יום רביעי, 30 בספטמבר 2015 

אולי מחוץ להקשרם, אבל – שלוש דוגמאות מצערות

לפעמים הפרטים הקטנים הם אלה שמסגירים את הבעייתיות של התקשוב החינוכי, או אולי ליתר דיוק, את הציפיות הבעייתיות שתולים בתקשוב. בימים האחרונים נתקלתי בשלוש דוגמאות קצרות כאלה, דוגמאות שאולי אפשר היה לעבור עליהן במהירות, ולא לעשות מהן עניין. ובכל זאת, אני כן עושה מהן עניין, אפילו אם אני גם מתלבט עם עצמי אם באמת היה בזה טעם. הרי כבר ציינתי שמדובר בדוגמאות קטנות.

לפני מספר ימים נמסר ש-AltSchool מתרחב מעבר קומץ בתי הספר שלו בסן פרנסיסקו ובניו יורק ומתכונן לפתוח סניף בשיקגו. כתבתי על AltSchool לפני מספר חודשים, וממה שכתבתי אז צריך להיות ברור שאינני מתלהב ממנו. מעבר לעלות הגבוהה (מאד!) של הלימודים ב-AltSchool, ביקרתי את הדרך שבה בית הספר מגייס את התקשוב כדי לבנות "למידה מותאמת אישית" שהמרכיב ה-"אישי" שבה די מוטל בספק. ואם היו ספקות בנוגע לכך, הכתבה על ההכנות לפתיחת הסניף בשיקגו מביאה את דבריו של מקס ונטייה, מייסד בית הספר, שמסביר:
Personalized education does not mean kids just doing what they want. In fact, quite the opposite
אז עכשיו אנחנו מבינים מה ה-"personalized" איננו, וכבר לא קשה להבין מהו כן – בניית תכנית "אישית" לכל תלמיד כדי שהוא יגיע למה שנקבע כמתאים עבורו או מצופה ממנו. הרמה והקצב "אישיים", אבל היעד אותו היעד עבור כולם. כמובן שמעולם לא חשבתי שזאת איננה הכוונה, אבל מפי ונטייה זה נשמע "טוב" יותר.

נדמה לי שהיה זה באותו היום שתוך כדי קריאת כתבת פרופיל על שר החינוך האמריקאי ארני דנקאן פגשתי פרסומת של חברת Comcast, שלפי ויקיפדיה היא "תאגיד הכבלים והתקשורת הגדולה בעולם במונחי הכנסה":
הקלקה על הפרסומת פותחת סרטון YouTube קצרצר שמוסרת לנו שבמסגרת מיזם בשם "Internet Essentials" החברה דואגת להביא תקשורת אינטרנטית מהירה לאיזורים נחלשים בארה"ב. בפני עצמה, מדובר במגמה מבורכת (אם כי סביר להניח ש-Comcast גם מרוויחה מהתרומה החברתית שלה). מה שעניין אותי בפרסומת היתה האמירה החינוכית לכאורה שבזכות התקשורת האינטרנטית גם אחרי יום הלימודים תלמידים יכולים להמשיך ללמוד. האם אנחנו אמורים להבין מהפרסומת שללא אינטרנט בבית תלמידים אינם ממשיכים ללמוד? נדמה לי שהתשובה היא כן – לפחות לגבי ה-"למידה" שהיא המשמעותית והחשובה בעיני Comcast. שוב, קידום תלמידים מאוכלוסיות חלשות הוא מבורך, אבל אין זה אומר שהדרך הנכונה לקדם את התלמידים האלה היא בהארכת יום הלימודים לתוך הבית. אפשר היה לקוות שחיבור אינטרנטי בבית יאפשר לתלמידים האלה להרחיב את אופקיהם מעבר ללימודים הפורמליים של בית הספר, ובוודאי היה רצוי גם לאפשר להם פשוט לשחק. (אולי אחרי יום הלימודים "תלמידים" יכולים לחזור להיות "ילדים".) בפרסומת הזאת, הניטרלית לכאורה, אנחנו שוב רואים כיצד התקשוב משרת מטרות "חינוכיות" צרות במקום לשמש קרש קפיצה לאפשרויות רחבות יותר.

לדוגמה השלישית הגעתי דרך ציוץ ב-Twitter. הציוץ היה חדש, אבל הוא קישר לכתבה מלפני שלושה חודשים. שם, באתר Edutopia, ציסאנה פלמר מנתה חמישה עשר מאפיינים של המורה של המאה ה-21. הרשימה עצמה, לפחות לטעמי, בנאלית למדי. נדמה לי שפגשנו רשימות כאלה של תכונות כבר ... נו, לפחות מתחילת המאה ה-21. וכפי שציינתי כבר יותר מדי פעמים, לא מעטים מה-"מאפיינים" ברשימה תקפים עבור כל הוראה טובה. אבל מאד עניין אותי ה-"הסבר" שבגללו ברור שלמורים של המאה הנוכחית יש תכונות ייחודיות. הכותבת מסבירה לנו שהיא ערכה חיפושים דרך גוגל על "מורה של המאה ה-20" ועל "מורה של המאה ה-19" ולא מצאה, ומזה היא מסיקה:
Obviously, teaching in the 21-century is an altogether different phenomenon; never before could learning be happening the way it is now -- everywhere, all the time, on any possible topic, supporting any possible learning style or preference.
מה אוכל להגיד!? לא מספיק שהצלחנו לרוקן את המילים "התאמה אישית" מכל משמעות של בחירה אישית אצל התלמיד עצמו, או שניתבנו את התקשוב בבית לטובת שיעורי הבית שאינם משרתים את הלמידה. אנחנו כנראה הצלחנו גם להגדיר את החינוך של המאה ה-21 כתופעה ייחודית שאין לו מה ללמוד מדורות קודמים של חשיבה חינוכית ופדגוגית. עם גישות כאלה ספק אם לתקשוב החינוכי יש בכלל סיכוי להשפיע באופן משמעותי על החינוך – במאה הזאת, או בכל מאה אחרת.

תוויות: ,

יום שישי, 25 בספטמבר 2015 

מיתוס ה-"אנחנו" - נחמד, אבל בכל זאת מיתוס

פעם אחר פעם – בוודאי עבור חלק מהקוראים שאולי מגיעים לכאן מדובר ביותר מדי פעמים – אני מדגיש שלא ניתן לבחון את הכדאיות או את היעילות של התקשוב בחינוך מבלי לקבוע תחילה את המטרות שהתקשוב אמור להשיג. מי שמבקש לשפר את הציונים של תלמידים במבחנים סטנדרטיים עשוי להסתכל על מאות הדוגמאות של בלוגים בבתי הספר ולטעון שאין כל תועלת בתקשוב. כמו-כן, מי שמעמיד את פיתוח הביטוי האישי של התלמיד במרכז העשייה החינוכית ישאל לשם מה יישומים תקשוביים שמתרגלים את התלמיד לקראת מבחנים. בקיצור, גם אם זה נאמר יותר מדי פעמים, אין מנוס מאשר לזכור תמיד שלא ניתן לקבוע אם התקשוב משיג את המטרות החינוכיות שמציבים לו אם לא מגדירים באופן ברור את המטרות האלו.

הפתיחה המסורבלת הזאת באה על מנת להסביר למה התקשיתי להזדהות עם מה שכתב ויל ריצ'רדסון במאמרון שהוא פרסם ב-Educating Modern Learners לפני כמעט שבועיים. (עד עכשיו נמנעתי מלהתייחס כאן לחומרים במתפרסמים באתר של EML מפני שרבים מאלה אינם זמינים למי שלא רכש מנוי. המאמרון הזה של ריצ'רדסון זמין לכל מי שפותח חשבון חינם באתר.) ריצ'רדסון כותב שתוך כדי עיון באתר של אנשי חינוך שהוא מעריך הוא נתקל ברשימת המלצות לפיתוח התנאים ליצירתיות בבתי הספר. בין ההמלצות שהפעילים באתר מבקשים לקדם הוא מצא "ללמד את התלמידים לשאול את השאלות שלהם". בעקבות זה ריצ'רדסון מהרהר:
If we just let kids continue to ask questions when they got to school, would we have to “teach” them how to do this when they got older?
עוד דוגמה שריצ'רדסון מביא להמלצות שנמצאות באתר היא "לדמיין מחדש את מרחב הכיתה". לזה הוא מעיר:
Imagine the shock that kids experience when they show up to school on day one and their learning spaces move from playgrounds and neighborhoods to four walls. I know that for some kids those four walls may offer more than they’d get in their own neighborhoods, but there’s no doubt that as kids progress through school, those four walls get less creative and more constraining as they go. So now we need to “rethink” them? What if we’d never rethought them in the first place?
ההערות של ריצ'רדסון די הגיונית. הרי כיצד קרה שילדים שהם סקרניים מטבעם אינם יודעים לשאול שאלות טובות כאשר הם מגיעים לבית הספר. מה קרה שעכשיו בתי הספר צריכים לקדם משהו שחסר, משהו שרבים משוכנעים נמצא "באופן טבעי" אצל ילדים.

נדמה לי שמבחינה חינוכית ברור שאני מסכים עם הגישה של ריצ'רדסון. ובכל זאת משהו במה שהוא כותב מאד צורם לי. כאשר אני מנסה לזהות את הבעיה אני חש שהיא נמצאת בשימוש במילה "אנחנו". ריצ'רדסון כותב שלוּ תחילה לא היינו "שוברים" את המנגנונים שיש לנו כדי לחנך למטרות הרצויות, לא היה צורך היום לתקן את המצב. כאשר ריצ'רדסון משתמש ב-"אנחנו" כדי להתייחס לקהילת אנשי החינוך שהם שותפים לאותן מטרות כמו שלו, השימוש הזה בהחלט מתאים. אבל לטעמי במה שהוא כותב כאן הוא מרחיב את השימוש במילה הזאת מעבר לגבולות האמיתיים שלו.

כך יוצא שתחת מטריית ה-"אנחנו" הוא מכליל גופים וקבוצות שהמטרות החינוכיות שלהם שונות מאד משלו. וכאשר הוא עושה זאת הוא מכשיל את עצמו. הרי אני אישית בטוח שעשיתי לא מעט טעויות חינוכיות במהלך הקרירה (אם אפשר לקרוא לה כך) שלי כאיש חינוך, אבל אינני חש את עצמי אשם בכך שהייתי שותף לשבירת המנגנונים של פיתוח היצירתיות של תלמידים. לא אני זה שקבע שהמרחב המתאים ללמידה צריך להיות מתוחם בארבעה קירות.

אינני כותב את כל זה על מנת להתגונן או להצטדק, אלא כדי לנסות להבהיר נקודה שבעיני מאד חשובה. אם החינוך היום בעולם המערבי מתמקד בהישגים "לימודיים" כפי שאלה נמדדים במבחנים סטנדרטיים זאת איננה באשמת קהילת אנשי חינוך שזמנית איבדה את הדרך, או אולי לא עמדה מספיק על המשמר. החינוך נראה כך היום מפני שגורמים פוליטיים וכלכליים אחרים, עם מטרות שונות מאשר אלה של ריצ'רדסון (ושלי), הצליחו לנתב אותו לכיוונים שנראו להם החשובים והנכונים. כמו-כן, הם הצליחו לעשות זאת יותר מאשר קבוצות אחרות הצליחו לנתב אותו לכיוונים הרצויים בעיניהן. יש, הרי, מורים רבים שמזדהים עם דבריו של ריצ'רדסון ורוצים לקדם את אותן המטרות בכיתות שלהם. אי-ההצלחה שלהם איננה נובעת מהעדר רצון או אפילו מהעדר חזון, אלא מפני שהמערכות שבתוכן הם עובדים דורשות מהם לעבוד בצורה מסויימת שנוגדת את התפיסות החינוכיות שלהם.

ובכל זאת אפשר לשאול "אז מה?". הרי די ברור שריצ'רדסון בסך הכל מנסה לתאר את המשימות שעומדות לפני אלה מאיתנו שרוצים להזיז את החינוך של היום בכיוון אחר. אבל משתמע מהדרך שבה הוא עושה זאת שהעובדה שהתקשוב נכשל בנסיון להשיג את המטרות הרצויות היא כשלון של קבוצת אנשים שלא עמדה מספיק על המשמר או לא נלחמה מספיק. ראייה כזאת מתעלמת מכך שיש קבוצות אחרות שמושכות את החינוך בכיוון אחר, ושלאותן קבוצות משאבים רבים על מנת לקדם את המטרות שלהן. שוב, לא מדובר בתוצאה שנובע מאובדן דרך, או של העדר היכולת של אנשים בעלי כוונות טובות לתאר נכון את המטרות שלהם. העובדה שהיום התקשוב איננו משרת את המטרות החינוכיות של אנשים כמו ריצ'רדסון איננה אומרת שהתקשוב נכשל, אלא שהוא הצליח – אבל בשירות המטרות של כוחות אחרים בחברה.

ריצ'רדסון מודע לכך שלא מדובר רק במאמץ לא מספיק מהצד שלו. הוא הרי כותב:
I understand that the demands of traditional schooling force us to keep our focus on efficiencies and standards and outcomes, and that it’s more than difficult to break that focus when the state and parents and to some extent the world is watching and measuring and ranking and rating.
אבל על אף ההכרה בקושי האמיתי הזה, השימוש ב-"אנחנו" מטשטש את המציאות. פעמים רבות בעבר ציינתי שלטעמי כבר מזמן הקואליציה סביב קידום התקשוב בחינוך התפרקה. אבל אצל ריצ'רדסון מתקבל הרושם שהיא עוד שרירה וקיימת. הוא כמובן מכיר בכך שיש משיכות לכיוונים שונים – כיוונים שהם חיוביים בעיניו וכיוונים שהם שליליים – אבל הוא בכל זאת ממשיך לדבר בלשון "אנחנו", הרבה אחרי שהשותפות התקשובית כבר איננה קיימת. "אנחנו" לא איבדנו את הדרך שהיתה צריכה להוביל לפיתוח היצירתיות אצל תלמידים (עם או בלי עזרת התקשוב). קבוצות וגופים שהם נאמנים לערכים חינוכיים שונים משל ריצ'רדסון מצליחים טוב יותר ממנו ליישם את המטרות שלהם. אם לא קוראים נכון את המפה ומזהים את הגופים שמנסים לקדם אג'נדה תקשובית שונה משלך, אין סיכוי להצליח לקדם את האג'נדה שלך. לצערי, גופים בעלי מטרות שונות מאשר של ריצ'רדסון (ומשלי) גברו על המחנה שלנו, ולכן החינוך, והתקשוב בחינוך, נראים כפי שהם נראים היום. אם יש בכלל סיכוי לשנות את הכיוון, זה יקרה רק אחרי שאנשים כמו ריצ'רדסון יכירו בעובדה הזאת.

תוויות:

יום ראשון, 20 בספטמבר 2015 

מה, באמת?!?

כותרת של כתבה בבלוג Wired Campus של ה-Chronicle of Higher Education מלפני מספר ימים מוסרת לנו ש:
הגילוי המרעיש הזה הוא הממצא המרכזי של מחקר של חמישה חוקרים באוניברסיטת קרנגי-מלון שהוצג בכנס Learning @ Scale שנערך בחודש מרץ השנה (ומשום מה, ספר המאמרים של הכנס התפרסם, כנראה, רק לאחרונה). החוקרים ערכו השוואה בין המשתתפים בקורס MOOC שנלמד במסגרת קורסרה (Introduction to Psychology as a Science), לבין המשתתפים באותו קורס אבל עם תוספות של "חומרים אינטראקטיביים" שהוכנו בקרנגי-מלון. ממאמר המחקר ניתן לזהות את ההבדלים בין שני הקורסים.

קורס ה-MOOC הסטנדרטי:
provided general course structure (registration, syllabus, etc), video lectures and slides, discussion forums, writing assignments, quizzes ... and a final exam
ואילו הקורס המתוגבר כלל כל אלה וגם:
a variety of expository content (text, examples, images, and video clips) and a large number of interactive activities.
כמו עם קורסי MOOC רבים אחרים, מספר הלומדים שסיימו את הקורס, בשתי הגירסאות שלו, היה קטן בהרבה מאלה שהתחילו ללמוד בו (בסך הכל סיימו רק 4% מהנרשמים). אבל באופן די ברור הציונים של אלה שסיימו את קורס המתוגבר ונבחנו במבחן המסכם היו טובים מהציונים של אלה שלמדו בקורס ה-MOOC ה-"רגיל" וסיימו אותו.

החוקרים מדגישים שלא קל לבודד (או לזהות) את הגורמים שהשפיעו על ההבדלים בציונים הסופיים. הם כותבים, למשל שיתכן שהסטודנטים שבחרו ללמוד בקורס עם החומרים האינטראקטיביים פשוט היו סטודנטים "טובים" יותר (ולכן היו מודעים מראש לכדאיות של פעילויות אינטראקטיביות). כמו-כן, אין נתונים על הפעילות המדוייקת של כל לומד ולומד. החוקרים מבהירים ש:
Just because students register to use OLI (החומרים האינטראקטיביים שהוכנו), does not guarantee that they do. And, similarly, just because students are in the MOOC does not mean they take advantage of the features it provides, such as watching the lecture videos.
ההסברים במאמר על הנסיונות של החוקרים לזהות מה באמת משפיע על מה מאד מעניינים, אבל (לטעמי) גם מייגעים. המאמר מעניין, אבל נדמה לי שאפשר להסתפק בקריאת הסקירה ב-Chronicle, או אולי להסתפק בקריאת הסיום של מאמר המחקר עצמו, שם כתוב:
Our results support the view that video lectures may add limited value for student learning and that providing more interactive activities will better enhance student learning outcomes.
אני מניח שמי שקורא את המסקנה הזאת, או את כותרת המחקר, או אפילו רק את כותרת הכתבה, מוצא את עצמו מגרד בראש במידה לא קטנה של פליאה ושואל "בשביל זה היו זקוקים למחקר?". גם אם היום אנחנו עדים לצמיחה גדולה של סרטוני הוראה (בתוספת כיתות "הפוכות", כמובן) כמרכיב מרכזי בקורסים מקוונים, כמעט אין מי שאיננו מדגיש שגם ל-"עשייה" יש חשיבות גדולה בתהליך הלמידה. זאת ועוד: הכתבה ב-Chronicle מצטט את מנכ"ל edX, אחת מחברות קורסי ה-MOOC המובילות שמצהיר שהקורסים של החברה שלו כבר מכילים פעילויות אינטראקטיביות מהסוג שעליהן החוקרים ממליצים. (מעניין, אגב, שהכתבה מצטטת אדם מרכזי ב-edX, כאשר הקורס שנסקר במחקר היה של קורסרה.)

דווקא בגלל זה שמסקנת המחקר נראית מובנת מאליה נדמה לי שיש טעם לציין שספק אם החוקרים "גילו" משהו שהם לא ידעו מראש, או משהו שהם לא התכוונו למצוא. עוד במבוא של המאמר אנחנו קוראים:
Though specific activities vary from course to course, video-based lectures and student discussion forums typically form the core of the MOOC instructional experience. We call this the “lecture model”. The Open Learning Initiative (המיזם של האוניברסיטה של החוקרים), which has offered online learning environments since 2002, takes a different approach focusing on rich and interactive learn-by-doing activities, aligned with student-centered learning outcomes, and designed around science-based learner models. We call this the “learn-by-doing model.” Both models offer rich datasets, though with different focuses and capturing different kinds of learner interactions.
במילים אחרות, סביר מאד להניח שהחוקרים רצו להעמיד שני מודלים זה מול זה לא על מנת להשוות ביניהם, אלא כדי להראות את העדיפות של המודל שלהם (מודל שאני, כמוהם, מעדיף). נדמה לי שמחקר לצורך זה לגמרי לגיטימי, אם כי במקרה הזה הוא גם נראה די מיותר. האם יש מישהו שבאמת חשב שלמידה מצפייה בסרטונים בלבד תהיה שוות ערך ללמידה שמכילה גם עשייה ופעילויות אינטראקטיביות? אם אכן היו אנשי חינוך שחשבו כך הם כנראה הושפעו מהבאז שקורסי ה-MOOC הצליחו לעורר בעיתונות. הייתי ממליץ להם שבמקום לקרוא את העיתונות לא היה מזיק אם היו חוזרים וקוראים טיפה על פדגוגיה ועל ההיסטוריה של החינוך.

תוויות: ,

יום חמישי, 17 בספטמבר 2015 

אולי בעצם דוח מעודד

השבוע התבשרנו שדוח של ה-OECD (הגוף שמפעיל מבחני PISA) קובע שהשימוש במחשב ובאינטרנט בבית הספר איננו תורם להישגים לימודיים. כותרת המשנה של הכתבה בנושא ב-Ynet מבהירה:
ארגון ה-OECD מפרסם תוצאות ממחקר כלל עולמי חדש, שמגלה כי סביבה טכנולוגית אינה משפרת את הישגי התלמידים. מהדו"ח עולה כי מדינות שבהן היה שימוש גבוה במחשבים, לא הגיעו להישגים גבוהים במבחנים בינלאומיים.
כצפוי, הדוח עורר תגובות רבות. נדמה לי שרוב המגיבים ב-YNET צהלו – הנה ההוכחה שחיכינו לה שההשקעה בתקשוב היא בזבוז כסף אדיר. אחרים, כולל כמובן בלוגרים חינוכיים, ניסו לפרש את הבשורה, נוסח "כמובן שללא פדגוגיה מתאימה אי אפשר לצפות להישגים טובים". העיתונות באנגליה, כך נדמה, ניסתה לשמור על איפוק ומתינות. הכותרת של הדיווח ב-BBC הכריזה, למשל:
Computers 'do not improve' pupil results, says OECD
אבל בהמשך הכתבה גם מביאה מדבריו של אנדריאס שלייכר, מרכז תחום החינוך ב-OECD, שממתנים טיפה את הקטילה:
the findings of the report should not be used as an "excuse" not to use technology, but as a spur to finding a more effective approach.
בנוסף, אולי על מנת להמתיק עוד יותר את הגלולה, אותה כתבה מביאה מדבריהם של אנשי חינוך המסנגרים על התקשוב. דבריהם רומזים שתוצאות הדוח אינם מפריעות להם. מנהל ארגון Naace הבריטי – ה-National Association of Advisors for Computers in Education – שתגובה קצרה לדוח מופיעה גם בדף הראשי של אתר הארגון, מכריז:
It is endemic in society now, at home young people will be using technology, there's no way that we should take technology out of schools, schools should be leading not following.
כמו-כן, מנהל בית ספר מגיב:
We're training them to use technology which hasn't yet been invented. So how can you possibly divorce technology from industry or from teaching and learning?
טיעונים כאלה נשמעים כבר שנים רבות. הם תירוצים טובים, אבל הם עדיין תירוצים, וספק אם הם מהווים מענה לממצאים של הדוח כפי שאנחנו קוראים אותם בכתבה ב-Ynet:
עוד מראים הממצאים כי במדינות שהשקיעו במידה הגבוהה ביותר בטכנולוגיה – ספרד, נורבגיה ודנמרק, לא חל שיפור משמעותי בהישגי התלמידים בקריאה, מתמטיקה או מדעים, בהשוואה למדינות אחרות.

באוסטרליה, ניו זילנד ושבדיה, שם השימוש באינטרנט הוא השכיח ביותר בבתי הספר, נמצאה הידרדרות משמעותית ביכולת הקריאה של התלמידים.

מנגד, במדינות בהן התלמידים מגיעים להישגים הלימודיים הגבוהים ביותר במבחני PISA, כמו שנגחאי שבסין, ישנה תדירות שימוש נמוכה מאוד במחשבים.
אני מבקש לבחון את הדוח מזווית טיפה אחרת, ולנסות לבדוק את משמעות המונח "הישגים" שהוא מרכזי מאד הן לדוח והן לתגובות השונות שהוא מעורר. הדוח המלא מכיל כ-200 עמודים, אבל חלק נכבד מאד ממנו מורכב מטבלאות. תקציר הדוח מכיל רק 13 עמודים, ורק שניים וחצי מאלה הם מלל. לאור זה, נדמה לי שעל אף העובדה שעיון מעמיק בדוח עשוי להרתיע, קריאת התקציר מספיקה לנו לזהות את הנקודות החשובות.

אין ספק שהדיווחים בעיתונות נאמנים לכתוב בדוח. שם אנחנו קוראים, באופן די ברור, שהתקשוב איננו מוכיח את עצמו:
These findings, based on an analysis of PISA data, tell us that, despite the pervasiveness of information and communication technologies (ICT) in our daily lives, these technologies have not yet been as widely adopted in formal education. But where they are used in the classroom, their impact on student performance is mixed, at best. In fact, PISA results show no appreciable improvements in student achievement in reading, mathematics or science in the countries that had invested heavily in ICT for education. (ע' 15)
אבל כבר בשלב הזה חשוב לשים לב שהמדד להישגים הוא התוצאות במבחני PISA. במילים אחרות, כאשר הדוח מתייחס ל-"student performance", הוא מעריך אותו לפי הציונים במבחנים. יכול להיות שקיימת קורלציה בין למידה לבין תוצאות גבוהות במבחנים, אבל מאד יכול להיות שלא. האפשרות שאין קורלציה כזאת מתחזקת עוד יותר לאור זה שכבר מזמן למדנו שעל אף העובדה ששנגחאי שבסין זוכה לציונים הגבוהים ביותר במבחני PISA, שלטונות סין מאד מודאגים שהם הופכים את תלמידיהם למכונות למבחנים במחיר של אי-פיתוח היצירתיות.

נוצר הרושם שאנשי החינוך של ה-OECD יודעים שהמבחנים שהם מנהלים אינם מדד אמיתי ללמידה, אבל זה איננו עוצר אותם מלהתייחס אליהם בדרך הזאת. עוד בתקציר אנחנו קוראים:
PISA data show that, in countries where mathematics lessons focus on formulating, and solving, real-world problems – whether in engineering, biology, finance or any problem that arises in everyday life and work – students reported that their teachers use computers to a greater extent in instruction. (ע' 16)
מזה אנחנו כנראה למדים שכאשר יש שימוש נרחב בתקשוב בבתי הספר אותו שימוש הוא על מנת להציג לתלמידים בעיות אמיתיות, לעסוק בלמידה דוגמת PBL. ואם כך, אולי אנחנו צריכים להסיק שככל שעוסקים ב-PBL עוסקים פחות בהכנה למבחנים. אני בוודאי אינני רואה שום פגם בפעילות לימודית מהסוג הזה. אבל רצוי לשים לב שמשפט כזה רק מחזק את הסברה שאותם ה-"הישגים" שאנשי החינוך של ה-OECD מוסרים לנו שאינם מושגים אכן קשורים לתוצאות במבחנים ואינם בהכרח קשורים ללמידה של ממש. חיזוק לסברה הזאת אפשר למצוא בהמשך של אותה פיסקה:
But while PISA results suggest that limited use of computers at school may be better than not using computers at all, using them more intensively than the current OECD average tends to be associated with significantly poorer student performance. ICT is linked to better student performance only in certain contexts, such as when computer software and Internet connections help to increase study time and practice.
יש כאן רמז (ואולי יותר מרק רמז) שאותו "significantly poorer student performance" נובע מכך שמקדישים שעות שיעור לפעילות מעניינת ומאתגרת בכיתה, ושאותה פעילות מעניינת גורעת מהזמן שאחרת היה מוקדש להכנה למבחנים.

יש עוד. הכיתוב תחת טבלה 0.4 (עמ' 23) למשל, מסביר שהמבחן בקריאה בטקסט דיגיטאלי בחן את מספר ההקלקות של התלמיד, וגם את האחוז מאותן ההקלקות שהיו איכותיות ("מועילות" או "הכרחיות" לביצוע המשימה). קשה לא להסיק מזה שאפילו בסביבה היפרטקסטית שבה אפשר היה לצפות שהתלמיד מבנה לעצמו את תובנותיו, כולל מטעויות ומזה שהוא מוצא מידע שאיננו בהכרח רלוונטי, הבוחנים קבעו מראש מסלול אופטימלי לביצוע המשימה. גם כאן ה-"הישג" איננו מדד של למידה, אלא של מידת ההתאמה של ביצועי התלמיד לציפיות של הבוחנים.

יתכן מאד שהדוח של ה-OECD מראה שהשימוש במחשבים בבתי הספר איננו מוכיח את עצמו. אין לי ספק שבמקרים רבים זאת אכן מסקנה מתבקשת. אבל המקרה הספציפי הזה דווקא מעורר אצלי לא מעט תקווה – אולי העדר ההישגים לפי המדד של ה-OECD מצביע על כך שיש בתי ספר שבהם משתמשים בתקשוב כדי להגיע ל-"הישגים" חשובים ומשמעותיים יותר.

תוויות: , , , ,

יום ראשון, 13 בספטמבר 2015 

לא רק המסר, אלא גם מי שמוסר

אם יש מי שעוקב אחרי השינויים שעוברים על הבלוג הזה, נדמה לי שבאופן בולט ניתן לזהות אכזבה הולכת ומעמיקה כלפי הדרכים שבהן הדיגיטאליות באה לביטוי בחינוך. במשך לא מעט שנים ראיתי בנגישות למידע, ובמבחר כלים (על פי רוב אלה שמזוהים כ-Web 2.0, על אף העובדה שמזמן אלה נדחו הצידה) מנוף לשינוי בחינוך. חשתי שאלה יוכלו להעצים את ההשפעה של התלמיד על לימודיו, ויעזרו להעמיד את הלומד במרכז חוויית בית הספר. חשוב להדגיש שזאת לא היתה רק תקווה – בלוגים רבים של מורים בשטח שדיווחו על המתרחש בכיתות שלהם היו עדות לשינויים שמתרחשים. לא הכל היה ורוד. היתה גם התלהבות מטכנולוגיה לשמה, בלי שינוי פדגוגי, ומורים רבים לבשו תקשוב בכיתה אבל דבקו בשיטות ההוראה המוכרות שלהם. אבל שימוש כזה היה צפוי, ושמחתי שאפשר היה למצוא גם מורים לא מעטים שניסו לעשות משהו חדש או שונה. והיום, כבר זמן די רב, אינני מוצא (או לפחות אינני מציג כאן) את הנסיונות האלה, ובמקום זה הכתיבה כאן מתמקדת בביקורת כלפי גיוס הדיגיטאליות להנצחת שיטות הוראה שרואות בתלמיד כלי ריק שיש למלא.

אני, כמובן, אינני היחיד שמתריע על השינוי הזה. יש מבקרים שטוענים שהכתובת היתה על הקיר עוד הרבה לפני שאני איתרתי את התהליך הזה. עם זאת, אינני מקבל את הקביעה שמדובר בתהליך שנועד מראש לכשלון. הייתי משוכנע שהתקשוב יכול להיות מנוף לשינוי פדגוגי, והמשכתי להביא מדבריהם, ומנסיונם, של אנשי חינוך שלא נכנעו למציאות החדשה הזאת.

כאשר בוחנים את הביקורת כלפי התקשוב בחינוך חשוב לשים לב מי משמיע אותה, וגם מתי היא מושמעת. יש מי שעוד עם הכניסה של מחשבי PC לכיתה פסלו את הדיגיטאליות בחינוך, ממגוון סיבות. היו גם כאלה שדגלו בדיגיטאליות אבל גילו שהם אינם מצליחים לעצור את הפנייה של השימוש הזה לכיוון לא רצוי. אני יכול להבין, למשל, מי שהפסיק לשים לב לדעות שאני משמעי כאן. הרי התלונות שלי על הכיוון הנוכחי של התקשוב בחינוך הפכו כבר מזמן למנטרה מתמשכת.

וזאת הסיבה שאני רואה טעם להביא את הדברים שג'ורג' סימנס פרסם בבלוג שלו לפני מספר ימים, דברים שבמידה לא קטנה הם "פרידה" מהתקשוב בחינוך. סימנס הוא אחד ההוגים של הקונקטיביזם, והוא היה אחד המארגנים של קורס ה-MOOC משנת 2008 שאצל רבים נחשב ה-MOOC הראשון. דווקא עם קבלות כאלה אפשר אולי לחשוב שאני סותר את עצמי. הוא הרי מזוהה מראש כמהפכן שידע לאן הוא מבקש להוביל את החינוך באמצעות התקשוב. ואם כך, אין סיבה להיות מופתעים אם הוא נפרד ממנו עכשיו. אבל בשנתיים האחרונות סימנס נחשב כאחד ש-"מתמסד", כחוקר שמתלהב מהיכולות של השימוש הנרחב בנתונים להשפיע לטובה על הלמידה. עכשיו בבלוג שלו סימנס הצהיר באופן ברור שלטעמו התקשוב בחינוך פונה בכיוון הלא נכון. הוא מביע ביקורת חריפה כלפי הכיוון הנוכחי של התקשוב בחינוך, ורומז שהוא עצמו צריך לחזור לתפיסות המקוריות שהניעו אותו כאשר הוא התחיל לעסוק בתחום:
Emerging technology today departs from my previous vision of improving the human condition. Through AI/Machine Learning, we are constantly hearing that technology is becoming more human and becoming more capable of judgements that we once thought were our domain. In education though, the opposite is happening: educational technology is not becoming more human; it is making the human a technology.
סימנס מבסס את התרשמותו הנוכחית כלפי התקשוב בחינוך על שתי דוגמאות. שתיהן נמצאות בחזית של הטכנולוגיה בחינוך היום, ושתיהן זוכות לכותרות בעיתונים ולכסף של יזמים – Udacity ו-Knewton. בשתיהן הוא רואה את אותה בעיה – תהליך הלמידה מצטמצם לפעולה של "קליק כדי לקבל ידע":
Both Udacity and Knewton require the human, the learner, to become a technology, to become a component within their well-architected software system. Sit and click. Sit and click. So much of learning involves decision making, developing meta-cognitive skills, exploring, finding passion, taking peripheral paths. Automation treats the person as an object to which things are done. There is no reason to think, no reason to go through the valuable confusion process of learning, no need to be a human. Simply consume. Simply consume. Click and be knowledgeable.
הוא סוקר בקצרה כמה מהפרויקטים שבו הוא השתתף (והוביל) במשך השנים. ממה שהוא כותב קשה לזהות נקודה מסויימת שבה הוא חש שהכיוון כבר איננו נכון. באופן כללי הוא רואה בכל התחומים שבו עסק כיוונים חיוביים. ובכל זאת, משהו השתנה, והוא מכריז:
I no longer want to be affiliated with the tool-fetish of edtech. It’s time to say adios to technosolutionism that recreates people as agents within a programmed infrastructure.
כזכור, סימנס איננו היחיד, וגם לא הראשון, להשמיע הרהורים כאלה. בתגובות למאמרון מספר קוראים, ביניהם כאלה שמוכרים היטב בבלוגוספירה החינוכית, מציינים שגם להם, כבר זמן רב, תחושות דומות. קלרנס פישר, למשל, מציין שלדעתו כלי הבלוג והוויקי הם עדיין בין הכלים העדיפים עליו משום שהם מפתחים את קול התלמיד. הוא כותב:
I used to feel bad that I wasn’t “keeping up” and trading in some of my old tools for new ones – no longer. I’m not interested in tools that are meant to mainly make sure that teachers and administrators are micro managing their tracking of standards. I’m interested in helping kids to learn.
אבל פישר, על אף עשר שנים של מאמרונים בבלוג מאד מעניין (כולל מאמרון לפני חודש בו הוא הביע תחושות דומות מאד לאלה שעליהן כתב סימנס) איננו מוכר לכלל הקהילה של העוסקים בתקשוב בחינוך. לכן הקול שלו, כמו זה של רבים אחרים, איננו מהדהד לרחוק. קולו של ג'ורג' סימנס, על אף העובדה שבמידה לא קטנה דבריו אינם חדשים או אפילו ייחודיים בנוף התקשוב בחינוך, כן מהדהד. אפשר לקוות שרבים ישמעו אותו.

תוויות: , ,

יום חמישי, 10 בספטמבר 2015 

שני צדדים של אותו מטבע

אם במאמרון הקודם שהתפרסם כאן ניסיתי לבחון את הדרכים שבהן סטודנטים מצליחים (או לא מצליחים) לזכור את מה שהם לומדים בשעת שיעור, ומה עליהם לעשות כדי להפוך את המידע הזה למשהו שעליו הם יכולים לבנות בחייהם, הגיוני שמול זה אנסה לבחון את האמצעי שבו המורה מעניק את הידע שהסטודנט אמור לרכוש. לאור זה התמזל מזלי ולפני כמספר ימים מיכאל פלדשטיין פרסם מאמרון בו הוא מחזיר קצת כבוד לאמצעי ההוראה הנפוץ, ההרצאה.

קל לרדת על ההרצאה. הרי ידוע (ואם לא ידוע, כדאי ללמוד) שבמקור ההרצאה, ה-lecture, היתה קריאה בקול רם מתוך ספר. אפשר, כמובן, להרים גבה ולגחך ולשאול מי בכלל חשב שזאת דרך טובה למסור מידע, אבל באירופה של ימי הביניים, בעידן שבו הקול האנושי היה הטכנולוגיה היעילה ביותר להעברת מידע לקבוצה של אנשים, ההרצאה בהחלט היתה אמצעי מוצלח. היום, כידוע, עומדים לרשותנו אמצעים הרבה יותר יעילים. אבל משום מה, הדעה הרווחת בנוגע לחינוך הוא שההרצאה של היום איננה שונה מהקריאה מתוך ספר שאפיינה את ההרצאה באירופה של ימי הביניים. (הרי כמעט כל מחדש ומשבש בתחום החינוך מכריז שבית הספר לא השתנה כבר 200 שנה, ולא קשה להוסיף לראייה ההיסטורית המוגבלת הזאת עוד 300 שנה, כך שקל להסיק שההרצאה של היום זהה לזאת של אז.)

לפי התפיסה הזאת גם היום המורה עומד לפני הכיתה ומוסר לסטודנטים מידע ישירות מהספר. במהלך תקופות הלימודים השונות שלי היו לי מספר מרצים שקראו מהדף מבלי להרים את העיניים במהלך הרצאה שלמה, אבל אלה היו המיעוט. היו גם לא מעט מרצים טובים ואף מרתקים שהניחו שאנחנו, הסטודנטים, קוראים את המקורות שבביבליוגרפיה, ובשיעור הם העניקו לנו כלים כדי להבין טוב יותר את מה שקראנו, לחבר בין מרכיבים שאולי תחילה לא נראו קשורים אלה לאלה. הרצאה טובה שונה מאד מהדימוי של דיבור מונוטוני ומשעמם שקיים בפולקלור המודרני. למרבה הצער רבים מאד מהסרטונים שנעשים לאבני היסוד של כיתות "הפוכות" תואמים יותר את הדימוי הזה מאשר שהם משקפים את העניין והדינמיות שמרצה טוב יכול ליצור. השימוש בסרטון וידיאו על מנת למסור מידע לסטודנט, בדומה להרצאה הפרונטלית של היום, או ליתר דיוק בדומה להרצאה של ימי הביניים, מעיד על צרות אופקים חינוכי.

פלדשטיין מסנגר על ההרצאה, או לפחות על רעיון ההרצאה. הוא מציין שהיום מעטים מצליחים להבין את מה שהרצאה טובה יכולה לעשות:
our cultural notion of the pedagogical work that happens in a good lecture is pretty impoverished relative to the reality. We don’t have a clear understanding of all the things that a good lecture accomplishes, and therefore we often lose valuable elements of student support when we try to replace it.
הוא מדגיש שבנסיונות "להחליף" את ההרצאה באמצעים אחרים (ו/או חדשים), חסרים מרכיבים פדגוגיים או דידקטיים חשובים, והוא מוסיף:
This has pretty serious implications for MOOCs, flipped classrooms, personalized learning, and a wide array of pedagogical approaches that replace a traditional in-person lecture with something else.
התוצאה היא שעל אף החידושים הטכנולוגיים (ואולי גם ה-"פדגוגיים") בסופו של דבר אנחנו חוזרים להגשת מידע בצורה יבשה וחד-ממדית כמיטב המסורת ההוראתית המסורתית. ואולי לזה צריכים להוסיף שכאשר עושים את זה אנחנו גם משלים את עצמנו שיש בזה חידוש חיובי.

פלדשטיין מציין שהמונח "הרצאה" מעורר קונוטציות של סטודנטים פאסיביים מול מרצה בקדמת הכיתה שמדבר, ומדבר, ומדבר:
We tend to think of a traditional “content-driven lesson” as a “lecture,” and we tend to think of a “lecture” as a professor droning on for an hour and twenty minutes with no student interaction. But most lectures are not that, and no lectures are only that.
פלדשטיין צודק שיש נטייה לכנות כל שיעור שעיקרו מסירת מידע על ידי המורה או המרצה לסטודנטים כ-"הרצאה", ואין זה נכון לעשות הכללה כזאת. ההרצאה המסורתית אכן רווחת בהשכלה הגבוהה, אבל בבתי הספר, על אף העובדה שהמורה בדרך כלל נמצא בקדמת הכיתה, הוא איננה בהכרח מדבר כל הזמן. לעומת זאת הוא כן מרבה "לשאול" שאלות כנסיון ליצור "אינטראקציה" עם הכיתה. ספק אם השאלות האלו באמת מובילות ללמידה. (המורה בדרך כלל יודע את התשובה, ותלמידים נוהגים לשאול אם הוא כבר יודע את התשובה, למה הוא שואל אותנו.) בספר שהתפרסם לפני מאה שנה, The Question as a Measure of Efficiency in Instruction, רומיאט סטיבנס בחן את התדירות שבה מורים פנו אל תלמידיהם בשאלות. הוא מצא שזה קורה בקצב של בין 2 ל-4 שאלות בכל דקה. סטיבנס כתב (ע' 26):
The large number of questions suggests that in actual practice there is very little effort put forth to teach our boys and girls to be self-reliant, independent mental workers. The discrepancy between our theory and practice is nowhere more patent. With the tremendous pressure incident to the rehearsal of questions numbering from seven to one hundred and seventy, for the purpose of covering every conceivable issue expressed in the pages of a text assignment, the teacher loses sight of the fact that he has a youth to teach through the medium of his subject. There is no time to teach him how to study: how to organize subject matter, how to judge relative worths of facts studied, what to memorize.
האם המצב היום שונה מלפני מאה שנה? אני משוכנע שבשיעורי פדגוגיה במכללות למורים פרחי ההוראה נחשפים לגישות פעילות ומעוררות ענין. הם גם שומעים מהמדריכים שלהם שקיימות דרכים ללמוד טובות בהרבה מההרצאה. אם בכל זאת ההרצאה, בצורתה התפלה ביותר, והנוהג של שאילת שאלות שעליהן התשובה כבר ידועה, ממשיכים להחזיק מעמד בבית הספר ספק אם זה מפני שהמורים הם חסרי מעוף ואינם מכירים דרכי עבודה אחרות. נדמה לי שהבעיה המרכזית נמצאת בכך שהמערכת החינוכית עדיין רואה במסירת מידע התפקיד המרכזי של המורה. כאשר זאת הציפיה של המערכת, ההרצאה נשארת אמצעי הוראה הגיוני. ומול זה, הרישום הכמעט מילולי של הנאמר בשיעור, רישום שהיום אולי נעשה באמצעים דיגיטאליים אבל ביסוד איננו שונה ממה שקרה בכיתות של ימי הביניים, נעשה לאמצעי ה-"למידה" ההגיוני של הסטודנט. אם אנחנו רוצים שסטודנטים ילמדו לרשום בצורה אחרת – שהם ישייכו לעצמם מה שמעניין ומשמעותי ממה שנאמר בשיעור – חשוב שההרצאות שבהן הם רושמים יהיו כאלה שמעוררים עניים, שמאתגרים, שעוזרים לראות את התמונה הגדולה. אלה אותם הדברים שהמרצה המוצלח עושה. אבל כדי שהמרצים יפעלו בצורה הזאת היעדים של המערכת צריכים להיות שונים מאלה של היום.

תוויות: ,

יום שלישי, 8 בספטמבר 2015 

ואולי זה איננה שאלה של איזה כלי עדיף

בתקופה שבה עוד הייתי מורה בכיתה למדתי, בדרך כלל בדרך הקשה, שהסיבה המרכזית שבגללה תלמידים אמורים להעתיק את הלוח בסיום שיעור היא כדי שהוריהם יראו שמשהו "לימודי" באמת התרחש בכיתה. ספק אם מה שהתלמידים רשמו במחברות שלהם היה קשור ללמידה של ממש, אבל לפחות הוא היה עדות לכך שהם עשו משהו בשיעור. קשה להגיד שהרישומים על הלוח בסיום שיעור פרונטלי בכיתות שלי "סיכמו" את השיעור. הם ביטאו (לפעמים באופן מוצלח, אם כי לעתים קרובות הרבה פחות מוצלח) את תהליך החשיבה שביקשתי לפתח במהלך השיעור. נדמה לי שהיום הייתי פועל אחרת, אם כי לא מפני שעכשיו אני מבין את רצון ההורים.

מעניין לציין שמעולם לא ביקשתי מהתלמידים שלי, בכיתות הגבוהות של כיתות היסוד, להעתיק את הלוח. הם כנראה "למדו", אי-שם בכיתות אחרות, שכך הם אמורים לעשות. אם פעם הם פתחו את המחברות שלהם כדי לעבור על החומר ה-"נלמד" אינני מודע לכך. אני זוכר שבאותן שנים הצעתי (או ביקשתי) שכל אחד ירשום לעצמו מה שבעיניו חשוב באותם שיעורים, אבל היום אני מבין שבקשה כזאת, ללא אימון של ממש בתהליך הרישום ובחשיבה שמתלווה לאימון הזה, נידונה מראש לכשלון.

כל פעם שאני קורא כתבות ומאמרונים בנושא רישום במהלך השיעור (note taking) אני נזכר בשנים הדי-רחוקות ההן. בתדירות יחסית קבועה מתפרסמות כתבות שמסבירות לנו שהרישום בכתב יד הרבה יותר יעיל מאשר הרישום דרך ההקלדה לתוך מחשב או טאבלט. על מחקר שהוא כנראה החדש ביותר בתחום הזה קראנו לפני כחודש וחצי. כתבה ב-Harvard Business Review מדווחת על מחקר של פאם מולר מפרינסטון ודניאל אופנהיימר מ-UCLA שהסיק ש:
when you only use a laptop to take notes, you don’t absorb new materials as well, largely because typing notes encourages verbatim, mindless transcription.
מולר ואופנהיימר ערכו מספר בדיקות ומצאו שבכולן היכולת לשמור ולזכור על הנלמד בשיעור היתה טובה יותר אצל סטודנטים שרשמו הערות בכתב יד במהלך השיעור מאשר אלה שהקלידו הערות. לדעתם זה כנראה נובע מכך שהכתיבה ביד איטית יותר. כאשר אנחנו מקלידים אנחנו מנסים לרשום כמה שיותר מהנאמר במקום לבחור באופן מודע מה שנראה לנו העיקר, דבר שמתבקש בגלל האיטיות של הכתיבה ביד.

בבלוג שלו, פול מונהיימר מבקר את המחקר הזה. הוא איננו טוען שהרישום באמצעות ההקלדה בהכרח אפקטיבית יותר. במקום זה הוא טוען שההצלחה הגדולה יותר שברישום בכתב היד נובעת מסיבה אחרת – סטודנטים רבים כבר מכירים שיטות רישום בכתב היד והתאמנו בהן מספיק על מנת להשתמש בהן בצורה יעילה. הוא מסכים שלעתים קרובות סטודנטים מנסים לרשום כל מה שנאמר בשיעור, ולכן חשוב לעזור להם ללמוד שיטות אפקטיביות שיתאימו לסביבה הדיגיטאלית. הוא מציין:
Learning to take notes requires practice and frequent reminders from instructors, teachers, and coaches. Educators already know we need to teach how to highlight material in texts. Left to their own devices, younger students develop the habit of highlighting anything they don’t know. They often try using different colors of highlighters for different pieces of information. Students tell me they use blue for new vocabulary, yellow for new facts, pink for new dates, etc. While their texts are quite colorful at the end, students don’t really absorb material and have no clue how to use the highlighted passages to study for quizzes or tests.
במילים אחרות, מורים אינם יכולים לצפות שסטודנטים יידעו לרשום הערות, או לתקצר את הנלמד בשיעור, בלי שהם יעזרו לסטודנטים שלהם לרכוש את המיומנויות השונות שבאמצעותן אפשר לעשות זאת. מונהיימר גם מצביע על היתרונות של הרישום הדיגיטאלי שמזמין שימוש חוזר דינמי יותר מאשר הרישום בכתב יד.
Taking notes on a laptop is far more useful than longhand if taught and practiced correctly. Laptop notes can be annotated, tagged, re-used, shared with study groups, and, when cited correctly, become the basis for research articles, class papers, and essays. Electronic notes also encourage reorganizing, further research, etc., that both enhance and extend learning.
שוב, היתרונות האלה מתאפשרים רק אם מלכתחילה הסטודנטים מצליחים לרשום באופן יעיל במקום לנסות לרשום את כל מה שנאמר בשיעור. אבל הוא טוען שכאשר מולר ואופנהיימר מדגישים את העדיפות של הרישום בכתב יד הם מתעלמים מכך שאפשר, וצריך, להנחות סטודנטים בשימוש נבון בכלים דיגיטאליים לצורכי רישום.

ציינתי שהנושא הזה עולה לעתים די קצובות. מעניין לציין שעל אף העובדה שהכתבה ב-Harvard Business Review התפרסמה רק לפני חודש וחצי, המחקר של מולר ואופנהיימר שאליו היא מתייחסת התפרסמה לפני יותר משנה, ודיווחים על המחקר הופיעו ברשת לפני יותר משנה (ראו, למשל, באתר של Scientific American). יתכן שפתיחת שנת הלימודים בחצי הצפוני של כדור הארץ מעוררת את הנושא מחדש, ומספר מאמרונים וכתבות ברשת מתייחסים לנושא.

כתבה באתר It’s About Time סוקרת מבחר די רחב של הצעות של מורים במקצועות ה-STEM לרישום בשעת שיעור. בכתבה הזאת מופיעה הבחנה בין note taking לבין note making, כאשר השני מוגדר כפעילה יותר – לא רישום פסיבי של הנאמר בשיעור, אלא נסיון להתמודד עם החומר הנלמד, לחבר אותו למה שהסטודנט כבר יודע, להדגיש את הנקודות המעניינות, ועוד. זה תואם את מה שמונהיימר כותב, אם כי הוא מדגיש שעל מנת לעוסק ב-note making בצורה מוצלחת חשוב ללמוד את המלאכה הזאת.

לפני כשבועיים ג'ורג' קורוס התייחס לנושא בבלוג שלו. מה שהתניע את ההתייחסות שלו היה צילום שלפי דבריו הוא פגש לאחרונה (ולא בפעם הראשונה) דרך Twitter. בצילום רואים סטודנטים מצלמים באמצעות הטלפונים שלהם את הלוח של כיתה, כאשר בכיתוב לצילום אנחנו למדים שהמרצה מסר לסטודנטים שהם יכולים לרשום הערות ("you may take notes"). קורוס כותב שצילום הלוח הוא כמובן דרך מהירה לשמור את הנאמר בשיעור, אבל ספק אם בדרך הזאת זוכרים את מה שנאמר. והמקור לטענה (ההגיונית) הזאת? הוא מקשר למאמרון בלוג מלפני יותר משנה שבו בלוגרית מתייחסת ל... נכון, למחקר של מולר ואפנהיימר.

קורוס שואל איזו דרך עדיפה. (לא ברור אם השאלה הזאת מתייחסת לצילום הלוח לעומת רישום הנאמר בשיעור בכל דרך שהסטודנט יבחר, או לרישום בכתב יד לעומת הרישום בהקלדה.) הוא מסכם: לא זה ולא זה:
The ability to simply obtain information and recite it back is not necessarily learning as much as it is regurgitation. I might better be able to retain the facts shared, but it doesn’t mean I understand them. On the other hand, if I am taking a picture, putting it in my camera roll and doing nothing with that information, then really, what good is that?
הוא מדגיש שהלמידה האמיתית (מותר לכתוב "המשמעותית"?) נובעת מהקשרים שאנחנו יוצרים בין מה שנאמר בשיעור לבין מה שאנחנו עושים עם המידע הזה. אם אנחנו בסך הכל מתייקים את הרישומים שלנו, אם כתובים או אם מצולמים, הסיכוי שאנחנו באמת לומדים איננו גדול. במילים אחרות, הרישום של הנאמר בשיעור צריך להיות פעולה של התערבות שלנו כלומדים, בעזרת הידיעות והנסיון שכבר רכשנו, עם החומר הנלמד. קורוס מסכם:
When I speak, I try to challenge people to create something with the information I have shared, whether it is write a blog post, reflection, podcast, video, or any other type of media. If they really want to process what I have shared, they will need to make their own connections, not the connections I have made for them.
בסופו של דבר נדמה לי שהשאלה המרכזית היא לשם מה אנחנו רושמים את הנאמר בשיעור, או מעתיקים את הכתוב בלוח הכיתה. אם המטרה שלנו היא מחברת מלאה שמעידה על נוכחות בשעת השיעור, צילום הלוח דרך הטלפון בסיום השיעור מאד יעיל, והוא בוודאי גם חוסך מאמץ. אין זה אומר, כמובן, שבדרך הזאת אנחנו באמת לומדים. למרבה הצער, לעתים קרובות מדי מטרות הסטודנט תואמות את ציפיות המערכת. כל עוד המערכת מבקשת מהסטודנט להבחן על המידע שנמסר בשיעור, צילום הלוח בוודאי עונה על הצורך. מורה "נדיב" עשוי לחלק לסטודנטים את המצגת שליוותה את השיעור, אבל במקרים רבים מדי הנדיבות הזאת מונעת מהסטודנט להיות לומד פעיל. אולי כל המידע יעמוד לרשות הסטודנט, אבל ספק אם הוא יפנים אותו.

לפני חמש שנים התייחסתי כאן לנושא הזה (ולא בפעם היחידה). ציטטתי אז ממאמרון של דארסי נורמן שנכתב בעקבות טענה של מרצה בכנס בו השתתף. אותו מרצה טען שהיכולת של מרצה להעלות לרשת את חומרי ההרצאות שלו הופכת את מלאכת הרישום מצד הסטודנט למיותר. נורמן הסתייג מהטענה הזאת וכתב:
Note taking is not primarily about manual duplication of a set of resources produced by a teacher. It’s an active process of sensemaking and internalization. Of visualizing the processes of thinking. There is no part of the valuable process of note taking that can be obsolesced by mere content being posted online.
הסכמתי עם נורמן אז, ומאז רק התחזקתי בדעתי. אבל אין זה אומר שאין יתרונות ל-"רישום" הדיגיטאלי. היתרונות האלה אינם בקלות הרישום, אלא בשימושיות של מה שנרשם בפורמט הזה. אבל השימושיות הזאת תלויה ברצון של הסטודנט להתמודד עם החומר הנלמד, לשאול את עצמו מה אפשר לעשות איתו, להפוך אותו לשלו. וכדי שהרצון הזה יתעורר אצל הסטודנט המערכת החינוכית צריכה לעודד את הלמידה האישית הזאת. כמו שקורה לעתים קרובות מדי, הדיגיטאליות פותחת אפשרויות רבות, אבל היא איננה פוגשת סביבה, ואנשים, שבאמת רוצים לנצל אותה.

תוויות:

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates