יום חמישי, 30 באוגוסט 2012 

הלימוד אולי חדש, אבל הביקורת נשארת נדושה

בשנת 2008 נרשמתי לאחד מקורסי ה-MOOC הראשונים – Connectivism and Connective Knowledge. (אני מודה, על אף העובדה שהייתי רשום בקורס, יותר מאשר השתתפתי, פשוט צפיתי מהצד.) באותם הימים רעיון ה-MOOC היה רחוק מאד מהתודעה הציבורית. אפשר להגיד שהוא היה לא יותר מאשר קוריוז חינוכי. אמנם כמה מאות אנשים השתתפו (או לפחות היו רשומים) בקורס, אבל חוג די מצומצם של אנשים בכלל ידע על קיומו.

קורסי MOOCנשארו מתחת לרדאר הציבורי במשך מספר שנים, עד שנת 2011. בשנה ההיא סבסטיאן תרון, פרופסור בסטנפורד, פתח קורס רב משתתפים בנושא בינה מלאכותית, ובערך 130,000 אנשים נרשמו ללמוד בו. פתאום ה-MOOC תפס כותרות. פתאום העיתונות התחילה לשאול אם MOOCs – קורסים רבי-משתתפים ופתוחים אונליין (Massive Open Online Courses) – הם הדבר הגדול הבא, ומשהו שעתיד לזעזע את עולם ההשכלה הגבוהה. מספר אוניברסיטאות מכובדות עלו על הגל ויצרו קורסים כאלה, וקמו גם יזמויות חדשות שביקשו למסד את התחום, וכמובן גם להרוויח ממנו. היום, תחת הכותרת MOOC אפשר למצוא מגוון מודלים. יש כאלה שאפשר לכנות קורסים בהתכתבות – קורסים שבהם הסטודנט צופה בהרצאות מוקלטות וקורא מאמרים ובסוף הקורס נבחן על ידיעותיו, ויש כאלה ללא מרצה מומחה שמנסות לבנות "קהילת לומדים" שבה כל אחד יכול לקחת לעצמו את התובנות שנראות לו. יש קורסים שבהם כל חומרי הלמידה נמצאים באתר מרוכז המנוהל על ידי המרצה והסטודנטים שולחים את המטלות שלהם אל המרצה (או למכונה שבודקת אותן), וקורסים שבהם הסטודנטים "משוחחים" על תכני הקורס על גבי הבלוגים האישיים שלהם והחומרי הקורס השונים נגישים לכולם באמצעות ה-RSS.

אבל המאמרון הזה איננו עוסק ב-MOOCs. הקורסים האלה הם נושא ראוי להתייחסות, ואני מקווה שבהזדמנות אחרת אצליח לכתוב עליהם, ולהסביר את האמביוולנטיות שלי כלפיהם. המאמרון הזה עוסק בביקורת הדי צפויה שמשמיעים כלפי ה-MOOC, ביקורת שאיננה שונה במיוחד ממה שהשמיעו כלפי כל חידוש תקשובי בחינוך. הביקורת מכוונת היום כלפי ה-MOOC מפני שהוא כרגע הנושא התקשובי החם.

דבריו של מארק אדמונדסון, מרצה לאנגלית באוניברסיטה של וירג'יניה, אופייניים מאד לביקורת הזאת. בכתבת דעה שהתפרסמה לפני חודש בניו יורק טיימס אדמונדסון מסביר למה לא רק קורסי MOOC, אלא קורסים מקוונים באופן כללי, אינם תחליף לקורסים פנים-אל-פנים:
Online education is a one-size-fits-all endeavor. It tends to be a monologue and not a real dialogue. The Internet teacher, even one who responds to students via e-mail, can never have the immediacy of contact that the teacher on the scene can, with his sensitivity to unspoken moods and enthusiasms.
סביר להניח שיש מידה של אמת בביקורת הזאת כלפי קורסים ענקיים של כמה אלפי משתתפים (אם כי בקורסי ה-MOOC דוגמת קורס ה-Connectivism שהזכרתי כאן מתנהל רב-שיח ער מאד שמהווה חלק מרכזי של תהליך הלמידה). אבל יש מבחר מקוון מאד של MOOCs, ושל קורסים מקוונים באופן כללי. לטעון שכולם אותו הדבר מצביע על אי-הכרות רצינית עם הנושא. זאת ועוד: הקשר האישי, המיידיות, והרגישות של המרצה כלפי הסטודנט שלפי אדמונדסון חסרים בקורסים האלה אופייניים רק למיעוט קטן של קורסים פנים-אל-פנים וזמינים רק לאלה שיכולים לשלום כסף רב. קורסי ה-MOOC אינם מתיימרים להחליף את ההוראה האינטימית. הם מבקשים ליצור מסגרת לימודית מוצלחת ויעילה עבור אלה שאינם יכולים לשלם עבור לימודים יוקרתיים אבל בכל זאת רוצים להשכיל. אדמונדסון איננו שולל את אפשרות הלמידה באמצעות קורס מקוון, אבל הוא מציין שללומד בקורס כזה דרושה מוטיווציה גבוהה כדי להצליח בו, ואפילו אז לא מדובר בקורס "אמיתי":
You can get knowledge from an Internet course if you’re highly motivated to learn. But in real courses the students and teachers come together and create an immediate and vital community of learning.
ביקורת כזאת הושמעה הרבה לפני ה-MOOC. שמענו, למשל, שמרצים שמלמדים מרחוק אינם יכולים לתת הכוונה אמיתית, ושאיכות הדיונים שמתנהלים בקבוצות דיון ברשת איננה מתקרבת לאיכות הדיון של מפגש פנים-אל-פנים. כנראה שכל פעם שכוכב טכנולוגי-אינטרנטי חדש זורח, מישהו חש צורך להזדרז ולטעון שכל זה טוב ויפה אבל ... זאת איננה למידה אמיתית. בעצם, הביקורת של אדמונדסון היתה מאד צפויה. מול הביקורת הזאת חשוב להבהיר שהלמידה שאדמונדסון מהלל איננה יכולה להיות נחלת כולם. היא למידה אליטיסטית למדי שהרוב הגדול של האנשים שמבקשים ללמוד אינם יכולים להשיג.

אבל התגובות האלו לטענות של אדמונדסון הן תגובות שמצביעות על כך שהוא איננו באמת מכיר את הלמידה המקוונת. צריכים להשיב לו גם מהכיוון השני – שהוא איננו מכיר את הלמידה הפנים-אל-פנים שבה הוא כל כך דוגל. אדמונדסון מציג אידיאל שאינה משקפת את המציאות. במעט מאד קורסים סטודנטים ומרצים מתחברים יחדיו כדי ליצור קהילת לומדים תוססת. ברוב המכריע של קורסי פנים-אל-פנים המרצה עומד בקדמת הכיתה ומדבר אל חלל החדר במונולוג מונוטוני, מבלי ליצור קשר כלשהו עם הסטודנטים שלו, בדומה לקטע הקלאסי מתוך "שמתי ברז למורה":
עדיין מוקדם לקבוע אם ה-MOOC יאריך ימים ויהווה אלטרנטיבה לקורסים פנים-אל-פנים, או ימלא נישה משמעותית בנוף ההשלכה. עדיין לא ברור מי ירצה ללמוד בדרך הזאת, ואם אפשר יהיה לקבל קרדיט לקראת תואר מלימוד בקורס כזה. הרבה שאלות עדיין פתוחות. מה שכן בטוח, תמיד יהיו כאלה שמשוכנעים שאי אפשר להחליף את הקיים, גם אם הקיים רחוק מלהיות מוצלח.

תוויות: ,

יום שלישי, 28 באוגוסט 2012 

לא לשיבוש הזה פיללנו

כריס להמן, מנהל בית ספר למדעים בפילדלפיה, ואישיות בולטת מאד בקהילת התקשוב החינוכי בארה"ב, מגיב בבלוג שלו לאמירה של מיכאל הורן. הורן היה שותף לקלייטון כריסטנסן בכתיבה הספר Disrupting Class שהתפרסם לפני כארבע שנים. הספר, שמתאר כיצד התקשוב יכול להביא לשינויים גורפים בחינוך ובבתי הספר, זכה לפופולאריות רבה. להמן כותב שלאחר ראיון טלוויזיוני שנערך איתו, הורן פרסם ב-Twitter תמצית של מה שהוא אמר בראיון:
Let computers do what computers do best and teachers do what they do best.
להמן מציין שעל פניו האמירה הזאת הגיונית מאד, וקשה לא להסכים איתה. אבל בעיון מעמיק יותר, מתברר שמדובר באמירה מאד בעייתית. הוא מעיר:
First, it assumes that computers somehow work independently of teachers. That takes most of the ways that kids and teachers can work together using technology out of the equation. What [it] leaves behind is automated software that guides student learning in deeply prescriptive ways.
בעצם, האמירה של הורן מנחה אותנו ליצור שתי רשויות – זאת של המורה וזאת של המחשב, ולתת לכל רשות למלא את ייעודה על הצד הטוב ביותר ... אבל בנפרד. לפי הורן המחשב הוא בעצם מכשיר שמצטיין בהעברת "מידע" לתלמיד, מכשיר שמגיש לתלמיד "חומרי למידה" ומטלות, בודק תוצרים שהתלמיד מגיש בחזרה, ועוקב אחר הישגיו. אלה אינם שימושים פסולים, אם כי יש כאן הגדרה מצומצמת למדי של ההוראה ושל הלמידה, ומה שנשאר כתחום ההתמחות של המורה הוא השמירה על הסדר ועל השקט בכיתה. להמן מודה שיש יותר מקמצוץ של אמת בטענה שהתקשוב אכן מסוגל לרשת רבים מהתפקידים שבאופן מסורתי מזוהים כנחלת המורה. ואם נכיר ביעילות שהתקשוב יכול לקדם, אפשר להבין למה לא מעט אנשים משוכנעים שאפשר לצמצם את מספר המורים בבתי הספר, או להפוך חלק משמעותי ממלאכת ההוראה לעבודה טכנית פשוטה שכל פקיד יכול לבצע. אבל להמן מבקש להגדיר את ההוראה בצורה אחרת, וכאשר הוא עושה זאת, הוא גם מוצא תפקיד אחר עבור התקשוב:
But teaching is so much more than quizzes, lectures and data collection. And the promise of technology isn’t that [it] can automate the rote tasks of teaching – in the end that’s low hanging fruit. The promise of technology is rather the way that it can allow teachers and students to work together to do more, create more, research more broadly, share more widely, learn more deeply.
להמן מדגיש שערכו של התקשוב בחינוך איננו בחסכון בכסף או בכוח אדם, אלא בשינוי שהוא יכול לחולל בדרכי ההוראה ובקשרים שנוצרים בין תלמידים ומורים. אני כמובן מסכים איתו, אם כי העובדה שאחרי שנים רבות של תקשוב בחינוך יש עדיין צורך להגיד את זה מאד מדאיגה אותי. ואולי המילה "עדיין" איננה מתאימה כאן. נדמה לי שלפני עשור (ויותר) הנקודה הזאת היתה ברורה ומובנת לעוסקים בתקשוב בחינוך. מי שעסק בהטמעת התקשוב הבין שמתפקידו להמחיש למורים כיצד הפדגוגיה יכולה להשתנות בעקבות כלי התקשוב שעמדו לרשותם. אבל מאז משהו השתנה, ולא לטובה.

בסופו של דבר, התקשוב משרת את היעדים החינוכיים של קובעי המדיניות החינוכית שמכניסים את המחשבים לתוך בתי הספר. כאשר המדיניות הזאת מושתתת, בעיקר, וכמעט באופן בלעדי, על שיפור התוצאות במבחנים, אין זה מפתיע שמזהים את הערך של התקשוב בייעול. מה שאולי כן מפתיע הוא שאנשים כמו מיכאל הורן רואים את הייעול הזה, וחושבים שמדובר בשיבוש חיובי של החינוך.

תוויות: ,

יום שישי, 24 באוגוסט 2012 

תפנית בלתי-נמנעת

אני מודע מאד שעל אף השם של הבלוג הזה, בזמן האחרון הוא עוסק פחות ופחות בסוגיות הקשורות באופן ישיר לתקשוב, ויותר ויותר בשאלות חינוכיות כלליות. אין זה אומר שבעבר לא התייחסות לשאלות פדגוגיות או בתיאוריות חינוכיות, אבל התאמצתי לקשר בין השאלות האלו לבין התקשוב. אמנם לא התרחש כאן שינוי גורף, אבל ברור לי שלפחות במידה קטנה המיקוד השתנה. יותר מאשר אני מעלה סוגיות תקשוביות ובוחן כיצד הן משפיעות על החינוך, אני מעלה סוגיות חינוכיות ושואל אם התקשוב כפי שהוא חודר לתוך בתי הספר היום בכלל מסוגל לקדם אותן. פיסקה שקראתי אתמול בבלוג של טים פורמן, בלוגר חינוכי שאליו הגעתי דרך מאמרון של טום הופמן, חידדה עבורי את השינוי הזה.

הופמן קישר למאמרון חדש, וקצר מאד, של פורמן בו הוא הביע את סלידתו מתכניות כמו Teach For America, תכניות שמכניסות בוגרי אוניברסיטה לתוך בתי ספר לשנתיים. באופן גלוי פורמן מלגלג על היומרה של תכניות כאלה וכותב שאין כמו שנתיים של הוראה כדי להפוך אדם למומחה. הוא כותב שאחרי שנתיים שבהן ה-"מורים" האלה מתאמנים על ילדים עניים הם עוברים הלאה למקצועות אחרים. הוא מוסיף:
I was a huge, international expert on pedagogy, classroom management, curriculum, and child development in my second year of teaching. Then, ten years later, I was mortified what an arrogant showboat I had been in the early years---there is so much more to it than what you see in the first years.
אני מניח שרבים מאיתנו שצברנו שנים של נסיון בכיתה יכולים להזדהות עם דבריו של פורמן. הרי בשלב מסויים גילינו שכדי להפוך למורים טובים עלינו להתגבר על היוהרה שמאפשרת לנו להגיד שאנחנו יודעים את הכל ולהתחיל ללמוד להיות מורים של ממש. אבל במסגרת Teach For America סטודנטים צעירים יכולים ללמד במשך שנתיים ולעבור הלאה, משוכנעים שהם יודעים את הכל. (ורצוי לזכור שלא מעטים מבוגרי התכנית "ממשיכים" בתחום החינוך כנציגים של בתי ספר charter, וחותרים נגד החינוך הציבורי.)

התעניינתי לדעת קצת על מי שכותב דברים כאלה. בהתחשב בעובדה ששם הבלוג של פורמן הוא "School Tech Connect" היה די ברור שמדובר באיש חינוך שעוסק בתקשוב, אבל רציתי לדעת יותר. בדף ה-About me של הבלוג הוא מוסר שהוא צבר מעל 20 שנות נסיון כמורה בתחומי הלשון וההיסטוריה, והיום הוא עובד כמומחה לענייני טכנולוגיה במחוז בשיקגו. לאור הרקע הזה היה לי די ברור למה הזדהיתי עם דבריו במאמרון.

אבל מה שבאמת תפס אותי היה דווקא פיסקה קטנה, ואפילו רק חלק מפיסקה, שמופיעה בטור בצד שמאל של הבלוג. שם, תחת הכותרת WHAT'S ALL THIS ABOUT?, פורמן מצביע על שינוי שהתרחש בבלוג:
This ceased being a tech blog long ago. There's a war on. What can you do to help? Sign the National Resolution on High Stakes Testing.
במילים אחרות, כאשר החינוך (לפחות בארה"ב) נעשה לבן ערובה של המבחנים הסטנדרטיים שנכפים על התלמידים השכם והערב, ומכתיבים את תכניי הלימוד, ובמידה רבה גם את דרכי ההוראה, העיסוק בתקשוב נעשה רק פן אחד של מאבק הרבה יותר רחב. חשוב לזכור שהתקשוב מגויס היום לשירות המבחנים האלה ולתפיסה החינוכית שהם מייצגים. לכן, האפשרות שהתקשוב ימלא תפקיד חינוכי חיובי בבית הספר תלויה בתוצאה של המאבק היותר גדול. אפשר אולי לנשום לרווחה ולהכריז שבישראל אנחנו עדיין לא שם, אבל יש חשש גדול שגם אנחנו נגיע לזה. וכאשר מתנהל מאבק כזה, צריך להיות ברור ששאלת השימוש בתקשוב בבתי הספר, חשובה ככל שתהיה, איננה אלא נושא משני.

תוויות: , ,

יום שלישי, 21 באוגוסט 2012 

הרבה יותר מסתם "מקום טוב באמצע"

לארי קובן נוהג למקם את התייחסותם של אנשי חינוך כלפי שילוב התקשוב בבתי הספר על רצף שנע בין גישה אוטופית לבין גישה ספקנית. קובן, כמובן איננו היחיד, ולא הראשון, לתאר רצף כזה. במאמרון מחודש מרץ, 2010, קובן ציין שב-2008 אנדרו צוקר עשה משהו דומה, וכך גם אלן קולינס וריצ'רד הלברסון ב-2009. קובן ממקם את עצמו אי-שם באמצע. הוא איננו מבטל את ערכו של התקשוב, אבל הוא איננו יכול להזדהות עם האוטופים מפני שלדעתו הם מגזימים יותר מדי בנוגע ליכולת של התקשוב לשנות את החינוך. באופן די עקבי הוא אפילו נוהג ללעוג למחנה האוטופים בגלל ההגזמות האלו.

על אף הספקנות שהוא מביע כלפי התקשוב, קובן, כזכור, איננו מזדהה כחלק ממחנה הספקנים, אלא טוען שהוא תופס מקום באמצע. הוא גם טוען שבוויכוח הציבורי רק קולותיהם של הקצוות נשמעים, ושהקולות של אלה שדוגלים בתקשוב אבל מסרבים לאמץ אותו כפתרון לכל בעיות החינוך נבלעים בתוך הרעש. באותו מאמרון מלפני שנתיים הוא כתב:
Seldom do these futurists acknowledge in their rosy predictions that while many parents, practitioners, policymakers, and researchers inhabit either the Utopian or Skeptic poles, many others cluster in the middle of the continuum. Many of those who hug the middle know that present and past school uses of technologies show great promise for student learning but contain serious flaws; sometimes they even wince at especially foolish claims Utopians make. Overall, however, most believe technologies in or out of school will ultimately benefit students and teachers.
אבל למה לכתוב עכשיו על הבחנה של קובן מלפני יותר משנתיים, הבחנה שכבר אז לא היתה מקורית במיוחד? באותו מאמרון קובן ביקש לקשר פרצוף אנושי למחנות השונים, וכנציג של המחנה שבאמצע הוא בחר בביל פריטר, מורה בבית ספר בצפון קרוליינה המרבה לשלב תקשוב בהוראה שלו. כדי להראות שפריטר שייך למחנה האמצעי קובן הביא קטע מתוך מאמרון של פריטר בו הוא מבקר את השימוש בלוח הלבן האינטראקטיבי. פריטר מציין שעם הכסף הדרוש כדי לקנות לוח היה עדיף לרכוש ציוד תקשובי שהיה מאפשר סוג אחר של הוראה/למידה. בעיני קובן ההערה הזאת של פריטר ממקמת אותו אי-שם באמצע של הרצף האוטופי/ספקני, אם כי הוא גם הוסיף שנראה לו שפריטר נוטה חזק לצד האוטופי.

לפני מספר ימים פריטר פרסם מאמרון אורח בבלוג SmartBlog on Education בו הוא שואל:
במאמרון הזה פריטר מוסר לנו שכאשר הוא איננו מלמד בכיתה שלו הוא מעביר השתלמויות רבות בשימוש בתקשוב בכיתה. הוא כותב שבהשתלמויות האלו מרבים לשאול אותו על הקשר בין התקשוב לבין המוטיבציה של תלמידים. התשובה שלו די נחרצת:
My answer often catches participants by surprise: You can't motivate students with technology because technology alone isn’t motivating. Worse yet, students are almost always ambivalent toward digital tools. While you may be completely jazzed by the interactive whiteboard in your classroom or the wiki that you just whipped up, your kids could probably care less.
ולפי פריטר מה כן מדרבן לתלמידים ללמוד? תשובתו מאד ברורה: ההזדמנות להתמודד, יחד עם עמיתים, עם שאלות גדולות ועם רעיונות מאתגרים:
They are motivated by issues connected to fairness and justice. They are motivated by the important people in their lives, by the opportunity to wrestle with the big ideas rolling around in their minds, and by the often-troubling changes they see happening in the world around them.
תשובה כזאת איננה צריכה להפתיע. נדמה לי שאנשי חינוך רבים מודעים לזה. אבל מה שמעניין אותי כאן איננו דבריו הדי הגיוניים של פריטר, אלא העובדה שהם נאמרים על ידי מישהו שבמידה רבה מוצג על ידי קובן כנציג של המחנה האוטופי. כזכור, קובן מבקש מאיתנו להטות אוזן לקולות שבאמצע, קולות שנוטים להעלם תחת רעש הקצוות. הבעיה היא שכדי שקובן יכול לתבוע זכות על האמצע הוא חייב להקצין את הקצוות. לפני שנתיים קובן אמנם התרשם מאד מפריטר, אבל הוא בכל זאת תיאר אותו כקרוב מאד למחנה האוטופים. נדמה לי שפריטר עצמו איננו מתכחש לשיוך הזה. הוא רואה את עצמו ממוקם חזק במחנה של אלה שמשוכנעים שהתקשוב יכול להשפיע לחיוב על החינוך. אבל השיוך הזה איננו מונע ממנו להכריז לקראת סיום המאמרון שלו:
Technology’s role in today’s classroom, then, isn’t to motivate. It’s to give students opportunities to efficiently and effectively participate in motivating activities built around the individuals and ideas that matter to them.
קובן בוודאי יטען שגישה שקולה כזאת איננה מאפיינת אוטופיסט תקשובי. אבל נדמה לי שהמסקנה צריכה להיות הפוכה: העובדה שפריטר כותב כך מוכיחה שרגליו, ורגליהם של רבים מאלה שקובן מכנה האוטופיסטים התקשוביים, נטועות חזק בקרקע החינוכית והבית ספרית. כדי למקם את עצמו במקום טוב באמצע קובן נאלץ לתאר את אלה שטוענים שההשפעה של התקשוב על החינוך יכולה להיות חיובית ביותר כחולמים שאינם מעוגנים במציאות. יש בוודאי לא מעט אנשי שיווק ונציגים של חברות טכנולוגיות שבצדק זוכים לתואר כזה. האנשים האלה מוכרים "פתרונות" המושתתים על עוד ועוד תקשוב, אך התלושים מתפיסות חינוכיות בריאות. אבל הכינוי "אוטופיסט" איננו מתאר נכונה את פריטר, וגם לא רבים מאד מאנשי החינוך המתוקשבים שאני מכיר.

תוויות:

יום ראשון, 19 באוגוסט 2012 

הרהורים (שוב) על הבלוג

כאשר תקופה ארוכה של דממה עוברת על הבלוג הזה עולה אצלי שאלה בלתי-נמנעת – על מה לכתוב כשאני חוזר לכתיבה. הנסיון מלמד שהתשובה ה-"נכונה" די פשוטה – לא כל כך משנה על מה, החשוב הוא פשוט להתחיל לכתוב. אבל אין זה אומר שאין כאן בעיה. הרי רוב המאמרונים שאני כותב כאן מתחילים בהתייחסות שלי לדברים שמתפרסמים במקורות אחרים, והעובדה שתקופה שקטה עוברת על הבלוג איננה אומרת שגם שקט במקורות הרבים שאחריהם אני עוקב. לעתים קרובות כאשר אני מצליח לחזור לכתיבה, היצע הדברים שאליהם אני יכול להתייחס גדול כל כך שאינני מצליח לכתוב מפני שאינני יודע היכן להתחיל.

בזמנים כאלה גם מתעוררים אצלי הרהורים בנוגע למהות הכתיבה לבלוג. בתקופות שבהן קשה להתמיד בכתיבה לבלוג קשה לא לשאול אם יש בכלל טעם במאמץ. פעמים רבות בעבר ציינתי שעבורי הבלוג הוא בראש ובראשונה מרחב שמאפשר לי להבהיר את מחשבותיי לעצמי. נכון, יש משהו קצת פרדוקסאלי בשימוש בכלי ציבורי על מנת לגבש עמדה אישית, אבל אני מזמן "התגברתי" על הסתירה הזאת. אינני יכול לקבוע מה נכון עבור אחרים, אבל עבורי הידיעה שמה שנכתב כאן אולי ייקרא על ידי אחרים מדרבנת אותי לדייק (או לפחות לנסות לדייק) במה שאני כותב; היא מחייבת אותי לנסות להסביר את עצמי בצורה הברורה ביותר שאני יכול. ואם בעקבות זה הדברים שאני כותב מעוררים דיון, או עוזרים לאחרים להבהיר את מחשבותיהם לעצמם, אני בוודאי לא אתנגד. אבל שוב, מדובר בערך מוסף לרווח העיקרי, שהוא אישי.

בחודש האחרון (כן, בזמן שבגלל מספר סיבות היה לי קשה לכתוב כאן) שני בלוגרים שאני קורא פרסמו מאמרונים על נושא הבלוג. טום ויטבי ביקש להסביר למה הוא מקווה שעוד ועוד מורים ומנהלים יפתחו בלוגים. ויטבי מעיד על עצמו שכאשר הוא התחיל לנהל בלוג לפני כשנתיים וחצי הוא לא תיאר לעצמו שהוא יצליח להתמיד בו. והוא מוסיף שעל אף התגובות הרבות שהגיעו לבלוג שלו, הערך העיקרי של הבלוג היה ערך עצמי:
What I learned and appreciate more than any other thing that I get from blogging is that I write for me. It is a reflective, personal endeavor. I made the choice to open my blog to public scrutiny. I encourage comments to my ideas, to affirm, or further reflect on those ideas based on the reader comments. Testing my ideas in public is testing I can believe in.
כצפוי, דברים אלה של ויטבי מהדהדים אצלי. כאשר אני עובר על המאמרונים שוויטבי פרסם בחודשים האחרונים אני מגלה שאני מסכים כמעט עם כל דבר שהוא כותב. אבל דווקא ההסכמה הזאת גורמת לי לא מעט אי-נוחות. אין זה מפני שמפריע לי שאני מסכים עם אחרים (או שהם מסכימים איתי), אלא מפני שקשה מאד למצוא משהו במאמרונים של ויטבי שחורג מהדעות הרווחות של הציבור שהוא מייצג. הדבר הזה אולי נשמע טיפה מוזר – הרי ויטבי מביע לא מעט ביקורת כלפי החינוך האמריקאי היום, ומצביע על דרכים יעילות וכדאיות לנצל את התקשוב. אבל הביקורת שלו "נורמטיבי" למדי, ורוב דבריו הם מהסוג שיוצרים הנהון ראש וטפיחה על שכם שאכן אנחנו בכיוון החינוכי הנכון.

נוצר הרושם שעל אף העובדה שויטבי כותב שהכתיבה לבלוג היא פעולה רפלקטיבית ואישית, הוא מכוון את דבריו למרחב נוח ובטוח. עבורי, לפחות, כאשר סוקרים את המאמרונים של ויטבי יש משהו תמוה בהסבר שלו על ערכו של הבלוג:
The whole idea of Connected Educators is to break down the barriers that have prevented us from exchanging ideas in a big way. Technology has provided us the tools to share and collaborate in astounding ways. We do that on a daily basis with existing content. Blog Posts provide us with: original thought, new ideas, questions, reflections, and much, much more.
אני משוכנע שוויטבי כותב את הדברים האלה בכנות, אבל אני חושש שהמציאות שונה מהדרך שבה הוא תופס אותה. יותר מאשר אנחנו זוכים למחשבה מקורית, לרעיונות חדשים, ולשאלות, במאמרונים שלו (ושל רבים אחרים) אנחנו זוכים להדהוד חוזר על עמדות שכבר התגבשו והפכו לנחלת הכלל. אין בזה פסול – לא פעם החזרה הפומבית על דעות מחזקת אותן ומגבשת את קהילת האוחזים בהן. אבל בשלב מסויים הדברים נעשים נדושים ויגעים. אפשר, ובעיני צריך, לקוות ליותר.

ד'ארסי נורמן מנסה להשתחרר מהנדוש, ומהנטייה לכתוב את מה שקהל קוראיו מצפה (ואפילו רוצה) לקרוא. הדבר איננו קל. בין היתר הוא מנסה לעשות זאת על ידי התעלמות מוחלטת מהסטטיסטיקה על הכניסות לבלוג. הוא איננו בודק אלו מאמרונים "פופולאריים" יותר ואלו פחות. הוא כותב:
And that has been surprisingly liberating. I have no idea how many people subscribe to my blog. I have no idea how many people read it. Which means that I have to do it for myself, even if I’m aware that others can follow along.
זאת גם הסיבה שמידי פעם הוא סוגר את התגובות בבלוג. הוא איננו רוצה שהתגובות האלו ישפיעו על מה שהוא בוחר לכתוב:
To pay attention to that audience is to try to repeat previous successes, and to possibly improve on them, rather than to explore new and uncharted territory.
על אף העובדה שבוודאי ברור שאני מעדיף את הגישה של נורמן על הגישה של ויטבי, אינני רוצה להסיק מסקנות גורפות. הבלוג יכול למלא מגוון תפקידים. לא יהיה זה מוצדק לקבע אותו לסוג אחד של הרהור או רפלקציה. אבל כקורא בלוגים כפייתי, אני יכול להעיד שכאשר אני מחליט להכניס בלוג זה או אחר לתוך קורא ה-RSS שלי ההחלטה הזאת מושפעת בעיקר מהתחושה שכותב הבלוג מוכן לבחון את הדעות, ואת המוסכמות, של עצמו, ולא רק לחזור על מה שקוראיו מצפים לקרוא.

תוויות: ,

יום חמישי, 16 באוגוסט 2012 

נדמה לי שהקואליציה מתפוררת

כאשר אני כותב כאן על למידה התמונה שמצטיירת בראש שלי היא של למידה כתהליך. אני נוטה לראות את הלמידה כהתמודדות של הלומד עם סביבתו, התמודדות שהיא אישית עבור הלומד, כתהליך שגם כאשר הוא מתרחש במשותף עם אחרים, יש לו מאפיינים שהם ייחודיים לכל לומד. לאור זה, תפקידו של איש חינוך הוא לעצב את התנאים הייחודיים האלה כדי להבטיח למידה מיטבית אצל כל לומד. ברור לי שיש משהו מיושן, אפילו מיושן מאד, בגישה הזאת. הרי היום מקובל לדבר על "תעשיית הלמידה", וכמו בכל תעשייה, הדגש הוא על ייצור המוני, לא על האישי.

התפיסה הזאת לכשעצמה איננה מפריעה או פוגעת בעיסוק שלי בתקשוב החינוכי. כפי שציינתי מספר פעמים בעבר, אני רואה את תחום התקשוב בחינוך כקואליציה בין מחנות שונים שאינם בהכרח רואים עין בעין, אבל מסוגלים לפעול יחד כל עוד יש להן מטרה משותפת - העצמת השימוש בתקשוב בבתי הספר. אבל לפעמים אני חש שמטריית המטרה המשותפת הזאת איננה רחבה מספיק כדי להכיל גישות שהן די מנוגדות. לפעמים אני חש שהקואליציה מתפוררת, שהפער בין הראייה התהליכית שלי לבין הגישה התעשייתית גדול מדי כדי שנוכל לעמוד מתחת לאותה מטריה.

לפני כשבועיים, אתר-בת של הניו יורק טיימס המוקדש לחינוך בניו יורק פרסם כתבה על ההזמנות העסקית הגדולה שאימוץ סטנדרטים חינוכיים כלל ארציים (common core standards) מעניקה לחברות שעוסקות בתקשוב בלמידה. הכתבה מציינת שעדיין לא ברור אם הסטנדרטים האלה, והדגש שלהם על "חשיבה ביקורתית" (דבר שטעון בדיקה) באמת יועילו לתלמידים, אבל:
one area that is certain to benefit from more uniform educational standards is the online learning industry.
כותב הכתבה מציין שאימוץ הסטנדרטים החדשים משכו את המדינות השונות בגלל הסטנדרטיזציה של "מטרות הלמידה", אבל היה בה כדאיות נוספת. אימוץ הסטנדרטים החדשים...:
can also turn it into a windfall for e-learning companies.
במילים אחרות, כאשר כל בתי הספר בכל מדינות ארה"ב מלמדים את אותם הדברים (או ליתר דיוק בוחנים את התלמידים שלהם על אותם הדברים) קברניטי תעשיית הלמידה יכולים להרוויח/לחסוך כסף רב. הביקוש לחומרי למידה חדשים מהווה, כמובן, מקור חשוב להכנסות. אבל מעבר לביקוש עצמו, כאשר החומרים שמפתחים מתאימים לכולם, ואין צורך לפתח חומרים שהם ייחודיים לדרישות של כל מדינה, גם החסכון יכול להיות גדול:
And with all the testing associated with Common Core, to gauge students’ progress and weaknesses, more tests will be necessary.

But the learning materials and tests no longer need to be differentiated state by state, saving the companies money, industry members said.
ולא מדובר בכסף קטן:
According to NextUp Research, the research arm of Global Silicon Valley Corp., the e-learning market in the United States is expected to grow to $6.8 billion by 2015, up from $2.9 billion in 2010.
לשם ההגינות עלי להודות שהציטוטים שלי מתוך הכתבה היו מאד מגמתיים. הדגשתי את הצדדים העסקיים (הרבים!), ודילגתי על ההתייחסויות ללמידה. כתוב, למשל, שהסטנדרטים החדשים מהווים הזדמנות להרחיב את ההוראה היצירתית, וגם שחומרי למידה חדשים המותאמים לסטנדרטים החדשים עשויים לשחרר את המורים להתמקד בחשיבה מעמיקה יותר (דבר שהסטנדרטים לכאורה מחייבים). אבל קשה לא להתייחס לקריצות האלו בציניות. כאשר יותר ויותר שעות כיתה מוקדשות להכנה למבחנים ולמבחנים עצמם, וכאשר יותר ויותר מההערכה מתבצעת באמצעות יישומי מחשב, קשה מאד להשתכנע שהלמידה היא באמת מטרה משמעותית. גם אם בין חומרי הלמידה החדשים יש כשאלה שמעודדים את החשיבה הביקורתית או מעניקים מרחב ליצירתיות (גם אצל התלמיד וגם אצל המורה), ברור שהכסף הגדול נמצא באחידות ובאמצעי הערכה כמו מבחנים.

דבריהם של שני מבקרים של ה-Common Core Standards ושל המרדף של תעשיית הלמידה אחר ההזדמנויות שהסטנדרטים האלה יוצרים מובאים בכתבה. ליאוני היימסון, המנהלת של גוף שעוסק בעיקר בהקטנת גודל הכיתות, אומרת על החברות שמפתחות את חומרי הלמידה:
They’re literally salivating at the prospect of enhanced profit potential.
וכלפי הסטנדרטים החדשים רולנד לגיארדי-לאורה, המייסד של פרויקט לאוריינות, פוסק שהם:
[a] test factory wrapped up in a Tootsie Roll outer shell.
ההערות האלו מעלות חיוך על הפנים, וגורמות לנו להנהן בראש בהסכמה. אבל אחרי החיוך וההנהון, נזכרים שמדובר בחברות שמשקיעות הון בפיתוח חומרי למידה (שרבים מהם נעזרים בצורה זו או אחרת בתקשוב), ושהם עשויים לגרוף מיליארדים מההשקעה הזאת. למרבה הצער, הסיכוי של כמה אנשי חינוך שחולמים על למידה אחרת לעמוד מול ההשקעה הזאת, ולנתב את החינוך לכיוון אחר, די מזערי. קשה לעמוד תחת אותה מטריה עם מי שבמקום לראות למידה אחרת רואה הזדמנות עסקית אדירה.

תוויות: ,

יום שני, 13 באוגוסט 2012 

מה שהיה, הוא ש...

כולם מתכוננים לתחילת שנת הלימודים החדשה. וכהרגלם, במספר לא קטן של מחוזות חלק חשוב של ההכנות האלו הוא מפגשי מוטיבציה. לפני שבוע טים סטאמר דיווח על מפגש כזה אליו הוא הוזמן במחוז בו הוא עובד:
The idea is to assemble the system leaders in one place to get inspired for the new school year.
סטאמר מוסיף, אגב, שבמחוז שלו המפגש נערך כמעט ללא השתתפות של מורים – הרי, לפי תפיסת הביורוקרטיה החינוכית מורים אינם "מנהיגים". מעמד המורה איננו הדבר היחיד שאליו הוא מתייחס באירוניה. המפגש במלואו מעורר את הציניות שלו:
I need to create bingo cards or something to keep track of the number of educational clichés presented from the stage. Phrases like “21st century skills”, “the 4 C’s”, “digital natives”, and so many more. I’m pretty sure no one will mention standardized testing, instead using euphemisms like “assessment”, “data”, or “student achievement”.
משפט אחד בהזמנה למפגש זוכה לעיון מיוחד אצל סטאמר. הוא מצטט:
All schools will build professional learning communities that employ best practices to raise the bar and close achievement gaps.
סטאמר מכיר בעובדה שקשה להימלט מניסוחים מלאי מליצות שנקראים כאילו הוכנו על ידי ועדה. ובכל זאת, הוא מנסה לנתח את הכוונה של המשפט הזה. לא קשה לתרגם את "סגירת פער ההישגים" לציונים גבוהים יותר במבחנים סטנדרטיים. זה היה צפוי. אבל מה הכוונה ב-"קהילות לומדים מקצועיות"? סטאמר כותב שכאשר הוא מבקר בבתי ספר הוא איננו מתרשם שנוצרות "קהילות". זאת ועוד: הקבוצות שכן נפגשות אינן עוסקות ב-"למידה". במקום זה, המפגשים האלה מוקדשים לקביעת אמות מידה להערכה של התלמידים ... באמצעות מבחנים, כמובן.

כזכור, המאמרון של סטאמר נכתב לפני שבוע. אתמול הוא פרסם מאמרון חדש, מאמרון שבו הוא מסכם את המפגש שכבר נערך. הוא כותב שכרגיל, לפתיחת המפגש הוזמן מרצה במטרה לעורר השראה לגבי כיוונים חדשים בחינוך, וכלפי חדשנות באופן כללי. סטאמר מדווח:
Once again he told us how our students have changed, how the world is different, and how we need to change our practice.
אפשר לטעון, כמובן, שגם אם אמירות כאלו צפויות, יש להן, בכל זאת, מקום במפגשים לקראת פתיחת שנת הלימודים, מפגשים שמבקשים לגבש צוות סביב מטרות חינוכיות נעלות. אבל סטאמר מזהה בעיה:
The problem with [the] talk, and really with most of the inspirational talk from the other speakers, is that what is said is very much disconnected from what everyone in the audience understands is expected of them once school starts.
ומה מצפים מהמנהיגים האלה, ומהמורים שעליהם הם מופקדים? לפי סטאמר, אחרי תחילת שנת הלימודים המילים היפות האלו יתפזרו והדגש יושם שוב על איסוף נתונים על התקדמות התלמידים וניתוחם על מנת להבטיח שהשנה ההישגים במבחנים הסטנדרטיים יהיו טובים יותר. סטאמר כותב שהמפקח הראשי ציין שהשנה אין צורך להיצמד למדד ה-AYP - התקדמות שנתית סבירה (Adequate Yearly Progress), אבל הוא מוסיף שהקטע הזה לא הופיע בתעתיק הרשמי של דברי המפקח.

אפשר אולי להגיד שהקול קול יעקב, והידיים .... או פשוט צריכים להגיד שקהלת צדק.

תוויות: ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates