יום חמישי, 25 בנובמבר 2010 

כדי לחדש – תזלזל בעבר

יתכן שכבר פעמים רבות מדי ציינתי כאן שאינני שותף להתלהבות של הקהילה החינוכית ממה שמכונה כישורי המאה ה-21. אבל אולי אני מגזים בביקורת שלי. הרי אם הסגידה למינוח הזה תסייע לקדם רעיונות חינוכיים שמציבים את התלמיד במרכז ותאפשר לתקשוב לתפוס מקום של כבוד בתהליך הלמידה, למה לי להתלונן.

ובכל זאת, כאשר מעמידים את המונח הזה במרכז, נוצר הרושם שכל ההיסטוריה של החינוך אינה אלא הערת שוליים לעבודה החינוכית ה-"אמיתית" שנעשית היום. כך טענתי בעבר, אבל זה נבע בעיקר מתחושת בטן. השבוע מצאתי "הוכחה". תוך עיון באתר של ה-Partnership for 21st Century Skills מצאתי מצגת (כקובץ PDF) בשם Developing a Framework for 21st Century Learning. בעמוד 10 של המצגת הזאת אפשר לראות את התרשים הנפוץ שמאתר את המסגרת של הכישורים. התרשים הזה פופולארי מאד, וספק אם יש מישהו שעוסק בתקשוב ו/או במידענות בחינוך שאיננו מכיר אותו:
אבל בעמוד 9, בדיוק לפני התרשים המוכר הזה יש תרשים נוסף – "מודל של חינוך של המאה ה-20". התרשים הזה מעניין ביותר, אבל לא בגלל מה שיש בו, אלא בגלל מה שאין:
האם אנשי ה-Partnership באמת סבורים שבמאה ה-20 החינוך עסק בנושאי ליבה בלבד? האין זה קצת מוזר שהיום עוסקים ב-"הערכה של המאה ה-21" ואילו במאה הקודמת עסקו רק ב-"הערכה"? ממה שמופיע בתרשים של המאה ה-20, בכלל לא טיפלו אז ב-Life Skills. כמו-כן, כנראה שגם כישורי למידה וחשיבה נולדו במאה הנוכחית.

כלל חשוב בחינוך הוא "דע מאין באת". הרי בלי זה, קשה לדעת "לאן אתה הולך". אבל כנראה שלאנשי ה-Partnership יש כישורים חדשים שאינם דורשים את הידיעה הזאת. דווקא בגלל זה נדמה לי שהמקום שאליו הם יגיעו לא יהיה חינוכי במיוחד.

תוויות:

יום ראשון, 21 בנובמבר 2010 

בשבח (אבל לא יותר מדי) הבלוג

במשך השנים השתכנעתי שהכתיבה לבלוג היא עניין של נטייה – אפשר לעזור לאנשים לפתוח בלוגים, אבל המשך הכתיבה לבלוג הוא עניין של הנעה "פנימית". אם הרפלקציה בכתיבה איננה מדברת אל מישהו, אי אפשר לדרבן אותו להמשיך לכתוב. אפשר להציע. אפשר אפילו לשדל. אבל אחרי הדחיפה הראשונה, נדמה לי שעל פי רוב מי שממשיך לכתוב הוא מי שהיה מגיע לכתיבה הזאת גם בלי הדרבון החיצוני.

ההרהור הזה עולה בעקבות מאמרון חדש של דין שרסקי – בבלוג שלו, וגם במרחב שמוקדש לחינוך ב-Huffington Post. שרסקי מכריז שהוא מכיר דרך פשוטה ומהירה לשפר את ההוראה של מורים:
Want to instantly create better teachers? I know how. One word. Blogging.

האם שרסקי מתכוון לזה ברצינות? האם בעיניו הדבר עד כדי כך פשוט? שרסקי כותב שכאשר הוא התחיל ללמד, לפני בערך 20 שנים, הוא קרא מסמכים רבים בנושא פיתוח מקצועי שפורסמו על ידי המחוז שלו. לרוב הוא לא הקדיש לאלה תשומת לב מרובה. אבל הוא מציין שמונח אחד תפס את עינו – Reflective Practitioner. שרסקי כותב:
I sort of understood the concept but other than simply thinking about what you did in the classroom, I wasn't at all sure what to do with this term.

When I discovered blogs almost five years ago, I soon figured out what that term meant. Since that occasion I have sat down to write close to 1,000 pieces of reflection. While not all would be considered deep, most take me anywhere from 30 minutes to several hours to craft. It may not always look like it, these are generally borne out of the times I spent observing, thinking and working in classrooms. The reflective writing has been valuable but definitely the nearly 4,000 comments have been even more of a learning experience. This is the single best professional development experience I've had.
די ברור לי שלא רק אצל שרסקי, אלא גם אצל הרבה מורים אחרים, יש תחושה סובייקטיבית שהכתיבה לבלוג סייעה רבות בשיפור ההוראה שלהם. כבר שנים אני עוקב אחר בלוגים רבים שבהם מורים מדווחים על ההוראה שלהם, ונדמה לי שברוב המכריע של אלה הם גם מציינים שבזכות הכתיבה הזאת הם מורים טובים יותר היום. למען האמת, אינני רואה סיבה לא להאמין להם.

אבל גם אם קיים קורלציה בין הכתיבה לבלוג לבין איכות ההוראה של המורה הכותב, אין זה אומר שהראשון הוביל לשני. יכול להיות שמורים שמרבים לכתוב הם פשוט מורים טובים יותר מאלה שאינם כותבים הרבה. יכול להיות שהמורים שמתמידים בכתיבה לבלוג עושים זאת מפני שהם כותבים על הצלחות, ואילו מורים שאינם מצליחים מחליטים שאין טעם להמשיך לכתוב. על אף העובדה שאני מאד רוצה להסכים עם שרסקי (ואפילו יש לי תחושת בטן שהוא צודק), אני בטוח שאפשר לחשוב על עוד כמה הסברים שאינם דורשים קשר סיבתי בין הכתיבה לבלוג לשיפור בהוראה.

כזכור, שרסקי מציין את התגובות הרבות להן הוא זוכה לדברים שהוא כותב כמרכיב חשוב בשיפור ההוראה שלו. הוא אפילו כותב שהתגובות הן "more of a learning experience" מאשר הכתיבה עצמה. לאור זה חשוב לציין שרוב הבלוגרים החינוכיים אינם זוכים למספר רב כל כך של תגובות. אפשר לקבוע במידה לא קטנה של בטחון שלרוב הגדול של המורים שכותבים בלוגים יש רק קומץ קוראים, ושהרוב מאלה הם קוראים פסיביים.

קומיקס מהאתר Reality Check שאליו הגעתי דרך טים סטאמר ממחיש היטב את המצב הזה: אישה מביטה בבעלה ששוקד על המקלדת, ושואלת: "אם אתה כותב בלוג ... ואף אחד לא קורא אותו, האם הוא עדיין בלוג?".
reality check
השאלה לגיטימית, אבל נדמה לי שהתשובה די פשוטה: כן, הוא עדיין בלוג. גם אם אני חש ששרסקי מגזים בתרופת הפלא שלו לשיפור ההוראה, אני עדיין רואה חיוב רב בכתיבה הזאת. ודווקא בניגוד לשרסקי, בעיניי הלמידה המשמעותית של בלוגר נובעת מעצם הכתיבה עצמה, ולא (ברוכות או רצויות ככל שיהיו) מהתגובות.

תוויות: ,

יום שלישי, 16 בנובמבר 2010 

ללמוד מחנות הצעצועים

בארה"ב יש עדיין קצת יותר משבוע עד לחג ההודיה, אבל האמריקאים כבר מתכוננים לחג המולד, ולקניות המסורתיות שנערכות לכבוד החג. גרי סטייגר מנצל את ההזדמנות הזאת כדי להמליץ לבתי הספר ולמורים לנצל את ההנחות הגדולות הצפויות בתקופה הזאת כדי להצטייד בטכנולוגיות שיכולות לסייע ללמידה. (סטייגר טוען שבמשך בערך שבוע בשנת 1987 הטכנולוגיות שנמצאו בבתי הספר עלו על אלה שהיו בבתים של התלמידים. אבל הוא מזדרז לציין שמדובר ב-"תאונה היסטורית" שלעולם לא תחזור.)

סטייגר הוא בעל חוש הומור חריף, והוא תמיד מוכן ללעוג לדרכים שבהן בתי הספר משתמשים בטכנולוגיה. הוא כותב שיש בתי ספר שבונים "מעבדות של מכשירי iPod", ומהרהר על עצם הרעיון הזה. סטייגר מוצא חיוב רק בשימוש במכשירי iPod בבית הספר, אבל יש פער גדול בין שימוש לצורכי לימוד לבין מעבדות שמוקדשות לשימוש בהם. הוא שואל:
Are they then taught how to use an iPod? Are there iPod tests? Do some kids get a “D” in iPod?

When did iPods become worthy of study?
הוא מדגיש שה-iPod הוא "טכנולוגיה אישית אולטימטיבית" וממליץ לבתי הספר לעודד את ההורים לקנות אותם עבור ילדיהם (ולהבהיר להורים שהשימוש בהם ישולב לתוך תכנית הלימודים).

בעניין מכשירי ה-iPod סטייגר ממליץ להורים לנצל את הנחות של העונה כדי לקנות את המכשירים עבור ילדיהם. לעומת זאת, ההמלצות האחרות שלו מכוונות כלפי המורים עצמם. הוא מציין שהשנה אפשר להשיג בזול צעצועים שלא נמכרו לפני שנה שעשויים להיות שימושיים בכיתה. הוא גם ממליץ לקנות מספר ספרים (מתוך רשימה ארוכה) שכדאי לקרוא. אבל המלצה אחרת של סטייגר איננה מתייחסת לחסכון בכסף, אלא בתפיסת העולם של המורה:
Great 21st Century educators spend 30 minutes per month at Toys ‘R Us
This has two benefits. 1) You find great toys that may enhance learning; and 2) Educators gain a greater respect for the world in which their students live. Hit the toy store, read the weekend sale circulars and you may find all sorts of cool teaching aids available for a song. Past holiday seasons have led to sub-$50 digital microscopes like the Eyeclops, low-cost video projectors, programmable robots, inexpensive drawing tablet, Hot Wheels cars capable of measuring velocity and more.
למרבה הצער, הפער בין עולם בית הספר לבין העולם שבו תלמידים מבלים את יתר שעות היום שלהם הולך וגדל. התקשוב אמנם חודר לתוך הכיתה (ועל זה יש לברך), אבל החדירה הזאת עוברת "סינון" חינוכי. מה שאיננו "חינוכי" או "לימודי" אמור להשאר בחוץ. לדעת סטייגר כדאי למורה לבלות בתוך חנות הצעצועים לא רק מפני שכך הוא ימצא צעצועים שיכולים לתרום ללמידה. אין לזלזל בציוד הטכנולוגי שאפשר לקנות בזול בתקופת החגים, אבל ההנחות הגדולות אינן אלא תוספת נחמדה לערך האמיתי של הביקור בחנות. למורה כדאי לבלות בחנות הצעצועים כי בדרך הזאת הוא מכיר טוב יותר את עולם הילד, ומפתח הערכה כלפי העולם שלתוכו התלמיד גדל.

תוויות:

יום שני, 15 בנובמבר 2010 

כתיבה מעבר לקורס

ליסה ליין שמחה לזנוח את Blackboard, שעדיין נחשב ל-CMS הנוץ ביותר בארה"ב. בשביל הקורסים בהיסטוריה שהיא מלמדת במכללה בקליפורניה היא עברה ל-Moodle. השוואה בין שתי המערכות האלו מובילה אותה להרהר על השימוש בבלוגים בהוראה באופן כללי, ועל זה היא כותבת במאמרון חדש בבלוג שלה.

ליין רואה הרבה חיוב בבלוגים אישיים, אבל לא ברור לחלוטין היכן הבלוגים האלה צריכים לשבת. היא נוטה לחשוב שעדיף בלוגים על תשתיות עצמאיות, מחוץ ל-CMS שבה היא מנהלת את הקורסים שלה. (נקודה זאת משמעותית היות ובעבר ליין כתבה על כך שעל אף העבודה שבאופן כללי היא איננה נמשכת למערכות CMS ומעדיפה כלים "פתוחים" יותר, יש בכל זאת משהו חיובי בסביבה ברורה ומוגדרת שאליה סטודנטים צריכים להגיע, כך שהפעילות הלימודית שלהם נבחנת מיתר הפעילות שלהם ברשת.) לדעתה חשוב לטפח את תחושת הבעלות של הסטודנטים על סביבת הבלוגים של עצמם. הבעלות הזאת באה לביטוי בניהול העצמאי של הסטודנט על בלוג, באפשרות של הסטודנט להגיב לקוראיו לפי ראות עיניו, ביצירת קשר עם קוראים מחוץ למסגרת הלימודים, ואולי חשוב מכל, באפשרות לשמור על התוכן של הבלוג, ולהמשיך לכתוב בו גם אחרי שהקורס מסתיים. ליין מרחיבה בנקודה הזאת:
This last, the perpetuity of their work, is important as a default. As a student, I used to save all my returned papers. But students in an online class lose all their work unless they’ve saved it themselves, and that only works for written stuff before there’s any feedback. Or they have to copy and paste everything. So a blog inside a CMS would defeat pretty much everything I’d want students using blogs for!
הגישה הזאת נוגעת בלב ליבה של החינוך. עבור ליין לא מדובר רק בהעברת מידע בתחום התוכן, אלא בפיתוח החשיבה והרפלקציה. אם אנחנו באמת חותרים ל-Life Long Learning, ורואים בו מטרה מרכזית של העבודה החינוכית שלנו, עלינו להתמקד בהקניית הכלים שמאפשרים את המשך הלמידה, ולא ברכישת "ידע" שבימינו ממילא נגיש די בקלות. אם נכונה הקביעה שהתקשוב מאפשר למידה "מכל מקום ובכל זמן", לבלוג האישי, שהכתיבה בו איננו סתם עוד מטלה במסגרת של קורס אלא פעולה לימודית/חשיבתית בזכות עצמה, יש ערך מיוחד.

תוויות:

יום שישי, 12 בנובמבר 2010 

אם הזמן ירשה

עד לפני מספר שנים, ואולי אפילו עוד היום, נהוג היה להגיד שאם אנחנו רוצים למצוא יצירתיות בשימוש בתקשוב בחינוך עלינו לחפש אותה בכיתות יסוד ובחטיבות הביניים. הסיבה לכך די ברורה – בתיכון צריכים להתכונן לבגרויות, ואין זמן לעסוק בפרויקטים מתוקשבים שאולי מלהיבים את התלמידים אבל אינם תורמים להצלחה במבחנים. וככל שתרבות המבחנים חודרת לכיתות הנמוכות, אפילו בכיתות היסוד יש פחות ופחות זמן לפעילות החינוכית שבעיני רבים מאיתנו מהווה הלב של הלמידה.

המצב הזה כזכור מוכר היטב, ובכל זאת מידי פעם יש טעם לחזור אליו, כמו בסיפור שטים סטאמר מביא השבוע. סטאמר כותב על שיחה שהוא ניהל עם מורה לכיתות יסוד בה הוא תיאר לה אפשרויות רבות לשילוב התקשוב בשיעורים שלה. המורה התלהבה וציינה שתלמידיה בוודאי ייהנו מהדברים שהוא תיאר. ואז היא הוסיפה:
Maybe we can plan to do something with Google Earth after the SOLs.
ה-SOLs הם, כפי שאפשר לנחש, המבחנים הסטנדרטיים שבמחוז של סטאמר נערכים (גם בכיתות היסוד) כל שנה באביב. כנראה שאחרי המבחנים, לקראת סוף שנת הלימודים, אף אחד לא יתנגד לכך שהתלמידים ישחקו קצת עם המחשבים ועם האינטרנט.

אבל בשנים האחרונות עוד משהו כמובן השתנה. לפני כעשור חלק ניכר מהתקשוב החינוכי התמקד בחיפוש אחר המעורר עניין, בנסיון לגלות מה אפשר לעשות להרחיב את החוויה הלימודית. ככל שהתקשוב המשיך לחדור לתוך החינוך, המוקד עבר לשילוב התקשוב לתוך העשייה הבית ספרית המסורתית – העברת "חומר" לתלמיד והכנה למבחנים. המורה שאיתה סטאמר שוחח כנראה רצתה יותר זמן אחרי המבחנים. אישית, נדמה לי שהייתי רוצה לחזור לתקופה המוקדמת יותר כאשר יכולנו לשחק ולהתנסות ... ולעסוק בלמידה.

תוויות: , ,

יום רביעי, 10 בנובמבר 2010 

טכנולוגיה, חינוך, ו ... קהלת?

יש הסכמה פחות או יותר גורפת אצל אנשי חינוך שמטרה מרכזית של החינוך היא הכשרת דור התלמידים לעתיד. אפשר אפילו לקבוע שההכשרה הזאת היא סיבת הקיום של החינוך. כמו-כן, פחות או יותר כולם מסכימים על המרכיבים של ההכשרה הזאת – תשתיות תרבותיות, וכישורי למידה. אפשר לפרט, ולפרק את התחומים הכלליים האלה למיומנויות ספציפיות, ולפעמים גם חשוב לעשות זאת. אבל קשה למצוא מישהו שאיננו טוען שתכונות כמו חשיבה ביקורתית, יצירתיות, ושיתוף, ולצד אלה גם מיומנויות למידה בסיסיות וידע כללי, אינם נחוצים.

מהסיבה הזאת אני מתקשה להבין את ההתלהבות מפרויקטים שמבקשים לקדם "כישורי המאה ה-21". לטעמי מדובר הרבה יותר בעטיפה מאשר בתוכן, ומזמן למדתי לא להסתכל בקנקן אלא במה שיש בו. הגישה השיווקית הזאת מובילה להגזמות שפוגעות באמינות של מי שמשמיע אותן. ולצערי, ההגזמות ממש זורמות. ג'ורג' סימנס מצטט מדיווח על מפגש על עתיד החינוך של שרי החינוך של ה-OECD. בסגנון אופייני מדי לימינו, השרים הדגישו שיש צורך לחנך לקראת:
jobs that have not yet been created, using technologies that have not yet been invented, to solve problems that cannot be foreseen
עבור סימנס הגישה הזאת מעוררת גיחוך. אבל יותר מזה, יש בה משהו מסוכן. הוא כותב:
First, we need to get over the view that our generation is astonishingly unique. Hasn’t every generation faced new technologies to solve problems not foreseen? The present moment arrogance that invades much of school reform thinking is frustrating.
מול הגישה של "האנושות מעולם לא נתקלה במצב כזה" סימנס מביא רשימה של ששה כישורים שנראים לו חשובים במיוחד לימינו ... אבל הוא מזדרז להדגיש שהם מתאימים גם לתקופות מוקדמות יותר.

לשמחתי סימנס איננו היחיד שמסרב ליישר קו עם הגישה הא-היסטורית הרווחת. אתמול ג'ון קונל קישר לבלוג של רון בורנט שמביא קטע מתוך דוח של אוניברסיטת ייל שמתייחס לכישורים של סטודנטים:
From different quarters, we have heard the suggestion that our colleges must be new-modeled; that they are not adapted to the spirit and wants of the age; that they will soon be deserted unless they are better accommodated to the business character of the nation.
אין שום דבר מפתיע במשפט הזה, מלבד השנה שבה הדוח התפרסם ... 1828. בורנט מפרש:
Sound familiar? Have our schools ever been able to meet the needs of the age? I doubt it. More often than not education and learning are sources of dispute, mediators in the culture wars or progenitors of conflict.
אין זה אומר שאין שום דבר חדש בחינוך. בין הקישורים שסימנס מציין מופיע "כישורים טכניים", וברור שהטכנולוגיות שעומדות לרשותנו היום שונות מאלו של דורות קודמים. אבל סימנס מסייג את דבריו בצורה מעניינת:
An educator needs to know how to use the technology of an era
כל תקופה, והטכנולוגיות שלו.

תוויות: ,

יום שני, 8 בנובמבר 2010 

אם בטכנולוגיה מדובר ...

האם אנחנו (שוב) מגלים שההשקעה היקרה בתקשוב איננה מה שיציל את החינוך? האם המטוטלת של התקשוב החינוכי שוב זזה לכף החובה? מינה גזית הפנתה אותי לכתבה באתר Slate שבוחנת את המאפיינים של בתי הספר הטובים בעולם. לפי אמנדה ריפלי, מחברת הכתבה, מתברר שהנוכחות של טכנולוגיות תקשוב מתקדמות איננה אחת מאלה. במידה מסויימת, מוזר שלא נתקלתי בכתבה בכוחות עצמי. חיפוש על קטעים בכתבה דרך גוגל מראה שמקשרים לכתבה ב-Slate כמעט 100 פעמים, כולל במספר בלוגים שאני נוהג לקרוא. אבל הייתי כנראה עסוק בעניינים אחרים, ולא הגעתי לכתבה הספציפית הזאת.

מתברר שמאפיין חשוב במיוחד של בית ספר טוב קשור לגיוס המורים – במדינות שלהן ההישגים הלימודיים הטובים ביותר במבחנים בין-לאומיים 100% מהמורים באים מהשליש העליון של בוגרי האוניברסיטה. בארה"ב, לעומת זאת, רק 23% מהמורים באים מהשליש העליון. אין ספק שיש כאן נתון מאד משמעותי, אם כי רצוי לזכור שלא כולם מסכימים שהמדד לחינוך טוב הוא ההישגים במבחנים בין-לאומיים. בנוסף, ריפלי משבחת בתי ספר charter בארה"ב על ההישגים שלהם, ואפילו מציינת שמאפיין מרכזי בהוראה בבתי הספר האלה הוא השינון. אין ויכוח על כך שהשינון יכול לשפר תוצאות במבחנים, אבל יש ויכוח חריף על הערך החינוכי של ההוראה הזאת.

לפי ריפלי, כיתות במדינות עם התלמידים עם ההישגים הטובים ביותר אינן משופעות בטכנולוגיה, אלא:
They look, in fact, a lot like American ones—circa 1989 or 1959. Children sit at rows of desks, staring up at a teacher who stands in front of a well-worn chalkboard.
יתכן מאד שזה נכון, אם כי רצוי לזכור שכך נראות הרוב המכריע של הכיתות בעולם. הכותרת במאמרון בבלוג של ג'ואן ג'ייקובס שמצטטת מהכתבה של ריפלי מכריזה שה: World’s best classrooms are low-tech אבל משום מה ג'ייקובס איננה מוסיפה שגם בכיתות הגרועות ביותר בעולם אין הרבה תקשוב. חשוב להדגיש שריפלי איננה "מגלה" שפחות טכנולוגיה מובילה ליותר הישגים, אלא שהטכנולוגיה לבדה איננה מבטיחה חינוך מוצלח. הבעיה שבגילוי הזה היא שהיום, עשור לתוך המאה הנוכחית, קשה למצוא מישהו שעוסק בתקשוב בחינוך שאיננו יודע זאת.

ריפלי מצטטת מורה אחת שטוענת שהמקרן הוא הטכנולוגיה הנחוצה לה ביותר מפני שבלי המקרן היא צריכה להפנות את הגב לכיתה כדי לכתוב על הלוח. ריפלי מפרשת:
The oldest technology in the room is the one that helps her the most with a fundamental human skill—presenting material while staying connected to every student in the room, watching who is getting it and who is not, without having to turn to write on a chalkboard.
אם הסיבה היחידה שבגללה התקשוב אמור להכנס לכיתה היא כדי לסייע ב-"הצגת החומר" לתלמידים בצורה יעילה, גם אני מוכן לוותר על עליו. ניצול מוצלח של תקשוב חייב להתבסס על ראייה חינוכית רחבה יותר.

אירא סוקול, במאמרון חדש, מאפשר לנו מבט אחר על "טכנולוגיה" בבית הספר. הוא מונה שלוש טכנולוגיות מכריעות בחינוך – והמילה "מחשב" מופיעה במאמרון רק פעם אחת. ה-"טכנולוגיות" שאליהן סוקול מתייחס בסיסיות יותר מהתקשוב: הזמן וכיצד מחלקים אותו, חלוקת התוכן הלימודי לתוך יחידות "ידע" נפרדות, והעיצוב הפיסי של הסביבה הלימודית. המדדים האלה של סוקול עוזרים לנו להבין טוב יותר את הבעייתיות של הביקורת של ריפלי. היא בוודאי צודקת שלאיכות המורים יש השפעה מכרעת על הישגי התלמידים. אבל מעבר למדד הזה, יש משהו מאד אפור בסביבה החינוכית שהיא מתארת. קשה לי להאמין שהיום ה-"best classrooms in the world" (כך בכותרת הכתבה של ריפלי) מושיבות את התלמידים בשורות מול הלוח, ושהחשיבה החינוכית ה-"מתקדמת" הזאת תלושה כל כך מהטכנולוגיות שעליהן סוקול כותב.

תוויות: ,

יום רביעי, 3 בנובמבר 2010 

אין מוקדם או מאוחר בבלוגוספירה

ג'ורג' סימנס עוסק בלמידה מתוקשבת כבר שנים רבות. הוא מרצה ומלמד, והוגה, וגם כותב – ספרים, מאמרים לכתבי עת אקדמיים, וכמובן גם בלוגים. ומפני שהוא מעורב בתחום הזה ממגוון היבטים, ומעבר זמן די ממושך, הוא מכיר היטב את השאלות שעולות שוב ושוב. אחת השאלות האלו היא, למשל, כמה יעילה היא למידה נתמכת טכנולוגיה לעומת הכיתה המסורתית. כלפי השאלה הזאת סימנס משיב במאמרון חדש:
Questions like this are boring. And unanswerable given the tremendous number of variables involved in teaching online and in classrooms.
בהמשך המאמרון הוא מונה מספר עקרונות שמנחים אותו בעבודה החינוכית שלו. אלה, מן הסתם, די כלליים – הצורך באוטונומיה של הלומד, הטענות שהלמידה באה לביטוי ביצירת רשתות ושהידע מבוזר (אלה מהווים קוים מנחים בתפיסת ה-connectivism שסימנס הוא בין הוגיו הראשיים), הצורך במרכיב של יצירה בלמידה, ועוד.

סביר להניח שאנשי חינוך רבים, ובוודאי אלה שעוקבים אחרי הדברים שסימנס כותב, יסכימו עם העקרונות האלה. דווקא בגלל זה, על אף העובדה שהרשימה מרשימה, היא איננה עד כדי כך מעניינת. אבל במאמרון סימנס גם מביא עוד כמה שאלות (כולל שוב את הראשונה) שמהן הוא פשוט התעייף. הוא כותב:
Is online learning more or less effective than learning in a classroom? Who cares. That question is irrelevant. Society answered the need to use technology through its broad adoption of the web/internet/online medium.
באופן כללי סימנס מסביר ששאלות כאלו כבר אינן מעסיקות אותו. שואלים מה התפקיד של כלי זה או אחר בכיתה או בלמידה? הוא פשוט עונה: "כל תפקיד שתרצו". שואלים כיצד מורים יכולים להטמיע כלי לתוך העבודה החינוכית שלהם? הוא משיב "פשוט. תעשו זאת".

אין זה אומר שלדעתו אין בכלל שאלות חינוכיות שחשוב לשאול אותן:
Obviously there are numerous questions that need to be addressed in terms of social/relational impact of technology, how individuals connect and create information with participative tools, and so on.
אבל למרבה הצער, שאלות כאלו, שהן ממש מעניינות וחשובות, אינן השאלות שנשאלות. במקום זה התקשוב החינוכי מוצא את עצמו תקוע, אפילו משותק, עם שאלות טפלות של בעד או נגד או האם כלי זה או אחר מתאים ללמידה. אפשר להבין למה הקושי הזה להמריא לנושאים משמעותיים יותר מתיש את סימנס.

אבל יש כמובן "אבל", והיא איננה כל כך קטנה. לא מעטים מאיתנו יכולים להזדהות עם סימנס ולהכריז שהתעייפנו מהשאלות הסתמיות שחוזרות על עצמן. אבל סיבה מרכזית שבגללה איננו משתחררים משאלות מסויימות היא סיבה מאד חיובית: כל יום מורים חדשים נכנסים למעגל העיסוק בתקשוב. על אף העובדה שאפשר ללמוד מהנסיון של אחרים, אין תחליף לנסיון אישי. לכן, צריכים לקוות שכל אחד, בקצב שלו, יגלה מה הן השאלות המעניינות. וגם אם כדי להגיע לשאלות האלו, הוא יצטרך לעבור דרך השאלות שאחרים מאיתנו כבר התעייפנו מהן, זה סוג הדבר שאיתו נוכל להסתדר.

תוויות:

יום שלישי, 2 בנובמבר 2010 

שימו לב לתשומת הלב

אין זה סוד שאני מתקשה להבין את הכוונה במונחים כמו "מיומנויות המאה ה-21". אינני משוכנע שהמיומנויות שבדרך כלל מאוגדות תחת הכותרת הזאת שונות מהמיומנויות שמערכת חינוכית טובה, בכל תקופה, מבקשת להקנות לתלמידיה. לכן, חששתי טיפה כאשר ראיתי שהווארד ריינגולד, הוגה שאני מאד מעריך, פרסם מאמר חדש שמתייחס, לפחות בשם, למיומנויות האלו: Attention, and Other 21st-Century Social Media Literacies.

האם בדבריו של ריינגולד יש משהו שונה ממה שמופיע במאמרים רבים אחרים שתופסים טרמפ על כל דבר שמזכיר את המאה שכבר איננה כל כך חדשה? לשמחתי, נדמה לי שכן.

ריינגולד מציין חמש "אוריינויות" שבעיניו נחוץ לחנך לקראתן בתפוקה שלנו. (כמובן שאין חפיפה מלאה בין "מיומנויות" לבין "אוריינויות", אבל בדיון החינוכי על המטרות של מערכת החינוך, בדרך כלל אין הבחנה ברורה בין "מיומנויות", "כישורים" ו-"אוריינויות".) לטעמי, הרשימות של "כישורי המאה ה-21" שאנחנו בדרך כלל פוגשים יכולות, עם תוספת של מס שפתיים לתקשוב שחדר לתוך חיינו, להתאים לכל תקופה. גם הרשימה של ריינגולד כללית, והיא מכילה כמה מאותן מילות מפתח שכל כך פופולארי להזכיר, אבל הוא מתמקד באוריינויות/כישורים שבאמת קשורים לימינו. בראש הרשימה של ריינגולד נמצאת "תשומת לב" (attention). בעיניו, בתקופה שלנו יש צורך אקוטי שנלמד להתמודד עם שפע המידע שמציף אותנו, שנהיה מסוגלים להחליט בתבונה במה לשים לב, ושנכיר את הכלים שמאפשרים לנו לעשות זאת. לפי ריינגולד, יתר ה-"אוריינויות" – השתתפות, שיתוף, תודעה רשתית, ושימוש ביקורתי במידע – מתאפשרות רק אם נדע למקד או לחלק את הקשב שלנו בצורה נבונה. בעבר ציינתי כאן שעבור ריינגולד המטרה הבסיסית של מערכת חינוך צריכה להיות לפתח אצל הלומד מנגנון של "איתור זבל" (crap detection). במאמר הנוכחי הוא מסביר כיצד המטרה הזאת קשורה לנושא של חלוקת הקשב:
Finally, crap detection takes us back, full circle, to the literacy of attention. When I assign my students to set up an RSS reader or a Twitter account, they panic. They ask how they are supposed to keep up with the overwhelming flood of information. I explain that social media is not a queue; it's a flow. An e-mail inbox is a queue, because we have to deal with each message in one way or another, even if we simply delete them. But no one can catch up on all 5,000 or so unread feeds in their RSS reader; no one can go back through all of the hundreds (or thousands) of tweets that were posted overnight. Using Twitter, one has to ask: "Do I pay attention to this? Do I click through? Do I open a tab and check it out later today? Do I bookmark it because I might be interested in the future?" We have to learn to sample the flow, and doing so involves knowing how to focus our attention.
ההבחנה הזאת, בין טור לבין זרם, חשובה מאד. כולם מבינים שאי אפשר להקיף את הכל, אבל אין זה אומר שסיגלנו לעצמנו אמצעים או שיטות לאפשר לזרם להמשיך אך גם לקבוע לעצמנו נקודת תצפית שממנה נוכל לדלות מהזרם את מה שנחוץ לנו.

הדגש שריינגולד שם על תשומת הלב, ועל הצורך שלנו להכיר את הכלים שמסייעים לנו למקד את הקשב שלנו מאד נראה לי. אבל אולי חשוב יותר היא הראייה החינוכית הכללית שהוא מבטא עוד בהתחלת המאמר שלו:
The whole notion of the public sphere is that we have sufficiently well-educated citizens who are free to access information about workings of the state so that they will be able to govern themselves. Implicit in the notion that ordinary people can shape policies of state is the assumption that they know how to communicate their opinions in concert with other citizens in a productive manner—a literacy of participation.

Today's media enable people to inform, persuade, and influence the beliefs of others and, most important, help them to organize action on all scales. In doing so, people move from the literacy of participation to the literacy of collaboration.
תלמידים בכיתות היסוד לומדים, עוד היום, לכתוב מכתב לרשויות. על פי רוב המערכת מסתפקת בפעילות הזאת. היא משוכנעת שכך שהיא לימדה את הדור הצעיר לתפקד כאזרחים ערניים. גם ריינגולד מבין שמטרה מרכזית של החינוך היא גידולו של דור של אזרחים שהם מעורבים בנעשה סביבם. אבל עבורו כתיבת מכתב לרשויות כבר איננה הפעולה שמאפיינת אזרחות טובה. הוא מבקש שנתאים את המטרה לאמצעים שעומדים לרשותנו היום, שנכשיר את התלמידים שלנו להשתמש באותם כלים שהיום מהווים את התשתית למעורבות חיובית. הדגש הזה הוא אולי עוד יותר חשוב מאשר הדגש על חידוד תשומת הלב.

תוויות:

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates