יש ימים שלשמחתי אין לי על מה לכתוב. יש גם ימים שלצערי אין לי על מה לכתוב. ויש ימים שבהם מספר המאמרונים המעניינים שמצטברים בקורא ה-RSS שלי רבים כל כך שבקושי אפשר לדעת היכן להתחיל לכתוב. זאת ועוד: על פי רוב אני משתדל שכל מאמרון שאני מפרסם כאן יעסוק בנושא אחד, ואילו משום מה, הדברים שמצטברים אצלי מהווים בליל גדול, ערבוביה של נושאים, כך שקשה להכין מאמרון ברורה וממוקדת. אבל מה לעשות, וכמו שציינתי פעמים רבות בעבר, זה חלק מהאופי של העיסוק בבלוגים. ולכן, עם מבוא ארוך ומפותל, ואולי גם מיותר, אפשר לנסות לחבר בין כמה מהדברים המגוונים שהצטברו אצלי לתוך מאמרון שאני מקווה יהיה, בסופו של תהליך, פחות או יותר קוהרנטי.
במאמרון האחרון שלי ניסיתי להסביר למה עבורי
רשת יעילה ומשמעותית יותר מאשר
קהילה. אותו מאמרון זכה לתגובה עניינית ומנומקת מאחת מהשותפות לרשת שלי, Iteacher.
Iteacher דוגלת ב-"קהילה", אם כי נדמה לי שעצם התגובה שלה על גבי הבלוג הזה מחזקת את הטענה שלי בנוגע ל-
רשת. אני מקווה שבקרוב נוכל להמשיך את הדיון - גם כאן, גם בבלוג שלה, ובעוד מספר מסגרות. ובינתיים, מאמר שנתקלתי בו דרך
חשבון הדלישס של שותף אחר לרשת שלי מאפשר לי להביא דוגמה נוספת לאותה אמורפיות פורה ש-
רשת מאפשרת. מדובר במאמר של
ג'יימי מקנזי, לטעמי אחד ההוגים המעניינים, והחשובים, בתחום הלמידה באמצעות מחשבים (אם כי המאמר הספציפי הזה,
Teaching Social Studies Authentically, כמעט איננו מזכיר מחשבים או אינטרנט, וזה דווקא אחת הנקודות החיוביות שבו). אני קורא את המאמרים של מקנזי, מאמרים שהוא מפרסם באתר שלו,
From Now On, כבר יותר מעשור. מקנזי איננו כותב בלוג, וכמובן שאין כל פסול בכך. אבל כמי שקורא את מאמריו במשך שנים רבות, אני חש שאיכותם דווקא נפגמת בגלל זה.
ולמה נפגמת? אם יורשה לי להשמיע קצת ביקורת כלפי מישהו שאני מאד מעריך, אדם בעל קבלות מוכחות, אני חש שמקנזי מנותק מדיונים חשובים מאד שמתרחשים על גבי הבלוגים שעוסקים בטכנולוגיות חדישות בתהליך הלמידה. הוא חוזר על עצמו, ואיננו נעזר בהגיגים של אחרים כדי להמשיך לפתח את התפיסה הבסיסית שלו.
זאת ועוד: כזכור, הגעתי למאמר של מקנזי דרך חשבון הדלישס של ידיד לרשת. לאתר של מקנזי אין RSS. עדכונים לאתר אפשר לקבל רק דרך הדואר, או אם זוכרים לבקר באתר לבדוק אם יש שם משהו חדש. נדמה לי שבגלל זה, השפעתו של מקנזי פחותה ממה שהיא יכלה להיות. יש יחסית מעט דפים מהאתר שלו המסומנים בדלישס. יש בלוגים שמזכירים מאמרים שלו, אבל (לפי בדיקה ב-
Google Blog Search) נדמה לי שהוא מוזכר הרבה פחות מאשר הוגים אחרים שחשיבותם פחותה מחשיבותו.
אז? במשך שנים רבות מקנזי מצליח להתמיד בפרסום חומרים המבטאים גישה חינוכית בריאה למחשבים, לאינטרנט, ולחקר משמעותי. יתכן מאד שמתאים לו לעבוד בנפרד מאחרים. אך אם הוא היה משולב יותר לתוך הבלוגוספירה החינוכית, אני משוכנע שהוא היה ניזון מאחרים, וגם השפעתו היתה גדולה יותר.
באותו גליון של העיתון/האתר של מקנזי בו מתפרסם המאמר שהזכרתי, מקנזי מפרסם גם
ביקורת על ספרו של אנדרו קין, The Cult of the Amateur (מה? אני שוב מזכיר את הספר הזה?). ביקורתו של מקנזי היא ... די פרווה. חשים שהוא חושש מלנקוט עמדה. מצד אחד הוא חש שחוכמת ההמון איננה כל כך חכמה, אך מצד שני, הוא מודע לכך שהכלים שמשתמשים בהם היום יכולים לעזור מאד בתהליך הלמידה. לדוגמה:
מה להגיד ... סתמי למדי. לא כל אחד צריך, כמובן, להיות מהפכן חינוכי, אבל יש בפיסקה הזאת משהו יותר מדי בנאלי. מקנזי, שכותב המון על הכוח הלימודי שבשאילת שאלות, ובפרויקטים לימודיים המשלבים מה שאחרים מכנים "אוריינויות חדשות" היה צריך, לטעמי, להיות הרבה יותר תקיף. בערך באותו הזמן שהביקורת הזאת של מקנזי התפרסמה, התפרסמה גם, למשל,
ביקורת, נוקבת ממש, של דייוויד ויינברגר. גם ויינברגר איננו פוסל כמה מהטענות של קין, אבל הוא מנתח אותו לעומק כדי להראות עד כמה הגישה של בעצם פשטני. הפער בעומק הניתוח בין שתי הביקורות רב, ומקנזי מאד מאכזב. וגם כאן, נדמה לי שלפחות בחלקו, זה נובע מהעדר התחברותו של מקנזי לרשת שיכלה להעשיר אותו בקלט מתחדש מתחומים רבים ומגוונים.
והנה, הגעתי לסיום המאמרון הזה, ועדיין לא ברור לי אם חיברתי את החלקים השונים, אם אני מהרהר רק לעצמי, או אם ההרהורים האלה תורמים, ולא במעט, גם לאחרים. ויש עוד מספר הולך וגדל של נושאים אחרים שעליהם כבר צריכים לכתוב.