל מי שאולי ירצה לעיין, ולהשתמש, בהן.

ריצ'רדסון כותב שהוא פנה דרך Twitter ושאל אם יש דרך לעשות זאת, והתשובה לא איחרה לבוא. מתברר שכאשר הוא קורא ספר מהחשבון שלו ב-Kindle כל ההערות שלו נשמרות באותו חשבון, ואפשר להכנס לאתר ה-Kindle ולמצוא אותן שם. וזה הבסיס להתלהבות שלו. הוא כותב שעכשיו עומד לרשותו:
  • all of the most relevant, thought-provoking passages from the book listed on one web page, as in my own condensed version of just the best pieces
  • all of my notes and reflections attached to those individual notes
  • the ability to copy and paste all of those notes and highlights into Evernote which makes them searchable, editable, organizable, connectable and remixable
  • the ability to access my book notes and highlights from anywhere I have an Internet connection.
בנקודה הזאת אני שותף להתלהבות של ריצ'רדסון, אבל עם מספר הסתייגויות. כמוהו, אני משוכנע שהאפשרות להעיר ולשמור הערות בתוך טקסט דיגיטאלי, וגם לשתף אותן עם אחרים, חשובה ומשמעותי לתהליכי למידה. נדמה לי שציינתי כאן מספר פעמים בעבר שאני סבור שמערכת החינוך חייבת ללמד את המיומנות החשובה הזאת (גם המלאכה הטכנית בסביבה הדיגיטאלית, ולא פחות חשוב, החשיבה שנמצאת בבסיסה). אבל לצערי, הנסיון מלמד שמעטים מזדרזים לנצל את היכולת הזאת.

באופן די צפוי, כאשר ריצ'רדסון כותב על האפשרות של שיתוף בהערות הוא מצטט מאמר קלאסי של קווין קלי משנת 2006 – Scan This Book!:
Turning inked letters into electronic dots that can be read on a screen is simply the first essential step in creating this new library. The real magic will come in the second act, as each word in each book is cross-linked, clustered, cited, extracted, indexed, analyzed, annotated, remixed, reassembled and woven deeper into the culture than ever before. In the new world of books, every bit informs another; every page reads all the other pages.
גם אז, ועדיין היום, התגובות לדבריו של קלי היו מעורבות. היו שהתלהבו, והיו שהביעו את החשש שבמקום לפתוח "דיון", התוצאה תהיה בליל בלתי-מזוהה של מלל טפל (סבן בירקירטס, אותו ציטטתי במאמרון הקודם, הוא אחד מאלה). על אף העובדה שאני מוצא ערך חינוכי באפשרות הזאת (בהיקף פחות אוניברסאלי מאשר חזונו של קלי), לא נראה לי שהיא הולכת להתגשם.

אבל יש עוד סיבה לאמביוולנטיות שלי כלפי מה שריצ'רדסון כותב. הספרים שעליהם הוא מבקש להעיר נגישים רק באמצעות חנות ה-Kindle של Amazon. אינני מתנגד לכך שנשלם כדי לקבל ספר, אבל אינני חושב שאפשר לפתח דיון ציבורי בעקבות הערות על הספר כאשר הגישה למקור שעליו מגיבים ודנים מוגבלת לפלטפורמה אחת.

בטקסט של הרצאה שנשא השבוע באוניברסיטת קולומביה שהועלה לאתר שלו סטיבן ג'ונסון מתייחס לבעיה הזאת, ולבעיות דומות. כמו ריצ'רדסון, גם ג'ונסון רואה ערך רב ביכולת שלנו להעתיק ולהדביק טקסט, ולהוסיף עליו. (בהרצאה התייחסות מרתקת לדף תוצאות של חיפוש בגוגל – התייחסות שמתחברת לנושא של השוני בין טקסט מודפס לטקסט דיגיטאלי שניסיתי לגעת בו במאמרון הקודם.) הוא מדגיש:
When text is free to flow and combine, new forms of value are created, and the overall productivity of the system increases.
אבל הוא מראה שבמכשירים כמו ה-Kindle וה-iPad ההעתקה מסורבלת, ואפילו חסומה. בעיניו, מדובר בסכנה של ממש – שנבנה מכשירים שכייף לקרוא דרכם, אבל לא יותר מזה:
We can try to put a protective layer of glass [over] the words, or we can embrace the idea that we are all better off when words are allowed to network with each other. What’s the point of going to all this trouble to build machines capable of displaying digital text if we can’t exploit the basic interactivity of that text?
שמחתי לקרוא על ההתלהבות של ויל ריצ'רדסון, אבל נדמה לי שהראייה של ג'ונסון בנוגע לעתיד הקריאה מפוכחת יותר. אני חושש שההתלהבות של ריצ'רדסון עדיין איננה מוצדקת.

תוויות: ,

יום שלישי, 27 באפריל 2010 

לא רק דרך אחרת לקרוא

עם תחילת השיווק של ה-iPad, הלהיט החדש של חברת אפל, העיתונות מלאה בכתבות על השינוי שהוא יחולל בהרגלי הקריאה שלנו. כותבים על כך שהמכשיר ישנה לא רק כיצד אנחנו קוראים, אלא את היחס שלנו למחשב באופן כללי. יו-טיוב כבר מלא בסרטי וידיאו שמראים תינוקות, וגם אשה בת 100, שבאופן אינטואיטיבי "מבינים" כיצד להשתמש במכשיר. ומפני שהמכשיר מחזיר לנו את חווית הקריאה, מצהירים שנוכל לחזור לקרוא ספרים.

כזכור, בעולם החינוכי הדעות על ה-iPad חלוקות. מול אלה שמשוכנעים שמדובר בקורא האולטימטיבי של ספרי לימוד דיגיטאליים, יש כאלה שטוענים שמדובר במכשיר שיוצר לומד פאסיבי, לומד שאיננו יוצר, אלא רק צורך, וזה משום שכמעט ואין בו דרכים לרשום הערות, או להוסיף התייחסות אישית, למה שקוראים.

הנושא הזה מעניין וחשוב, אבל מאמרון שהתפרסם השבוע מעלה נקודה נוספת, אולי חשובה בהרבה. מט היילר, דוקטורנט אנגלי, כותב על Teaching Digital Writing. הוא טוען שלרבים מהסטודנטים שלו בכלל לא ברור מה זה "טקסט דיגיטאלי", והוא מהרהר שאולי לא כל כך רצוי למהר להגיע להגדרה מוסכמת וברורה:
I’d put it to you that many students are just not certain what a digital text is, or what digital writing is, not really, and yet I feel that the worst thing we can do, as tutors, is attempt an exacting definition.
היילר טוען שקשה מאד להגדיר באופן ברור מהו טקסט דיגיטאלי. הוא מביא מספר דוגמאות כדי להמחיש את הקושי – קושי שנובע גם מהכלי, או הפורמט, שעליו אנחנו קוראים, וגם מהצורה ה-"ראושנית" של הטקסט שאנחנו קוראים:
... are we talking about any written work which appears on a screen? And any screen? Will a television or a mobile phone do? Or must it be a computer? Is a Kindle or an iPad enough of a computer to qualify? And why? Do we really read differently on these things? And once we’ve settled on a carrier medium does a digital text include scans of a paper document? .pdfs? Photographs of existing texts?
הוא מזכיר מאמר של סבן בירקירטס על מכשיר ה-Kindle שהתפרסם לפני שנה, מאמר שבו בירקירטס הביע התנגדות ל-Kindle לא מפני ששמורה לו אהבה מיוחדת (או מיושנת) למרגש של הספר, או לריחו, אלא מפני שהספר בצורתו הגשמית מהווה אמירה תרבותית. בירקירטס כתב:
But these structures evolved over centuries in ways that map our collective endeavor to understand and express our world. The book is part of a system. And that system stands for the labor and taxonomy of human understanding, and to touch a book is to touch that system, however lightly.
ג'וש סטרנס, בתגובה לבירקירטס (גם לפני שנה), טוען שאמנם מדובר במערכת שלמה, אבל לא במערכת האפשרית היחידה, או אפילו בהכרח הרצויה:
... he (בירקירטס) is defending “the contextual order that books represent” while a new contextual order is developing all around him. For him this new order is insufficient – for me it is just different (if not better). The contextual order that books represent is essentially linear, while the emerging contextual order is weblike. Birkerts clings to an understanding of knowledge and context as rooted in chronology and history, whereas new conceptions of knowledge are understood as networks not lines.
היילר איננו מבקש להכריע בין הגישות השונות, בין "שיטות" שונות של קריאה, או של הצגת מידע. נדמה לי שהוא סבור שעדיין מוקדם מדי להסיק מסקנות. אבל הוא טוען שאי-הבהירות הזאת בנוגע להבדלים המהותיים בין הטקסט המודפס לבין הטקסט על המסך עשוי לחדד עבורנו את היתרונות והחסרונות של השניים:
We are, potentially, on a road to no longer needing books, which is why we need to be able to articulate just why we might want them. When we are talking about what they do best, when we are teaching how the words on their pages are different to their words on the screen then we need to fully appreciate aspects of the form that we have often previously taken for granted.
במבוא לספרו משנת 1994, The World on Paper, דייוויד אולסון מתאר חלק מ-"קסם הכתיבה":
The magic of writing arises not so much from the fact that writing serves as a new mnemonic device, an aid to memory, as from the fact that writing may serve an important epistemological function. Writing not only helps us remember what was thought and said but also invites us to see what was thought and said in a new way. It is a cliché to say that there is more to writing than the abc's and more to literacy than the ability to decode words and sentences. Capturing that "more" is the problem. I have suggested that it is the ability to step into, and on occasion step out again, from this new world, the world on paper.
אולסון מתאר את המתח שנוצר כאשר שתי דרכים שונות להכיר עם העולם מתמודדים על התודעה שלנו. הוא מראה כיצד הכתיבה סייעה לגיבוש התייחסות שונה לסובב אותנו מזאת שהיתה לנו לפני הכתיבה. הרהוריו של היילר מצביעים על כך שהטקסט הדיגיטאלי עשוי להוביל אותנו לסוג נוסף, וחדש, של התייחסות. ואם זה נכון (ואפילו אם לא), מדובר במשהו הרבה יותר מהותי מאשר הכלי שבאמצעותו אנחנו קוראים ספרי לימוד.

תוויות: , ,

יום שישי, 23 באפריל 2010 

להיות מורה (מתוקשב) טוב

אתמול בבקר קיבלתי דואר מידידה עם קישור למאמרון חדש של לארי קובן - How Long Does It Take To Become a “Good” Teacher?. יחד עם הקישור היא שאלה – כמה זמן דרוש (לדעתי, כמובן) להיות מורה מתוקשב מוצלח. אין לי תשובה לשאלה, אבל זה כמובן איננו מונע ממני לנסות להתייחס.

במאמרון שלו קובן מבקר את Teach for America, פרויקט אמריקאי שמכשיר, בקצב מזורז, בוגרי אוניברסיטה (לרוב איכותיים) להיות מורים. מי שעובר את ההכשרה הזאת מתחייב ללמד לפחות שנתיים בבית ספר ששייך לזרם המזוהה עם הפרויקט. אם הכשרת הבזק הזאת נשמעת קצת מוכר, זה מפני שמשרד החינוך שלנו מפעיל פרויקטים דומים בהכשרת אקדמאיים להוראה. ההכשרה המהירה, ובמיוחד התקופה הקצרה שבה בוגרי הפרויקט מלמדים בבתי הספר לפני שהם פורשים ופונים למקצועות אחרים, אינם מוצאים חן בעיני קובן. הוא מביא נתונים שמצביעים על כך שכדי להיהפך למומחה בתחום כלשהו, אדם זקוק ל-10,000 שעות "אימון". (מלקולם גלדוול כתב על הנושא הזה בספרו הפופולארי Outliers.) לפי חישוב די פשוט, מורה שעובר הכשרה ב-Teach for America ומלמד רק שנתיים איננו צובר מספיק שעות על מנת להגיע לרמת המקצועיות הדרושה כדי באמת להיות מורה מוצלח. קובן גם מציין שבתקופת ההכשרה של Teach for America כמעט אין למתלמדים קשר עם מורים מומחים שמדריכים אותם, או מגיבים לשיעורים שלהם. הדעה שלו ברורה: הוא איננו רואה את הפרויקט הזה כתחליף להכשרה המסורתית של פרחי הוראה בסמינרים או באוניברסיטאות.

לא קשה לשכנע אותי שקובן צודק, אבל קובן "עונה" על שאלה של הזמן הדרוש להכשרה של מורה טוב רק באופן כללי. האם המצב הזה תקף גם עבור מורה מתוקשב מוצלח? האם המורה המתוקשב זקוק לאותה תקופת זמן של התנסות? אולי במקרה של מורה מתוקשב אפילו 10,000 שעות אינן מספיקות? שוב, אין לי תשובה, אבל אני יכול להעלות מספר השערות.

לפני-כן, מספר הרהורים. מספר פעמים בעבר הדגשתי שגם המורה שאיננו מתוקשב משתמש בטכנולוגיה. הכתיבה על לוח בגיר או בטוש אולי מנצלת טכנולוגיה די פשוטה, אבל שימוש נבון בלוח כך שהוא יסייע ללמידה של תלמידים דורש תכנון. המורה צריך להחליט כיצד לחלק את הלוח, או באיזה צבעים להשתמש. הוא שוקל היכן וכיצד להדגיש נקודות חשובות, היכן להעלות רעיונות מעניינים של התלמידים, ועוד. בצורה דומה, עיצוב חלל הכיתה – מיקום השולחנות, למשל, הוא שימוש בטכנולוגיה שנובע משיקולים פדגוגיים ומנסיון שנצבר. אולי אנחנו נוטים היום לראות את השיקולים האלה כפשוטים ולא קשורים לטכנולוגיה. אבל המורה הטוב, מפני שהוא צבר שעות רבות של נסיון, מסוגל להתחשב בהם ולשלבם לתוך העבודה החינוכית שלו. הוא מבין כיצד הם, ושיקולים רבים אחרים, משפיעים על הלמידה.

אני מקווה שבעוד מספר שנים התקשוב ייהפך למובן מאליו כך שהשימוש בו ייראה פשוט ולא מורכב מדי – ממש כמו הלוח והגיר היום. אבל נכון להיום, התקשוב רחוק מלהיות מובן מאליו בכיתה. ברוב המקרים הוא תוספת שסביבה עדיין לא התגבשה משנה סדורה. אנחנו עדיין לא יודעים מה "עובד" ומה לא. במידה רבה, המורים המתוקשבים של היום הם חלוצים שיוצאים לחקור קרקע בתולה. יתכן ובעוד מספר שנים נביט אחרוה על הדרכים שבהן הם השתמשו בתקשוב ונשפוט אותם לכף חובה, או נצחק על התמימות שלהם. יתכן שמה שנראה לנו היום כשימוש נבון ייחשב בעתיד לחובבני למדי.

ברור לי שמורה מתוקשב טוב צריך להכיר את התקשוב היטב – כולל שילובו בחייו מחוץ לכיתה. אבל אינני יודע אם אפשר לחשב את השעות שבהן הוא צובר נסיון אישי תקשובי כחלק מהנסיון החינוכי שבאמצעותו הוא נעשה למורה טוב. אם בעתיד כולם יהיו מתוקשבים, ספק אם רכישת הנסיון האישי הזה יהיה חלק משעות האימון.

אז כמה שעות דרושות כדי להיות מורה מתוקשב טוב? אולי מפני שהיום אנחנו תופסים את התקשוב כתוספת, דרושות יותר שעות מאשר השעות הדרושות כדי להיות "סתם" מורה טוב. הרי הפנמת השימוש בכלים שהיום הם עדיין חדשים איננו חלק אינטגראלי של ההכשרה. אבל אולי ההפך. אם התקשוב הוא אמצעי, כמו כל הטכנולוגיה אחרת שעם השנים הפכה לשקופה, אולי ביסודו של דבר אין דבר כזה "מורה מתוקשב טוב", אלא רק "מורה טוב". ואם זה נכון, לא דרושה תקופה נוספת של צבירת נסיון מעבר לתקופה שממילא דרושה. ואם נכון להיום זה עדיין איננו המצב, אפשר לקוות שכך יהיה בעתיד.

תוויות: , ,

יום ראשון, 18 באפריל 2010 

לגעת בשאלות יסוד

החודש קראנו ש-Becta, הגוף באנגליה המופקד על הטמעת טכנולוגיה לתוך מערכת החינוך, הודיע על הסכם שהושג בין מפיצי לוחות אינטראקטיביים. לפי ההסכם הזה, חומרי הלימוד המיועדים ללוחות האלה יופקו לפי פורמט אחיד. על סמך ההסכם הזה בתי הספר לא יוגבלו לחומרי למידה שהופקו ללוחות של חברה מסויימת, אלא כל מה שיופק ללוחות, ללא קשר לחברה שמפיצה את הלוחות, יהיה נגיש ושמיש.

יותר ויותר לוחות אינטראקטיביים חודרים לתוך מערכות החינוך, ולכן מדובר בהסכם מאד חשוב לעתיד השימוש בהם בבתי הספר. אבל לאור הפופולאריות ההולכת וגדלה של הלוחות האלה, מעניין ש-דוח הוריזון של 2010 איננו מזכיר אותם בכלל. זאת ועוד: בדקתי את הדוחות של ארבע השנים האחרונות, ומצאתי רק אזכור אחד ללוחות האלה. דוח הוריזון (K-12) מתמקד במגמות טכנולוגיות בחינוך בשלושה תחומים – בהוראה, בלמידה, ובביטוי יצירתי. לאור זה, יש משהו טיפה מוזר בכך שהדוחות אינם מזכירים את הלוחות האלו. כידוע, ללא מעט אנשי חינוך יש ביקורת די נוקבת כלפי הלוחות. הם טוענים שלמרות השם, השימוש בלוח האינטראקטיבי מנציח את השיעור הפרונטאלי המסורתי, ולכן מדובר בכלי שאיננו מעודד "ביטוי יצירתי". ובכל זאת, דוחות הוריזון מתייחסים גם להוראה, ואין ספק שמדובר במגמה בהוראה שתופסת תאוצה.

במידה לא קטנה העוסקים בתקשוב בחינוך מתחלקים לשני מחנות. מצד אחד יש אלה שמבקשים לאמץ את הטכנולוגיה כדי לחזק את ההישגים של תלמידים בתחומי הלימוד המסורתיים. עבורם, הלוח האינטראקטיבי הוא כלי נפלא שמייעל ומשביח את עבודת המורה. לעומתם, יש כאלה שחושבים שהערך האמיתי של התקשוב בחינוך נמצא בדרבון פיתוח שיטות למידה שמעצימות את התלמיד, שמאפשרות לתלמיד לכוון את הלמידה של עצמו, או ללמוד בשיתוף עם אחרים. סביר להניח שמחברי דוח הוריזון מזדהים עם המחנה השני, ולכן הם אינם חשים צורך להתייחס לטכנולוגיות שתואמות יותר את המחנה הראשון.

ובכל זאת, נדמה לי שהפערים בין שני המחנות קטנים מאשר חסידיהם נוהגים לתאר אותם. גם מי שדוגל בלמידה ממוקדת תלמיד מבין שיש מקום ל-"הוראה" במובן המסורתי של המילה, ורבים מאלה שמנסים לשלב את הלוח הלבן האינטראקטיבי לתוך תהליך ההוראה סבורים שהלוח יכול לעודד למידה פעילה. הם אינם חושבים רק על תוצאות טובות יותר במבחנים בינלאומיים. אם יש מחלוקת, היא מתמקדת בשאלה של היכן כדאי להשקיע את המשאבים הדלים שמגיעים לחינוך. אבל עבור שתי הגישות אין ערעור על כך שקיימת תכנית לימודים שקובעת מה התלמיד אמור ללמוד. שתיהן מתקשות לשאול שאלה חשובה מאד לגבי מה בכלל חשוב ללמוד היום, שאלה שמעלה דייוויד ויינברגר במאמרון חדש בבלוג שלו.

ויינברגר היה אמור להרצות באנגליה לפני שבוע, אבל התפרצות הר הגעש באיסלנד מנעה ממנו להגיע לשם. בבלוג שלו הוא מציין מספר נקודות שאליהן הוא התכוון להתייחס. בין אלה אנחנו מוצאים:
Now that — thanks to the Web — we can’t know anything without simultaneously knowing that there is waaaaay too much for us to ever know, knowledge and knowing are changing. The old strategy of reducing knowledge to what our medium (paper) can handle is being replaced by new strategies appropriate for the inclusive nature of knowledge in a medium built out of links. (Links are about including more and more; books are about excluding everything except what really really counts.)
זמינות המידע משפיעה, כמובן, על המקורות שאנחנו מחליטים להביא לתלמידים שלנו. בנוסף, היום כולנו משלמים מס שפתיים לצורך בכישורים מידעניים כדי שאפשר יהיה להתמודד עם כמויות המידע העצומות שמציפות אותנו. אבל לפי ויינברגר, מפני שכל נגיעה במידע בתחום כלשהו מיד מפגיש אותנו עם העובדה שאין אפשרות לדעת את הכל, המשמעות של "לדעת" איננה מה שהיתה בעבר. לא ברור אם הוא מסיק מזה שאין צורך (או אין טעם) ללמד "עובדות", או שהיום כל המקצועות מתמזגים זה עם זה ולכן דרושים אמצעי הוראה/למידה שונים, או אולי משהו אחר. אבל אם באמת המשמעות של "לדעת" שונה ממה שהיתה, זה ללא ספק צריך להשפיע לא רק על איך אנחנו מלמדים ולומדים, אלא גם על מה בכלל כדאי ללמד וללמוד. נדמה לי שעד היום מחברי דוח הוריזון, וכמוהם גם מפיצי הלוחות האינטראקטיביים, לא התחילו להתמודד עם הסוגיה הזאת.

תוויות: ,

יום רביעי, 14 באפריל 2010 

אפשר כבר לעבור לשלב הבא

בעת ביקור בוושינגטון הבירה לפני כמה ימים דוד ורליק ניצל את ההזדמנות לבקר בכמה מוזיאונים שם. משהו שהוא ראה באחת התערוכות גרם לוורליק להרהר על הקלות שבה ילדים מסתגלים לסביבה הטכנולוגית. אחד המיצגים שבם הוא צפה היה מיצג וידיאו על דגל שמילא תפקיד חשוב בהיסטוריה של ארה"ב. המיצג הכיל מרכיב טכנולוגי דיגיטאלי – עיגול גדול עם חיצים שהצביעו החוצה ממנו. ורליק כותב שהוא התרשם שהיה זה מסך מגע, ושבעזרת החיצים שהיו עליו אפשר היה לשנות את הכיוון שבו הדגל פנה. אבל אף אחד לא נגע בחיצים:
Finally, a kid, about nine or ten, reached up to that circle, grabbed the flag image, stopped its move up, and reversed the direction, dragging it down. His mother (I assume) gasped, grabbed her son by the shoulders and pulled him away from the display. It was such a perfect moment, one that probably repeats itself every day as our children seem so much more comfortable with an information environment that is central to how we do things today.
ורליק מזדרז לציין שהוא איננו מביא את הסיפור הזה כדי להראות שהילדים של היום הם ילידים דיגיטאליים. לעומת זאת, הוא מדגיש שהנכונות של הילד לגעת במסך מהווה דוגמה לכך שכולנו לומדים, אם נהיה מוכנים להתנסות, ולהתאמן במה שאנחנו לומדים.

סמיכות הסיפור של ורליק ליציאה לשוק של ה-iPad אפשרה לי לחבר בין השניים, ולחבר את הסיפור שלו להרהור מתמשך על כך שהכלים הדיגיטאליים שלנו נעשים יותר ויותר קלים לשימוש. אנשים בקושי הספיקו להביא את מכשירי ה-iPad החדשים שלהם הביתה, וכבר יש עשרות סרטונים ב-YouTube שבהם הורים מראים כיצד ילדיהם המאד קטנים מפעילים את המכשיר בזריזות ובמקצועיות. משום מה זה דווקא הזכיר לי שלפני בערך 15 שנה, בעת שלמדתי לתואר שני, אספתי מחקרים רבים שנערכו באותה תקופה על השימוש בעכבר. אלה ביקשו לבחון, למשל, אם עבור ילדים (וגם מבוגרים) פעולת ה-point and click, קלה ועדיפה על פעולת ה-drag and drop. נכנסתי ל-Google Scholar כדי לאתר כמה מחקרים כאלה.

תקציר של מחקר אחד, משנת 1998, פותח עם הסבר של מהו עכבר (מכשיר קלט שנמצא בשימוש של ילדים כדי לתפעל מחשב בבית הספר). בהמשך מתארים למה המחקר חשוב:
somewhat surprisingly, there has been very little research investigating the appropriate mouse control strategies for children
המסקנה, אגב, היא כנראה שעבור ילדים קטנים, עדיף לבנות יישומים שמשתמשים בהצבעה עם העכבר, ולא לדרוש מהם לגרור.

לפי התקציר של מחקר אחר, משנת 2004, השאלה של מה עדיף עדיין לא הוכרעה:
Because there is little empirical data available on how well young children are able to use a computer mouse, the present study examined their proficiency in clicking on small objects at various positions on the screen and their skill in moving objects over the screen, using drag-and-drop and click-move-click.
נדמה לי שהיום אף אחד איננו עורך מחקרים על השימוש בעכבר (אם כי הופתעתי שעשו זאת עוד בשנת 2004). לא שמישהו טוען שמדובר ביכולת מולדת, אבל הנסיון לימד אותנו שאיננו זקוקים לאימון רב, ובוודאי לא לשיעורים מודרכים, כדי להפנים את השימוש בעכבר, או בכלים מחשביים רבים נוספים. ככל שאלה נעשים לחלק אינטגראלי מהחיים שלנו, למדנו לקבל כמובן מאליו שנדע להשתמש בהם.

אבל אם יש פואנטה בסיפור של ורליק, נדמה לי שהיא איננה בכך שאנחנו מסוגלים ללמוד, בקלות, להשתמש בכלים שפעם נראו לנו מסובכים, אלא בכך שאנחנו כבר מצפים שנוכל להשתמש בהם. האם שבסיפור של ורליק חששה שבנה עשוי לקלקל משהו שאסור היה לגעת בו, אבל הבן ראה ממשק שלא היה לגמרי מוכר לו, ובכל זאת לא היסס לגעת בו ולתפעל אותו. לפני עשור, ואפילו פחות מזה, בתי הספר חשבו שהם צריכים ללמד את השימוש בטכנולוגיות חדשות לתלמידיהם. לשמחתי, כבר עברנו את השלב הזה. היום אנחנו מצפים שהתלמידים יכירו את השימוש הבסיסי במגוון רחב של כלים פשוט מפני שהם גדלים לתוך תרבות שמשתמשת בהם. ואם כך, אפשר סוף סוף להתמודד עם האתגר האמיתי – כיצד להשתמש בכלים האלה כדי להעשיר את החיים שלנו על מלוא היבטיהם.

תוויות:

יום שני, 12 באפריל 2010 

עדיין אין חדש?

אסתי דורון כותבת על שאלה שמרצה באוניברסיטה בר-אילן שאלה בפתיחה של קורס. השאלה גרמה לאסתי להרהר על ההנחות החינוכיות הסמויות שבעיצוב מרחב הלימוד של כיתה. המרצה שאלה:
מה ניתן ללמוד מסידור הכיתה על הנחות היסוד של האדריכלים שבנו אותה ועל תפיסת הידע שעומדת מאחוריה.
לאסתי ברור שקיים קשר בין מבנה לבין תפקוד. ומפני שהיא מנחה בפרויקטים של מחשבים ניידים, היא שואלת את עצמה אם הכנסת מחשבים ניידים לתוך כיתה שנועדה להוראה פרונטאלית אולי מחטיאה את המטרה:
מה עשינו בעצם כשהכנסנו את המחשבים הניידים לתוך הכיתות הקיימות? לקחנו כלים ניידים והפכנו אותם לנייחים, קיבענו את היכולת העצומה של הלמידה המבוזרת לתוך הארגון הקיים והכנו אותה ללמידה מרוכזת ובכך בעצם, הפכנו את המחשבים הניידים לפחות אפקטיביים.
לא מדובר במבנה הפיסי בלבד. אסתי מציינת שיש גם אי-התאמה בין האפשרות של "למידה בכל מקום ובכל זמן" שבבסיס השימוש במחשבים ניידים, לבין שיעור שאורך 45 דקות:
האם ארגון כזה של זמן הלמידה מאפשר לנצל באופן מייטבי את הניידים? האם העובדה שכל הלמידה מתרחשת במקום קבוע, במערכת שעות קבועה ובחדר קבוע אינה עומדת בסתירה לטענת הניידות בכל מקום ובכל זמן?
הרהוריה של אסתי מובנים לי מאד. נדמה לי שהם בסך הכל גלגול עדכני של שאלות שלארי קובן שאל לפני כמעט עשרים שנה (ובוודאי אחרים שאלו אותן עוד לפני-כן). במאמר בשם Computers Meet Classroom; Classroom Wins שהתפרסם בשנת 1992 קובן שאל למה, למרות הדיבורים הרבים שכבר אז נשמעו בעניין ההבטחה הגדולה של מחשבים בחינוך, השפעתם לא היתה כפי שחזו. קובן תיאר שלוש תחזיות של שילוב המחשב לתוך הכיתה:
  • חלום אוהב הטכנולוגיה – המחשבים יתקבלו בהתלהבות לתוך בתי הספר, והם ישפיעו באופן גורף על שינויים בתהליכי ההוראה והלמידה
  • תסריט האופטימיסט הזהיר – המחשבים ישולבו לתוך בתי הספר, אבל הם ישפיעו על תהליכי ההוראה והלמידה רק לאט ובהדרגתיות
  • תסריט שומר החומות – המחשבים ישולבו לתוך בתי הספר, אבל השימוש בהם יהיה מוגבל, ובצורה שישרת דרכי הוראה ולמידה מסורתיים
קובן לא חשב שהתחזית הראשונה תתגשם, אבל הוא התקשה להכריע בין השנייה והשלישית. הוא קיווה שהמחשבים ישפיעו לחיוב, אבל הצביע על גורמים שמרניים שיגבילו את ההשפעה המקווה הזאת. בין הגורמים האלה הוא ציין כיתות נפרדות (שאינן מפגישות את המורה עם מורים אחרים), תכנית לימודים הבנויה לפי שכבות גיל, ומשך של שיעור שמאפשר רק קשר קצר מועד בין מורה לתלמיד. הוא גם הדגיש את הדרך המסורתית שבה רוב האוכלוסיה תופסת את הלמידה:
Teaching is telling, learning is listening, and knowledge is what is in books.
בסוף המאמר קובן חזר לשאלה שהוא שאל בתחילתו וניסה לענות:
My answer is that the sparing classroom use of computers is due less to inadequate funds, unprepared teachers, and indifferent administrators and more to dominant cultural beliefs about what teaching, learning, and proper knowledge are and to the age-graded school with its self-contained classrooms, time schedules, and fragmented curriculum. New technologies that fit these beliefs and organization get used often; those that don't fit get used less.
נדמה לי שהרהוריה של אסתי נובעים מהעובדה המעציבה שקובן צדק – המערכת מאמצת את הטכנולוגיות שתואמות את שיטות ההוראה והלמידה הרווחות, את השיטות שהשתרשו חזק לתוך הנוף החינוכי. ולמרות פריחה טכנולוגית נהדרת, כמעט עשרים שנה מאוחר יותר אנחנו עדיין ניצבים מול אותה הבעיה – במפגש בין המחשב לבין הכיתה, הכיתה (המסורתית) מנצחת.

תוויות: ,

יום שישי, 9 באפריל 2010 

האם הדאגה לחומרה היא הבעיה?

במהדורה חדשה של eSchool News ג'ון באואר, נשיא חברת it's learning, ואדם בעל נסיון רב בתחום טכנולוגיות הוראה ולמידה, כותב שמערכות חינוך יצרו לעצמן תלות בחומרה, ושהגיע הזמן לשנות את המצב הזה. הוא מרכיז:
מקריאת הכותרת אפשר, לפחות לרגע, לחשוב שבאואר מבקש מקהילת החינוך להתייחס פחות אל הטכנולוגיה ובמקום זה להדגיש יותר את החינוך. אבל מתברר שזאת איננה בדיוק כוונתו.

באואר עורך השוואה בין החינוך לבין התעשייה והמסחר. הוא טוען שבמשך השנים אנשי חינוך עסקו באופן אובססיבי בהכנסת יותר ויותר חומרה לתוך הכיתה, ואילו:
The successful modernization of manufacturing, financial services and retail have been supported by software running on pretty much whatever was available. Mainframe, minicomputer, PC, or portable device using infra-red connection, radio, or Wi-Fi hot spot–nobody really cared. The essence of the transformation was achieved through software.
משתמע מדבריו של באואר שהחינוך, לעומת התעשייה והמסחר, נמצא ברדיפה מתמשכת אחר חידושים בחומרה. יתכן שזה נכון, אם כי יישומים רבים שנכנסים היום לתוך בתי הספר אינם פועלים על המחשבים הישנים שנמצאים בהרבה מהם. בנוסף מבתי הספר שבהם אני ביקרתי, אני דווקא מתרשם שרבים מהם ממשיכים לנצל מחשבים שמפעלים ומשרדים היו מזמן זורקים.

אבל אפילו אם הטענה של באואר נכונה, ובתי הספר דואגים יותר לחומרה מאשר לתוכנה, בכלל לא ברור שיש הגיון בהשוואה שהוא עורך. ההנהלה של חברה מסחרית משקיעה חלק מרווחיה בפיתוח טכנולוגי. לפי המשאבים שעומדים לרשותה היא מחליטה במה כדאי להשקיע, וקובעת את צרכי החומרה שלה לפי התאמת החומרה ליישומים שהיא צריכה להפעיל. לחינוך אין "הנהלה" אחידה, אלא מספר "בעלים" שמושכים לכיוונים שונים וליעדים שונים. ההחלטות לגבי תקצוב משאבים אינן נקבעות לפי קו סיום ברור של רווח או הפסד. בנוסף, עד לאחרונה, החלטות בנוגע לחומרה לא נקבעו בהתאם ליישומים שפותחו עבור החינוך מהסיבה הפשוטה שמעט מאד פותח עבור החינוך. על פי רוב, החינוך אימץ כלים שפותחו עבור צרכים ויעדים אחרים. מורים בבתי הספר אינם קובעים את תקציב התקשוב, והם נאלצים למצוא יישומים זולים וחינמיים שאפשר לנצל בכיתה. לא פעם הם עושים זאת בהצלחה רבה. אבל ההשקעה הקטנה הזאת איננה מאזנת את היחס הבלתי-הגיוני שבאואר מזהה בין חומרה לבין יישומים.

באואר מצביע על עוד הבדל משמעותי בין התעשייה והמסחר לבין החינוך:
In education, we like to try new things. In industry, they work to make their investments successful. Why don’t we do the same?
היות ובהתייחסותו לחינוך באואר משתמש במילה "אנחנו", ברור שהוא מזהה את עצמו כאיש חינוך. אבל משלושה המשפטים האלה קשה לא להסיק שהוא מעמיד את ההתנסות ב-"דברים חדשים" מול המאמץ להבטיח שההשקעה תצליח, ושבעיניו האפשרות השנייה ראויה יותר. אינני מכיר את באואר, אבל מהדברים האלה אני חושש שלא היינו מסכימים על מה ייחשב להשקעה מוצלחת, או על כיצד למדוד או להעריך את ההצלחה הזאת.

משום מה אינני מופתע שהחברה של באואר מציעה "פתרונות" של תוכנה (אם כי סביר להניח שהיישומים האלה אינם פועלים על מחשבים ישנים). רצוי לזכור גם ש-eschool News מעיד על עצמו שהוא:
a marketing solutions company serving the education technology industry
לאור זה, קשה לא להתייחס למה שבאואר כותב כפרסומת. הנה, בתי הספר משקיעים יותר מדי בחומרה, ולא מספיק בתוכנה, אבל אל דאגה, יש לבאואר בדיוק התוכנה שבתי הספר צריכים. (אגב, נדמה לי שמעולם לא ראיתי צילומים באתר של חברה שמציעה חומרה או תוכנה לחינוך שבהם התלמידים אינם מחייכים.) יתכן והקביעה של באואר נכונה, ושעד עכשיו אנשי חינוך דאגו באופן אובססיבי לחומרה. אבל אולי היה כדאי להוסיף שהאובססיה הזאת היתה גם לתוכנה. קצת יותר דאגה ללמידה – שכמעט איננה מוזכרת בפרסומת של באואר – לא היתה מזיקה.

תוויות:

יום שלישי, 6 באפריל 2010 

פנים שונות לפשטות

מדי פעם אני מוצא חפיפה בין הנושאים שבהם אני עוסק בבלוג הזה לבין דברים שאני מפרסם במסגרות אחרות. וכאשר זה קורה אני מרשה לעצמי לעסוק כאן בטיפה פרסום עצמי. כך גם הפעם עם המהדורה החדשה של הבוידם שעוסק בנושא פעל השתמעויות חינוכיות. לפני חודש חברת גוגל השיקה שרות חדש – אם נסמן דף שמופיע מתוך התוצאות של חיפוש שערכנו, כל פעם נוספת שנערוך את אותו החיפוש, הדף שסימננו יופיע תמיד בראש התוצאות של אותו חיפוש. השרות הזה הביא אותי לשאול אם אולי מיומנויות החיפוש נעשות:
כתיבת מהדורה של הבוידם מחייבת אותי לצמצם פעילויות אחרות, ולכן רק אחרי סיום הכתיבה הדבקתי חלק מהפיגור שנוצר אצלי בקריאת המאמרונים שמגיעים אלי בקורא ה-RSS שלי. כך קרה שרק אחרי הפרסום ראיתי שלפני כשבועיים ג'נה מקוויליאמס העלתה שאלה דומה מאד בנוגע למכשיר החדש של חברת אפל, ה-iPad.

מקוויליאמס מקשרת לאתר של תכנית הרדיו הקנדית ספארק. שם דן מיזנר מצטט את ג'ון גרובר (במאמרון שהתפרסם בסוף ינואר). גרובר עורך השוואה בין היחס של ה-iPad למחשב לבין היחס של מכונית עם גיר סטנדרטי למכונית עם גיר אוטומטי. כמו עם מכונית שיש לה גיר אוטומטי, ב-iPad המשתמש נעשה אדיש לכיצד המחשב פועל. מיזנר ממשיך את הרעיון הזה:
And from the standpoint of the vast majority of computer users, this abstraction can be a good thing. It makes computing simpler, easier, friendlier. Why should I need to understand what’s going on under the hood of my computer if all I want to do is send email to my friends?
קשה להתנגד לכך שכמעט מידי יום נעשה יותר ויותר קל להשתמש במחשב (אם כי כבר עם הממשק הגראפי היו אנשים שטענו שהקלות איננה לטובתנו). אבל יתכן שיש מחיר לפשטות. כותב מיזנר:
But I wonder, is the same attitude towards computers dangerous? Does oversimplifying technology –removing necessary complexity — have a downside? By making technology simple, easy, and convenient, do we risk a generation of people who can’t tell the difference between this blog post and the Facebook login page?
מקוויליאמס כותבת שקשה להכריע בין המשיכה לפשטות לבין הצורך להבין איך המחשב פועל. מצד אחד, הפשטות מרחיבה את חוג האנשים שיכולים להשתתף בדיון הציבורי, אבל היא גם מטשטשת את ההבנה של כיצד הכלים שלנו מכתיבים התנהוגויות מסויימות. ואני מצידי שמח שאינני רק מדווח על משהו שאני כתבתי, אלא גם יכול לציין שהוא חלק מדיון חשוב שבוודאי יימשך.

תוויות: ,

יום שני, 5 באפריל 2010 

גם הרצאה יכולה להיות סיפור

לפני שנתיים קליי בורל נהג לפרסם מאמרון בבלוג שלו כמעט מידי יום. לפני שנה הוא פרסם מעט מאד בבלוג שלו, אבל הוא כתב בתדירות גבוהה מאד במדור החינוך ב-change.org. קשה מאד להתמיד בכתיבה אינטנסיבית כזאת, והשנה, כאשר הוא מלמד בבית ספר חדש (בסינגפור) הוא ממעט לכתוב לבלוג. ובכל זאת, לפעמים הוא חש צורך, ומוצא הזדמנויות, לכתוב.

בשבוע האחרון של מרץ בורל העלה מספר מאמרונים, וכולם היו מעניינים. בחרתי כאן להתייחס לאחרון מאלה, בו בורל משיב לקוראת שהגיבה למשהו שהוא כתב לפני שלוש שנים. אותה קוראת, היום פרח הוראה, מביעה את אי-שביעות הרצון שלה מהעובדה שמלמדים אותה לא להרצות לתלמידים שלה, אבל כמעט כל השיעורים שבהם היא לומדת הם ... הרצאות.

עבור בורל, תגובה לאותה קוראת מהווה הזדמנות לבחון כיצד הוא עצמו השתנה. הרי לפני שלוש שנים הוא כתב נגד הרצאות, אבל עכשיו:
For what it’s worth, and with some reservation, I want to defend traditional lecture — important qualifier coming — at its best. I was a student who loved a good lecturer, and know many students at my school who do also.
הוא מסביר שהרצאה טובה מזמינה את הלומד להתמודד עם מידע חדש, היא מאפשרת ללומד להתייחס לרעיונות שאחרת אולי הוא לא היה מגיע אליהם, היא מרחיבה על הכתוב בספר הלימוד, מעירה עליו ומעמיקה את הבנת הנושא. בורל מסכם:
Short version: if lecture is story-telling, and the story contains wonder, and the audience responds to it positively, then maybe there’s a place for lecture. I think of this type of “lecture” as closer to a campfire talk, when we like hearing stories.
אני מודה שלמדתי המון מהרצאות, ומאד נהנה להאזין להרצאה טובה. הרצאה כזאת מסוגלת להוביל אותי למחוזות מחשבתיים שלא תיארתי שאגיע אליהם. לכן, קל לי להזדהות עם דבריו של בורל. אבל בתיאור שלו על הרצאות בורל עושה משהו נוסף – הוא מקשר בין ההרצאה לבין הסיפור, דבר שפופולארי מאד בעידן ה-Web 2.0. אנחנו הרי שומעים רבות על digital storytelling, ובורל מזכיר לנו שהחלק החשוב בצירוף המילים הזה איננו הדיגיטאלי, אלא הסיפור.

כלים דיגיטאליים מאפשרים לנו לספר סיפור – בשילוב של טקסט מודפס, תמונה וקול – ומורים שמיטיבים לנצל את הכלים האלה מצליחים לספר סיפורים טובים. אבל דבריו של בורל (בעצמו מורה דיגיטאלי מדופלם) מזכירים לנו שהעיקר איננו הכלי, אלא הסיפור.

תוויות: ,

יום שישי, 2 באפריל 2010 

לא להיות מהפכן איננו בושה

קיוויתי שבמשך חופשת הפסח אצליח לסיים את הקריאה בספר של אלן קולינס וריצ'רד הלברסון – Rethinking Education in the Age of Technology. הספר איננו גדול, והוא די קל לקריאה, אבל הבית שלנו היה מאד מלוכלך, והיו עוד מספר משימות שדרשו טיפול. ובכל זאת, שני פרסומים - ראיון שערך הנרי ג'נקינס עם הלברסון, ומאמר על השפעת הטכנולוגיה על החינוך שהופיע ב-Fast Company – שכנעו אותי שכדאי להתייחס טיפה לספר, עוד לפני סיום הקריאה.

באתר Fast Company אניה קמנץ כותבת על:
המאמר, שמשתרע על פני שבעה דפי ווב (אם כי, כמובן, אין אורך מוסכם של דף ווב), סוקר מספר התפתחויות טכנולוגיות שלדעת קמנץ עשויות לחולל שינוי מהותי בחינוך ובלמידה. קמנץ מביאה מספר דוגמאות שאמורות להמחיש את הטענה שלה. אישית, התרשמתי שבמקום להציג גישה "מהפכנית" ברורה, הדוגמאות שלה מצביעות על כך שאין כיוון ברור שבו הטכנולוגיה משפיעה. קמנץ מתארת פרויקט שמחלקת מכשיר "חינוכי" זעיר – מה שנראה כמו קופסת תרגול משוכללת – לתלמידים בבית הספר היסודי, ובהמשך היא מספרת על פרויקט אחר שמתבסס על אותו מכשיר, אבל במקום למלא תפקיד ברור בכיתה, מחלקים אותו לילדים ומאפשרים להם לבחון את יכולותיו בכוחות עצמם:
Whereas Weinberger (מי שבנה את המכשיר ומוביל את השימוש שלו בבתי הספר) wants to improve teaching practices at existing schools, Kim (שמעודד את השימוש החופשי) focuses overwhelmingly on empowering kids to teach themselves. He sees technology as a liberating force, helping kids in rich and poor countries alike bypass schools, with all their waste, bureaucracy, and failures, entirely.
במציאות החינוכית של היום אפשר למצוא פרויקטים שמבטאים את שתי הגישות האלו. כל אחת מהן לגיטימית. אבל משום מה היה נדמה לי שמי שמכריז על "מהפכה" לא יורה לכל עבר נוסח "יצמחו מאה פרחים" אלא מתמקד בגישה אחת שלדעתו תביא שינוי גורף. קמנץ איננה עושה זאת, והתוצאה היא "מהפכה" מעורפלת למדי. לצד תיאורים של למידה משוחררת ממערכת חינוכית ממוסדת היא מראה לנו דוגמאות שבהן הטכנולוגיה מחזקת את יעדי המערכת הזאת. שתי הגישות מעורבבות יחד. למרות חוסר הבהירות הזאת, אם בכותרת המאמר מכריזים על מהפכה, צריכים להצביע על שינוי מן היסוד. לכן, אין זה מפתיע שקמנץ כנראה בוחרת בגישה שלדבריה מאיימת על המערכת החינוכית כפי שהיא קיימת היום:
The same possibilities that make these technologies so exciting … make them threatening to the educational status quo. A system built around tools that allow children to explore and figure things out for themselves would be radical for most developing-world schools, which emphasize learning by rote. In the United States, which is currently so in love with state curriculum benchmarks and standardized tests, it could be just as hard a sell.
בשלב הזה אני מניח שמוצדק לשאול על מה אני מתלונן. אני הרי הבעתי כאן, יותר מפעם אחת, דעה דומה – שהיעוד האמיתי של התקשוב בחינוך נמצא בשחרור התלמיד מכבלי המערכת, כך שיוכל לכוון את הלמידה של עצמו. ואם כך, למה אני מבקר את קמנץ שהיא כותבת דברים דומים?

יש שתי סיבות עיקריות לביקורת שלי. קודם כל, המאמר של קמנץ מלא בהכללות לא מבוססות. היא טוענת, למשל:
For children born in the past decade, the transformative potential of these new universes is just beginning to be felt. New studies and pilot projects show smartphones can actually make kids smarter.
אינני מכיר מחקרים שמראים שהשימוש בטלפונים "חכמים" עושה ילדים לחכמים יותר. אבל אפילו אם יש מחקרים כאלה, היה עלינו לבחון כיצד מודדים את החוכמה הזאת שגדלה. האם מדובר בתוצאות במבחנים? סביר להניח שלא. האם מדובר ביכולת משופרת בהסקת מסקנות אופרטיביות בחיי התלמידים? מאד קשה למדוד דבר כזה. אולי במקרה הזה החוכמה שנמדדת היא פשוט היכולת להשתמש באותו טלפון "חכם". יש כאן קביעה מביכה שפוגעת באיכות יתר הטענות.

הסיבה השנייה נפוצה מאד במאמרים כמו זה של קמנץ – נעדר ממנו כל ראייה חינוכית היסטורית. קמנץ כותבת, למשל:
What's at issue is a deep cultural shift, a fundamental rethinking not only of how education is delivered but also of what "education" means. The very word comes from the Latinduco, meaning "to lead or command" -- putting the learner in the passive position.
אני כמובן מאחל לשינוי התרבותי הזה. אבל הטענה שהטכנולוגיה יוצרת "חשיבה מחודשת יסודית" בנוגע למהות החינוך מתעלמת מדורות של הגות חינוכית שביקשו להעמיד את הלומד במרכז תהליך הלמידה. אם קמנץ חושבת שהשינוי המקווה נוצר רק היום, בגלל הטכנולוגיות החדשות שהיא מתארת, היא חושפת בורות רצינית לגבי תיאוריות חינוכיות, וחבל.

נוכחותה של ראייה היסטורית היא מה שמוצא חן בעיני בספר של קולינס והלברסון. כפי שג'נקינס כותב במבוא שלו לראיון עם הלברסון:
But the real surprise and strength of the book is the ways they are able to situate the contemporary moment of media transition in relation to the several hundred year history of American education. In doing so, we avoid the breathless sense of the "unprecedented" or "Inevitable" consequences of new media and we also avoid the sense that things have always been this way and are thus not subject to change. They show how American education's processes, policies, and structures shifted over time in response to, for example, the industrial revolution and thus give us a context for imagining the gradual yet decisive transformation of schooling which will grow out of our current moment.
אני מודה שמאד קוסם להיות חלק ממהפכה. אבל כשמדובר בחינוך ובלמידה, נדמה לי שחייבים להודות שאיננו ממציאים את הגלגל. יתכן ויש אפילו כבוד יותר גדול בכך שאנחנו רואים את עצמנו כממשיכים, שבאמצעות הטכנולוגיה מגשימים את הרעיונות של הוגים גדולים שקדמו לנו.

תוויות:

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates