יום רביעי, 27 בפברואר 2008 

כשהם יהיו מוכנים?

מילים רבות הוקדשו לסוגיה כיצד לעודד מורים לאמץ את המחשב ואת האינטרנט בעבודה המקצועית שלהם. יש, כמובן, השתלמויות רבות, ופרויקטים כמעט מכל סוג שמיועדים לשכנע את המורים שכדאי להם לשלב את הכלים האלה לתוך העבודה היום-יומית שלהם. אבל קשה לדעת מה עובד ומה לא, מה מצליח לזרז את התהליך ומה פשוט עושה רושם, אבל ביסודו של דבר לא משפיע מעבר לקצב ההתפתחות ה-"טבעי".

קלי כריסטופרסון, מורה קנדי, מעלה סברה מאד פשוטה, סברה שהוא מכנה The potty training theory of technology. הוא טוען שכמו הפעוט שמחליט לשבת על סיר מתי שהוא עצמו מוכן לעבור מהחיתול אל הסיר, ללא קשר לשכנועים, לשידולים או לתחנונים של הוריו, כך גם המורים יאמצו את המחשב ואת האינטרנט כאשר הם יהיו מוכנים לעשות זאת. לפי כריסטופרסון:
Learning to use the bathroom, a new and exciting piece of technology for a toddler, is somewhat like learning to use new technology of any kind but, especially, I think, technology in education. Really.
הנסיון מהשטח די משכנע שכריסטופרסון צודק. אולי אנחנו רוצים לזרז, אבל כל אחד מתקדם בקצב שלו. לכן, נדמה לי שבאופן טבעי יש נטייה לקבל את ה-"תיאוריה" הזאת. הבעיה היא שזה גם מתכון לבטלה, הזמנה פשוט לא לעשות דבר. הרי, אם מה שאנחנו, המטמיעים, עושים ממילא לא ישפיע, למה לנסות?

שרון פיטרס, עוד מורה קנדית, מגיבה למאמרון של כריסטופרסון:
The analogy holds together well for the most part, but it is that sense of necessity and critical mass that concerns me. Too many teachers are comfortable in their diapers or training pants to bother finding out where the bathrooms are. When whole schools of teachers are wearing diapers, where are they going to see teachers who are not only using the toilet but are handing out maps to where they are in the building?
במילים אחרות, פיטרס טוענת שאם כל המורים מסתפקים בחיתולים, הם לא יראו אף אחד שיושב על הסיר, ואם כך, הם לא ידעו שהאפשרות הזאת קיימת.

היא בוודאי צודקת, והמסקנה ברורה - אפילו אם ההשפעה שלנו עשוייה להיות קטנה, אנחנו בכל זאת צריכים להוות דוגמה. אולי לא עלינו לגמור את המלאכה, אבל אנחנו בוודאי לא בני חורין ליבטל ממנה.

תוויות: ,

יום ראשון, 24 בפברואר 2008 

מהו, בימינו, טקסט?

אני מודה. אני לא רק אוהב לקרוא מילים על גבי נייר – אני אוהב את פעולת הדפוס, את הטבעת הדיו על הנייר. עם זאת, צריך להיות ברור שאני חושב שההגדרה המצומצמת של טקסט, כמילים מודפסות על גבי נייר, כבר מזמן איננה מתאימה לצורות הרבות שבהן מידע מגיע אלינו היום.

אין זה משהו שהשתנה אתמול. עוד לפני האינטרנט, הקולנוע והטלוויזיה חשפו בפנינו סוגים אחרים של טקסטים. ספרים רבים נכתבו על הנושא. גם במטרות הלמידה של החינוך הלשוני בישראל יש התייחסות טובה וחשובה למגוון הרחב של טקסטים שאנחנו – מבוגרים וילדים כאחד – פוגשים היום. ברור שמערכת חינוכית שרוצה להכין את הנוער למציאות הרב-טקסטואלית הזאת צריכה לקחת בחשבון את ריבוי הטקסטים האלה.

יכול להיות שאין חדש תחת השמש. הרי שמות רבים לנושא הזה. יש שקוראים לו "אוריינויות חדשות" ויש שמרחיקים לכת וקוראים לזה "כישורים אורייניים למאה ה-21". מה שברור, התלמיד של היום צריך להכיר סוגי טקסט רבים. איאן מקינטוש מוסר לנו שבסקוטלנד מתייחסים ברצינות לאתגר שריבוי סוגי הטקסט מציב. הוא מדווח על מסמך חדש, "Outcomes for Literacy", שהתפרסם במסגרת תוכנית לימודים חדשה לסקוטלנד. במסמך הזה אנחנו פוגשים רשימה מכובדת ביותר של "טקסטים":
novels, short stories, plays, poems, reference texts, the spoken word, charts, maps, graphs and timetables, advertisements, promotional leaflets, comics, newspapers and magazines, CVs, letters and e-mails, films, games and TV programmes, labels, signs and posters, recipes, manuals and instructions, reports and reviews, text messages, blogs and social networking sites, web pages, catalogues and directories.
מרשים כאן במיוחד העושר שברשימה. לא רק סרטים, אלא גם משחקים, לא רק פרסומות, אלא גם המדבקות על גבי מוצרים. זה תואם, כמובן, את ההגדרה של "טקסט" שאנחנו פוגשים במסמך:
a text is the medium through which ideas, experiences, opinions and information can be communicated.
כותבי המסמך מדגישים שהתלמידים של היום עתידים לפגוש סוגים רבים של טקסטים. לאור זה, יש צורך בתוכנית לימודים חדשה לכישורי שפה, תוכנית אשר:
recognises that the skills which children and young people need to learn to read these texts differ from the skills they need for reading continuous prose.
אולי אין הרבה חדש כאן, אבל בכל זאת, מאד מרשים.

תוויות:

יום שישי, 22 בפברואר 2008 

הרהור על סדר העדיפויות של מורים

כריסטיאן לונג, מורה בתיכון בטקסס (שכנראה חזר להוראה אחרי מספר שנים שבהן הוא עסק בתכנון אדריכלי של בתי ספר) כותב על השימוש של תלמידיו בבלוג הכיתתי שהוא פתח. הוא מביא קטע די ארוך של אחד מתלמידיו, ומסכם שהוא מאד אוהב את השורה האחרונה של מה שהתלמיד כתב. ואז הוא מוסיף:
Better yet, I love that this kid -- along with ALL of his classmates -- are writing responses like this to daily/weekly writing prompts that ONLY grant them a 'participation' grade at the end of the semester...all while still maintaining a crazy academic pace and writing program that actually serve their GPA far more directly.
אבל בשלב הזה לונג עוצר את עצמו ומהרהר שהוא נשמע כמו פרסומת לשילוב Web 2.0 בחינוך, או כמניף הדגל של תפיסה חינוכית חדשה:
Note to self: Guess my students now gotta go global and be a poster children for something esoteric and divisive that some new age guru will frame in yet another bestseller spanning the bookshelves of educators and business tycoons alike, something that will pit IT jocks against old school librarians and everyone in between, all piggybacking on the good will of my kids in the process.
לפי לונג, הכוונות שלו בשימוש בבלוג בכיתה צנועות בהרבה. הוא מתאר את תהליך הכתיבה בכיתה שלו – את הרעיונות שהוא מעלה לדיון/כתיבה, את הדרישות שלו מכל תלמיד, את העובדה שהוא עובר על הכל לפני הפרסום, ועוד. המסקנה? לשם זה הוא מצטט ידיד שעבר על התהליך:
It sounds like a classic writing workshop, as opposed to a global project.
לונג נזכר שלפני לא הרבה שנים, בהרצאות רבות לאנשי חינוך וטכנולוגיה, הוא נהג לשבח בלוגים וכלים דומים כאמצעיים לפיתוח "הקול הגלובלי" של תלמידים, כדרך לאפשר להגיגיהם להגיע לקהל הרחב ביותר. אבל הנסיון שלו בכיתה, מול תלמידיו, הביא לשינוי בתפיסה שלו:
But here I am today, back in a real-live classroom with a kid-driven blog that is far surpassing my early expectations, ready and able to go global, a hop-skip-n-jump away from winning some tech-friendly award (I imagine) and in the process getting more Google Juice and digg-love than I can hold in 2 really, really, really big hands, no matter how much I tried to hold back the rising tide of good will.

And I'm not even sharing the links. Or caring if my kids are the only ones that ever cannonball in these waters when all is said and done.

Why?

Because that kid whose response lies above is kicking 'backside' (along with all of his classmates) without ever stepping over the garden wall. And without any link love. Or virtual podium clapping.

Nope.

They're doing it the same way we would have done it a generation ago. Inside the classroom. For their immediate peers. And without needing to carry anyone's systemic banner in the process.
הוא בוחן את עצמו ושואל עם המשיכה שלו, וגם של לא מעט מורים אחרים, לבלוגים ולכלים דומים נובעת פחות מהרצון לקדם את הלמידה של התלמידים, או אולי יותר מהאפשרות לקדם את הקריירה שלהם, לזכות בקוראים שיגיבו (בבלוגים שלהם, כמובן) בשבחים על הנעשה בכיתה, שבחים שיובילו לקישורים נוספים שבסופו של דבר מזכים את המורה בהערכה ובתהילה. מול זה הוא מעמיד את התחושה הבסיסית שלו שבלי הפרסום, התלמידים שלו פשוט לומדים, ונהנים מהלמידה.

כמו שנכתב כאן (בוודאי לעתים קרובות מדי) אני מייחל ליום שבו השתלבותם של הכלים האלה בתוך בית הספר תהיה כל כך מלאה וטבעית, עד שלא נתרגש מעוד מורה שמדווח לעולם על מה שתלמידיו עושים איתם. (יש טעם לציין שהגעתי אל המאמרון של לונג דרך המלצה של ראובן וורבר, שידע שהוא יעניין אותי. ראובן דיווח שהוא הגיע אליו דרך המלצה ב-Twitter. נדמה לי שזאת עדות לעובדה שהרשתות החברתיות האמיתיות שלנו חוצות פלטפורמות. אבל על זה, אולי בפעם אחרת.) בינתיים, היום הזה עדיין רחוק, ועל מנת להביא את הבשורה לכמה שיותר מורים השיווק נחוץ ולגיטימי. חוג מהמשתמשים עדיין מספיק קטן כך שיש עדיין מורים שקוראים בלוגים של תלמידים בבתי ספר אחרים ומוצאים את הזמן, ואת הטעם, להגיב. אבל עם קצת מזל, המצב הזה ישתנה. כבר היום, בבלוגוספירה החינוכית באנגלית המקומות בצמרת די תפוסים, ובלוגרים חינוכיים חדשים זקוקים לזווית מקורית, או שיווק מוצלח במיוחד, כדי לזכות בחשיפה רחבה. אך למזלנו, יש הרבה מורים כמו לונג ש-"להיות כוכב" כבר איננו מעסיק אותם, ובמקום זה הם מתמקדים בלמידה, ובדיווחים צנועים, ממוקדים, על התהליכים המתרחשים בכיתות שלהם. מדיווחים כאלה, אני לומד.

תוויות: ,

יום שלישי, 19 בפברואר 2008 

תהליך - ולא רק תוצר

בדיווח שלי על חלקים מכנס צ'ייס ציינתי ששני מושבים של הכנס הוקדשו לוויקיים, ואילו בלוגים בקושי הוזכרו כלל. הרהרתי אז שאולי חוקרים נמשכים אל הוויקי יותר מאשר אל הבלוג מפני שהנתונים שנאגרים בוויקי עושים אותו לכלי שכמעט מזמין שיערכו עליו מחקר. סלביה מרטינז, שאת הבלוג שלה התחלתי לקרוא רק השבוע, מעלה הסבר אפשרי אחר לפופולאריות של הוויקי – לא אצל חוקרים, אלא אצל מורים.

בדרך כלל, כאשר דנים על כלי Web 2.0 בחינוך, הוויקי והבלוג מככבים יחד – לעתים קרובות, אפילו באותו משפט. מי שבוחן את הכלים לעומק מבין שלכל אחד ייחוד משלו, ושכל אחד מתאים יותר לסוג מסויים של פעילות לימודית. אישית, בארץ, לא שמתי לב שמורים בבתי הספר מעדיפים אחד מאלה על פני משנהו. בינתיים, בארץ, שניהם זוכים לשימוש די דליל באופן די שוויוני.

אבל הנסיון של מרטינז, בארה"ב, כנראה קצת שונה. היא מדווחת על כנס בו היא השתתפה השנה:
I heard a number of teachers say that they are able to use wikis or make podcasts at their schools, whereas blogs were discouraged or blocked.
ובעקבות ההערה הזאת, היא מנסה למצוא הבדלים בין הכלים. היא כותבת שתחילה היא חשבה שאולי חוסמים בלוגים מפני שהם מזוהים עם כלי כמו MySpace שנחשב למרחב מלא סכנות, ואילו הוויקי בטוח יותר. (לאור הביקורת הרבה כלפי וויקיפדיה, קשה לי להסכים עם מרטינז כאשר היא כותבת שמורים נוטים לזהות את הוויקי עם למידה.) אבל בהמשך היא מוצאת הבחנה אחרת שבעיני חשובה ביותר:
But as I thought more about it, I don’t think it’s that simple. I think it reflects a larger issue of assessment and comfort with the status quo. In most schools, curriculum focuses on student product rather than process.

A wiki is a means to collaboratively get to an end product, something a teacher can look at, assess, and grade. It’s easier to adapt existing curriculum to use a wiki, since most curriculum is also product focused....

But blogs reflect the process of learning, of going through a learning experience that may not result in a final product. Where’s the report, the culminating evidence of mastery, the final draft? How do you grade a student who might be changing over time?
יש, כמובן, לא מעט דוגמאות שבהן מורים משתמשים בוויקיים לא על מנת להפיק תוצר, אלא כדי ללוות תהליך (ואין פסול בכך שבסיומו של תהליך יש תוצר). ובכל זאת, מרטינז נוגעת כאן בנקודה מאד חשובה. הבלוג איננו רק כלי שמאפשר פרסום, או שמעודד כתיבה. הוא כלי שמסוגל להעניק לתלמיד את המרחב האישי הדרוש לו להתפתח כלומד עצמאי. בתי ספר עשויים לחשוש בפני הבלוג מפני שהוא שם דגש בתהליך, ולא בתוצר.

אבל אני כמובן מייחל ליום שבו יהיו מספיק וויקיים ובלוגים בבתי הספר בארץ כך שנוכל, אם זה יידרש, להשמיע ביקורת כזאת. בינתיים, היום הזה עוד רחוק.

תוויות: , ,

יום שני, 18 בפברואר 2008 

הטכנולוגיה בוודאי אשמה

בשעה די מאוחרת בלילה, תוך כדי קריאה בבלוגים שאחריהם אני עוקב (מה לעשות, ומדובר בעיסוק יום-יומי), מצאתי את עצמי קורא את התגובות למאמרון שעורר את התעניינותי (אם כי, עליו, כנראה בהזדמנות אחרת). בין התגובות האלו, תגובה אחת מאד מצא חן בעיני. כותבת התגובה לא היתה מוכרת לי, ולכן עשיתי את הדבר ההגיוני – הקלקתי על הקישור לבלוג שלה, והתחלתי לקרוא בו. גיליתי שלא רק התגובה שלה מצא חן בעיני, אלא הבלוג כולו (וגם עליו, בהזדמנות). אבל בין המאמרונים שקראתי בבלוג הזה, מצאתי התייחסות למאמר שקראתי מספר ימים לפני-כן, וסימנתי לעצמי עם מספר סימני קריאה – "כתוב על זה". ומשום מה, היו לי דברים אחרים שעליהם בחרתי לכתוב, והמאמר הזה מצא את דרכו לתחתית הרשימה. אז כפי שידוע, נפלאות דרכי הרשת, והנה, בזכות הבלוג החדש שהתחלתי לקרוא, אני חוזר אל אותו מאמר.

פטריק וולש, מורה ותיק בבית ספר תיכון באיזור ושינגטון הבירה, כותב על מה שבעיניו הוא טכנולוגיית היתר של בית הספר. הוא כותב:
Technolust is in its advanced stages at T.C., where our administrators have made such a fetish of technology that some of my colleagues are referring to us as "Gizmo High."
וולש מביא דוגמאות רבות שבמראות שבית הספר מתמלא ביותר ויותר מחשבים ועזרים טכנולוגיים, אך מתרוקן מלמידה אמיתית. הוא אפילו טוען שמכריחים את המורים להשתמש בטכנולוגיות שהם לא רוצים, ולא צריכים:
Science and math teachers, for instance, have been told that they can't use traditional overhead projectors to present material to classes, even though the teachers say that in many cases, they're far superior to computers for getting certain concepts across.
יש משהו במאמר הזה שמצלצל כאמיתי. אין ספק שלא מעט בתי ספר רודפים אחרי כל מכשיר חדש או כל כלי חדש. מורים רבים, וגם, ואולי בעיקר, מנהלים רבים משוכנעים שיש קשר ישיר בין הכנסת טכנולוגיות חדשות לתוך בית הספר,לבין השבחת הלמידה. לא קשה למצוא דוגמאות רבות שמראות שאין קשר הכרחי בין השניים.

אבל קריאה לעומק של המאמר של וולש מעוררת את התחושה שאולי המצב איננו בדיוק כפי שהוא מתאר אותו. לפני עשור טוד אופנהיימר פרסם מאמר בירחון אטלנטיק, "The Computer Delusion" שהפך מזמן לקלסיקה. כמה שנים אחרי-כן, הוא פרסם ספר (The Flickering Mind) שהמשיך את הקו שהוא תיאר באותו מאמר - שבתי ספר רודפים אחרי המחשב ומנסים לשלב אותו לתוך הכיתה, אבל התוצאות כמעט תמיד מאכזבות. לפני ארבע שנים ג'יימי מקנזי, שהוא בעצמו מבקר די חריף של הגישה של "המחשבים יפתרו את בעיות הלמידה" (אם יש בכלל גישה כזאת) פרסם ביקרות נוקבת על הספר של אופנהיימר, בו הוא הראה שאופנהיימר הצליח לראות רק מה שהוא רצה לראות בבתי הספר שבהם הוא ביקר, שהוא התעלם מדוגמאות של שימוש מוצלח של המחשב ושל האינטרנט. וולש, במאמר שלו, יוצר את הרושם שהוא מבקש להיות היורש של הגישה של אופנהיימר.

וזה מביא אותנו לבלוג של סילביה מרטינז. מרטינז איננה מתכחשת לאפשרות שוולש מתאר נכונה את המצב בבית הספר שלו, אבל היא מציינת (וזה שם המאמרון) "Oh, there’s so much wrong in this story". היא מצטטת שתי דוגמאות מהמאמר של וולש. מורה למתמטיקה אומר:
Math grows out of the end of a pencil. You don’t want the quick answer; you want students to be able to develop the answer, to discover the why of it. The administration seems to think that computers will make math easy, but it has to be a painful, step-by-step process.
והיא מצטטת גם את וולש עצמו שכותב:
Many students send their papers in over the Internet, and while the margins are correct and the fonts attractive, the writing is worse than ever. It’s as if the rule is: Write one draft, run spell check, hit “send” and pray.
לטענות האלה מרטינז משיבה:
For these teachers, the computers are not just a symptom, they are the problem. But the computer isn’t making students worse writers or setting these “rules”. Do the teachers have any responsibility for standards, for requiring excellent writing. Are the computers to blame for this too?
לפי מרטינז, במקרה של בית הספר של וולש, אפילו אם בית הספר נחשב כבית ספר מוצלח, בעל היסטוריה מפוארת, יש בו, כנראה, לא מעט בעיות יסוד, בעיות שהמחשב והאינטרנט אינם יכולים לפתור. ואולי, במקום לטפל בבעיות האלו, המחשב משמש שעיר לעזאזל זמין. מרטינז מתייחסת לבית הספר של וולש בהגינות מרבית, ובמקום למצוא פגם בבית ספר מסויים, היא מנסה לראות את התמונה הרחבה. היא מסיימת את המאמרון שלה:
But from my point of view, blaming technology, even extreme “technolust” for the problems described here is only half the story. The other half of the story is how many ways school reform efforts can go wrong, and how fragile and rare it is when it goes right.
ואכן, גם אלה מאיתנו שמשוכנעים שהטכנולוגיה יכולה לסייע ללמידה יודעים היטב שהיא יכולה לעשות זאת רק אם אקלים בית הספר מפאשר זאת.

תוויות: ,

יום ראשון, 17 בפברואר 2008 

אל תדע את זכויותיך

יכול להיות שכבר אין טעם לדון בנושא של זכויות יוצרים. אפילו אם, כפי שרבים טוענים, המציאות האינטרנטית מחייבת שהחוק ישתנה, נכון להיום, יש חוק, וכאשר יש ויכוח בין חוק ודעה, די ברור שהחוק גובר. אין זה אומר שאין מחלוקת. בוודאי שיש. אבל לא נראה שבעתיד הקרוב מישהו בצד אחד ישכנע מישהו בצד האחר, ולכן קשה לראות בנושא הזה נושא שמצדיק התייחסות. ובכל זאת, מידי פעם מתפרסם משהו בנושא שממש מבקש "כתוב עלי משהו". כך היה השבוע.

אנדי קרווין, בבלוג שלו learning.now שמתפרסם במסגרת האתר של רשות השידור הציבורית האמריקאית (PBS) מיידע אותנו שלאחרונה חברת מיקרוסופט פירסמה מספר חומרים חדשים בנושא זכויות יוצרים. מדובר בסקר חדש שראיין 500 תלמידים בכיתות ז' ועד י', באתר המאפשר לתלמידים לעסוק ב-remixing, ובדפי הסבר על זכויות יוצרים.

קשה להגיד שיש חדש בסקר. קצת פחות מחצי מהתלמידים שהשיבו לסקר (48%) היו בדעה שמי שעוסק בהורדות בלתי-חוקיות מהאינטרנט ראוי לעונש. מול זה, 90% היו בדעה שמי שגונב אופניים ראוי לעונש. כמעט חצי מהנשאלים ציינו שהם אינם מכירים את הכללים בנוגע לזכויות יוצרים והורדות מהאינטרנט, ואילו 11% ציינו שהם מכירים את הכללים האלה "היטב". הכרות עם הכללים כנראה משפיעה מאד על היחס לענישה. לפי ההודעה לעיתונות מטעם מיקרוספוט:
Among teenagers who said they were familiar with the laws, more than eight in 10 (82 percent) said illegal downloaders should be punished. In contrast, slightly more than half (57 percent) of those unfamiliar with the laws said violators should be punished.
הנתונים האלה אמנם מעניינים, אבל אפשר להגיד שהם אינם מפתיעים. לאור הנתונים האלה, אפשר להבין שלמיקרוסופט אינטרס שבני נוער, קבוצת הגיל הפעילה ביותר בהורדת חומרים מהאינטרנט, יכירו את הכללים. אבל קשה להגיד שהם מבהירים את הכללים האלה בדפי ההסבר. שם, בהסבר על "שימוש הוגן", למשל, אנחנו קוראים:
If you incorrectly decide that something is a fair use or falls into an exception to copyright infringement, you could be held criminally and civilly liable and have to pay damages. We suggest you talk to a lawyer if you have questions regarding fair uses of copyrighted works.
עם כל הכבוד, כללי השימוש ההוגן אינם עד כדי כך מסובכים. תלמידים יכולים לצטט, הם יכולים להשתמש בחלקים של מאמר או ספר בעבודה שהם מכינים. (בעצם, בדרך כלל אפילו צריכים לעשות זאת.) הנחייה של להתייעץ עם עורך דין במקרה של ספק איננה הנחייה שמבהירה משהו, אלא הנחייה שבאה על מנת להפחיד, שבעצם אומרת "לא כדאי לנסות". כנראה שיש כאן אותה גברת, ולמען האמת, אפילו האדרת לא כל כך שונה.

תוויות: ,

יום חמישי, 14 בפברואר 2008 

לפני שהיום הלאומי לאינטרנט בטוח יהיה היסטוריה עתיקה

מהבלוג של איאן מקינטוש האזנתי להרצאה של ג'נביאב בל, אנתרופולוגית שעובדת באינטל, בנושא של שקרים וסודות. בל הרצתה בכנס Lift שהתרחש החודש בשוויץ. היות ו-Lift עוסק בנושאים טכנולוגיים היה הגיוני לכתוב שההרצאה של בל עסקה בשקרים וסודות בסביבה הדיגיטלית, ואכן כך היא עשתה. אבל במשך חלק גדול מ-25 הדקות של ההרצאה בל בחנה את המקום של שקרים, ושל סודות, בחברה האנושית בכללותה, ורק לקראת הסוף היא קישרה את הדברים לסביבה הדיגיטלית. אני מודה שבדרך כלל קשה לי מאד להאזין להרצאות דרך המחשב. במקום לשבת ולהתקדם בקצב של המרצה, אני מעדיף לקרוא את הדברים בקצב שלי. הפעם, היה פשוט מרתק.

בל סקרה את היחס לסודות ולשקרים במספר תרבויות. היא ציינה שלמרות שהשקר נחשב לדבר רע, הוא איננו תמיד פסול. לא פעם, למשל, השקר "הקטן" נחשב כאמצעי מקובל על מנת לשמור על שלום בית. היא הדגישה שיש חוקרים שרואים בשקרים סוג של משחק שבאמצעותו אנחנו מכירים את הכללים של החברה ומעצבים לעצמנו את הדימוי העצמי שלנו. היא הדגישה שחשוב לבחון את הנושא הזה היום מפני ש:
technology changes faster than people do
השינוי הטכנולוגי המואץ הזה יוצר מצב שבו:
what's going on is a sorting out of the tension between cultural ideals and cultural practices
והמתח הזה מחריף עוד יותר מפני שאנחנו מוצאים את עצמנו מול:
a new generation of technologies that in some ways can't help but tell the truth
במקרה (או, כמובן, אולי לא במקרה) השבוע נתקלתי במאמר בשבועון New York על שקרים אצל ילדים - "Learning to Lie". המאמר סוקר מספר מחקרים חדשים שבודקים באיזה גיל ילדים מתחילים לשקר, כמה הם משקרים, ועוד. מתברר, אם לא ידענו את זה קודם, ששקרים (לא באינטרנט, אלא פנים מול פנים, בחיי יום-יום) הם חלק בלתי-נפרד מהחיים שלנו.

אז מה? בכלל לא ברור שהמציאות האינטרנטית של היום מחייבת אצלנו התייחסות חדשה, או שונה, לסודות ושקרים. יכול להיות שמדובר בלא יותר מנושא ישן בלבוש טכנולוגי חדש. כמו-כן, אפילו אם אותם מחקרים שעליהם המאמר בשבועון New York מדווח לא היו מוכרים לנו, בוודאי כן ידענו היטב שהשקר הוא חלק חשוב ואינטגראלי מהרקמה העדינה המכונה החברה האנושית. ובכל זאת, כאשר מאזינים להרצאה וקוראים את המאמר בסמוך ליום הלאומי לאינטרנט בטוח, קשה לא לקשר בין השניים. הרי המסר המרכזי של היום הלאומי הוא שהאינטרנט מעמיד אותנו מול מציאות חדשה, שונה מזו שהכרנו עד היום. נדרשת מאיתנו משנה זהירות בבואנו לפלס דרך במרחב הבלתי-מוכר והמאיים הזה. ההרצאה והמאמר מעוררים בנו שאלות חשובות בנוגע להתנהגות האישית והציבורית שלנו בתוך המרחב האינטרנטי - שאלות על כיצד אנחנו מציגים את עצמנו, ועל הציפיות שלנו מהאנשים שאנחנו פוגשים בו. אין ספק שמדובר בשאלות מאתגרות, ולא פעם מבלבלות. אך עם זאת, ההרצאה והמאמר מזכירים לנו שמה שיש מתחת לשמש האינטרנטית איננו כל כך חדש.

תוויות: ,

יום שלישי, 12 בפברואר 2008 

מאשימים את השליח?

אתמול הגעתי למרכז למו"פ של אורט ליום העיון "'חיים בסרט' ו'אוכלים סרטים'" במסגרת שבוע המודעות לאינטרנט בטוח. בסיום היום, מארגנת הכנס, טל בר-מעוז, ומנהל פיתוח טכנולוגיות אינטרנט של המו"פ, שרון גרינברג, הדגישו שהמסר שלהם הוא קודם כל שהאינטרנט הוא דבר חיובי. אני מסכים. עם זאת, נדמה לי שממה שהתרחש במהלך יום העיון היה קשה להסיק שזה אכן היה המסר.

במהלך יום העיון צפינו במספר סרטים שתלמידי בתי ספר העלו לאתרים כמו YouTube ו-Flix, וכצפוי, הזדעזענו. בסרטים רואים התנהגות של תלמידים שהמילה "בלתי-הולמת" בקושי מתקרבת לתיאור מתאים. מדובר בהתנהגות דוחה, חסרת מעצורים, וגם מוחצן. לא פעם, המצלמה והידיעה שסרט מופץ בציבור, יכולות לרסן התנהגויות בלתי-מקובלות. במקרה של הסרטים האלה, נדמה לי שקרה ההפך - הן עודדו אותן. מהבחינה הזאת, אפשר לטעון שהאינטרנט מילא תפקיד חשוב, ושלילי, בפומביות של התופעות האלו.

אך עם זאת, קשה לא להרגיש שיש כאן מקרה של "להאשים את השליח". אפילו אם האינטרנט מעודד התנהגות מוחצנת כמו זאת שרואים בסרטים, קשה לטעון שהוא גורם להתנהגות הזאת. נמסר לנו שאחד מהסרטים שראינו ינק השראה מסרט אמריקאי של החודשים האחרונים, American Pie 6. ממה שהצלחתי לדלות, מדובר בסרט כל כך גרוע שאפילו רוב המבקרים אינם מוכנים לסקור אותו. קהל היעד שלו הוא, כנראה, תיכוניסטים. (אני מבקש סליחה מראש. בוודאי אין כאן שום כוונה להכפיש את שמה של אוכלוסייה שלמה.) אבל אם, בהשראת סרט הוליוודי גרוע, קבוצה של תיכוניסטים "מפיקים" סרט משפיל על המורה שלהם, או על המתרחש בכיתה, האם האינטרנט אשם?

רבות נכתב על כך שלאינטרנט זכרון ארוך, ושאנחנו - מבוגרים ובני נוער כאחד - עדיין לא הסתגלנו למציאות הזאת. במציאות הזאת, איננו ערים לכך שמעשה קונדס שאנחנו מעלים לאתר כלשהו היום עשוי להזיק לנו בעתיד - כאשר נחפש עבודה, למשל. אנחנו נמצאים בתקופה של טשטוש הגבולות בין האישי והציבורי, ואני מניח שהקלות שבה תלמידים מעלים חומרים מבישים לאתרי סרטים איננה נובעת מאמות מידה מוסריות ירודות בלבד, אלא מתוך הבלבול שמלווה את הטשטוש הזה. אם אנשים מבוגרים מהתלמידים האלה אינם מתביישים מהדרך שבה הם מציגים את עצמם בתוכניות של "Reality TV", על מה יש להם להתבייש?

יכול להיות שהטשטוש הזה איננו גורם משמעותי בהתנהגות שרואים בסרטים האלה. אבל אפילו אם לא, מוזר היה בעיני שבכלל לא היתה התייחסות לנושא הזה ביום העיון. התבקשנו להביע זעזוע, ואת זה כמובן עשינו. אפילו התרעמנו. אבל מעבר לזה, לא חשתי שהיה נסיון למקם את הנושא בראייה תרבותית רחבה יותר, או להבין את המציאות כך שנוכל לפעול לשנות אותה. וחבל.

תוויות: , ,

יום ראשון, 10 בפברואר 2008 

לקרוא, לרפרף, לוותר - ולדעת מתי כל אחד מתאים

במאמר מלפני מספר ימים ב-Christian Science Monitor, ספרן בבית ספר באיזור העיר וושינגטון, תומס וושינגטון, כותב על סקר על הרגלי הקריאה של בני נוער שהתפרסם לפני כחודשיים. וושינגטון מציין שלפי הסקר, אחוז בני הנוער שקוראים להנאתם נמצא בירידה מתמדת, והזמן שאלה שכן קוראים מקדישים לקריאה גם בירידה. הוא איננו אדיש לנתונים המדאיגים שבסקר, אבל הוא מוסיף שגם הוא מתקשה להתרכז בקריאה במשך תקופה ממושכת. וושינגטון מוסיף:
I suspect that the tipping point in information overload has tipped. Students' aversion to reading does not necessarily signal a weakness, much less a dislike of reading. For them, and now maybe for me, moving on to something else is an adaptive tactic for negotiating the jungle that is our information-besotted culture of verbiage.
במילים אחרות, וושינגטון טוען שבתרבות של הצפה מאסיבית של מידע, אין זה פלא שבמקום להקדיש זמן לקריאה מרוכזת של ספר עב כרס, אנחנו עוסקים בקריאה מרפרפת של פרטי מידע רבים. בעצם, הרפרוף של בני הנוער הוא אמצעי הגיוני להתמודד עם ההצפה הזאת:
It's taken them just a few years to arrive at the same conclusion that I've reached after a lifetime of sustained reading: The pursuit of knowledge in the age of information overload is less about a process of acquisition than about proficiency in tossing stuff out.
ויל ריצ'רדסון מקשר למאמר של וושינגטון ומהנהן בראש. הוא סוקר את הרגלי הקריאה של עצמו בתקופה האחרונה ומסכם:
I’m guessing that I scan through about 80% of what comes into my Google Reader, actually read a few full paragraphs and note or tag or move another 15%, and do a “deep” read (and perhaps write, as in this case) of the remainder.

I’m feeling guilty about much of this, though Washington is nice enough to let me off the hook.
בתגובות הרבות למאמרון של ריצ'רדסון מספר קוראים מדגישים שסוגים שונים של כתיבה דורשים סוגים שונים של קריאה. הגיוני, למשל, לקרוא מאמרונים בבלוגים בקריאה מרפרפת (ולכן אין סיבה שריצ'רדסון ירגיש שהוא עושה משהו לא בסדר). מגיבים אחרים מדגישים שכאשר בני נוער מוצאים משהו שמעורר את התעניינותם, הם כן קוראים. נערים שקוראים כל כתבה שמתפרסם באתר ספורט על ליגת כדורגל, או על משחקי כדורסל, למשל, באמת עוסקים קוראים. אבל קריאה מהסוג הזה בדרך כלל אינה זוכה לאותה הערכה לה זוכים סוגים אחרים של קריאה. נדמה לי שאין זה מוצדק. הקוראים במדורי הספורט הרי עושים בדיוק את מה שוושינגטון מדגיר כהגיוני – הם מחליטים על מה כדאי להם לוותר.

תוויות:

יום שבת, 9 בפברואר 2008 

לא על הכל דרוש מחקר

עם כנס צ'ייס ומספר המחקרים העצום שעליהם דווח בו (רבים מהם באמת מעניינים) עוד טרי בזכרוני, קישור שמצאתי בחשבון הדלישס של סוזן הזכיר לי שהשינוי לא בא בהכרח מהחוקרים, אלא שגם לשטח יש מה להגיד. מדובר במאמרון בבלוג של דין שרסקי, בקנדה. שרסקי מספר על ביקור שערך אצל כיתה ט' בבית ספר אחד בעקבות הזמנה שהוא קיבל מהמנהל. מתברר שהמנהל ואחת המורות ניסו לערוך ניסוי בשימוש בטלפונים סלולאריים בכיתה. לפני כשלושה שבועות שרסקי קיבל דואר מהמנהל, והעלה אותו לבלוג שלו:
I’m sure we are not going insane, but some would probably disagree. Carla and I tried something new and, well a little bit rebellious today. We invited the grade 8/9 ELA class/students to bring their cell phones into class (if they didn’t have one we used mysask for text). Our goal, using cell phones for learning. Our objectives, appropriate use of cell phones (manners and ethics), using the calendar/scheduling, using text to discuss literature (lit circles), tracking progress and assignments/projects, and engaging the new learner. Guess what, it worked like a charm and the kids are peeing themselves with enthusiasm. Welcome to Web 2.0!!!! I needed to share.
שרסקי קיבל הזמנה לבקר באותה כיתה, ובמאמרון מלפני כמה ימים הוא מדווח על מה שהוא ראה. מדובר, כמובן, בנסיון מצומצם, ובוודאי אי אפשר להסיק ממנו על השימוש בטלפונים סלולאריים בכיתות אחרות. ובכל זאת .... שרסקי מונה חמישה תחומים שבהם הוא התרשם ממה שהוא ראה. כולם מעניינים, אם כי עבורי הראשון הוא אולי המעניין ביותר. המנהל והמורה אמנם רצו לעשות משהו חלוצי, אבל הם גילו שהתלמידים התמקדו בלמידה, ולא בטכנולוגיה. שרסקי מסביר:
As Carla and Gord pointed out, the cellphone novelty will soon pass, the engagement was with the ideas and sharing. Students were not really dazzled by their phones, they simply used them to share ideas, pictures, sounds and videos. The real engagement was with each other and the story. The cellphones were almost seamless.
אין ספק שיש כאן עוד עדות לחשיבות של המעורבות של המנהל בתהליכי הטמעת הטכנולוגיה לתוך הכיתה. אבל מעבר לכך, נדמה לי שאנחנו רואים, בצורה משכנעת, שבעידן האינטרנט (והטלפון הסלולארי, כמובן) השינוי מתרחש מהשטח, מהנכונות לבדוק דברים חדשים. תמיד נעים לפגוש דיווחים מהסוג הזה.

תוויות: ,

יום חמישי, 7 בפברואר 2008 

כנס צ'ייס - 2008

כמו לפני שנה, גם השנה, קשה "לסכם" את כנס צ'ייס במאמרון אחד כאן. הטוב ביותר שאני יכול לעשות הוא להצהיר, כבר בהתחלה, שההתייחסויות שלי כאן הן סובייקטיביות למדי, ושאני מנסה כאן להצביע על מספר נקודות שנראות לי (ואולי רק לי) משמעותיות. עיון בספר התקצירים מראה שהכנס ליקט מגוון מרשים מאד של כיווני מחקר, וגם אם חלק גדול מהנושאים לא עניינו אותי במיוחד, היה קשה להחליט, עבור כל מושב, לאן ללכת. בכל מושב היה עלי לוותר על משהו מעניין שהיה נראה לי כמשהו שכדאי לשמוע.

הרצאת הפתיחה, של פרופ' ברברה טוורסקי, בנושא "Cognitive Principles of Information Visualization" (נדמה לי שהמצגת שלה עדיין לא נמצאת באתר הכנס, אבל מצגת שעוסקת ברבים מאותם נושאים נמצאת באתר אחר) היתה ... מעניינת. טוורסקי טיפלה בנושא ממבט מחקרי ששונה, כמובן, מההתייחסות היום-יומית שלי כלפיו, ולמען האמת, לא חשתי שבמקרה הזה המחקר הוסיף הרבה להבנה שלי. ובכל זאת ... כבר כתבתי שהיה מעניין?

בין יתר דבריה, טוורסקי ציינה שמחקרים שמשווים בין אנימציות לבין ייצוגים גראפיים סטטיים מראים באופן עקבי שאנשים מבינים את הייצוגים הסטטים טוב יותר. היא הדגישה ש-"showing isn't explaining". מספר פעמים ראיתי תלמידים שמביטים באנימציות על גבי צג המחשב שאמורות להמחיש את מחזור המיים בטבע, או משהו דומה. ושוב ושוב התרשמתי שההמחשה אכן נהדרת, אך עם זאת, קשה להגיד שהתלמידים באמת הבינו את מה שהאנימציה היתה אמורה להמחיש. במידה לא קטנה, דבריה של טוורסקי אישרו את התחושה הזאת.

במידה מסויימת, הכנס הגיע לשיא עבורי עוד במושב הראשון, וזה הודות לדיווח של יורם עשת על מחקר שהוא ערך. המחקר הזה היה מחקר המשך למחקר שהוא ערך חמש שנים לפני-כן. המחקר המקורי בחן היבטים שונים של אוריינות דיגיטלית אצל שלוש קבוצות גיל. המחקר החוזר בחן את אותם ההיבטים עם שתי קבוצות – עם רבים מאותם משתתפי המחקר המקורי, ועם קבוצת ביקורת המורכבת מאותם גילאים היום. התוצאות הצביעו על כך שמעבר הזמן מיומנויות מחשב בסיסיות מתבססות בכל שכבות האוכלוסיה, אבל אצל מיומנויות "מידעניות" יש נסיגה. אפשר אולי להגיד שהתוצאות האלו אינן מפתיעות, אבל אין ספק שיש להן חשיבות חינוכית רבה.

אגב, באותו מושב שמענו גם דיווח על מחקר שבדק את ההתאמה של סגנונות חשיבה שונים לקורס אוניברסיטאי מקוון. למדנו, כנראה, שלא כל קורס מתאים לכל סגנון למידה. סליחה אם אציין שספק אם היה צורך במחקר כדי להסיק את המסקנה הזאת.

מעניין לציין שהמונח "Web 2.0" כמעט לא מופיע בספר התקצירים, ואולי רק פוסטר אחד בכל הכנס עסק בנושא של בלוגים. לאור זה, אולי טיפה מוזר ששני מושבים שלמים של הכנס הוקדשו ללמידה בסביבה של ויקי. שמעתי רק אחד מאלה, ולגבי האחרים רק קראתי את התקצירים. קיבלתי את הרושם שהמחקרים בחנו את הפעולות שבוצעו בסביבת הוויקי (שינויים זעירים בתוכן, הוספת פסיק, מחיקת משפט), אך לא בשאלות הקשורות ללמידה שאולי (ואולי לא) התרחשה באמצעות הכלי. יכול להיות שחוקרים נמשכים אל הוויקי (ולא אל הבלוג, למשל) מפני שהוא אוגר נתונים מדוייקים על השימוש בו ועל השינויים שמתרחשים בו. המשיכה הזאת אולי מובנת, אבל עבורי הדיווחים על המחקרים האלה היו קרים וכלל לא נגעו בעיקר (כפי שאני מזהה אותו).

לא שמעתי את ההרצאה של יורם קלמן על "שתיקה בכיתה המקוונת: הרכיב הסמוי מן העין", אבל מהתקציר הנושא נראה לי כחשוב מאד. אם הבנתי נכון, המחקר בדק "שתיקה" בדואר אלקטרוני, ואני מקווה שזה יורחב לכלול גם "שתיקה" בקבוצות דיון, תחום שנראה לי משמעותי יותר בסביבות לימודית. אך עצם העיסוק בנושא כזה מצביע, לטעמי, על הסתכלות מקורית בסביבה המקוונת.

פורמט הפוסטרים מצא חן בעיני. הרעיון של לתת חמש דקות לבעלי הפוסטרים להציג את המחקרים שלהם, ואחרי-כן לצאת אל הפוסטרים עצמם יוצר בסיס לדיון פורה. עם זאת, הרגשתי שהפוסטר שעסק ב-"משבר הזהות של אתר האינטרנט הבית ספר" סבל מהעדר הכרות עם השטח. כמבקר מאד חריף של אתרי אינטרנט בית ספריים, אני חש צורך לציין שהצופה מבחוץ שמנסה לבחון את האתר בכללולו פשוט איננו מודע, על פי רוב, להיסטוריה של אותו אתר, לדרכים בהן הוא צמח (או דעך), למטרות השונות (והלעתים סותרות) שהוא היה אמור לשרת. פוסטר אחר, על "חברות בעולם הווירטואלי" קצת הביך אותי. הפוסטר עסק, אמנם, במחקר-חלוץ, וצפוי שהנושא עוד יצטמצם ויתמקד. אבל מחקר בנושא הזה, כפי שתואר בתקציר, נראה לי יותר כמפעל חיים מאשר מחקר לתואר שני, ולא ברור לי מה "חוקרים" כאן.

יש, כמובן, עוד. היו דיווחים על מחקרים שגרמו לי לשאול דברים כגון "נו, מה ציפית?", או "את זה חוקרים?". ולעומת אלה, היו אחרים שעוררו מחשבה של "איזה רעיון נהדר!". כצפוי, היתה זאת הזדמנות לראות אנשים רבים שרואים רק בכנסים, ומהבחינה הזאת, ההפסקות היו (כרגיל) קצרות מדי. נדמה לי שבהתמקדותו במחקר, כנס צ'ייס יצר לעצמו נישה חשובה ומכובדת בנוף החינוכי/תקשובי בארץ, וגם השנה הוא מילא אותי יפה.

תוויות: ,

יום שלישי, 5 בפברואר 2008 

באריזונה ממשיכים את הדיון

לפני כשלושה שבועות דיווחתי כאן על פרויקט מרשים מאד שקרל פיש ומורים אחרים בבית ספר תיכון באריזונה מנהלים עם תלמידים בכיתה ט' בשיעורים לכישורי שפה. דיווחתי שפיש, והמורים האחרים, נעזרים בבלוגים ובוויקיים, בנוסף לדיון באקווריום, כולל עם מומחים מחוץ לכיתה, כחלק מהתייחסות התלמידים לספר של דניאל פינק, A Whole New Mind. מפני שפיש מדווח על השלבים השונים של הפרויקט הזה בבלוג שלו, מתאפשר לנו, הצופים מבחוץ, להציץ במתרחש, ולהתרשם.

בבלוגים של שני המורים שבכיתותיהם מתנהל הפרויקט אנחנו יכולים לקרוא תמליל (אם זאת המילה הנכונה) של הפגישות עם המומחים החיצוניים. חשוב לציין שהפגישה התקיימה בשני מעגלים – מעגל פנימי של אקווריום שהתנהל באמצעות וידיאו, ומעגל חיצוני. התלמידים שהיו במעגל החיצוני כתבו לבלוגים שלהם, וגם שלחו "תגובות" לבלוג של המורה. האורחים, בנוסף להשתתפות במעגל הפנימי גם הגיבו להערות בבלוג.

אינני יודע אם יש אי-שם שידור של הוידיאו עצמו. אבל התעניינתי מאד בדיון שהתנהל על גבי הבלוג. (למען האמת, נדמה לי שבמקרה הזה היה כדאי יותר להשתמש בקבוצות דיון במקום בבלוג, ולא ברור לי למה לא בחרו בכלי הזה.) התעניינתי במיוחד בדיונים בהם השתתף גרי סטייגר מפני שציפיתי שהוא יתייחס לספר של פינק בביקורתיות חריפה. חשבתי שהתלמידים יתלהבו מהספר של פינק, ורציתי לדעת כיצד הם יגיבו לביקורת הדי קטלנית של סטייגר.

לא קל לעקוב אחר התמלילים של התגובות – גם מפני שאין לנו החוט המקשר של המעגל הפנימי, וגם מפני שאין שרשור בתגובות אלא פשוט אוסף של הודעות המאורגן לפי שעת המשלוח. אבל בשני ה-"תמלילים" (מעל 180 תגובות בבלוג של גב' מוריץ, ו-240 תגובות בבלוג של מר סמית) אפשר למצוא חשיבה מעמיקה שלעניות דעתי איננה אופיינית לתלמידים בכיתה ט', ובוודאי לא בשעות הלימודים בבית הספר. במקום לתקוף את סטייגר, רוב התלמידים (ותלמידים רבים משתתפים ב-"דיון") מתמודדים בכובד ראש עם הטענות שלו. הרושם הכללי הוא שהתלמידים הגיעו לדיון מוכנים – שהם קראו את הספר של פינק, וגם את הביקורת של סטייגר שהוגשה להם כחומר רקע.

התפקיד של פיש בכל המערך הזה הוא לרוב כמארגן את הדברים מאחורי הקלעים, אבל בבלוג שלו הוא מביא מקורות נוספים שיכולים לתרום לדיון (לדוגמה, הביקורת של סטייגר על הספר של פינק, ומנגד, ראיון של פינק עם תומס פרידמן [ראיון שמצדיק מאמרון בפני עצמו, אבל ....]). אני מניח שהמורים של הכיתות הגישו את המקורות האלה לתלמידים שלהם באמצעים אחרים, ולכן נדמה לי שפיש עושה זאת בבלוג שלו לא על מנת לכוון תלמידים למקורות האלה, אלא כדי שאנשים שקוראים את הבלוג שלו (ויש לא מעטים) יוכלו לקרוא אותם. בכך הוא ממשיך להרחיב את המעגל, ומראה לתלמידי בית הספר שהנושאים שעליהם הם דנים הם אותם נושאים שמעסיקים מבוגרים רבים.

סטייגר עצמו מגיב למאמרון הזה של פיש ומציין שהוא מאד התרשם מבגרות התלמידים. פיש מוסיף:
It's been interesting observing the students through this process. When we first started, I'd guess about 80% "agreed" with Pink and perhaps 20% "disagreed" but most of them were pretty quiet about it. As we progressed through our discussions of the book, and with the help of outside bloggers like yourself as well as discussions with their classmates, now many of the students are looking closer at the ideas of the book and aren't quite as sure. In fact, a few of them have said something similar to, "I don’t know what to think anymore." Which, for me, is perfect.
לא פעם ציינתי שקשה לצפות שמבוגרים רבים יקראו בלוגים של תלמידים, או יגיבו להם עם הערות משמעותיות, בעלות ערך. יתכן שפרויקט מהסוג הזה יכול להצליח רק מפני שלבלוג של פיש יש קוראים רבים בקרב בלוגרים חינוכיים. אבל אפילו אם כך המצב, אין ספק שהפרויקט הזה, וגלי התגובות שהוא מעורר, מראה את הכוח של התקשוב בחינוך.

תוויות: , ,

יום שבת, 2 בפברואר 2008 

בשבח ההרצאה

כאחד שלא פעם מוצא את עצמי ישן בהרצאות, אני חש צורך לציין שעל אף ההתנהגות (הלא לגמרי רצונית) הזאת, אני משוכנע שהרצאות יכולות להיות כלי מוצלח להעברת מידע, וללמידה מצד המאזין. אני כמובן מוצא מעלות רבות בעולם ה-Web 2.0, אבל אחת התכונות הפחות חיוביות שלה היא הנטייה של נאמני ה-Web 2.0 לבטל דרכי למידה שאינם "שיתופיים". חסידי Web 2.0 רבים בזים לדרכי הוראה/למידה שלכאורה מנציחות מודל הוראה שהיא "מהמומחה אל ההדיוט", מהכלי המלא, יודע הכל, אל הכלי הריק, הזקוק למילוי. אך מה לעשות, ולפעמים, ואפילו לעתים קרובות, יש המון שאפשר ללמוד דרך מסגרות לימוד מסורתות יותר, כמו הרצאות.

הרהורים האלה נכתבים בעקבות מאמרון חדש בבלוג של קתי דייווידסון. דייווידסון כותבת על מפגש שלה מלפני מספר ימים עם סטודנטים באוניברסיטה במדינת לואיזיאנה. היא מסבירה שהיא התלבטה כיצד לנהל את המפגש: האם להעזר במצגת, ולפתח "דיון", או פשוט לקרוא, מילה במילה, את ההרצאה שלה מן הכתוב. בסופו של דבר, היא בחרה בקריאה מן הכתוב. היא מציינת:
It is, admittedly, very difficult to listen to a densely packed essay, with many twists and turns, with a thesis, and then a deliberate modification of that thesis, and then generalizations that account for both the thesis and its exemptions. Difficult. Maybe that was what I was after. Hmmmm. There is so much claptrap about new media, it is possible that not only was I aspiring to modeling for graduate students the way one makes a nuanced and careful argument but also the way one takes seriously an idea about which there is a lot of goofball overgeneralization. "Difficulty" isn't just an experience but a performative act of its own, one that says "Focus! Attend! Take this Seriously!" I'm not sure whether or not I pulled it off last night, but I think that aspiration to underscore the seriousness of New Media as a topic was partly my motivation (I had a choice until the buzzer and wasn't entirely sure which I would do, read the paper or talk it more casually). And partly I wanted my paper to be an exemplification of what humanists do.
אפשר, אולי, לזהות נימה של אליטיזם בהתלבטות של דייווידסון, כאילו שכאשר מחליטים להיות רציניים באמת, אז זונחים את הפירוטכניקה הטכנולוגית וחוזרים למילה הכתובה. אבל ברור לי שאין זאת הכוונה שלה. דיווידסון הרי פעילה מאד בתחום של טכנולוגיות חדשות בתהליכי למידה, ואין סיבה להטיל ספק במחוייבות שלה לשינוי בתהליכים האלה. אבל היא איננה מבטלת את הערך של ההרצאה, וכאשר היא עושה זאת היא מזכירה לנו שאין רק דרך אחת ללמוד.

אינני יודע אם יהיו תגובות למאמרון הזה של דייווידסון. בינתיים, לא מצאתי כאלה בבלוגים שונים. אבל המאמרון שלה הזכיר לי מאמר שהתפרסם לפני קצת יותר משנה. מדובר במאמר מאת מארי בורגן, In Defense of Lecturing. אינני מכיר את מארי בורגן, אבל הקבלות שלה בעולם האקדמי מרשימים ביותר. במאמר די ארוך, בורגן בוחנת את ערכן של הרצאות מזוויות רבות. היא איננה שוללת דרכי למידה קונסטרוקטיביסטיות, אבל היא גם טוענת, כמו דייווידסון, שההרצאה מאפשרת לסטודנט לצלול לתוך מדרכי ארגון החשיבה של המרצה, היא מדגישה שהלמידה הזאת חשובה מאד:
It is in this context, it seems to me, that teachers are irreplaceable as models of knowledgeable adults grappling with first principles in order to open their students' understanding. Indeed, surveys have shown that such modeling is critical in students' responses to their teachers: The two features of an individual instructor's pedagogy that most engage undergraduates are control of the material and concern with students' understanding of it. No matter how recondite or obscure the ideas may be, the phenomenon of a grown-up person capable of talking enthusiastically and sequentially can show students how they themselves might someday be able to think things through.
ואולי מה שאני אוהב יותר מכל דבר אחר באינטרנט, היא האפשרות שהיא פותחת לפני להחשף לכתיבה מאורגנת, מפוקחת, וגם לא פעם משכנעת ששונה במידה רבה מהעולם שבו אני בדרך כלל נמצא. חומר למחשבה.

תוויות: ,

יום שישי, 1 בפברואר 2008 

מה עושה ה-Superbowl בבלוג על תקשוב בחינוך?

קצת להפתעתי, כבר יומיים בלבד לפני אחת האירועים הספורטיביים המתוקשרים ביותר של ארה"ב, ועדיין לא מצאתי שום התייחסות – לא בעיתונות, ולא בבלוגים חינוכיים - לאופי המיוחד של האצטדיון שבו המשחק הזה יתרחש. ומפני שלאצטדיון הזה יש חשיבות לא קטנה לאופיו של החינוך בעתיד, נדמה לי שראוי שגם אלה מאיתנו שאינם מתעניינים יתר על המידה בספורט יהרהרו רגע בנושא.

משחק הסופרבול יתרחש באצטדיון של האוניברסיטה של פיניקס – אצטדיון שנחשב לאחד האצטדיונים המודרניים והמרשימים ביותר שנבנו בשנים האחרונות. אבל מה שמעניין כאן הוא שקבוצת הכדורגל של האוניברסיטה של פיניקס אינה משחקת באצטדיון הזה. ולא רק קבוצת הכדורגל. אף אחת מקבוצות הספורט של האוניברסיטה של פיניקס אינן משחקות שם, מהסיבה הפשוטה שלאוניברסיטה הזאת אין קבוצות ספורטיביות בכלל.

המשרדים הראשיים של האוניברסיטה של פיניקס, כמו האצטדיון שלה, נמצאים בעיר פיניקס שבמדינת אריזונה, אבל ספק אם המשרדים האלה הם "קמפוס" במובן המקובל של המילה. שלוחות של האוניברסיטה נמצאות בעשרות, ואולי מאות, ערים ברחבי ארה"ב. בעצם, היא אוסף של שלוחות פחות או יותר עצמאיות שעוסקות בהכשרת מבוגרים. הרוב הגדול של הסטודנטים של האוניברסיטה מפרנסים משפחות, ואין להם זמן ללמוד במסגרות יותר מסורתיות. תמורת תשלום שבכלל אינו קטן, אפשר ללמוד לתואר, אפילו לתואר מתקדם. וכצפוי, רבים מהקורסים של האוניברסיטה מועברים באמצעות התקשוב.

על פי רוב, הקורסים של האוניברסיטה קצרים, ובמקום ללמוד בסמסטרים מסודרים, הקורסים מדורגים – בדרך כלל האורך של קורס הוא חמישה שבועות, והסטודנטים לומדים רק בקורס אחד בעת ובעונה אחת. מסלולים שונים של האוניברסיטה זכו להסמכה של גופים מסמיכים שונים, ומשמעות הדבר היא שתואר משם נחשב באמת לתואר, אבל אין זה פלא שביקורת רבה מושמעת כלפי האוניברסיטה. מתייחסים לא רק לעובדה שהרווחים הכלכליים, ולא הלמידה, נמצאים במכרז, אך גם לעובדה שסגל ההוראה איננו מספיק מקצועי, שהדרישות מהסטודנטים אינן גבוהות, ועוד. בסופו של חשבון, תואר מהאוניברסיטה הזאת אינה נחשבת, בלשון המעטה, כתואר יוקרתי.

למרות הביקורת, קשה לא להסכים ש-"רכישת" האצטדיון על ידי האוניברסיטה היתה השקעה שיווקית מחושבת היטב. בוויקיפדיה אנחנו קוראים על ה-"רכישה", ומלגים שבעצם היתה זאת רכישה של שם האצטדיון:
It is not a University facility but a municipal sports arena whose naming rights were bought by UOP for advertising purposes. The school agreed to pay $154.5 million for the 20-year arrangement shortly after the Stadium's construction in 2006.
עשרות מיליוני אזרחים אמריקאיים שצופים באירועים ספורטיביים מתוקשרים היטב שמתרחשים באצטדיון נחשפים בדרך הזאת לאוניברסיטה. רכישת השם אכן דורשת השקעה גדולה מאד, אבל חצי דקה של פרסום בזמן הסופרבול השנה עולה 2.7 מיליון דולר, והזמן הזה חולף מהר. האוניברסיטה של פיניקס מנוהלת על ידי אנשי עסקים ולא על ידי אנשי חינוך. אין ספק שהם שקלו את הכדאיות של ההשקעה שלהם היטב.

מעבר למבצע שיווקי/פרסומי זה או אחר של מוסד חינוכי זה או אחר, ראוי לציין שהאוניברסיטה של פיניקס בכל זאת מציע אלטרנטיבה למסגרות הלימודיות הקיימות היום. אפילו אם מה שהם מציעים איננה לטעמי, נדמה לי שאין ספק שיש צורך אמיתי בהתנסויות ובמסגרות חדשות. ואכן, היא איננה הארגון היחיד שמחפש דרכים בלתי-שגרתיות לטפל בצרכים ההשכלתיים המשתנים של ימינו. השבוע קראנו שבאנגליה, רשת מקדונלדס קיבלה היתר להפעיל פרויקט להענקת תעודת סיום תיכון לחלק מעובדיה. בדיווח אחד קראנו:
The government is giving the U.S. burger chain -- along with a rail company and an airline -- the right to award credits toward a high school diploma to employees who complete on-the-job training programs.
בכתבה אחרת על הנושא מצטטים את השר לענייני כישורי הציבור שאומר:
It is right that we recognize and accredit employers that have shown a commitment to training and developing their staff.... This is an important step towards ending the old divisions between company training schemes and national qualifications, something that will benefit employees, employers and the country as a whole.
אין ספק שפני החינוך משתנים, ולא רק בגלל האפשרויות שהתקשוב פותח לפניו. רצוי, כמובן, שאלה מאיתנו שרואים ערך בתקשוב יסבירו שאותו ערך נמצא ביכולות הלמידה שהוא מקדם, ולא רק בהכשרה של עובדים.

תוויות: , ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates