יום חמישי, 31 ביולי 2008 

אין זה בהכרח שאלה של טיפשות

מאז שהוא התפרסם ברשת, לפני מספר שבועות, אני מנסה לארגן את מחשבותי ולכתוב כאן על המאמר של ניקולס קאר באטלנטיק Is Google Making Us Stupid?. לפני שבועיים איריס, בבלוג שלה, הסבה את תשומת ליבנו לכך שיש כבר תרגום לעברית של המאמר, והתרגום הזה, כמובן, מקל עלי מאד היות ובעזרתו אפשר לכתוב על המאמר מבלי להזדקק לציטוטים נרחבים מהאנגלית.

אבל ככל שניסיתי לארגן את מחשבותי על המאמר, חשתי את המגבלות של הבלוג (אכן, אפילו אם יש בוודאי קוראים שיופתעו לגלות זאת, תמיד ידעתי שיש כאלה). גם אם אינני מסכים אם רבות מהקביעות של קאר, אני משוכנע שמדובר במאמר חשוב, ולא יהיה זה מוצדק לזרוק לאוויר מספר משפטים סתמיים וכך לצאת ידי חובה. אבל אין זה אומר שעדיף לא להתייחס אל המאמר בכלל. בנוסף, כמעט מדי יום אני נתקל בחומרים חדשים שהם ראויים להכלל לתוך התייחסות מקיפה ורצינית יותר למאמר. אני מקווה שאצליח להרכיב את כל החלקים האלה לתוך משהו קוהרנטי, אבל ... נו, מדובר בעוד פרויקט שאולי פעם אתפנה אליו.

אבל נאמן לשיטתי, אולי הבלוג הוא המקום שבו אפשר להעלות מספר התייחסויות "זמניות", לחשוב בקול רם, להתמודד עם המאמר לא בצורה מקיפה, אלא בנגיעות קטנות, בתקווה שמתן ביטוי למחשבות כאן יוביל, אי-שם בהמשך, להתייחסות מגובשת ומקיפה יותר. אבל די עם ההקדמות, מה יש לך להגיד?

דרך הבלוג של ג'ורג' סימנס הגעתי למאמרון מאת וואן בל בבלוג Mind Hacks שסוקר מאמר שהתפרסם לפני מספר שנים בכתב העת של האיגוד הרפואי האמריקאי. המאמר בוחן את עלייתה ונפילתה של "מחלה" בארה"ב לקראת סוף המאה ה-19, מחלה שמנקודת התצפית שלנו היום נראית כלא יותר מאשר קשיי הסתגלות למציאות טכנולוגית חדשה. מתוך המאמר:
By 1870, they (רופאים) once again found their services in demand by a growing group of people seeking medical care: seemingly healthy men and women, usually living in cities, who experienced physical pain, emotional distress, and profound exhaustion. To explain this condition, leading neurologists George Beard of New York and S. Weir Mitchell of Philadelphia combined the European science of nervous energy with a conservative suspicion of the social changes taking place in late-century America.
בקריצה לטענות של קאר, בל נותן למאמרון שלו את הכותרת Is the cinematograph making us stupid?. גם בגוף המאמרון הוא מקשר בין המשל והנמשל:
The article also notes that then, like now, the concerns are accompanied by an encouragement to return to the traditional ways of doing things (in this day and age - encouraging kids to 'play proper games' or have 'genuine relationships') rather than highlighting ways of healthy adaptation to the new technology.
אין חדש תחת השמש. לא חסרות דוגמאות היסטוריות של חשדנות כלפי שינויים טכנולוגיים. לעתים קרובות החשדנות נובעת מתחושה שיונקת מקהלת ש-"מה שהיה, הוא שיהיה", אפילו אם בראייה היסטורית סדרי העולם הקיימים הם יחסית חדשים. וכמעט תמיד מתייחסים לחדש כמשהו שמקלקל, שמדרדר, את התרבות.

מבחינתי האישית, יש הרבה במאמר של ניקלוס קאר שאיתו אני יכול להזדהות ואפילו להסכים. אין ספק שמשהו משתנה בהרגלי הקריאה שלנו. הרשת יוצרת התייחסות שונה למידע מההתייחסות שמאות שנים של קריאה בספרים הפכו ל-"טבעי" אצלנו. אבל "שונה" איננו בהכרח "פחות טוב". סקוט קארפ (שקאר מצטט במאמר שלו) מעלה בבלוג שלו מספר תגובות מעניינות למאמר של קאר. בין היתר קארפ כותב:
Nick argues that we are losing our ability to “read deeply,” e.g. read a whole book and contemplate it, without “distraction.” The problem is he’s using an antiquated yardstick to measure the quality of thought.

Maybe I don’t need 250 page books anymore because the web enables me to connect ideas and create narratives that I used to depend on book authors to do for me, because I wasn’t able to access all the information and connect all the dots myself.
נדמה לי שהשאלה כאן (וב-"כאן" אני מתכוון למאמרון בבלוג, מאמרון שכזכור הוא יותר הרהור לעצמי מאשר הבעת דעה מגובשת) איננה עד כמה קאר צודק או לא. השאלה היא באיזו מידה ההתייחסות שלו לשינוי שמתרחש אצלנו נובעת מהנחת יסוד שאומרת שהדרך המסורתית שלנו להתמודד עם מידע (דרך שבמשך מאות שנים, מאז הדפוס, למדנו להפנים) היא הדרך ה-"נכונה", או האולטימטיבית, לעשות זאת. במקרה של מידע, הכמות כן הופכת לאיכות. עם כל הכבוד ל-"קריאה לעומק" שקאר חושש שהולכת ונעלמת, אנחנו זקוקים לדרכים נוספות להתמודד עם מציאות מידעית חדשה. יכול להיות שקארפ צודק, ויכול להיות שלא. היתרון של הגישה שלו לעומת זאת של קאר נמצא בכך שהוא איננו שבוי בתפיסה שאומרת שהגישה המסורתית היא הנכונה.

תוויות: , ,

יום שני, 28 ביולי 2008 

אהבתי

לאור העובדה שמבול של משחקי טריוויה טלוויזיוניים ממשיך להציף אותנו, הפרסומת החדשה של פלאפון שראיתי הערב ראויה לציון לשבח. המסר הסמוי של משחקי הטריוויה הוא ש-"ידע" אינו אלא היכולת לשלוף מהזכרון - במהירות, ותחת תנאים מלחיצים - עובדות שהן תלושות מכל הקשר. לעומת המסר הזה, הפרסומת הזאת אומרת שה-"ידע" נמצא בהישג ידינו - אם ניטיב להצטייד בטכנולוגיה המתאימה.

כמובן שבשני המקרים, גם הפרסומת, וגם המשחקים הטלוויזיוניים, הדגש הוא בעובדות יבשות. אין התייחסות לשאלות של "למה", של מציאת הקשרים בין תופעות, או הבנתן. היחס של הפרט לעולם המידע שסביבו נשאר יחס של פריטי מידע תלושים. אבל במקום שנידרש לזכור את הכל, עכשיו הזכרון החיצוני, והגישה למידע הדרוש, הם העיקר. נדמה לי שבסיום הפרסומת הסטודנט מסתיר את הטלפון הסלולארי שלו כדי שלא יראו שבצעם אותו נייד הוא המקור לבקיאותו. חבל. היה עדיף לו הוא היה מראה לכולם שהחוכמה שלו נמצאת ביכולתו להגיע לתשובות. הרי, איזהו חכם? היודע לנצל את הטכנולוגיה לשרת את צרכיו.

מספר פעמים בעבר ציינתי את ההגזמות של ג'ודי בראק בבלוג שלה Golden Swamp. אי לכך, ראוי שאציין אותה לטובה כאשר זה מתבקש. וכך קורה השבוע. בראק מדווחת שהשבוע היא רכשה iPhone, ובעקבות הרכישה היא מהרהרת על השינוי ברשת החינוכית שהתרחש במשך העשור האחרון. היא כותבת שהגישה לתכנים לימודיים דרך המכשירים הניידים שעומדים לרשותנו היום יעילה וטובה יותר מאשר הגישה שהיתה לנו דרך מחשבים נייחים לפני עשור. היא כותבת:
The Internet’s role in future learning will be the delivery of the One Web through a mobile carried by the learner.
נדמה לי שהיא צודקת, וזה מה שקוסם כל כך בפרסומת החדשה של פלאפון.

תוויות: ,

יום שבת, 26 ביולי 2008 

האם מבחנים הם הדרך להעריך למידה בקורס מקוון?

אחת הבעיות שבהן מוסדות להשכלה גבוהה נתקלים כאשר הם מבקשים לפתח מערכות לקורסים מקוונים היא הצורך לאמת את הזהות של הנבחנים בקורסים האלה. בתקופה שבה קורסים מקוונים היו יחסית נדירים, אפשר היה לדרוש מסטודנטים להגיע למקום מוסמך על מנת להבחן, ושם להציג תעודה מזהה. אבל ככל שמערכות לימוד מקוונות הפכו לשגרה, סטודנטים הבינו שאין בכלל צורך, או הגיון, בהגעה לקמפוס כלשהו. די מהר, הדרישה לנוכחות פיסית בעת מבחן נעשית אנכרוניסטית. אם אפשר ללמוד מהבית, אז אפשר גם להבחן מהבית. מאמר בגירסה המקוונת של ה-Chronicle of Higher Education מדווח על תוספת קטנה להצעת חוק ההשכלה הגבוהה שמתקרבת להצבעה בקונגרס האמריקאי. התוספת היא בסך הכל פיסקה צנועה מתוך 1200 דפים, אבל היא משמעותית מאד. התוספת מחייבת מוסדות שמלמדות באמצעות קורסים מקוונים להוכיח שהסטודנט שנבחן הוא אכן הסטודנט שרשום בקורס.

סביר להניח שאף אחד לא מתנגד לכך שיימצאו דרכים למנוע רמאות, ואם זאת המטרה של התוספת לחוק, יש בה הגיון. אבל מתברר ששיטות אימות יכולות להיות יקרות מאד, וגם בעייתיות מבחינת צנעת הפרט. המאמר ב-Chronicle מתאר מספר שיטות לפקח על הזהות של הנבחן שנמצאות היום בשוק. בין השיטות אפשר למצוא מכשיר שקורא את טביעת האצבע של הסטודנט, ומאפשר לו למלא את המבחן רק אחרי שהמכשיר "מזהה" אותו. כמו-כן, מפני שיתכן מצב שבו הסטודנט ה-"אמיתי" מתחיל מבחן, אבל אחרי-כן נותן לחבר להמשיך בו, יש מצלחות שמצלמות סביב למחשב של הנבחן, כאשר משגיחים במרכז המבחנים מנסים לזהות פעילות חשודה. אפשרות אחרת היא יישום שעוקב אחרי ההקלדה של הנבחן ומשווה בין קצב וסגנון ההקלדה לבין נתונים על כל סטודנט שכבר נמצאים במאגר מידע. כפי שהמאמר מציין, בכמה מההצעות האלו אפשר לחוש את נוכחותו של "האח הגדול".

השיטות האלו מציעות פתרון לבעיה שאולי בכלל איננה קיימת. המאמר מביא את דבריה של מנהלת של קורסים מקוונים באוניברסיטה במדינת טקסס המביעה את התחושה שיש כאן אפליה כלפי קורסים מקוונים. לפי המאמר:
She says there's no evidence that cheating or fraud happens more often with its students than with students in face-to-face classes.

How do professors know that a student enrolled in a large lecture class is the same one handing in an assignment or test, she asks?
השאלה מוצדקת. דווקא מתקבל הרושם שיותר מאשר רוצים לפקח על המבחנים האלה, פשוט רוצים לפתוח שוק חדש לפיתוח של טכנולוגיה יקרה, טכנולוגיה שממנה מישהו עשוי להרוויח הרבה כסף.

זאת ועוד: בקורסים מקוונים שנעזרים בטכנולוגיות אינטרנטיות בצורה טובה ויעילה, המבחן ממלא חלק משני, אולי אפילו שולי, בהערכת הלמידה. מרצים שמיטיבים ללמד בסביבה המתוקשבת בונים משימות שדורשות פעילות מתמדת, מעורבות אמיתית, של הסטודנטים. גם אם יש מבחן, משקל המבחן בציון הסופי של הסטודנט איננו רב. במקום זה, המרצה עוקב אחר פעילות הסטודנטים במהלך הקורס כולו. אבל כמובן לא כל המרצים מטיבים ללמד כך, ואני מניח שהתוספת המוצעת לחוק בקונגרס היא עדות לכך. בעיני, הרעיון של מצלמה שעוקב אחר סטודנט בתוך הבית שלו בזמן שהוא כותב מבחן די מפחיד, ולא היה מזיק אם שהקונגרס האמריקאי היה ער לחשש שהצעה כזאת מעוררת. אבל גם ללא החשש הזה, העדר היכולת של מוסדות להשכלה גבוהה לראות בקורס מקוון משהו שונה מאשר קורס מסורתי שפשוט מועבר דרך האינטרנט בכלל איננו מעודד.

תוויות: ,

יום חמישי, 24 ביולי 2008 

לא מדובר כאן בספריה דיגיטאלית בלבד

בתחילת החודש הזה, כאשר במט"ח חשפו את כותר, מיהרתי להרשם כדי שאוכל לבחון את הכלי. במשך חודש יצא לי לעשות זאת, אם כי לא במידה שהתכוונתי. היו לכך מספר סיבות (הזמן שעומד לרשותי תמיד משחק כאן תפקיד), אבל נדמה לי שהבולטת ביניהן היתה די פשוטה – הספרים שמופיעים בכותר הם ספרי עיון שמתאימים מאד לצרכי למידה, אבל אינני לומד אף אחד מהנושאים שמופיעים בהם.

ובכל זאת, נכנסתי מספר פעמים ובחנתי את הכלי. לרוב עיינתי בספרים שעוסקים בתנ"ך, אבל ערכתי כמה חיפושים שנועדו להביא לי תוצאות בתוך מבחר מגוון של ספרים שמופיעים באתר. מצאתי שקל להשאיר מראי מקום ולחזור אליהם, וכמו-כן, גם קל לסדר את מראי המקום האלה בקטגוריות כך שאם אני מעוניין לחקור מספר נושאים, אוסף הקטעים שסימנתי לעצמי בנושא אחד יהיה נגיש, וגם נבדל מאוסף שסימנתי בנושא אחר.

כאשר העתקתי קטע טקסט והדבקתי אותו לתוך מסמך וורד נתקלתי במספר קשיים. אינני בקיא בטכנולוגיה שנמצאת מאחורי ההעתקה הזאת, אבל התרשמתי שמדובר בתהליך של הפיכת תמונה לטקסט, משהו בסגנון של OCR. אמנם כבר לפני שנים די רבות הבטיחו לנו שה-OCR יהיה זמין וקל, אבל (לפחות בעברית) עדיין מדובר בטכנולוגיה מסורבלת. אי לכך, קשה לי לבוא בטענות כלפי מט"ח. זאת ועוד: נדמה לי שהציפייה ה-"טבעית" כלפי סביבת כותר היא שתלמידים יעתיקו קטעים מתוך ספרים כדי לשמור אותם אצלם בתוך קבצי וורד (או שהם ישלבו את הקטעים ישירות לתוך עבודות שהם כותבים, אבל זה סיפור אחר לגמרי). לשמחתי, כותר צועד צעד משמעותי קדימה מהתפיסה הזאת. במקום "שמירה" חיצונית של קטעי טקסט שנמצאו בספרים, תלמידים יכולים לסמן את הקטעים האלה בתוך הספרים עצמם, לחזור אליהם בקלות, ולארגן קטעים ממקורות שונים לפי קטגוריות שהם עצמם קובעים. בדרך הזאת הסביבה המתוקשבת כבר איננה רק סביבה שאליה ניגשים כדי למצוא מידע, אלא סביבה שבה תלמידים יכולים לשהות באופן קבוע, וללמוד בה. כבר לא מדובר בביקור בסביבה המתוקשבת כדי לשלוף מידע, אלא הפיכת הסביבה המתוקשבת לסביבת הלמידה הראשית של בית הספר.

אם כותר יצליח להפוך למרכיב חשוב בסביבה הלימודית של בתי הספר (וגם אם עדיין יש בו קשיים טכנולוגיים וסרבול בשימוש, אני משוכנע שזה יכול לקרות) הוא עשוי להשפיע על אופי הלמידה הבית ספרית. אני מניח שרוב האנשים שפוגשים את הסביבה הזאת היום "מבינים" אותה כלא יותר מאשר ספריה דיגיטאלית. במידה לא קטנה הם צודקים. אבל כאשר פעולות כמו סימון מראי מקומות ממש בתוך טקסטים, ויצירת קשרים אל, ובין, טקסטים שונים לפי קטגוריות שתלמידים בעצמם קובעים נעשות שקופות ופשוטות, נבנה הבסיס של סוג שונה של מטלה/עבודה בית ספרית. אפשר יהיה להצניע את מיומנות ההעתקה, לטובת מיומנויות חדשות כגון יצירת קשרים הגיוניים ו/או יצירתיים. נכון להיום, אנחנו עדיין בתחילת התהליך. גם המורים, וגם התלמידים עדיין לא למדו לנצל את הכלים שסביבה כמו כותר מעמידה לרשותם, והם אינם תופסים כיצד הכלים האלה יכולים לשנות את האופי של משימות לימודיות. נדמה לי עם הופעת כותר, הטכנולוגיה צועדת לפני הפדגוגיה. אבל מדובר בכלי שמצביעה על כיוונים חיוביים שלקראתם החינוך יכול לצעוד.

תוויות: ,

יום רביעי, 23 ביולי 2008 

כנסים אינם חייבים להיות סתמיים

תשובתו של אילן למאמרון שפרסמתי אתמול בלילה הזכירה לי מאמרון בבלוג של קנדס שיבלי מלפני חודש, מאמרון שהתפרסם עם סיום כנס NECC. אילן קובל על כך שאנחנו זקוקים לימי עיון, אבל במקום זה אנחנו מנהלים כנסים. הוא מוצא טעם בימי עיון שבהם אפשר יהיה:
לחשוב ביחד, ללמוד אחד מהשני, ליצור משהו ביחד ולא רק לצפות ב"סרט".
אני מסכים, אם כי במשך השנים נעשיתי ספקן בנוגע לאפשרות שנארגן כנסים חינוכיים ברוח אחרת. חשוב לזכור שאלה שהשתתפו ב-edubloggercon השנה חשו שההתארגנות הזאת לא המריאה כמו בשנה הקודמת. במקור, ה-edubloggercon היה התארגנות "מהשטח". באופן פרטיזני, בלוגרים שרצו לקדם את השימוש בבלוגים בבתי הספר פשוט נפגשו בחדרים פתוחים ודיברו ביניהם. לאור ההצלחה של השנה הקודמת, הם ניסו לחזור על אותה מתכונת גם השנה, אבל ההתכנסות שלהם הפכה להיות מסודרת וממוסדת, והשנה רבים מהמשתתפים חשו תחושה של החמצה.

עוד כאשר כתבתי כאן על ה-NECC היו לי כוונות לכתוב גם על ההצעות של קנדס שיבלי. אבל (כתבתי את זה כבר בעבר, נכון?) נושאים בוערים, או מעניינים, או בולטים, יותר תפסו את הזמן ו/או את הכוח שהיה לי לכתוב. ולכן, תודה לאילן שהתגובה שלו פעלה כזרז שדרבן אותי לשלוף את דבריה של שיבלי מהשיכחה.

שיבלי מחפשת דרכים לעשות את ההשתתפות בכנס לפעילה יותר, והרעיון שלה הוא לערוך משחקים. במאמרון שלה היא מציעה שני משחקים. על מנת להבהיר קצת את הכוונה שלה, אתאר כאן אחד מאלה – Name-a-Use Challenge. אני מניח שאם יהיה רצון (ומבחינתי האישית, יש) לא יהיה קשה מדי לחשוב על משחקים נוספים עבור כנסים כאן בארץ.

המשחק של שיבלי די פשוט (ואני מתמצת כאן – היא מוסיפה מספר פרטים די מעניינים). כאשר מגיעים לאולם המושב, מחלקים את המשתתפים לקבוצות. בנוסף ל-"משתתפים", צריכים גם לקבוע מספר שופטים. עוד לפני תחילת המשחק המשתתפים מתבקשים למנות כלי Web 2.0 רבים, ובמיוחד האהובים עליהם. בנוסף, תוך בערך 30 שניות, צריכים להסביר מה כל כלי עושה. בהמשך, כל קבוצה "מקבלת" כלי, ולאחר דקה של התייעצות היא צריכה להציע דרכים שבהן אותו כלי יכול לסייע בעבודה חינוכית חיובית. השופטים מעניקים נקודות עבור מקוריות, התאמה לתפיסות פדגוגיות בריאות, ועוד. כמובן שבמהלך המשחק רושמים את הרעיונות ומפרסמים אותם למשתתפים בסיומו.

בסיום התגובה שלו, אילן כותב שלפעמים הוא חש שכנסים "לוקחים את הבעיות של כיתה גדולה ופשוט מגדילים את הכיתה ואת הבעיות". לאור זה, ראוי להעיר שבסיום התיאור שלה למשחק הזה, שיבלי כותבת:
This session has everything: the wisdom of the crowd, practical ideas, collaboration in real time and after, and competition. A little humor won’t hurt, either. And I’d love to be the emcee. It’s no different than working with 100 middle school gifted kids.
אם אילן צודק, ואנחנו מעתיקים את הבעיות של הכיתה לכנסים שלנו, למה שלא נעתיק גם חלק מהכייף?

תוויות:

יום שלישי, 22 ביולי 2008 

אולי אין הרבה חדש תחת השמש

טרי פרידמן מהרהר היום על ערכן של ההרצאות שהוא שומע בכנסים. הוא כותב:
For many years I have secretly (and sometimes not so secretly) fumed at conference speakers whose main role seems to be entertainment rather than enlightenment. Don't get me wrong: I enjoy a good "show" as much as the next person, but there does come a point when I start to think, "Is there any substance in any of this?"
אבל בצדק, פרידמן איננו מפנה את הביקורת שלו רק כלפי מרצים שמספקים בידור יותר מאשר הם באמת מעוררים מחשבה. הוא גם ביקורתי כלפי הקהל:
I have to say that I think the fault lies not so much with the speakers, but with the uncritical audiences that indulge them.
פרידמן כותב שקהל ערני צריך לשאול שאלות כגון: "אז מה?", או "כיצד אני אוכל להשתמש במידע הזה?". לדעתו, קהל ערני חש תסכול אם במשך 45 דקות מספרים לו דברים שאפשר היה לסכם בחמש דקות בלבד.

אני מניח שרבים מאיתנו שמשתתפים בכנסים על טכנולוגיות בחינוך (ולא מעטים מאיתנו שמרצים בהם) מזדהים עם הביקורת של פרידמן. באופן קצת פרדוקסלי, נדמה לי שאחד הגורמים המשמעותיים ביצירת הבעיה הזאת הוא נפיצותם של בלוגים. הבלוגוספירה החינוכית (בשפה האנגלית) יוצרת כוכבים שמושכים קהל. אבל כאשר אותם "כוכבים" מרצים בכנסים, הם בסך הכל חוזרים על דברים שכבר נכתבו בבלוגים שלהם. ומפני שאנחנו כבר מכירים את מה שיש לאנשים האלה להגיד, הציפייה שלנו איננה שנשמע משהו חדש, אלא שנחווה חוויה נעימה, שנצפה בהופעה מרשימה.

טרי פרידמן כותב באופן כללי. הוא איננו נוקט בשמות. לא כך גרי סטייגר. סטייגר כותב השבוע על דייוויד ורליק שבזמן האחרון דיווח בבלוג שלו על הרצאות שהוא היה עתיד לשאת בכנסים מכובדים. לגבי אחת מאלה, ורליק מסביר שהוא מתכוון לבחון את שלושה התנאים המרכזיים שגורמים לשיבוש הלמידה המסורתית ... ואז הוא פונה לקוראי הבלוג שלו ושאל מה, בעיניהם, התנאים האלה. בעקבות זה, סטייגר שואל:
Am I missing something? Is David being humble or are conferences booking major speakers lacking the preparation or expertise required to educate and inspire the audience?
כמה קוראים בבלוג של סטייגר מגינים על ורליק ומציינים שאכן מדובר בצניעות. ורליק עצמו מגיב, ומציין שתכונה חשובה של כל איש חינוך, גם אם הוא מרצה מבוקש בכנסים, היא הנכונות לעסוק בלמידה מתמדת. כמובן שאי-אפשר להתווכח עם אמירה כזאת. אך עם זאת, בדומה לסטייגר, הרושם שאני קיבלתי מקריאת דבריו של ורליק היה של אדם שיודע שלא משנה מה הוא יגיד, הקהל שלו יתלהב מדבריו, ולכן הוא איננו צריך להכין את עצמו יתר על המידה.

אבל אולי הבעיה איננה בקהל, ולא במרצים, אלא בתוכן. פעמים רבות כבר התוודיתי שאני משוכנע שיש ביכולתם של כלי Web 2.0, למשל, לשנות את פני החינוך. אבל בכל זאת יש גבול למספר הפעמים שאפשר לחזור על האמירה הזאת מבלי להביא דוגמאות שמתארות כיצד, ברחל בתך הקטנה, השינוי הזה באמת יתרחש. עלי להודות שבמידה מסויימת, התוכן של הרצאות שעוסקות ב-Web 2.0 בחינוך, או ב-"אוריינויות חדשות" (נושא אהוב על ורליק) צפוי למדי. כפי שפרידמן מיטיב לתאר, בהרצאות האלו אנחנו פוגשים דוגמאות מלהיבות שאחרי בדיקה נוספת מתגלות כריקות מתוכן אמיתי. איננו מגלים שהמלך עירום, אבל איננו מתרשמים שבגדיו כל כך חדשים.

גרי סטייגר מתעייף מהפופוליזם של דייוויד ורליק. טרי פרידמן מתעייף מתרבות הכנסים. ואנחנו, הקהל, צריכים לדרוש ממנהיגינו, ומעצמנו, פחות הופעה, ויותר תכלס.

תוויות: , ,

יום שבת, 19 ביולי 2008 

הזדמנות נהדרת להציץ בתהליך

טום בארט מלמד בכיתה ה' בעיר לא רחוקה ממנצ'סטר, שבאנגליה. בארט משתמש במסמכים של גוגל בכיתה שלו, ובבלוג שלו, וגם במספר מסגרות אחרות, הוא כתב על השימוש הזה. מאמרון בבלוג שלו מלפני כמעט שלושה שבועות (ברור שאני נמצא בפיגור תמידי בהתייחסות בכתיבה לחומרים הרבים שמגיעים אלי) מתייחס למספר שיטות שבארט פיתח לעצמו כדי להעיר הערות על עבודות של תלמידיו - עבודות שהוכנו באמצעות מסמכים של גוגל, ולשמור על ההערות האלו.

רעיונותיו של בארט נראים די הגיוניים. הדרך שבה הוא מעיר על שגיאות כתיב, למשל, מאפשרת לתלמידיו לזהות את השגיאות האלו בקלות, ואפילו לקבל הצעות לשינוי בהקלקה אחת. הוא מביא כמה אפשרויות לניהול ההתייחסות שלו לעבודות של תלמידיו (ומפני שבכיתות שלו יש לו 30 תלמידים, חשוב שהוא יכול לעשות את זה בצורה מסודרת). נדמה שהמאמרון של בארט מכוון אל מורים שעד היום לא העזו להשתמש במסמכים של גוגל בכיתות שלהם, מפני שהדבר נראה מורכב או מסובך מדי. הצעותיו של בארט הופכות את הכלי לפחות מאיים.

התרשמתי מההמלצות של בארט, אבל לא התלהבתי. השימוש שלו במסמכים של גוגל נראה לי שגרתי למדי – במקום לחפש דרכי למידה חדישות שאולי יכולים לבוא לביטוי באמצעות כלי חדש, חשתי שהוא מנצל את הכלי לעסוק בפעולות "לימודיות" מסורתיות. אבל המאמרון הזה של בארט היה המפגש הראשון שלי עם הבלוג שלו. (אינני בטוח כיצד הגעתי אליו, אבל זה בוודאי היה דרך בלוג של מישהו אחר שמופיע בקורא ה-RSS שלי.) למרות שהמאמרון המסויים הזה לא הרשים אותי יתר על המידה, שמתי לב שבארט כבר פרסם מספר מאמרונים על השימוש במסמכים של גוגל, והחלטתי לעיין גם באלה.

כאן חיכתה לי הפתעה נעימה. מתברר שבמשך ששה שבועות, מאז תחילת מאי, בארט מדווח בבלוג שלו על השימוש במסמכים של גוגל בכיתה. הדיווחים שלו מפורטים למדי – לפעמים הוא מתעכב על פרטים טכניים, לפעמים הוא מתאר את ההתערבויות שלו עם תלמידיו, ולפעמים הוא מדווח על הבעיות שבהן הוא נתקל, ועל הפתרונות האפשריים שהוא מפעיל בכיתה. בארט לא תמיד מביא "פתרונות", אבל הוא לא מהסס לכתוב על הקשיים שמתעוררים בעקבות השימוש בכלי. המאמרונים שלו, בכללותם, מהווים עדות מרתקת – תמונה מקיפה של ההתנסות של מורה אחד עם כלי חדש.

במאמרון הראשון שלו שקראתי חשתי שבארט עוסק רק בצד הטכנולוגי של הכלי. אבל הקריאה במלוא המאמרונים שעוסקים בשימוש במסמכים של גוגל מצביעה על מורה שעבורו הלמידה, ולא הטכנולוגיה, עומדת במרכז. באותו מאמרון ראשון (בעצם, האחרון) לא מצאתי התייחסות לעבודה משותפת של התלמידיו, וחשבתי שאבוא בביקורת כלפיו בגלל זה. אבל הנושא הזה עולה, ואפילו זוכה לתשומת לב רבה, במאמרונים האחרים (הקודמים) שלו. אין לי ספק שמורים שקראו את הדיווחים האלה של בארט בזמן שהם התפרסמו למדו המון – גם מהתיאורים שלו, וגם ממחשבותיו. ומי שלא קרא אז – יכול לקרוא עכשיו, או לקראת פתיחת שנת הלימודים הבאה.

תוויות: ,

יום חמישי, 17 ביולי 2008 

שניים על Twitter

אני מניח שכבר מספר רב מדי של פעמים ציינתי כאן שאני מתקשה להבין את הקסם של Twitter. ונדמה לי שכל פעם שכתבתי זאת, ציינתי גם שלא מעט אנשים שאני מאד מעריך אוהבים את הכלי, ולכן, על אף הספקות שלי, אני ממשיך להתעניין בו. השבוע שני בלוגרים שאני קורא כתבו על הכלי – משני היבטים שונים – ונדמה לי ששתי ההתייחסויות האלו חשובות לנושא של כלי Web 2.0 בחינוך באופן כללי.

ויל ריצ'רדסון, שבזמן האחרון מרבה להרהר על ההתייחסות שלו לבלוגים - גם הכתיבה לבלוג שלו, וגם הקריאה של בלוגים אחרים - מונה מספר סיבות שבגללן הוא שונא את Twitter. ההרהורים של ריצ'רדסון משמעותיים לא רק מפני שהוא בין הבלוגרים הנחשבים ביותר בתחום של כלי Web 2.0 בחינוך, אלא גם מפני שלפני לא הרבה זמן הוא כתב על כך שהוא צימצם את תדירות הכתיבה בבלוג שלו לטובת הקדשת יותר זמן ל-Twitter.

מקריאת המאמרון החדש שלו מתקבל הרושם שריצ'רדסון חש שהדיאטה של דיווחים קצרצרים משאירה אותו רעב. הוא כותב על Twitter:
I’m finding anything that hints of substance just too scattered, too disjointed to read
ריצ'רדסון מוסיף:
And I can’t help feeling like it’s just making all of us, myself included, lazy. We’ve lamented this before, this “fact” that the whole community is blogging less since Twitter, engaging less deeply, it seems. Reading less.
כאשר ויל ריצ'רדסון מעלה הרהורים מהסוג הזה, אפשר להיות בטוחים שיגיע מטר של תגובות, וכך קרה. נכון לכתיבת הדיווח הזה, הופיעו 76 תגובות, של בערך 50 קוראים שונים. כמה מהתגובות באות מקוראים שמציינים ש-Twitter מאד משרת אותם (או שמציעים כלים אחרים ל-microblogging), אבל יש גם תגובות שמצביעות על כך שהמטוטלת נעה בחזרה לטובת הכתיבה לבלוג. אישית, התרשמתי מהתגובה של כריסטיאן לונג ששואל האם מלכתחילה היתה סיבה לצפות לשימוש "חינוכי" של הכלי:
Wasn’t Twitter’s original intent meant to be “updates” of micro-moments? Did the designers of the tool build it so that we could organize our professional tasks and research?
יש כאן נקודה שקשה להמעיט בחשיבותה. הרי כלים רבים שאנשי חינוך מבקשים לאמץ לתוך הסביבה החינוכית לא נועדו לחינוך. על פי רוב אימוץ הכלים האלה דורש "הסבה", בגלל הייעוד המקורי השונה הזה. נכון להיום, קבוצה יחסית קטנה של אנשי חינוך בוחנים את הכלים האלה על מנת לבדוק אם הם יכולים לשרת את הצרכים שלנו. המצב הזה עשוי להיות שונה מאד ממצב של שימוש מאסיבי.

סילביה מרטינז, במאמרון שהתפרסם יום אחרי המאמרון של ריצ'רדסון, מתייחסת להיבט הזה. מרטינז מדווחת על ידיעה עיתונאית המוסרת ש-Twitter רכש חברה חדשה שבונה מנוע חיפוש שעורך חיפושים בתוך כלל ההודעות של Twitter. היא מהרהרת שהרכישה הזאת מצביעה על הייעוד האמיתי של הכלי – להרוויח כסף. מרטינז אוהבת את Twitter והיא חשה שאפשר למצוא לו שימושים חינוכיים לא מעטים. אבל היא מדגישה שנכון להיום, השימוש בכלי איננו עולה כסף, וכמו עם כלים רבים אחרים, מדובר בתמריץ חשוב להשתמש בו. אבל ...
But somebody believes that Twitter is worth something - they’ve been funded with 15 million dollars of venture capital. That’s not a gift, somebody is expecting them to return that 15 million with much more on top. Other venture capitalists have invested 1 million dollars in Summize.
מרטינז מתייחסת לרכישה הזאת של Twitter כמשל. כאשר חלוצי השימוש בכלי Web 2.0 בחינוך מאמצים את הכלים האלה, השימוש בהם עדיין חינם מפני שהמטרה של בוני הכלים היא ליצור תשתית רחבה של משתמשים, תשתית שבהמשך אפשר יהיה לתרגם לכסף. לכן, יתכן שלא רחוק היום בו בתי הספר יידרשו לשלם עבור הכלים האלה. מרטינז שואלת אם המצב הנוכחי יכול להחזיק מעמד:
So you have to ask yourself, is “buzz” plus “free” driving educational practice and planning? Are you building a future on this premise? Are educators walking into a trap set out to attract any and all users, just so venture capitalists can make a return on investment?
באחת התגובות (המעטות) למאמרון של מרטינז, כריס ליימן מציין שהדאגה הזאת היא בבסיס ההעדפה שלו לכלים שפותחו על בסיס קוד פתוח (זה המקום לציין שבאדיורשת יש היום תת-קבוצה שעוסקת ב-Moodle). אבל מעבר להסכמה כללית בנוגע לבעייתיות, אין לי תשובות לשאלות שמרטינז מעלה. כידוע, אני מעדיף את הסביבה הבלוגית על פני הסביבה של הודעות קצרצרות, אך שוב, אולי עוד נמצא שימושים טובים לכלי כמו Twitter בחינוך. במידה מסויימת (ואני מאד מודע לכך שיש כאן מידה לא קטנה של התחמקות) אני שמח שאני פועל בתקופה של ריבוי של כלים שדורשים בדיקה ושמזמינים התנסויות רבות. אישית, אני מעדיף את המרחב הפתוח בו מורים רבים מתנסים בכלים שונים ומאפשרים ל-100 פרחים לפרוח. בוודאי כמה מאלה ינבלו בדרך לגיבוש דרכי למידה יעילים המושתתים על קבוצה מצומצמת יותר של כלים שעוד עתידה להתגבש. אבל כמו שנאמר על החובש הטוב, גם מורה טוב הוא מורה מאלתר, ואנחנו פועלים בתקופה שמאפשרת אלתורים רבים.

תוויות: ,

יום ראשון, 13 ביולי 2008 

לא רק לתלמידים בעיות עם מקוריות

דרך קורא ה-RSS שלי אני מנוי על המאמרים בניו יורק טיימס שעוסקים בחינוך. בדרך הזאת הגעתי למאמר שעליו דיווחתי אתמול שהצביע על קשר בין מחירי הדלק לבין הפריחה של קורסים מקוונים. אבל תוך כדי עיון באותו מאמר מצאתי מאמר אחר על אחד הנושאים האהובים עלי – הפלגיאט.

אני מניח שבימינו אין מי שאינו מכיר את ה-"Serenity Prayer" (אולי "תפילת הרוגע"). לאחרונה, סאבלימינל ציטט אותה בעברית בשירו "תקווה", אבל היא בוודאי מוכרת עוד הרבה לפני הגירסה שלו. (בלוגר אמריקאי נוצרי שכותב על השירה העברית העתיקה ציין לפני כשלושה שבועות שבעיניו הגירסה של סאבלימינל נשמעת לו "נכונה" יותר מאשר "המקור".)

השימוש שארגון Alcoholics Anonymous עשה בתפילה בוודאי חשף אותה לידיעת הציבור הרחב, אבל עוד לפני-כן היא היתה די מוכרת. לפי הדעה הרווחת, התפילה חוברה על ידי איש הדת הנוצרי-אמריקאי ריינהולד ניבור. ניבור עצמו פחות או יותר טען שהוא אכן חיבר את התפילה. אולי נכון יותר להגיד שכאשר ייחסו אותה לו הוא קיבל את הדין. מדובר בסוף שנות ה-30 או בתחילת שנות ה-40 של המאה הקודמת. בתו של ניבור כתבה ספר על התפילה, בו היא מביאה עדויות על הפעמים הראשונות שבהן השמיעו אותה.

המאמר בניו יורק טיימס מדווח על מחקר שערך ספרן באוניברסיטת ייל, המעלה ספקות בנוגע לראשוניות של ניבור לתפילה. כיאה לזמננו, המחקר נעזר במאגרי מידע שללא עזרת מחשב קשה היה לבדוק. הבדיקה מעלה את הסבירות שהתפילה היתה מוכרת עוד לפני שניבור השמיע אותה לראשונה.

למען האמת, אין זה משנה. גם מי שטוען שניבור לא היה הראשון להשמיע את התפילה איננו טוען שהוא העתיק אותה, אלא שהוא נתן ביטוי לרעיון שהיה "באוויר", ושנקלט אצלו. קשה לקרוא לזה פלגיאט. אבל זה איננו עד כדי כך שונה ממה שקורה אצל תלמידים רבים שמבקשים לתת ביטוי למשהו שהם קוראים, ואינם מוצאים את המילים שלהם לעשות זאת. להגיד דברים "במילים שלנו" איננו כל כך קל. למען האמת, לפעמים זה מאד קשה. סביר להניח שהיכולת להריץ קטעי משפטים בתוך מאגרי מידע עצומים תיצור מצב שבו נגלה שלא רק תלמידים מעתיקים. כאשר יבדקו משפטים וקטעי משפטים מול מאגרים גדולים, בוודאי נגלה דוגמאות רבות של טקסטים "מועתקים" שלפני-כן נחשבו למקוריים.

לקראת סיום יש טעם לכתוב מילה טובה על הוויקיפדיה. אחרי קריאת המאמר בניו יורק טיימס בדקתי את הערכים של הוויקיפדיה על ניבור ועל התפילה עצמה. בערך על ניבור מצאתי שעוד באותו יום שבו התפרסם המאמר בניו יורק טיימס מישהו ערך את הערך וציין שבשנת 2008 הועלו ספקות לגבי חיבור התפילה, והוסיף קישור למאמר. קשה להתווכח עם הזריזות הזאת.

תוויות:

יום שבת, 12 ביולי 2008 

הכל עניין של חסכון?

מאמר שהתפרסם אתמול בניו יורק טיימס מסביר שהעלייה התלולה במחיר הדלק בארה"ב גורמת לעלייה במספר הקורסים המקוונים המוצעים במוסדות להשכלה גבוהה. במאמר נתונים ממספר מדינות וראיונות עם מספר סטודנטים, ובכל המקרים המסקנה היא אחידה – כדי לחסוך בהוצאות הלימוד סטודנטים רבים נרשמים לקורסים שלא דורשים נסיעה לקמפוס.

הנתונים די משכנעים. במדינת טנסי, למשל, בכלל המוסדות להשכלה גבוהה יש עלייה של 29% במספר הקורסים המקוונים המוצעים הקיץ לעומת הקיץ הקודם. באוניברסיטה אחת בפנסילבניה יש עליה ב-40%. ובמאמר דוגמאות שבהן האחוזים עוד יותר גדולים.

המספרים כנראה מדברים בעד עצמם. אבל בעצם, זה כמעט כל מה שמדבר. במאמר אין בכלל התייחסות לאופי הקורסים, או לתהליכי הלמידה שמתרחשים בהם. כמעט ההפך. שניים מהמרואיינים מציינים שהם מעדיפים קורסים פנים אל פנים על פני קורסים מקוונים, אבל כדי לחסוך את עלות הנסיעה, הם מוכנים לוותר על ההעדפה הזאת. יש רק משפט אחד שמתייחס לפיתוח של קורסים מקוונים, וגם במשפט הזה הדגש הוא על החסכון. מצטטים איש מנהל באוניברסיטה בטנסי ש:
We had to train more faculty and provide more online courses because students just couldn’t afford to drive to our campuses.
לא מסבירים לנו על אופי ההכשרה הזאת. יתכן שמדובר פשוט בקורסים בהתכתבות, ושההכשרה של אנשי הסגל איננה יותר מאשר ללמד אותם לבודק דואר אלקטרוני.

עם כל הרצון שלי לראות פריחה של קורסים מקוונים, הגידול שעליו המאמר בניו יורק טיימס מדווח איננו משמח במיוחד. אי אפשר, כמובן, להתכחש לתמריץ הכלכלי, ואפשר אפילו לקוות שהוא יהווה קרש קפיצה שאולי יוביל לשינויים בשיטות ההוראה והלמידה, ולבחינה של דרכים להשביח קורסים ולא רק להוזיל אותם. אבל משום מה, כאשר שמים את כל הדגש על האפשרות לחסוך בכסף, אינני חש שצפויים גם שינויים פדגוגיים, וחבל.

עדכון (13.7.08):

מיד אחרי העלאת המאמרון הזה הקדשתי מספר דקות לבדיקת הקישורים שהצטברו בקורא ה-RSS שלי, ושם מצאתי התייחסות של סילביה מרטינז למאמר הזה. מרטינז מציינת שלפני שבועיים, ב-NECC, היא השתתפה בדיון שניסה לבחון כיצד ניתן לחולל את המהפכה הדרושה בחינוך. היא מדווחת שהיא אמרה אז שלא תמיד מהפכות מתרחשות בגלל הסיבות ה-"נכונות", וכדוגמה היא העלתה את האפשרות שהעלייה במחירי הדלק תוביל למהפכה המיוחלת בחינוך. בהמשך היא כותבת:
Will gas prices be the tipping point for an educational revolution? Perhaps. Will it be the revolution we want? Maybe. I certainly think it has the potential to deliver the kind of systemic, no-boundaries impact that could shake the basic structure of school as we know it.
אם נבחן את ההיסטוריה של קורסים מקוונים אפשר להגיד שלפחות במידה מסויימת הצדק איתה. מוסדות להשכלה גבוהה חלמו על "מכללה ללא נייר", ועל סיסמאות דומות, כדי לחסוך כסף, ולשם כך הם קידמו קורסים מקוונים. יתכן שמחירי הדלק ישפיעו בצורה דומה. אבל הרעיון של "מכללה ללא נייר" לא החזיק מעמד זמן רב, ואני חושש שבצורה דומה, ללא תפיסה חינוכית ביסוד השינוי, גם מחירי הדלק לא יחוללו את המהפכה הנחשקת.

תוויות:

יום שישי, 11 ביולי 2008 

בקטן, אבל על בטוח, יש כאן שינוי חינוכי משמעותי

כמעט פעם בשבוע אני יושב עם ידידה בת 75 ועוזר לה לגלות מה אפשר לעשות עם המחשב שילדיה חשבו שכדאי שיהיה לה. אנחנו לומדים כמה מרזי האופיס, איך להשתמש בדואר אלקטרוני, וכמובן גם את הגלישה באינטרנט. היא תלמידה מצויינת. אולי היא מפנימה את המיומנויות קצת לאט, אבל לעומת זאת היא מיטיבה להבין כיצד הכלים האלה יכולים להשתלב לתוך חייה.

השבוע היא ביקשה עזרה במציאת חומרים באינטרנט על פרשות השבוע. בכוחות עצמה היא הגיעה ל-מקראנט, ומצאה את גליונות נחמה לייבויץ, ואפילו איתרה כמה מאמרים מעניינים. אבל היא רצתה יותר. כיוונתי אותה לויקי "ספר הפרשיות של נווה חנה", והראיתי לה כיצד בנות בית הספר אספו וערכו מאמרים על פרשות השבוע. כמו-כן, הראיתי לה את מנוע החיפוש הייעודי שראובן וורבר בנה לחיפוש מאמרים על פרשות השבוע שמשולב לתוך הוויקי.

היה ברור שהעבודה של הבנות בנווה חנה לא היתה באותה איכות כמו גליונות נחמה לייבוביץ (הרי אין זה מוצדק להשוות בין השניים). אבל התלמידה שלי מאד התרשמה מהמאגר, ובצדק. וכאשר ראיתי שהיא סימנה אותו במועדפים שלה, והתכוונה להמשיך לפנות אליו, אמרתי לעצמי שקורה כאן משהו מיוחד. מפני שבנות בית הספר העלו את העבודה שלהן לאתר ציבורי, במקום להגיש את העבודה למורה, לקבל ציון, ולשכוח מכל העניין, אדם מן הישוב שאינו מכיר כלל את הבנות מצליח להגיע לפרויקט שלהן ולהעזר בו.

כמובן שאין זה מצב כל כך חדש. פעמים לא מעטות בעבר חיפשנו מידע על אישיות מסויימת, ומצאנו ביוגרפיה שנכתבה על ידי תלמידי בית ספר (שבוודאי בחלקו הגדול היה מועתק). אבל עיון טיפה יותר לעומק הראה שהיו אלה עבודות שהגיעו לאתר כמעט בטעות – עבודות שאולי היה עדיף שהיו מגיעות רק לעיני המורה. במקרה של הוויקי של פרשות השבוע, קרה משהו שבעיני הוא הרבה יותר משמעותי. הבנות הכינו מאגר שמשרת לא רק אותן, אלא מהווה מאגר חיוני לאחרים. וכך יוצא שאדם, ללא כוונות "חינוכיות", מגיע לעבודה של תלמידות, ומפיק ממנה ערך רב. וכל זה בגלל שינוי מאד קטן – במקום להגיש את העבודות שלהן למורה, העבודות שלהן מופיעות באינטרנט.

מבלי להוריד מערכו של המאגר הזה, אולי בכל זאת צריכים לשאול שאלה בנוגע לקשר של פרויקט כזה לשנת הלימודים. אינני יודע כיצד התבצעה העבודה של הבנות, אבל סביר להניח שכל פרשה טופלה לקראת השבוע של קריאתה. לפחות כך אני מתרשם, מפני שהפרשות שמופיעות בחודשי הקיץ, אחרי סיום שנת הלימודים, עדיין אינן מופיעות במאגר הוויקי. אני מאד מחייב חופשת הקיץ. אני משוכנע שהישיבה בבית הספר במשך כל חודשים השנה איננה בריאה (לא לתלמידים ולא למורים). אבל ראוי שפרויקט טוב ומוצלח כזה יושלם – למרות שקוראים כמה מהפרשות במהלך חופשת הקיץ.

תוויות: ,

יום חמישי, 10 ביולי 2008 

כלי Web 2.0 והתשתית ללמידה משמעותית

תוך כדי קריאת בלוגים שדיווחו על כנס NECC נתקלתי בדיווח על הרצאה/סנדה של ברני דודג' בנושא ה-WebQuest (חקרשת). על פי רוב, החקרשת זכורה לטוב כאחד האמצעים שבהם ניסו להצעיד את למידת החקר, או המידענות (אני מודה, מעולם לא הבנתי את הבדל) לתוך עידן התקשוב. גם אם היה נדמה שרבים מאד מה-WebQuests שהכרתי לא היו אלא דפי עבודה די סטנדרטיים שלא היטיבו לכלול מרכיבים אמיתיים של חקר, מדובר במבנה של פעילות מתוקשבת שיש בו פוטנציאל רב. אי לכך, לא הופתעתי לגלות ש-13 שנים אחרי שהחקרשת הראשונה ראתה אור, עוד מדברים עליה ב-NECC.

דרך אותו דיווח הגעתי לקהילה על תשתית Ning שמוקדשת כולה לחקרשת (WebQuest Dialog), ושם לדיון שברני דודג' עצמו פתח בנושא "WebQuests and Web 2.0". בדיון הזה דודג' שואל אם אפשר, ואם יש טעם, לנסות לעדכן את הכלי הטוב אבל הישן הזה לעידן האינטרנטי החדש. אחד המשתתפים באותו דיון ציין:
Currently, technology seems to be ahead of the pedagogy. In 1995 the pedagogy was a little ahead of the technology, when it came to the potential of the WebQuest. We have to work to overcome the "fear" of the tools and allow these tools to help our students zone in on the curriculum. Web 2.0 can make that happen.
ההערה הזאת הזכירה לי שעדיין לא כתבתי כאן על ביקור שערכתי לפני מספר שבועות, לקראת סוף שנת הלימודים, בבית ספר יסודי אחד בדרום.

הגעתי לאותו בית ספר בעקבות דיווח על כך שבאופן עצמאי, ללא שום הנחייה או הדרכה רשמית, התחילו שם לשלב כלי Web 2.0 לתוך ההוראה של המורים והלמידה של התלמידים. ואכן, כך היה. מצאתי בית ספר שפתח חשבונות גוגל מוסדיים עבור כמעט כל התלמידים, ושהשתמש במסמכי גוגל כתשתית לפורטפוליו עבור התלמידים וכתשתית להגשת עבודות ותגובות והערות של המורים על אותן עבודות. ראיתי ויקיים שנפתחו כדי לשמש מאגרי מידע על מבחר נושאים שעליהם התלמידים בחרו לכתוב. אפילו ראיתי שימוש בטפסים על בסיס מסמכי גוגל שתלמידים בנו בעצמם כדי לערוך הצבעה בתחרות על מצגות שהוכנו בבית הספר. הרגשתי שרוב התלמידים שלטו בשימוש בכלים השונים, והתרשמתי שנוצרה תרבות של סיוע הדדי, תרבות שבה תלמידים בעלי מיומנויות גבוהות יותר בכלים לקחו אחראיות לעזור לעמיתיהם. חשתי גם שתלמידים רבים שלטו בכלים האלה טוב יותר מאשר לא מעט מורים, אבל המורים לא נראו מודאגים מכך, אלא ציינו שגם הם לומדים.

הרגשתי שנוצרת תשתית בריאה וחזקה של תקשוב בבית הספר. אבל לא הרגשתי שבשלב הזה התשתית הזאת משמשת בסיס ללמידה. השימוש בכלים התרכז במעבדת המחשבים (ובבית) ואילו בכיתות הרוב המכריע של השיעורים התנהל ללא סיוע המחשבים או הכלים שבהם התלמידים למדו להשתמש. (לא יצא לי לצפות ב-"שיעורים מסורתיים" ולכן אני כותב רק על תחושה.)

ללא ספק היה משהו מרשים ביותר בדרך שבה בית הספר הזה התייחס לכלים – בנכונות שלו לבחון כלים חדשים, ולעודד את התלמידים להשתמש בהם. אם כל הרצון שלי לראות את התקשוב כחלק אינטגראלי מהלמידה היום-יומית, ולא מיומנות נפרדת, התלושה מנושאים ותכנים אחרים, יותר ויותר אני משתכנע שללא בסיס איתן בשימוש בכלים, אותו שילוב לא תוכל לבוא לביטוי. לכן, גם אם לא ראיתי ביטוי פדגוגי של התקשוב, או שימוש בכלי ה-Web 2.0 בתהליכים לימודיים ומידעניים, אינני יכול לבוא בביקורת. הסיכוי עדיין רב שעל הבסיס הטכנולוגי האיתן שראיתי, השימוש הפדגוגי עוד ייבנה.

אולי בגלל הביקור הזה, אותה הערה שקראתי בדיון על ה-WebQuests באמת צלצלה אצלי כנכונה. לפני כעשור היה נדמה שידענו כיצד אנחנו רצינו להשתמש בכלים כדי למנף את הלמידה, אבל הכלים שעמדו לרשותנו עדיין לא איפשרו את מה שרצינו. היום מבחר רב מאד של כלים עומד לרשותנו, ועל פי רוב התלמידים שלנו לומדים להשתמש בהם בקלות ובמהירות. אבל בדיוק בגלל זה היום אנחנו חייבים לעמוד במבחן שאז לא חויבנו לעמוד בו. היום אין לנו תירוצים, ועלינו ללמוד ליצור למידה משמעותית בעזרת הכלים האלה.

תוויות: ,

יום רביעי, 9 ביולי 2008 

סיכומי שיעורים ... ושיעורים שאולי לא דורשים סיכום

בגליון החדש של השבועון Faculty Focus (העוסק בהשכלה הגבוהה) מארי-אלן ויימר מתייחסת לשני מחקרים – אחד חדש, ואחד מלפני יותר מעשור. נתוני המחקרים האלה מצביעים על כך שסטודנטים שנדרשים לרשום סיכומי שיעורים בכוחות עצמם זוכרים את החומר הנלמד ומסוגלים להשתמש בו טוב יותר מאשר סטודנטים שהמרצים שלהם מחלקים להם סיכומי שיעורים שהוכנו מראש. הנתונים האלה מעוררים הרהורים בנוגע למקום של הדיגיטאליות ושל התקשוב בהרגלי הלמידה של סטודנטים ותלמידים. על פי רוב, כשמתייחסים לתקשוב בחינוך, המידענות תופסת את רוב תשומת הלב. הדיון מתמקד באמצעים לאיתור מידע, בסינון מידע רלוונטי לצרכי הסטודנט מתוך השפע הרב של מידע שעומד לרשותו, בהערכת המידע, ועוד. אבל בעידן שבו מורה יכול להעלות מצגת שמכילה את כל המידע הדרוש כדי להבין את ההרצאה שלו לאתר של קורס (או לשלוח סיכום לכיתה שלמה באמצעות ה-SMS), חשוב גם להתייחס לאמצעים שדרכם הסטודנט מפנים את מה שהוא שומע וקורא, כיצד הוא קובע לעצמו את הנקודות החשובות שהוא פוגש בטקסט או במצגת.

וימר קובעת שהמחקרים מראים עדיפות ברורה לרישומים של סטודנטים לעומת סיכום שמוגש על ידי מרצים:
The process benefit accrues when students make selections about what to note and when they use at least some of their own words to record that material. When students record lecture content using their words, it becomes easier for them to connect new material with things they already know. This process benefit is lost when students are provided with complete notes.
היא מסבירה שהמחקר החדש בחן את ההבדל בין שני סוגי סיכומים שהוגשו לסטודנטים: סיכומים מלאים, או סיכומים חלקיים שכללו בין היתר כותרות והגדרות של מונחים, אך דרשו השלמה על ידי הסטודנטים. התוצאות היו כמעט חד-משמעיות:
The researchers looked at the impact of the complete versus the partial notes on exam scores, final grades, and attendance. They found that those students who received partial notes performed better … and earned significantly higher course grades.
בעידן שבו הכל זמין על ידי הקלקה על כפתור, סטודנטים מצפים שמרצים יאפשרו להם גישה למצגות, לסיכומים של שיעורים, ועוד. יש בכך הגיון לא מבוטל. אבל כאשר אורזים את הכל באריזות מסודרות ומגישים אותו בצורה לעוסה, קל מאד לדלג על השלב החשוב של הפנמה.

אפשר אולי להסיק מסקנה פשוטה: שלא כל מה שאפשרי הכרחי (הרי ידענו את זה גם הרבה לפני הדיגיטאליות). אבל ברי דאל שמדווח על המאמר של וימר (הוא אחד המחליפים של סטיבן דאונס בהעדרו) מעלה נקודה חשובה נוספת. דאל מעיר:
This seems extremely short-sighted to me, and somewhat old-fashioned with regard to what happens in the classroom. It sounds as though the recommendation is based on the idea that professors are going to lecture to the students so don't give them all the notes. It apparently leaves out the possibility of NOT lecturing constantly and replacing that time with active learning opportunities based on the complete notes that students could have.
אכן, לא בטוח שהגשת סיכומי שיעורים מלאים לסטודנטים עוזרת להם ללמוד ולהפנים את החומר הנלמד. אבל הדיגיטאליות פותחת עבורנו דרכים נוספות ללמד מעבר להרצאה – עם או בלי סיכומי שיעור. כדאי מאד לבחון דרכים חדשות ללמד.

תוויות: ,

יום שלישי, 8 ביולי 2008 

הצצה זעירה לתוך השימוש בבלוגים בכיתה

במשך שנת הלימודים האחרונה הזדמן חמש או שש פעמים לקשר כאן לבלוג של איריס, שחקי, שחקי על חלומות, בלוג שבעיני הוא דוגמה נהדרת של אותה חשיבה אישית/ציבורית שהטכנולוגיה הזאת מאפשרת. בבלוג שלה איריס נוגעת לא רק בנושאים חינוכיים, אלא בעניינים רבים הקשורים לזכרון הקולקטיבי שלנו, והיא מיטיבה למצוא סיפורים קטנים ברשת שמאירים היבטים חשובים, ואולי בלתי-צפויים, מהחיים. אבל איריס איננה רק כותבת לבלוג ה-"אישי" שלה – היא גם משלבת את השימוש בבלוגים בכיתות שהיא מלמדת. היא עושה זאת באמצעות בלוגים שהיא פותחת שמתמקדים בנושאים לימודיים שמכילים נקודות להתייחסות עבור תלמידיה, וגם דרך בלוגים אישיים של כמה מתלמידיה, בלוגים שהיא פותחת עבורם אם הם מביעים בכך רצון. לפני מספר ימים היא העלתה: "כמה מחשבות (ללא תובנות מסכמות) על ההתנסות שהיתה לי השנה עם שילוב הבלוגים", והמחשבות האלו אינן מעסיקות רק אותה.

איריס מציינת שהיא קיוותה שדרך הבלוגים היא תגיע:
לנושאים שמעניינים את הלומדים, ש"מדליקים" אותם ואולי ידליקו את תשוקת השיתוף באמצעות יצירה/כתיבה.
היא מונה מספר דרכים שבהן אפשר להשתמש בבלוג בלמידה, אבל היא מציינת שקודם כל הבלוג הוא "במה של הכותב". בנוסף, היא מדגישה שתלמידים, יותר מאשר מבוגרים, זקוקים למשוב, לתגובות:
האם ילד המופיע על במה ימשיך לעשות זאת בהיעדר קהל? האם אפשר לבנות על מנוע פנימי חזק כל כך? לכן, לדעתי, בשונה מבלוגים של כותבים מבוגרים, יש חשיבות עצומה למרכיב התגובות/השיח.
איריס גם מעלה מספר שאלות פתוחות שעשויות להשפיע על הטמעת הבלוג לתוך הנעשה בכיתה. אחת מאלה היא:
עד כמה מוכנים הורים להיות חלק ממעגל המגיבים?
בתגובה למאמרון הזה, אמא אחת מעלה מספר הרהורים (אשרי למורה שלתלמידיה הורים שמגיבים כך). בין אלה אנחנו קוראים:
הכתיבה האישית מן הסתם קשה לחלק מהאנשים והילדים.

כמו כן היא כוללת בתוכה מרכיב של חשיפה שגם באופן אישיותי אינה מתאימה לכולם והיא גם בעיתית בקונטקס של החברה המתוקשרת בה אנו חיים היום.
יש כאן הרהור חשוב. מידת החשיפה שאליה "התרגלנו" דרך תוכניות "ריאליטי" (שהקשר ביניהן למציאות של ממש קלוש ביותר) איננה בהכרח המידה הרצויה. איריס מגיבה:
אני מסכימה כי הכתיבה האישית קשה לחלק מהאנשים והילדים. אבל הייתי רוצה שבית הספר יעודד אותה ולא נצטרך לרכוש את העידוד הזה כשירות מבחוץ.
הדיווח של איריס, וכמו-כן, התגובה למאמרון שלה, מאפשרים הזדמנות די נדירה להציץ לתוך השימוש בבלוגים בכיתה, ואולי עוד יותר חשוב, לבחון את המניעים לשימוש הזה. איריס מברכת על פתיחת הדיון שתגובת ההורה לבלוג שלה מהווה. נדמה לי שהיא לא תתנגד אם אחרים יצטרפו לדיון שם.

תוויות: ,

יום שני, 7 ביולי 2008 

נסיון טיפה מוזר לדווח על כנס שבו לא נוכחתי

במשך חמישה ימים, בין 28 ליוני ל-2 ליולי, ניסיתי לעקוב אחר הדיווחים הרבים שזרמו לתוך קורא ה-RSS שלי בנושא כנס NECC שנערך באותם ימים בסן אנטוניו שבטקסס. (ראשי התיבות של ה-NECC הם National Educational Computing Conference, וככל הנראה מדובר בכנס הראשי של הנושא הזה בצפון אמריקה.) אני מודה, היה קשה מאד לעקוב – אפילו קריאת התוכניה כפי שהיא התפרסמה באתר הכנס דרשה כמה שעות של עיון.

אני מניח שגם עבור מי שנכח בכנס היה בלתי-אפשרי לעקוב אחרי כל מה שהתרחש שם. יתכן אפילו שהעובדה שלא נוכחתי הקלה עלי מפני שלא הייתי צריך לבחור היכן, בין המושבים הרבים, להשתתף. במקום זה יכולתי לקרוא את הדיווחים של הבלוגרים הרבים שהשתתפו - בדף אחד באתר הרשמי של הכנס מופיעה רשימה של 76 משתתפים שרשמו את עצמם כבלוגרים שמדווחים עליו. בין השמות שהופיעו באותה רשימה "הכרתי" כ-15, ובמהלך הכנס מצאתי דיווחים בעוד כמה בלוגים של אנשים שלא הופיעו באותה רשימה "רשמית".

בנוסף לבלוגים האלה, מצאתי מעל 800 סימניות בדלישס שסומנו בתג NECC2008, וגם נפתח קהילת Ning לכבוד הכנס (גם בשם NECC2008) שרשומים בה 2000 חברים. באותה קהילה היתה פעילות ענפה גם בזמן הכנס, ושבוע אחריו היא עדיין מאד פעילה.

מהצצה לתוך רק בחלק יחסית קטן מהתקצירים המקושרים לתוכניה התרשמתי שחלק ניכר מהמושבים הוקדשו להדרכות, ויחסית מעט למחקר. אין בכך שום פגם, אם כי לא פעם אותן הדרכות היו בחסות גופים מסחריים. ולפעמים נסיונות השיווק לא היו כל כך צפויים. בלוגר אחד, למשל, דיווח על סדנה שניהלו ויל ריצ'רדסון ושריל נוסבאום-ביטץ, שני אנשים עם קבלות מוכחות בשדה ה-Web 2.0 בחינוך. אבל לאחרונה ריצ'רדסון ונוסבאום-ביטץ פתחו חברה לייעוץ חינוכי, ואותו בלוגר לא כל כך התרשם מהסדנה שלהם. הוא ציין:
I’m sure they do fine work but I felt it was more a like sales pitch.
תופעה שזכתה להתלהבות רבה באותו כנס בשנת 2007 היתה התכנסות בלתי-רשמית של בלוגרים, התכנסות שקיבלה את הכינוי edubloggercon. בלוגרים רבים ציפו שהאווירה המיוחדת שכנראה נוצרה לפני שנה תחזור על עצמה, אבל בינתיים הפורום הזה התמסד וקיבל מעמד רשמי למחצה. כך יצא שאם בשנה הקודמת הבלוגרים סידרו את הכסאות שלהם במעגלים, הפעם הכסאות היו בשורות. איאן מקוינטוש דיווח בבלוג שלו על הדברים שהפריעו לו. כזכור, לא הייתי שם, אך נדמה לי שהתגובות הרבות לאותו מאמרון מציירות תמונה נאמנה של הבעייתיות של אותה התארגנות השנה.

יש דיווחים בבלוגים שממש מאפשרים לקורא להבין מה התרחש במושב זה או אחר, אך לעומת אלה יש דיווחים שמשאירים אותנו מגרדים בראש ושואלים למה דיווחו בכלל. בלוגר אחד, למשל, כתב על הרצאה של דייוויד ורליק:
Our Students * Our World
David Warlick
3 key points from presentation
  • unpredictable future
  • info-savvy students
  • new information landscape
נדמה לי שגם מבלי להאזין לאותה הרצאה יכולתי לכתוב דיווח מורחב, ומעמיק, יותר.

ולפעמים, אנחנו נתקלים בפנינים של ממש. עד לכנס הזה לא הכרתי את הבלוג של ג'רי הרד, מורה שכנראה עוברת הסבה לספרנות. מאמרון שהרד כתבה על אחד המושבים נושא את השם It’s Not About the Technology. היא כותבת:
That's probably an odd title from someone blogging a 5 day tech conference, but I'm happy to say it's an oft-repeated theme here.
בהמשך היא מציינת שרק טבעי הוא שבתחילת הדרך מתמקדים בכלים. בנוסף, היא מדגישה שחלקים נרחבים מהתוצרים הראשונים של התלמידים שלה לקו מאד בחסר. אבל היא קובעת:
Students (and teachers) need a clear vision of their message and audience before they even touch a piece of equipment. If you are asking them to work at the upper levels of Bloom's (and if you're not, why aren't you?), they must have a solid understanding of CONTENT, first.

That's why, when teachers complain that technology projects take too long, I point out that
  1. most of that time is spent learning the content area
  2. creating a well-constructed video, podcast or whatever almost guarantees students have made that learning personal, deeply internalizing the information.
Thus, 70% of the time should be spent on learning, and only 30% on the technology. And even then only if the technology enhances the learning.
אני מודה, היה שווה לנבור תוך ערימות הדיווחים הבאנליים שפגשתי על NECC כדי למצוא את ג'רי הרד.

עדכון קטן (8.7.08):

רציתי לציין את מספר המשתתפים בכנס, אבל למרות שעיינתי באתר, לא מצאתי את הנתונים המספריים שחיפשתי. שלחתי דואר לכתובת למידע, והיום קיבלתי תשובה – שהמספר מופיע בדף הראשי של אתר ה-ISTE. אכן, באותו דף מצאתי קישור לדף שריכז מספר נתונים מספריים. מה אני אגיד? בממדים ישראליים לא מדובר בכנס אלא בעיר. מתברר שכמעט 18,000 אנשים השתתפו בכנס, כשמעל 12,000 מהם שילמו דמי הרשמה. אינני בטוח שהייתי מוצא את הידיים ואת הרגליים בכנס בגודל הזה. אני אפילו אינני משוכנע שכנס כזה הוא הדרך להפיץ, או לקלוט, מידע חדש על התקשוב בחינוך. אבל אם החל מעכשיו קוראים של הבלוג הזה ירצו לתרום לקרן מיוחדת שמטרתה היא לשלוח אותי לכנס של השנה הבאה, אני מבטיח שאדווח על כל מה שאראה שם בבלוג הזה.

תוויות: ,

יום שבת, 5 ביולי 2008 

כמעט כנס מו"ח - היום הראשון

בטח אין כבר טעם לקבול על כך שהיומיים באורט מושינסקי שהתנהלו תחת חסות ארגון מו"ח זכו לכותרת "כנס". נדמה לי שעשיתי זאת לפחות פעם בעבר. ובכל זאת, מדובר בהתכנסות, או בימי עיון, ולדעתי הערך האמיתי של הימים האלה מתפספס כאשר מכנים אותם באותו שם של הכנסים הגדולים הזכורים לנו (לפעמים לטוב, לפעמים לרע) משנים עברו.

כנסי מו"ח במתכונתם המסורתית מילאו משבצת חשובה בתקשוב החינוכי – הן מבחינת הדיווחים על מחקרים שנערכו, והן מבחינת הדיווחים על פרויקטים מוצלחים שהתרחשו בבתי ספר שונים בארץ. ואולי עוד יותר חשוב, הם הפגישו בין אוכלוסיית החוקרים ואוכלוסיית המבצעים בשטח. היום מתקיימים כנסים רבים סביב נושא התקשוב בחינוך אבל אינני מרגיש שיש לנו פורום המאגד גם אנשי מחקר וגם אנשי שדה בצורה שכנס מו"ח (עם כל הבעייתיות שבו) עשה. כפי שטענתי בעבר, אחד המאפיינים החשובים של עידן התקשוב הוא החלשות השפעתם של גופים רשמיים, ועלייה של היכולת של השטח לבוא לביטוי באופן בלתי-אמצעי וללא תלות בגוף מרכז המפיץ מידע שנראה לו ראוי וכדאי בין המשתמשים השונים. נדמה לי שהתופעה הזאת גרמה לירידה ביוקרה של מו"ח, ומוזר לי שהארגון מנסה לפלס לעצמו דרך חזרה למרכז כאשר בעצם, לא ברור שעדיין יש צורך במרכז כזה. אינני מתנגד לכיוון שאליו מו"ח פונה, כיוון של אימוץ ועידוד של טכנולוגיות בחזית כמו Web 2.0, אבל יתכן מאד שכבר אין צורך שגוף כמו מו"ח יעשה זאת – הרי במקומות רבים זה כבר מתרחש בלעדיו.

דברי הברכה של רוני דיין בפתיחת הכנס מבטאים, אולי, פן נוסף של אותה בעיה. רוני הדגיש (ואני מקווה שהצלחתי לרשום את דבריו בנאמנות) שאם אנחנו (הכוונה למערכת החינוך, אך גם לגופים רשמיים למחצה כמו מו"ח) לא נוביל את המהפכה בתקשוב שהיתה צריכה להתרחש לפני עשור, אז "הבית" יוביל אותה. עלי להודות שדברים אלה מוזרים בעיני. אינני חולק על כך שהמערכת החינוכית צריכה לעזור לתלמידים ללמוד כיצד להשתמש בכלים תקשוביים בתהליכי הלמידה שלהם, אבל באמירה של רוני יש חלוקה שנראית לי לא רק מלאכותית, אלא גם מיותרת. המערכת איננה בתחרות עם הבית. אם לפני דור כמעט לא היו מחשבים בבית, והמקום המרכזי שבו תלמידים פגשו את המחשב היה בית הספר, היום המצב הפוך. כמובן שאין שום פסול בכך. אבל תלמידים שמגיעים לבית הספר עם "מיומנויות תקשוב" מהבית אינם בהכרח יודעים מה לעשות איתן כדי ללמוד טוב יותר, והתפקיד הזה נשאר תפקידה של המערכת.

ביום הראשון של הכנס ישע סיון הרצה על השלב הבא של התקשוב בחינוך. ישע הביא אותנו אל מעבר לכלי Web 2.0 (כלים שלדעתו כן מסוגלים להשפיע בחיוב על הלמידה) אל Second Life, שלדעתו הוא המרחב שבו יתרחשו שינויים מהותיים. ישע טען ש-Web 3D איננו סתם דור חדש באינטרנט, אלא דור חדש של טכנולוגיית מידע. אישית, אינני יודע כיצד להגיב, אלא להודות שעם כל הרצון שלי לראות את הצלחתם של נסיונות לימודיים הנערכים ב-Second Life (ולפני מספר שבועות זכיתי לשמוע גם את חנן יניב על הנושא הזה), כל פעם שמראים לי דוגמאות של מה שאפשר לעשות במרחב הזה, אני חש שאפשר להשיג תוצאות דומות בפחות השקעה ללא המעטפת של "עולם וירטואלי". לא רק שלא השתכנעתי – אני חושש שהמלך ערום.

דבריו של גיא לוי היו הרבה יותר ארציים. גיא הציג את פרויקט כותר של מט"ח. גיא פתח עם התייחסות לטענה של רולנד בארת שכאשר אנחנו קוראים איננו רק מעבירים את המידע שבספר אל עצמנו, אלא נכנסים לתוך דיון עם מה שאנחנו קוראים, למעשה אנחנו כמעט כותבים מחדש את הטקסט שאנחנו קוראים. נדמה לי שהציטוט מבארת היה מבוא מצויין להסבר על כותר, אם כי הפרויקט עדיין רחוק מלהיות סביבה אינטראקטיבית בין כותבים וקוראים ולבין קוראים לבין עצמם. עם זאת, מדובר באחד הפרויקטים המבטיחים והמרשימים, ואני מקווה שבקרוב אצליח להתייחס אליו באריכות.

תוויות: ,

 

כמעט כנס מו"ח - היום השני

היום השני של התכנסות מו"ח באורט מושינסקי היה לרוב יום של סדנאות. היום נפתח עם הרצאה קצרה של שרון גרינברג שהיטיב לתאר כמה מהמגמות האינטרנטיות העדכניות והעתידיות, ושאל כיצד אלה משפיעות על הלמידה. שרון הדגיש את הקלות שבה אפשר להפיק סרטי וידיאו, והעובדה שהיום אלפי סרטי "הדרכה", עבור קשת רחבה ביותר של נושאים, נמצאים ברשת. כמו-כן, הוא הדגיש את כוחו של ה-Mash-up להציג מידע בדרכים שמאפשרות לנו לראות דברים מוכרים לנו באור חדש, או שונה מהמקובל. במבט לעתיד, שרון ציין שאנחנו צועדים לקראת עתיד שבו צ'יפים יימצאו כמעט בכל חפץ, והוא שאל היכן, במציאות כזאת, צריכה להתבצע למידה. כמו-כן, הוא שאל מה, במציאות של זכרון חיצוני ענקי, יהיה עלינו ללמוד בבית הספר. אלו בהחלט בין השאלות שבהן מערכת חינוכית נדרשת להתמודד, במקום שאלות של האם המחשב מסייע לתלמידים להוציא ציונים טובים יותר בבחינות.

סוזן צעירי תיארה את הרשת החברתית הבלתי-תלוייה אדיורשת. לא מעטים מהנוכחים באולם היו חברי אדיורשת (אם כי, לא פעילים) ודי מהר ההרצאה התפתחה לדיון. לדעתי היה זה דיון פורה שהעמיד בסימן שאלה את הכדאיות של גוף כמו מו"ח מול התארגנות מהשטח כמו אדיורשת. סוזן הדגישה שלמרות שהרשת מגיעה ל-200 חברים, הפעילות עדיין דלילה. מעניין שמהקהל הושמעו מילות עידוד שטענו שלמרות התחושה שהדברים אינם מתקדמים, אין להתייאש.

יחד עם כ-15 משתתפים אחרים, השתתפתי בסדנה על השימוש בוויקי שהנחתה אריאלה לונברג. נדמה לי שלרוב המשתתפים לא היה נסיון קודם בכתיבה בסביבת הוויקי. במהלך הסדנה בנינו ויקי משותף שבו כל אחד לא רק הוסיף דף, אלא גם ערך דפים שנוצרו על ידי אחרים ו/או השתתף בדפי הדיון על הדפים השונים. הפעילות היתה מוצלחת, אבל לא פחות חשוב מהלימוד עצמו היתה העובדה שקבוצה של אנשי חינוך בחנה יחד את הכלי. השאלות המנחות שאריאלה העלתה תרמו רבות להתפתחות של דיון פורה סביב האפשרויות של שילוב הכלי בכיתה.

תוויות: ,

יום חמישי, 3 ביולי 2008 

כישורי אוריינות - בוודאי התחלה של סידרה

מישל מרטין, בבלוג Work Literacy מתייחסת לפן חשוב של האוריינות. היא כותבת:
Being able to present information and knowledge in a meaningful way seems to me to be a critical work literacy skill.
ההרהור הזה התעורר אצלה בעקבות עיון בתרשים גראפי, תרשים שמבטא סוגים שונים של מיומנויות:
it occurred to me that for many knowledge workers, developing an ability to present information graphically or visually may be an important, but under-developed and under-utilized skill
לפי מרטין, מדובר במיומנות שהיא חשובה למקום העבודה, ואני מודה שקשה לא לקרוא את דבריה ולשאול אם היא מנותקת משדה החינוך. הרי בימינו כמעט כל מערכת חינוכית מבקשת לפתח גם את היכולת להתבטא בצורה גראפית, וגם את היכולת לקרוא ולהבין ייצוגים גראפיים שונים. הכישורים האלה מופיעים כמעט בכל רשימה שמתייחסת לאוריינויות המאה ה-21. זאת ועוד – גם לפני שהשם הקליט הזה נעשה פופולארי, מערכות החינוך ציפו שתלמידים "אורייניים" יידעו לפענח תרשימים ומפות, וגם יוכלו לצייר אותם כך שאחרים יבינו.

מרטין מצטטת קטע מתוך ספרו החדש של דייוויד ויינברג Everything is Miscellaneous, קטע שהיא קראה בבלוג של הרולד ג'ארש. בקטע הזה ויינברגר מנסה להבחין מהפעולה המוכרת של building knowledge לבין פעולה מקיפה יותר שהוא מכנה building meaning. מרטין מקבלת את ההבחנה, ומדגישה שכדי שנוכל לעשוק ב-building meaning:
it seems to me that we’re all going to have to explore and develop a variety of ways for doing that, particularly visual means such as graphics, charts, videos, etc.
בתגובה למאמרון של מרטין, טום הסקינס מביע את הסכמתו בנוגע לצורך ביכולת להתבטא באופן גראפי, אבל הוא מוסיף שמתוך נסיון ההוראה שלו באקדמיה:
I learned from the feedback students gave me through their creative output and comments — that visualizations are less effective than stories. We seem to be hard-wired to interpret narrative structures, where conceptual and diagrammatic sense-making are acquired skills.
בשבועות האחרונים התייחסתי כאן לנתונים שמצביעים על ירידה בממדי הקריאה, גם אצל בני נוער וגם אצל מבוגרים, ואפילו בנסיגה בכישורי קריאה ככל שאנחנו מזדקנים. אין ספק שהנתונים האלה מעציבים ומדאיגים. אבל הם לא רק מצביעים על ירידה בקריאה, אלא בשינוי רב-היקף שמתרחש בתרבות שלנו. היום ה-"ידע" שלנו נרכש פחות דרך הקריאה, ויותר דרך ביטויים גראפיים – התמונה, הצילום, התרשים, האנימאציה, הסרט. עלייתן של דרכי הידיעה האלה היתה ביסוד הקביעה של ניל פוסטמן לגבי אובדן הילדות. פוסטמן טען שלהבדיל מהמילה המודפסת, אין צורך בהכשרה מיוחדת כדי "לקרוא" סרט, ולכן כדי להיות אדם בוגר היום, אין צורך ברכישת כישור ייחודי (הקריאה). אבל יכול להיות שפוסטמן המעיט במורכבות של מה שניתן לכנות "אוריינות גראפית". כפי שמרטין רומזת במאמרון שלה, אנחנו זקוקים ללא מעט הכשרה כדי לדעת לקרוא תרשימים (והסקינס מהרהר שהיכולת לעוקב אחר סיפור היא יכולת מובנית אצלנו, להבדיל מהיכולת לפענח תרשים שנרכשת רק באמצעות אימון רב). מרטין, כזכור, התייחסה לאוריינות גראפית ככישור הדרוש במקום העבודה. בחינוך אנחנו מזהים אותה ככישור לחיים.

תוויות:

יום שלישי, 1 ביולי 2008 

אם לא נקרא ספרים, מה אנחנו כן נקרא?

לפני שבוע כתבתי כאן על מחקר קנדי המצביע על כך ששכל שאנחנו מתבגרים, יש ירידה בכישורי האוריינות שלנו. אתמול, גרי וודל, אחד ממלאי המקום של סטיבן דאונס במשך החודש הקרוב שבו דאונס לא מעלה את הדיווחים היומיים שלו, מדווח על מאמרון של ג'יי קרוס שמביא נתונים מעניינים נוספים הקשורים לקריאה. הנתונים של קרוס באים מתוך סקר, או מחקר, של גוף בשם the Jenkins Group, חברה שעוסקת בהוצאה לאור לפי הזמנה. הנתונים מציירים תמונה די עגומה בנוגע להיקפי הקריאה בארה"ב:
  • One-third of high school graduates never read another book for the rest of their lives.
  • 42 percent of college graduates never read another book after college.
  • 80 percent of U.S. families did not buy or read a book last year.
  • 70 percent of U.S. adults have not been in a bookstore in the past five years.
  • 57 percent of new books are not read to completion.
אין מה להגיד, הנתונים האלה בהחלט אינם מעודדים. אם זאת, יש טעם לציין שחיפוש די נרחב שערכתי לא הביא אותו למידע מהימן על המחקר שממנו הם לקוחים. אותם נתונים מופיעים כמה פעמים ברשת – פעם אחת לפני יותר משנה. אותו מקור משנת 2007 מייחס אותם למקור שונה מאשר ל-Jenkins Group, אם כי גם הוא איננו מוסר משהו ממש ברור.

יכול להיות שאין טעם לחפש מקור מוסמך – הרי הנתונים עגומים, וחשוב יותר לפעול לשנות את המצב מאשר לבדוק עד כמה הם מדוייקים. אבל ה-Jenkins Group הוא חלק מקבוצה של חברות שהסיסמה של אחת מאלה היא: books are marketing tools, ועם סיסמה צורמת כזאת קשה לא להתרשם שהיחס שלהם לספרים די שונה מהיחס שלי.

אבל שוב, מדובר בנקודה משנית. הדבר החשוב הוא מה עושים. וכאן יש לי בעיה עוד יותר רצינית. קרוס איננו מציע דרכים לעודד את הקריאה. הוא מציע לשנות את הספר כדי שהוא יהיה רלוונטי יותר לצרכים של היום. הוא כתב:
To prosper in times ahead, we need to re-conceptualize our relationship with books, the role of authors and how to make books better. The shorthand for what I have in mind is the “un-book.”
ומהו אותו un-book? קרוס מונה מספר תכונות שבעיניו מבחינים בינו לבין הספר המיושן שאף אחד איננו רוצה לקרוא. בין אלה אנחנו מוצאים, כצפוי, שה-un-book משתמש בסוגי מדיה רבים, וגם שהקוראים יכולים לעשות remix על מה שמופיע בו. נקודה מעניינת במיוחד היא:
Un-books link to the flow of knowledge, not sanctified facts.
אכן, זאת נקודה מאד מעניינת, אם כי עלי להודות שאין לי מושג מה זה אומר. זאת ועוד, נדמה לי שגם לקרוס אין. מעבר לפופוליזם הדי זול שלו, אינני בטוח מה הוא מציע, וחבל. אני משוכנע שאנחנו ניצבים מפני שינוי מהותי בדרכים שבהן אנחנו מתייחסים למידע, ובדרכים שבהן המידע מגיע אלינו. הבעיה היא שכאשר אני קורא הצהרות כמו של קרוס, אני חושש שבמקום ליצור התייחסויות חדשות, נמלא את החלל הריק שנוצר עם סיסמאות ריקות.

תוויות:

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates