הלימוד אולי חדש, אבל הביקורת נשארת נדושה
קורסי MOOCנשארו מתחת לרדאר הציבורי במשך מספר שנים, עד שנת 2011. בשנה ההיא סבסטיאן תרון, פרופסור בסטנפורד, פתח קורס רב משתתפים בנושא בינה מלאכותית, ובערך 130,000 אנשים נרשמו ללמוד בו. פתאום ה-MOOC תפס כותרות. פתאום העיתונות התחילה לשאול אם MOOCs – קורסים רבי-משתתפים ופתוחים אונליין (Massive Open Online Courses) – הם הדבר הגדול הבא, ומשהו שעתיד לזעזע את עולם ההשכלה הגבוהה. מספר אוניברסיטאות מכובדות עלו על הגל ויצרו קורסים כאלה, וקמו גם יזמויות חדשות שביקשו למסד את התחום, וכמובן גם להרוויח ממנו. היום, תחת הכותרת MOOC אפשר למצוא מגוון מודלים. יש כאלה שאפשר לכנות קורסים בהתכתבות – קורסים שבהם הסטודנט צופה בהרצאות מוקלטות וקורא מאמרים ובסוף הקורס נבחן על ידיעותיו, ויש כאלה ללא מרצה מומחה שמנסות לבנות "קהילת לומדים" שבה כל אחד יכול לקחת לעצמו את התובנות שנראות לו. יש קורסים שבהם כל חומרי הלמידה נמצאים באתר מרוכז המנוהל על ידי המרצה והסטודנטים שולחים את המטלות שלהם אל המרצה (או למכונה שבודקת אותן), וקורסים שבהם הסטודנטים "משוחחים" על תכני הקורס על גבי הבלוגים האישיים שלהם והחומרי הקורס השונים נגישים לכולם באמצעות ה-RSS.
אבל המאמרון הזה איננו עוסק ב-MOOCs. הקורסים האלה הם נושא ראוי להתייחסות, ואני מקווה שבהזדמנות אחרת אצליח לכתוב עליהם, ולהסביר את האמביוולנטיות שלי כלפיהם. המאמרון הזה עוסק בביקורת הדי צפויה שמשמיעים כלפי ה-MOOC, ביקורת שאיננה שונה במיוחד ממה שהשמיעו כלפי כל חידוש תקשובי בחינוך. הביקורת מכוונת היום כלפי ה-MOOC מפני שהוא כרגע הנושא התקשובי החם.
דבריו של מארק אדמונדסון, מרצה לאנגלית באוניברסיטה של וירג'יניה, אופייניים מאד לביקורת הזאת. בכתבת דעה שהתפרסמה לפני חודש בניו יורק טיימס אדמונדסון מסביר למה לא רק קורסי MOOC, אלא קורסים מקוונים באופן כללי, אינם תחליף לקורסים פנים-אל-פנים:
אבל התגובות האלו לטענות של אדמונדסון הן תגובות שמצביעות על כך שהוא איננו באמת מכיר את הלמידה המקוונת. צריכים להשיב לו גם מהכיוון השני – שהוא איננו מכיר את הלמידה הפנים-אל-פנים שבה הוא כל כך דוגל. אדמונדסון מציג אידיאל שאינה משקפת את המציאות. במעט מאד קורסים סטודנטים ומרצים מתחברים יחדיו כדי ליצור קהילת לומדים תוססת. ברוב המכריע של קורסי פנים-אל-פנים המרצה עומד בקדמת הכיתה ומדבר אל חלל החדר במונולוג מונוטוני, מבלי ליצור קשר כלשהו עם הסטודנטים שלו, בדומה לקטע הקלאסי מתוך "שמתי ברז למורה":