יום רביעי, 27 ביוני 2007 

היש אור בקצה המחקר על השימוש בבתי הספר?

אני יודע מעט מאד על מערכת החינוך הבריטית, ועוד פחות על הגופים הממונים על הערכה במערכת. השנה הוקם בבריטניה גוף חדש – Ofsted – המשרד לסטנדרטים בחינוך ושירותים לילדים. (בוש ונכלם, עלי להודות שאינני יודע להבחין בין אנגליה לבין בריטניה, אבל זה סיפור אחר לגמרי.) השבוע, באתר ה-BBC, קראתי מאמר על מחקר של Ofsted שבדק את השפעת שילוב התקשוב על הישגים לימודיים. עלי להודות שלמרות שהדברים מעניינים מאד, כמעט לא הבנתי דבר.

אולי הבעיה היא בסגנון הדיווח הבריטי. נדמה לי שהמאמר נפתח אי-שם באמצע, כאילו פרטים לא מעטים אמורים להיות מובנים מאליהם. אבל אולי אני פשוט קשה הבנה. לא ברור אם המחקר נערך על ידי Ofsted וזכה לביקרות מצד Becta (הגוף הממונה על שילוב התקושוב במערכת החינוכית), או האם Becta ערכו את המחקר, ואילו Ofsted פרסם, באופן סלקטיבי, רק חלקים ממנו. מה שבטוח, יש ויכוח בין Ofsted לבין Becta על כיצד יש לפרש את הדווח. מבלי להכיר את הנפשות הפועלות, קשה להבין מה קורה.

אבל למרות כל הבלבול הזה, טוב שקראתי עד הסוף. מתברר שיש בדווח מספר נקודות מעניינות מאד. על פי רוב, לא נמצאו הבדלים משמעותיים בהישגים לימודיים בין בתי ספר ששילבו תקשוב לבין אלה שלא, אם כי, בחינוך היסודי היתה עדיפות מסויימת לבתי הספר המתוקשבים. ומה יכול היה לגרום לעדיפות הזאת? במאמר אנחנו קוראים ש:
The report says one of the reasons for the greater gains in primary schools may be that there was more scope for flexibility in the curriculum.

אם אני מבין כאן נכון, יש כאן רמז לכך שכאשר המחשבים והאינטרנט שולבו לתוך הפדגוגיה, התלמידים למדו יותר טוב. אבל ב-Becta כנראה חששו שהשילוב הזה לא היה משהו שהבוחנים מ-Ofsted באמת ניסו לבדוק. שוב מתוך המאמר, כנראה כציטוט מטעם Becta:
"There was a pattern of inspectors disregarding the use of ICT as an integral part of learning across the curriculum and, in some cases, not accepting evidence presented through ICT," the report said.

"Clearly, in ICT-rich schools ICT is no longer 'merely' a curriculum subject but a vehicle for learning across the whole curriculum and this needs to be built into inspection criteria."

אז ללא ספק יש כאן סיפור די מורכב. שני הגופים רוצים להראות שההשקעה במחשבים ובאינטרנט כדאית, אבל הם כנראה אינם מסכימים על כיצד יש להגדיר את ההכדאיות הזאת. ובכל זאת, יש מקום לאופטימיות – מישהו שם מבין שיש לשלב את המחשב ואת האינטרנט לתוך המערכת החינוכית לא על מנת לשפר תוצאות במבחנים, אלא כדי שאלה יהיו חלק אינטגראלי מתהליך הלמידה.

תוויות: ,

יום חמישי, 21 ביוני 2007 

ואם התלמידים היו הולכים בחולצות צמודות לגוף?

יד על הלב, אינני יודע מה צריכים לחשוב על קטע הווידיאו הקצר הזה שמופיע במספר בלוגים. אני פגשתי אותו רק השבוע (הקישור הוא לבלוג בו נתקלתי בו), אבל בדף "המקורי" שלו (יש דבר כזה דף מקורי?) ב-YouTube, מצאתי שהוא נמצא שם כבר מחודש ינואר. (נכון לעכשיו, מצאתי רק שתי גירסאות של הווידיאו הזה ב-YouTube, עם בסך הכל משהו כמו 10,000 צפיות. אפשר להגיד שהוא עדיין לא הפך ל-viral, אבל עם תוכן כזה, כמובן שעוד היד נטויה.)

שוב, אינני יודע אם זאת פרודיה או לא. אמנם חולצות גדולות המכסות את הגוף יכולות להסתיר כלי נשק, ולכן אפשר להבין את הרצון של בתי ספר בקוד לבוש שימנע את הגעתם של תלמידים בלבוש כזה. אבל ההגזמה כאן היא, ללא ספק, מעל ומעבר. הרי הלבוש של אותו תלמיד שבווידיאו אולי מאפשר לו להסתיר כלי הנשק, אבל עם כמות הנשק שיש עליו, הוא לא היה יכול ללכת בכלל, וסביר להניח שמישהו היה שם לב שקיימת בעיה. זאת ועוד: גם מי שמגיע לבית ספר מעונב ובחליפה יכול, די בקלות, להסתיר כלי נשק.

קשה גם לא לשאול האם ה-"פתרון" הוא קוד לבוש הדורש מהתלמידים לבוא לבית הספר בבגדים חושפניים כדי שאפשר יהיה לבדוק אם יש עליהם נשק. ספק אם בתי ספר רבים היו רוצים פתרון כזה שהיה, כמובן, מעורר בעיות נוספות.

ואיך (אם בכלל) כל זה קשור ללמידה והאינטרנט? אפילו אם מדובר בפרודיה, אפשר בקלות, לצערי, להאמין שדרך הטיפול של לא מעט הנהלות בתי ספר, בנוגע למגוון רחב של "בעיות", עשויה להיות דומה לדרך המתוארת בווידיאו. רוצים למנוע את הגעתם של תלמידים לאתרים "מסוכנים"? אולי אפשר להשאיר את המחשבים ואת התקשורת לאינטרנט, אבל, למשל, להחרים את כל המסכים.

תוויות: ,

יום שלישי, 19 ביוני 2007 

כנראה שזה לא רק ענין של האינטרנט

האינטרנט גדוש בדוגמאות של הצעדים שבתי ספר נוקטים על מנת להגן על תלמידים מהסכנות שברשת. לא פעם מתקבל הרושם שמבוגרים רבים מעדיפים לטפל ב-"בעיה" על ידי חסימה גורפת של כל גישה מבתי הספר לכלים של "הרשת החברתית", או אפילו להוציא מהם את האינטרנט בכללותו. בעבר חשבתי שיש משהו מיוחד באינטרנט שמעורר גישה כזאת. נכון, יש גם ערים, ניו יורק למשל, בהן מנסים לאסור על הכנסת טלפונים סלולאריים לתוך בתי הספר, אבל נדמה שהפחד מהאינטרנט גורם לנקיטת אמצעים מוגזמים ממש.

מאמר שהתפרסם השבוע באתר של CNN משכנע אותי שטעיתי. תחת הכותרת: High-fives could mean detention for students in Va. School אנחנו לומדים שיש בתי ספר בארה"ב שמוכנות לאסור על כל מגע פיסי על מנת "להגן" על התלמידים מפני האפשרות של אלימות. המאמר מספר לנו ש:
A rule against physical contact at Kilmer Middle School, about 10 miles west of Washington, is so strict that students can be sent to the principal's office for hugging, holding hands or even high-fiving.

אז אם חשבתי שחסימת האינטרנט כדי למנוע נזק לתלמידים היא פעולה מוגזמת, מה אפשר להגיד על זה? כנראה שבכל זאת הבעיה לא היתה ייחודית לאינטרנט.

תוויות: ,

יום שני, 18 ביוני 2007 

אין סביבו מספיק כתיבה אישית/ציבורית

בגליון החדש של "גולשים בקשר" של האגף לחינוך יסודי מופיע מאמר מעניין העוסק בסוגי כתיבה "חדשים" ומקומם בלמידה ובמערכת החינוך. במאמר "והוא לבדו לומד כאן?" (גירסה של המאמר מופיע גם באתר של הכותב) ג'יי הורוויץ טוען שכלים אינטרנטיים דוגמת בלוגים מחוללים שינוי בהרגלי הכתיבה של תלמידים. הוא טוען שעד היום, למרות היסוד התקשורתי של הכתיבה, תלמידים בבתי ספר עסקו, על פי רוב, בכתיבה לשם הגשת עבודה למורה, או להראות שהם מסוגלים לסכם מידע שנמצא במקור כלשהו. לעומת הכתיבה הזאת, הוא טוען שהיום רווחת כתיבה אחרת, כתיבה שהוא מכנה "כתיבה אישית/ציבורית". הכוונה היא לכתיבה רפלקטיבית שמתפרסמת במקומות ציבוריים – לרוב בבלוגים. הורוויץ טוען שהכתיבה הזאת יכולה להוות בסיס ללמידה משמעותית – גם ברובד האישי, וגם כחלק מלמידה שיתופית.

יש הרבה שאיתו אפשר להסכים במאמר, אבל קשה לא לחוש שהוא סובל מהעדר סביבה שבה אפשר היה ללבן את הרעיונות שבהם הוא דן לפני הפרסום. הורוויץ אמנם מתייחס לכמה מהרעיונות שמופיעים במאמר גם בבלוג שלו, אבל רק במידה די מוגבלת. הבלוג שלו ניזון בעיקר ממקורות בבלוגוספירה החינוכית באנגלית, ולא מתנהל בו דיון מעמיק. הורוויץ טוען שוב ושוב, גם במאמר, וגם בבלוג שלו, שהוא רואה חיוב רב בליבון ציבורי באמצעות בלוגים. למרבה הצער, לא מורגש שנערך דיון כזה על הרעיונות שבמאמר הזה – לא בבלוג שלו, ולא בבלוגוספירה העברית באופן כללי. אין ספק שהמאמר היה יותר טוב לו דיון כזה היה מתקיים.

תוויות: ,

יום ראשון, 17 ביוני 2007 

החובבן, הרס התרבות, והחינוך

ספרו של אנדו קין, The Cult of the Amateur, שהתפרסם החודש, מעורר, כצפוי, את זעמם של חסידי ה-Web 2.0, המזדרזים לקטול את הספר. (חשוב לציין שיש מבקרים, כמו קליי שירקי, שעל אף הביקורת החריפה שלהם, מוצאים לא מעט שכדאי ללמוד מדבריו של קין.) תמצית הטענה של קין נמצאת בכותרת המשנה של הספר: how today’s internet is killing our culture. בכך קין מצטרף לרשימה לא קצרה של מבקרים שחשים שהאתוס של "כל אחד יכול להיות יוצר" שנמצא ביסוד של תפיסת ה-Web 2.0 מהווה סכנה לתרבות איכותית.

גם אם לא מסכימים עם טענותיו של קין, מסנגרי ה-Web 2.0 בחינוך חייבים להתמודד איתן. מי שרואה בחינוך התהליך שבו הדור הבוגר מעביר תרבות מגובשת לדור הצעיר יזדהה עם קין, ולא יראה טעם בכלים כמו בלוגים וויקיים בידי תלמידים. הרי, כלים אלה לכאורה מאפשרים למי שמשתמש בהם ליצור "ידע" ולהביע דעה אפילו אם אין להם הכישורים (או ההכשרה) לעשות זאת. התוצאה הבלתי נמנעת תהיה הידלדלות התרבות.

טענה זאת, כמובן, לא נולדה עם האינטרנט. אי-שם, בתוך כל תפיסה חינוכית הבנייתית אפשר למצוא גרעין של המעטת מרכזיותה של התרבות הנורמטיבית, או אפילו נסיון לעקוף אותה. אולי בגלל זה, כאשר קוראים את הטענות של קין ותומכיו, אפשר לחוש שהביקורת שלהם איננה מכוונת כלפי האינטרנט בלבד, אלא כלפי כל אותן גישות חינוכיות שמאפשרות לתלמידים לגבש תפיסת עולם משלהם. קין הרי יטען שתלמידים שעדיין לא רכשו ידע תרבותי בסיסי אינם בשלים לגיבוש תפיסה משלהם. עליהם קודם כל להתמלא ביותר ידיעות מוסמכות ומוסכמות.

על אף הנטייה לזלזל בביקורת של קין, נדמה לי שתומכי השימוש בכלי Web 2.0 בחינוך די חשופים לה. התלהבות היתר שאנחנו פוגשים אצל לא מעטים מאלה שבעד השימוש בכלים האלה בחינוך תלושה מכל תהליך לימודי של ממש. מתקבל הרושם שחושבים שמספיק להכניס בלוגים וויקיים לתוך מערכת הלימודים, ופתאום התלמידים שלנו יהפכו ליוצרים מדופלמים. לצד האופטימיות הכוזבת הזאת נמצאת גם דלות רעיונית. לא פעם נדמה שמסגנרי ה-Web 2.0 בחינוך חושבים שכלל לא היו תיאוריות חינוכיות לפני האינטרנט. הם אינם מודעים למידה שבה הם יונקים (או צריכים לינוק) מתפיסות חינוכיות הבנייתיות שקיימות כבר מספר דורות.

אם השימוש בכלי Web 2.0 לא יהיה קשור לתפיסה חינוכית בריאה ומוצקה, מה שתלמידים יוצרים באמצעות הכלים האלה יהיה שטחי וריק מתוכן, והכלים הנהדרים האלה לא ישמשו בסיס ללמידה משמעותית. זאת ועוד. אמירות ריקות מתוכן על ההשפעה המהפכנית של בלוגים וויקיים על החינוך רק יחזקו את הטענות של קין.

לאור זה, מעודד לקרוא את התוצאות של סקר שויל ריצ'רדסון העלה בבלוג שלו השבוע. ריצ'רדסון שאל את קוראיו אם לדעתם קהילת תומכי השימוש בכלי Web 2.0 בחינוך צריכה לקרוא את הספר של קין או לא. לריצ'רדסון קוראים רבים (אני מניח שמדובר בכמה אלפים). רק מעטים ענו לסקר שלו – פחות מחמישים. אבל יותר מחצי מאלה בדעה שאין לדחות את טענות של קין על הסף, אלא שצריכים לקרוא את הספר. פחות מה-20% היו בדעה שאין צורך להתייחס לספר בכלל. כאחד שמוצא מעט מאד שאיתו אני יכול להסכים בספר של קין, אני בכל זאת שמח לראות את התוצאות האלו.

תוויות: , ,

יום רביעי, 13 ביוני 2007 

בשביל הערה כזאת, כדאי לחזור למאמר!

לפני חודש התייחסתי כאן למאמר בניו יורק טיימס שעסק באי-הצלחתן של תוכניות לשילוב מחשבים ניידים לתוך בתי ספר. ציינתי אז שאותה הצלחה או אי-הצלחה תלוייה יותר באווירה הכללית בבית הספר מאשר בטכנולוגיה עצמה.

היום מצאתי התייחסות של אלן נובמבר לאותו מאמר. נובמבר מוכר מאד בתחום שילוב טכנולוגיות בלמידה, אבל אינני מרבה לבקר באותם אתרים בהם הוא כותב. אולי בגלל זה פספסתי את ההתייחסות שלו למאמר, התייחסות שהתפרסמה רק מספר ימים אחרי מה שאני כתבתי.

מוזר בעיני שנתקלתי בציטטה של נובמבר רק היום, למרות שהוא כנראה היה מסומן בקורא ה-RSS שלי כבר מספר שבועות. אין לי הסבר לכך, אלא שהדבר כנראה פשוט נשמט ממני. כך או כך, מצאתי קישור לקטע של נובמבר דרך הבלוג של ג'יי פפמן, שאת הבלוג שלו אני כן קורא. פפמן קישר לבלוג של סקוט מקלוד, בלוגר מאד מקובל, אבל לא בין אלה שאחריהם אני עוקב. (מכל זה אפשר להבין ש-"בשם אומרו" די חשוב לי, אבל זה כמובן סיפור אחר. הרי בסופו של דבר, הגעתי לקטע של נובמבר, וזה מש שחשוב כאן.) נובמבר הגיב למאמר בניו יורק טיימס בטענה מעניינת, וגם משכנעת:
First of all we should never call any program a “Laptop Program”. We certainly do not have pencil and paper programs. As soon as a school or district places the focus on the technology I believe it is doomed to fail. The real work is not adding technology to our industrial school design, but reengineering the culture of teaching and learning.

מה אני יכול להגיד! הלוואי וכך אני ניסחתי את הדברים.

תוויות: ,

יום שלישי, 12 ביוני 2007 

שאריות של מידע אישי ברשת, והסיכוי לקבל עבודה

בדרך כלל נושאים הקשורים לסכנות של האינטרנט אינם מעסיקים אותי במיוחד. אין זה אומר שאינני מודע לסכנות האלו, או שאני, חס ושלום, מקל בהן ראש. זה פשוט אחד התחומים שאני מוכן להשאיר לטיפולם של אחרים. ובכל זאת, מצאתי את עצמי מתייחס לנושא כמה פעמים כאן לאחרונה. נדמה לי שהסיבה לכך היא הצטברותן של ידיעות שעוסקות בהרגלי השימוש של האינטרנט אצל בני נוער – ידיעות שמדווחות שוב ושוב שנוכחות אינטרנטית, כולל פרסום של מידע אישי, נעשה לדבר שהוא מובן מאליו אצלם. הנושא של פרסום מידע אישי כתופעה נפוצה היום כן מעניין אותי, ומפני שהוא נחשב גם כמשיק לסכנות, העיסוק באחד הביא לעיסוק בשני.

בפברואר השנה כתבתי פעמיים על המאמר של אמילי נוסבאום, Kids, The Internet, and the End of Privacy (והנה, עשיתי זאת שוב). אותו מאמר בוחן את הרגלי ההתנהגות של צעירים באינטרנט, כאשר הוא מציין שאפשר להבחין בחוסר איכפתיות כלפי המידע האישי שמופיע, ונשאר נגיש, ברשת. לעומת הגישה הזאת של הצעירים, נשמעות טענות של מבוגרים שאומרים "אבל כאשר תחפשו עבודה, יבדקו מה העליתם על עצמכם -MySpace ותצטערו".

אכן, זה יכול לקרות. ובכל זאת, אין זה התסריט האפשרי היחידי. מאמר שהתפרסם השבוע ב-Wall Street Journal (לא פחות!) מתאר אפשרות אחרת. ג'ייסון פריי, שכתב את המאמר, מתאר אפשרות אחרת:
Will the kids who grew up with the Net (let's call them After Netters) become more like their elders (let's call them Before Netters) as they take on full-time jobs, relationships, children and the other stuff of adult life? Having once craved attention, will they now shun it? Or will they continue to live their lives in public, chronicling their ups and downs in ways their elders will find befuddling and disturbing?

Today, it's pretty obvious that having the HR guy at your prospective employer find photos of college beer bongs isn't a good idea. But that Before Net guy running HR isn't going to be in his job forever. Before too long he'll give way to an After Netter with an old MySpace page of her own out there for anyone to find. Will she conclude drunken snapshots are a sign of bad judgment and hire someone else? I very much doubt it.

במילים אחרות, העולם משתנה, ויש סיכוי די טוב שמה שהמבוגרים של היום רואים כחסרון ייחשב ליתרון אצל המבוגרים של מחר. אינני יודע, ובוודאי עדיין מוקדם מדי לקבוע. אבל אם עיתון כמו ה-Wall Street Journal, הקשור כל כך לעולם העסקים, יכול להתייחס ברצינות לסברה כזאת, נדמה לי שכדאי שגם בתי הספר יעשו זאת. הרי ממש לנגד עינינו הנורמות משתנות. פריי מציין, בצדק, למשל, שפעם השימוש בטלפון (נייח!) אצל בני נוער כדי לנהל שיחות חולין נחשב פסול או לפחות לא רצוי.

לקראת סוף המאמר, פריי כותב שבהחלט אפשר להבין את הרצון של אדם שהתבגר למחוק פרטים מחייו מתקופה מוקדמת יותר שמופיעים ברשת. אבל הוא מוסיף:
increasingly there's something odd about a person who seems to leave no Google trace.

וככל שההגדרה הציבורית של "פרטי" תמשיך להשתנות, יהיה יותר ויותר קשר לדבר עם בני נוער על הסכנות שבפרסום פרטים אישיים באינטרנט אם לא נכיר גם ביתרונות שבפרסום הזה.

ובכל זאת, יש דברים שכנראה פשוט אינם ברורים לבני נוער, כפי שבא לביטוי בתרומה של אחד הקוראים לפורום הדיון שנפתח בעקבות המאמר:
The problem is that the generation that has grown up with the Internet may have access to the world, but they still think parochially, either just about their high school or college campus. When my sister- in-law recently confronted her daughter about about some postings and photos on MySpace that might give some prospective employers the wrong idea about her, my niece was shocked and said, "but that's private!"

נדמה לי שתגובה כזאת ממחישה שיש צורך בלא מעט הסבר והדרכה, אבל בכל זאת (נכון, אני חוזר על עצמי), אין שום ספק שהגבולות מטשטשים, ואם ה-Wall Street Journal יכול להבחין בעובדה הזאת, כך גם החינוך יכול, וצריך, לעשות.

תוויות: ,

יום ראשון, 10 ביוני 2007 

סטנדרטים? אי אפשר איתם, ואי אפשר בלעדתיהם?

אינני בטוח בדיוק מתי הדברים התחילו להתפרסם, אבל בשבועות האחרונים נתקלתי כמה פעמים בהתייחסויות שונות לסטנדרטים החדשים לשליטה בטכנולוגיה של ה-ISTE. הסטנדרטים האלה אמורים להתפרסם רשמית, כנראה, בכנס ה-NECC בסוף החודש הזה.

הסטדנרטים האלה הם גירסה חדשה לסטנדרטים שהתפרסמו לראשונה לפני קצת פחות מעשור. בסטנדרטים הקודמים הניסוח התמקד בשימוש בטכנולוגיות. כמעט בכל שש הקטגוריות שהוגדרו, ניסוח הסטנדרט התחיל:
Students use technology to …

לעומת זאת, הסטנדרטים החדשים מדגישים את השימוש בטכנולוגיה כחלק אינטגראלי של כלל מיומנויות הלמידה של התלמיד. דייוויד ורליק, שהשבוע כתב על הסטנדרטים האלה בבלוג שלו, מציין:
In the beginning, there was technology — and there was the urge to teach how to do technology. Possibly this came out of our own lack of confidence with the new information and communication tools, but a set of standards that itemized and specified machine-oriented skills was what we got, and it’s what we needed. They were clear, and it was easy to imagine teaching children how to boot up a computer and access the Web.

לטעמו של ורליק, שינוי הדגש הזה הוא דבר חיובי מאד. אבל השינוי הזה גם מעורר אצלו אי-נחת מסויים:
The problem that’s been scratching at my nerves is “What does this look like in the classroom?”… Well, picturing some of this in the classroom is not difficult. But some of it is hard. It sounds too big!

במילים אחרות, כאשר המורה בכיתה מנסה ליישם את הסטנדרטים האלה, הוא עשוי לשאול: "אבל באיזו כיתה התלמיד צריך ללמוד ליצור טבלה בוורד?".

כאדם שבאחד הכובעים שלו נגע, יותר מרק נגיעה קלה, בהכנת סטנדרטים בשימוש במחשב, אני יכול להבין את הקושי הזה. מצד אחד המטרה היא השילוב של טכנולוגיות בלמידה בהתאם לצרכים, והצרכים האלה אינם נקבעים לפי גיל או כיתה. אבל מצד שני, שוב ושוב המורים מבקשים הנחיות ברורות בנוגע להקניית מיומנויות שונות. בתגובות למאמרון של ורליק מורה אחת כותבת:
I, too, have been referencing the new standards and also feel that they are difficult to digest. I have spent time with the draft version, trying to note in the things we are currently doing with kids so they’ll make more sense to teachers. I have my fingers crossed that ISTE will be releasing grade level indicators for the refreshed standards, as were available with the previous version.

אבל אולי יותר מעניין מההערה הזאת עצמה, היא התגובה שעליה שנשלחה על ידי גרי סטייגר, כנראה אחד ממנסחי הסטנדרטים החדשים:
With all due respect, why are you looking to an anonymous committee to tell you what to teach, especially at grade levels? Do you really require such granularity?

Any such proclamation is bound to be deliberately vague (to work everywhere) and arbitrary. If some set of standards says that digital video is a 6th grade activity does that mean that kindergarteners cannot make movies prior to learning to write, despite the evidence that it may be a beneficial tool for storytelling?

It’s time for us to take responsibility for what we teach without depending on buying random lists of stuff from others.

(לפני כשבוע התפרסם ראיון שסטייגר ערך עם דון קנזק, מנכ"ל ה-ISTE, בו הם דנים על תהליך הכנת מסמך הסטנדרטים החדש. בראיון מתייחסים לשינוי בסביבות הטכנולוגיות והמידעיות שהובילו לצורך בניסוח מחודש של הסטנדרטים. הדיון בהחלט מעניין ומעמיק. בסיומו מעלה מספר התייחסות אישיות לסטנדרטים החדשים.)

אני מודה, קשה לי עם התגובה של סטייגר לאותה מורה, ולא מפני שאינני מסכים איתה, אלא דווקא מפני שאני משוכנע שהיא נכונה. אם מישהו מצייר קוים כלליים לקידום השימוש במחשב אצל תלמידים, עצם הכלליות של הקווים האלה פותחת את האפשרות, אולי אפילו החובה, של כל מורה "לקחת אחריות" על מתי להקנות את השימוש בכלים שונים. אבל אם מישהו טורח לכתוב סטנדרטים, הגיוני לחשוב שאותם סטנדרטים לא יהיו "קוים כלליים" אלא הרבה יותר ברורים וממוקדים. לכן, אם כל הכבוד לסטייגר, שעשה עבודה יפה מאד, קשה לי להבין שהתוצאה (הנוכחית) היא באמת "סטנדרטים". (וחשוב אולי להוסיף שסטייגר שואל למה מורים פונים לוועדה אנונימית כדי לקבל הנחיות, אבל נדמה לי שזאת בדיוק מה שה-ISTE מתכוונת שמורים יעשו.)

ורליק, מצידו, מנסה לבחון כיצד הניסוח החדש מתחבר לאורינויות החדשות שעליהן הוא מרבה לכתוב. ורליק מתאר ארבעה מיומנויות יסוד שלדעתו נגזרות מהניסוח החדש של הסטנדרטים, כאשר כולן מתחילות באות e (לעומת שלוש המיומנויות המסורתיות באנגלית הקשורות לאות r) :
  • Exposing the value of information is very closely aligned with Information Fluency.
  • Employing information requires the creative use of information tools, inventing solutions to new problems, and thencritically examining the results.
  • Expressing ideas is entirely about communication.
  • Ethics is responsibility, and, in my mind, that’s what digital citizenship should be about - learning to use information responsibly.
None of this happens without the tools. They are not the outcome, but the avenue, and the avenue is constantly changing.

אני בטוח שקיימות לא מעט דרכים נוספות לנסח את הדברים, אבל אין ספק שהניסוח הזה של ורליק מאפשר לנו לשים את הדגש ביכולת של התלמיד להתמודד עם הנוף המידעי החדש שלתוכו הוא גדל. עם או בלי סטנדרטים, זאת תרומה חיובית.

תוויות:

יום שבת, 9 ביוני 2007 

מורים, תלמידים, טכנולוגיה, וסיפור נהדר

די נהוג שמורים שמשתמשים בבלוגים בכיתות שלהם מתקשרים עם כיתות אחרות, שגם בהן יש בלוגים, כדי שהתלמידים (או לעתים קרובות יותר, המורים) יכתבו תגובות. המלאכותיות בתהליך הזה די מאכזבת. הרי התלמידים זוכים לתגובות לא מפני שמישהו חיפש כתיבה מעניינת ונתקל בכתיבה שלהם, אלא מפני שהמורים עשו להם פרסומת. אבל לפעמים בלוגים של תלמידים נקראים מפני שתלמידים אחרים באמת "מגלים" אותם. דוג נון מספר סיפור כזה על הכיתה שלו. זה בפני עצמו עושה את הסיפור למעניין מאד, אבל לדעתי, הוא מרגש מסיבה אחרת.

נון (שמלמד באלסקה) פותח עם דיווח על כך שמורה אחר, מארק אלנס (שמלמד בסיאטל, ושינגטון) כתב בבלוג שלו על כך שבשעת הקריאה השקטה בתחילת היום של כיתתו, התלמידים שלו קראו סיפורים שתלמידיו של נון כתבו. מתברר שהתלמידים של נון רצו לכתוב סיפורים הקשורים לדמויות פוקימון. הדבר לא כל כך נראה לנון, והוא ניסה לעודד אותם לכתוב דברים אחרים. זאת ועוד, מפני שלא היה לו שום קשר לפוקימון, הוא אפילו לא היה יכול לעזור להם באיות השמות שאותם הם רצו לכתוב.

לשם כך, הם הגיעו לדפי הוויקיפדיה על פוקימון. שם הם יכלו לבודק את האיות, ולמצוא קישורים למידע נוסף. היו גם תלמידים שהתחילו להתעניין בערכים אחרים בויקיפדיה, והוא נעשה למקור חשוב לקריאה שלהם. נוצר מצב שבו המורה אולי לא מצא ערך רב בכתיבה שמשכה את התלמידים, אבל בכל זאת היה בזה ערך לא מבוטל. נון מוסיף:
When we got noticed in the local newspaper, I put the Statcounter code on one of the template files to track our visitors. I was amazed to see how many people visited the kids site. Lots more than read this blog, as a rule. And they generally find the site with Google searches for things like the strongest pokemon in sinnoh, or pokemon how to get to outer space. It seems that my fourth-graders created something there’s a demand for, even if I couldn’t appreciate or understand it. What do I know?

ומתברר שבדרך הזאת התלמידים של אלנס מצאו את הבלוגים של התלמידים של נון. הוא כותב שהרגלי הקריאה של התלמידים שלו עוברים שינוי. אלנס, כמו נון, לא כל כך אהב את זה. הוא אפילו לא היה משוכנע שהתלמידים באמת קראו. הוא כותב:
For instance, there was this real excitement over reading about (ahem, looking at the pictures of) different Pokemon characters on Wikipedia. This wonderful discovery came from reading some of the posts from Doug Noon's fourth grade bloggers. So I watched for a couple of days, finally put my foot down, and said, no more just clicking on this or that to just see pictures of the different characters. Get off Wikipedia, for goodness sake. Kind of like a teacher might not allow somebody to "read" Where's Waldo? day after day.... Know where those boys eventually wound up? - reading and rereading the posts on Pokemon from Doug's kids.

אז מה אנחנו לומדים מכל זה? מלבד סיפור נהדר, אינני בטוח. אבל מופיעה בסיפוריהם של שני המורים נקודה מעניינת מאד בנוגע לחינוך – לא תמיד מה שמתכננים הוא הדבר שיוצר את הניצוץ של למידה. לא פעם, אותו ניצוץ מגיע ממקום בלתי-צפוי. לאינטרנט, לבלוגים, ולוויקיפדיה יש מקום בסיפורים האלה. ספק עם היה קורה משהו ללא היכולת להגיע למקורות מעניינים מחוץ לכיתה, או ללא האפשרות למצוא סיפורים שתלמידים אחרים פרסמו. אבל עוד יותר חשוב, אנחנו קוראים כאן על שני מורים שהיו מוכנים ללכת לאן שהתלמידים שלהם רצו להוביל אותם, גם כאשר הדבר לא כל כך נראה לכם, ולעזור להם להפיק מזה למידה משמעותית.

תוויות: ,

יום שישי, 8 ביוני 2007 

אז מה אם כבר קראנו משהו מאד דומה?

לפני מספר ימים קראתי מאמרון של ג'ף אוטכט ב-Techlearning blog שעורר הרהורים טיפה מוזרים אצלי. כבר קישרתי כמה פעמים בעבר למאמרונים של אוטכט. הוא אמריקאי שמלמד, נכון לשנה הזאת, בשנגהיי שבסין. אוטכט קורא למאמרון שלו Back to Basics והוא כותב:
It is easy to get caught up in all the fanfare about blogs, wikis, social-network sites, podcasts, vodcasts, and the latest Web 2.0 tools. However, let us not forget what it is we are really after.

ומה הם הדברים שאנחנו באמת רוצים להשיג? לשם זה, אוטכט מצטט מדייוויד ג'ייקס, שגם הוא כותב ב-Techlearning blog. לפי ג'ייקס, מה שאנחנו רוצים שהתלמידים שלנו יהיו מסוגלים לעשות הם:
Be able to Connect
Be able to Create
Be able to Communicate
Be able to Collaborate

אני בטוח שאפשר לנסח את הדברים אחרת, אבל גם בניסוח הזה, הדברים די מקובלים עלי. הרי, הוא רוצה שתלמידים יהיו מסוגלים ללמוד. אם כך, מה היה מוזר במאמרון של אוטכט?

מה שמוזר כאן הוא בכלל הצורך לחזור, שוב, על האמיתות האלו. מה שאוטכט כותב איננו שונה ממה שציטטתי יותר מפעם מדברים של טרי פרידמן (שגם הוא כותב ל-TechLearning Blog). ואם כן, יש טעם לשאול למה גם הוא צריך להגיד את הדברים האלה. אם אוטכט היה בלוגר חדש שמפלס לעצמו דרך בתוך הבלוגוספירה החינוכית היה הגיוני שהוא יכתוב דברים שרבים אחרים כבר כתבו. אבל הוא איננו חדש, אלא שם מאד מקובל. הוא וודאי קרא דברים דומים אצל בלוגרים אחרים (ואפילו כתב דברים לא כל כך שונים בעצמו). האם אין כאן פשוט תוספת של מילים מיותרות, בסביבה שהיא כבר כבדה מאד, אם לא כבדה מדי, במילים?

נדמה לי שיש תושבה, ואפילו טובה, לשאלות האלו – תשובה היונקת מהאופי של הכתיבה לבלוג. לעתים קרובות בלוגים משמשים לנו לתיבות תהודה. הם מאפשרים לנו להשמיע את המחשבות שלנו ברבים על מנת לבחון כיצד הם מתקבלים. (וגם כאשר איננו זוכים לתגובות למה שאנחנו כותבים, הפרסום בלבד, ההזדמנות לקרוא את מה שכתבנו במרחב ציבורי, יוצרת עבורנו את התהודה הזאת.) אבל הפרסום הזה איננו רק מבהיר את המחשבות שלנו לציבור. הוא עושה זאת גם לעצמנו.

קשה לחשוב על מחשבה "מקורית" שצמחה מתוך הראש שלנו מבלי שלפחות בחלקו ינקנו אותה מאחרים. אין בכך פסול, ואין בכך בושה. לא פעם, כאשר אנחנו מנסים לבטא את המחשבות האלו בתוך הראש הן עדיין מעורפלות; עדיין לא רכשנו אותן ממש. כאשר אנחנו כותבים אותן הן הופכות להיות חלק מאיתנו. אנחנו מבינים אותן באופן מלא יותר. אין זה תמיד מספיק שאדם שאנחנו מעריכים כתב דברים משכנעים, דברים שאיתם אנחנו מסכימים, או מזדהים. רק כאשר אנחנו כותבים אותם בעצמנו, הם נעשים לשלנו. אוטכט, כמו כל בלוגר רציני, איננו כותב רק לקהל קוראים. הוא כותב להבהיר את המחשבות שלו לעצמו. ולכן, מה שהוא עשה לגיטימי לגמרי, ואפילו הגיוני.

תוויות: ,

יום חמישי, 7 ביוני 2007 

ניצול צפוי של במת הפרסום הזאת

כמעט מדי חודש אני מנצל את המרחב הזה לשם קצת פרסום אישי. נדמה לי שאחרי שכבר עשיתי את זה מספר פעמים, אין צורך לתרץ את המנהג. הרי, אני כותב במספר מסגרות, ולפעמים יש טעם לקשר בין המסגרות האלו.

וכל זה כמבוא קצר לעובדה שהמהדורה ה-131 של הבוידם התפרסמה לפני מספר ימים. גם הפעם יש לה קשר – אם לא ישיר, אז לפחות עקיף – לנושאים שבהם הבלוג הזה עוסק. דווקא הפעם אפשר להגיד שהוא עוסק במידענות – ביכולת, או באי-היכולת, של מי שדרך חיפוש ברשת מוצא מאמרים שאני כותב להחליט בכוחות עצמו אם מה שאני כותב הגיוני או לא.

Just who do you think you are?
Column No. 131 of the Boidem
על השאלה אם חשוב להסביר שאתה יודע על מה שאתה מדבר

וכמו בעבר, אם מישהו רוצה להגיב, אפשר גם כאן, בעברית, או באנגלית.

תוויות: ,

יום שלישי, 5 ביוני 2007 

האם בכלל אפשרי נאום סיום שנה שאיננו מיחזור?

לפני מספר ימים הניו יורק טיימס פרסמה ידיעה קצרה על נאום סיום השנה שנשאה מפקחת מחוז במערכת החינוך של ניו ג'רסי. המפקחת הוזמנה לברך תלמידים מצטיינים והשתמשה, כמעט מילה במילה, בדוגמה של נאום שהיא מצאה באינטרנט.

המפקחת תירצה את המעשה שלה בדרך די מעניינת (מתוך מאמר על הנושא, מעיתון בניו ג'רסי):
"It wasn't done maliciously," she added. "It wasn't done to try to take someone else's words for my own."

Calabro said she didn't tell the students she was delivering a speech posted on the Web site About.com because "it didn't even dawn on me to give credit, because it was a public speech, and this was a sample" speech.

The Web site where she found the speech "didn't say I could use it, but it didn't say I couldn't use it," Calabro said. She also said she consulted an attorney, whom she declined to name, and was told she did nothing illegal.

אז הכוונות היו טובות, וכזכור, אף אחד לא אמר שאסור לה להשתמש בנאום. אבל בכל זאת, באתר בו המפקחת מצאה את הנאום יש יותר מרמז בנוגע לסיבות שהנאום בכלל מופיע שם. הנאום הוא הדף השלישי מתוך שלושה המוקדשים ל-Effective Speech Writing. אחרי שני דפים שעוסקים ברעיונות שהם מתאימים לנאומים של סיום השנה, כותבת הדפים מביאה את הנאום שהועתק כדוגמה. לפני-כן היא מציינת:
Speechwriting is all about knowing your audience and addressing their concerns. Leave your audience with something about which to think. Include humor and inspirational quotes. But make sure that each of these are integrated into the whole. Study the great speeches of the past to find inspiration. The joy that you will feel when you have given a speech that has inspired people is amazing and worth the effort. Good luck!

מקריאת המילים האלו קשה לא להתרשם שהכוונה של הכותבת היתה לעודד נואמים פוטנציאליים לכתוב נאומים בעצמם.

אז מה אנחנו אמורים להסיק מכל זה? קודם כל, צריכים לציין שהמפקחת כנראה ממלאת את תפקידה כראוי. לפחות מתקבל הרושם שתלמידי המחוז רוכשים מיומנויות שימוש באינטרנט. הרי לקיחת הנאום התגלתה על ידי תלמיד:
A student who attended the ceremony recognized some of the passages in the speech and checked it against the Web site.

מה עוד? סביר להניח שבשנה הבאה התלמידים במחוז יקבלו מספר שיעורים בנושא של העתקות. יספרו להם שאין לקחת חומרים של מישהו אחר תוך יצירת הרושם שהם שלך. אינני יודע כיצד בשיעורים האלה יסבירו לתלמידים את ההבדל בין הנאום שהמפקחת נשאה לבין מסירת עבודה מהאינטרנט בשמו של התלמיד שמוצא אותה, אבל אני מניח שהמורים ימצאו דרך לעשות זאת. (וחשוב לזכור שכמה מהנאומים המפורסמים בהיסטוריה המודרנית לא נכתבו על ידי הנואמים עצמם, אלא על ידי כותבי נאומים מקצועיים. ובכל זאת, זוכרים את הנאומים כאילו הם של אלה שנשאו אותם, ולא של הכותבים שפעלו מאחורי הקלעים.)

בסופו של דבר, מדובר בסיפור פיקנטי, אך לא יותר מזה. גם אם לא משתמשים בנאום של מישהו אחר, ספק אם אפשר להגיד משהו מקורי בנאום של סוף השנה בבית ספר. הנאום המועתק היה, לטעמי לפחות, נאום די טוב. אבל הוא היה גנרי למדי, מלא בכל אותן מליצות שכולם מצפים לשמוע בנאום כזה. דווקא מפתיע שתלמיד גילה את ההעתקה – לא מפני שהוא ידע לחפש אותו באינטרנט, אלא מפני שהוא, והאחרים שנוכחו, בכלל הקשיב מבלי להרדם.

תוויות:

יום שני, 4 ביוני 2007 

אין פתרונות קלים

כאשר יש לי צורך במנה בריאה של גישה ומפוקחת כלפי התנהגותם של בני נוער בסביבה האינטרנטית, אני יודע שאפשר לפנות לאנסטסיה גודסטין. גודסטין כתבה את הספר Totally Wired, והיא כותבת בלוג הנושא את אותו השם – בלוג שלרוב מכוון כלפי הורים ומורים. היא איננה מתכחשת לסכנות שאורבות לבני נוער ברשת, אבל יש בכתיבה שלה שיקול דעת שאיננו פוגשים, בדרך כלל, בכלי התקשורת הרשמיים. היא מביאה נתונים שעוזרים לנו להבין שעל פי רוב, תוך כדי ההתבגרות ה-"רגילה" שהיא מנת חלקו של כל דור, בני הנוער של היום מתמודדים עם הסביבה האינטרנטית, ועם המציאות החדשה שלתוכו הם גדלים, ברצינות ובתבונה.

לפני כשלושה שבועות גודסטין דיווחה על מושב של ועדת משנה של הקונגרס האמריקאי שעסק בסכנות לבני נוער באינטרנט:
At a recent panel in D.C. called: Just The Facts About Online Youth Victimization, the top researchers in the field basically debunked the stranger danger fear as being greatly exaggerated, painted a clearer picture of who is really at risk, and admitted while the fear-based approach has been working in terms of teens being more careful and using more enhanced privacy settings, it probably should be retired.

קראתי על המפגש הזה (הטקסט המלא, וגם וידאו, נמצאים ברשת) לפני כמה שבועות במספר בלוגים, אבל לא זכור לי שקראתי עליו בעיתונות הרשמית – לא בחו"ל, ולא בארץ. ויש בכך, כמובן, אישור לטענה של גודסטין שהעיתונות מגזימה בנוגע לסכנות. יש צורך לחנך לזהירות ולשמירה על פרטיות, אבל לפי המומחים שהשתתפו בפורום שעליו גודסטין מדווחת, הסכנות אינן מצדיקות את הפאניקה שהמדיה מבקשת ליצור.

לפני שבוע גודסטין כתבה על המקרה של תלמידת תיכון, ספורטאית מצטיינת, שגילתה שהתמונה שלה שמישהו שהיא לא הכירה העלה לרשת, "זכתה" לעשרות אלפי צפיות. אין ספק שהסיפור די מדאיג, ובוודאי מדובר במצב מביך ולא נוח לאותה תלמידה. גודסטין איננה מביאה פתרונות קלים. להיפך, היא מודה שאין לה פתרונות:
I wish I had some tips to offer on how to prevent this sort of thing from happening. The reality is that in today's totally wired world, your digital image just isn't your own -- especially if it's being taken by someone else (including the media). Once it's online, this type of internet celebrity is possible whether you asked for it or not. The most you can do is just be aware that this can happen and be prepared to deal with it if it does.

כמו גודסטין, הייתי מעדיף לו היא יכלה להציע דרך פעולה ברורה לטפל בבעיה. אבל ברור לי, כמו שברור לה, שבעיות מהסוג הזה הן חלק מהמציאות האינטרנטית שלנו היום. מבחינתי, העובדה שהיא מודה שהיא איננה יכולה לשלוף פתרון דווקא די מעודד.

תוויות:

יום ראשון, 3 ביוני 2007 

סיבה לאופטימיות – אפילו יותר מזעירה

דייוויד ורליק כותב בלוג שלו על סקר זעיר שהוא ערך לאחרונה. ורליק מנהל מערכת של בלוגים חינוכיים (אם כי קשה להבין מתי יש לו זמן לפרויקט הזה בין כל יתר העיסוקים שלו). המערכת שלו די מבוקרת – מורים, למשל, צריכים לאשר תגובות למאמרים של התלמידים.

וארליק פנה למורים שמשתמשים במערכת שלו עם מספר שאלות, וקיבל 50 תשובות. הוא מציין שהוא איננו מקצוען בעריכת סקרים, ולכן אין הוא מזדרז להסיק מסקנות. כמו-כן, 50 משיבים איננו מספר גדול. עם זאת, קשה לא להתרשם.

ורליק ביקש לדעת אם בעקבות השימוש בבלוג תלמידים נהנים יותר לכתוב. התשובה היתה חיובית ביותר – פחות מ-10% חשבו שההנאה לא גדלה, ואילו כל היותר הסכימו (בערך 25%), או הסכימו מאד (בערך 65%) עם האמירה. בנוסף, 80% מהמורים ציינו שהם חשים שכאשר התלמידים שלהם כותבים לבלוג הם מקפידים יותר על הכתיבה שלהם. זאת ועוד – כמעט כל המורים ציינו שאותה הקפדה בכתיבה באה לביטוי לא רק בבלוג, אלא שהיא משתקפת, בעקבות הכתיבה לבלוג, במשימות הכתיבה של התלמידים באופן כללי.

כל הנתונים שורליק מביא מעניינים, וכדאי להציץ במאמרון במלואו. אפשר, כמובן, לטעון שעצם העובדה שהמורים שמשיבים לשאלון פתחו בלוגים כיתתיים במערכת של ורליק מבטיחה תוצאות "חיוביות". הרי קל מאד "סתם" לפתוח בלוג עבור תלמידים, ואילו השימוש במערכת של ורליק דורש כוונה ורצון. וכמובן, אולי יש מורים שפתחו בלוגים במערכת הזאת אך זנחו אותם מפני שהעסק לא הלך, והמורים האלה כמובן גם לא ענו על השאלון.

ובכל זאת, יש כאן נתונים מעודדים ביותר. אפשר לקוות שבשנת הלימודים הבאה גם בישראל יהיו מערכות כמו זאת של ורליק שיאפשרו למורים לעבוד בבלוגים עם התלמידים שלהם – ולהשיג תוצאות דומות.

יום שישי, 1 ביוני 2007 

בעיה אמיתית, אבל עדיין לא בוערת אצלנו

בזמן האחרון הופיעו די הרבה מאמרונים מעניינים בבלוג הקבוצתי Techlearning blog. זה לא צריך להפתיע, בהתחשב בעובדה שמספר אנשים חכמים, בעלי נסיון רב, כותבים לבלוג הזה. אבל המאמרון של סטיב דמבו שהתפרסם שם אתמול מעניין במיוחד מפני שאפשר לחשוב שיש בו מידה לא קטנה של גול עצמי. דמבו כותב:
I was asked by a teacher the other day how I continued to find new tools and technologies that can be used for education. She didn't believe me when I told her that I learned about most sites through fortune cookies, so I confessed the truth.

I don't just read educational blogs.

הנימוק של דמבו להמנעות הזאת די משכנע:
I generally agree with what most people have to say on those blogs. I have a vast amount in common with my fellow EduBloggers, and while reading what they have to say is comforting and affirming, it doesn't always challenge my current thinking and ideas.

במשך חלק נכבד משנת הלימודים שמתקרבת לסיומה ניסיתי לדרבן לא מעט מורים להקדיש זמן לקריאת בלוגים חינוכיים (וגם לכתוב בלוגים בעצמם, אבל זה כבר סיפור אחר). ההצלחות שלי היו די מצומצמות. אני משוכנע שזה לא היה מפני שהמורים שאיתם נפגשתי היו עסוקים בקליטת רעיונות ממקורות שנמצאים מחוץ לתחומי העניין שלהם. אשמח לגלות שהם קוראים בלוגים, אבל לא של מורים אחרים, אבל ספק אם כך מצב הדברים.

נכון לשנת הלימודים הזאת, אנחנו עוד רחוקים ממצב שבו הקריאה בבלוגים תהיה תרגיל מיותר בחיזוק הדעות שכבר קיימות אצלנו בנוגע לשילוב של טכנולוגיות שונות בתהליך הלמידה, דעות שהן מקובלות במרחב החינוכי הרחב. אני דווקא מייחל ליום שבו הבעיה האמיתית שדמבו מתאר תהיה בעיה שמציקה גם לנו כאן בארץ. נכון להיום, יש בטענה של דמבו יותר מאשר רק גרעין קטן של אמת, אבל לצערי, בארץ אנחנו עוד רחוקים ממצב שבו זה צריך להדאיג אותנו.

תוויות: ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates