יום חמישי, 30 ביולי 2009 

דווקא בגלל הלוח?

מספר פעמים בעבר הזדמן לי להתייחס לבלוג של Artichoke, בלוגרית חינוכית ניו זילנדית שמצליחה לראות את החינוך, ואת התקשוב החינוכי, מזוויות ייחודיות ובלתי-צפויות. בחודשים האחרונים היא פרסמה מאמרונים יחסית מעטים, ואני מוצא שיותר מחצי שנה עבר מאז שהבאתי כאן דברים שהיא כתבה. אבל אתמול, בדרכה המיוחדת, היא פרסמה מאמרון שמיד עם קריאתו ידעתי שארצה לכתוב עליו.

במאמרון החדש Artichoke מדווחת שאף על פי שהיא ספקנית כלפי ספרים שמבטיחים מתכונים להצלחה חינוכית היא רחשה את ספרו החדש של סיריל טיילור, יועץ בריטי בכיר לענייני חינוך – A School for Every Child – How to improve our schools. היא כותבת שהפרק הראשון שאליו היא פנתה היה:
How information communication technology (ICT) can be used to improve learning
היא מסבירה שהיא עשתה זאת לא רק מפני שמדובר בנושא שמעסיק אותה, אלא גם מפני שהיא ניחשה שהוא יאפשר לה להכיר את הגישה של טיילור לשינוי חינוכי.

מתוך הפרק הזה (בערך שני שלישים של הפרק היחסית קצר הזה נמצא ברשת דרך חיפוש הספרים של גוגל, החל מעמ' 78) היא מצטטת את דברי השבח של טיילור ללוחות לבנים אינטראקטיביים. טיילור מציין שהלוחות האלה יכולים לסייע רבות להעלאת סטנדרטים. מתוך אותו פרק:
Does your school have an interactive whiteboard in every classroom? This is a revolutionary teacher’s tool which has made obsolete the old school blackboard with chalk, as well as slide projectors. Whiteboards can have a dramatic effect in raising standards. Not only can they show film clips and slides, and enable the teacher to write electronically instead of using chalk, they are also interactive with pupils being able to access them through their laptops.
Artichoke מדגישה שהיא קטנת אמונה בנוגע ללוחות הלבנים האלה, אבל בכל זאת היא המשיכה לקרוא. בהמשך הפרק טיילור ממחיש את הכדאיות של הלוחות באמצעות דוגמה של שינוי בהוראת המתמטיקה שהתרחש בכיתה אחת בבית ספר בו הוא ביקר.

אבל בנקודה הזאת הדברים נעשים מעניינים במיוחד. בכיתה שטיילור מביא כדוגמה הוכנסו לוחות לבנים אינטראקטיביים, ואכן התרחש בה שינוי. אבל מתוך התיאור של אותה כיתה שבה ציוני המתמטיקה של התלמידים השתפרו אנחנו מגלים שבנוסף ללוחות נערכו שינויים רבים נוספים - חלל הכיתה שונה לחלוטין – קירות פורקו כדי להפוך שלוש כיתות לאחת, עם 90 תלמידים, מורה מצטיין (במשכורת גבוהה) הובא ללמד את הכיתה, והמורה הזה גם זכה לשלושה עוזרים. בנוסף, כל תלמיד קיבל מחשב נייד. Artichoke מהרהרת שמוזר שעם כל כך הרבה שינויים, טיילור מצביע דווקא על הלוח הלבן האינטראקטיבי בתור מה שחולל את השינוי. בעקבות זה היא כותבת:
For example what if instead of asking “Does your school have an interactive whiteboard in every classroom?" And following this question with the claim “Whiteboards can have a dramatic effect in raising standards

He had asked “Does your school have class sizes of ninety students?" And followed this question with the claim “Raising class sizes to ninety students can have a dramatic effect in raising standards
ובהמשך היא מוסיפה עוד שמונה שאלות באותו נוסח הנובעות מהמאפיינים של הכיתה שטיילור הביא כדוגמה – כל שאלה מתמקדת במאפיין אחר שהיה יכול, אולי, לחולל את השינוי. אבל משום מה, טיילור לא שאל את השאלות האחרות האלו, אלא שאלה בנוגע ללוח הלבן האינטראקטיבי, ומהשאלה הזאת הוא מסיק את המסקנה שדווקא הלוח הוא זה שהשפיע על הישגי התלמידים. Artichoke שואלה:
Why did Cyril Taylor prefer to interpret any changes in student learning outcome at Kemnal Technology College as being causally related to the presence of two (or was it three) interactive whiteboards when so many other factors are in play? Why did he privilege the IWB in all of this?
ונדמה לי שהמסקנה שהיא מסיקה מכל זה חשובה ומשמעותית הרבה יותר מאשר האיכויות, האמיתיות או המדומות, של הלוח האינטראקטיבי:
What happens to our common sense thinking when we get too close to “simmering electrical” technologies?
ובדיוק בגלל שאלות כאלה אני אוהב לקרוא את הבלוג שלה.

תוויות: ,

יום רביעי, 29 ביולי 2009 

הכיוון ברור

אסתי דורון כותבת שאחרי שלוש שנים של ניסוי של מחשב נייד לכל תלמיד:
חלק מהורי התלמידים העולים לכתה ה' מתנגדים נחרצות לשימוש במחשב הנייד
לצערה, לא רק הורים מתנגדים. יש גם מורים הסבורים שהניידים:
גוזלים זמן יקר משיטת ההוראה המסורתית והמורים מוטרדים מאד מכך שהם אינם מספיקים את החומר
ההתנגדות הזאת מעציבה את אסתי. היא משוכנעת שהניסוי בניידים מוצלח, ושצריכים להמשיך, ואף להרחיב, אותו. לדעתה, אם יופסק הניסוי בית הספר יפסיק להיות רלוונטי להווי של התלמידים של היום.

אני מסכים עם אסתי, ומקווה שימצאו את הדרך להמשיך בניסוי. עם זאת, לא תמיד דגלתי בעמדה הזאת. לפני בערך חמש שנים יזמים פרטיים הציעו למערכת החינוך להפעיל פרויקט של נייד לכל תלמיד ואז, בדומה למספר הורים שעליהם אסתי כותבת, חשבתי שעדיף להשקיע בדיסק-און-קי לכל תלמיד ובמחשבים נייחים בכיתות (וגם בחומרי למידה דיגיטאליים איכותיים). בין היתר הרגשתי שהמניע של אותם יזמים לא היה הרצון להשביח על הלמידה, אלא לפאר את שמותיהם ולזכות בהערכה ציבורית. לא הייתי משוכנע שהיה צורך במחשב לכל תלמיד.

ואם כך, מותר לשאול מה השתנה מאז שגורם לי לחשוב אחרת היום, ולתמוך בפרויקטים של 1:1? נדמה לי שהתשובה די פשוטה. מחשבים ניידים הם עדיין יקרים, אבל מחירם יורד כמעט מידי יום. היום ההתייחסות למחשב כמותרות איננה מוצדקת. מדובר בפריט יום-יומי שהפך ממש לצורך. הגיע הזמן שבחינוך נבין שהמשמעות של PC היא באמת "מחשב אישי", ושתלמיד זקוק לציוד אישי כדי ללמוד בצורה יעילה. איננו מחלקים עפרונות לתלמידים בתחילתו של השיעור ואוספים אותם חזרה בסיומו. תלמיד מגיע לשיעור עם כלי הכתיבה של עצמו, ומורים מכינים את השיעורים שלהם מתוך ההנחה שהתלמיד יודע להשתמש בעפרון ובמחק שלו – שהוא יודע כיצד לרשום משהו שהוא שומע, או לתת ביטוי למחשבות שצצות לו בראש. כמו-כן, אנחנו מצפים שהוא מסוגל להשתמש במרקר לא רק לשרבט על הדף, אלא כדי להדגיש קטעים משמעותיים בדפים שהוא קורא.

כאשר לתלמיד יש מחשב אישי הוא יכול לסגל לעצמו הרגלי שימוש שמתאימים לסגנון הלמידה הייחודי שלו. התייחסות מרתקת לסגנון האישי הזה מצאתי במאמרון של לאה אהרונוביץ מאתמול. לאה מצטטת קטע נפלא מתוך הספר "מים שאין להם סוף" מאת מיכאל שיינפלד. שיינפלד בונה משחק מילים של האמרה התלמודית (בבא מציעא פרק ג', דף לח עמוד א) "אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבים של חבירו". בשינוי קל שיינפלד כותב "רוצה אדם בקו שלו יותר מתשעה קווים של חברו" ובוחן את כלי הכתיבה השונים שבשימוש של תלמידי ישיבה – כל כלי ושימוש אחר, ביטוי אחר. כך גם לגבי המחשב שאיננו כלי כתיבה (תמלילן) בלבד, ואפילו לא קלמר גדוש בכלי כתיבה שונים, אלא אוצר של יישומים שאפשר וצריך להכיר.

וכמובן שהיום, כאשר יותר ויותר חומרי למידה נעשים דיגיטאליים, התלמיד זקוק לכלים שמאפשרים התמודדות לימודית יעילה ומוצלחת בסביבה הדיגיטאלית הזאת. הספרים הדיגיטאליים של כותר, למשל, אפילו אם לטעמי הם עדיין בשלבים ראשוניים של פיתוח, מחייבים גישה חופשית למחשב. אין הגיון ששלושה תלמידים יישבו מול צג מחשב כדי לקרוא פרק בספר דיגיטאלי. אישית, אני נוטה לחשוב שהכלי שיימצא בידיו של כל תלמיד לא יהיה מחשב נייד כפי שאנחנו מכירים אותו היום, אלא פיתוח של ה-Netbook שהיום נעשה די נפוץ. אבל קיימות אפשרויות אחרות – אולי טלפונים סלולאריים ישתכללו לרמה שבה הם יתאימו לשלל צורכי הלמידה הבית ספרית. לפני כשבועיים התבשרנו שקבוצת פעילים במפלגה הדמוקרטית בארה"ב הציעה לנשיא אובמה להקצות סכום ענק לחלוקת קורא הספרים Kindle לכל תלמיד. ל-Kindle יכולות רבות, אך גם מגבלות. אישית, אני מעדיף שכל תלמיד יקבל מכשיר שאיננו מגביל את הקריאה לפורמט מסחרי, וכמובן שיאפשר גם הפקת תוצרים ולא קריאה בלבד. האפשרויות רבות, ועוד היד נטוייה, אבל נדמה לי שמה שברור הוא שלא רחוק היום שבו לכל תלמיד יהיה כלי דיגיטאלי אישי רב עוצמה. הניסוי שבו אסתי מדריכה הוא חוד חנית במגמה החיובית, וההכרחית, הזאת, ואני מקווה שההורים והמורים ישכילו להבין זאת.

תוויות: ,

יום שלישי, 21 ביולי 2009 

הפעם, המחשב לא כל כך אשם

מדור קבוע של האתר של ה-Chronicle of Higher Education עוסק בטכנולוגיות מידע בהשכלה הגבוהה. לפעמים הכתבות במדור מקבלות בברכה טכנולוגיות חדשות, ומדווחות על דרכים חיוביות שבהן הטכנולוגיות משפיעות על הלמידה. אבל נדמה לי שברוב הגדול של המקרים עורכי המדור מעדיפים להצביע על פגמים שנגרמים על ידי הטכנולוגיה כמו מקרים שבהן השימוש בניידים בשעת השיעור פוגע בלמידה, או כאשר שליחת מסרונים מפריעה לריכוז של סטודנטים אחרים. הפעם, קשה לא להתרשם שהכותרת של כתבה חדשה במדור ממש צוהלת:
הכתבה מדווחת על דיקן סטודנטים באוניברסיטה בטקסס שמציב אתגר מול אנשי הסגל – "ללמד בעירום", זאת אומרת, ללמד בלי להשתמש בטכנולוגיה. לפי הכתבה:
More than anything else, Mr. Bowen wants to discourage professors from using PowerPoint, because they often lean on the slide-display program as a crutch rather than using it as a creative tool. Class time should be reserved for discussion, he contends, especially now that students can download lectures online and find libraries of information on the Web. When students reflect on their college years later in life, they're going to remember challenging debates and talks with their professors. Lively interactions are what teaching is all about, he says, but those give-and-takes are discouraged by preset collections of slides.
הכתבה גם מביאה נתונים מסקר שנערך אצל סטודנטים באנגליה. מתברר שבעיני הסטודנטים הרצאות מלוות מצגות הן די משעממות, ואילו סמינריונים, ודיונים בקבוצות – ללא מחשבים כמובן, מעניינים אותם הרבה יותר.

אבל אין שום דבר מפתיע בגילוי הזה. מבחינת הפעילות של הסטודנט, צפייה במצגת בשעת שיעור איננה שונה מהאזנה להרצאה. בשני המקרים הסטודנט פסיבי. וחשוב גם לזכור שהרוב הגדול של המרצים מעולם לא למדו כיצד להפוך מצגת למשהו אפילו טיפה יותר מעניין מאשר רצף של משפטים על המסך. אותו דיקן סטודנטים בטקסס לא מוציא את השעמום מהכיתה מפני שהוא מגרש את המחשבים. הוא מצליח להפחית את השעמום מפני שהוא מראה למרצים שאם הם מציבים מול אותם סטודנטים בעיות שדורשות חשיבה ודיון, זה מעורר את ההתעניינות שלהם. אין זה מקרה של טכנולוגיה שפוגעת בפדגוגיה איכותית, אלא של טכנולוגיה לא איכותית שמיישרת קו עם פדגוגיה שמלכתחילה לא היתה מוצלחת.

והראייה לכך היא העובדה שאותו דיקן סטודנטים דווקא דוגל בשימוש בטכנולוגיה. הוא דואג לכך שכל המרצים באוניברסיטה שלו יקבלו מחשבים ניידים, וגם הדרכה בהכנת סרטי וידיאו ו-podcasts. הוא מעודד את המרצים להכין הרצאות באודיו ובוידיאו, והסטודנטים מאזינים או צופים באלה בזמנם ה-"חופשי" לפני השיעור. כך ניתן לנצל את שעת השיעור לדיונים ולהתמודדות עם השאלות שעולות מתוך ההרצאות המוקלטות. בעצם, המחשב לא יצא מהכיתה, אלא הכיתה יצאה מאולם ההרצאות. סביבת הלמידה התרחבה, גם במימד הפיסי, וגם במימד הזמן. כאשר הטכנולוגיה מאפשרת להעתיק לתוך הבית של הסטודנט את מה שבעבר התרחש בתוך אולם ההרצאות, היא גם מאפשרת לאולם ההרצאות לקבל ייעוד אחר. המחשב אולי יצא מהכיתה, אבל במקרה שמתואר בכתבה של ה-Chronicle, הוא בהחלט לא יצא מהלמידה.

תוויות: ,

יום ראשון, 19 ביולי 2009 

מאז ... ואולי שוב היום

הלן בארט כותבת שלאחרונה היא ערכה חיפוש עבור מקורות שמזכירים את הפורטפוליו הדיגיטאלית בחינוך היסודי. כאשר היא עשתה זאת היא נתקלה בתקציר שהעלה שאלה מעניינת וחשובה. באותו תקציר נכתב:
Mandating portfolios on a system wide or statewide basis may destroy one of their greatest assets: allowing students to reflect on their learning and feel a sense of hope and control. Once standards are defined by an outside authority, teacher-student collaboration is minimized and the importance of students' own goals and learning assessment diminishes.
מדובר בבעיה חינוכית מוכרת מאד – שימוש הפורטפוליו ככלי להערכה חיצונית, הערכה שמבוססת על אמות מידה שאינם נקבעים על ידי התלמיד עצמו, עשוי לפגוע בכוחו של התלמיד לקחת אחראיות על הלמידה של עצמו ולעקוב אחר הלמידה הזאת. בארט מודאגת מהמצב הזה, אבל היא איננה משלה את עצמה – היא יודעת שעל פי רוב לתלמידיו אין דחף פנימי שמניע אותם ללמוד. ולכן:
... if there is no extrinsic motivator or mandate, where is the intrinsic motivation to reflect on learning, especially when there are so many competing priorities in our students' lives? If only we could capture the motivation behind social networks to facilitate reflection on learning! That is the place where students reflect on life, albeit most often with a more social, less academic focus.
כזכור, אין זאת בעיה חדשה, ובארט, שהיא בין העוסקים החשובים בתחום של הפורטפוליו הדיגיטאלי, בוודאי לא גילתה אותה עכשיו. אבל מעניין לציין שהיא מצטטת תקציר של מאמר שהתפרסם לפני 15 שנה, בשנת 1994.

בארט שואלת שאלה חשובה – אם כבר לפני 15 שנים חוקרים זיהו את הערך הלימודי של הפורטפוליו, למה הוא לא הצליח להתבסס יותר בבתי הספר? והיא כמובן גם מנסה לענות את השאלה. לדעתה הדגש על סטנדרטים חיצוניים של תוכנית No Child Left Behind, והמבחנים שבוחנים עם תלמידים אכן עומדים בסטנדרטים האלה, פגעו בפרויקטים כמו הפורטפוליו הדיגיטאלי שינקו מתפיסה חינוכית אחרת.

בארט מתארת את כלי ההערכה הנפוצות היום כ:
heavy with documentation but light on passion
ומביעה את התקווה שההצהרות של הממשל החדש בארה"ב בעניין הצורך בפיתוח שיטות הערכה אלטרנטיביות יביאו להתעניינות מחודשת בפורטפוליו. נקווה שהיא צודקת.

תוויות: ,

יום שבת, 18 ביולי 2009 

אולי מדובר ביהירות מוצדקת

דין שרסקי טוען שטקסט זוכה להערכה רבה מדי בבתי ספר, ואילו סוגים אחרים של הבעה – גראפיקה, וידיאו ואודיו – אינם מוערכים מספיק. הוא מביע את עצמו די בתקיפות – בעיניו, בתי ספר הם סנובים בנוגע לטקסט. ואולי על מנת להראות שהוא מנסה להתגבר על היהירות הזאת, המאמרון שלו איננו רק טקסט, אלא מכיל גם סרט וידיאו קצר וגם קטע מוקלט.

שרסקי מסביר שמבחינה היסטורית התרבות שלנו טקסטואלית. הוא כמובן איננו שולל את התרומה האדירה של המילה הכתובה לתרבות, ואפילו מוסיף שהמילה הכתובה לעולם תזכה למקום מכובד ביותר כאמצעי שדרכו אנחנו חווים את העולם. אבל עם זאת:
... like the revolution of the printing press, we are in the midst of a revolution of a digital nature that’s allowing us to easily create and consume content in many different forms, specifically audio, video and imagery.
אבל הוא מוסיף שלמרות העובדה שעומדים לרשותנו כלים להפקה מהירה של תכנים באמצעות סוגי מדיה אחרים, בתי הספר דבקים בכתיבה כאמצעי ההבעה כמעט בבלעדיות.

אם שרסקי שילב קטעי וידיאו ואודיו על מנת להראות את הכדאיות בשימוש בסוגי מדיה אחרים, נדמה לי שהוא עשה לעצמו שרות דוב. לטעמי, התוםפות האלה מכשילות את הטענה שלו נגד עליונות הטקסט. בתוך הווידיאו שרסקי טוען שקיימות דרכים נפלאות להשתמש בכלי, אבל כל מה שאנחנו רואים הוא שרסקי עצמו עומד מול המצלמה ומרצה באופן די מאולתר. דווקא מתוך האילתור הזה הוא מצביע על מגבלות חשובים שבווידיאו. הוא מודה, למשל, שהכנת הפקה איכותית דורשת כמויות אדירות של זמן, והוא גם מוסיף שהצופה איננו יכול לרפרף במוצר הסופי אלא נאלץ לראות את כולו. הוא איננו מתכחש לכך שהרוב הגדול של מה שמופיע היום ביו-טיוב מאד ירוד, אם כי הוא בוודאי צודק כאשר הוא מדגיש שזאת בדיוק הסיבה שבתי הספר צריכים לעזור לתלמידים ללמוד להשתמש בכלי בצורה טובה יותר. גם בקטע האודיו שרסקי מדבר ישירות לתוך המיקרופון, כאילו הוא לא הכין לעצמו מראש נקודות שעליהם הוא רצה לדבר. וכמו בווידיאו, הוא מציין שהרבה יותר קל לערוך קטע כתוב מאשר קטע מוקלט.

אני מסכים שכדי להחשב אוריין היום אין זה מספיק להשתמש בטקסט. הכלים שעומדים לרשותנו היום על מנת להביע את עצמנו באמצעי מדיה מגוונים מציבים אתגר בפני בתי הספר – להכשיר תלמידים להשתמש בכלים האלה בצורה מוצלחת. אבל אינני חושב ששימת הדגש על הטקסט הכתוב נובעת מתחושה של סנוביות כלפי הטקסט. אישית, אני כמעט תמיד מעדיף את הטקסט על סוגי מדיה אחרים, אם כי (אפילו אם זה לא נראה מהבלוג הזה) אני גם די מיומן בשימוש בגראפיקה כדי להמחיש או להסביר. לצערי, בתי הספר עדיין לא גיבשו אמות מידה להערכת תוצרים מסוגי מדיה אחרים, וזה יוצר מצב פרדוקסאלי. מצד אחד לא מעודדים את השימוש במדיה כי לא יודעים איך לאכול את זה, ואילו מצד שני, מפני שהשימוש בכלים האלה נראה כאתגר טכנולוגי אדיר, כל מה שתלמידים מפיקים נחשב מוצלח ביותר. בעת ובעונה אחת אין בקרה רצינית וגם אין הכוונה.

אני מקווה שמערכות חינוכיות יגלו שבנוסף לטקסט, סוגי מדיה אחרים יכולים להיות אמצעים מוצלחים להבעה. אבל בכל זאת, לטקסט יש עדיין יתרונות. קיי ריאן, משוררת החצר (poet laureate) של ארה"ב צוטטה לאחרונה:
You don't know what you think unless you can write.
אני מניח שריאן מוכנה להרחיב את ההגדרה שלה ל-"כתיבה" להכיל סוגי מדיה אחרים, אבל גם אם תעשה זאת, יש הבדל מהותי בין להעלות מילים לנייר (או לצג) לבין לדבר ישירות לתוך מצלמה או מיקרופון. ריאן ממשיכה:
In a way, writing creates a second person for you. When you write you are two people. Because you are writing to the writer and the writer is talking to you.
עד אשר נדע לעשות זאת עם מיקרופון ועם מצלמה (ואני מקווה שבאמת נצליח ללמוד את השימוש הנבון בכלים האלה) אינני משוכנע שצריכים להתבייש בסנוביזם מסויים של טקסט לעומת סוגי מדיה אחרים.

תוויות: , ,

יום חמישי, 16 ביולי 2009 

אל תהסס להראות היסוס

בלוגים רבים מוקדשים להמלצות והנחיות כיצד להפוך את הבלוג שלך לבלוג פופולארי ומצליח. אני מודה שאינני קורא את הבלוגים האלה, וזאת מסיבה פשוטה מאד. על פי רוב ההמלצות שמופיעות בהן נובעות מהנחה שלדעתי היא בבסיסה מוטעית – שאיכותו של בלוג נמדדת במספר הקוראים שלו, או במספר הפעמים שמקשרים אליו. אינני טוען שיש משהו פסול בפופולארית, ואני בוודאי לא מתלונן אם יש אנשים שקוראים את מה שאני כותב. אבל עבורי התכונה החשובה ביותר של בלוג איננה ההד החיצוני שהוא אולי יוצר, אלא ההד הפנימי – עד כמה הוא מאפשר לכותב הבלוג להבהיר את המחשבות, את ההרהורים, של עצמו, עד כמה הפלטפורמה האישית/ציבורית של הבלוג מסייעת לדיון הפנימי שהבלוגר מנהל עם עצמו.

לכן, המלצות כמו "בדוק אילו נושאים בבלוג שלך זכו למספר הצפיות הגדול ביותר, וכתוב על הנושאים האלה" מפספסות את העיקר. בשבילי ההנחיה הנכונה יותר היא "כתוב על מה שחשוב בעיניך, על מה שמעניין אותך". אפשר אולי לקוות שבסופו של תהליך הבלוגר שכותב בלהט על הדברים שמעסיקים אותו יזכה לקוראים רבים, אבל אין שום הבטחה ש-"נאמנות לעצמו" באמת תהפוך בלוגר לכוכב זוהר בבלוגוספירה. סביר יותר להניח שהבלוג שלו יהיה עוד אחד מבין המיליונים הרבים של בלוגים (כמו הבלוג הזה) שזוכים רק לחוג מאד מצומצם של קוראים.

אבל כל זה איננו אומר שאין המלצות טובות שבעזרתן אפשר, בכל זאת, לשפר בלוג. דרך הבלוג של טים סטאמר נתקלתי בהמלצה מצויינת שמופיעה בבלוג The Blog Herald שעוסק (איך לא?) בהמלצות שבדרך כלל הרבה פחות נראות לי. הפעם, במאמרון בעל הכותרת How to Make Sure Your Blog Post is Ready for Publication, יש מספר המלצות מעניינות אם כי לא מרעישות. אבל ההמלצה השלישית נראית לי חשובה ביותר:
Make sure the post is imperfect. This one may strike you as odd, but let me explain. There is always something you can improve about a blog post. Always. Add a paragraph, go with a different image, change a word choice, tweak the headline ... the list goes on and on. But if you actually consciously take a moment to consider the fact that your about-to-be-broadcast post is not practically perfect in every way, and if you take an additional moment to choose to be okay with that fact, you’ll conquer that perennial stumbling block that so many bloggers trip over – the double-edged sword of perfectionism/procrastination.
כאשר קראתי את ההמלצה הזאת הנהנתי בהתלהבות, למרות שהרבה יותר קל לי להעביר את ההמלצה הלאה מאשר באמת לפעול לפיה. לא פעם אני מוצא שאני מייסר את עצמי בחיפוש אחר המילה הנכונה ביותר או הניסוח המדוייק כאשר אני יודע היטב שכאשר אקרא את מה שכתבתי שוב, בעוד שבוע או שבועיים, ארצה לכתוב את הכל מחדש, עם מילים אחרות לגמרי. אני מניח, אגב, שהניסוח של אותו בלוגר, איסטון אלסוורת, עבר מספר לא קטן של עריכות עד שהוא מצא את החיבור הכל כך קולע בין "לוודא" לבין "לא מושלם". אבל אולי הוא היה יכול למצוא ניסוח עוד יותר מוצלח, אך בשלב מסויים הפסיק לחפש אותו, וטוב שכך עשה.

אלסוורת כותב את דבריו על מנת לעזור לבלוגרים להבין שאין צורך להתלבט זמן רב מדי לפני שמקליקים על "פרסם". ההמלצה שלו באה כדי למנוע השתהות, כדי לעודד לבלוגרים לפרסם כדי שאחרים יקראו את מה שהם כתבו. לעומתו, סטאמר מבין את ההמלצה מהזווית של הדיון הפנימי שבלוגר מנהל עם עצמו תוך כדי כתיבה. הוא מדגיש שהכתיבה לבלוג מאפשרת לנו להעלות מחשבות שאינן שלמות, שעדיין מתרוצצות בראש שלנו:
When you control an instantaneous publishing system that is available 24/7, perfection is not only unnecessary, it’s also detrimental.

Please don’t assume I’m saying bloggers don’t need to think before they post. A good entry is far more than just a random collection of subconscious ramblings.

However, the power of these tools means that we have the freedom to toss out incomplete thoughts and less than perfect prose, since tomorrow (or even an hour from now) we have another chance to rethink an idea or even completely reverse ourselves, ideally based on feedback from the original post.
וכקורא מושבע של בלוגים אולי מותר לי להמשיך את המחשבה הזאת של סטאמר ולהפוך אותה להמלצה משלי: אל תהסס לסתור את עצמך. יתכן שאם אנחנו כותבים היום את ההפך ממה שכתבנו לפני שבוע הקוראים שלנו יחשבו שאיננו עקביים, שאנחנו מבולבלים. כאשר מדובר בכתיבת ספר זה אולי נכון, אבל בבלוג הדברים מתנהלים אחרת. בבלוג הנכונות לבחון נושא מזווית שונה ולהסיק מסקנה (שגם היא זמנית) אחרת מאשר מה שהסקנו קודם לכן היא סימן לחשיבה, להתמודדות כנה עם רעיונות. מעל לכל, בלוג איננו מקום של סימני קריאה, אלא של סימני שאלה.

תוויות: , ,

יום רביעי, 15 ביולי 2009 

ובכל זאת, לא לבטל את בית הספר

חשבתי שכבר סיימתי עם ההתייחסויות שלי לכנס ה-NECC, אבל מספר נושאים שעלו בכנס עוד מהדהדים בבלוגוספירה, ונדמה לי שלפחות אחד מאלה ראוי לכמה משפטים.

אליס מרסר לא מיהרה לכתוב על הכנס, ולכן היא עוד עושה זאת, שבועיים אחרי שהכנס הסתיים. לפני מספר ימים נעזרתי בדיווח אחר שלה כדי להעלות מספר שאלות בנוגע לחיפוש מידע, והפעם מאמרון אחר שלה משמש קרש קפיצה להתייחסות לעתיד של בתי ספר גשמיים. במאמרון חדש מרסר כותבת על דיון מובנה (debate) שנערך ב-NECC סביב הטענה שאין כבר טעם בבתי ספר גשמיים:
במסגרת אחרת הבאתי את התגובה של ריצ'רד ווג'וודסקי לדיון הזה, וגם חלק מדבריו של גרי סטייגר בדיון עצמו. ועכשיו גם מרסר כותבת עליו. היא מציינת שעל אף העובדה שהמשתתפים בדיון היו אמורים להציג עמדות מנוגדות, בסופו של דבר הגישות שלהם לא היו שונות באופן משמעותי. והיא דווקא מסכימה אם שתי העמדות:
Gary’s (סטייגר) argument was against schools as they are, and Cheryl’s (למקי) was for schools as they could be (Gary definitely had that too, but he made the strongest anti-status quo argument). They’re both right.
מהחלקים של הדיון שהספקתי לקרוא בדיווחים שונים נדמה לי שמרסר צודקת – סטייגר היה אמור לקטרג על בתי ספר גשמיים אבל הוא טען שהלמידה המקוונת בצורתה הנוכחית מחקה את הגרוע שבבתי הספר האלה, ואילו למקי, שהיתה אמורה לסנגר על בתי הספר הקיימים לא עשתה זאת, אלא תיארה מה צריך להיות. ובעצם, כפי שמרסר כותבת, שניהם אמנם באים מכיוונים שונים, אבל הם מגיעים לאותו המקום – במערכת החינוכית צריכה להשתנות באופן מהותי.

בלוגרים אחרים גם הביעו את דעתם על הדיון הזה. ג'ודי בראק (שלמיטב ידיעתי לא היתה בכנס אלא קראה על הדיון בבלוג של מיכאל הורן שהשתתף בדיון באותו הצד של גרי סטייגר), למשל, משוכנעת שאין צורך בבתי הספר כפי שאנחנו מכירים אותם היום:
For 21st century learning to move ahead, we have to get it clear in our minds that having a place where children spend all day is not the same thing as learning.
נדמה לי שבראק מתייחסת במיוחד לדבריו של הורן מפני שהורן היה שותף לכתיבת הספר Disrupting Class של קלייטון כריסטנסון, והיא ציפתה שהוא יציג עמדה תקיפה נגד בתי ספר גשמיים. במקום זה הורן טען שלעתיד הנראה לעין הרוב המכריע של תלמידים ימשיכו ללמוד בבתי ספר. בבלוג שלו הורן כותב:
It seems obvious to me that for a variety of reasons, roughly 90-plus percent of students (that number is derived from some projections we ran when we were researching the book) could never take part in a fully virtual school program because of family structures and associated economic realities and the like, which is why hybrid-learning of various sorts will ultimately be so important to the future of education. Having a physical place for most students to go will always be important.
בראק מוכנה להעביר את מלאכת הלמידה, כמעט במלואה, לאינטרנט:
... my suggestion is that the individual student connection to the internet must become the platform for learning. After that, it will be time to figure out what use places we require our children to spend most of the days of twelve of their years may have.
זאת איננה הפעם הראשונה שאני מתייחס לכתיבה של בראק, ואני מודה שאני עושה זאת עם מידה לא קטנה של אי-נוחות. העמדה של בראק כלפי הכוח הלימודי של האינטרנט דומה מאד לשלי, אבל בראק מצליחה להקצין אותה עד כדי גיחוך. אני מייחל ליום שבו תלמידים יוכלו לפנות לאינטרנט באופן בלתי-אמצעי על מנת להעשיר את עולמם. אבל אינני משלה את עצמי שתלמידים שעדיין לא רכשו מיומנויות למידה בסיסיות מסוגלים לנצל את העושר הרב שברשת כדי ללמוד. הורן, כזכור, טוען שעבור הרוב המכריע של בני הנוער, בתי הספר הגשמיים מהווים המסגרת הטובה ביותר לרכישת התשתית הלימודית הדרושה כדי שהגישה הבלתי-אמצעית לאינטרנט תניב למידה משמעותית. לצערי, לקרוא היום לביטול בית הספר איננה קריאה לפתיחות וללמידה על בסיס הכוונה אישית, אלא קריאה שבסופו של דבר תמנע מתלמידים לרכוש את היכולת לנצל את הרשת לצרכי הלמידה שלהם.

תוויות: , ,

יום ראשון, 12 ביולי 2009 

לא הכרחי, אבל רצוי

ג'יי פפמן שואל שאלה שנראית לי כאחת החשובות והמרכזיות בנושא התקשוב החינוכי והטמעתו במערכת. פפמן שואל:
למען האמת, שני המונחים האלה אינם מילים נרדפות. אין שום חוק שמחבר בין התקשוב לבין שיטות הוראה/למידה ששמים את התלמיד במרכז. אבל גם אם אין חוק, אין ספק שרבים מהעוסקים בתקשוב בחינוך (ואני ביניהם) נוהגים כאילו המטרה האמיתית מאחורי קידום התקשוב בחינוך איננה להצעיד את בתי הספר לתוך הסביבה הטכנולוגית של המאה ה-21, אלא לחולל שינוי בשיטות ההוראה/למידה המקובלות בהם.

פפמן איננו רק שואל שאלה. מדבריו ברור שהשינוי בשיטות הלמידה נמצא בבסיס המשיכה לתקשוב אצל מורים רבים:
The problem is that most technology-promoting educators and teacher educators are not interested in using computers to let teachers do their jobs better. What the technology professors want to do is to change the very notion of what schools and teachers are.
מהמשפטים האלה נוצר הרושם שפפמן מבקש לקרוא תיגר על החיבור בין התקשוב לבין התפיסות של "התלמיד במרכז". אפשר להתרשם שהוא מוכן להסתפק בשימוש בתקשוב על מנת לשפר את מה שהמורים עושים היום, ללא שינוי מהותי בדרכי הוראה. אבל פפמן דווקא כן מזדהה עם הגישה הזאת. לקראת סיום המאמרון שלו הוא כותב:
... I share those goals and would love for more teachers to become more student-centered ...
אבל על אף ההזדהות הזאת הוא משוכנע שהחיבור ההדוק הזה איננו בהכרח לטובת החינוך:
... but I still think that there exist teachers who have different epistemologies who nonetheless do a fine job and could and would do a better job if their students had access to computers. Why must we conflate using a tool with transforming education?
והאמת היא שכאשר הוא טוען שאין חובה בחיבור בין התקשוב לבין שינוי בדרכי הוראה/למידה הוא צודק. התקשוב בפני עצמו איננו מכתיב שינוי חינוכי. אבל גם אם אין חובה בחיבור הזה, נדמה לי שהוא בכל זאת הגיוני. ואולי צריכים לבטא את זה אחרת – דווקא מפני שאין חובה בחיבור, יש צורך להדגיש אותו. במוקדם או במאוחר הטכנולוגיה תחדור לתוך המערכת. הגורמים שמטפלים בתהליך הזה ידאגו לכך, אם על מנת לשפר ציונים במבחנים (דבר שאיננו מובטח), ואם מטעמים כלכליים. ואחרי שהתהליך הזה יסתיים, יהיה קשה למנף שינוי חינוכי בעזרת התקשוב. לכן, אפילו אם אין חובה הגיונית לחבר בין התקשוב לבין שינוי בתפיסה חינוכית, רצוי מאד לעשות זאת.

תוויות: ,

יום חמישי, 9 ביולי 2009 

כיצד ללמוד לזהדהות עם תלמידים

אני די בטוח שלו דבן בלאק לא היה נוסע לכנס ה-NECC לא הייתי נתקל בבלוג שלו. בלאק הוא מורה בעיר ניו יורק שהשנה סיים חמש שנות הוראה במסגרות של חינוך מיוחד בבית ספר ציבורי בשכונת מצוקה. הוא התחיל ללמד יחסית מאוחר, והיום הוא כבר בשנות ה-50 לחייו. בלאק פתח את הבלוג שלי לפני בערך חצי שנה. הוא כותב על תלמידיו ועל כיצד הם לומדים, ועל היבטים נוספים של חייו כמורה, וקצת על חייו באופן כללי. אבל הוא כמעט לא כותב בכלל על תקשוב. בעצם, הוא נסע ל-NECC כי הוא רצה להחשף לעולם התקשוב החינוכי יותר מקרוב.

החוויה היתה חזקה מאד. השפע של מה שהוא פגש ממש הציף אותו, ושכנע אותו שהוא רוצה להמשיך להכיר את התחום וללמוד מה הוא יוכל לשלב לתוך עבודתו. אבל החוויה המרכזית שלו לא היתה קשורה לתקשוב, אלא לתובנה שמה שקרה לו בכנס דומה מאד למה שתלמידיו חשים בכיתה כאשר הם אינם מבינים מה קורה סביבם או מה רוצים מהם. בלאק כותב:
I was going to write about some of the incredible people I’ve met, the learning sessions I’ve attended, the skills I have gained, the hardware I’ve played with, the software I’ve seen demonstrated and the websites I’ve been turned onto, but somewhere in the paragraph above I got insight into what my students experience in their classes and to why writing this blog is so valuable to me that I will continue to do it whether or not anyone else ever reads it.

My students are easily distracted. So am I as I wander the exhibit hall and my eyes are drawn left, right, up, down, right again, wait – what was that I just walked by on the left?
בלאק מודה שהוא לא מצליח לעשות סדר בראש מכל מה שהוא ראה. הוא כותב שאם בעבר הוא כינה את עצמו "מורה לחינוך מיוחד", במשך הכנס הוא הרגיש שהיה צריך לכנות את עצמו "תלמיד לחינוך מיוחד". הוא מציין שאחרי הכנס הוא יהיה מורה יותר טוב לא מפני שהוא למד כל כך הרבה על טכנולוגיות לימודיות, אלא מפני שהוא למד כל כך הרבה על תלמידיו ועל עצמו. הוא מסכם את המאמרון עם תובנה חשובה ביותר בנוגע לכתיבה לבלוג:
That’s why I write this blog. I don’t write to communicate with an audience. I write this to communicate with myself, to do the reflection and self-assessment inherent in learning from experience. You’re welcome to listen in, especially if it stimulates that same cognitive activity in you.
ומפני שהתקשורת שהוא מצליח ליצור עם עצמו מוצאת ביטוי מושך ומרתק, אני די בטוח שאענה בחיוב להזמנה שלו, ואמשיך לעקוב אחריו.

תוויות: ,

יום רביעי, 8 ביולי 2009 

אפילו אם זה לא מידעני

אליס מרסר, שכותבת בבלוג הקבוצתי In Practice, נסעה לוושינגטון הבירה לכנס ה-NECC. קצת אחרי חזרתה מהכנס היא מדווחת בבלוג על כמה מהמושבים שבהם היא נוכחה, ביניהם מושב שהוקדש לפרויקטים מידעניים נוסח Slam Dunk. פרויקט Slam Dunk (הטבעה) הוא תבנית לפעילות קצרה שפותחה עלי יד ג'יימי מקנזי. הרעיון די פשוט – להציב בעיה "אמיתית" בפני תלמידים, להגיש להם מספר מצומצם של מקורות מידע שבעזרתם הם יוכלו להתמודד עם הבעיה ולהציע דרך לטפל בה. פעילות כזאת אמורה לדרוש שימוש בחשיבה מסדר גבוה – ניתוח, ביאור, הסקת מסקנות, ועוד.

אני מאד מעריך את ג'יימי מקנזי. כבר שנים רבות הוא עוסק בשילוב המחשב והאינטרנט לתוך תהליכי למידה, אבל הוא מדגיש שהטכנולוגיה החזקה ביותר שאפשר להכניס לתוך הכיתה היא היכולת לנסח שאלות טובות. בעיני הדגש הזה מבדיל בינו לבין רבים אחרים שהשימוש בתקשוב בכיתה איננו ממלא תפקיד חינוכי של ממש. עם זאת, אני מתקשה להשתכנע ששיטת ה-Slam Dunk באמת מובילה לחשיבה מסדר גבוהה. צפיתי בלא מעט פרויקטים המבוססים על המודל הזה ופעמים רבות מדי הרגשתי שחסרות בהם אותן שאלות טובות שצריכות להיות במוקד פעילות כזאת. מרסר, במושב בו היא השתתפה, דווקא התרשמה לטובה מהמודל שהוצג. אבל בכל זאת, משהו הפריע לה. המציגים קבעו שאין לאפשר לתלמידים לחפש מקורות מידע בעצמם, אלא על המורים לזהות מקורות טובים מראש ולהגיש רק את אלה לתלמידים:
There was one BIG miss about this presentation. They felt you should provide students with a list of Internet resources, and NOT LET THEM USE GOOGLE ON THEIR OWN, because it’s not efficient, they don’t know what they are doing, and they will learn it later.
מרסר מסבירה שבעבר גם היא חשבה שנכון לפעול כך:
I was once of this opinion myself, but let me explain why this is NOT a good idea. You need to teach them how to search effectively and efficiently. They need to start learning by middle school, and not after otherwise, they will pick up bad habits, and not learn how to search effectively. Then, when they are older, they will already have bad search habits.
בעצם, מרסר טוענת שרק דרך תרגול בחיפוש אפשר ללמוד הרגלי חיפוש טובים. אם התלמידים לא יתאמנו בחיפוש בסביבה מוגנת כמו בית הספר הם לא יידעו לחפש נכון כשיתבגרו.

נדמה לי שהגישה הזאת די מקובלת היום. עלי להודות שפעמים רבות תלמידים שעורכים חיפושים ברשת אינם מוצאים מידע שעונה על הצרכים שלהם, ולא פעם היה עדיף להגיש להם מקורות מן המוכן. אך למרות זאת, לא עצלנות המורה שלא רוצה להכין מראש היא שפותחת את מנוע החיפוש בפני התלמידים (אם כי לא פעם גם זה קורה) אלא התחושה הכנה שמדובר במיומנות חשובה שחשוב שהתלמידים ירכשו.

אבל משהו בניסוח של מרסר עורר אצלי הרהור: אינני מעוניין שתלמידים יחפשו מידע באמצעות מנוע חיפוש בבית הספר מפני שכך הם ירכשו מיומנות חשובה. אני רוצה שהם יעשו זאת פשוט מפני שהם רוצים לדעת משהו. כמורים טובים הנאמנים למילות הקוד של המידענות אנחנו בוודאי נכריז שאיננו רוצים שהתלמידים סתם יחפשו את התשובה לשאלה, אלא שהם יחפשו מידע מפני שהמידע שהם ימצאו עשוי לעזור להם להכיר בעיה מהיבטים רבים ומגוונים. אבל גם אם הם רק מחפשים "תשובות", הרשת גדושה באוצרות מידע נפלאים, ועריכת חיפושים, אם דרך גוגל, או דרך אתר חדשות, או אתר ספורט, או ויקיפדיה, או אתר מפות, או יו-טיוב, או ... היא הדרך שבה אפשר להגיע למידע המבוקש. אני מכיר מבוגרים רבים שפונים למנוע חיפוש פעמים רבות ביום, והם אינם עושים זאת כדי לערוך מחקר. הם עושים זאת על מנת לקבל מידע שהם זקוקים לו, ללמוד משהו שהם רוצים לדעת. זה לא רק לגיטימי לגמרי, היום זאת פשוט הדרך הרווחת ביותר, ובמקרים רבים היעילה ביותר, כדי להגיע למידע המבוקש. אין סיבה שלא יעשו כך גם בבית הספר.

תוויות: ,

יום שני, 6 ביולי 2009 

פתחו (רק קצת) את השער

דרך הבלוג של קתי דייווידסון הגעתי למאמרון של נינה סיימון בבלוג Museum 2.0. המאמרון של סיימון התפרסם לפני כמעט ארבעה חודשים, אבל הטענה המרכזית שלה בוודאי עדיין תקפה.

סיימון מתפרנסת כיועצת בתחום המוזיאונים ועיצוב תערוכות, עם דגש על הגדלת חוויית המבקר. בגלל זה, היא מבינה שהמשפט הפותח במאמרון שלה עשוי להתקבל כטיפה מוזר:
I’ve had it with museums’ obsession with open-ended self-expression. I know this sounds strange coming from someone writing an admittedly self-expressive blog post, but hear me out.
הנוסחה המוכרת מסביבות אינטרנטיות חברתיות ש-90% מהמשתתפים רק צופים במתרחש, ואילו 1% מהמשתתפים אחראים ל-90% מהתוכן, כנראה תקפה גם במוזיאונים. סיימון מסבירה שמעצבי תערוכות במוזיאונים מעוניינים לעודד את המבקרים לתרום לתערוכות (המתאימות לכך), אבל רק אחוז קטן מהמבקרים באמת עושים זאת. היא שותפה לרצון להפעיל כמה שיותר מבקרים, אבל טוענת שעבור מבקרים רבים ההזמנה להתבטא באופן חופשי מתקבלת יותר כאיום מאשר כהזמנה. המסקנה שלה היא שבעצם, פחות הוא יותר:
If your goal is to invite visitors to share their own experience in a way that celebrates and respects their unique contribution to the institution, you need to design more constraints, not fewer, on visitor self-expression.
סיימון מביאה דוגמה מפעילות שלה עם בני נוער. המשתתפים ביקשו לדעת מה עליהם לעשות, וכיצד מה שהם עושים ישתלב לתוך התערוכה שעליה עבדו. עובדי המוזיאון, שלא רצו להגביל את היצירתיות של אותם בני נוער נהגו להשיב "עשו מה שבא לכם", תשובה שבעיניהם היתה הזמנה ליצור. אבל הפירוש שבני הנוער נתנו לאותן המילים היה "בעצם, לא איכפת לנו מה אתם עושים". סיימון מעירה:
The teens wanted the constraints, both so they could be good contributors and to put some limits on the vast openness of “whatever.”
ואילו מפני שלא היו מגבלות או הכוונה, גם לא היו תוצאות.

המסקנה של סיימון די ברורה – והיא בוודאי תקפה גם בסביבות חינוכיות שמתבססות על כלי Web 2.0. כדי להגדיל את מעגל התורמים לפעילות לימודית משותפת עדיף להגדיר היטב יעדים ברורים ומתוחמים. מעטים הם האנשים המסוגלים להתמודד עם גדר שנפרצה לחלוטין.

תוויות: ,

יום ראשון, 5 ביולי 2009 

אחרי יותר מעשור ...

לפני חודשיים וחצי קישרתי כאן למדור חדש שכותב האוורד ריינגולד באתר האינטרנט של ה-San Francisco Chronicle, מדור שעוסק באוריינות דיגיטאלית. ציינתי אז ששמחתי מאד שריינגולד, דמות מוכרת וחשובה באינטרנט כבר שנים רבות, החליט שהנושא הזה מצדיק מדור בעיתונות הפופולארית. ציפיתי שהכתבות של ריינגולד יהיו ראויות מאד לציטוט, ודווקא בגלל זה המדור הזה היווה עבורי בעיה. אם ריינגולד אכן יכתוב דברים שכדאי לצטט, האם יהיה זה נכון לעשות זאת כל פעם שהוא מפרסם כתבה? בינתיים ריינגולד עוזר לי להתמודד עם הדילמה הזאת – לא מפני שמה שהוא כותב פחות מעניין מאשר ציפיתי, אלא מפני שהוא כותב בתדירות יחסית נמוכה – הכתבה הרביעית במדור הופיעה לפני מספר ימים. אבל תדירות נמוכה איננה מעידה על איכות ירודה, ובהחלט כדאי להתייחס לכתבות.

בכתבה החדשה ריינגולד עוסק באחת הבעיות המרכזיות באוריינות הדיגיטאלית – כיצד נזהה שהמידע שאליו אנחנו מגיעים מהימן? זאת, כמובן, לא בעיה חדשה, אבל ככל שכמות המידע שאליו אנחנו נחשפים הולכת וגדלה, ואחוז המידע הכוזב או המטעה מתוך הכמות הזאת גם גדל, הבעיה נעשית יותר ויותר אקוטית. ריינגולד כותב:
Unless a great many people learn the basics of online crap detection and begin applying their critical faculties en masse and very soon, I fear for the future of the Internet as a useful source of credible news, medical advice, financial information, educational resources, scholarly and scientific research. Some critics argue that a tsunami of hogwash has already rendered the Web useless. I disagree. We are indeed inundated by online noise pollution, but the problem is soluble. The good stuff is out there if you know how to find and verify it. Basic information literacy, widely distributed, is the best protection for the knowledge commons: A sufficient portion of critical consumers among the online population can become a strong defense against the noise-death of the Internet.
המשך הכתבה מכיל מספר המלצות. ריינגולד מעוניין פחות בכלים טכנולוגיים שבעזרתם נוכל לבחון מהימנות מאשר בפיתוח העין הביקורתית של הקורא. מדובר בהמלצות טובות, אם כי חייבים להודות שאין בהן הרבה חדש. רבים אחרים, וגם ריינגולד עצמו, כבר כתבו על האסטרטגיות האלו בעבר. חשוב לציין שאין הוא חושב שבעיית המהימנות היא בעיה שקיימת רק באינטרנט. הוא מדגיש ש:
The biases of trusted sources like newspapers and television need to be examined critically, as well as those that come in from what are increasingly called "social media."
אבל אם אין הרבה חדש בכתבה של ריינגולד, למה אני בוחר להתייחס אליה כאן? דווקא מסיבה אישית. כותרת הכתבה היא Crap Detection 101, וריינגולד פותח אותה עם ציטטה מארנסט המינגווי:
Every man should have a built-in automatic crap detector operating inside him.
לפני 40 שנה גם ניל פוסטמן השתמש במשפט הזה. הוא מופיע (בניסוח טיפה שונה) בספרו Teaching as a Subversive Activity, וגם בהרצאה שנשא בכנס ארצי של מורים לאנגלית - Bullshit and the Art of Crap-Detection. בדומה לריינגולד היום, והרבה לפני שהמונח "מידענות" נכנס ללקסיקון, פוסטמן זיהה באוריינות מידעית אחד הכישורים החשובים של ימינו. בעיניו פיתוח היכולת לזהות את המזויף או את המטעה במידע שמציף אותנו הוא אחד התפקידים המרכזיים של החינוך. וכמובן שגם לפני ה-WWW, בני נוער גדלו לתוך עולם מלא במידע כוזב. באותה הרצאה פוסטמן טען:
As I see it, the best things schools can do for kids is to help them learn how to distinguish useful talk from bullshit. I will ask only that you agree that every day in almost every way people are exposed to more bullshit than it is healthy for them to endure, and that if we can help them to recognize this fact, they might turn away from it and toward language that might do them some earthly good.
והיכן הקשר האישי? לפני 11 שנים, בכנס מו"ח, הצגתי הרצאונת בשם "איתור זבל נוסח שנות ה-90". באותם ימים ה-WWW היה, עבור רבים, מרחב חדש ולא מוכר. טענתי שמפני שלמערכת החינוכית לא היו כלים להתמודד עם המידע הרב והלא מסונן שהגיע לתלמידים דרך האינטרנט, היא ראתה בו איום. אבל טענתי גם שבדיוק בגלל זה ה-WWW מעניק למערכת הזדמנות לעסוק בתפקיד החשוב של פיתוח הביקורתיות. הבעתי את התקווה שאולי, בגלל החשיפה לאינטרנט, המערכת סוף-סוף תקבל על עצמה את המשימה של פיתוח ה-crap detection של תלמידיו.

נעים לי לקרוא שגם ריינגולד רואה בכך מטרה חשובה, אם כי עצוב לציין שאחרי יותר מעשור בכלל לא ברור שאנחנו מנצחים בקרב נגד המידע הכוזב.

תוויות: ,

יום שישי, 3 ביולי 2009 

למה להסתפק בספרי לימוד דיגיטאליים?

בשבועות האחרונים התכנית של מושל מדינת קליפורניה להחליף ספרי לימוד מסורתיים בספרי לימוד דיגיטאליים זכתה להתייחסות רבה (פורטל מס"ע ריכז מספר קישורים לנושא). לא התלהבתי מהתכנית של שוורצנגר. אני משוכנע שיש כדאיות רבה בספרים דיגיטאליים, וכהורה אשמח שהתרמיל של ילדיי יהיה קל יותר (לא שהם מרבים להביא ספרים הביתה ...). אבל אני חושש שהכוונות של שוורצנגר קשורות יותר לחסכון בהוצאות מאשר בשיפור הלמידה של תלמדים. ספרים דיגיטאליים לבדם אינם מבטיחים הצלחה – לא בהוראה ולא בלמידה. יש ספרים מודפסים שבידי מורים טובים מסוגלים להחיות נושא וספרים דיגיטאליים שאולי משתמשים בטכנולוגיות בנות ימינו אבל מעניקים ללומד חוויה לימודית רדודה.

ולפעמים יש טעם להשתחרר מהספרים בכלל. כתבה באתר של ה-St. Petersburg Times מדווחת על בית ספר יסודי בפלורידה שנעלה את ספרי הלימוד במתמטיקה בארון, והתחיל ללמד בדרך אחרת:
Instead of textbooks, teachers used games, group assignments and other materials. They also focused on showing students different ways to solve the same problem.

"We get to pull activities targeted for higher level of engagement with students, rather than using textbooks or worksheets," said teacher Denise White, who helped rewrite the curriculum.
וראו זה פלא – ההישגים הלימודיים של התלמידים, שלפני הנסיון היו די ירודים, השתפרו באופן משמעותי.

הדיווח הזה על נסיון בארה"ב בהחלט מרשים, אבל כאשר התחלתי לכתוב עליו הרהרתי שלא היתה לי סיבה להפליג כל כך רחוק כדי למצוא דוגמה מוצלחת של למידה שאיננה מתבססת על ספר הלימוד (מודפס או דיגיטאלי). במשך שנת הלימודים האחרונה, במחוז חיפה, אריאלה לונברג הפעילה תלמידים בכיתות ד' בקרית ביאליק ברשת חברתית שהוקדשה לשילוב בין מתמטיקה ומולדת. הפרויקט מתואר היטב בדף הראשי של אתר הרשת החברתית:
לשם הכנת המסלולים המתמטיים אנא צלמו בעזרת מצלמה דיגיטלית אתרים בעיר ביאליק.

האתרים יכולים לשקף נקודת מבט היסטורית, גיאוגרפית (מפות וצילום האיזורים השונים), כלכלית (חנויות/ קניון...) או אחרת.

נסו לצלם תמונות שיש בהם עניין מתמטי (בכל דבר יש...) או הנדסי.

המשימה הבאה שלכם תהיה לסמן על תמונה או תמונות (במצגת) או ליצור סרטון (מתמונות או במצלמת וידאו), בעיות מתמטיות, ליצור מסלולים שבהם ניתן ללכת או לפתור אתגרים מתמטיים ולהעלות לכאן- לרשת שלנו.
וכך עשו. במסגרת הפרויקט (שהופעל גם בעידוד המנחה המחוזית למתמטיקה, נעמי חדד) התלמידים התחילו "לחשוב מתמטיקה". הם יצרו סרטים ומצגות, הרכיבו חידות מתמטיות, וכמובן הקדישו זמן רב לפרויקט מעבר לשעות בית הספר. (כיאה לפרויקט לחינוך היסודי, הרשת החברתית סגורה, אבל מתעניינים יכולים לבקש להרשם על מנת לצפות במצגות ובסרטונים שנוצרו - קרית ביאליק בשביל המתמטיקה.)

אינני שולל ספרי לימוד – לא מודפסים, ולא דיגיטאליים. אבל פרויקטים מהסוג הזה, שמזמין תלמידים למצוא את המתמטיקה בחיי היום-יום, ובשיתוף פעולה, יכול להעניק הבנה מתמטית מעבר למה שספר לימוד יכול ... ואם הנקודה החשובה היא חסכון, הוא בוודאי עושה את זה יותר בזול.

תוויות: ,

יום חמישי, 2 ביולי 2009 

אפילו מחקרים אומרים את זה

דוח חדש של משרד החינוך האמריקאי מסכם ניתוח מטה (meta analysis) של מחקרים שבדקו למידה מקוונת (Evaluation of Evidence-Based Practices in Online Learning: A Meta-Analysis and Review of Online Learning Studies). אינני איש מחקר, ואני מודה שהקריאה בדוח (מעבר לסיכום והצגת המסקנות) לא היתה קלה. במידה מסויימת אפשר לומר שהיא היתה אפילו מייגעת. אבל יש, כמובן, ערך רב בסקירות מהסוג הזה.

יש יתרונות, וגם חסרונות, לניתוח מטה. מצד אחד, בדיקה של קשת רחבה של מחקרים יוצרת תמונת מצב מקיפה – המסקנות של ניתוח כזה עשויות להיות די מהימנות. מצד שני, ניתוח ברמת המטה מתבסס על מחקרים רבים, ונוצר מצב שבו השוני בין המחקרים, ומה שהם בדקו, נעשה גדול מדי על מנת לאפשר הכללות. כל המחקרים שנסקרו בדוח עסקו ב-"למידה מקוונת", אבל תחת הכותרת הזאת אפשר למצוא לא רק קורסים שהתנהלו בצורה מקוונת באופן מלא, אלא גם קורסים פנים אל פנים שאליהם התווסף מרכיב זה או אחר שאפשר לכנות אותו מקוון (קבוצות דיון, למשל), ובין שני אלה קורסים עם דרגות שונות של מקוונות. עורכי הדוח איתרו מעל 1,100 תקצירים על מחקרים שבדקו למידה מקוונת (שוב, לפי הגדרה רחבה מאד), אבל מתוכם הם מצאו רק 176 שמדדו הישגים (outcomes) של הלומדים באופן אובייקטיבי שנמצאו מתאימים להכלל במאגר שעליו מתבסס הדוח. ומתוך אלה:
99 had at least one contrast between an included online or blended learning condition and face-to-face (offline) instruction that potentially could be used in the quantitative meta-analysis.
ובכל זאת, אחרי כל הצמצום הזה, ההבדלים בין המחקרים ומה שכל אחד מהם בדק עדיין היו די משמעותיים. חלק גדול מהדוח מוקדש להסברים מתודולוגיים שמבקשים להסביר למה בכל זאת בעיני מחברי הדוח המסקנות תקפות.

ובאמת, מה לגבי המסקנות?
The meta-analysis found that, on average, students in online learning conditions performed better than those receiving face-to-face instruction.
כל מי שמשוכנע שיש ערך בלמידה מקוונת יכול לקחת רגע לצהול, או לפחות להשמיע אנחת רווחה. אבל רק לרגע. הרי בהמשך אותה פיסקה (עמ' ix) אנחנו קוראים:
The difference between student outcomes for online and face-to-face classes—measured as the difference between treatment and control means, divided by the pooled standard deviation—was larger in those studies contrasting conditions that blended elements of online and face-to-face instruction with conditions taught entirely face-to-face. Analysts noted that these blended conditions often included additional learning time and instructional elements not received by students in control conditions. This finding suggests that the positive effects associated with blended learning should not be attributed to the media, per se.
במילים אחרות, ההישגים שנמצאו בדוגמאות ללמידה משולבת פנים אל פנים ומקוונות היו גדולים יותר מאשר אלה שנמצאו בדוגמאות ללמידה פנים אל פנים, אבל גם בדוגמאות של למידה מקוונת "טהורה". זאת ועוד: יתכן שהיתרונות של הלמידה המקוונת אינם נובעים מהשימוש בתקשוב, אלא מכך שבקורסים ששילבו מרכיבים של למידה מקוונת נוצר מצב שבו הלומדים הקדישו יותר זמן ללימודיהם.

ויתכן שהיתרון לטובת למידה מקוונת נובע מסיבות רבות אחרות. התרשמתי במיוחד משתי סיבות שעליהן מצביעים מחברי הדוח – מרכיב של רפלקציה שבא לביטוי בלמידה מקוונת, ומרכיב של הניהול העצמי של הלומד. בדוח אנחנו קוראים (עמ' xvi):
Studies indicate that manipulations that trigger learner activity or learner reflection and self-monitoring of understanding are effective when students pursue online learning as individuals.
כמו-כן, בגוף הדוח עצמו (עמ' 45) המחברים כותבים:
Overall, the available research evidence suggests that promoting self-reflection, self-regulation and self-monitoring leads to more positive online learning outcomes. Features such as prompts for reflection, self-explanation and self-monitoring strategies have shown promise for improving online learning outcomes.
התייחסות דומה אפשר למצוא לגבי המרכיב של ניהול עצמי (עמ' 4):
In active learning, the technology allows students to control digital artifacts to explore information or address problems. In interactive learning, technology mediates human interaction either synchronously or asynchronously; learning emerges through interactions with other students and the technology.
מחברי הדוח מזכירים שבעבר מחקרים דומים לא הראו הבדלים משמעותיים בין למידה מרחוק (לא רק מקוונת) לבין למידה פנים אל פנים (no significant differences). לעומת זאת, תוצאות הניתוח שלהם מראות עדיפות קלה לטובת הלמידה המקוונת. עבורם התוצאות האלו חשובות היות ויש להם אינטרס כלכלי – עליהם להמליץ לממשל לגבי הכדאיות של השקעה בלמידה מקוונת, או בלמידה משולבת.

אישית, התרשמתי במיוחד ממשפט אחד שמתייחס למקבץ של מחקרים שנכללו בניתוח (עמ' 38):
As a group, these three studies suggest that the relative efficacy of blended and purely online learning approaches depends on the instructional elements of the two conditions.
אם אני מפרש את המשפט הזה נכון, מה שהמחברים מוסרים לנו הוא שהטכנולוגיה פחות חשובה מאשר הגישה החינוכית. משום מה, אפילו כאדם שדוגל בהטמעת התקשוב בחינוך, הקביעה הזאת איננה מפתיעה אותי.

תוויות: ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates