יום ראשון, 30 בספטמבר 2007 

הטוב והמכוער ב-Web 2.0

כאשר התחלתי לכתוב את המאמרון הזה בראש שלי, הכוונה הראשית היתה להצביע על מקום אחד שבו הבלוג מוכיח את עצמו. הביקורת על תרבות ההמונים שבלוגים לכאורה מקדמים יחסית שקטה בזמן האחרון, אבל היא עדיין מהדהדת חזק, ולאור זה ראיתי לנכון להצביע על הצלחה אמיתית של בלוגים. אך מה לעשות, ותוך כדי כתיבה נתקלתי בדוגמה שאמנם איננה דוגמה של בלוג, אבל בכל זאת שייכת, פחות או יותר, ל-Web 2.0, ונדמה לי שגם את זה צריכים, למרבה הצער, לציין. אי לכך, למאמרון הזה פן חיובי, ופן שלילי.

לצד החיובי, ראוי מאד להזכיר, כפי שעשה היום קפטן אינטרנט, שהמידע שמגיע אלינו על ההפגנות במיאנמר מגיע לרוב מבלוגים (הבלוגרים בבורמה ממלאים את החלל התקשורתי). אין זה אומר שהבלוגרים מחוללים מהפך. אין להם הכוח הפוליטי לעשות זאת, אבל עד שהגנרלים חסמו את הגישה לאינטרנט, הם הצליחו ליידע את העולם על המתרחש שם. מאמר מעניין מאד על היכולת הפוליטית של בלוגים, וגם על המגבלותיהם, התפרסם באתר WorldChanging, וכדאי מאד לעיין שם.

אבל כבר ציינתי בהתחלה שהמאמרון הזה איננו עוסק רק בחיובי. לאה אהרונוביץ מביאה בבלוג שלה פרסומת דרושים לטוקבקיסטים. כפי שהיא מציינת, ידענו מזמן שזה מקצוע, אבל כאשר רואים את מודעת הדרושים, זה בכל זאת מעורר חלחלה. לפי תפיסתי, לקבל כסף כדי להציג דעה, פעם אחר פעם, בציפיה שזה ישפיע על דעת הקהל, איננו בדיוק ברוח ה-Web 2.0.

אז אולי אין חדש באף אחת מהדוגמאות האלו, ובכל זאת, הסמיכות בין ההבטחה של הבלוג במיאנמר לבין הציניות של הטוקבקיסט המקצועי מזכירה לנו שלא הטכנולוגיה היא שקובעת. היא רק מאפשרת - בני האדם הם אלה שצריכים לקבוע את השימוש.

תוויות: , ,

יום שבת, 29 בספטמבר 2007 

לא רק טקסט, אבל לא לוותר עליו

ויקי דייויס, ב-TechLearning Blog שואלת "Is Text Only Enough for Today's Students".דייויס מבטאת בצורה מאד ברורה את ההרהור המרכזי שלה:
There are so many new ways to tell stories. Are we as teachers teaching kids ONLY to read and write and is that enough?

אבל לפני הקביעה/השאלה הזאת היא מגישה לנו "מבחן" קטן. היא מביאה ששה משפטים קצרים, ולצד כל אחד, המחשה גראפית של אותו משפט. עבור כל אחת מהדוגמאות היא שואלת "Which tells the story more clearly?". אנחנו כמובן אמורים להבין את הרמז, ולהסיק את המסקנה שהאמצעים הגראפיים - צילום, סרט, מצגת, משחק - עולים, לפחות במקרים המסויימים שהיא מביאה, על הטקסט.

אני מודה שאני מאד מחובר למילה המודפסת (גם זו שעל גבי הצג) אבל אינני מתנגד לאמצעי הבעה אחרים. לא אתווכח עם דייויס לגבי היכולת של אמצעים גראפיים לספר סיפורים, או להסביר רעיון (ועוד). אבל דייוויס איננה יוצרת כאן משחק הוגן. אותן דוגמאות גראפיות שהיא מביאה הן תוצאה של עבודה מושקעת. מורגש שמי שהכין אותם השקיע זמן ומאמץ עד לתוצר הסופי. אבל מול התוצרים האלה, דייויס מביאה משפטים קצרים שנראים כאילו נכתבו כלאחר יד. לא קשה לקבוע שמצגת קטנה "מספר את הסיפור באופן בהיר יותר" מאשר משפט סתמי שכמעט לא מביע כלום. לעומת זאת, אם היא היתה מעמידה לצד סרט קצר סיפור אמיתי, סיפור שמי שכתב אותו בחר את מילותיו בקפידה, וחשב לעומק על מה שהוא רצה להגיד, אני מניח שתוצאות ה-"משחק" יכלו להיות די שונות.

השאיפה לשילוב צורות ייצוג מעבר לטקסט המודפס איננה חדשה למערכת החינוך. בסטנדרטים ללמידה בסביבה מתוקשבת בחינוך היסודי אנחנו קוראים:
התלמיד יכתוב תוך שימוש במגוון ייצוגים, וישלב בעת הצורך צלמיות, טבלאות, תרשימים, תמונות, קול ותנועה לצד הטקסט האלפא-ביתי.

לפי הסטנדרטים האלה, מורים צריכים לעודד את תלמידיהם למצוא את הדרכים המתאימות להביע את עצמם. אבל כדי לעשות זאת על הצד הטוב ביותר, חייבים ללמוד את השימוש ביצוגים האלה. אף אחד לא יטען היום שעצם העובדה שתלמיד יודע לאחוז בעט עושה אותו לסופר. עד שתלמידים יוכלו לכתוב טקסטים שאחרים ירצו לקרוא דרוש אימון והדרכה. יתכן והעובדה שאנחנו מוצפים בסרטים ומצגות, לצד העובדה שמורים רבים אינם מיומנים בהכנת אלה, יוצר את הרושם שמדובר במלאכה קלה. אבל כמו עם הטקסט המסורתי, הרבה יותר קל ליצור סרט או מצגת צולעים, מאשר משהו איכותי.

אז למרות שאני בהחלט מסכים עם דייויס לגבי הצורך ללמד אמצעים נוספים "לספר סיפורים" לצד הוראת השימוש בטקסט המסורתי, קשה לא להרגיש שהיא עוסקת כאן בפופוליזם זול. לא משנה באיזה אמצעי בוחרים, צריכים ללמוד להשתמש בו, ולהשתמש בו בתבונה. ממש היום, דייוויד ורליק בבלוג שלו מקשר לאוסף נפלא של המחשות ויזואליות של רעיונות מדעיים. ההמחשות האלו אכן מראות, כפי שדייויס טוענת, שאמצעים גראפיים יכולים לספר סיפור בצורה מוצלחת ביותר. אבל אלה המחשות שהוכנו על ידי בעלי מקצוע ששולטים בכלים בהם הם משתמשים. חשוב להוסיף שלצד ההמחשות המרתקות האלו, תמיד מופיע טקסט המסביר לנו על מה אנחנו מסתכלים. מה לעשות, המילה המודפסת נשראת אחת האמצעים הטובים ביותר להביע את המחשבות, את הרעינות, ואת הסיפורים שלנו.

תוויות: ,

יום חמישי, 27 בספטמבר 2007 

לאור זה, המצב בחינוך כמעט נראה סביר

לפני כניסת החג קראתי בקפטן אינטרנט על כנס בעולם העסקים על Web 2.0 שנערך לאחרונה. המסר הבסיסי היה שמנהלים חוששים מהמציאות החדשה ש-Web 2.0 מבשרת, אבל גם שהם יצטרכו ללמוד להתמודד איתה. מתוך הכתבה:
המחשבה שניתן לשלוט באינטרנט מלמעלה, קרי מרמת המנהלים, כבר מזמן אינה מציאותית. העובדים בארגונים והלקוחות הם אלה שישפיעו.

במילים אחרות, עולם העסקים מתנהל באופן היררכי, כאשר המנהל קובע עבור עובדיו, בין היתר, מה יגידו (אם בכלל) על מקום העבודה שלהם. מדובר בעולם שמעדיף לשמור על סוד במקום לאגור ידע משותף, בעולם הרגיל לבדוק, על הדקה, כיצד עובדיו מנצלים את זמנם - תכונות שאינן תואמות את המציאות של Web 2.0. אין, בדברים אלה, שום דבר שונה ממה שצייתי כאן לפני בערך עשרה ימים, בעקבות מאמרון ב-Read/Write Web (מלבד העובדה שהפעם הדברים נכתבו בעברית). אבל אם, בעקבות המאמרון הראשון, זיהיתי נקודות חפיפה בין העסקים והחינוך, לאור המאמר בקפטן אינטרנט הרגשתי שאולי המצב בחינוך הרבה יותר טוב מאשר זה שבעסקים.

למרות החשש הגדול של חלקים נרחבים במערכת החינוך מכלי Web 2.0, יש בכל זאת פתיחות לנסות לבחון כיצד אלה יכולים להשתלב בתהליכי למידה. מהמאמר בקפטן אינטרנט אני מתרשם שהכדאיות הבלעדית שיש לבחון בנוגע לכלים האלה בעסקים היא באיזו מידה הם מגדילים את ההכנסות. מתוך המאמר:
בישראל יש כ-250 אלף בלוגים, וכ-200 אלף תגובות בפורומים ובאתרים נכתבות מדי יום, אבל הכלכלנים יודעים כי יש לשפוט טכנולוגיה רק במונחי היכולת שלה להציג גידול ברווחיות. לווב 2.0, כך נדמה, אין בשורה בעניין זה, לפחות לא מיידית.

בהמשך, מצטטים את פרופסור גדי אריאב מהפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב שאמר:
זו תופעה מורכבת שאין כלים להבין אותה. איך מודדים את חלקם של הבלוגרים בתל"ג? איך בודקים שליטה, מטרה, תועלת, תרומה לחברה, עלות שולית? הכלכלה של הבלוגרים אינה מדידה, ומבחינה ניהולית אין כלים להתמודד ולנהל את זה כמערכת מידע, ולכן מדובר בסיוט.

נדמה לי שבדבריו של אריאב יש ביקורת כלפי עולם העסקים, ושהוא מייחל לשינוי בניהול שיאפשר לכלי Web 2.0 להשפיע לחיוב, אבל אותו חיוב עדיין יימדד, כנראה, ברווחיות.

דווקא מה שמדאיג אותי הוא הסיכוי שכלי Web 2.0 ישתלבו בחינוך רק בעקבות זה שעולם העסקים יאמץ אותם (כמו שקרה בעבר עם כלים ממוחשבים אחרים). במקרה כזה, ה-"השתלבות" תהיה על בסיס של ציונים, של הכנת עבודות, של חלונות ראוה למנהלי בתי הספר, ולא של הלמידה המשמעותית שאותם כלים מאפשרים.

תוויות: ,

יום שני, 24 בספטמבר 2007 

תוצאה בלתי נמנעת של שילוב הבלוג בכיתה?

שבועיים לתוך שנת הלימודים החדשה, קונרד גלוגאוסקי מהרהר על השילוב של בלוגים בכיתה שלו, וכמו תמיד, השאלות שהוא מעלה חודרות למהות הדברים. גלוגאוסקי מציין שכבר עם התחלת השנה התחושה היא חיובית. התלמידים כותבים, והוא חש שההערות שלו תורמות להמשך הכתיבה. אבל הוא מחפש משהו נוסף:
This year, I want my personal voice to be present in the community. I will, of course, continue to be present as Mr.Glogowski, the grade eight Language Arts teacher. I will be present in my didactic and supportive role of an educator, of a classroom teacher who guides and explains. At the same time, I want to be present as Konrad Glogowski, the human being who has his own interests and views. I want to be present as an individual, not an individual reduced to one role.

הוא מסביר שבעבר התפקיד שהוא מילא היה תפקיד של משגיח, של מכוון התנועה, של הצופה מלמעלה. בעצם, עד עכשיו, נשמר היחס המסורתי בין תלמיד למורה:
My own blog in our class blogosphere has always been used to post updates, assignments, commentary on student work, and words of encouragement. For years, it was called “The Language Arts Blog,” or “Mr. Glogowski’s Blog” or something equally official and unimaginative. The name of my blog has always reflected my one-dimensional presence in the community - the voice of a teacher.

המטרה שהוא מציב לעצמו השנה הוא לאפשר לקול האישי שלו לבוא לביטוי, להפסיק להיות "רק" המורה, ובמקום זה להיות חלק מקהילה לומדת:
This year, I want to move beyond blogging only about course-related topics. I want my students to see what I am interested in, what makes me mad, what fascinates me, what I write like when I write as someone other than Mr.Glogowski, the Language Arts teacher. In short, I want to be myself and am beginning to take small steps towards this goal.

בעצם, הצד הזה היה צפוי. מהרגע שהבלוג נכנס לכיתה, אפשר להגיד שהכתובת כבר היתה על הקיר. אם אנחנו, כמחנכים, מבקשים לסייע לתלמידים שלנו למצוא את הקולות שאישיים שלהם, קשה לעשות זאת מבלי לתת דוגמה, מבלי לתת ביטוי לקולות האישיים של עצמנו. (נדמה לי שגם לזה התכוונה אריאלה במאמרון שלה עוד במשך הקיץ.) כיוון כזה, כמובן, לא נוצר עם הבלוג. מדובר בתפיסה של "engaged pedagogy" שקיימת זמן רב לפני שהאינטרנט חדרה למערכת החינוך. אבל ברור גם שהבלוג מחדד את הדברים, מביא אותם למצב שבו ההמנעות ממתן ביטוי אישי נראה כמגוחכת, נראה ככפירה בעיקר. מבלי להתייחס לבלוג עצמו, גלוגאוסקי נותן ביטוי למגמה הכללית בצורה בהירה ביותר:
If education is essentially a social process, then the teacher needs to be part of the learning community, not only as its facilitator but also as one of its members.

הבלוג יכול לשמש את מערכת החינוך בדרכים רבות ושונות. הוא יכול למלא תפקיד של יידוע, וכמובן גם של פורטפוליו. הוא יכול להוות בסיס שעליו תלמידים יכולים לכתוב סיפורים, או לאסוף קטעי מידע, ועוד. כל אלה חיוביים ורצויים. אבל אם ניתן לו לבטא את משמעותו ואת ערכו הבסיסיים ביותר, הוא מבשר על שינוי מהותי בתהליך הלמידה, ועל "הקהילה הלומדת" בכללותם.

תוויות: ,

יום שבת, 22 בספטמבר 2007 

כדאי (מאד) לנסות

מידי פעם אני מהרהר כאן על ההבדל בין קהילה לרשת, ועל המקומות שאלה יכולים למלא בתהליכי למידה. טענתי שביסודו של דבר כל אחד מאיתנו מעמיד את עצמו במרכז הלמידה שלו, ועוסק בתן וקח עם הסביבה שלו בהתאם לצרכיו. ואם כך הדבר, השאיפה להיות חלק מ-"קהילה לומדת" מוגדרת היא, לטעמי, מיותרת. בשבילי המונח "רשת" מתאר את הקשרים המזדמנים, הלעתים חזקים ולעתים רופפים, שמגדירים את ההשתייכויות ואת המחוייבויות שלי לעצמי ולאחרים. אבל אין זה אומר שאין קסם, וגם כדאיות, ב-"קהילה", במסגרת מוגדרת שאליה מצטרפים על מנת להיות בקשר עם אחרים, לעזור ולהעזר בהם. יכול להיות שההבדל בין "רשת" לבין "קהילה" היא סמנטית בלבד. הרי, היום, מרבים להגדיר "קהילות" כ-"רשתות חברתיות".

לאור זה אני שמח להזמין קוראים (אם יש כאלה) להכיר, ואפילו להצטרף, לרשת חברתית חדשה, על תשתית מעוברתת של נינג: edureshet. קהילה/רשת זאת היא סביבה אסתטית ועשירה בכלים מעולם ה-Web 2.0 המאפשרים ומזמינים חשיבה משותפת של אנשי חינוך שרוצים לקדם את השימוש באינטרנט בבתי הספר. בכך היא דומה מאד למספר רשתות חברתיות שכבר קיימות ב-Ning שעוסקות בחינוך, אבל עם הבדל משמעותי ביותר: היא בעברית. edureshet נוצרה על ידי סוזן צעירי (היא iTeachr, שבזמן האחרון כמעט אינה כותבת לבלוג שלה בגלל העבודה הרבה שהיא מקדישה לעברות של Ning), ומורגש שהיא דאגה עד לפרטים הקטנים כדי שהסביבה תסביר פנים לבאיה.

נכון לשבוע הזה, edureshet יוצאת מתקופת ההרצה, מתקופת הביתיות שבה ההצטרפות היתה רק לפי הזמנה. וכמובן שכך צריך להיות. הרי, אין טעם ש-"רשת חברתית" תישמר בסוד. המבחן האמיתי של edureshet איננו ברעיונות המבריקים שקבוצה היושבת בגן סגור מעלה לעצמה, אלא ביכולת למשוך מורים אחרים שעוסקים בשאלות דומות, ולעורר אצלם הרצון להיות שותפים פעילים בגיבוש דרכי עבודה עם האינטרנט בחינוך. יתכן מאד שרשת חברתית כמו edureshet יכולה להוות סביבה חמה ותומכת למורים שחוששים לפתוח לעצמם בלוג, אך רוצים להתנסות בכלי Web 2.0. ובוודאי לא יזיק שמורים יתנסו בכלים דומים לאלה שרבים מתלמידיהם כבר מכירים.

אי לכך, אינני מתבייש לחרוג טיפה מהסגנון הרווח של הבלוג הזה. הפעם אינני רק מדווח ומקשר, או מבקר, או מהרהר, אלא אני גם ממליץ.

אגב, ל-edureshet יעוד חינוכי מוצהר. התשתית של Ning בעברית יכולה, כמובן, לשרת רשתות חברתיות סביב נושאים אחרים. המעוניינים לבחון כיצד לפתוח קהילה על התשתית הזאת מוזמנים לפנות לסוזן.

תוויות: , ,

יום שישי, 21 בספטמבר 2007 

צעד צפוי, ובכל זאת מבורך

אינני טוען שאני מבין גדול בחינוך, אבל מה שבטוח, בכלכלה אני מבין מאד קטן. אי לכך, אינני מתווכח עם אלה שמסבירים לי, בסבלנות הולכת ופוקעת, שאתר אינטרנט שאיננו מכסה את הוצאותיו לא יכול להמשיך להתקיים. אפילו מישהו כמוני, שמשתדל לא להבין את הרעיון הבסיסי הזה חייב, בכל זאת, להסכים. אבל הנוף המידעי של היום הוא נוף של נגישות זמינה. אם איננו יכולים להקליק על קישור ולהגיע ישירות למידע המבוקש, אותו מידע כבר לא יהיה "מבוקש". אם אני רוצה להמליץ על מאמר מסויים, קשה לעשות זאת כאשר אותו מאמר איננו נגיש לקוראים, אלא נמצא מאחורי סורג ובריח של דרישה למנוי או לתשלום.

אם כך יש, כנראה, מתח מתמיד בין שתי אמיתות - זאת של הכלכלה, וזאת של הנגישות. נכון לאתמול, נדמה לי שלנגישות יש היד על העליונה. בניו יורק טיימס של אתמול קראנו:
Effective Sept. 19, we are ending TimesSelect. All of our online readers will now be able to read Times columnists, access our archives back to 1987 and enjoy many other TimesSelect features that have been added over the last two years – free.

רק לפני כחודשיים הטיימס פתחו את ה-TimesSelect שלהם לכל מי שיש לו כתובת דואר אלקטרוני ממוסד אקדמי. השיקול היה, כנראה, הרצון להשפיע אצל אנשים "משכילים". אבל מי אמר שצריכים לשבת באקדמיה כדי להיות משכיל? דיונים ציבוריים משמעותיים וחשובים מתנהלים על גבי בלוגים רבים שאינם קשורים כלל וכלל לאקדמיה, ולטיימס יש אינטרס שהבלוגרים המתדיינים יצטטו אותו. וכננרה שגם את זה הבינו בטיימס, ולכן, נכון לאתמול, הכל נעשה חופשי. כתבתי "כנראה"? נדמה לי שאין צורך לסייג את האמירה בשום "כנראה". בהודעה כתוב:
Since we launched TimesSelect in 2005, the online landscape has altered significantly. Readers increasingly find news through search, as well as through social networks, blogs and other online sources. In light of this shift, we believe offering unfettered access to New York Times reporting and analysis best serves the interest of our readers, our brand and the long-term vitality of our journalism. We encourage everyone to read our news and opinion – as well as share it, link to it and comment on it.

פשוטו כמשמעו - במאבק בין הכסף לבין האפשרות להשפיע, האפשרות להשפיע היא שהכריעה.

האם יש כאן הסק גם לחינוך? אני מודה שאינני בטוח. תוך כדי הכנת המאמרון הזה, נתקלתי במאמרון חדש של ויל ריצ'רדסון, Headlines from the Frontlines. במאמרון הזה ריצ'רדסון מתייחס למהלך של רשת NBC לאפשר הורדות חינם, לתקופה מוגבלת, של תוכניות הטלוויזיה שלהם. הוא מצטט מאמר בניו יורק טיימס (ולפני ההקלקה על "פרסם", מתברר שקפטן אינטרנט גם מדווח על זה):
NBC’s move comes as companies throughout the television business search for new economic models in the face of enormous changes in the business. Networks continue to lose audience share, and viewers — especially many of the highly prized viewers under 30 years old — are increasingly demanding control of their program choices, insisting on being able to watch shows when, where and how they want.

הוא מבקש להחליף את ה-"prized viewers under 30" עם "prized students over 13", וגם "demanding control of their program choices" עם "demanding control of their curriculum" כדי להראות כיצד החינוך הולך להשתנות, ובגדול.

יכול להיות שריצ'רדסון צודק, אבל אני חושש שאין הקבלה כל כך ברורה בין המשל והנמשל. אני מקווה שתלמידים בבתי הספר אינם צרכנים שבוחרים אילו מוצרים לימודיים עדיף להם לקנות. הרי אם זה נכון, אז אנחנו, המחנכים, אינם אלא חנוונים. המהלך של הטיימס מצביע על שינוי תרבותי רב-היקף בנוגע לנגישות המידע, אבל לעתיד הנראה לעין, החינוך יצטרך לעסוק בדרכים לעורר את התאבון למידע, ועל פיתוח אנינות הטעם של התלמידים כדי שהם יוכלו לזהות את האיכותי מתוך ההיצע הגדול כל כך של המידע החופשי.

תוויות: ,

יום חמישי, 20 בספטמבר 2007 

קצר ולעניין (ובכל זאת מאריכים טיפה)

ג'ורג' סימנס פרסם היום מאמרון קצר מאד - כל כך קצר שאין סיבה לא לצטט אותו במלואו:
Wired has created a fairly simple resource: How To Wikis covering subjects such as making youtube videos, using flickr, explaining DRM, etc. I'm starting to question the usefulness of resources like this. Five minutes with a good search engine will provide the same information, but with better context specific information for the searcher. Part of the same reason I'm questioning wikipedia as a concept - it is quite simple for anyone with marginal competence with online search/databases/Google Scholar to find what is needed. What is the value of aggregation completed on behalf of many people, rather than based on needs of one person? Not much value anymore.

אולי מספיק פשוט להוסיף "אני מסכים". אבל האמת היא, שאני מאד מסכים. הרי אני אומר משהו דומה כבר די הרבה זמן. אי לכך, אני מרשה לעצמי להרחיב טיפה.

אם אני מבין אותו נכון (ונדמה לי שאכן כך אני עושה) סימנס שואל לגבי התועלת של אתר מטריה המרכז מידע על קשת רחבה כל כך של נושאים. הרי ה-WWW בעצמו כבר מהווה מסגרת כזאת, ואמצעי החיפוש החזקים שעומדים לרשותנו היום מאפשרים לנו להגיע למידע הרצוי ללא צורך שהמידע הזה יהיה מרוכז תחת אתר מטריה אחד.

כזכור, לפני שנה וחצי ירון לניר פרסם את המאמר שלו Digital Maoism, בו אפשר למצוא טענה מאד דומה לזו של סימנס, אך מנוסחת ביתר הרחבה:
For instance, most of the technical or scientific information that is in the Wikipedia was already on the Web before the Wikipedia was started. You could always use Google or other search services to find information about items that are now wikified. In some cases I have noticed specific texts get cloned from original sites at universities or labs onto wiki pages. And when that happens, each text loses part of its value.

כאשר המאמר של לניר התפרסם, רבים התייחסו אליו כמו שמגיבים היום לדעות של אנדרו קין. אבל לניר אינו טוען שהיום ההמון משתלט על האיכות, אלא שהקול האישי, הייחודי, הולך לאיבוד במסגרת כמו הוויקיפדיה השאופת ל-"נקודת ראות נויטראלית":
When you see the context in which something was written and you know who the author was beyond just a name, you learn so much more than when you find the same text placed in the anonymous, faux-authoritative, anti-contextual brew of the Wikipedia. The question isn't just one of authentication and accountability, though those are important, but something more subtle. A voice should be sensed as a whole. You have to have a chance to sense personality in order for language to have its full meaning. Personal Web pages do that, as do journals and books.

נדמה לי שחלק מהקסם של בלוגים הוא שגם בהם אנחנו מוצאים מידע שהוא ספוג באופי של הכותב. זה חלק ממה שעושה את הבלוג של סימנס למעניין, ונעים לראות שהוא כנראה מודע לכך שה-"נויטארליות" של אתרי מטריה מאיימת להפוך את הרשת התוססת לסביבה תפלה.

תוויות: ,

יום רביעי, 19 בספטמבר 2007 

נחמד, אבל לא מי יודע מה נחוץ

בלוגרים רבים, גם מתחום החינוך, וגם מתחום הטכנולוגיה, דיווחו אתמול, די בהתרגשות, על השקת המרכיב החדש של הכלים המקוונים של גוגל - כלי להכנת מצגות. במשך תקופת ההמתנה לקראת השקת הכלי הזה הצפייה היתה גדולה. יודעי דבר טענו שמדובר במרכיב חשוב מאד של מערכת כללית של כלי אופיס מקוונים שיכולה להוות תחרות רצינית עם האופיס הנפוץ והמוכר (והיקר) של מיקרוסופט.

גם אני חיכיתי לכלי הזה, אם כי אינני יכול להגיד שזה היה בצפייה דרוכה. אינני מרבה להשתמש ב-PowerPoint (בלשון המעטה), ולכן, מבחינת הצרכים שלי, כלי מקוון להכנת מצגות אינו בין הכלים הנחוצים לי ביותר. אך אין זה אומר שהרעיון של כלי אופיס מקוונים (וחינמיים) איננו רעיון מבורך. במשך החודשיים האחרונים מצאתי שהתמלילן המקוון של גוגל משרת אותי ברוב הגדול, כמעט ברוב המכריע, של צורכי הכתיבה שלי (כולל בעברית). אין ספק ש-Word הוא תמלילן בעל עוצמות אדירות, אבל הרוב הגדול מאיתנו אינו זקוק לחלק ניכר האותן עוצמות. נכון להיום, אני מגלה שקל לי יותר לפתוח קובץ חדש דרך המסמכים של גוגל, ולעבד ולשמור אותו ברשת. יש יתרון גדול בכך שהקובץ נגיש לי מכל מקום. אותה נגישות קיימת גם באמצעות הדיסק-און-קי שנמצא בכיס שלי באופן קבוע, אבל פונקציית החיפוש (וכזכור, מדובר בגוגל) במסמכים המקוונים של גוגל מהירה ויעילה, ואני נעזר בה באופן די תדיר.

לעומת זאת, לטעמי, אחת הפונקציות המרכזיות של כלי האופיס של גוגל, פונקציית השיתוף, עדיין לא הוכיחה את עצמה. ניסיתי מספר פעמים לערוך מסמכים בשיתוף עם אנשים אחרים, והתוצאות היו מאכזבות. במידה מסויימת הקושי קשור לתמיכה בעברית של המערכת. התמיכה הזאת משתפרת כל הזמן, אבל עדיין לוקה בחסר. אבל נדמה לי שעיקר הבעיה נמצא בחוסר רצון של השותפים האפשריים שלי להכין מסמכים בדרך הזאת.

וזה מביא אותי חזרה לכלי החדש להכנת מצגות. אני אמנם כותב שאני נתקל בקושי בשימוש בתמלילן המקוון במצבים של שיתוף, אבל ברור לי שמצבים כאלה קיימים, ואם נתרגל לעבודה משותפת מקוונת, אני משוכנע לא רק שהכלי ישרת אותנו, אלא שהוא יעשה זאת בצורה יעילה. אבל לא ברור לי למה אנשים - מורים או תלמידים, או כל אוכלוסיה אחרת - ירצו לעבוד בצורה מקוונת על הכנת מצגת. בוודאי השיתוף יכול להועיל כדי להעיר הערות, לתקן שגיאות כתיב, להזיז קטע גראפי למקום אחר על השקף, ובשינויים זעירים מהסוג הזה. אבל להבדיל ממסמך שקבוצת אנשים מגבשת בשיתוף (ובדרך כלל, לקראת סיום התלהיך, מגישה למנסח מדופלם כדי ללטש אותו), המצגת צריכה לשקף את הטעם העיצובי, ואת הצרכים התצוגתיים, של האדם שישתמש בו.

כמובן שאפשר להתווכח עם הטענה הזאת. יתכן שלא מעט מכיני מצגות כמהים למצב שבו הם יוכלו לעבוד בשיתוף, ומה שאני רואה כפעולה של אדם יחיד עוד תתגלה, בעתיד הלא כל כך רחוק, כמתאימה ביותר לעבודה קבוצתית. אם כך יתברר, אז בזבזתי לא מעט זמן על כתיבת ביקורת מיותרת. אבל יש כאן (כמובן) פואנטה אחרת. כחסיד של כלים שיתופיים, ושל כלי Web 2.0 באופן כללי, נדמה לי שהתלהבות יתר כלפי הכלים האלה איננה הדרך לקדם את השימוש בהם. אין טעם לחייב את השיתוף במצבים שבהם אותו שיתוף איננו נחוץ או מתבקש. לעשות כך הוא להעמיד את הכלי במרכז, ולחפש (בנרות) דרכים להשתמש בו, במקום להעמיד את הלמידה במרכז, ואז לבחון באילו מצבים כלים מסויימים יכולים להועיל. נדמה לי שבדרך הזאת יש סיכוי משמעותי יותר לקדם את השימוש בכלים הנהדרים האלה.

ואם, בינתיים, מישהו רוצה לנסות לערוך מסמך, או מצגת, בשיתוף איתי ... לא קשה למצוא אותי.

תוויות: ,

יום שלישי, 18 בספטמבר 2007 

לא רק בחינוך חוששים מ-Web 2.0

לא פעם בעבר קבלתי על כך שהכלים המחשביים והאינטרנטיים שבהם אנחנו משתמשים בחינוך לא נוצרו לצרכים חינוכיים או לימודיים, אלא לצרכים של עולם העסקים. לטוב, ולעתים קרובות גם לרע, מקורם של רוב הכלים האלה הוא בעסקים. עובדה זאת איננה, כמובן, פוסלת את השימוש שלהם בחינוך. אבל הצרכים, והמטרות, של שני המגזרים האלה רחוקים מלהיות זהים, ואנשי חינוך נאלצים להקדיש מאמצים רבים כדי להסב את הכלים האלה לסביבה הלימודית.

לאור זה אולי מותר היה לי להרשות לעצמי טיפה של שמחה לאיד כאשר קראתי בבלוג Read/Write Web שלא מעטים בעולם העסקים חוששים מחדירת כלי Web 2.0 לתוך עולמם. ריצ'רד מקמנוס, העורך הראשי של הבלוג, מצטט מדוח של חברת פורסטר העוסקת בתחזיות לעסקים. הדוח מסביר, בקצרה, את היתרונות של Web 2.0:
It’s the ability to more efficiently generate, self-publish, and find information, plus share expertise in a way that’s so much easier and cheaper than earlier knowledge management attempts.

אבל בהמשך, הדוח עובר מיתרונות לחסרונות. ומהו החסרון המרכזי? כנראה אובדן שליטה על העובדים. כאשר עובדים משתמשים בכלים האלה, המערכת ההיררכית נמצאת בסכנת התפוררות:
Web 2.0 tools have almost certainly already entered your organization under the radar through unsanctioned employee usage. This raises the stakes and criticality of taking action sooner rather than later.

קשה לא לגרד טיפה בראש ולבדוק אם אולי מדובר במערכת החינוכית, ולא בעולם העסקים. הרי טענה דומה ביותר, לפעמים כמעט באותן מילים, מלווה את החשש מהשימוש בכלים האלה בחינוך. (ואם יורשה לי, אולי בפעם המי יודע כמה, אותו חשש מאובדן שליטה במערכת היררכית נמצא גם בסיס הטענות של אנדרו קין.)

מקמנוס, בסיכום שלו, מצביע על כך שמקבלי ההחלטות בעולם העסקים קרועים בין החשש בפני הכלים האלה, לבין ההבנה שיש בהם ערך רב:
It's clear that enterprises, or to be more exact IT decision-makers, still fear web 2.0. Yet they also see the value in it. So their natural inclination is to control the situation - only allow sanctioned web software in and enforce policies that limit use of web 2.0 technologies. That way, IT decision-makers reason, the company still gets the benefits of web 2.0 - but without the risks.

אז רגע, מהו, במילים פשוטות יותר, ה-"פתרון"? שליטה, כמובן. אבל לשליטה הזאת יש מחיר:
Yet web 2.0 is all about open-ness and collaboration. ... The real reason why IT fears web 2.0 ... is that it upsets the historical need for control and power in IT departments. The ... reason web 2.0 is finding it difficult to penetrate the enterprise is not that IT can't see the value in it, but that they fear it may erode their control and power.

שוב, אם לא ידעתי אחרת, יכולתי לחשוב שמדובר בחינוך. גם כאשר המערכת החינוכית מוצאת חיוב בכלי Web 2.0 היא מקדישה מאמצים כבירים כדי "להסב" את השימוש הזה לנתיבים "לימודיים", היא תוחמת את הפעילות של התלמידים תוך גבולות "בטוחים". אך מה לעשות, וכפי שמקמנוס מציין, ביסודם של הכלים האלה נמצאת הפתיחות. אפשר אפילו להגיד שבלי הפתיחות הזאת, הם כבר לא יהיו אותם כלים.

תוויות: ,

יום שני, 17 בספטמבר 2007 

ושוב על הרפלקציה, אפילו אם כבר לא ראש השנה

תעצרו אותי אם אני חוזר על עצמי יותר מדי, אך מה לעשות, ובעיני הנושא של השימוש בבלוג ככלי רפלקטיבי המשקף את תהליך הלמידה של עצמנו הוא אחד הנושאים המרכזיים שצריכים לצלול לתוכו שוב ושוב. שמחתי לקרוא אצל איריס (היא מהבלוג "שחקי, שחקי על חלומות" - אין מה להגיד, שם נהדר!) מספר הרהורים על המטפורות השונות שעולות אצלה בנוגע לכתיבה לבלוג. איריס כותבת שהבלוג דומה לגרפיטי, וגם להופעה על במה. היא מבחינה בין השלב של כתיבה לבלוג, לבין השלב של אחרי הפרסום:
בשלב הכתיבה (שלב א') איננו זקוקים לקהל. אני חושבת שכמבוגרים המוטיבציה שלנו לכתיבה היא צורך לנהל דיאלוג פנימי (בדרך כלל בעקבות קריאה?). אולי אנחנו יכולים לדמות ולהכיל איזה קהל פנימי (עידו הרטוגזון מספר שכרמל וייסמן אמרה לו את המשפט הבא: כשאני כותבת בלוג זה לא כמו לכתוב מאמר...זה כמו לספר משהו לחברה שלי. תנסה לכתוב כאילו אתה מסביר לחבר שלך משהו).

בשלב ב', אחרי שהפוסט עלה לאוויר, אנחנו חפצים בקהל כלומר בתגובות. אבל קיומן או אי קיומן לא ימנע מאיתנו להמשיך לכתוב (קצת בדומה ליוצר גרפיטי שאינו יודע מי עובר ליד יצירותיו מהרגע בו צויירו על הקיר ואינו שומע תשואות או שריקות בוז). לדידי, דימוי הבמה מקפל בתוכו מידה של העמדת פנים, או של איזה show מיטבי (הצגת בכורה).

אני חושבת שהבלוג חושף אותי יותר משהוא מסתיר ומרבית הפוסטים אכן קרובים יותר ל"משטר של חזרות" וחסרים את הניסוח המושלם.

אותו "דיאלוג פנימי" הוא, כמובן, הרפלקציה שהיא משמעותית כל כך בתהליך הכתיבה, שנותנת טעם לכתיבה הבלוגית. לאור זה, יש אולי טעם לחזור לנושא אחר שעולה כאן מדי פעם. לפני מספר ימים, כריסטופר דאוסון, הכותב על טכנולוגיות בחינוך ב-ZD Net, מתייחס למטלת כתיבה שבנו קיבל מבית הספר, מטלה שחייבה אותו להכין טקסט בכתב יד. דאוסון, כצפוי, חש שמדובר כמעט בחזרה לימי קדם:
Way back in the days of typewriters, it made sense to have a piece well-written and perfected before beginning the arduous process of typing, page by page. Fortunately, I don’t remember those days, but I’ve heard stories. Now, typing a document initially should be both natural and expected. So many great tools for electronic collaboration also exist, making peer and teacher review of student work easy and seamless (and reducing time wasted on bad handwriting). These tools don’t work, by the way, on handwritten pages, whether lines are skipped or not.

כמי שכן זוכר את הימים ההם, אני יכול להעיד שההקלדה במכונת כתיבה לא היתה מייגעת כל כך. מי שלמד להקליד הקלדה עיוורת הסתדר בלי קושי עם הכנת גירסאות מודפסות במקום להכין את העבודה בכתב יד עד לגירסה שהוכנה להגשה. אבל למרות שהתמלילן מאפשר לנו עריכה קלה, אין זה היתרון הבסיסי שבו.

מקריאה במאמרון המלא של דאוסון, וגם בתגובות למאמרון, מקבלים את הרושם שעל אף כוונותיו לשבח את התמלילן ככלי כתיבה משוכלל, דאוסון עדיין תופס אותו כמכונת כתיבה משוכללת, ולא ככלי המאפשר חשיבה ורפלקציה.

חשוב להדגיש, חזור והדגש, שהתמלילן איננו סתם כלי המאפשר לנו להגיש עבודות אסתטיות, אלא כלי שבאמצעותו אנחנו יכולים לזכך לעצמנו את החשיבה, לארגן לעצמנו את מלוא הרעיונות שאיתם אנחנו מתמודדים לקראת תוצר הראוי להגשה. אחד המגיבים למאמרון של דאוסון מבקש להגן על הכתיבה בעט על גבי הנייר. הוא טוען שהכתיבה בכתב יד מונעת את ההעתקה וההדבקה שהן כל כך נפוצות היום. קשה להתווכח עם טענה כזאת, אבל אין ספור עבודות שהועתקו מילה במילה מאנציקלופדיות והוגשו בכתב יד "יפה" על ידי תלמידים חרוצים שכלל לא נגעו במחשב או בתמלילן מספרות סיפור אחר. אבל שוב, אין זאת הבעיה. משום מה נוח לשכוח שכאשר מעתיקים ומדביקים, גם מזיזים ומארגנים מחדש את הטקסט, וכאשר תלמידים מבצעים את הפעולות האלו, גם על טקסטים שהם העתיקו, וגם על טקסטים שהם עצמם הכינו, הם בעצם עורכים מחדש, על גבי הצג וגם בתוך הראש, את הטקסט. הם מסוגלים להבין טוב יותר את כוונת הטקטס, וגם לא פעם מגלים את מה שיש להם להגיד על הנושא שעליו הם כותבים.

אז התרחקתי מהמאמרון של איריס, שהתייחסה לכתיבה לבלוג, אבל המטפורות שהיא העלתה פותחות צוהר לבדיקה מקיפה יותר של הדרכים השונות שבהן הכתיבה – גם האישית לתוך התמלילן, וגם האישית/ציבורית לתוך הבלוג - מאפשרות ואף מחייבות את הרפלקציה. נדמה לי שיש טעם בעריכת רשימה מקיפה של מטפורות לכתיבה בלוגית כדי שנוכל לצלול לתוך מלוא האפשרויות שהכתיבה הזאת מעניקה לנו. אשמח לתרום את חלקי, אבל אם מישהו אחר מעוניין לנסות ....

תוויות: , ,

יום רביעי, 12 בספטמבר 2007 

עוד דבר קטן לקראת השנה החדשה

חשבתי שכבר חתמתי את המאמרונים של תשס"ז. הרי ניצלתי את המאמרון הקודם לא רק לברך לקראת השנה החדשה, אלא גם להתמקד בנושא שעבורי הוא הנושא המרכזי של הבלוג הזה - הדרכים שבהן כלים דיגיטליים יוצרים את הבסיס לחינוך אחר, חינוך שונה מהחינוך המסורתי, הכל כך מוכר לנו. אבל זה הפן החיצוני של הבלוג. ומה לגבי הפן הפנימי, הפן שבו אני מנסה לבחון כיצד הכתיבה לבלוג מהווה תשתית לרפלקציה אישית/ציבורית של הכותב עצמו? כיצד אפשר לברך לקראת השנה החדשה, לקראת הימים הנוראים - ימים שהרפלקציה האישית מהווה חלק חשוב מהם - מבלי להתייחס גם לפן הזה?

והנה, מאמרון של ויל ריצ'רדסון מקנה את ההזדמנות לעשות גם את זה. נדמה לי שלא פעם ציינתי שאני חש שמפני שריצ'רדסון מוכר כאחד הבלוגרים החשובים ביותר בתחום הזה (ומפני שהוא מודע לסטטוס הזה), הדברים שהוא כותב נעשים שטחיים. חסר בהם תעוזה. אבל לפני יומיים הוא העלה שאלה מעניינת מאד. לפני זמן קצר ריצ'רדסון חזר מביקור באוסטרליה, ביקור שבו הוא צילם צילומים רבים. הוא כותב שדרך כלים כמו Flickr הוא יכול למצוא צילומים רבים מאותם מקומות שהוא צילם, ושרבים מהצילומים האלה טובים יותר מאשר אלה שהוא עצמו צילום. הוא שואל:
So the question is, why take pictures of places that you visit that probably aren’t going to be as good as the photos that others have already taken that are already available for you to use in your own albums, slide shows, whatever? I mean, unless you want to organize the wife and kids in front of the spot just to prove you’ve been there, what’s the point?

נכון להיום, 28 קוראים ניסו לענות (בתגובות בבלוג עצמו) לשאלה של ריצ'רדסון (כאשר לבלוג הזה יש כמעט 450 קוראים דרך Bloglines בלבד, אפשר לצפות לתוגובות רבות). הרוב הגדול של התגובות הדגישו שהעובדה שאנחנו צילמנו צילום מסויים הופך אותו למשהו משלנו, שדרך פעולת הצילום אנחנו צורבים את החוויה של הביקור במקום מסויים בתוך הזכרון שלנו. מגיב אחד טוען שאם לא נצלם צילומים לא טובים, לא נלמד להשתפר:
The best way to learn is to do it yourself. Take the pictures, then use Flickr to find better ones and ask yourself, “Why are these better”. Once you know why, try to utilize those concepts the next time.

אינני מרבה לכתוב תגובות בבלוגוספירה האנגלית. גם בלי זה יש לי יותר מדי לעשות, ומתוך הבלוגרים הרבים שכותבים על חינוך באנגלית, יש מספיק אנשים חכמים ומוכשרים כך שלא צריכים גם אותי. אבל לא מצאתי בתגובות לשאלה של ריצ'רדסון את הדברים שציפיתי שאמצא, ולכן, חרגתי ממנהגי והוספתי תגובה. טענתי שעבורי, הצילום הוא כמו הכתיבה לבלוג, פשוט באמצעי טכנולוגי אחר. כמו שבבלוג אני "חושב דרך האצבעות", כך כאשר אני מצלם אני חושב דרך העינית של המצלמה. כמו שהכתיבה יוצרת מיקוד, הצילום עוזר לי להתמקד במה שעליו אני מביט.

ורגע לפני ראש השנה, טיפה של רפלקציה, ומטה-רפלקציה, לדעתי בהחלט מתאים כאן. אז שוב, שנה טובה!

תוויות: , ,

יום שלישי, 11 בספטמבר 2007 

הבחנה חשובה

קתי דייווידסון, בבלוג הקבוצתי על מדיה דיגיטלי ולמידה של קרן מקארתור, מדגישה את ההבדל בין "למידה דיגיטלית" לבין "instructional technology" (אני מעדיף לתרגם את המונח ל-"טכנולוגיות בלמידה", למרות שברור שיש כאן דגש על ההוראה לעומת הלמידה). דייווידסון כותבת:
IT (Instructional Technology) is indispensable to most educational institutions. Its development and enhancement are crucial to the institution. But does improving IT improve “digital learning”? Sometimes. Not always. Maybe not even often. The reason is that IT is usually institutionalized from the top down whereas digital learning is shared, contributory, collective, collaborative, customizable.

היא מוסיפה:
In digital media and learning, the outcomes are less clear, the teachers have less of a determining role, and technology isn’t something delivered to others but is intrinsic to the larger learning project. Its building and application are part of the collective learning experience.

במילים אחרות, שילוב טכנולוגיות דיגיטליות לתוך ההוראה איננו מערער את המסגרות הבית ספריות המסורתיות. כאשר בתי ספר מאמצים IT, לא מתרחש שינוי מהותי באינטראקציה בין המורה לבין התלמיד - הדגש נשאר על העברת ידע ממקור של סמכות לכלי הריק, ורק אמצעי ההעברה משתכללים.

אין ספק שהעסק איננו כל כך שחור/לבן. קיימים גוונים רבים של אפור (וגם של צבע) בדרכים השונות שבהן בתי ספר מאמצים ומשלבים טכנולוגיות חדשות. אבל ביסודו של דבר, יש כאן הבחנה חשובה מאד. ב-IT יש המשך של הקיים, ואילו מה שמעניין ב-"למידה דיגיטלית" הוא פתיחת מרחבי הלמידה, יצירת הזדמנויות למידה שהן מעבר לכיתה המסורתית.

בזמן האחרון מתקבל הרושם שבלוגרים חינוכיים לא מעטים מוכנים לוותר על בית הספר ו-"להחליף" אותו במרחבי הלמידה הפתוחים והאישיים שהלמידה הדיגיטלית מזמינה. לטעמי, אפילו אם מדובר בחזון רצוי, הוא בכלל איננו ישים - בעתיד הנראה לעין, הרוב המכריע של ילדינו ימשיכו ללמוד בבתי ספר. בתי הספר האלה ימשיכו לשלב עוד ועוד מרכיבים של IT, אבל לרוב, המרכיבים האלה ישרתו את שיטות ההוראה והלמידה המסורתיות. נאחל שבשנה החדשה, לצד מרכיבי ה-IT האלה, נהיה עדים גם להתקדמות בכיוון של "למידה דיגיטלית" - למידה המשחררת את תלמיד להפיק את המרב מהנוף המידעי של היום לצרכי הלמידה של עצמו ושל עמיתיו. שנה טובה!

תוויות: ,

יום שבת, 8 בספטמבר 2007 

לא רק אצל תלמידי בית הספר

אינני זוכר כיצד הגעתי לבלוג של ריק הוג. (אין זה בלוג שאחריו אני עוקב, ואם מישהו מבין הקוראים נתקל במאמרון הזה וזוכר כיצד הגיע אליו, אשמח לדעת). אבל שאלת ההגעה, מעניינת ככל שתהיה, איננה העיקר. מה שמעניין כאן הוא מה שהוג כותב.

הבלוג של הוג עוסק בעיקר ב-"ניהול מידע" - לא אחד הנושאים האהובים עלי. אבל בנוף המידעי של היום אפשר למצוא הערות מעניינות ורעיונות מסקרנים כמעט בכל מקום, וכך קרה במקרה הזה. הוג כותב שהוא נכח בהדגמה של כלי מחקרי חדש, ובעקבות זה מהרהר:
Are academic sources becoming irrelevant? Do younger engineers have the same tendency to publish white papers and journal articles as their older brethren?

הוג כותב שבעקבות אותו הרהור הוא ערך חיפוש בגוגל, ובין היתר למד שקיימת ירידה בסך הכל של המחקרים המתפרסמים בתחומים מדעיים רבים. לאור זה הוא שואל שאלה נוספת:
Are professional blogs and wikis where one finds leading edge information on new research?

נדמה לי שהשאלה הזאת מעוררת שוב את נושא מהימנות המקורות - אם הנושא הזה בכלל היה רדום. פן אחר לאותה שאלה, למשל, היא השאלה סביב השימוש בויקיפדיה כמקור בעבודות של תלמידים. (במאמרון מהיום, דייוויד ורליק כותב שהוא רוצה, אבל גם לא רוצה, להשתמש בוויקיפדיה כמקור במשהו שהוא כותב. הוא מסביר שאחרי בדיקה די מדוקדקת בין מקורות, הוא הגיע למסקנה שהמידע בוויקיפדיה, בנושא המסויים אותו הוא בודק, איכותי יותר מאשר מקורות אחרים, אבל הוא בכל זאת חש אי-נוחות כלפי אותו שימוש.) אני זוכר היטב כיצד, לפני יותר מעשור, שמעתי מורים מסבירים שאם למקור אינטרנטי יש סיומת של edu, או של ac, אז הוא מהימן. אך מה לעשות, וכבר אז אותה טענה היתה מופרכת.

אך אם כך, אולי אין שום דבר חדש בהרהור של הוג. אולי. ובכל זאת הוא מעמיד את כלל הנושא באור קצת אחר. כאשר בזירה החינוכית מתייחסים לשאלת מהימנות המקורות, ההנחה היא שתלמידים בבית הספר צריכים ללמוד אילו מקורות מתאימים לעבודות שהם מכינים לבית הספר. הנחה סמוייה המתלווה להנחה הראשונה הזאת היא שאין זאת בעיה של מגוברים שכבר יודעים להבחין בין מקורות מהימנים ללא מהימנים. אבל לא רק שהנחה זאת מוטעית, היא נעשית פחות ופחות נכונה מדי יום. ההרהור של הוג חושף את המציאות שבתרבות שלנו באופן כללי קיים אי-בהירות רבה בנוגע למהימנותם של מקורות. גם באקדמיה, שיטות מסורתיות כמו ביקורת עמיתים מתערערות. כאשר חוקרים מפרסמים את הגיגיהם על גבי בלוגים, האם ציטוט של אותם הגיגים בעבודה אקדמית לגיטימי? סביר להניח שלפני עשור התשובה המוחצת היתה שלא, ואילו היום ציטוט כזה מקובל.

ועל אף הבלבול והתנודה שבהם העולם המבוגר והאקדמי נמצא בנוגע למהימנותם של מקורות, בבתי הספר עדיין חושבים שקיימים מתכונים יחסית ברורים לזיהוי אותם מקורות. אין זה בדיוק הכנה לעולם המבוגרים.

תוויות:

יום חמישי, 6 בספטמבר 2007 

ההעתקה וההדבקה אינן הבעיה

אחרי שקראתי את המאמר של יאיר עמיחי-המבורגר, "נגד גישת ה-copy & paste" שהתפרסם במרושתים לפני מספר ימים, גירדתי את הראש ושאלתי את עצמי למה המאמר קיבל את השם הזה. נכון, יש במאמר ביקורת, אפילו חריפה, כלפי ההעתקה וההדבקה בעבודת התלמיד, אבל אותה ביקורת איננה, לטעמי, החלק החשוב של המאמר.

כאשר הוא מתייחס לתהליך הלמידה באמצעות האינטרנט, עמיחי-המבורגר כותב דברים די צפויים:
דוגמה לשימוש לא נבון היא האופן בו משמשים מאגרי לימוד לצורך כתיבת עבודה. התלמיד סורק כמה מקורות וכותב חיבור מסכם לפיהם.

בפועל, תהליך זה מסתכם ברוב המקרים בפיתוח מיומנויות copy & paste ללא תהליך משמעותי של לימוד.

פעמים רבות כבר שמענו את זה, כמו גם את החלק שבא אחריו:
על מנת שלמידה מסוג זה תיצור גישה אקטיבית לאינטרנט ותאפשר התפתחות עצמית של הילד על ההורה והמחנך להשקיע בפיתוח יכולתו של הילד:
  1. לאתר את מקורות המידע המהימנים.
  2. ללמדם להתייחס לחומר מתוך חשיבה ביקורתית.
  3. ליצור אינטגרציה בין חומרים שונים היוצרת הבנה חדשה אצל התלמיד.

והוא כמובן צודק כאשר הוא מוסיף:
כל אחת מיכולות אלה דורשת כמובן עבודת תשתית רבה.

אבל שוב, לא רק שאין חדש כאן, זה אפילו נדוש. מה שכן מעניין, ואפילו משמעותי, במאמר הוא הביקורת כלפי דרכי ההוראה הנהוגות היום:
במקום לפתח חשיבה יצירתית, הילד רוכש חשיבה ממסגרת ומגבילה. הסוציאליזציה יוצרת חסמים פסיכולוגים מפני הבעת עמדה עצמאית.

חסמים אלה מוטמעים לתוך תפיסתו העצמית של הילד, ההופך למבוגר בעל תחושה של חוסר לגיטימיות להבעת האינדיבידואליות שלו.

עמיחי-המבורגר צודק. אבל ההעתקה וההדבקה אינן אשמות במצב הזה. הן בסך הכל שיטה שתלמידים סיגלו לעצמם (והם עשו זאת הרבה לפני האינטרנט) כדי להתאים את עצמם למערכת "ממסגרת ומגבילה". דווקא היום, כאשר אנחנו מוצפים ב-"מידע", ההעתקה וההדבקה יכולות להיות אמצעים כשרים לארגון מחדש של פריטי מידע. במקום לדרוש מהתלמיד ליצור משהו יש מאין, יש לא מעט יצירתיות בארגון מחדש של פריטי מידע קיימים, "מועתקים".

אבל אם כך, למה המאמר מצביע על ההעתקה וההדבקה כאילו הן האשמות בהעדר למידה משמעותית, במקום לראות בהן תוצרי לווי של גישה לימודית המעודדת חזרה על המוכר והמוסמך? למה, מתוך ההיצע האדיר של כלים אינטרנטיים העומדים לרשות המערכת החינוכית היום, מציינים לרעה את ההעתקה וההדבקה, ולא מצביעים על כלים אחרים שיכולים לסייע בהגשמת החזון החינוכי הראוי שעמיחי-המבורגר מתאר?

אינני יודע את התשובה לשאלות האלו. ברור לי שהגישה החינוכית שעמיחי-המבורגר מבקש לפתח תואמת מאד את השימוש באותן כלים שמוזכרים לעתים כל כך קרובות כאן, ולא ברור לי למה קוטלים כלי מחשבי/אינטרנטי אחד, ומתעלמים לגמרי מאחרים.

אני מודה שאחרי שקראתי את הכותרת ואת המשפטים הראשונים של המאמר, לא היה לי חשק להמשיך לקרוא עד הסוף. חשבתי שאמצא בו לא יותר מאשר חזרה על ביקורת נדושה ביותר כלפי האינטרנט. חבל שהמאמר זכה לכותרת שהוא קיבל, הרי יתכן מאד שאחרים חשבו כמוני, ולא קראו עד הסוף. ואם כך הם עשו, הם פספסו מאמר בעל חזון חינוכי ראוי, חזון שעל אף הנרמז בתחילת המאמר, תואם את השימוש הנרחב באינטרנט במערכת החינוך.

תוויות: ,

יום רביעי, 5 בספטמבר 2007 

מענין לענין על, פחות או יותר, אותו ענין

יש ימים שלשמחתי אין לי על מה לכתוב. יש גם ימים שלצערי אין לי על מה לכתוב. ויש ימים שבהם מספר המאמרונים המעניינים שמצטברים בקורא ה-RSS שלי רבים כל כך שבקושי אפשר לדעת היכן להתחיל לכתוב. זאת ועוד: על פי רוב אני משתדל שכל מאמרון שאני מפרסם כאן יעסוק בנושא אחד, ואילו משום מה, הדברים שמצטברים אצלי מהווים בליל גדול, ערבוביה של נושאים, כך שקשה להכין מאמרון ברורה וממוקדת. אבל מה לעשות, וכמו שציינתי פעמים רבות בעבר, זה חלק מהאופי של העיסוק בבלוגים. ולכן, עם מבוא ארוך ומפותל, ואולי גם מיותר, אפשר לנסות לחבר בין כמה מהדברים המגוונים שהצטברו אצלי לתוך מאמרון שאני מקווה יהיה, בסופו של תהליך, פחות או יותר קוהרנטי.

במאמרון האחרון שלי ניסיתי להסביר למה עבורי רשת יעילה ומשמעותית יותר מאשר קהילה. אותו מאמרון זכה לתגובה עניינית ומנומקת מאחת מהשותפות לרשת שלי, Iteacher. Iteacher דוגלת ב-"קהילה", אם כי נדמה לי שעצם התגובה שלה על גבי הבלוג הזה מחזקת את הטענה שלי בנוגע ל-רשת. אני מקווה שבקרוב נוכל להמשיך את הדיון - גם כאן, גם בבלוג שלה, ובעוד מספר מסגרות. ובינתיים, מאמר שנתקלתי בו דרך חשבון הדלישס של שותף אחר לרשת שלי מאפשר לי להביא דוגמה נוספת לאותה אמורפיות פורה ש-רשת מאפשרת. מדובר במאמר של ג'יימי מקנזי, לטעמי אחד ההוגים המעניינים, והחשובים, בתחום הלמידה באמצעות מחשבים (אם כי המאמר הספציפי הזה, Teaching Social Studies Authentically, כמעט איננו מזכיר מחשבים או אינטרנט, וזה דווקא אחת הנקודות החיוביות שבו). אני קורא את המאמרים של מקנזי, מאמרים שהוא מפרסם באתר שלו, From Now On, כבר יותר מעשור. מקנזי איננו כותב בלוג, וכמובן שאין כל פסול בכך. אבל כמי שקורא את מאמריו במשך שנים רבות, אני חש שאיכותם דווקא נפגמת בגלל זה.

ולמה נפגמת? אם יורשה לי להשמיע קצת ביקורת כלפי מישהו שאני מאד מעריך, אדם בעל קבלות מוכחות, אני חש שמקנזי מנותק מדיונים חשובים מאד שמתרחשים על גבי הבלוגים שעוסקים בטכנולוגיות חדישות בתהליך הלמידה. הוא חוזר על עצמו, ואיננו נעזר בהגיגים של אחרים כדי להמשיך לפתח את התפיסה הבסיסית שלו.

זאת ועוד: כזכור, הגעתי למאמר של מקנזי דרך חשבון הדלישס של ידיד לרשת. לאתר של מקנזי אין RSS. עדכונים לאתר אפשר לקבל רק דרך הדואר, או אם זוכרים לבקר באתר לבדוק אם יש שם משהו חדש. נדמה לי שבגלל זה, השפעתו של מקנזי פחותה ממה שהיא יכלה להיות. יש יחסית מעט דפים מהאתר שלו המסומנים בדלישס. יש בלוגים שמזכירים מאמרים שלו, אבל (לפי בדיקה ב-Google Blog Search) נדמה לי שהוא מוזכר הרבה פחות מאשר הוגים אחרים שחשיבותם פחותה מחשיבותו.

אז? במשך שנים רבות מקנזי מצליח להתמיד בפרסום חומרים המבטאים גישה חינוכית בריאה למחשבים, לאינטרנט, ולחקר משמעותי. יתכן מאד שמתאים לו לעבוד בנפרד מאחרים. אך אם הוא היה משולב יותר לתוך הבלוגוספירה החינוכית, אני משוכנע שהוא היה ניזון מאחרים, וגם השפעתו היתה גדולה יותר.

באותו גליון של העיתון/האתר של מקנזי בו מתפרסם המאמר שהזכרתי, מקנזי מפרסם גם ביקורת על ספרו של אנדרו קין, The Cult of the Amateur (מה? אני שוב מזכיר את הספר הזה?). ביקורתו של מקנזי היא ... די פרווה. חשים שהוא חושש מלנקוט עמדה. מצד אחד הוא חש שחוכמת ההמון איננה כל כך חכמה, אך מצד שני, הוא מודע לכך שהכלים שמשתמשים בהם היום יכולים לעזור מאד בתהליך הלמידה. לדוגמה:
Schools should pay attention to Keen's claims and discuss whether policies should be adjusted to meet some of his concerns. In recent discussions with several schools about Wikipedia and its suitability as a source for student research, I learned that these schools had created no policy governing this issue and each teacher was acting independently, with some taking quite a strong stance against Wikipedia while others were more permissive, suggesting that students might use it as a starting place for a project. The more we looked at some of the controversy swirling around Wikipedia, the more the staffs of these schools seemed intent on creating a policy.

מה להגיד ... סתמי למדי. לא כל אחד צריך, כמובן, להיות מהפכן חינוכי, אבל יש בפיסקה הזאת משהו יותר מדי בנאלי. מקנזי, שכותב המון על הכוח הלימודי שבשאילת שאלות, ובפרויקטים לימודיים המשלבים מה שאחרים מכנים "אוריינויות חדשות" היה צריך, לטעמי, להיות הרבה יותר תקיף. בערך באותו הזמן שהביקורת הזאת של מקנזי התפרסמה, התפרסמה גם, למשל, ביקורת, נוקבת ממש, של דייוויד ויינברגר. גם ויינברגר איננו פוסל כמה מהטענות של קין, אבל הוא מנתח אותו לעומק כדי להראות עד כמה הגישה של בעצם פשטני. הפער בעומק הניתוח בין שתי הביקורות רב, ומקנזי מאד מאכזב. וגם כאן, נדמה לי שלפחות בחלקו, זה נובע מהעדר התחברותו של מקנזי לרשת שיכלה להעשיר אותו בקלט מתחדש מתחומים רבים ומגוונים.

והנה, הגעתי לסיום המאמרון הזה, ועדיין לא ברור לי אם חיברתי את החלקים השונים, אם אני מהרהר רק לעצמי, או אם ההרהורים האלה תורמים, ולא במעט, גם לאחרים. ויש עוד מספר הולך וגדל של נושאים אחרים שעליהם כבר צריכים לכתוב.

תוויות: , ,

יום ראשון, 2 בספטמבר 2007 

בכמה קהילות כבר אפשר להיות חבר?

חלק לא קטן מזנם ה-"חופשי" של מורים מוקדש להכנת שיעורים ולפעילויות אחרות הקשורות לעבודת ההוראה שלהם. המצב הזה מוכר לי (אם כי מלפני שנים די רבות). לכן, אין זה מפתיע אותי כאשר בהשתלמויות שבהן אני מציג בלוגים וקוראי RSS למורים אני שומע את התלונה "אבל למי יש הזמן לקרוא את כל זה?". אפילו אם אני רוצה להשיב שאחד התפקידים של המורה של היום הוא מעורבות במתרחש בבלוגוספירה המקצועית שלו, אני מבין היטב עד כמה קשה לקיים "חובה" כזאת.

והקושי הזה רק הולך וגובר. כמעט כל יום אני נתקל בבלוג חדש ומעניין שאחריו אני מעוניין לעקוב. ולא מדובר רק בבלוגים. יש גם קהילות מתוקשבות רבות הנוצרות על מנת לאפשר למורים לקבל וגם לתרום. אם נדרוש ממורים גם לקרוא בלוגים (ואולי גם לכתוב לבלוג אישי) וגם להיות חלק פעיל בקהילות, לא ברור כיצד הם בכלל ימצאו זמן להכין שיעורים.

יש ויכוח בין אלה ש-"מאמינים" בבלוגים, לבין אלה שחושבים שקהילות מתוקשבות מהוות תשתית טובה יותר - במיוחד למורים שזה עתה נחשפים לעניינים האלה. אישית, אני בין אלה שמוכנים לוותר על ה-"קהילה" לטובת רשתות חופשיות ואישיות יותר. לא שיש לי משהו נגד קהילות, אבל במהלך השנים למדתי שלעתים קרובות מדי "קהילה" היא בעצם פיקציה. כולנו מעמידים את הצרכים שלנו במרכז הפעילות שלנו, ואנחנו משתתפים במסגרות למיניהם במידה שאותה השתתפות תורמת לאותן צרכים. אין זה אומר שאני חושב שאיננו מסוגלים לעזור זה לזה. כמובן שזה אפשרי, ואפילו הכרחי. אבל יש משהו מלאכותי ברעיון של "קהילה מתוקשבת". קהילות בנות מאות "חברים" אינן, להבנתי, קהילות. הרי, אין שום אפשרות להיות "חבר" עם כולם.

לעומת הקהילה, הרשת היא דבר שצומח יותר בטבעיות. יש בלוגרים שאת הבלוגים שלהם אני קורא מפני שדעותיהם מחזקים את שלי. לעומתם, יש בלוגרים שאת הבלוגים שלהם אני קורא מפני שהם מכריחים אותי לבחון לעומק את הדעות שלי. מבלי שהם יודעים על כך, גם אלה וגם אלה ברשת שלי. יש עמיתים שמזינים אותי בקישורים כדאיים דרך חשבונות הדלישס שלהם, ואחרים שאליהם אני יכול לפנות (לרוב דרך הדואר האלקטרוני) כדי להבהיר בעיות - חלקן חינוכיות, חלקן טכנולוגיות. גם אלה ברשת שלי. כמה מהאנשים האלה מכירים אותי אישית, אבל רבים אחרים כלל לא יודעים על קיומי.

אני יודע שאני חלק מהרשתות של אנשים אחרים, ואני יכול לקוות שקיימות רשתות אחרות, של אנשים שאינני מכיר בכלל, שמהן אני מהווה חלק. אני מסתפק בזה, מבלי לדרוש "קהילה", או קשר הדוק יותר, ואינני חש שזה הסתפקות במועט. דווקא בעיני זה הישג די גדול.

ההרהורים האלה מתבשלים אצלי באופן די קבוע. הם צפים למלעה עכשיו בעקבות מאמרון של סקוט מקלוד ב-TechLearning Blog מלפני כמה ימים. מקלוד מעיר מספר הערות בנוגע לרשתות חברתיות מקצועיות. חלק מההערות שלו אינן נראות לי, אבל אחת פוגע בול:
As some of us encourage educators to dive into social networking, it behooves us to explicitly acknowledge the challenges of time management, multiple network management, etc. It’s not all glam and glitz.

נדמה לי שמורים שהם חדשים לתחום הזה של רשתות חברתיות - אם דרך בלוגים, או קהילות, או כל כלי אחר - עשויים לקבל את הרושם שאלה מאיתנו שכותבים על זה (שוב ושוב ... ושוב!) חושבים שאין דבר יותר קל מאשר לקפוץ למיים. הערות כמו של מקלוד מזכירות לי שכדאי לי להזהיר - יש מורים שעבורם הקביצה היא קלה, ואחרים שעבורם היא קשה, אבל עבור כולנו, להחזיק את הראש מעל למיים היא משימה כמעט בלתי אפשרית ... ובכל זאת כדאית.

תוויות: ,

יום שבת, 1 בספטמבר 2007 

נו, עד כמה הדברים באמת נשארים אותו הדבר?

פתיחת שנת הלימודים החדשה בדרך כלל מקנה לנו הזדמנות לעוסק טיפה בתקוות ובציפיות - ואלה, כמובן, רבות. אבל היא גם מאפשרת מבט לאחור, מבט שבאמצעותו לא פעם מסיקים את המסקנה (הבדרך כלל עגומה) ששום דבר אינו משתנה בחינוך. כך קורה במאמר בגלוב אנד מייל הקנדי. המאמר מנסה לבחון למה, בעידן המחשב והאינטרנט, תלמידים שחוזרים לבית הספר ממשיכים לשבת בכיתות מסורתיות.

יש לא מעט שאיתו אפשר להסכים במאמר, אבל בדומה לכל כך הרבה מאמרים שמתפרסמים עם פתיחת כל שנת לימודים (לפחות מאז עידן האינטרנט) הוא פשטני מאד, חזק מאד באמירות שמצלצלות יפה, אך אין מאחוריהם הרבה. במאמר אנחנו מוצאים, למשל, את המשפטים הנפוצים והנדושים בעניין חוסר ההתאמה של החינוך לזמנים משתנים:
Dentists, doctors and other professionals asleep for 100 years would awake ... to a world where they would not recognize their jobs, much less perform them. But in education, a teacher could walk into a classroom after a century and get busy.

ג'ורג' סימנס וסטיבן דאונס (שניהם קנדים) מתייחסים להערה הזאת בבלוגים שלהם. סימנס נשמע קצת משועשע. הוא מצטט מאחת התגובות למאמר שמציגה את הנושא באור קצת בלתי-צפוי:
Auto workers, engineers and film-makers asleep for 100 years would awake today to a world where they could not recognize their jobs - now done extensively by or through robots or computers - and yet in child care, a parent from a century ago could still walk right into a nursery today and change a diaper and feed a baby - - And soooo... therefore... human babies should be fed and cared for by computerized robots...

לעומת סימנס, דאונס ממש זועם. הוא מציין שלמרות שאנחנו שומעים את הטענה הזאת שוב ושוב, היא פשוט איננה נכונה. הוא כותב שלפני 100 שנה:
... things like electricity, school buses, indoor plumbing, and even textbooks would all have been considered new technology - if they were available at all. Teachers had to defend teaching impractical skills, like reading and writing, to a generation of children of illiterate parents. A contemporary teacher would be as flummoxed - and stymied - by the attitudes and expectations of Victorian society. Free public schooling was a brand new idea and innovations like subject-based teaching had just been introduced. Don't believe people who say schooling has never changed - it has changed more fundamentally than almost every other discipline.

סימנס ודאונס הם בין החלוצים של בניית תאירויות של החינוך הנובעות מהשימוש בטכנולוגיות אינטרנטיות, מהגישה הזמינה כל כך למידע, וללומדים אחרים. שניהם משוכנעים שמערכות חינוכיות אינן משתנות מספיק מהר, ועדיין מתבססות על טכנולוגיות מיושנות. אבל מההערות שלהן כאן אפשר גם ללמוד שיש להם נאמנות לאמת, ורתיעה מההגזמה לשם כותרות בעיתון. וגם אלה, לא פחות מטכנולוגיות חדשות, הן מרכיבים חשובים של חינוך מוצלח.

תוויות:

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates