גם בקיץ, ספרי לימוד דיגיטאליים ממשיכים להעסיק את העיתונות.
כתבה בניו יורק טיימס השבוע סוקרת מספר יוזמות דיגיטאליות שעתידות להפוך את ספר הלימוד המודפס לאנכרוניזם:
Textbooks have not gone the way of the scroll yet, but many educators say that it will not be long before they are replaced by digital versions — or supplanted altogether by lessons assembled from the wealth of free courseware, educational games, videos and projects on the Web.
אין הרבה חדש כאן. טענות דומות נשמעות כבר שנים. בנוסף, כתבות מהסוג הזה מתקשות לטפל בנושא אחד – במקרה הזה ספרי לימוד – וגולשות לסקירות כלליות על השימוש באינטרנט ובמקורות דיגיטאליים בחינוך. אין, כמובן, שום פסול בזה, אבל התוצאה היא בליל לא ממוקד, כאילו שעורך מדור החינוך בעיתון ביקש אלף מילים, והכתב פתח בנושא ספרי הלימוד אבל גילה שיש צורך לגעת במספר נושאים משיקים כדי להביא את הכתבה לאורך המבוקש. בנוסף, מהכתבה אפשר להתרשם שהנושא המרכזי הוא המצב הכלכלי והצורך לחסוך, ולא מה על תלמידי בתי הספר ללמוד, וכיצד.
אבל אם כל אלה חוברים יחדיו ליצור כתבה סתמית של הקיץ, יש בה בכל זאת כמה נקודות שבולטות במיוחד במה שאפשר אולי לכנות יומרנות ריקה מתוכן. הכתבה, למשל, מצטטת את ד"ר שריל אבשיר, המפקחת על טכנולוגיות חינוכיות במחוז אחד במדינת לואיסיאנה. לפי אבשיר:
Kids are wired differently these days.... They’re digitally nimble. They multitask, transpose and extrapolate. And they think of knowledge as infinite.
They don’t engage with textbooks that are finite, linear and rote.... Teachers need digital resources to find those documents, those blogs, those wikis that get them beyond the plain vanilla curriculum in the textbooks.
קשה לדעת היכן להתחיל לנתח את המשפטים המעטים האלה. מעטים מאד היום מעיזים לחזור על טענתו של מארק פרנסקי שמוחותיהם של בני הנוער שנולדים לתוך הדיגיטאליות פועלים אחרת מאשר מוחותיהם של הוריהם. אפשר אולי לסלוח את הקריצה לילידים דיגיטאליים בכך שאותה מפקחת אולי איננה מודעת לכך שמדובר במושג שכבר מיושן. אבל כיצד נסביר שכותבים שבני הנוער של היום "think of knowledge as infinite"? קשה להתווכח עם טענה כזאת מהסיבה הפשוטה שמעבר לכך שהיא מצלצלת כאמירה יפה ומשכנעת, היא בעצם לא אומרת שום דבר. היא בוודאי חסרת משמעות מעשית. היא איננה מסבירה למה בני נוער אינם יוצרים קשר עם ספרי לימוד מודפסים, אך כן יהיו מוכנים, או מסוגלים, להתחבר לספרי לימוד דיגיטאליים. ועם כל הרצון שלי שמורים יגישו לתלמידיהם מקורות מתוך בלוגים וויקיים, ההתייחסות של אבשיר למקורות האלה טיפה מוזרה. הרי בדרך כלל הבלוג והוויקי משמשים ככלים שמאפשרים לתלמידים ליצור מקורות ו/או התייחסויות משלהם לחומר הנלמד. והנה, המפקחת מעמידה את הכלים האלה כמקורות שמהם מורים יוכלו לדלות מידע שיעשיר את מה שמופיע בספרי לימוד. זה דבר ראוי, אבל משום מה אני חושש שלא בדיוק לזה התכוונה המפקחת.
בעצם, בראייה רחבה יותר, נדמה לי שהביקורת שלי כלפי הפנייה לבלוגים ולוויקיים איננה מוצדקת. הרי מדובר בהרחבה של מושג ספר הלימוד. באמירת אותה מפקחת אפשר למצוא פתיחות למקורות שלא זכו לסינון או לאישור של המערכת לפני שהם מגיעים לתלמידים. ממה שמשתמע בכתבה, רוב המפעלים לפיתוח ספרי לימוד דיגיטאליים מתייחסים רק לצורת ההגשה, ולא לשינוי של תפיסה. לפי הגישה הזאת הדיגיטאליות אמורה להצעיד את ספר הלימוד לתוך עידן האינטרנט מבלי לחולל שינוי חינוכי. היא תוזיל את ספרי הלימוד, אבל הספרים האלה עדיין יכתיבו מה התלמידים צריכים ללמוד. תלמידי בתי הספר יקבלו ספרים במעטפת עדכנית, עם דרכי הוראה מוכרות היטב.
לאור זה מעניין לציין שהכתבה בטיימס מסתיימת בתיאור של כמה מתהליכי הלמידה באחד מבתי הספר שהולכים לקראת ספרי לימוד דיגיטאליים:
In an Empire High School history class on elections, for example, students created their own political parties, campaign Web sites and videos.
במילים אחרות, מעבר להסתמכות על ספרי הלימוד, בית הספר הזה מוצא דרכים, לאו דווקא דיגיטאליות, כדי להעשיר את הלמידה, ולהפוך את התלמידים לשותפים פעילים בלמידה של עצמם. גם כאשר כל ספרי הלימוד יהיו דיגיטאליים, וסביר להניח שהיום הזה לא רחוק מדי בעתיד, האתגר האמיתי יהיה כיצד להוציא את הלמידה מהספרים, ולהפוך אותה לחלק מחייהם של התלמידים.
תוויות: דיגיטאליות, ספרי לימוד
גם בדלישס אני יענקל