יום שני, 30 באפריל 2007 

בני נוער והרשת - סיפור של אהבה זהירה?

לפני כשבוע, במדור האינטרנט של Ynet, התפרסמה סקירה קצרה מאת אהוד קינן על הסקר האחרון של מכון PEW (סקר: בני נוער לא מדברים עם זרים ברשת). קצת להפתעתי, עדיין לא מצאתי התייחסויות נוספות לסקר הזה בעברית, מלבד אזכור קצר בעלון השבועי של הקולקטיב. הסקר עוסק באמצעי הזהירות שבהם בני נוער נוקטים, או לא נוקטים, בפעולות האונליין שלהם. אולי אין זה צריך להפתיע שהוא לא זכה להתייחסות רבה, הרי לא עולים ממנו ממצאים שמאפשרים למישהו לנפנף באותם ממצאים ולהתריע על סכנות מיידיות, או, לחליפין, להראות שכבר אין שום סכנה. דווקא הרושם הבסיסי ביותר שעולה ממנו הוא שבני נוער מתנהגים כמו בני נוער – הם מוכנים להסתכן, אבל הם גם זהירים ומודעים למצב. בחרתי לצטט מהאנגלית, אבל אפשר למצוא לפחות טיפה מהמסקנות בתרגום במאמר של Ynet:
Most teenagers are taking steps to protect themselves online from the most obvious areas of risk. The new survey shows that many youth actively manage their personal information as they perform a balancing act between keeping some important pieces of information confined to their network of trusted friends and, at the same time participating in a new, exciting process of creating content for their profiles and making new friends. Most teens believe some information seems acceptable – even desirable – to share, while other information needs to be protected.

הדוח המלא (Teens, Privacy & Online Social Networks) מכיל פירוט די מדוייק של סוגי המידע שבני נוער מפרסמים ברשת. קשה להגיד שיש בו הרבה חדש, אם כי אני דווקא מופתע ללמוד שלפי הסקר 55% מבני הנוער שמרבים לבלות זמן רב ברשת פרסמו פרופילים אישיים אי-שם. לא ידעתי אם להוסיף את המילה "רק" לפני הנתון הזה – הרי, ציפיתי לאחוזים גדולים יותר. שני שליש מתוך אלה מדווחים שהם מגבילים את הגישה אל הפרופילים האלה בדרך כלשהי. הסוקרים שואלים:
Are today’s teens less concerned about their privacy because the internet gives them so many opportunities to socialize and share information?

קשה לשפוט אם אכן האמצעים שבהם נוקטים כדי לשמור על פרטיות או זהירות הם מתאימים או מספיקים. יתכן שיש להם תחושה של בטחון, אבל האמצעים שבהם הם נוקטים אינם מצדיקים את התחושה הזאת. יתכן, אבל הרושם הוא שבני נוער אלה חשים שכדאי להם להמצא ברשת, ובכל זאת הם אינם עוצמים את העיניים לסכנות שעורבות להם:
Our survey suggests that there are a wide range of views among teens about privacy and disclosure of personal information. Whether in an online or offline context, teenagers do not fall neatly into clear-cut groups when it comes to their willingness to disclose information or the ways they restrict access to the information that they do share. For most teens, decisions about privacy and disclosure depend on the nature of the encounter and their own personal circumstances. … Many, but not all, teens are aware of the risks of putting information online in a public and durable environment. Many, but certainly not all, teens make thoughtful choices about what to share in what context.

אז מה אפשר ללמוד מכל זה (והסקר המלא הוא בן 55 עמודים והוא גדוש בהרבה יותר נתונים מאשר רק אלה שהבאתי כאן)? אישית, נדמה לי שמצטיירת תמונה של בני נוער שמתמודדים בתבונה עם המציאות שלתוכה הם גדלים. אין לי ספק שלפעמים הם מועדים, אבל אם אני זוכר נכון, זה קרה גם לי מדי פעם.

אולי עצם העובדה שיש מעט תגובות למאמר מצביע על כך שרבים חשים שהיום אפשר כבר לסמוך על בני הנוער. תגובה אחת מתריסה "די עם ההיסטריה", והכותב מסביר שהרחוב יותר מסוכן מהרשת. אבל כלפי מי ההתרסה הזאת? אם אפשר ללמוד משהו מהסקר הזה הוא שבני הנוער, ואולי אפילו ההורים שלהם, כבר השכילו להבין את זה.

תוויות: ,

יום שישי, 27 באפריל 2007 

לא ידענו שאנחנו מדברים פרוזה!

אינני יודע מתי (לפחות לאחרונה) התעורר שוב הדיון, אבל בבלוגים שעוסקים באינטרנט בתהליכי למידה התווספו מספר מאמרונים סביב הנושא של סביבות למידה אישיות (Personal Learning Environments – PLEs). בין הכותבים על הנושא יש בלוגרים שמנסים להגדיר את התופעה, ואחרים שמנסים לתבוע ראשוניות על המונח. למרות העיסוק הרב יחסית סביב הנושא, אני חייב להודות שאינני מבין על מה כל ההתרגשות.

מהו סביבת למידה אישית? לפי מארק ון הרמלין שהעלה ויקי על הנושא לפני בערך שנה (ואותם הדברים מופיעים גם בויקיפדיה) :
Personal Learning Environments are systems that help learners take control of and manage their own learning. This includes providing support for learners to

  • set their own learning goals
  • manage their learning; managing both content and process
  • communicate with others in the process of learning


  • and thereby achieve learning goals.

    A PLE may be composed of one or more sub-systems: As such it may be a desktop application, or composed of one or more web-based services.

    קשה להגיד שיש כאן משהו מרעיד עולמות. הרבה לפני המחשב והאינטרנט הוגים חינוכיים רבים ניסו לקדם תפיסות חינוכיות שיאפשרו ללומד לכוון את הלמידה של עצמו.

    אבל כדי להבין את המשיכה של ה-PLE צריכים לזכור שעם תחילת חדירת המחשב לתוך הסביבה החינוכית הוא פעל ככלי ששלט בלמידה של הלומד במקום לפתוח כיווני למידה עבורו. אפשר היה לקוות שעם האינטרנט המצב הזה השתנה, אבל הנוף החינוכי האינטרנטי של היום מלא ב-Learning Management Systems (כמובן שיש ראשי תיבות - LMS), מערכות המנסות להעתיק את הכיתה המסורתית לתוך הסביבה האינטרנטית, ולנתב את הלמידה למסלולים היררכיים המוכרים לנו כבר דורות רבים. לעומת אלה, ה-PLEs נשמעים כמו אוויר צח לנשימה.

    אבל האם אנחנו זקוקים לפלטפורמה על מנת ליצור סביבה לימודית שהיא "אישית"? נדמה לי שדווקא ההיפך הוא הנכון – סביבה אישית היא סביבה שהלומד מרכיב לעצמו, תוך בירור הכלים המתאימים לצרכיו ולדרכי הלמידה שלו.

    סקוט וילסון, בבלוג הנושא את השם שמתאר מאד בבירור את המיקוד שלו (The Personal Learning Environments Blog) משבח את ג'ורג' סימנס על משהו שהוא כתב:
    A worthwhile observation by George Siemens on the nature of PLE: PLE is a concept, not a product. It’s an unfortunate tendency especially in our sector to take a concept (PLE, e-Portfolio) and attempt to reify it as a product.

    עם הערות חשובות כאלה, יש טעם לקוות שהבלוג הזה, שהיתה בתרדמת בערך תשעה חודשים, אכן חוזר לפעילות.

    חלק מהדיון המחודש ב-PLEs, כזכור, מתרכז סביב השאלה של מי הרעיון. ג'יי קרוס, ב-Informal Learning Blog מנסה להסביר לנו שהוא, יחד עם מספר שמות ידועים בתחום, היה הראשון להגדיר את מונח. לקרוס יש דברים מעניינים להגיד את הנושא. הוא כותב, למשל:
    The concept is right but the terminology is wrong. PLEs aren’t P, L, or E.

    • Personal isn’t quite right because learning is social, and a PLEs include shared resources, folksonomies, and collaboration software

    • Learning gives the impression that PLEs are limited to learning experiences. Not so. The tools you learn with become the tools you work with. Why create something that makes it easier to connect with other people and the web, only to throw it away upon graduation?

    • PLEs are not an environment. The environment is the web, the workplace, home, or your playground: the Learnscape.

    ביל בנטלי, ב-Design of Knowledge בלוג משיב בתקפות לטענות של קרוס. הוא מראה בצורה די משכנעת שאין לקרוס ראשוניות – לא על הרעיון, ולא על המונח.

    אין ספק שכלים מסויימים יכולים להיות מתאימים יותר לתהליך של למידה אישית מאשר אחרים. בעצם, התפיסה הזאת נמצאת בבסיס של ההתעניינות בבלוגים, ובכלים כמו דלישס. כלים כאלה מאפשרים רשתיות – הם מאפשרים ללומד לקבל אחראיות על הלמידה שלו, תוך כדי שמירה על קשר עם לומדים אחרים, כדי לסייע ולהסתייע. לטעמי, זאת ההדגרה הטובה ביותר של סביבת למידה אישית. לעומת זאת, הנסיון להגדיר סביבה כזאת כתוצאה של השימוש בקבוצת כלים מסויימת ומגדרת מראש מסתכן בהפיכת ה-PLE ל-LMS. הסביבה האישית תאבד את אותם המאפיינים האישיים/רשתיים שנמצאים בבסיס הרעיון מלכתחילה.

    תוויות: ,

    יום ראשון, 22 באפריל 2007 

    קשיים הם, כמובן, הזדמנות ללמידה

    דוג נון מהרהר על ההשפעה של השימוש במחשבים ניידים המצויידים בתקשורת אל-חוטית על הכתיבה של התלמידים שלו (כיתה ד' או ה' – אינני בטוח איזו). במאמרון בבלוג שלו, נון מציין שהכתיבה של התלמידים מתפתחת בגלים – הנסיון של תלמיד אחד נקלט על ידי תלמידים אחרים. בהמשך, הוא מתאר כמה מהקשיים שבהם הוא נתקל:
    I showed them all how to use Wikipedia to find interesting subjects to write about. I want them to learn how to read and summarize articles, and this seemed like a good idea for those who were into it. We were doing OK until today, when several people decided to copy and paste long passages straight from the web. Seeing this, the computers were put away for a bit.

    This is how I see teaching as an iterative process. We made an attempt at something, summarizing informational articles. It failed a couple of key tests. Now we have to talk, again, about plagiarism, summarizing, note-taking, research, and writing in their own voice, issues I’ve been bringing to them all year.

    לעתים קרובות מדי הדיווחים של מורים על המתרחש בכיתות שלהם הם דיווחים של הצלחה אחרי הצלחה. מתקבל הרושם שבכלל לא נתקלים בקשיים. דרך הבלוג של נון אנחנו מקבלים רושם שמתרחש תהליך הרבה יותר אמיתי – הכל לא תמיד הולך חלק. ולא תמיד ה-"פתרון" נמצא בשימוש נוסף במחשב. לפעמים נון מניח את המחשבים בצד ודן עם התלמידים על יסודות הקשורים לכתיבה עם מחשבים, אבל גם לכתיבה באופן כללי. הוא מוסיף:
    For now, to begin with, we need to understand basic essay writing, using the web as source material. It’s hard, though, because the reading level is difficult to control, and it isn’t always easy to find articles at a suitable level of difficulty.

    I imagine that a lot of useful educational content on the internet will eventually be written by kids using social software applications, like we are doing. But they have to be shown how to do that.

    הנה, תוך מספר משפטים קצרים נון מצליח להתמקד על כמה מהנקודות החשובות ביותר. התלמידים צריכים ללמוד כיצד לכתוב משהו משלהם, תוך כדי שימוש במקורות שהם מוצאים. הם יכולים להשתמש בחומרים שהם מוצאים דרך באינטרנט, אבל אין זה אומר שרמת השפה של החומרים האלה תמיד מתאימה להם. והחושב ביותר, הסיכום: אולי בעתיד תלמידים יידעו להכין את התכנים שבהם תלמידים אחרים ייעזרו, אבל הם לא יידעו לעשות זאת אם המורים לא יראו להם כיצד לעשות זאת! אכן, יש עדיין מקום למורה בתוך כל זה.

    תוויות: ,

    יום שבת, 21 באפריל 2007 

    ה-OLPC יוצא לדרך

    קשה לא להסכים עם סטיבן דאונס כאשר הוא קובע בהודעה קצרה השבוע ש:
    This is the week that the One Laptop Per Child (OLPC) project begins, and as such, is a major turning point in our field - perhaps the key turning point.

    אפילו אם לפרויקט OLPC אין קשר ישיר לישראל (לפחות בשלב הזה), תחילת השימוש הנרחב במחשבים זולים בעולם השלישי הוא סימן לכך שהמחשב והאינטרנט נעשים לחלק בלתי-נפרד מהנוף החינוכי. וטוב שכך.

    כמעט אין התייחסות להשקת הפרויקט בעיתונות הישראלית, או ליתר דיוק, מעבר למאמר די מקיף ב-NRG, לא מצאתי התייחסות. מדובר במאמר טוב שיש לצידו גם סרט מעניין על המחשב שנמצא עכשיו בידיהם של ילדים במספר ארצות. מאמר טוב נוסף (באנגלית) וגם צילומים מניגריה נמצאים באתר של News.com.

    יש יותר התייחסות אצל בלוגרים שונים באנגלית, אם כי אני מופתע שאין הרבה יותר אצל הבלוגרים שעוסקים בחינוך. קרל פיש מקשר לסרט בן שעה שדן לרוב בהיבטים טכניים של המחשב החדש. אבל עיקר ההתלהבות שלו, בצדק, היא כלפי החשיבה החינוכית שנמצאת בבסיס פיתוח המחשב:
    Two interesting tidbits that I recall from the technical part of the movie (in case you don't watch that part). First, in real world testing, the wireless mesh network worked at a distance of two kilometers. Wow. Second, there's a "source" button on the keyboard - push it, and the kids see the source code for almost anything they're running. They want these kids to be curious and to mess around with this computer - in other words, to learn.

    גם במאמר ב-NRG יש דגש על הגישה החינוכית:
    המערכת הזאת מסירה את מגבלות הגישה של הילדים, ובזכות שקיפות ההפעלה של המכשיר, לחיצה אחת על אייקון הדפדפן תתן להם גישה לעולם החיצוני. בלי חשש, הילדים יוכלו לקרוא חדשות בעזרת קורא RSS מובנה, לעיין בוויקיפדיה ולהוריד ספרים אלקטרונים. המכשול הבסיסי בדרך ללמידה – הגישה לידע – פשוט נעלם.

    ב-MIT החליטו לא לשים שום מחסום, וצירוף מקשים פשוט מעלה את המסוף ונותן לילד גישה אל מאחורי הקלעים של מערכת ההפעלה.

    לאור זה, קצת לא נוח לקרוא כמה משפטים שמופיעים ממש בתחילת הכתבה שם. על מנת להבחין, כנראה, בין המחשב של OLPC, לבין המחשבים שמשתמשים בהם היום בחינוך, כותבים לנו על מחשב ה-OLPC שהוא:
    לא מחשב כמו שאנחנו מכירים, עם חלונות ומעבד תמלילים שהילד צריך ללמוד כדי להיות פקיד טוב כשהוא יהיה גדול, אלא מחשב שתוכנן על ידי אנשי חינוך כדי לעזור לילד ללמוד על העולם.

    לא פעם בעבר התלוננתי על כך שהסביבה החינוכית מאמצת כלים שפותחו לעולם המסחר, במקום שהיא תדרוש יישומים שהם מתאימים ממש לתהליכים לימודיים. אך בין זה, לבין להגיד שהמחשבים שהם בשימוש בבתי הספר היום מכשירים את התלמידים להיות פקידים, יש הבדל עצום, וגם טעות בסיסית. לא המחשב מכשיר את התלמיד לתפקיד עתידי, אלא הסביבה הלימודית שלתוכה משלבים את המחשב. עם כל ההתלהבות החיובית כלפי מחשבי ה-OLPC, המחשב לבד לא תביא את התלמידים ליצירתיות, או ללמוד על העולם. זה יקרה עם מערכות החינוך שלתוכן משולבים המחשבים ישכילו לנצל את המחשבים בדרכים המתאימות.

    וזה כמובן מעלה נושא נוסף – המורים. ויין הודג'ינס, בבלוג שלו, מעלה את הנושא החשוב הזה:
    All of this, of course, raises the question about teachers and their roles and reactions. Will teachers see this as an advantage or a threat? How will teachers figure out how to use these new tools and how to integrate them into their teaching methods, curriculum, and classrooms? These are not new questions. What is new is that this is all going to happen extremely quickly and without much warning or planning.

    צריכים, כמובן, לקוות שבין האפשרות לראות במחשבים האלה איום או יתרון, הבחירה הנכונה תהיה יתרון.

    תוויות: ,

    יום שלישי, 17 באפריל 2007 

    למה מורים לא נוהרים לאמץ את הכלים האלה?

    בבלוג The Infinite Thinking Machine ווסלי פראיר (Wesley Fryer) מהרהר על הקשיים שבהם הוא לעתים קרובות נתקל כאשר הוא מנסה להציג כלים של ה-read/write web למורים. במקום לעורר התפעלות ורצון לבחון את הכלים שעליהם הוא מדבר, לא פעם התגובה היא חשש:
    When I share collaborative research, learning and digital storytelling tools like Flickr, del.icio.us, Google Notebook, Google Reader and Ning with many classroom teachers, I sense I'm unintentionally inviting a "shock and awe" experience instead of one where teachers walk away empowered and confident in their ability to use new tools effectively with students. Such an outcome is counterproductive to the goal of helping teachers use digital technologies effectively for learning.

    הנסיון האישי לי מפגישות לא מעטות עם קבוצות של מורים דומה מאד לשל פראיר, וכמו-כן, גם התחושה שהעסק לא מתקדם כמו שצריך. אני מנסה לעורר תאבון, אך פעם, במקום תאבון, התגובה היא רתיעה. אמנם מדי פעם אני מקבל מכתבים ממורים שהשתתפו בסדנאות איתי בהם הם כותבים דברים כמו "עכשיו אני מבין", אבל לעתים קרובות מדי המשתתפים בסדנאות האלו אינם מאמצים את השימוש בכלים האלה בעבודה שלהם. פריאר מנסה לחשוב על דרך אחרת לתאר את השימוש בכלים האלה, כך שהמורים יבינו טוב יותר את הכדאיות שבהם. הוא מעלה אפשרות של "מפות קוגניטיביות" שמתארות את הפונקציות השונות שהכלים האלה יכולים למלא בעבודה חינוכית:
    I'm seeking frameworks for "cognitive maps" that can help me as well as other teachers better understand the FUNCTIONS, respective PURPOSES, and appropriate CONTEXTS for using read/write technologies for learning.

    הכיוון הזה נראה לי מאד מבטיח, מלבד הבעיה הקטנה שהיה הגיוני לחשוב שכך תיארנו את הכלים גם לפני-כן (ואם לא עשינו את זה, מה כן עשינו?). עם זאת, פראיר מדגיש שלעתים קרובות מדי אנחנו מדברים על האינטרנט רק כדרך להשיג מידע, ולא כמכלול של כלים שמסולגים להגביר (הוא משתמש במילה amplify) היבטים שונים של הלמידה. הוא מקשר לשתי טבלאות של אנדרו צ'ורצ'ס שמנסות למיין כלים אינטרנטיים (ומחשביים) לפי הפונקציות הלימודיות שאותם כלים מאפשרים. אני מסכים שטבלאות כאלו יכולות לעזור למורים לראות בכלים אינטרנטיים (ובמיוחד כלי read/write web) עזרים משמעותיים לעבודה שלהם, במקום איום על אותה עבודה. ובכל זאת, השאלה נשארת - לא עשינו את זה לפני-כן?

    תוויות: ,

    יום ראשון, 15 באפריל 2007 

    בעתקת עבודות והתמודדות אישית

    בזמן האחרון זכיתי לראות הרבה מעבר לכמות סבירה של עבודות של סטודנטים שהכילו מנות גדושות של העתקות מהרשת. במקרה של העבודות האלו, מדובר באנשים מבוגרים, והיתה סיבה טובה להניח שהאנשים האלה ידעו שעבודה שמכינים עבור קורס, ולשם ציון, אמורה להיות עבודה "מקורית".

    אני מכניס את המיליה "מקורית" לתוך מרכאות מפני שאני מודע מאד לקושי הזה. אין זה קל למצוא חומר אי-שם שלדעתך מבטא את מה שאתה רוצה להגיד, ואז להעביר את הרעיון "למילים שלך". בדרך כלל, המילים של הסטודנט שמגיש את העבודה רחוקות מלהיות טובות כמו אלו של מי שכתב את המאמר המקורי. למה בכלל לעשות את המאמץ?

    אבל אני מוצא את עצמי מגרד בראש ומנסה להבין מה חשבו אלו שהגישו לי את העבודות. הם בוודאי יודעים שאני יכול בקלות לגזור קטעי משפטים ולהריץ חיפוש ברשת כדי למצוא מהיכן הם לקחו אותן. וכמובן את זה אני עושה. אם אני מגלה שמדובר במשפט מפה ומשפט משם, אינני מתרגש. אבל כאשר אני מגלה (כמו שקורה בדרך כלל) שמדובר בהעתקה של מאמרים שלמים, המבוכה גוברת.

    אבל אחזור למבוכה הזאת בעוד כמה משפטים. בינתיים, מתבקשת כאן התייחסות לתביעה של מספר תלמידי תיכון בארה"ב נגד מאגר עבודות בשם Turnitin. המאגר הזה מכיל אלפי עבודות של סטודנטים, ובתי ספר יכולים, תמורות תשלום כמובן, לבדוק אם העבודות שתלמידים מגישים למורים מכילים חלקים מועתקים שמופיעים במאגר. התלמידים שהגישו את התביעה אינם מואשמים בהעתקה. הם טוענים שמאגר Turnitin מפר את זכויות היוצרים שלהם כאשר מנהלי Turnitin משתמשים בעבודות שלהם כחלק מהמאגר – למטרת רווח, כמובן. נדמה לי שהם צודקים.

    המקרה הזה שונה מתביעה אחרת שבו Turnitin מעורב. בתביעה קודמת (שמשום מה אינני מצליח למצוא היכן שמרתי את הקישור לכתבה עליה), תלמיד קיבל את עבודתו חזרה עם ציון כושל מפני שהמאגר קבע שהעבודה מועתקת. אבל התלמיד טוען שהמשפטים הבעייתיים שנמצאו דרך Turnitin הם משפטים סתמיים למדי, מסוג הדברים שקשה לא לכתוב בעבודה שמגישים לבית הספר. אם כותבים על קולומבוס, למשל, אפשר לטעון שיש מספר מוגבל שדרכים שבהן אפשר לבטא את הרעיון ש-"בשנת 1492 קולומבוס הפליג מספרד ...". מאגר כמו Turnitin יסיק את המסקנה שמשפט שנפתח כך בעצם מועתק, כאשר יש סיכוי גדול שפשוט כך התלמיד כתב. גם כאן, יש לא מעט צדק אצל התלמיד.

    אבל הגיע זמן לחזור לעבודות שאני קיבלתי, ולמבוכה הגוברת. עם כל אי הנעימות בדבר, אני יכול לחיות עם העתקות בחלקים ה-"עובדתיים" של עבודות שמגישים. הבעיה שלי היא בהמשך. כאשר אני מתאר לסטודנטים שלי כיצד יש להכין את עבודות האלו אני מסביר שאחרי הסבר כללי על התופעה שבודקים, צריך לבוא דיון עם התייחסות אישית לאותה תופעה בחייו של הסטודנט. אני מדגיש שבעיני החלק הזה הוא העיקר של העבודה. אבל לצערי, החלק הזה בדרך כלל דל ביותר, או חסר לגמרי (נו, מדי פעם גם החלק הזה מועתק, אבל זאת כבר בעיה אחרת). כנראה שאינני מסביר את עצמי מספיק בבירור. כנראה שהנסיונות שלי ללוות את הסטודנטים שלי בתהליך הכנת העבודות שלכם אינם רציניים מספיק. אבל אני גם חושש, יותר ויותר, שכל הרעיון של "נקיטת עמדה אישית", תוך כדי התמודדות רצינית ולעומק של סטודנטים עם נושא שהם בודקים פשוט רחוק מאד מהם. העתקה של עבודות היא באמת בעיה, אבל העדר הנכונות או היכולת לבחון תופעה לעומק ובאופן אישי הוא בעיה עוד יותר גדולה.

    תוויות: ,

    יום שישי, 13 באפריל 2007 

    נו כבר ... צריכים את המחשב בלמידה או לא?

    בלוגרים רבים מתייחסים לדיווח שהתפרסם בעיתונות האמריקאית אודות ממצאי מחקר שנערך על ידי משרד החינוך פדראלי בארה"ב שהתפרסם לאחרונה (המאמר בווישנגטון פוסט: Software's Benefits On Tests In Doubt הוא רק אחד מאלה). המחקר בדק את השימוש בלומדות שונות בבתי ספר ברחבי ארה"ב והשפעתן על תוצאות במבחנים בקריאה ובמתמטיקה, והגיע למסקנה שהשימוש בלומדות שנבדקו:
    has no significant impact on student performance

    אז מה? הרי כבר שנים אנחנו יודעים שאין טעם בהזרמת עוד ועוד מחשבים לתוך בתי הספר מבלי שהמורים יידעו כיצד לנצל אותם למטרות למידה. ואם כך, מה חדש כאן? אינני בטוח שבאמת יש כאן חדש, מלבד נקודה אחת קטנה (המוזכר כבר במשפט הראשון של המאמר בוושינגטון פוסט): תעשיית הלומדות בארה"ב הינה:
    a $2 billion-a-year industry

    וכאשר מדובר בסכומים כאלה (וחשוב לא לשכוח שבתי הספר לא רק קונים לומדות, אלא גם את המחשבים היקרים שעליהם הלומדות מופעלות) מתחילים לשאול מי באמת מרוויח כאן.

    אבל אפילו אם אני רוצה להצטרף לחגיגה ולהגיד שהמרוויחים (ובגדול) הם יצרני הלומדות והחומרה, והמפסידים הם התלמידים, יתכן והעסק איננו כל כך פשוט. כבר הזכרתי את הצורך בהכשרת המורים, ואם בארה"ב לא מבינים את זה, אולי ראוי שהם יבזבזו את כספם. אבל חשוב גם לזכור שהמחקר לא מצא שהלומדות משפיעות על תוצאות של מבחנים. באווירה השוררת בחינוך בארה"ב בעקבות חקיקת No Child Left Behind תוצאות טובות במבחנים נעשות להרבה יותר חשובות מאשר הלמידה של תלמידים. אולי (ואני מודה שאינני יודע ועדיין לא יצא לי לעיין במחקר עצמו) מתרחשת למידה, אבל לא מהסוג שהמבחנים הנהוגים בארה"ב מכוונים לגלות. יש סוגים רבים של לומדות בשוק. יותר מדי ממה שיש איננו עושה שום דבר מעבר לתרגל את התלמידים עד שעמום, אבל אפשר למצוא גם משחקים מרתקים, וחומרי למידה היפרטקסטיים שמסוגלים לעורר התעניינות. המחקר הזה, כזכור, בדק את השימוש בלומדות רק בקידום הקריאה ובמתמטיקה. קיימים תחומי למידה רבים נוספים שלא נבדקו (NCLB לא מבקש לבדוק את אלה, אלא מתמבקד במיומנויות יסוד, ומתעלם מתחומים משמעותיים כמו אמנויות) ואולי באלה התוצאות עשויות להיות אחרות.

    כזכור, עדיין לא עיינתי במחקר. eSchool News סוקר את המחקר הרבה יותר לעומק מאשר הוושינגטון פוסט, ומביא גם קישורים נוספים, כולל למחקר השלם עצמו. יש מה לקרוא.

    תוויות: ,

    יום חמישי, 12 באפריל 2007 

    ואולי אין מוקדם או מאוחר בלמידה רשתית

    בעולם שבו החדשות של אתמול כבר שייכות לעבר הרחוק, זה אולי קצת מוזר לכתוב עכשיו על משהו שהתרחש לפני יותר מחודש. אבל במקרה הזה יש בכך אולי סגירת מעגל. ובנוסף, ממתי יש מוקדם או מאוחר באינטרנט? אז לפני כמעט חודשיים נערך כנס צ'ייס, וטרי אנדרסון היה המרצה האורח שפתח. אז, דיווחתי בקצרה על אותה הרצאה. לפני קצת יותר בשבועיים אנדרסון דיווח בבלוג שלו שהמצגת של אותה הרצאה עלתה ל-WWW. אולי המצגת כבר עלתה גם לאתר של האוניברסיטה הפתוחה, אבל עדיין לא מצאתי אותה שם, ולכן זאת הזדמנות להפנות אליה במקום אחר: Social and Cognitive Presence in Virtual Learning Environments.

    הגעתי אל המצגת דווקא בעקבות מאמרון אחר של אנדרסון בבלוג שלו, מאמרון שהתפרסם כמה ימים מאוחר יותר: Learning with Networks. אנדרסון כותב שבעקבות קריאת מאמר של מישהו אחר הוא התחיל להקדיש מחשבה לרשתות למידה (אולי נכון יותר, "רשתות של לומדים"). הוא מציין שהמאמר גירה את התעניינותו ב:
    the value of loosely knit networks as distinct learning resources and … the increasing value of learning networks (as opposed to tight, class or institutional bounded communities of practice) in both formal and informal learning

    אנדרסון בוחן את הרעיון של רשתות, ומציין את ההבחנה שעושה סטיבן דאונס בין "קבוצות" (נדמה לי שהיום דאונס מעדיף להשתמש במונח "קהילות") לבין "רשתות", כאשר הקבוצה מובנית ונוקשה, ואילו הרשת נזילה. אנדרסון מוסיף:
    The notion of extracting value from networks is at the core of social software and web 2.0 applications and has very immediate value in the informal world of life-long learning. This value extends beyond the type of unconscious and unreflective Wisdom of the Crowd’s described by Surowiecki (2004). It expands the notion of networks to include those whose members are in regular interaction (as in an active mail list), to those whose accumulated opinion adds filtering value (Digg, Slashdot), to networks of bloggers who regularly read and reference work of related bloggers (EduBloggers), to those who rarely if ever interact as they collaboratively produce useful artifacts (WikiPedia).

    דרך תיאור כזה אפשר לראות שאחד המאפיינים המרכזיים והחשובים של רשתות הוא חוסר הפורמאליות שלהן. רשת של לומדים מורכבת מאנשים ש-"עושים את שלהם", כאשר העשייה הזאת כוללת גם, אבל לא תמיד, התקשרויות עם לומדים אחרים. יש כאן משהו מאד מושך, ואף משכנע. הבעיה היא, כמובן, שכאשר מדובר בחינוך של תלמידים, התלמידים נמצאים בתוך מסגרות למידה שאינן מעודדות את השיתוף הפתוח, הכמעט מזדמן, הזה. והאתגר הוא, כמובן, למצוא את הדרך לשלב את הגישה של רשת של לומדים לתוך מערכת חינוכית היררכית. אפשר לקוות.

    תוויות: ,

    יום חמישי, 5 באפריל 2007 

    אין לנו, כנראה, במה להתבייש

    לפני כמה ימים דייוויד ורליק פרסם מאמרון, תחת הכותרת What About Computer Applications בו הוא מדווח על ביקור שערך בבית ספר, ועל דיון שהתרחש שם סביב השאלה כיצד ללמד את השימוש במחשב:
    One of the issues in contention there is a course called Computer Applications, where students learn to use the Microsoft Office suite (sans Access, thank goodness) and keyboarding. The question that nags at me this morning, as I get ready to catch my ride over to the school, is this, “Are computer applications something that should be taught in a class, or something that should be learned by the students, independent of a class curriculum?“ I guess what keeps tugging at my thoughts is the idea that anyone who can figure out how to play World of Warcraft or The SIMS can probably figure out how to use a word processor. They probably will not learn all of the features that they might be taught in a class, but if you can figure out the basics, then any other specific feature is only as far away as a little time at figuring it out.

    אינני מכיר את המערכת החינוכית האמריקאית. ממה שאני קורא, אין לנו, כאן, סיבות רבות מדי לקנא בהם. ובכל זאת, כאשר מדובר בשימוש במחשבים בתוך בתי הספר, יש להם כסף רב, והרושם הוא שיש גם שימוש נרחב. נכון, הבלוגרים שאני קורא בוכים על כך שהמורים חוששים להשתמש בכלי Web 2.0, אבל מכאן אפשר להתרשם שפרויקטים רבים עם הכלים האלה קיימים בשטח, ושהתלונות נובעות ממצב של שפע, לא של חסר.

    אבל התמונה שמצטיירת מדבריו של ורליק היא של מעבדות מחשבים בבתי הספר בהן הקניית השימוש ביישומי מחשב בסיסיים נעשית בנפרד ממקצועות הלימוד. אחרת, קשה להבין את השאלה של ורליק – הרי, אם לא היה כך, לא היה צורך לשאול בצורה הזאת. שאלות כאלו אכן נשאלות גם אצלנו, אבל נדמה לי שאפילו אם בבתי הספר יש עדיין הפרדה, ברמת המדיניות הגישה ברורה. הרי, במסמך מדיניות של האגף לחינוך יסודי אנחנו קוראים שאחד העקרונות הפדגוגיים של אותה מדיניות היא:
    רכישת מיומנויות מחשב תוך כדי עיסוק בתכנים רלוונטיים ומשמעותיים לילדים, יחד עם הוראתן הישירה בעת הצורך

    אין ספק שבארה"ב, כמו בישראל, קיימות מגוון גישות בנושא הזה. למאמרון של ורליק (ולמאמרון נוסף שהוא פרסם בעקבות התגובות) יש כמעט שלושים תגובות. רוב המגיבים מצדדים בשילוב הקניית המיומנויות לתוך נושאי הלימוד, אם כי כמה קוראים מדגישים שללא הדרכה מסודרת, תלמידים ילמדו להשתמש רק במינימום האפשרויות שבכלים כמו התמלילן. יש גם הסכמה לגבי החשיבות ברכישת מיומנות ההקלדה. אבל שוב, מה שמפתיע כאן הוא עצם השאלה של ורליק, המראה שבעצם, הגישה הרווחת בבתי הספר בארה"ב היא הקניית מיומנויות כמקצוע נפרד. על זה קוראת אחת מגיבה:
    How to use computer classes bore me to tears. Technology is a tool we use to acquire, process, and communicate knowledge. It can’t be taught in isolation.

    אני כמובן מסכים. אני גם שמח לציין שאצלנו בארץ, על פי רוב הנושא כבר הוכרע. גם אם בשטח המצב לא אחיד, על פי רוב אנחנו משלבים את רכישת מיומנויות המחשב לתוך נושאי הלימוד. כמו שצריך.

    תוויות: ,

    יום שני, 2 באפריל 2007 

    האם אנחנו באמת יכולים לקחת דוגמה מהפינגוונים?

    בדרך כלל אני מוצא את עצמי מסכים עם דבריו של ג'ורג' סימנס. סימנס פיתח תפיסה חינוכית שהוא מכנה connectivism שמנסה למקם את הלמידה כתהליך של יצירת קשרים רשתיים בין לומדים ובין תכנים. למען האמת, אני מתקשה למצוא את הייחוד בתפיסה הזאת. בעיני מדובר בקונסטרוקטיביזם בלבוש טיפה שונה. אבל אין זה אומר שאין הרבה שאפשר ללמוד מדבריו.

    אבל השבוע מצאתי את עצמי מגרד בראש ושואל את עצמי אם הוא באמת מסכים עם מה שהוא מפרסם. בכתבה בשם Why penguins have no commanding officer, סימנס מצטט, ללא ביקורת, ממאמר של קן תומפסון הנושא את אותו השם. תומפסון מסביר:
    But if they have no leader then how do they know where to go?

    This is a good question because it reveals the essential difference between human teams and nature’s teams. The answer is that no single penguin knows where to go, but they know where to go as a group.

    יש כאן מתיחה של החבל של גישת The Wisdom of Crowds עד אשר הוא ממש נקרע. להגיד ש-"ההמון תמיד יותר חכם מהגאון" (כפי שציטטי מומחה אחר לפני כמה ימים) הוא הגזמה פראית. אבל להשתמש במטפורה מעולם הטבע כדי להסיק מסקנה לגבי עולמם של בני אדם, זה כבר חשיבה רשלנית.

    פינגוונים אמנם מגיעים ליעד שלהם, כנראה, ללא מנהיג (לעמן האמת, אינני בטוח שזה באמת נכון) אבל אין זה דוגמה של חוכמת ההמון, אלא של התנהגות אבולוציונית שהתאימה את הפינגוונים לתנאים הספציפיים בהם הם חיים. בתנאים אחרים אותם פינגוונים לא היו מסוגלים להסתדר, או להסתגל – ללא קשר למנהיג.

    דווקא היכולת לא להגיע ליעד, להתבלבל וללכת לאיבוד, הן תכונות חיוביות ביותר שנמצאים, כנראה, רק אצל בני אדם. היכולת להתנהג בדרכים שאינן נכתבות "בטבע" שלנו, היא זאת שמאפשרת לנו לטעות, ללמוד מהטעויות האלו, וכך להתפתח.

    אין לי אהבה יתרה למנהיגים או למנהיגות, אך מצד שני, אין לי ספק שהשפה הכתובה אפשרה לנו לרכז ידע ומומחיות בצורה כזאת שלא היינו צריכים תמיד לחזור על טעויות העבר, וכך לקדם את עצמנו במישורים רבים. הפינגוונים לעומת זאת, עוד ממשיכים שנה אחרי שנה לצעוד, עם או בלי מנהיגים, באותו מסלול.

    תוויות:

    יום ראשון, 1 באפריל 2007 

    העתקה והדבקה כמיומנות רצויה

    שמחתי לגלות שאתר NRG פרסם מאמר חשוב שהתפרסם בוושינגטון פוסט לפני כשבוע. שמחתי גם לראות שעמיתים בתחום של מחשבים בתהליך הלמידה קראו אותו והעבירו אותו ביניהם בדואר האלקטרוני. אין חובה שבבלוג הזה אצטט רק מהאנגלית, ואם מאמר חשוב וראוי להתייחסות מתפרסם בעברית, נעים לקשר גם אליו. המאמר ישב אצלי עם כוכבית גדולה לידו שרמזה לי "כתוב משהו על זה", וכמובן שמוטב מאוחר מאשר בכלל לא.

    מדובר במאמר של איש הי-טק של היום, ולשעבר איש חינוך, ג'ייסון ג'ונסון, שמשום מה ב-NRG מקבל את הכותרת: העתק: משרד החינוך. באנגלית הכותרת הרבה יותר ברורה: Cut-and-Paste Is a Skill, Too. ג'ונסון מסביר שבמידה רבה, המיומנויות הדרושות לו היום, בתפקידים שהוא ממלא, הן המיזוג של מקורות, וחיבורם לתוך שלם, יותר מאשר היכולת להמציא משהו חדש (החלוקה לפיסקאות ב-NRG שונה מבמקור. אני אימצתי את התרגום של NRG, אבל אני מחזיר את החלוקה לצורתה המקורות):
    המעבר שלי מחינוך לעולם העסקים המחיש לי בדיוק כמה חשוב להיות מסוגל לחבר תוכן מכמה מקורות, להקיף אותו במבנה ולערוך אותו לכדי מכלול קוהרנטי בעל קול אחיד. תלמידים שמסוגלים ליצור תערובות משכנעות רכשו להם כישור עסקי יקר-ערך. למרבה הצער, רוב בתי הספר לא מכירים בכך שהתלמידים השתמשו בכישורים כלשהם, ועבודה שלמה עלולה להיזרק בגלל כמה שורות שהועתקו ממקור אחר בלי מרכאות.

    ג'ונסון מדגיש שהמערכת החינוכית צריכה להבין שמתרחש שינוי בדרך שבה תלמידים מרכיבים את העבודות שעליהם להגיש:
    על כל פנים, מערכת החינוך צריכה להכיר במה שהעבודה הכתובה מהווה היום: יותר מוצר שבוחן כישורים מאוד מסויימים – היכולת לחבר את עבודתם של אחרים ולתת את הקרדיט הראוי – ופחות שיקוף של ידע, מקוריות ויכולת כללית.

    הגעתי למאמר של ג'ונסון דרך הבלוג של ג'ים היינדריקס שאני קורא. היינדריקס הוא מורה בבית ספר (ובין היתר, גם ידיד אישי של ג'ונסון). הערה אחת שלו חשובה במיוחד בהקשר הזה:
    I’ve talked about this issue with our English teachers at OES, and I was rather surprised by how unconcerned they were with copy and paste plagiarism. In effect, OES students may do as many as eight drafts of a paper, with feedback from the teachers at each stage, to the effect that the writing is so closely reviewed and revised that plagiarism would be difficult to “slip in,” simply because the students are so driven to revise their own writing. In Jason’s article, he writes mostly about term papers that are written with zero faculty involvement, which does occur, but not at all schools.

    זאת אומרת – אם אנחנו מלווים מקרוב את תהליך הכתיבה של העבודות של התלמידים שלנו, הסיכוי שהם יגישו לנו משהו מועתק ממילא די קטן. אני, כמובן, מסכים. הנוף המידעי שבתוכו התלמידים שלנו מנסים לפלס לעצמם דרך סבוך מאד. קשה לחשוב שהם מסוגלים ליצור עבודות "מקוריות" על הנושאים שבדרך כלל עליהם לכתוב. לעומת זאת, כאשר הנושאים שלהם כן מאפשרים מקוריות, אין הם מקבלים את ההדרכה הדרושה כדי שהמקוריות הזאת תבוא לביטוי. אפשר אפילו להגיד שמזמינים אותם להעתיק. מיזוג מקורות על מנת להסיק מסקנה איננה בהכרח העתקה, ורצוי שבתי הספר יתחילו ללמד את תלמידיהם כיצד לעשות זאת בתבונה.

    אגב, בבלוג שלו היינדריקס מפרסם את הגירסה הראשונה של המאמר של ג'ונסון המכילה כמה נקודות חשובות שאינן מופיעות בזו שהתפרסמה בוושינגטון פוסט. כדאי לקרוא.

    תוויות: ,

    מי אני?

    • אני יענקל
    • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
      ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

    ארכיון




    Powered by Blogger
    and Blogger Templates