יום שבת, 31 באוקטובר 2009 

נושא שמתעקש לא להעלם

כבר כתבתי שהיה נדמה לי שמבחינתי מיציתי את הטיפול בשאלות סביב התיאוריה של קלייטון כריסטנסן בנוגע לחידושים משבשים בחינוך. אבל משום מה, התיאוריה ממשיכה להרים את הראש. מאמר בגליון החדש של ה-Washington Monthly בוחן את העתיד של מוסדות להשכלה גבוהה לאור הצלחתם של מייזמים שמציעים קורסים מקוונים במחיר עממי. מייזמים כאלה תואמים את התיאור של כריסטנסן – תחילה הם זעירים וצדדיים למלאכת ההוראה, וקשה לחשוב שהם מסוגלים להתמודד מול קולג'ים ואוניברסיטות ממוסדים. אבל עם הזמן הם משכללים ומשפרים את השירות שהם מציעים, ולקוחות שאינם יכולים לרכוש השכלה במחיר הגבוה שהאוניברסיטה דורשת מתחילים לראות בהם אלטרנטיבה כדאית.

עיקר המאמר עוסק בחברה בשם StraighterLine שמציעה קורסים ללא הגבלה תמורת $99 לחודש. כמובן שאחת הבעיות המרכזיות של מייזם מהסוג הזה היא קבלת הסמכה מגוף שיכול לאשר שהקורסים שלו נחשבים לקראת לימודי תואר. StraighterLine מצליח לקבל אישורים, אם כי יש לא מעט התנגדות לכך ממוסדות קיימים. קל להרים גבה כלפי "מוסדות" כאלה, אבל חשוב לזכור שלא כל מוסד להשכלה גבוהה הוא Harvard או Yale, ולא כל קורס הוא הרפתקה אינטלקטואלית שמרחיבה את אופקיו של הסטודנט. עשרות אלפי סטודנטים לומדים בקורסים שבסך הכל משרתים את המטרה של רכישת מקצוע שאולי מבטיח משכורת סבירה. ועבור הסטודנטים האלה, קורסים דרך StraighterLine הם פתרון כלכלי הגיוני.

המאמר מוצא דמיון בין מה שקורה היום לעיתונים לבין מה שעתיד לקרות בקרוב למוסדות להשכלה גבוהה. העיתון הציע לקוראיו שלל שירותים שונים – לא רק החדשות, אל גם פרסומות, מידע על אירועים עתידיים, תשבצים, ועוד. בנוסף, החדשות שקראנו סובסדו על ידי המפרסמים שהיו זקוקים לעיתון כאחד האמצעים היחידים להפצת הפרסומות שלהם. ידוע לכולנו שהאינטרנט שיבש את ההסדר הזה, ועיתונים רבים מוצאים את עצמם בסכנת סגירה. במוסדות להשכלה גבוהה קורסים לקראת תואר ראשון ממלאים את התפקיד הכלכלי של הפרסומות – הכסף שנכנס לאוניברסיטה מהקורסים האלה (שהם על פי רוב זולים להפקה) מפרנס, למשל, את המחקר. לפי המאמר:
Like Craigslist, StraighterLine threatens the most profitable piece of a conglomerate business: freshman lectures, higher education’s equivalent of the classified section. If enough students defect to companies like StraighterLine, the higher education industry faces the unbundling of the business model on which the current system is built. The consequences will be profound.
התהליך שמתרחש כאן מכונה unbundling – פירוק החבילה, והוא בהחלט מאיים על האוניברסיטה כפי שאנחנו מכירים אותה היום. עם זאת, האינטרנט מלמד שמקצוע העיתונאי יכול לשרוד ללא העיתון, ויתכן שאפשריים גם לימודים גבוהים ללא אוניברסיטה. השיבוש מאיים על המוסד שנהנה מהמערכת כפי שהיא קיימת היום, ולא בהכרח על הרעיון (עיתונאות, למידה) עצמו.

אין שום דבר פסול בכך שלימודים יתרחשו מחוץ למערכת המוכרת של היום. טים סטאמר כותב על המאמר הזה ב-Washington Monthly ומעיר:
Of course, it all depends on what you’re looking for from a college education.

If all a person needs is the information and credits, $99 a month and working entirely online is certainly a good way to go.
וזה נכון, אם כי אפשר לקוות שאין זה כל מה שסטודנטים מחפשים. ובאמת, רכישת ידע, ו/או מקצוע, איננה הסיבה היחידה שבגללה אנשים הולכים לאוניברסיטה. ולא מדובר רק במחקר החשוב שנתמך על ידי שכר הלימוד. מוסדות להשכלה גבוהה הם סביבה חברתית שבה, למשל, אפשר למצוא שותף לחיים, או בילוי נעים. הם מקיימים פעילות ספורטיבית שלעתים קרובות חשובה מאד לקהילה שבה הם נמצאים, ויש להם עוד תפקידים מעבר להוראה הטהורה. וכמובן שעבורי "המידע והקרדיטים" אינם כל מה שאדם צריך.

גם כאן יש הקבלה לעיתונים ולעיתונאות. החיבור ההיסטורי בין שני אלה היה אולי מקרי ולא מכוון, אבל העובדה שהעיתון הרוויח כסף אפשרה לו לממן עיתונאות חוקרת ועצמאית. עם התקפלותם של עיתונים רבים, גם הפונקציה של עיתונאי חוקר נמצאת בסכנת הכחדה. יתכן שפירוק החבילה של ההשכלה הגבוהה, למרות שהוא ייטיב עם הסטודנט שישלם פחות כסף, יביא לצמצום המחקר, ולמיגור ההשכלה לתחומים "פונקציונאליים" בלבד. אין זה החזון של הרוב מאיתנו שעוסקים בתקשוב בחינוך, ואפשר לקוות שגם עם מייזמים כמו StraighterLine אכן ישנו את הדרך שבה רוכשים ידע, השיבוש שהוא יגרום לתחומים לימודיים אחרים לא יהיה שלילי מדי.

תוויות: , ,

יום שבת, אוקטובר 31, 2009 | |

יום שני, 26 באוקטובר 2009 

לא בדיוק שיבוש

אחרי מספר התייחסויות כאן לתיאוריה של קלייטון כריסטנסן בעניין טכנולוגיה משבשת בחינוך הרגשתי שהגיע הזמן להמשיך הלאה לנושאים אחרים. אין זה אומר שמיציתי את הנושא. אפילו אם הצהרתי שאינני מתלהב מהתיאוריה, לא יהיה זה נכון לכתוב שבאמת הבנתי אותה לעומק. אפשר אולי לציין שאימוץ דעה מגובשת כלפיה לא נראה לי נחוץ. כך או כך, לא הרגשתי צורך להמשיך לדשדש בנושא הספציפי הזה. ביסודו של דבר הבלוג הזה הוא מרחב להרהורים, ואין שום בושה בכך שהרהורים מסויימים נקטעים, ונשארים ברמה של חשיבה בקול רם. אבל אתמול בבקר נתקלתי בכתבה שהזכיר לי את אחת הטענות של כריסטנסן, ופתאום מצאתי את עצמי חוזר לכתוב על הנושא. כפי שהסביר גיל עמית במאמרון הראשון שלו על התיאוריה של כריסטנסן, החידוש המשבש:
מצליח כי הוא פונה ללקוחות לא קיימים, אוכלוסיה שלא הייתה כלל בשוק לפני זה.
בכתבה שקראתי נתקלתי בדוגמה לאוכלוסיה שלא זכתה לטיפול לפני התקשוב, אך מסיבות שאפשר לכנות אותן ביורוקרטיות כנראה לא תצליח לזכות לטיפול גם אחריו. היה נדמה לי שהמקרה המתואר מלמד אותנו שהטכנולוגיה לבדה, משבשת ככל שתהיה, מתקשה לשנות את הסדר הקיים.

אבל לפני שהספקתי לכתוב על הכתבה המדוברת, גיליתי שגיל עמית פרסם אתמול מאמרון נוסף שממשיך לבחון את התקשוב החינוכי לאור התיאוריה של כריסטנסן, וכמובן רציתי לקרוא את מה שגיל כתב, ואולי להתייחס גם אליו.

מצאתי שהפעם גיל שם את הטכנולוגיה בצד ותוקף ישירות את לב הנושא – הפדגוגיה. נדמה לי שגיל צודק מאד כאשר הוא מתאר את הקונסטרוקטיביזם כפרה קדושה שלא מעיזים לגעת בה. אוי לאותם אנשי חינוך בני ימינו שיפקפקו (בפומבי) באמיתות הגישה הזאת! אבל לעתים קרובות מדי דמות הלומד שעומדת נגד עיני אלה מאיתנו שדוגלים בגישה הקונסטרוקטיביסטית דומה מדי לעצמנו – צמאי דעת, בעלי מאגרי ידע מכובדים שמאפשרים לנו להתחבר לידע חדש, ליצור קשרים, ולגלות ענין בכל. ומה לעשות, ורוב התלמידים שלנו אינם כאלה, ובכלל לא בטוח ששיטות ההוראה/הלמידה שבהן אנחנו מאמינים באמת מפתחות את התכונות של הלומד העצמאי והמתמיד שאנחנו שואפים לחנך. נדמה לי שגיל הוא בין המעטים שמעיזים להצביע על המציאות הזאת.

גיל כותב ש-"הלמידה בבית הספר היא מגוונת". אנחנו אכן לומדים לא רק מחקר, אלא גם, כפי שמציין גיל, מהאזנה להרצאה, מקריאת טקסט, ועוד. וחשוב לזכור שכל אלה אינן סתם פעולות פסיביות, של "העברת ידע" מהמורה לתלמיד. ההאזנה להרצאה והקריאה בספר יכולות להיות פעולות של הבנייה, של התמודדות אישית, כולל עימות, עם הנחות היסוד שלנו. יתרה מזאת: עלינו להרחיב את האמירה של גיל ולהצהיר שלא רק הלמידה מגוונת. גם המטרות של בית הספר מגוונות, ולפעמים, כפי שצבי לם לימד אותנו לפני דור שלם, אף סותרות. לא הכל "גילוי עצמי"; יש גם הקנייה של מורשת תרבותית, למשל. לכן, העוקצנות של גיל כלפי הקונסטרוקטיביזם מוצדקת, ואף מרעננת.

אבל הנה, עד כאן כתבתי על המאמרון של גיל, כאשר הכוונה הראשונית שלי היתה להתייחס למשהו הרבה יותר פרוזאי. ציינתי שאחד המאפיינים של החידוש המשבש הוא הפנייה לאוכלוסיה שלא זכתה לטיפול לפניו. לפי הטענה הזאת, קורסים מקוונים עשויים להיות חידוש משבש, מפני שהם מאפשרים לקהלי יעד רחוקים, שאחרת לא יכלו להגיע למוסדות להשכלה גבוה, ללמוד במסגרתם.

בכתבה שהופיעה באתר Inside Higher Ed אנחנו קוראים:
In what some believe could be a landmark case in state oversight of online colleges, the Maryland Higher Education Commission this week barred the University of Maryland University College from offering an online doctoral program in community college administration to state residents, citing rules against “unnecessary duplication” of existing programs at historically black institutions.
על פניו אין כאן סיפור מרעיש. בסך הכל, הרשות להשכלה גבוהה במדינת מרילנד החליטה למנוע מאוניברסיטה אחת להציע תוכנית מקוונת לתואר דוקטור בתחום מסויים מפני שקיומה של תוכנית כזאת היתה עשויה לפגוע בתוכנית (לא מקוונת) באוניברסיטה אחרת. מסיבות שונות, הרשות לא הרגישה שמוצדק לפתוח מסלול מתחרה למסלול הקיים. (אגב, נוצר מצב קצת מוזר בו ניתן אישור לקבלת סטודנטים מחוץ למדינה, אך לא לקבלת סטודנטים תושבי המדינה, למרות שהאוניברסיטה נתמכת על ידי כספי הציבור של המדינה.) אפשר להגיד שבאמת היה כאן מקרה של שיבוש – התועלת התקשובית המוצעת לאוכלוסיה מסויימת (וגם לאוניברסיטה אחת) איימה על יחס מועדף שהגיע לפני-כן למוסד אחד. הטכנולוגיה איננה פועלת בואקום. הרווח של גורם אחד הוא ההפסד של גורם אחר. במקרה הזה המערכת החינוכית העדיפה לחסום את השיבוש, ולשמור על המצב הקיים.

תוך כדי הדיון שלו על הגישה של כריסטנסן גיל שואל למה השיבוש של התקשוב איננו מהדהד מספיק לתוך המערכת החינוכית. הוא מסיק את המסקנה ש:
קושי מרכזי בשילוב התקשוב בבתי הספר נובע מכך שהפתרונות המוצעים אינם מספיק טובים.
אבל במקרה שמתואר כאן לא מדובר בפתרון שאיננו מספיק טוב, אלא בפתרון שמאיים על האינטרסים של גופים קיימים. דווקא כאן, הראייה לטווח הרחוק של כריסטנסן נראית לי נכונה. נכון להיום, מתן היתר לתואר באמצעים מקוונים דורך על יותר מדי אצבעות שמגינות על קיומן. אבל סביר מאד להניח שעשר שנות ההבשלה שלפי כריסטנסן דרושות להטמעת השיבוש לתוך המערכת הן הרבה מעבר למה שבאמת יידרשו. סביר להניח שהסיפור על חסימת התואר המקוון מפני שהוא פוגע במערכת אחרת ייראה, תוך זמן די קצר, כלא יותר מקוריוז.

מה שבולט מהסיפור הזה הוא שגם כאשר תכונה משבשת של הטכנולוגיה מאיימת לחולל שינוי, מרכיבים אחרים של המערכת פועלים על מנת לשמר את המצב הקיים. במקרה הזה אין זה עניין של גישה חינוכית. (אישית, אינני רואה כיצד מתן אפשרות ללמוד מרחוק באמצעות האינטרנט "משבש" משהו חינוכי.) לא מדובר בטכנולוגיה שמשרתת גישה חינוכית קיימת, או שמעודדת גישה חינוכית אחרת. יש כאן בסך הכל דוגמה מוכרת מאד של מאבק פוליטי בין קבוצות אינטרסנטיות. במקרה הזה המאבק מתנהל על רקע של שינוי שהתקשוב יכול לחולל, אבל אין זה אומר שהתקשוב כאן באמת משבש משהו.

תוויות: ,

יום שני, אוקטובר 26, 2009 | |

יום ראשון, 25 באוקטובר 2009 

גם במרחב הזה ... על כתפיהם של ענקים

מי שמרבה לעקוב אחר בלוגים שעוסקים בתקשוב בבלוגוספירה החינוכית עשוי לקבל את הרושם שאחוז גדול מאד של בהלוגרים משוכנע שאפשר לחלק את ההיסטוריה של החינוך לשתי תקופות – לפני, ואחרי, האינטרנט. למרבה הצער, הרבה מאד מהמאמרונים שאני קורא מתאפיינים בהעדר ראייה היסטורית. בלוגרים רבים מדי אינם יונקים מהספרות הענפה של תיאוריות חינוכיות, ולא פעם אני מתרשם שאחרים בכלל לא יודעים שיש דבר כזה. אבל למזלנו יש גם בלוגרים שמודעים למצב הזה ועושים מאמצים לשנות אותו.

השבוע שני אנשי חינוך אמריקאיים חשובים נפטרו – תיאודור סייזר, וג'רלד ברייסי. ברייסי הקדיש חלק גדול מהקריירה שלו לאיסוף נתונים – נתונים שתיארו אמת חינוכית אחרת מזאת שבדרך כלל מופיעה בעיתונות, או מקובלת בציבור. בתקופה שבה נהוג להכריז על הכשלון של החינוך הציבורי ועל ההצלחות של מבחנים סטנדרטיים בקידום תלמידים, קולו של ברייסי, יחד עם הנתונים הרבים שהוא פרסם, הראו שבעצם ההפך הוא הנכון. סייזר היה מוכר יותר מברייסי. דרך ה-Coalition of Essential Schools שהוא הקים הוא קידם חזון של בתי ספר שחינכו לערכים של דמוקרטיה, ונגד התפיסה של teaching to the test הרווחת היום.

ואולי מעז יוצא מתוק, ובעקבות מותם של שני אנשי החינוך החשובים האלה נוצרה הזדמנות לפיתוח קצת פרספקטיבה היסטורית. גרי סטייגר, שבאופן עקבי מזכיר לקוראיו שהיה חינוך גם לפני האינטרנט, כותב על ברייסי ועל סייזר ומציין שהבלוגרים החינוכיים של היום עומדים על כתפיהם של ענקים:
Ignorance of history and the great thinkers that came before us not only dooms one to repeat the mistakes [of] history, but retards the progress that would be possible if we recognized that as Bill Clinton said, “Every problem in education has been solved somewhere.” Alas, we continue to slip backwards.
לעתים קרובות סטייגר ממליץ על ספרים "ישנים" מהמדף החינוכי. הוא מדגיש שוב ושוב שהספרים האלה יכולים לתת כיוון למורים שמבקשים לשלב את התקשוב בעבודתם. לעתים קרובות מדי הוא חש שלא מקשיבים להמלצות האלו. במאמרון של השבוע הוא ממשיך:
I get dismissed as an old crank if I suggest that colleagues read texts longer than 140 characters, attend conferences or think more deeply about fads. There isn’t a single discovery of an edublogger that Seymour Papert didn’t write in his 1996 book, The Connected Family: Bridging the Digital Generation Gap, but who wants to read books by experts when our PLN applauds our laziness?
אבל הבלוגוספירה החינוכית היא מרחב דינמי. לא פעם היא משקפת את הריקנות של חדשנות נטולת פרספקטיבה היסטורית, אבל היא גם מהווה מרחב שבה ההיסטוריות יכולה לבוא לביטוי, ולידיעה של מי שעדיין לא ינק מאותם ספרים שעליהם סטייגר כותב. סטייגר, הרי, מבקר את עמיתיו באופן חריף, אבל הוא גם מקווה שהם יקראו את הספרים שעליהם הוא ממליץ, ועל ידי כך הוא מקווה לעזור להם לראות את עצמם כחלק מזרם חינוכי מפואר. וזה גם מה שטום הופמן מנסה לעשות כאשר הוא כותב על הזכרונות שלו מקריאת הספרים של סייזר, ומהאזנה להרצאות שלו:
So we need people, like Ted Sizer, who can see schools as schools, to periodically come along and explain back to us, from first principles, what "schools" are and why. That they have a logic and ethos and beauty and tragedy all their own which, if we are to have a society, we must grapple with, understand and come to create.
כמובן שאף אחד איננו אשם בכך שהוא איננו מכיר את כל הספרות של התחום שבו הוא עוסק. בימינו, דבר כזה באמת בלתי-אפשרי. בנוסף, אי אפשר להתכחש לעובדה שאנחנו חיים בכאן ועכשיו, ושהפעילות החינוכית שלנו מתגבשת, במידה רבה, בסביבה הטכנולוגית העכשיווית. במידה לא קטנה, הגיוני שנתמקד במציאות הטכנולוגית הנוכחית. אבל זה איננו תירוץ לא להרחיב את הידיעות שלנו על ידי הכרות עם הספרות שקדמה לנו, או לא ללמוד מאלה שבדורות קודמים שאלו את אותן השאלות שאנחנו שואלים היום (וגם לא מעט שאלות שאנחנו אפילו לא יודעים לשאול). באותה מידה שהבלוגוספירה יכולה להיות מרחב סגור שבו אנחנו שומעים רק את הקולות המהדהדים של עצמנו, היא יכולה גם להיות המקום שבו הדים מהעבר זוכים להשמעה מחודשת, ובדרך הזאת מעשירים את התובנות, ואת המעשים, החינוכיים שלנו.

תוויות:

יום ראשון, אוקטובר 25, 2009 | |

יום שישי, 23 באוקטובר 2009 

כמה פיקוח באמת נחוץ?

אני מניח שכבר בתחילת המאמרון הזה חשוב שאצהיר שסכנות לא מעטות אורבות לילדים ולבני נוער המחוברים לאינטרנט במשך שעות ארוכות של היום שלהם. אינני מתכחש לסכנות האלו, אם כי אני משוכנע שהעיתונות נוטה להגזים לגבי גודלן, ואנשי חינוך רבים, שבדרך כלל ניחנים בשיקול דעת מרשים יותר, נתפסים בבהלה.

תומס הנסון, בבלוג שלו Open Education כותב על סקר רב היקף שנערך על ידי החברה הבריטית הממלכתית שמפקחת על כלל שירותי התקשורת הבריטיים, Ofcon. לפני כשלושה שבועות החברה פרסמה דוח שסוקר את תוצאות הסקר. אפשר למצוא בו התייחסות לשימוש של ילדים ושל בני נוער במגוון רחב של מדיה – עם דגש על אינטרנט.

בעיני, הפרק האחרון (והקצר מאד) של הדוח מעניין במיוחד. בחלק הזה מדווחים על התשובות שנענו לשאלות שנשאלו בנוגע לשיעורים על האינטרנט, וגם על הטלוויזיה, בבתי הספר. מתברר שבמערכת החינוך הבריטית יש שיעורים המוקדשים לטלוויזיה (אין פירוט, אבל לא נראה לי שאני טועה כאשר אני מנחש שמדובר במשהו נוסח "חינוך לצפייה נבונה"). עם זאת, היום מקדישים יותר זמן לשיעורים על האינטרנט (כנראה גם "איך משתמשים" וגם "גלישה זהירה"). מכל זה אפשר ללמוד שמישהו במערכת החינוכית הבריטית בדעה שבבתי הספר כדאי, וגם אפשר, לעסוק בצריכת מדיה בצורה נבונה. אבל בנוסף, אפשר להבין שהטלוויזיה כבר הפכה לחלק בלתי-נפרד מהנוף התרבותי, ולכן לא "מלמדים צפייה" אלא מקבלים אותה כמובנת מאליה, ואילו לגבי האינטרנט מדובר במשהו שעדיין קצת חדש.

אבל כזכור, החלק הזה של הדוח די קטן. מרבית הסקר עוסק בהתנהגות של ילדים ובני נוער עם האינטרנט. תוצאות הסקר מראות שלילדים רבים יש מחשב שמחובר לרשת בחדר השינה, ושהוריהם אינם מעורבים בהרגלי הגלישה שלהם. זאת הנקודה שאליה הנסון מתייחס. הוא מזהה בנתונים שבדוח "מגמות מדאיגות":
The first somewhat troubling result is that more than a third of 12-15 year-olds now have internet access in their bedrooms. Yet, just under half of the parents have implemented internet filtering or parental controls, leaving nearly 60% of youngsters in the 12-15 age group to use the internet unsupervised.

A second troubling trend is that one in six users aged 5-7 are also mostly left to use the internet unsupervised as well. According to the survey results, most parents “say that they trust [their] child to use the internet safely.”
שוב, אינני מפקפק בסכנות שקיימות בחשיפה לא מבוקרת לרשת. אבל פיקוח של הורים חשוב בתחומים רבים מאד, ולא רק בנוגע לשימוש במדיה זאת או אחרת. כמסר, "ילד עד גיל 9 לא חוצה כביש לבד" נראה לי נחוץ יותר, ומציל חיים יותר, מאשר "אל תמסור מידע אישי לזרים ברשת". לאור זה, לא כל כך ברור לי למה הנתונים שמופיעים בדוח מדאיגים כל כך.

סטיבן דאונס מבטא את זה היטב כאשר במאמרון קצרצר הוא מקשר למאמרון של הנסון וכותב:
OK, if these numbers reflect anything like similar trends over the last decade or so, shouldn't we have seen by now a wave of injury and trauma? I mean, if this sort of situation is dangerous, shouldn't we be seeing casualties by now? If 60 percent of children ran through red lights, we'd be hearing about it. So, given these statistics, what is the case for Internet Safety, properly so-called?
יכול להיות שגלישה לא מפוקחת של ילדים בסביבת האינטרנט איננה טובה או בריאה. אבל מצד שני, יכול להיות שהנתון שאנחנו פוגשים בדוח, שרוב ההורים "סומכים על הילדים שלהם להשתמש באינטרנט בצורה בטוחה", משקפת מציאות סטטיסטית – שהגלישה הזאת לא כל כך מסוכנת כמו שפעם אחר פעם מנסים לשכנע אותנו.

תוויות:

יום שישי, אוקטובר 23, 2009 | |

יום שלישי, 20 באוקטובר 2009 

זה חינוך זה?

בתי ספר charter בארה"ב הם בתי ספר שמקבלים כספים ציבוריים אבל מנוהלים באופן פרטי. הנהלות בתי הספר האלה בדרך כלל חופשיים לקבוע תכנית לימודים שונה מזאת של בתי הספר הממלכתיים, וגם להעסיק או לפטר מורים לפי שיקול דעתם. בתי ספר charter רבים טוענים שהם מסוגלים לשפר את רמת ההישגים של תלמידיהם, וכך להיות יותר אפקטיביים מאשר בתי הספר הממלכתיים. וכיצד מודדים אפקטיביות? על ידי אחוזי התלמידים שעוברים בהצלחה את המבחנים הרבים שהממשלה דורשת כחלק מתכנית No Child Left Behind, כמובן. באתר הניו יורק טיימס של אתמול מדווחים על תכנית מיוחדת של אחד מבתי הספר האלה בניו יורק שמוכן לעשות הרבה כדי לקדם את תלמידיו.

רשת של ארבעה בתי ספר מסוג charter, הפועלת בשכונת הרלם, מוציאה את ילדי הגן של בתי הספר לסיור בחווה מחוץ לעיר. נסיעה לחווה על מנת לראות שדות וחיות, אולי ללטף כבשה ולגלות את הקשר בין ביצים לבין תרנגולות, היא ללא ספק בעלת ערך לימודי רב – במיוחד לתלמידים שגדלים בתוך שכונת עוני ואינם נחשפים לדברים שבעיני רבים מאיתנו הם טבעיים ומובנים מאליהם. אבל מתברר שאלה מאיתנו שרואים בליטוף כבשה ערך בפני עצמו לא מבינים את הערך האמיתי שבסיור כזה. לפי הכתבה:
... the 75 Harlem kindergartners were going not only for a glimpse of rural life, but to rack up extra points on standardized tests.
במסגרת NCLB, כזכור, התלמידים נבחנים לעתים קרובות, ואם הם אינם מצליחים במבחנים הם אינם מתקדמים לכיתה הבאה, ובתי הספר אינם מקבלים את כספי הציבור. אך מה לעשות, והמבחנים שבוחנים אם התלמידים רכשו את הידע הדרוש אינם מתחשבים בסביבה שילדי הרלם מכירים. לא מעטות מהשאלות שמופיעות במבחנים האלה מניחות שלתלמיד ידע בסיסי על חיות כמו כבשים ופרות, וילדי הגן של הרשת פשוט לא יודעים על מה מדובר. אין מה לדאוג, יש פתרון. המורים ברשת בתי הספר:
have invented a form of test preparation. The schools haul their students to a farm each year, hoping to expose them to the rural life and lift their scores.
מנהלת רשת בתי הספר מסבירה בכתבה שאפשר גם להעניק לתלמידים חוויה לימודית וגם לעזור להם להצליח במבחנים, ובכך היא בוודאי צודקת. ובכל זאת, קשה לקרוא את הכתבה ולא להתרשם שסדר עדיפויות מאד עקום מנחה את בתי הספר האלה, ואת המערכת כולה. המטרה העיקרית היא, הרי, לעבור את המבחן, ואם, תוך כדי הכנה למבחן גם לומדים משהו ונהנים מהיציאה מהעיר, כולם מרוצים. אבל נדמה לי שהסיפור הזה גם ממחיש את ההבדל העצום, והעצוב, בין ללמד בשביל המבחן, לבין חינוך אמיתי.

תוויות: , ,

יום שלישי, אוקטובר 20, 2009 | |

יום שלישי, 13 באוקטובר 2009 

לנצל את הסחת הדעת ללמידה

במשך החודשים האחרונים עקבתי בעניין רב אחר הבלוג של mollybob, מסטרנטית אוסטרלית בתחום החינוך והתקשוב בחינוך. היא מרבה לכתוב על סביבות למידה אישיות (PLEs), ולטעמי ההתייחסויות שלה בנושא הן בין המעניינות ביותר שאני פוגש. כבר זמן מה אני רוצה להביא כמה מההערות שלה בנושא, יחד עם מספר התייחסויות נוספות שאספתי לאחרונה. אבל משהו אחר ש-mollybob כתבה בבלוג שלה השבוע, בנושא ה-multitasking, מאד הדהד אצלי, וראיתי לנכון לכתוב על זה עכשיו, ולדחות את הטיפול ב-PLEs להזדמנות אחרת.

מידי פעם אני מדווח כאן על מחקרים שלכאורה מוכיחים שבעצם אין דבר כזה "מולטיטסקינג". למען האמת, אין חדש בטענה הזאת. אני נוהג לצטט את לינדה סטון שטוענת שאיננו עוסקים במספר מטלות בעת ובעונה אחת, אלא שבאופן קבוע אנחנו מפזרים את הקשב שלנו על גבי מספר רב של נושאים. היא מכנה את ההתמקדות המפוזרת הזאת continuous partial attention. לאחרונה ציטטתי דברים שכתבו קתי דייווידסון והוארד ריינגולד בנושא הזה. אולי מפני ש-mollybob כותבת על הנושא גם מהיבט הלומד וגם מהיבט המציג, היה נראה לי שחשוב גם להביא את דבריה. כמבוא להצגת שני ההיבטים האלה היא מכריזה שלדעתה לא מדובר בבעיה של ממש:
I have a different take on it, I don’t consider it a problem, I just consider it the way the world is, and [it's] our responsibility in either of the below roles to deal with it in the way that’s most productive for us.
היא כותבת שהרבה לפני התקשוב היה לה קשה להקדיש את מלוא הריכוז שלה למתרחש בשיעור או בהרצאה בלבד, ושמחשבותיה תמיד גלשו לעניינים אחרים (לרוב לאוכל). דווקא היום, התקשוב עוזר לה להשאר קרובה יותר לנושא הנידון:
Now, even though I have more things to multitask with, I tend to make my multitasking more efficient, and less about food. If I am multitasking during a presentation, there is a greater likelihood that those other tasks actually pertain to what’s going on in the room than anything else.
אני יכול להזדהות איתה. אישית, אין לי מחשב נייד, ולכן לא היו לי הרבה הזדמנויות לגלוש או לעסוק ב-backchanneling כאשר נוכחתי בהרצאות. אבל אני יכול להעיד שכאשר כן היו לי הזדמנויות כאלה, ניצלתי אותן לבדוק נושאים שעלו תוך כדי ההרצאה. גם אם לא הקדשתי את מלוא תשומת הלב למרצה, התקשוב אפשר לי לעסוק בנושא ההרצאה בצורה מורחבת ומעשירה. mollybob מודה שזה לא תמיד מה שקורה - לפעמים היא מנצלת את התקשוב לצרכים פחות כשרים. אבל זה לא שונה בהרבה מהתקופה הקדם-תקשובית בה לא פעם השעמום השתלט עליה והמחשבות טיילו.

היא מודה שכאשר היא מציגה או מדרכיה, המראה של "מאזינים" שמביטים יותר במחשבים שלהם מאשר בה די מאיים. אבל היא רואה בזה סימן שהיא כנראה לא מצליחה להחזיק את תשומת הלב של הנוכחים, ולכן מדובר במשוב חשוב. בנוסף, היא כותבת ש-backchannel פעיל (ולא גלישה מתוך שעמום) יכול לכוון אותה להתמקד בצרכים של האנשים שהיא מדריכה. (נכון להיום, נדמה לי שבארץ, או לפחות בקהילה החינוכית בארץ, כמעט אין נסיון בשימוש ב-backchannel, אבל סביר להניח שנפגוש אותו בקרוב.) היא מכריזה:
I don’t find a backchannel rude. I don’t even find other multitasking rude, I find it symptomatic of needing what we learn to be relevant and engaging in an already too busy and distracting world.
אין ספק שהעולם שלנו מלא בגירויים שיכולים להסיח את הדעת, והתקשוב בהחלט מוסיף לגירויים האלה והופך אותם לנגישים ביותר. אבל לא מדובר רק בגירויים שמסיחים את הדעת, אלא גם בכאלה שמושכים אותה, ולא פעם לטובה. קל מדי לשלול את גירויים האלה, ולהגדיר אותם כהפרעות. אבל אם בכוונתנו לשרוד בעולם המתוקשב, כדאי לנו ללמוד לקבל אותם, ולהתמודד איתם בדרך מועילה.

תוויות:

יום שלישי, אוקטובר 13, 2009 | |

יום ראשון, 11 באוקטובר 2009 

האם הטכנולוגיה היא שמשבשת?

במאמרון שני במה שכנראה תהיה סדרה, גיל עמית סוקר את ההיסטוריה של התקשוב החינוכי בישראל. כמו במאמרון הקודם, גיל מבקש לבחון את התקשוב בחינוך לאור התיאוריה של קלייטון כריסטיאנסון על "חידושים משבשים", אם כי נדמה לי שהשאלה אם התקשוב באמת מהווה חידוש משבש משמשת רק כקרש קפיצה. באופן כללי גיל מבקש להבין את התנאים שהובילו לחדירה, או לאי-חדירה, של התקשוב לתוך המערכת.

בתיאורו למתרחש בתקשוב בארץ בשנות ה-80 גיל מזכיר על הלוגו:
שהתיימרה להוות עולמון זעיר שבו התלמידים יכולים ליצור, לבנות, לחשוב, לחקור
אבל בסופו של דבר הלוגו הצליח לעורר התלהבות יחסית רגעית, ואחרי זמן יחסית קצר ההתלהבות הזאת שקטה. גיל כותב:
התקשוב בחינוך לא הצליח לחדור לעסקי החינוך הקיימים.
אני בטוח שהתיאור הזה תואם את המציאות, והוא גם מעמיד בסימן שאלה את שאלת החידוש המשבש. אין ספק שחסידי הלוגו, ובראשם פפרט, חלמו על שינוי מהותי בדרכי הלמידה הנהוגות בבתי הספר. הלוגו לא הבטיח שיפור בתוצאות של מבחנים בינלאומיים אצל תלמידים, או ציונים גבוהים יותר בנושאים המסורתיים הנלמדים בבית הספר. פפרט חלם על למידה אחרת שלא תאמה את המערכת כפי שהיא. ולכן על מנת שהלוגו "יצליח" היה עליו לא "לחדור לעסקי החינוך הקיימים" אלא לשנות אותם. חזון הלוגו בהחלט היווה שיבוש למערכת הקיימת, אבל הוא לא היה מסוגל, בכוחות עצמו, לחולל שינוי. בסופו של דבר, בצורה שמזכירה את הטענה של לארי קובן, המערכת עיכלה את החידוש מבלי שהוא הצליח להשפיע באופן מהותי. (יש טעם להוסיף כאן שרוב המורים שהשתלמו בלוגו "הבינו" שמדובר ביישום שמאפשר לתלמידים לצייר, ולכן כאשר יישומים גראפיים פשוטים ויעילים יותר חדרו לשוק, ההתעניינות בלוגו נמוגה. וכמובן שהיישומים הגראפיים לא שיבשו דבר, אלא בסך הכל היוו כלי ציור חדשים שהצטרפו לעפרונות הצבעוניים שכבר היו בקלמר של כל תלמיד.)

הדיון של גיל על בית ספר אביב לעומת הכליקיט ממחיש שהתקשוב "הצליח" כאשר הוא שירת צרכים קיימים, לא כאשר הוא ניסה לשנות סדרי הוראה/למידה. אביב בתחילתו, הרי, עקף את המורים והציע לתלמידים אפשרות ללמוד כמעט באופן עצמאי. (גיל, אגב, עזר לי אז להבין שגם אם יש בכך חזון ראוי, הוא איננו ישים.) לעומת אביב, הכליקיט ענה על צורך שלא שיבש את ההתנהלות הרגילה, המסורתית, של בית הספר, אלא הרחיב את ההתנהלות הזאת לתוך הרשת. אינני טוען בזה שהיה פגם בכלי – ההפך, הוא דווקא כלי יעיל ורב עוצמה – אלא שהמערכת היתה מסוגלת לאמץ אותה מבלי לשנות באופן משמעותי את ההתנהלות הבית-ספרית המוכרת.

הנפשות הפועלות בהיסטוריה של התקשוב החינוכי בארץ התאפיינו במגוון גישות חינוכיות. היו (ויש) בינינו שבראש ובראשונה ראו בתקשוב אמצעי לשפר את הלמידה המסורתית, והיו (ויש) בינינו שרואים את הערך האמיתי של התקשוב בחזון חינוכי/לימודי אחר מהקיים. כמובן שלא מדובר במחנות קוטביים – יש לפחות קצת משתי הגישות בכולנו (וחשוב לזכור שהמערכת החינוכית איננה נוהגת להעביר תקציבים לפרויקטים שמטרתם ביטול החינוך כפי שאנחנו מכירים אותו היום, אפילו אם מדובר בתקשוב). בנוסף לגישות האלה, ובוודאי כחוט מקשר ביניהן, קיימת גישה הסבורה שמערכת חינוכית חייבת לאמץ טכנולוגיות שעומדות לרשות החברה של היום. לפני עשור (וגם היום) היו שטענו שההשקעה בתקשוב הוא בזבוז. עוד בשנת 1997, למשל, טוד אופנהיימר טען:
There is no good evidence that most uses of computers significantly improve teaching and learning
והצורך להפריך את הטענה הזאת איחד את כל מי שעסק בתקשוב החינוכי מכל הגישות.

גיל מסכם שכאשר ביקשנו להשתמש בתקשוב כדי לחולל מהפכה "נהדפנו", ולכן למדנו להתאים את התקשוב למערכת הקיימת. אני בטוח שיש אמת בתיאור ההיסטורי הזה. אבל נדמה לי שהעמדת הדברים בצורה הזאת רומזת שהמטרה היתה החדרת התקשוב לתוך המערכת, ולכן, כאשר התקשוב נהדף לראשונה, נדרשה מאיתנו שינוי טקטי. לפחות עבורי, המטרה היתה, ונשארה, שינוי פדגוגי, כאשר התקשוב, נפלא ככל שיהיה, הוא רק אמצעי. הסקירה ההיסטורית של גיל עוזרת לנו לראות שהשיבוש האמיתי איננו הטכנולוגיה, אלא תפיסה חינוכית שמציבה דרכי הוראה ולמידה שונות מהקיימות היום. לא פעם טענתי שמפני שהתקשוב מהווה תשתית שעליה גישות קונסטרוקטיביסטיות יכולות לבוא לידי מימוש, אם התקשוב לא היה קיים הקונסטרוקטיביזם היה צריך להמציא אותו. אבל זה כמובן איננו אומר ששילוב התקשוב לתוך המערכת החינוכית מחייב שינוי פדגוגי. הוא רק כלי נפלא שבאמצעותו ניתן, אולי, להשיג אותו.

תוויות: , , ,

יום ראשון, אוקטובר 11, 2009 | |

יום שלישי, 6 באוקטובר 2009 

אם זה "שחרור" אולי השעבוד עדיף

לפני בערך שבועיים כתבתי כאן על ההתלהבות, המוזרה בעיני, של סקוט מקלוד מהקטעים שהוא ציטט מתוך ספרם החדש של טרי מו וג'ון צ'וב Liberating Learning. ציינתי אז שבמבט ראשון אפשר היה לחשוב שהחזון של מו וצ'וב תואם את התפיסה של רבים שעוסקים בתקשוב בחינוך – שהתקשוב יוצר תשתית שעליה יוכל לצמוח חינוך שונה מזה שאנחנו כל כך רגילים אליו היום. הבעיה היתה שעיון נוסף, מעמיק יותר, בגישה של מו וצ'וב מראה שיש להם אג'נדה פוליטית בעד בתי ספר פרטיים ונגד איגודי מורים, ותפיסה חינוכית שהיא כנראה רחוקה מאד מתפיסות הבנייתיות.

מקלוד מודע לכך שלמו ולצ'וב יש אג'נדה פוליטית. קורא שהגיב לאחד המאמרונים שבהם מקלוד מביא קטעים מהספר (נכון להיום מדובר בסידרה בת שישה מאמרונים) מעיר:
Scott, the authors of this book have used questionable research to attack public education for years. I can't comment on the research they're talking about here, but I'm surprised that you have devoted so many posts to people with such a questionable history.
מקלוד משיב שהוא מודע לכך שמו וצ'וב מונעים על ידי אידיאולוגיה שהיא שנוייה במחלוקת אצל מורים רבים, אבל הוא טוען, במידה גדולה של צדק, שרצוי להחשף למגוון דעות.

לאור ההערה הנכונה הזאת היה נדמה לי שאין טעם להמשיך להגיב כאן לטענות של מו וצ'וב ... עד אשר קראתי את הקטעים החדשים שמקלוד ציטט אתמול, ובמיוחד קטע מעמוד 80 של הספר:
If elementary students spend but one hour a day learning electronically, certified staff could be reduced by a sixth. At the middle school level, two hours a day with computers would reduce staff requirements by a third. High schools, with three hours of usage, could reduce staff by up to a half. This level of computer usage is quite feasible given instructional technology that exists today.
מה אנחנו אמורים ללמוד מהמשפטים האלה? בקטע הקטן הזה מו וצ'וב כותבים על "learning electronically", על להיות "with computers" בבית הספר, ועל "usage", כאשר שלושה התיאורים האלה כנראה מתייחסים לאותה פעילות – לישיבה של תלמידים מול מחשבים בלי הנוכחות או התיווך של המורה – אחרת לא ברור כיצד ניתן לחסוך בשעות הנוכחות (חס ושלום שהם ישתמשו במילה כגון "הוראה") של אנשי הצוות (שוב, ה-"staff", לא המורים). כאדם הדוגל בשחרור התלמיד מהמסגרת הנוקשה של השיעור הפרונטאלי, תרחיש כמו זה שמו וצ'וב מתארים היה צריך לשמח אותי. אבל מדובר בשמחה רגעית ביותר. מו וצ'וב מציינים שעם רמת ה-"instructional technology" שקיימת היום התרחיש שלהם ישים כבר עכשיו. במילים אחרות, שלא נחשוב שמה שיתרחש בכיתה כאשר נחליף את המורה במחשב יהיה לימוד עצמאי, למידת חקר שנובע ממכוונות עצמית ומהחשפות למגוון הנושאים שעשויים לעורר ענין אצל התלמידים. פשוט, במקום שיעור פרונטאלי שבו התלמידים יושבים בשורות מול מורה שעולה ביוקר אבל איננו מיומן מספיק בהעברת הידע הדרוש, כל תלמיד יישב מול מחשב המצויד במיטב אמצעי ההעברה, כך שתתרחש מקסימום של "למידה" במינימום של הוצאה כספית. מו וצ'וב כותבים על "שחרור הלמידה", אך די ברור שהם ממשיכים לחבול אותה לגישה חינוכית מסורתית למדי.

כזכור, מו וצ'וב טוענים שהמורים, ובמיוחד איגודי המורים, הם המחסום הגדול ביותר לחדירת טכנולוגיות חדישות לתוך בתי הספר. זאת טענה מאד מוכרת - גם בארץ. דוגמה לגישה הזאת אצל העיתונות פגשנו בכתבה בקפטן אינטרנט שהופיעה לקראת פתיחת שנת הלימודים הנוכחית. שם קראנו, למשל:
על פי רוב, בתי הספר עומדים כחומה בצורה נוכח התקדמות הטכנולוגיה, מחוזקים על ידי השמרנות הטבעית של המורים.
יש, ללא ספק, מורים רבים שהיו מעדיפים שהתקשוב לא יחדור לתוך הכיתות שלהם. אבל יש גם רבים אחרים שמשתלמים בתקשוב, ושמעיזים לשלב מגוון כלים חדשים בשיעורים שלהם. למען האמת, אמירה על עמידה של בתי הספר "כחומה בצורה" מעידה יותר על דעה קדומה כלפי בתי הספר, מאשר על הכרות עם מה שבאמת קורה בהם. לטעמי, חלק גדול מדי מהמשאבים המושקעים בטכנולוגיה בחינוך מופנים לאמצעים שמחזקים שיטות הוראה/למידה מסורתיות, במקום לאמצעים שיעודדו פיתוח חשיבה ביקורתית וחדוות הגילוי והלמידה. אבל אפילו אם הקביעה הזאת נכונה (ויש לי ידידים שטוענים אחרת) המורים בוודאי אינם עומדים "כחומה בצורה" על מנת לחסום התקדמות טכנולוגית. ועוד יותר חשוב, המערכת איננה רואה במורים אויב שיש לעקוף או לנטרל. הכתבה מביאה את דעתה של חנה ויניק על כך שבמערכת היום אין די מערכי שיעור המתאימים לשילוב האינטרנט, וגם שהטכנולוגיות של היום מצריכות שינוי בדרך שבה בוחנים את התלמידים. הדברים אלה משקפים גישה שונה מאד מזאת של מו וצ'וב. הם מעידים על כך שאפילו אם הכיוון הכללי של שילוב התקשוב לתוך מערכת החינוך איננו תמיד לפי טעמי, יש אחראים במערכת שרואים במורה גורם חינוכי חשוב שיש לכבד ולעבוד איתו בשיתוף פעולה במקום לחפש דרך לבטל או לפטר אותו.

תוויות: , ,

יום שלישי, אוקטובר 06, 2009 | |

יום שני, 5 באוקטובר 2009 

תראו מי מדבר!

אתר Tech & Learning פרסם לפני שבוע אוסף נתונים די מרתקים לגבי ממדי הרמאות במבחנים וההעתקה אצל תלמידים. קשה לכנות את מה שהתפרסם "כתבה" – בסך הכל מדובר בשבעה משפטים שמכילים תשעה נתונים המובאים באחוזים, לדוגמה:
  • שני שליש מכלל בני העשרה (65%) אומרים שאחרים בבית הספר שלהם עוסקים ברמאות יחד איתם
  • חצי מבין בני העשרה (52%) מודים שהם עסקו בפעולות של העתקה/רמאות באמצעות האינטרנט
  • יותר משליש (38%) מדווחים שהם העתיקו טקסט מהרשת והגישו אותו כעבודה שלהם
  • רק 41% אומרים ששמירת קטעי טקסט בטלפון סלולארי כדי להציץ בהם בזמן מבחן היא רמאות ונחשבת כ-"עבירה חמורה"
יש עוד, אם כי נדמה לי שהתמונה די ברורה. אנחנו לומדים שפעולות של העתקה ומסירת מידע בזמן מבחן דרך הטלפון נפוצות מאד, אבל גם שבני נוער רבים אינם מרגישים שהפעולות האלו פסולות. הורים רבים אכן משוכנעים שטלפונים סלולאריים משמשים לרמאות בבתי הספר, אבל מעטים מאד מהם חושבים שהילדים שלהם מעורבים בפעולות כאלה.

אין הרבה חדש בנתונים האלה, והם בוודאי משמשים תחמושת לאלה שטוענים שהדיגיטאליות גורמת לירידה תלולה באמות המידה המוסריות של בני הנוער. (מעניין היה להשוות את הנתונים האלה עם נתונים מקבילים על העתקה ורמאות במבחנים בתקופות לפני האינטרנט והטלפון הסלולארי, אבל לא ידוע לי אם קיימים נתונים כאלה.) עבורי, מעניין יותר מאשר הנתונים עצמם היא הדרך שבה Tech & Learning מגיש אותם לקוראיו. תגובה של קורא אחד מעידה על הדרך הזאת:
Sorry... but the credibility of the article suffers severely without a reference to the source and methods used to realize this data.
זה בוודאי נכון. אין שום אזכור של מקור הנתונים, שלא לדבר על קישור שבאמצעותו ניתן להגיע למקור כדי להתרשם בעצמנו. אפילו מילים נוסח "לפי סקר חדש שנערך ..." אינן מופיעות.

אבל האמת היא שלא כל כך קשה להגיע למקור. מדובר בתוצאות של סקר שנערך על ידי ה-Benenson Strategy Group עבור Common Sense Media שעוד בחודש יוני השנה דיווח לעיתונות על הסקר. דוח בן תשעה עמודים על הסקר התפרסם אז והוא זכה להתייחסות גם בעיתונות וגם בבלוגוספירה החינוכית (eSchool News דיווח על הסקר כבר אז). אבל משום מה Tech & Learning, שעד לפני בערך שנה היה מקור טוב מאד למידע רב ולדעות מגוונות בנושא התקשוב בחינוך (לצערי היום קשה למצוא שם משהו באמת מעניין), סתם הגיש נתונים תלושים, כאילו היה צורך למלא עוד משבצת של טקסט ליד פרסומת, ולכן הם שלפו משהו מהארכיון.

הדוח של Common Sense Media התבסס על סקר של כ-2000 משתתפים שראויינו "online" – אין בדוח תיאור מדויק יותר מאשר המיליה הזאת, וההצהרה שמדובר באוכלוסיה שהיא "nationally representative". ממה שהצלחתי לפענח, חצי מהנשאלים היו תלמידים בני 13-18, וחצי היו הורים של תלמידים בגילאים האלה. בנוסף, הסוקרים ערכו ראיונות מעמיקים יותר עם 55 משתתפים – חצי מהם תלמידים, וחצי מהם הורים. לא אתווכח עם הממצאים, אם כי, אחרי קריאת הדוח אינני משוכנע שמדובר בנתונים שמהם אפשר להסיק מסקנות גורפות, לא לגבי ממדי תופעות הרמאות וההעתקה ולא לגבי דעות התלמידים וההורים כלפי התופעות האלו. וכמובן שאין לי שום כוונה להצדיק את התופעות האלו; אין ספק שרצוי למגר אותן.

ובכל זאת, די מפליא שאתר אינטרנט שכנראה די מעורך בקהילה החינוכית האמריקאית מרשה לעצמו לפרסם נתונים בלי שום ציון של מקור. אם תלמידים היו עושים דבר כזה בבית הספר, הם בוודאי היו מקבלים ציון נכשל, ויתכן מאד שהיו מאשימים אותם בהעתקה.

תוויות: ,

יום שני, אוקטובר 05, 2009 | |

יום ראשון, 4 באוקטובר 2009 

הלוואי והתקשוב כן היה משבש

גיל עמית כותב, בבלוג שלו, על ספרו של קלייטון כריסטיאנסן Disrupting Class. היה לי מעניין לגלות שהמאמרון של גיל הופיע כמעט בדיוק שנה אחרי שאני, בבלוג הזה, ואריאלה לונברג בבלוג שלה, התייחסנו לספר הזה. לפני שנה ספרו של כריסטיאנסן היה להיט שזכה להתייחסות רבה בבלוגוספירה החינוכית. אבל עם הזמן ההתייחסות הזאת נמוגה. הרעיונות שבספר עלו לכותרות שוב בקיץ כאשר מיכאל הורן, שותף של כריסטיאנסן, השתתף בדיון מעניין בכנס ה-NECC, אבל הרושם שמתקבל היום הוא שמדובר בעוד ספר שעורר התעניינות לתקופה קצרה, ואחרי-כן הונח על המדף ונשכח. אשמח אם המאמרון של גיל יחדש את העניין בספר, אם כי אינני מקבל את הטענה המרכזית שבו.

בהתחשב בעובדה שהספר מבקש לתאר את התנאים שבהם התקשוב יכול לחולל שינוי גורף במערכות חינוכיות, העובדה שהוא כנראה כבר לא מעורר התעניינות רבה אולי מחזקת אחת הטענות המרכזיות של הספר. הרי כריסטיאנסן טוען שבתי הספר, כמו מערכות רבות אחרות, מצליחים לביית טכנולוגיות שלכאורה יכלו לטרוף את הקלפים ולהביא לשינויים משמעותיים בדרכי ההוראה והלמידה. כריסטיאנסן מתאר את התנאים הדרושים לחידוש "משבש" שכן מביא שינוי – אותו חידוש חייב לפנות לאוכלוסיה שלא זוכה לטיפול במערכת הקיימת, או חייב למלא צורך שהמערכת הקיימת איננה ממלאת.

גיל מביא הסבר די משכנע לכשלון של התקשוב לחולל מהפכה. הוא מזכיר שהחידוש ה-"משבש" של כריסטיאנסן זקוק לאוכלוסיה שאיננה זוכה לטיפול במערכות כפי שהן קיימות היום. אבל במקרה של מערכת החינוך, קשה למצוא אוכלוסיה שאיננה מטופלת:
כל האוכלוסייה היא כבר לקוחה של המערכת הקיימת. כל התלמידים (ונצטמצם פה ל א-י"ב) לומדים בבתי הספר הקיימים. לפיכך אין שדה או שוק שבו יכול המוצר המשבש להתפתח בצורה המתאימה לו.
אכן, קשה לאתר אוכלוסיה שעבורה התקשוב יכול להוות חידוש - אם "משבש" או לא. אבל להערכתי, הבעיה יסודית יותר, ובעצם העדר אוכלוסיה הזקוקה לחידוש משבש מטשטש את הבעיה האמיתית. מפני שקשה לזהות אוכלוסיה כזאת אפשר להמשיך לחשוב שהתקשוב יכול להוות חידוש משבש, כאשר בעצם הוא פשוט איננו כזה. רבים מאיתנו שעוסקים בתקשוב בחינוך מייחלים לשיבוש שהתקשוב לכאורה יכול להביא למערכת החינוכית (נדמה לי שהפעם הראשונה שאני כתבתי על זה היתה לפני עשר שנים). אבל אם נביט נכוחה על המציאות במקום לצפות בה דרך התקוות שלנו לא נתקשה למצוא מקרים רבים שבהם יותר מאשר התקשוב משבש, הוא משרת דרכי הוראה מוכרות ומטרות חינוכיות מסורתיות. למרות הטענות (כן, גם שלי) שהתקשוב יוצר תשתית שמאפשר לנו להתמקד בלמידה של התלמיד ולשים את התלמיד במרכז, ברוב המקרים הוא בסך הכל מסייע למורה להעביר מידע, ומחזק מערכת הוראה סמכותית במקום להחליש אותה.

לפני שנה אריאלה ציינה (וציטטתי אותה גם אז) שהחזון שכריסטיאנסן מתאר איננו חזון חינוכי מפתה במיוחד:
אין בחזון הזה כיתה שבה תלמידים יושבים בקבוצה (שניים עד שלושה) מול מחשב ונהנים מהחברותא ומההפריה ההדדית, אין למידה שיתופית/ משתפת שבה המורה הוא חלק מהלמידה, התלמיד אינו יוצר, חושב חשיבה ביקורתית, יצירתית.
ואם זה איננו החזון המיוחל, למה רבים מתרגשים מהגישה של כריסטיאנסן שלכאורה מצביעה על הדרך שבה התקשוב יצליח לחדור למערכת? שוב, נדמה לי שהסיבה נמצאת בתקוות שלנו. אנחנו חולמים על שינוי חינוכי שאנחנו מתקשים להגשים, ותולים תקוות בתקשוב להביא, כמעט בדלת האחורית, את מה שלא הצלחנו להכניס בדלת הראשית. אני אמנם נמשך לטכנולוגיה, ושמח למצוא בה תכונות שיכולת להשפיע בחיוב על דרכי הוראה ולמידה. אבל אינני משלה את עצמי שהתכונות האלו אינהרנטיות לתקשוב, תלושות מתפיסה חינוכית מגובשת. אני בטוח שספרי לימוד דיגיטאליים יכולים להיות יעילים מאד בתהליכי למידה, ואפילו אם אינני בין המתלהבים מהלוח האלקטרוני האינטראקטיבי הוא בוודאי יוכל לשמש אמצעי המחשה ולימוד מוצלח. אבל לא רק שהשימושים האלה אינם "משבשים" את החינוך כפי שאנחנו מכירים אותו היום – הם משתלבים היטב, ובקלות, לתוך המערכת החינוכית בצורתה הנוכחית. מה שעשויה לשבש איננה טכנולוגיה אלא תפיסה חינוכית. בלי שינוי תפיסה יש סיכוי טוב שנזכה למנות גדושות של טכנולוגיה, אבל גם בהמשך הקיים מבחינה חינוכית.

תוויות: , ,

יום ראשון, אוקטובר 04, 2009 | |

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

קצת מידע

הודעות אחרונות

ארכיון

קישורים


שלח לי דואר


Powered by Blogger
and Blogger Templates