יום שני, 29 באפריל 2013 

קצת פרספקטיבה לקיטורים שלי

אני מודע מאד לכך שבבלוג הזה התלונות שלי כלפי התקשוב בחינוך רבות על השבחים. לעתים קרובות המילים זורמות יותר בשטף כאשר משהו מרגיז אותנו. לכן, זה לא צריך להפתיע שיותר קל לי להביע ביקורת מאשר לציין מעשים חינוכיים חיוביים. ויש, כמובן, סיבה נוספת: למרבה הצער בתחום התקשוב החינוכי לא חסרים מקרים של שטות או של הגזמה (ושל העדר ראייה היסטורית) במסווה של חידוש תקשובי, ואני משוכנע שחשוב שלא נוליך את עצמנו שולל אחר אלה, אלא שנהיה מוכנים להביע ביקורת כלפי עצמנו כדי שנוכל לבחון לעומק מה באמת כדאי בתחום הזה.

אני, כמובן, לא היחיד שחושב כך. אני אפילו רחוק מלהיות החריף ביותר בביקורת הזאת. נדמה לי שאחד המתחרים הרציניים על תואר אלוף הביקורת הוא גרי סטייגר שאיננו חוסך את שבטו ועט במרץ על הדוגמאות התקשוביות שמרגיזות אותו. כך הוא עשה לפני שבוע כאשר הוא התרעם על כך שביום אחד שני אנשים שהוא מעריך המליצו (דרך הווב ודרך פייסבוק) על מאמרים שבעיני סטייגר הם חסרי ערך חינוכי מוחלט. סטייגר מנתח באריכות מה מפריע לו בשני הקישורים שהגיעו אליו כהמלצות, ומסכם בהמלצה הגיונית משלו:
Don’t lecture me about the power of social media, the genius of your PLN, the imperative for media literacy or information curation if you are unwilling to edit what you share. I share plenty of terrible articles via Twitter and Facebook, but I always make clear that I am doing so for purposes of warning or parody. The junk is always clearly labeled.

Please filter the impurities out of your social media stream. You have a responsibility to your audience.
עיינתי באחד הקישורים שאליהם סטייגר התייחס, ונדמה לי שלפחות במקרה הספציפי הזה הביקורת שלו מוצדקת. ולא רק במקרה הזה. מנסיוני אני יכול להעיד שרבים מאלה שממליצים על מקורות חינוכיים מתוקשבים ממהרים להתלהב ממה שבדרך כלל עם עיון נוסף מתגלה כמאד סתמי. טוב היה לו היו מתאפקים. אבל יש משהו בחריפות של סטייגר שעשוי להביא לתוצאה ההפוכה ממה שהוא מתכוון. יתכן שהדוגמאות שסטייגר מביא ראויות ללעג, אבל נדמה לי שבכל זאת צריכים להתייחס אליהן במידה, ולפעמים במידה גדושה, של סלחנות.

מקור הסלחנות הזאת נמצא בידיעה שאין דרך אחת נכונה ליישם את השימוש בתקשוב בחינוך, ולכן עלינו לאפשר לפרחים רבים לפרוח ... אפילו אם ברור לנו שלא מעטים מאלה גם ינבלו מהר. זכור לי, למשל, המלצה על שימוש בטלפונים סלולאריים בפעילות חינוכית מלפני כשנתיים שבעיני היה רעיון כושל (וגם מיותר). סברתי שקל יותר בהרבה לבצע פעילות דומה באמצעות עפרון ונייר. אבל אולי בעקבות רעיון הבוסר הזה מישהו אחר גיבש לעצמו פעילות מוצלחת עם טלפונים סלולאריים.

זאת ועוד: כפי שציינתי פעמים רבות בעבר, התחום הזה הוא קואליציה של מספר מחנות, כולל מחנות עם תפיסות חינוכיות מנוגדות, מחנות שניצים זה עם זה. רעיון שנראה מוצלח לפי תפיסה אחת עשוי להיות רעיון כושל לפי תפיסה אחרת. וגם אם אינני מסכים עם תפיסה אחרת, נכון להיום יש מקום לכולן. לשאול מטפורה שהשתמשתי בו לפני שנים רבות ללא קשר לחינוך, כדי שאפשר יהיה לכתוב צריכים לחדד את העפרון, אבל אם מחדדים אותו יותר מידי החוד נשבר ואי-אפשר לכתוב בכלל. לפעמים הקהות (שבמקרה הזה היא מחנה רחב) היא לטובה. לסטייגר חזון חינוכי מגובש, חזון שאיתו במידה רבה אני מסכים, אבל בן אדם אחד איננו מחנה, ולבד הוא איננו יכול לשנות את החינוך.

על אף העובדה שאני מסכים עם הביקורות של סטייגר, ונהנה לקרוא את עקיצותיו שלעתים קרובות קולעות ומוצדקות, אני רחוק מלהיות משוכנע שהעקיצות האלו עוזרות להשיג את המטרה לה הוא מייחל. אין זה אומר, כמובן, שאי אפשר להנות מהעקיצות האלו. ובנוסף, בהשוואה אליו, הביקורת שלי נראית די מתונה.

תוויות:

יום שני, 22 באפריל 2013 

מעבר לקלישאות

מרבים להכריז שהתקשוב בחינוך מאפשר למידה בכל זמן ובכל מקום. אין ספק שיש מידה לא קטנה של אמת בטענה הזאת. באמצעות התקשוב אנחנו יכולים להוציא את הלמידה מהכיתה ולאפשר לכל אחד ללמוד היכן ומתי מתאים לו. אבל אין זה אומר שכל אחד ינצל את האפשרויות האלה. זאת ועוד: יש אנשים שמוסיפים שכתוצאה מהאפשרויות האלה, כבר אין צורך ללמוד במסגרת פורמאלית, ואפילו עדיף לוותר על הלימוד במוסדות להשכלה הגבוהה (שמן הסתם יקרים מאד וגוזלים זמן רב), ובמקום זה לפלס לעצמך דרך בעולם "האמיתי", עולם העסקים, ותוך כדי כך להגיע למידע הדרוש לך באמצעות האינטרנט. במאמרון מלפני שבע אודרי ווטרס מנתחת את הטענה הזאת, ומראה למה היא אולי טובה עבור ביל גייטס וסטיב ג'ובס ומארק צוקרברג, אבל איננה יכולה להיות טובה עבור רבים שקו הזינוק הכלכלי והחברתי שלהם נמצא הרבה מאחריהם. ווטרס מסבירה שרוב אלה שטוענים שההשכלה הגבוהה מיותרת אינם מודעים לכך שעבור רוב האוכלוסיה ההשכלה הגבוהה איננה עוצרת את ההתקדמות שלהם, אלא פותחת עבורם הזדמנויות שאחרת לא היו זמינות להם. בנוסף, היא כותבת שמה שבדרך כלל מציעים במקום לימודים גבוהים הן הצעות נדושות ופשטניות:
And this is where the “don’t go to school” chorus can be quite tone-deaf. A veritable cottage industry has sprung up to pen the “don’t go back to school” books, blog posts, articles, and op-eds. But the advice — “don’t go!” — frequently comes with some trite recommendations of what to do in lieu of formal education: “Need a job? Invent it.” Or “Want to learn anything? Write a personal learning plan.” Or “budget $150 a month” to take smart and interesting people out for coffee. Or “open up 20 or so tabs in your Web browser.” “You can learn anything you want on the Internet!” — except, let’s be honest, you can’t. And even if you could, so what?
לאור הקולות הרבים שטוענים שהתקשוב יכול להחליף את ההשכלה הגבוהה, דבריה של ווטרס חשובים מאד. אבל דווקא מה שרציתי לכתוב עליו כאן הוא מאמרון של מרי בג'ריד (Marie Bjerede) שנחשפתי אליו בתגובה שהיא השאירה בבלוג של ווטרס. המאמרון של בג'ריד התפרסם לפני חודשיים באתר של EdSurge. בזמנו קיבלתי הודעה על פרסום המאמרון בדואר שקיבלתי מ-EdSurge, אבל לא הקלקתי על הקישור, ולכן הגעתי אליו רק עכשיו. אני מצטער שלקח לי זמן רב כל כך לקרוא אותו, אבל שמח שסוף סוף כן קראתי.

בג'ריד מציינת שכאשר מתייחסים לתקשוב בחינוך הדעות נעות בין אופטימיות בלתי-מרוסנת, לבין ציניות מוחלטת. יש מי שרואה בשיבוש החינוך מטרה, ואחרים שרואים בו איום. היא מנסה לאתר את שורשי השוני בגישות האלה, וכותבת:
At bottom, I find the question to be whether this new technology serves institutions in their teaching, individuals in their learning, or corporations in their missions.
לפי בג'ריד, באופן אידיאלי התקשוב בחינוך היה משרת כל אחת מהאוכלוסיות האלו, אבל המציאות אחרת:
The numerous interdependent stakeholders in education technology with their legitimate interests are in tension with each other. Even mission-driven companies need to make money, and non-profit foundations need to show short-term results to donors. The education system needs to demonstrate high test scores and college enrollment among all populations, and learners need to get good grades and get into a good college in order to support a middle-class life. This leads to the prioritization of profit over mission, trivial experiments over deep research, test preparation over critical thinking, and grades over learning.
בג'ריד מדגישה שעל אף נסיונות רבים לחולל שינויים בחינוך, התן-וקח בין בעלי האינטרסים השונים בחינוך מביא למצב של איזון סטטי. היא מונה מספר גורמים שמקבעים את מערכות החינוך ומונעים מהן להשתנות. בין אלה:
  • ההסתמכות על התוצאות של מבחנים סטנדרטיים כמדד להצלחה או לכשלון של בתי הספר, וכתוצאה מכך, לתקציבים שמגיעים לבתי הספר
  • הציפיות של הורים שהלמידה וההוראה של היום יתנהלו כפי שהתנהלו כשהם היו בבית הספר
  • חשיבות ההסמכה ממוסדות מעורכים כמדד של יכולת הלומד
  • הדגש על סטנדרטים, שבשם האחידות איננו משאיר מקום לשונות
  • המחקר, שבמקרה הטוב יוצר בסיס לעבודה חינוכית טובה ויעילה, איננו עומד בקצב ההתפתחות של הטכנולוגיה ולכן שינויים בחינוך אינם יכולים לחכות להתבססות מחקרית
היא מסבירה שאם רואים את החינוך כמערכת שמושפעת מכלל הגורמים האלה, אפשר להבין למה כל כך קשה לשנות אותו. בעיניה זה גם מסביר למה השינוי צריך לבוא מבחוץ:
If the education ecosystem is in a meta-stable state that resists change, and if the institutions of education have near absolute power in defining and awarding accreditation, and if the processes and outcomes of this system are sub-optimal for most students as compared to our aspirations, then disruption, as with the Web 2.0 shift elsewhere, is much more a matter of removing constraints and allowing organic evolution than it is of top-down reform.
לדעתה של בג'ריד, כל האוכלוסיות הקשורות לחינוך צריכות למלא תפקיד כדי ששינוי משמעותי באמת יתרחש. בסיום המאמרון שלה היא מתארת את מה שהיא מצפה מכל אחת מאלה – מקובעי המדיניות, מאנשי המנהל, מהיזמים, מהאזרחים, וגם מאלה שמבקרים את המערכת. ליזמים היא מזכירה שתפקידם הוא לתרום מרכיבים טכנולוגיים שיאפשרו שינוי של ממש. היא מתארת את השינוי המיוחל במשפט ארוך מאד, אבל מאד משכנע:
To disrupt education, focus on the products and services that shift power from institutions into the hands of individual students, parents, and teachers: online assessments that tell a student what she has learned and what she could learn next, knowledge maps that show how specific skills and understanding add up to expertise in a subject or field, guided tours that take a learner through the experiences that develop mastery of various subjects, collaboration platforms that support peer learning and peer standards of excellence, data collection engines that give learners deep insight into their learning: more, invent the tools and resources that give power to learners and to the teachers that guide, encourage, and inspire them in ways that have not yet been framed or considered.
למבקרים היא מדגישה שעליהם לזכור שהסרת מגבלות באמצעות הטכנולוגיה אמנם יוצרת תשתית לשינוי, אבל יש בכך גם פוטנציאל לשימוש לרעה. היא מפצירה בהם:
Point out the unintended consequences of what will be a stuttering, messy, disruptive force interacting with a massive, stable system already rife with its own abuses and consequences ....
יש הרבה שאנחנו יכולים ללמוד מהראייה המפוקחת שלה.

תוויות:

יום רביעי, 17 באפריל 2013 

הבחנה דקה, אך משמעותית

החינוך היום מתקרב למימוש החזון של מכשיר דיגיטאלי לכל תלמיד. פרויקטים של 1:1 נפוצים במקומות רבים, וגם גישת ה-BYOD חודרת יותר ויותר לתוך בתי הספר. כל עוד האפשרות של כלי דיגיטאלי בידי כל תלמיד לא היתה ממש ישימה, לא היה משנה כיצד בחרנו לכנות את הלמידה שנגזרת ממנה. יש שהשתמשו ב-"אישי", ואחרים שהעדיפו "פרטי", ואחרים שדיברו על "מותאם אישית". המילים הן פחות או יותר נרדפות, וכל אחד רשאי לבחור את המונח שנראה לו. אבל עם הזמן מילים שתחילה לא היו בהכרח טעונות במשמעות ספציפית מקבלות משמעות ייחודית.

כך קורה באנגלית עובר המילים "personalized" ו-"individualized" – מילים שעל פניהן אינן שונות בהרבה זו מזו, אבל עם הזמן זוכות למשמעויות שונות מאד בסביבה החינוכית. הבדלי המשמעות האלה מתחדדים במאמרון חדש של קרל פיש. פיש מדווח על הרצאה של יונג ז'או (Yong Zhao) בה הוא נכח לפני כשבועיים. פיש כותב:
But there was one idea that stuck with me. This is from my notes so may not be a perfect quote, but should be pretty close:
We should be striving for personalized learning, not individualized learning. Individualized learning is a different approach toward the same goal.
This is something I think I've been trying to get my head around for a while now, but he succinctly captured it in two sentences. A lot of the affordances of technology can be applied to either of those approaches, personalized or individualized. I've typically used some form of "personal" when I talk about this, but I've also typically equated it with "individualized." Dr. Zhao points out the flaw in that equation and I think it's important for me - and others - to recognize it.
פיש מציין שבאופן כללי הוא נוטה לערבב בין שתי המילים, ואפשר להבין למה. על הנייר, יש מידה לא קטנה של חפיפה בין השתיים. ההבחנה ביניהן איננה חדה. נדמה לי שכך גם בעברית. אפשר לתרגם את שתי המילים "מותאם אישית". אבל גם אם על הנייר (או על הצג) ההבדל איננו חד משמעי, במרחב החינוכי הן מתארות מציאות לימודית שונה.

כאשר ז'או משתמש ב-"personalized" הוא מתכוון למצב שבו לתלמיד מידה גדולה של אוטונומיה בקביעת הלמידה שלו – לא רק מבחינת הקצב, אלא גם, ובעיקר, לגבי התכנים שהוא מבקש ללמוד. לעומת זאת, "individualized" מתייחסת למצב שבו בסופו של תהליך כל תלמיד אמור לרכוש את אותו הידע, כאשר התוצאה האחידה הזאת מושגת על ידי התאמת תכני הלימוד לקצב הלמידה, ויכולות נוספות, של התלמיד.

התקשוב, כמובן, יכול לשרת את שתי המטרות, ומפני שיש חפיפה מסויימת בין השתיים, קל מאד לטשטש את ההבדלים. אבל אם לפני עשור אפשר היה לחשוב שהתקשוב יסייע ליותר "personalization", היום הדגש הוא לכיוון ה-"individualization" כפי שז'או ופיש מבינים אותה. כלים כמו טבלט ה-Amplify מבית היוצר של רופרט מורדוק הופכים את הטבלט הפתוח לכלי שעוקב אחר התלמיד וקובע את קצב ה-"התקדמות" שלו. פיש איננו שולל לחלוטין את כיוון ה-"individualization", אבל הוא חושש:
While I do think that's marginally better than the current approach (standardized approaches to a standardized end), I worry that much of the promise I see will be directed toward an end that is detrimental for our students.
אם נצליח לחדד את ההבדלים בין שתי המונחים, ואת הגישות השונות שהן מבטאות, אפשר לקוות שבעזרת התקשוב נוכל להעלות את החינוך שוב בכיוון ה-"personalized". למרבה הצער, נכון להיום מדובר בחתירה נגד הזרם.

תוויות:

יום שבת, 13 באפריל 2013 

קשה להשתחרר מהמונח הזה

פחות או יותר הכרזתי שתיקה כלפי המונח "כישורי המאה ה-21" כאן. למדתי שאין הרבה טעם בלחזור ולנסות להסביר למה אינני אוהב את המונח. פעמים רבות כתבתי שאינני מוצא בו ערך כלשהו, אבל הוא כמובן בכל זאת ממשיך לככב במסמכים ובדיונים הקשורים לתקשוב החינוכי.

ברור שאין ביכולתי למגר את השימוש במונח, ולכן כנראה אין מנוס מאשר לקבל אותו (אם כי, גם לשמור ממנו מרחק). אגב, זה אולי המקום לציין שלפני בערך שנתיים דיווחתי שלפני שנים רבות, לפני שהמונח "מידענות" כבש את החינוך, אני ואחרים באגף לחינוך יסודי דבקנו ב-"טיפול במידע" כמונח מוצלח יותר. הפסדתי בקרב על המונח אז, ואין סיבה לצפות שעכשיו אזכה במאבק על (או ליתר דיוק, נגד) "כישורי המאה ה-21".

אבל למה להסתפק בשתיקה כאשר אפשר להעזר בהומור? גם לריצ'רד בירן אין אהבה יתרה לשימוש במילים "המאה ה-21" בביטויים חינוכיים, ואת המאבק שלו במילים האלה הוא מנהל באמצעות ההומור. בירן אולי מוכר במיוחד בזכות סידרה ארוכה של תדריכים על כלים של גוגל שהוא פרסם. לפני מספר ימים בבלוג שלו הוא פרסם מאמרון שמכיל:
בירן מסביר שהוא החליט להכין את הרשימה שלו בעקבות רשימה אחרת שהוא קרא:
This afternoon I saw a blog post titled 27 Ways To Be A 21st Century Teacher. 22 of the 27 items in that list could have been 50 years ago. And 24 of the 27 items are things that I did as a sixth grade student in 1990.
בירן חש שהמילים רומזות על משהו חדש, כאשר למעשה יש כאן לא יותר מאשר אריזה חדשה למוצרים ישנים. וזה עורר אצלו רצון להגיב. בסיבה הראשונה שלו הוא כבר מסביר שבעיניו מדובר במונח מיותר:
We live in the 21st Century. If you're teaching today, you're a 21st Century teacher.
למען האמת, הטענה הזאת חוזרת על עצמה מספר פעמים, עם שינויים קלים, במהלך הרשימה. באופן מוצהר בירן משתעשע ברשימה. הוא מבקש מאיתנו לצחוק, ולראות עד כמה המילים האלו מגוחכות. עם זאת, יש נקודות ברשימה שלו שאינן רק אירוניות, אלא גם מעוררות מחשבה. למשל:
11. Good teachers have always consulted with other teachers. Twitter didn't invent professional learning networks, personal learning networks, or professional learning groups.
12. Good teachers have always been life-long learners looking to bring new information into their classrooms. Google didn't invent that.
בירן, כמובן לא היה צריך לשכנע אותי, ואינני יודע אם הגישה שלו משכנעת אחרים. מה שבטוח, זריקה של הומור ואירוניה לתוך הוויכוח לא יכול להזיק – תמיד נעים לקבל בהזדמנות לצחוק. אבל בסופו של דבר, אני חושש שקולו של בירן, כמו הקול שלי, הוא של הכלב שנובח מול השיירה שעוברת. הבלוג של בירן זוכה לקוראים רבים, ולכן סביר להניח שהפרסומות שמופיעות בו מביאים לו תוספת הכנסות רצויה. בירן איננו בוחר אילו פרסומות יופיעו בבלוג שלו. אלה מגיעות, אני מניח, דרך Google AdWords. אבל מעניין בכל זאת לציין שכאשר אני קראתי את הרשימה שלו אחת הפרסומות היתה של Fresno Pacific University – קולג' קטן בקליפורניה. הפרסומת מכריזה על קורסים שעוסקים ב:
21st Century Readiness Skills for Teachers & Students
וכך יוצא שבאותו הזמן שריצ'רד בירן מראה לנו עד כמה התוספת של "המאה ה-21" מיותרת בתיאור של העבודה של מורה היום, ואנחנו צוחקים ונהנים, אנחנו גם עדים לכך שספק אם יש סיכוי להוציא את המילים האלה מהלקסיקון החינוכי.

תוויות:

יום שלישי, 9 באפריל 2013 

שתי הפיכות - אחת סתמית, ואחת משמעותית

להבדיל מהרושם שאני חושש שנוצר כאן, אינני מתנגד למה שמכונה "הכיתה ההפוכה". אני פשוט אינני מוצא מה, מעבר לכותרת שיווקית מוצלחת, כל כך מושך, או מקורי בה.

טוב, אני חייב להודות שיש בניסוח הזה מידה לא קטנה של התחמקות, מפני שהוא רומז על אדישות כלפי המונח, וכפי שאפשר להבחין ממספר הפעמים שהזכרתי אותו כאן, למען האמת הוא די מרגיז אותי. הוא דווקא כן מצליח לעורר בי התנגדות, אם כי ההתנגדות שלי איננה כלפי הרעיון של הפיכת הכיתה, אלא כלפי ההתלהבות שבה אנשי חינוך רבים מתייחסים אליה.

צורם לי שמורים רבים כנראה מזהים משהו חינוכי מהפכני ברעיון של מתן שיעורי בית בצורה של צפייה בסרטון YouTube לקראת שיעור בכיתה – המודל שהאקדמיה של קהאן הצליחה להקפיץ לתודעת הציבור. נדמה לי שהרדיפה אחרי האופנה הזאת אפשרית רק מפני שמורים מנוסים אינם מתייחסים במספיק כבוד כלפי העבודה החינוכית היום-יומית של עצמם. לו היו עושים זאת, אני בטוח שהם היו מוצאים לא מעט דוגמאות שבהן הם מפעילים את הכיתות שלהם בדרך של "הכנה בבית לקראת דיון בכיתה". אני סבור, למשל, שבמקום להקדיש שיעור בכיתה לקריאת סיפור קצר, מורים לספרות מבקשים מתלמידיהם לקרוא את הסיפור בבית כדי שבשיעור אפשר יהיה לפתח דיון. אבל משום מה, כאשר חומרי הלימוד הם דפים מודפסים מדובר סתם בשיעורי בית, ואילו כאשר חומרי הלימוד הם דיגיטאליים (ובמיוחד סרטוני YouTube) אותם שיעורי בית הופכים לחדישים ופורצי דרך.

לפני כחצי שנה התייחסתי כאן למאמרון של שלי רייט, מורה קנדית שאימצה את הכיתה ההפוכה, ואחרי תקופה של נסיון החליטה לנטוש אותה. התרשמתי מאד מרייט שהסבירה שכאשר סגנון העבודה בכיתות שלה עבר יותר ויותר לממוקד-תלמיד, היא גילתה שבעצם אין לה צורך ב-"הפיכה" כפי שהיא נתפסת ברוב המקרים. לפני בערך שבועיים רייט פרסמה כתבה חדשה ב-EdTech Magazine, ובאתר של כתב העת הזה. בכתבה הזאת היא מתארת שוב את הדברים הביאו אותה לזנוח את אופנת הכיתה ההפוכה.

למען האמת, הכתבה החדשה של רייט היא חזרה מקוצרת על מה שהופיע במאמרון המקורי שלה. ההבדלים הם דווקא לטובת המקורי שמפני שהוא ארוך יותר רייט יכולה להרחיב בו על השיקולים החינוכיים שהובילו לשינוי הגישה שלה כלפי הפיכת הכיתה. עם זאת, אני מניח שהכתבה החדשה שלה זוכה לתפוצה רחבה יותר מאשר בבלוג שבו המאמרון המקורי הופיע, וסביר גם להניח שרייט קיבלה תשלום עבור הכתבה החדשה, ועל שתי הנקודות האלו יש לברך. ומעבר לכך, יתכן שהפנייה לרייט של עורכי EdTech מצביעה על התעייפות מסויימת כלפי אופנת הכיתה ההפוכה. אני מניח שלפני שנה אותם עורכים שמחו לפרסם משהו בזכות ההפיכה (לפני קצת פחות משנה הם פרסמו סרטון בשם "How a Flipped Classroom Model Can Change the World"), ואם עכשיו נראה להם מתאים להרים גבה כלפיה, זאת אולי עדות לכך שהאופנה כבר חולפת.

דווקא מפני שדבריה של שלי רייט מאד מוצאים חן בעיני, אני חש צורך להתייחס לשתי נקודות שבכל זאת מפריעות לי. במאמרון החדש שלה רייט כותבת:
Essentially, the flip reverses traditional teaching.
אני מודה, מונחים כגון "הוראה מסורתית" מופיעים לא פעם בבלוג הזה. בגלל זה קשה לי לבוא בטענות כלפי הקביעה הזאת של רייט. ובכל זאת, המשפט הזה בעייתי מאד. נדמה לי שיותר מאשר כל דבר אחר, ההתלהבות כלפי הכיתה ההפוכה נובעת מצרות הראייה של המורים עצמם שמשום מה מבטלים חלק גדול מהעבודה החינוכית שלהם.

רייט יודעת שלא פעם בכיתה ה-"מסורתית" שיעורי בית הם הכנה לקראת השיעור, ולכן היא מנסה להסביר כיצד שיעורי הבית של הכיתה ההפוכה שונים:
It's unlike traditional homework in that students know we won't spend class time going over the content they've studied at home. Instead, we use that content as a springboard into deeper discussion and activities.
שוב, אין לי ספק שהרבה לפני שהכיתה ההפוכה נכנסה לאופנה רייט, ומורים רבים אחרים, נעזרו בשיעורי בית כשלב מכין לקראת פעילות לימודית אמיתית בכיתה. נדמה לי שרייט יודעת זאת, אבל היא בכל זאת נתפסה בלהט של ה-"חדש", וזה גורם לסילוף מצער של הישן. (לא כל כך נעים לי שהקטעים היחידים מהכתבה של רייט שאני מביא כאן הם קטעים שאני מבקר, היות ובאופן כללי הכתבה בכללותה מאד מוצאת חן בעיני.)

אם עדיין לא הבהרתי את עצמי, חשוב לי להדגיש שאין פסול בפעילות לימודית אישית (או קבוצתית) בבית לקראת הרחבת הלמידה בכיתה עצמה. אפילו אחד כמוני שמוצא ערך לימודי מזערי (אם בכלל) בשיעורי בית איננו פוסל פעילות כזאת, ואני בטוח שיש מגוון פעילויות דיגיטאליות שיכולות למלא תפקיד לימודי חיובי לקראת שיעור. לאור זה יש טעם לציין את המאמרון החדש בבלוג של אביב צמח בו הוא מתאר את הנסיון שלו בהפיכת הכיתה. אביב מתאר מספר כלים שונים שבאמצעותם הוא הכין חומרי למידה, ואליהם הוא הפנה את התלמידים שלו כדי שהם יוכלו להתכונן לקראת השיעור בכיתה. להבדיל ממאמרונים רבים אחרים שקראתי שבהם מורים מהללים את הנסיונות הראשונים שלהם בהפיכת הכיתה (ואת עצמם), אביב הרבה יותר צנוע. הוא כותב:
ההחלטה לוותה בהתלבטויות - האם המודל מתאים לדרך ההוראה שלי? לחומר הלימוד? לתלמידים?

גם לאחר ההתנסות אני עדיין לא בטוח....
תיאור הפעילויות השונות – גם של "שיעורי הבית" וגם של המתרחש בכיתה – מאד ענייני. אביב מתאר הצלחות, אבל הוא איננו מתחמק מבעיות שהתעוררו (לא כל התלמידים, למשל, ביצעו את העבודות המכינות, והיו תלמידים שציינו שהם מעדיפים את ההוראה הפרונטאלית המסורתית). בסיום המאמרון הוא כותב על משהו שהפתיע אותו:
שאלתי את התלמידים אם ירצו ללמוד מסרטונים של חבריהם לכיתה (לאחר בקרת איכות שלי). הייתי סבור, לאור הדיונים בכיתה, שהתלמידים יעדיפו למידה מסורתית, אולם היה קונצנזוס -התלמידים בכיתה מעוניינים ללמוד מתוך סרטונים של חבריהם, על מנת לפנות יותר זמן בכיתה לדיון, תרגול והעמקה.
ונדמה לי שכאן נמצא השינוי המשמעותי, שינוי שגם שלי רייט מציינת מהנסיון שלה. כאשר תלמידים רוצים ללמוד בעזרת העבודות שעמיתים מכינים, הכיתה הופכת מכיתה ממוקדת-מורה, לכיתה ממוקדת-תלמיד, וזאת ההפיכה האמיתית שאנחנו מייחלים לה.

תוויות:

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates