יום ראשון, 27 במרץ 2011 

אם רוצים, אפשר ללא נייר

לפני מספר ימים משהו השתבש בתקשורת בין המחשב שמולו הבנים יושבים לבין המדפסת שמחוברת אליו. כתוצאה מכך המדפסת לא פעלה נכון. בדרך כלל אני יכול להסתדר בלי מדפסת, אבל אתמול, במוצאי שבת, נדב מסר לי, בשוויון נפש אופייני, שלמחרת עליו להגיש עבודה שצריכה להיות מודפסת. מיד חבשתי את הכובע של אבא אחראי והחלטתי להתקין את הדרייברים של המדפסת במחשב אחר ולהעביר את המדפסת אליו. תוך עשרים דקות המדפסת היתה מותקנת, ותוך חצי שעה העבודה היתה מודפסת. ובמהלך כל המבצע הזה לא עצרתי לרגע לשאול את עצמי למה הוא צריך להגיש עבודה מודפסת במקום כקובץ דיגיטאלי.

פול מונהיימר מראה שזה לא צריך להיות כך. מונהיימר מדווח בבלוג שלו על הקבצים הרבים שתלמידיו שלחו לו במסגרת פרויקט כיתתי בנושא ימי הביניים. הוא כותב שהוא החליט לאפשר לתלמידיו להגיש טיוטות לבדיקה ולעריכה, וגם את העבודות עצמן, בצורה דיגיטלית. עבורו זה היה נסיון ראשון, והוא ציפה שרק מספר קטן של תלמידיו יבחרו בדרך הזאת. הוא גילה שהיא היתה הרבה יותר פופולארית מאשר הוא ציפה:
What began as a trickle on January 18th, was a full blown flood by March 2. Kids learned how to take screenshots of websites (quiz results), turn on and use document reviewing in Word (and Pages and OpenOffice!), and attach both text and graphic files in email. By the end of the project, I was looking at around 75 emails a day from a class of 62 students. When the project finally ended, I checked my project folder to find 1329 emails. As a class, students had saved over 2 reams of paper!
כמובן שלא מדובר רק בחסכון של נייר. המעבר לדיגיטאליות הביא איתו שינויים נוספים. מונהיימר מצא שעליו לבדוק את הדואר שלו לעתים הרבה יותר קרובות מאשר הוא היה רגיל. הוא גם למד דברים לא כל כך צפויים על הרגלי העבודה של תלמידי כיתה ז' – מסמכים רבים נשלחו אליו אחרי חצות, למשל.

חשוב להוסיף כאן שלפי התיאור של מונהיימר הוא לא הקדיש זמן בכיתה להוראת מיומנויות דיגיטאליות. במקום זה הוא הזמין את תלמידיו לשלוח לו את העבודות, והם אימצו לעצמם דרכים שונות לעשות זאת. סביר להניח שהתלמידים כבר ידעו לשלוח קבצים מצורפים, ושהם העבירו ביניהם מידע על אמצעים לצלם את המסך, לעקוב אחר שינויים, ועוד.

אינני בטוח שיכולתי לעמוד בעומס של מעל 1300 דברי דואר מתלמידים כמו שעשה מונהיימר. אבל אם מצליחים להתגבר על העומס הזה, נדמה לי שעל אף הנכונות הבלתי-מוסברת שלי להזדרז לשלוח מסמך למדפסת, מהסיפור שלו אנחנו למדים שאם רוצים, אפשר בקלות לוותר על הנייר בכיתה.

תוויות: ,

יום ראשון, 20 במרץ 2011 

לא מדובר רק ברעיון נחמד

בסוף החודש הקודם כתבתי כאן על הדילמה שמולה הנרי ג'נקינס ניצב כאשר הוא ערך שינוי קטן בארגון קורס שהוא מלמד. במקום להכין חוברת מודפסת של פרקי הקריאה של הקורס ג'נקינס החליט להעלות את אלה לאתר הקורס, והשינוי הקטן הזה גרר אחריו מספר שאלות גדולות. ג'נקינס מסר לכיתה שהמבחן בקורס ייערך עם ספרים פתוחים, ועלתה השאלה: אם פרקי הקריאה נמצאים במחשב, האם "מבחן עם ספרים פתוחים" צריך להיות גם "מבחן עם מחשב פתוח". מכאן עלתה שאלה נוספת – אולי המבחן צריך להיות "מבחן עם אינטרנט פתוח", ואולי אפילו מבחן שיתופי שבו הסטודנטים עובדים יחד כדי להפיק תוצר מסוג אחר. הסוגיות האלו מרכזיות לשינויים שמתרחשים בחינוך היום, וג'נקינס איננו, כמובן, היחיד שמתמודד איתן.

כחודש אחרי פרסום המאמרון של ג'נקינס, גם קתי דייווידסון, שמלמדת באוניברסיטת דיוק, כתבה על נושא המבחנים, ובמיוחד על האפשרות של מבחן שיתופי. דייווידסון העירה:
Jenkins notes that that simple question, implying the possibilities of collaboration and interaction and teamwork among the students, changes the paradigm of twentieth-century learning. Once you allow students to work together towards an answer, the whole idea of standardized testing, individual achievement, bell curves, and class ranking goes out the window.
אכן, יש כאן ערעור על מוסכמות שהן ביסוד החינוך, והדרך שבה נהוג להעריך הישגים לימודיים. אבל המשפטים של דייווידסון נקראים כמניפסט, כהבעת תקווה, ולא כתכנית ישימה. דייווידסון ידעה זאת, והחליטה שעליה לא רק לדבר, אלא גם לעשות. היא החליטה שמבחן אמצע הקורס בשני קורסים שהיא מלמדת יהיה מבחן שיתופי. היא נתנה לסטודנטים (כ-15 בכל קורס) שלושה ימים לכתוב ולערוך חיבור שיתמודד באופן קוהרנטי עם הנושאים שנלמדו בקורס.

דיווידסון מתארת חלק מהתהליך שהסטודנטים עברו, ואין ספק שמדובר באתגר מרתק:
The previous three days had seen ferocious activity, debates so smart and candid they made my eyes smart, discussions so real and urgent I knew these students would never forget this experience. They had written thousands -- thousands -- of words in answer to my innovation challenge to write and answer their own exam question, to debate it on Google docs, and then come up with a coherent, logical, synthesizing, overview essay that they felt comfortable blogging to a public site.... But sixteen students co-writing a coherent essay on a Google Doc. That's quite a challenge.
עם זאת, רגעים לפני המועד האחרון להגשת המבחנים היא היתה רחוקה מלהיות בטוחה שהסטודנטים יצליחו, או אם מבחן שיתופי בכלל היה רעיון כל כך טוב. הרי:
Careers rise or fall on an exam grade -- law school, medical school, grad school. This was too hard, I had asked too much.
אבל כמו בסרט מתח שבו השעון שבפצצה ממשיך לתקתק ומגיע כמעט עד ל-00:00, ברגע האחרון הסטודנטים הצליחו להתגבר על מספר בעיות והגישו את העבודות. ודייווידסון היתה מרוצה מאד ממה שהם הפיקו. בבלוג שלה היא פרסמה את הסיכום שהיא מסרה לסטודנטים. הפתיחה רומזת על ההמשך:
Dear Members of This Is Your Brain on the Internet: Every single person in "This Is Your Brain on the Internet" contributed to the midterm exam. That means you fulfilled the requirement of all writing together and agreeing on and submitting one coherent final exam together. You have all received full credit for the exam. That's astonishing. Sixteen people could count on one another to come through. I want you to think about that.
אוניברסיטת דיוק היא אוניברסיטת עלית. סביר להניח שמי שמתקבל ללמוד שם כבר רכש מיומנויות כתיבה ומידענות. עבור הסטודנטים של דייווידסון, אפילו אם כתיבה שיתופית מהווה אתגר חדש, מדובר באתגר שאיתו הם מסוגלים להתמודד. יכולת ההתמודדות שלהם במשימת המבחן של דייווידסון בוודאי גדולה מזאת של מרבית הסטודנטים שאולי יפגשו משימה כזאת. אבל דווקא בגלל זה הם מועמדים הגיונים לניסוי כזה – ניסוי שכמוהו אנחנו עתידים לפגוש יותר ויותר. ואם גם נסיונות נוספים יצליחו, יכול להיות שנגלה שדייווידסון צודקת, ונתחיל להפרד ממכלול שלם של שיטות הערכה שעד היום נחשבו כיחידות שאפשר היה להעלות על הדעת.

תוויות: ,

יום שבת, 19 במרץ 2011 

מה איננו טכנולוגיה?

לפני כשבוע הבאתי כאן את דבריו של איריא סוקול שכתב על האפשרות "לכתוב" באמצעות דיבור לתוך מיקרופון. ציינתי שקשה לי להזדהות לחלוטין עם הגישה של סוקול כלפי טכנולוגיות העזר שהוא תיאר. על אף העובדה שאני מוצא ערך רב באמצעים/כלים שמקלים על מלאכת הכתיבה, במקרה הספציפי של הכלי שסוקול הביא, אני חושש שטכנולוגיה שהופכת את הכתיבה ללא יותר מאשר דיבור על גבי נייר פוגעת בערך האמיתי של הכתיבה. עם זאת, אני כן מזדהה עם גישתו הכללית של סוקול כלפי טכנולוגיות עזר. הגישה הזאת באה לביטוי במאמרון שעליו רציתי לכתוב כבר לפני חודש, אך משום מה תמיד נדחף לתחתית הרשימה.

במאמרון הזה סוקול מזכיר לנו שפחות או יותר כל מה שאנחנו עושים היום מתבצע באמצעות הטכנולוגיה ובעזרתו:
The "default" methods of human movement are, I suppose, "bipedal locomotion," crawling, climbing, and perhaps swimming. The default method of moving "goods" is to carry them. The default methods of storing and transmitting knowledge are face-to-face speech and memory. The default methods of learning are trial and error and memory.

Anything beyond those "biologic basics" involve technology which increases human capacity and capability.
אולי פשוט מפני שאנחנו תופסים את המוכר כמובן מאליו, ולא כדבר שפעם גם הוא היה חדש, קל לשכוח שזאת אמת. כפי שאלן קיי אמר (באמירה שאני מצטט לעתים די קרובות):
Technology is anything that wasn't around when you were born.
סוקול שואל למה בתי ספר מזדרזים לראות בפנייה לטכנולוגיות עזר סוג של רמאות. הוא מזכיר לנו שאפילו ניתן לראות את הקריאה כאמצעי טכנולוגי שמרחיבה את היכולת ה-"טבעית" שלנו לזכור:
Schools have long accepted print literacy, for example, which Socrates derided as a symbol of learning's descent into laziness, though that technology dramatically - and artificially (there is no "reading center" of the human brain) - enhances human capability. They have also come to accept eyeglasses, pens, artificial lighting, they have even accepted - well, demanded - math on paper, distrusting those who do it "naturally" - in their heads.
הוא תוהה למה בתי הספר מוכנים להרשות "רמאות" טכנולוגי כמו שימוש בספרים, אבל פוסלים את הפנייה לאינטרנט למצוא מידע.

יתכן וכבר הפנמנו את הטענה המרכזית של סוקול ושדבריו מובנים מאליהם. (כזכור, עיקר הפעילות החינוכית של סוקול בחינוך המיוחד והוא תומך בנחישות בשוויון בגישה למשאבי למידה. בשני אלה לשאלה של נגישות טכנולוגית חשיבות גדולה.) אם בפעם הקודמת שכתבתי על סוקול הרמתי גבה בנוגע לכדאיות של טכנולוגיית עזר מסויימת, חשוב לי להבהיר, לפחות בטיפה, את גישתו הרחבה יותר כלפי הנושא, גישה שנראית לי לרוב בריאה ונכונה.

תוויות:

יום חמישי, 17 במרץ 2011 

האם יחד תמיד יותר טוב? וממה?

מידי פעם אני חוזר כאן לאחד הנושאים האהובים עלי – note taking, או כפי שבחרתי לקרוא לו בעברית כאשר כתבתי על הנושא לפני כשמונה חודשים, תקצור הרצאות. (צר לי מאד שאין לפעולה הזאת מונח מקובל וקליט בעברית, מפני שהעדר שם כזה מקשה עלינו להתייחס אליו כתחום שראוי לנהל סביבו דיון, או לבדוק אותו לעומק.) היום, כלים דיגיטאליים שמאפשרים רישום או תקצור נמצאים בשפע. כל תמלילן, הרי, מהווה תשתית שעליה אפשר לרשום - כמו שבזמנו רשמנו במחברת בכתב יד.

חשוב לזכור שהרישום איננו בהכרח נשען על כלים דיגיטאליים. הוא יכול להיעשות בהצלחה גם עם עט ונייר. כמו-כן, כל עורך טקסט מאפשר שמירה של מה שרושמים. בשביל זה לא צריכים בלוג או ויקי או כלי "חדש" אחר. ובכל זאת, התמלילן מוגבל - כלים חדשים, המחוברים ישירות לענן, יכולים להרחיב את יכולות הרישום. ואם כך, למה לא לנצל את הפוטנציאל הזה?

זה מה שאלן לווין מציע לעשות. בכנס בו השתתף לפני זמן קצר הוא שם לב שכל הנוכחים היו עסוקים מאד ברישום הנאמר. זה עורר אצלו הרהור בנוגע לכדאיות, וליעילות, של מצב שבו כל אחד רושם לעצמו:
I had an odd half thought looking out at the audience during one moment of the keynote. I was noting how many people were busy taking notes- in that photo above are people note-taking on an iPad, a laptop, and good old fashioned paper. I found myself wondering about the effectiveness of pretty much half? three quarters? of the audience individually taking notes, essentially more or less the same content. Those notes then go back to various silos, files, buried folders on computers. It seems on one level a huge missed opportunity in collaboration, and super redundant of people’s energy.
על פניו יש משהו מאד הגיוני בהערה של לווין. אם הכלים שבאמצעותם אנחנו מתקצרים לעצמנו הרצאות שאנחנו שומעים הם במהותם כלים שיתופיים, אז למה שלא ננצל את האפשרות הזאת? אפשר להגיד שיש בהצעה לשיתוף המשך מתבקש של הכתיבה בוויקי או בבלוג, כתיבה שפורצת את גבול האישי והופכת אותה לציבורי. למה להסתפק ברישומים אישיים כאשר אפשר להנות מתקציר משותף שמאגד את ... כנראה את חוכמת ההמון.

בתגובות למאמרון של לווין מספר קוראים מציינים שרישום של תקציר תוך כדי האזנה הוא מרכיב חשוב בהבנת הנאמר. כתגובה לתגובות האלה לווין מבהיר שהוא איננו מתנגד לרישום תקצירים – הוא פשוט חושב שכאשר זה נעשה כפעולה אישית (וכאשר כולם ממילא רושמים פחות או יותר את אותו הדבר) יש בזבוז של משאבים, ופספוס של הזדמנות טובה לאגם את המשאבים האלה:
Let me be clear that I see nothing wrong with note taking - it is that we are missing a valuable opportunity for power of using the minds of the group together when people take notes alone - they are all pretty much writing down the same things.
סביר להניח שלווין צודק כאשר הוא טוען שהרוב הגדול של אלה שרושמים תקצירים כותבים את אותם הדברים. כמו-כן, אני מניח שאם היינו מחברים את מכלול הרישומים של כל הנוכחים היינו מצליחים לקבל כיסוי די מלא של כל מה שנאמר. אבל אינני חושב שזאת המטרה (הרי אם אנחנו רוצים "כיסוי מלא" של הרצאה, המצגת של המרצה עונה על הצורך הזה טוב יותר מכל רישום). אם נכונה הטענה שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים, נדמה לי שדווקא ההבדלים הזעירים שברישומים האישיים הם אותם הפרטים הקטנים שהופכים את מה שרושמים לשימושי למי שרשם אותם. כאשר אני מאזין להרצאה אינני רושם כל דבר, אלא את הנקודות שאיכשהו מתחברות לעולם שלי, ואני מצפה שכך יעשו אחרים. על פי רוב הרישומים של אחרים אינם משמעותיים לי, ואין לי צורך בהם, גם אם הם תוצר של אותו שיתוף שכל כך דוגלים בו היום.

נדמה לי שצריכים להוסיף עוד נקודה כאן. אנחנו מרבים להדגיש שבסביבה הדיגיטאלית שום דבר איננו הולך לאיבוד. מפני שאנחנו שומרים דברים שהם בעלי ערך עבורנו, כל דבר שנשמר נראה לנו היום כבעל ערך. אבל הערך של תקציר או של רישום זה או אחר איננו נמצא באריכות הימים שלו, אלא דווקא ברגעיותו. ערכו נמצא בכך שהוא עזר לנו להבין משהו, להבהיר משהו לעצמנו. לכן, ערכו נמצא בהקשר אישי, ואין סיבה לצפות שיש לו ערך למישהו אחר (שלא רשם אותו).

ובכל זאת, טוב שיש אנשי חינוך שרוצים לבחון את היכולות של כלים חדשים. למרבה הצער, הכלים שבהם מערכת החינוך מגלה עניין הם על פי רוב כלים שמייעלים את ההוראה ואת המסירה של מידע, ולא כלים שמסייעים ללומד להבנות את הלמידה של עצמו. המערכת מדברת על המאה ה-21, אבל הטכנולוגיות שהיא מאמצת מנציחים את המודל המסורתי של "המורה מסביר והתלמיד מקשיב".

הטכנולוגיה מאפשרת למורה לחלק לסטודנטים מצגת שנצפתה בשיעור. אין בכך שום פסול, ויש בו אפילו חיוב: הסטודנט יכול לעיין במצגת בזמנו החופשי, ולנסות להבין את מה שאולי לא הבין בעת השיעור. יכולתו של הסטודנט לשלוט בקצב הלמידה של עצמו היא ללא ספק דבר חיובי. אבל סטודנט שמקבל את המצגת של המרצה איננו צריך לרשום תקציר לעצמו, ובכך מרכיב מרכזי של תהליך הלמידה הולך לאיבוד. הרי הרישום איננו נעשה כדי שלסטודנט יהיה עותק של ההרצאה, אלא כדי לסייע לו להבין את השיעור. סטודנט שיודע לרשום ולתקצר מזהה בעצמו את הנקודות החשובות בהרצאה, ותוך כדי הכתיבה הוא חושב ומהרהר ובונה לעצמו תמונה אישית של הנלמד. בדרך הזאת ההאזנה נעשית ללמידה פעילה. כאשר המצגת מוגש לו, מן המוכן, הוא נעשה פסיבי, וכאשר הוא איננו מעבד את הדברים בעצמו, הלמידה שלו לקוייה.

לכן, גם אני אני חושש שההצעה של לווין פונה באופן פופוליסטי מדי לחוכמת ההמונים שלעתים לא מעטות איננה בדיוק חוכמה, וגם שהיא עשויה להוביל לתוצר ציבורי שנעדר ממנו הייחוד והספציפי שיכלו להעניק לו ערך אמיתי, נדמה לי שאני מעדיף את הגישה של לווין לזאת שכנראה רווחת היום במערכת.

תוויות: ,

יום שלישי, 15 במרץ 2011 

כוחה של מקלחת

אתמול בלילה, אחרי פרסום המאמרון הקודם, הקדשתי קצת זמן לקריאה. ואחרי הקריאה הגיע זמן למקלחת לפני השינה. תוך כדי אותם רגעי המחשבה הטובים שמרוקנים את הכנרת ומעמידים אותי בדילמה אם להיות אזרח אחראי שחוסך מיים או אדם חושב, חשבתי על עוד משהו שרציתי לכתוב.

בבקר חזרתי למאמרון של ד'ארסי נורמן וחיפשתי את מה שהוא כתב שהדליק את הנורה מעל ראשי ... ולא מצאתי. מתברר שההערה שרציתי להעיר לא היתה קשורה ישירות לדברים שהוא כתב, אלא לקריאה הפעילה שלי, קריאה שלא הסתפקה במילים שהופיעו על הצג, אלא ברעיונות שהתרוצצו בראש שלי תוך כדי הקריאה. זהו, כמובן, חלק בלתי-נפרד מהקריאה, אפילו אם ההרהור הספציפי הזה הבשיל קצת מאוחר יותר.

ומה עלה בראשי?

אתמול כתבתי שדבריו של נורמן על השחרור מהתלות בסטטיסטיקה מצביעים על כך שבראש ובראשונה הוא כותב בשביל עצמו. אני סבור שזה נכון, אבל דרושה כאן הבהרה נוספת. נדמה לי שצריכים לפרש את השחרור הזה מהסטטיסטיקה כשחרור מהציפיות של הקוראים. תעשיה אינטרנטית שלמה קמה סביב עצות לבלוגרים – על מה כדאי לכתוב כדי למשוך עוד ועוד קוראים. בין העצות הנפוצות ביותר מופיעה ההמלצה לעקוב אחר המאמרונים הפופולאריים ביותר שלך, לזהות אילו מהם מושכים את כניסות ואת התגובות הרבות ביותר ... ולכתוב על הנושאים של אלה.

ההמלצה מאד הגיונית, מלבד בעיה אחת קטנה. בדרך הזאת אנחנו משתעבדים לציפיות של הקוראים, במקום לעסוק בנושאים שמעניינים אותנו. אין שום פסול בנסיון לזכות ביותר ויותר קוראים, אבל השאלה היא באיזה מחיר. הסיבה שמלכתחילה אנחנו כותבים בלוג היא הרצון להתמודד עם נושאים שמעסיקים אותנו. אם נאפשר להעדפות של הקוראים לכוון את הכתיבה, יתכן שנגדיל את קהל הקוראים, אבל תוך כדי כך אנחנו עשויים לאבד את הקוראים הערניים והביקורתיים ביותר, שלא לדבר על זה שאנחנו בעצמנו עשויים לאבד עניין וכיוון. ד'ארסי נורמן איננו מתעלם מהסטטיסטיקה של הכניסות לבלוג שלו מפני שלא חשוב לו אם קוראים את הבלוג שלו או לא, אלא מפני שיותר חשוב לו להשאר נאמן לעצמו ולנושאים שמעסיקים אותו.

כפי שכתבתי אתמול, אני מבין, ומזדהה, עם התפיסה הזאת. אחת הסיבות שאני כותב את הבלוג שלי הוא כדי להבהיר לעצמי מחשבות שעד לכתיבתן נשארו מעורפלות ולא מספיק מגובשות. והנה, הבלוג, וגם המקלחת, סייעו לי למשוך את התובנה (הטיפה מאוחרת) הזאת מתוך דבריו של בלוגר אחר, וגם מהראש שלי.

תוויות: ,

יום שני, 14 במרץ 2011 

לא בדיוק "סיכום" ביניים

על פי רוב הידיים שלי מספיק מלאות עם עיסוקים של היום-יום שלי ושל חומרי הקריאה החדשים שאני משתדל לקרוא, כך שאינני מוצא סיבה לעיין במאמרונים ישנים של הבלוג הזה. אבל משום מה, לפני מספר ימים הצצתי, ומצאתי שהמאמרון הראשון שמופיע כאל פורסם בדיוק לפני חמש שנים. במשך חמש השנים האלה פרסמתי מעל 750 מאמרונים. האמת היא שלא חסרים לי נושאים שעליהם אפשר להמשיך לכתוב, כך שאינני זקוק לרפלקציה על הבלוג הזה כדי למלא את הבלוג בעוד כמה מאמרונים (וממילא מידי פעם אני מוצא הזדמנות לכתוב על תהליך הכתיבה).

עם זאת, יש זמנים שבהם הרפלקציה בלתי-נמנעת, וצירוף המקרים של חמש שנים לבלוג הזה ומספר מאמרונים שהתפרסמו בבלוגים אחרים מביאים לכך שזה אחד מהזמנים האלה.

לפני שבוע ד'ארסי נורמן, בלוגר חינוכי קנדי, דיווח שלפני חצי שנה הוא הפסיק לעקוב אחר הכניסות לבלוג שלו, והעובדה שאין הוא מתעניין במספר הקוראים שלו יוצרת אצלו לתחושה של שחרור:
I can’t let myself play egocentric mind games with numbers. I can’t delude myself into believing this space is Important, or cringe popular because those things aren’t real, and don’t matter.
במילים אחרות, על אף העובדה שדרך הבלוג שלו הוא מפרסם את מחשבותיו ברבים, ביסודו של דבר הוא כותב בשביל עצמו. אני, כמובן, טענתי דברים דומים מאד בעבר, אם כי אני תמיד שאלתי את עצמי אם אני באמת מתכוון לזה. הרי אם אני באמת כותב בשביל עצמי, למה אני חש צורך להקליק על כפתור הפרסום במקום פשוט לכתוב למגירה.

התשובה שאני נותן לעצמי קשורה לנושא אחר שאליו אני חוזר כאן לעתים קרובות: אני חש את עצמי חלק מרשת של לומדים עצמאיים. הלומדים שמרכיבים את הרשת הזאת אינם לומדים לבדם, אלא תוך שיתוף עם לומדים אחרים. אי-לכך, מחובתי "לחשוב בפומבי" כדי שההרהורים שלי יוכלו לסייע לאחרים. כמו-כן, אני מעודד אחרים לכתוב בלוגים כך שגם החשיבה שלהם תהיה פומבית, ואני ואחרים נוכל להרוויח מהחשיבה הזאת. כאשר נורמן כותב שמספרים אינם חשובים לו, נדמה לי שהוא מתכוון לכך שההשפעה של הבלוג איננה נמדדת במספר הקוראים, אלא במאגר המתהווה של התייחסויות, מאגר שמאפשר לנו לבחון את עצמנו ואת הנסיון שלנו מול הנסיון והחשיבה של אחרים.

לא קל להתמיד בכתיבה הזאת, ולא פעם אני משוכנע שאני זקוק להפסקה. גם אסתי דורון מרגישה כך. לפני יומיים היא כתבה שהיא מתלבטת אם אולי הגיע הזמן לסגור את הבלוג שלה (בלוג שהיא מנהלת כבר מספר שנים). זאת באמת התלבטות. הכתיבה דורשת מאמץ רב, אבל קשה לה לוותר על הבמה שהיא יצרה לעצמה. אם הבנתי אותה נכון, היא החליטה לצמצם את הכתיבה, אבל לא להפסיק – עדות לכך שהבלוג הפך לחלק בלתי-נפרד ממנה. אני מבין את אסתי, ושמח שהיא תמשיך לשתף אותנו במחשבותיה על התקושב החינוכי. ומגיע לה תודה נוספת על כך שהיא מקשרת למאמרון שהוא כנראה האחרון בבלוג של נעמי פורת. בקורא ה-RSS שלי המאמרון הזה של נעמי מופיע עם כוכבית לידו, עדות לכך שגם אני רציתי לכתוב עליו אבל (עד היום) לא הספקתי.

פורת פתחה את הבלוג שלה במסגרת הלימודים שלה לתואר שני בתקשוב בהוראה. שמחתי לעקוב אחר הבלוג שלה, וכמה מהבלוגים האחרים של עמיתיה ללימודים. הם העלו סוגיות משמעותיות בתקשוב החינוכי, וההתייחסויות שלהם העירו נקודות שהשפיעו על התובנות שלי. לא פעם שאלתי את עצמי אם הם ימשיכו לכתוב לבלוגים שלהם אחרי סיום לימודיהם. ובנקודה הזאת יש תקווה - על אף העובדה שמדובר במאמרון מסכם, פורת רומזת שאפילו אם היא זקוקה עכשיו לפסק זמן, היא עוד תמשיך לכתוב לבלוג. ומהתיאור של כיצד הכתיבה לבלוג השפיעה עליה אפשר להבין למה:
הצורך בכתיבת פוסט שבועי הביאה אותי ל"דייט" שבועי עם מחשבותי, הגיגי ומסקנותי מהקורסים השונים. הכתיבה איפשרה לי לארגן את הידע האישי שלי ולגבש לעצמי תובנות ותפיסות חינוכיות. מצאתי את עצמי בכל שבוע "יולדת" פוסט, כמשמעו כן הוא, החשיבה, הכתיבה, התיקונים, השוטטות ברשת אחר סרטון או מאמר המתאים לנושא, כל אלה הביאו אותי לידי כך שלאחר כתיבת הפוסט ופירסומו, הרגשתי כלאחר לידה.
הרפלקציה הזאת איננה מתרחשת רק באמצעות הבלוג. כזכור, הפרסום הפומבי אולי מסייע, אבל איננו הכרחי. דבר "פשוט" כמו דיון עם עמיתים גם יכול להוביל לתוצאות דומות. לא פעם המקלחת מוכיחה את עצמה כמקום יעיל מאד לזיקוק המחשבה. אבל לא רק אני אלא רבים אחרים שכותבים בלוגים מזדהים עם דבריה של פורת, ולכן יש סיבה לחשוב שיש בכל זאת משהו מיוחד בכלי הפשוט הזה.

כתבתי כאן שמספר הקוראים איננו מה שחשוב, אלא הווצרות של מאגר זמין של נסיונות ומחשבות. זמינותו של המאגר איננו רק ענין של תאריך פרסום, אלא גם של ההבנות והנסיון של הקורא כאשר הוא פוגש את הטקסט. הרי משהו שהתפרסם לפני זמן רב עשוי פתאום לצלצל אצל מישהו שהנסיון שלו נע על ציר זמן אחר מאשר הנסיון של כותב המאמרון המקורי. עדות לכך אפשר אולי למצוא בשתי התגובות שהמאמרון הראשון בבלוג הזה קיבל. התגובה הראשונה הופיעה כמעט שנתיים אחרי פרסום המאמרון. היא נכתבה על ידי מידענית בספרייה שהתחילה לכתוב את הבלוג שלה בערך באותו הזמן שאני התחלתי את הבלוג הזה. במהלך השנים אני עוקב, אם כי רק מידי פעם, אחר הבלוג שלה, ואני מניח שהיא מבקרת אצלי בערך באותה תדירות נמוכה. והתגובה השנייה? התגובה הזאת הופיעה, באופן מפתיע, לפני שלושה שבועות. היא נכתבה על ידי סטודנטית בבית ברל שהעירה, די בצדק, שלעומת מה שטענתי אז, היום הבלוג החינוכי שונה מאד מאיך שאני תיארתי אותו, ושהוא באמת ממלא תפקיד לימודי וחינוכי. אחרי חמש שנים אני מניח שהגיוני, ולגיטימי, שמספר דברים השתנו.

תוויות: , ,

יום ראשון, 13 במרץ 2011 

גם זאת כתיבה, אבל ...

לפני מספר ימים אירא סוקול כתב מאמרון על כתיבה. אבל אולי "כתב" איננו הגדרה נכונה של מה שהוא עשה. ה-"כתיבה" של סוקול התבצעה באמצעות דיבור לתוך מיקרופון וזיהוי ופענוח של הטקסט באמצעות הכלי המיועד לכך המובנה בתוך מערכת ההפעלה Windows 7. סוקול מציין:
This is a very easy way for your students to begin the writing process, eliminating the struggles with holding a pen, or keyboarding, or spelling, or just the mechanical transfer from brain to hand.
חלק גדול מהעבודה החינוכית של סוקול הוא בחינוך המיוחד. הוא רואה חשיבות רבה בטכנולוגיות שמאפשרות לתלמידים עם קשיים לבצע פעולות שהן קשות ומסובכות בלעדיהם. לסוקול הגדרה רחבה מאד של הכתיבה. עבורו, אם תלמיד מצליח להעביר את מה שיש בראש שלו לנייר, הרי זאת כתיבה:
Remember: Pens, pencils, typewriters, keyboards... these are all tools for getting words from your brain to "paper." These tools have no particular value in and of themselves, they are simply a means to an end. If there is a better tool for many of your students - and now there is - you are doing nothing but holding your students back by not using it.
מצד אחד אני מזדהה עם סוקול – כל טכנולוגיה שיכולה לעזור לתלמידים לבטא את עצמם לגיטימית. סוקול טוען שהכתיבה איננה דורשת פעולה פיסית של העברת מילים לנייר באמצעות עט או עפרון או אפילו תמלילן. הכלים האלה מאפשרים את הכתיבה, אבל אינם מגדירים אותה. לפי הגישה הזאת, "תרגום" קול לטקסט באמצעים דיגיטאליים הוא כתיבה, והוא גם פעולה חיובית מפני שהוא מעצים את התלמיד שאחרת לא היה מצליח לבטא את עצמו.

כתבתי "מצד אחד", ויש (כמובן) גם צד שני. הכתיבה איננה רק דיבור על נייר. הכתיבה מארגנת את המחשבה (ודרך הכתיבה אנחנו לומדים לדבר, ולחשוב, בצורה מאורגנת יותר). בספרו הקלאסי Orality and Literacy ולטר אונג כתב (עמ' 78):
Without writing, the literate mind would not and could not think as it does, not only when engaged in writing but normally even when it is composing its thoughts in oral form.
מי שעבד עם תלמידים צעירים (וגם לא כל כך צעירים) בוודאי מכיר את הנטייה שלהם לצרף "ואז" ל-"ואז" פעם אחר פעם, וכך לספר "סיפור". העברת דיבור לטקסט באמצעות כלי פענוח דיגיטאלי כמו זה שעליו סוקול כותב עשוי להביא ל-"כתיבה" סתמית כזאת. אמנם יש טעם גם בפיתוח כישורי הדיבור של תלמידים, אבל ספק אם דיבור לתוך מיקרופון כדי להפיק טקסט על גבי המסך מקדם את כישורי הדיבור.

אם באמצעות מיקרופון ויישום לפיענוח הדיבור התלמיד מפיק טקסט שהוא ממשיך לערוך, יש בכך ערך לימודי רב. אבל אני חושש שלעתים קרובות מדי התלמיד שכותב (וגם המורה המסייע) יסתפק בטקסט שעבר מהפה אל הנייר, ונעצר שם. אם אין המשך של טיפול בטקסט, או שיפורו, אפשר אולי להגיד שהתוצאה היא "כתיבה", אבל לא כתיבה איכותית. ועוד יותר חשוב, ספק אם בדרך הזאת נשיג אחת המטרות המרכזיות של הכתיבה - פיתוח יכולת החשיבה.

תוויות: , ,

יום שלישי, 8 במרץ 2011 

עניין של קשר

ג'ניפר וגנר מתוסכלת, והיא מודה בכך. והסיבה? היא חשה שה-PLN שלה איננו תורם לה כפי שציפתה. וגנר איננה חדשה לתקשוב בחינוך. במשך יותר מעשור הפרויקטים וההצעות שהיא מעלה לרשת באתרים השונים שלה מסייעים רבות למורים, הן במתן רעיונות, והן באפשרות להצטרף לפרויקטים וליצור קשרים עם כיתות אחרות. אני מניח שהנסיון שלה הוא אשר מאפשר לה לכתוב משפט פשוט שמראה שהיא איננה הולכת שבי אחרי כל אופנה חדשה:
For the last few months, there has been a grumbling in my soul regarding my “Personal Learning Network” — or as I prefer to call them “my friends online”.
הנה, כבר בפתיחת המאמרון שלה היא זונחת את המילים הגבוהות ומספרת לנו שרשת אישית ללמידה איננה אלא "החברים המקוונים שלי". זה מעודד. הרי במקום יומרה, הגישה של וגנר מאד עניינית. אבל דווקא בגלל זה, אם היא מתוסכלת, אולי אלה מאיתנו שיכולים להיות חלק מה-PLN שלה צריכים לחשוש.

וגנר מונה חמש סיבות שבגללן היא חשה שהרומן שלה עם הרשת האישית ללמידה שלה ניצב בפני פרשת דרכים:
  • תחושת ה-"חדש" כבר מאחוריה, וה-PLN נעשה למשהו צפוי
  • הדיונים עם עמיתיה מתמקדים יותר ב-"מי צודק" וב-"מי טועה" במקום בנסיון ללמוד כיצד משתמשים בכלים חדשים בדרכים חינוכיות
  • אין כבר הקשבה אמיתית. במקום זה אנשים מביעים את דעתם מבלי להאזין למה שאחרים באמת אומרים
  • במקום ללמוד מהנסיון של המורים בשטח, קולם של "מומחים" חיצוניים (שאינם נמצאים בכיתה) הוא זה שבדרך כלל שומעים
  • הדיון על התחדשות החינוך מתנהל בתוך קבוצה יחסית סגורה של "חברים" שמסכימים זה עם זה
קל להזדהות עם כל אחת מהנקודות האלו, אם כי לא לגמרי ברור שכולן קשורות למונח PLN כפי שבדרך כלל מבינים אותו. על פי רוב ה-PLN מתייחס למערכת של כלים אינטרנטיים שמאפשרים לאדם לאסוף ולארגן לעצמו מידע והתייחסויות לנושאים שמעסיקים/מעניינים אותו. אצל וגנר המונח רחב יותר - ה-PLN מורכב גם ממפגשים פנים אל פנים בכנסים, למשל.

נדמה לי ששני נושאים מצטלבים כאן. נושא אחד הוא הכלים: בשנים האחרונות חסידי Web 2.0 בחינוך העלו את ה-PLN על נס. הם לא חדלו לטעון שהכלים האינטרנטיים החדשים יוצרים מצב שבו כל לומד (אם תלמיד ואם מורה) יכול, וצריך, לקבל אחריות על הלמידה של עצמו. מההיבט הזה, המאמרון של וגנר מצביע על כך שאנחנו מתחילים להבין שלא הכלי הוא זה שיוצר את הלמידה, אלא הקשרים שנוצרים באמצעותו. ההיבט האחר הוא הנטייה שלנו להתקהל עם אלה שאיתם אנחנו מסכימים. הנטייה הזאת, כמובן, איננה קשורה רק לאינטרנט, אבל כלי Web 2.0 מעצימים אותה. קל מאד היום להרגיש שהקבוצה המצומצמת שלנו היא בעצם כל העולם. קהילת הבלוגרים החינוכיים מורכבת מקבוצות עם גישות חינוכיות שונות. אלה שמשוכנעים שבלוגים הם כלי לימודי נפלא מעקמים את האף כלפי אלה שרוצים לראות לוח לבן אינטראקטיבי בכל כיתה, וההפך. במידה רבה, אין ויכוחים בין הקצובות האלו מהסיבה הפשוטה שהן כמעט אינן צריכות לדבר זו עם זו. הביקורת של כל קבוצה כלפי האחרת מושמעת בתוך הקבוצה עצמה, והקוראים מהנהנים בראש ומשוכענים שהנה, הורידו מכה מוחצת על הקבוצה האחרת. (דווקא בישראל, מפני שקהילת העוסקים בתקשוב בחינוך קטנה יחסית, יש יותר קשר בין הקבוצות. בעולם דובר האנגלית קבוצה "קטנה" עדיין מספיק גדולה כך שאפשר לנהל דיון פנימים, ואין צורך להיות בקשר עם אלה שנמצאים בחוץ.)

קל מדי לתת ל-PLN להגביל אותנו. כמעט באופן טבעי הבלוגים שאנחנו קוראים, והאנשים שאיתם אנחנו נמצאים בקשר, הם אלה שדעותיהם דומות לשלנו. הידוק הקשר עם אלה מביא להתבצרות בתוך הדעות הנוכחיות שלנו. ואז קורה שג'ניפר וגנר, ואחרות כמוה (כולל אני, כמובן) חשים שהם סוגרים את עצמם לתוך חדר שבו הם שומעים רק את עצמם. לא פלא שווגנר חשה שה-PLN שלה מכזיב. הרי היא ציפתה שהוא יהווה מרחב להעשרת הלמידה, והנה, היא מגלה שבעצם הוא מצמצם את המרחב הזה. אבל זה איננו צריך להיות כך.

ה-"פתרון" יחסית פשוט. אם ה-PLN האינטרנטי שלנו הוא מכלול הקישורים שאליהם אנחנו פתוחים, עלינו לגוון, עד כמה שניתן, את המקורות שמהם אנחנו ניזונים. בדרך הזאת אנחנו נוכל למנוע את ההתבצרות בתוך גישה קבועה, ולא נרגיש שאנחנו מדברים רק עם עצמנו. בעצם, מדובר בהבדל בין "רשת" לבין "קהילה". אין שום פסול בקהילה – יש לה יתרונות רבים. אבל בדרך כלל השייכות שלנו לקהילה נובעת מהזדהות עם האחרים שמרכיבים אותה. לעומת זאת, כוחה של הרשת נמצא בשונות, במגוון הגישות שהיא מציעה. אין זה בהכרח תרופה לתסכול, אבל זה כן יכול לשמור על פתיחות לרעיונות שונים משלנו, וזה לא יכול להזיק.

תוויות:

יום ראשון, 6 במרץ 2011 

הכנה לאזרות טובה

לפני כחודש אברום רותם ועידית אבני פרסמו מאמר המפריך מספר הנחות שגויות בנוגע לסכנות שאורבות לתלמידים הפעילים ברשתות חברתיות. בין היתר הם מביאים נתונים שמראים שטענות נפוצות שנחשבות בציבור הרחב כאמיתות כמו:
  • הרשת היא מקום מסוכן. רוב הילדים נפגעים בה, או
  • יש הרבה מקרים של תקיפות, אונס ואף רצח של ילדים שנפגשו עם אנשים שהכירו רק ברשת
פשוט אינן נתמכות על ידי העובדות. הפרכת ההנחות האלו נחוצה מאד במערכת החינוכית. אם היא תהיה קשובה למה שאברום ועידית כותבים יש סיכוי שהתייחסות המערכת לרשתות חברתיות תהיה, סוף סוף, שקולה ומאוזנת יותר.

זה יהיה, ללא ספק, צעד חיובי בכיוון הנכון, אם כי אפשר לקוות לצעדים נוספים. כתבה מסוף החודש הקודם בעיתון אוסטרלי מדווחת שב-86% מבתי הספר של אוסטרליה הגישה ל-Facebook חסומה (וב-57% YouTube חסום, וב-14% ויקיפדיה). אבל מה שמעניין בכתבה הן התגובות של מספר מורים למצב הזה:
Some educators say the social-media bans in schools are overkill and privacy fears have overshadowed the positive educational opportunities social media can offer students. They argue the best way for students and teachers not to fall victim to technology is to use it and understand so they can control it. ....

The ban also fails, they say, to take into account the role social networking has had in real-world events - most recently the civil uprising in Egypt - and dismisses some of the rich and meaningful ways students use it, including to display grief and to rally for causes.
הכתבה מביאה את דבריו של מנהל אחד שטוען שמפני שתפקיד בית הספר הוא להכין תלמידים להמשך החיים, בית הספר הוא דווקא מקום מתאים לשימוש ברשתות חברתיות:
Part of preparing students for life is training them about how to use social networking, a policy which inhibits or restricts social-networking sites may work in the short term but will not help with equipping a student with the skills for life.
מחקר שהתפרסם לאחרונה מבקש לבדוק אם ההשתתפות ברשתות חברתיות יכולה לתרום לפעילות חברתית פוליטית בעולם המערבי (כידוע, הדיון בעניין מקומן של הרשתות בתמורות החברתיות בעולם השלישי ער למדי). לפי כתבה ב-Christian Science Monitor מלפני בערך שבועיים המחקר גילה ש:
Youths involved in online groups based on common interests, even if those interests were not political, were more likely to increase their level of volunteering, charitable giving, and expressing themselves about community issues, compared with similar peers who were not involved in online groups.
מדובר בטענה שרבים מאיתנו שמחים להאמין לה, אם כי לא ברור אם יש כאן קשר סיבתי או פשוט שבני נוער עם נטייה להשתתפות ברשתות חברתיות גם נוטים יותר להיות מעורבים בפעילות חברתית מחוץ לרשתות. המחקר עצמו, כ-32 עמודים בקובץ PDF, זהיר מאד בטיעוניו ומשתדל לא להסיק מסקנות גורפות. (למען האמת, הקריאה בו קצת מייגעת, אבל יתכן שזאת בעצם מחמאה היות ואין ספק שקל יותר לקפוץ למסקנות שאינן בהכרח נתמכות על ידי הנתונים עצמם.)

אפילו אם הכותרות בעיתונים מגזימות בנוגע להשפעה של ההשתתפות ברשתות חברתיות על המעורבות הפוליטית העתידית של בני נוער, יש "תחושה באוויר" שיש דברים בגו. בוודאי יהיו עוד מחקרים בנושא, וגם אלה בוודאי יסיקו מסקנות מהוססות – זאת הרי טבעם של מחקרים. ובינתיים, רצוי שבתי הספר יגלו שבמקום להמשיך לפחד ממדיה חברתית, עדיף לשלב את השימוש בה לתוך מערכת הלימודים, כי כך (כנראה) מחנכים למעורבות חברתית ולאזרחות טובה.

תוויות: ,

יום שלישי, 1 במרץ 2011 

חזון אחרית הימים?

תכנית התקשוב יוצאת לדרך, והטלוויזיה מגוייסת כדי להביא את הבשורה לעם. אין, כמובן, שום פסול בכך. הדיווח לציבור הוא בין התפקידים המרכזיים של אמצעי התקשורת, וקשה לבוא בטענות כלפי ערוץ 2, ול-Mako, כאשר הם ממלאים את התפקיד הזה. לא מזיק לזכור שתפקיד נוספת של התקשורת הוא לבקר, לחדור (לפחות קצת) מתחת לכותרות הנוצצות כדי לבחון אם תפיחת השכם של הממשל באמת מוצדקת. אבל לפעמים כתבה חיובית, כתבה שאינה מחפשת נקודות תורפה, בכל זאת מוצדקת.

בחדשות הערב של ערוץ 2 של יום שני דפנה ליאל דיווחה ש-"הכיתה הממוחשבת יוצאת לדרך". בעזרת דוגמאות מבית ספר נעמי שמר בפתח תקווה (ללא ספק דוגמה חיובית) למדנו על העתיד התקשובי שמחכה לתלמידים במערכת החינוך. שוב, כאשר מתרחש משהו חיובי בנוף התקשוב החינוכי, מותר לציין זאת. אבל יותר מאשר היא היתה דיווח יבש, הכתבה של ליאל היתה גדושה בקלישאות. אותיות שהוקרנו על הלוח (האינטראקטיבי, כמובן) שימושו רקע להכרזה שתלמידי כיתה א' "לומדים לקרוא מלוח אינטראקטיבי". ספק אם במקרה הזה היה ללוח הזה יתרון הנראה לעין על לוח "רגיל". בצורה דומה, נאמר לנו שילדי כיתה ד' "כבר מוצאים באינטרנט מידע על רקפות", כאילו מדובר בהישג השמור לילדים שזוכים ל-"כיתה ממוחשבת" ולא במלאכה בסיסית שהיא נפוצה בבתי ספר רבים מאד. (בכתבה המודפסת, לעומת זאת ששודרה, אנחנו קוראים שהתלמידים "מסוגלים למצוא לבדם ברשת מידע על רקפות", אולי מפני שהתוספת של "לבדם" מרשימה יותר מאשר רק "מוצאים". צר לי להכריז שה-"לבדם" הזה מרשימה רק את אלה שאינם יודעים מה תלמידים בכיתה ד' מסוגלים לעשות.)

איננו רואים הרבה פעילות לימודית בכתבה המצולמת (ועלי להודות שלא כל כך ברור כיצד ניתן להראות "פעילות לימודית"), אבל מה שאנחנו כן רואים הוא ילדים שמצביעים, ילדים שכנראה משתוקקים להיות התלמיד שהמורה קורא עליהם לענות על שאלה. גם זה, כמובן, איננו פסול. אבל קשה לראות בכך הישג משמעותי של "הכיתה הממוחשבת". הקול הוא קול של מהפכה חינוכית, אבל הידיים הם ידיים של הכיתה המסורתית.

במשפט האחד לפני האחרון של הכתבה אנחנו קוראים:
המחשבים מאפשרים להורים ולמורים לעקוב מקרוב אחר התקדמות התלמידים ומשפרים את המיומנויות בכלי החשוב ביותר בחיי היומיום המודרניים.
אינני רוצה להתייחס לנושא של מעקב. פעמים רבות בעבר כבר ציינתי שבעיני אין הוא בין היתרונות החשובים שאני מחפש בתקשוב. והפעם דווקא החלק השני של המשפט הוא מה שמעניין. מספרים לנו שהשימוש במחשב בבית הספר משפר את המיומנויות של התלמידים בכלי. אולי צריכים לחזור על זה שוב – ההישג הגדול של המחשוב בבית הספר הוא שהתלמידים שמשתמשים בו לומדים להשתמש בו טוב יותר. אני מניח שזה נכון. הרי בדרך כלל הנסיון תורם לשיפור בביצועים. עם זאת, נדמה לי שנכון יותר להגיד שזה פשוט מובן מאליו. יכול להיות שאם לא נכניס את המחשב לתוך הכיתה, ובמקום זה פשוט נאפשר לתלמידים להתנסות במחשב בכוחות עצמם מבתיהם, המיומנויות שלהם לא ישתפרו. הנסיון איננו מראה זאת, אבל אולי אני טועה. אבל אם המטרה היא בסך הכל שיפור במיומנויות, ספק אם אנחנו זקוקים לתכנית כל כך ראוותנית.

תוויות: ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates