לצערה, לא רק הורים מתנגדים. יש גם מורים הסבורים שהניידים:
ההתנגדות הזאת מעציבה את אסתי. היא משוכנעת שהניסוי בניידים מוצלח, ושצריכים להמשיך, ואף להרחיב, אותו. לדעתה, אם יופסק הניסוי בית הספר יפסיק להיות רלוונטי להווי של התלמידים של היום.
אני מסכים עם אסתי, ומקווה שימצאו את הדרך להמשיך בניסוי. עם זאת, לא תמיד דגלתי בעמדה הזאת. לפני בערך חמש שנים יזמים פרטיים הציעו למערכת החינוך להפעיל פרויקט של נייד לכל תלמיד ואז, בדומה למספר הורים שעליהם אסתי כותבת, חשבתי שעדיף להשקיע בדיסק-און-קי לכל תלמיד ובמחשבים נייחים בכיתות (וגם בחומרי למידה דיגיטאליים איכותיים). בין היתר הרגשתי שהמניע של אותם יזמים לא היה הרצון להשביח על הלמידה, אלא לפאר את שמותיהם ולזכות בהערכה ציבורית. לא הייתי משוכנע שהיה צורך במחשב לכל תלמיד.
ואם כך, מותר לשאול מה השתנה מאז שגורם לי לחשוב אחרת היום, ולתמוך בפרויקטים של 1:1? נדמה לי שהתשובה די פשוטה. מחשבים ניידים הם עדיין יקרים, אבל מחירם יורד כמעט מידי יום. היום ההתייחסות למחשב כמותרות איננה מוצדקת. מדובר בפריט יום-יומי שהפך ממש לצורך. הגיע הזמן שבחינוך נבין שהמשמעות של PC היא באמת "מחשב אישי", ושתלמיד זקוק לציוד אישי כדי ללמוד בצורה יעילה. איננו מחלקים עפרונות לתלמידים בתחילתו של השיעור ואוספים אותם חזרה בסיומו. תלמיד מגיע לשיעור עם כלי הכתיבה של עצמו, ומורים מכינים את השיעורים שלהם מתוך ההנחה שהתלמיד יודע להשתמש בעפרון ובמחק שלו – שהוא יודע כיצד לרשום משהו שהוא שומע, או לתת ביטוי למחשבות שצצות לו בראש. כמו-כן, אנחנו מצפים שהוא מסוגל להשתמש במרקר לא רק לשרבט על הדף, אלא כדי להדגיש קטעים משמעותיים בדפים שהוא קורא.
כאשר לתלמיד יש מחשב אישי הוא יכול לסגל לעצמו הרגלי שימוש שמתאימים לסגנון הלמידה הייחודי שלו. התייחסות מרתקת לסגנון האישי הזה מצאתי
במאמרון של לאה אהרונוביץ מאתמול. לאה מצטטת קטע נפלא מתוך הספר "
מים שאין להם סוף" מאת מיכאל שיינפלד. שיינפלד בונה משחק מילים של האמרה התלמודית (
בבא מציעא פרק ג', דף לח עמוד א) "
אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבים של חבירו". בשינוי קל שיינפלד כותב "
רוצה אדם בקו שלו יותר מתשעה קווים של חברו" ובוחן את כלי הכתיבה השונים שבשימוש של תלמידי ישיבה – כל כלי ושימוש אחר, ביטוי אחר. כך גם לגבי המחשב שאיננו כלי כתיבה (תמלילן) בלבד, ואפילו לא קלמר גדוש בכלי כתיבה שונים, אלא אוצר של יישומים שאפשר וצריך להכיר.
וכמובן שהיום, כאשר יותר ויותר חומרי למידה נעשים דיגיטאליים, התלמיד זקוק לכלים שמאפשרים התמודדות לימודית יעילה ומוצלחת בסביבה הדיגיטאלית הזאת.
הספרים הדיגיטאליים של כותר, למשל, אפילו אם לטעמי הם עדיין בשלבים ראשוניים של פיתוח, מחייבים גישה חופשית למחשב. אין הגיון ששלושה תלמידים יישבו מול צג מחשב כדי לקרוא פרק בספר דיגיטאלי. אישית, אני נוטה לחשוב שהכלי שיימצא בידיו של כל תלמיד לא יהיה מחשב נייד כפי שאנחנו מכירים אותו היום, אלא פיתוח של ה-Netbook שהיום נעשה די נפוץ. אבל קיימות אפשרויות אחרות – אולי טלפונים סלולאריים ישתכללו לרמה שבה הם יתאימו לשלל צורכי הלמידה הבית ספרית.
לפני כשבועיים התבשרנו שקבוצת פעילים במפלגה הדמוקרטית בארה"ב הציעה לנשיא אובמה להקצות סכום ענק לחלוקת קורא הספרים Kindle לכל תלמיד. ל-Kindle יכולות רבות, אך גם מגבלות. אישית, אני מעדיף שכל תלמיד יקבל מכשיר שאיננו מגביל את הקריאה לפורמט מסחרי, וכמובן שיאפשר גם הפקת תוצרים ולא קריאה בלבד. האפשרויות רבות, ועוד היד נטוייה, אבל נדמה לי שמה שברור הוא שלא רחוק היום שבו לכל תלמיד יהיה כלי דיגיטאלי אישי רב עוצמה. הניסוי שבו אסתי מדריכה הוא חוד חנית במגמה החיובית, וההכרחית, הזאת, ואני מקווה שההורים והמורים ישכילו להבין זאת.