יום שבת, 31 בינואר 2009 

גם הישן פעם היה חדש

דרך אזכור אצל ג'ורג' סימנס, הגעתי לבלוג הקבוצתי Innovate, שהוא הזרוע הבלוגי של כתב עת החינוכי באותו שם. מצאתי הרבה שנראה לי כדאי לקרוא שם – שינוי מרענן לעומת הפעם הראשונה שהזכרתי את כתב העת לפני חצי שנה. סימנס קישר למאמרון של סטיב אסקאו, The Campus: The Old Imperialism? בו הוא מגיב למאמרון של לין צימרמן: Access: The New Imperialism?. במאמרון שלה, צימרמן שואלת אם אולי הדרישה לפתח לימודים מקוונים באיזורים נחשלים איננה אלא סוג של השתלטות תרבותית יהירה:
By saying that the brick and mortar classroom is out-of-date and should be disbanded, aren’t we in danger of disenfranchising a large number of people who have no capability of engaging in education through technology? That is not to mention the people who have no interest in and no ability for using technology.
כזכור, במאמרון שלו אסקאו מנסה להשיב לטענה הזאת. הוא כותב שהוא איננו פוסל בניינים כמרחבים מתאימים ללמידה, אבל הוא מזכיר שבארצות רבות יקר יותר לבנות בניינים מאשר לאמץ תשתיות ללמידה מקוונת. הוא מציב שלוש הנחות שמהוות בסיס לחשיבה שלו בנושא:
First proposition: the campus, like the computer, is a technology, an instructional technology.

Second proposition: there are many students for whom the lecture hall and notetaking is a poor instructional technology, and who do not learn much in the conventional classroom.

Third proposition: the campus is a very expensive instructional technology.
אסקאו מביא דוגמאות מהנסיון שלו באפריקה כדי להראות שבניית בנינים חדשים, או שיפוץ של ישנים, דורשים השקעות כספיות אדירות. הוא מצביע על האוניברסיטאות בגאנה, שם המבנים הקיימים מתפרקים ואינם יכולים לשרת את הסטודנטים. כמו-כן, הספריות אינן יכולות לרכוש ספרים וכתבתי עת שהם יקרים מאד. בנוסף, הוא טוען שכאשר מרכזים אנשים מוכשרים בתוך קמפוסים עירוניים זה מהווה brain drain על איזורים כפריים.

אסקאו גם מתייחס לאחד המקורות שצימרמן מזכירה. אותו מאמר (Paul Cesarini - Aping the West: Information Technology and Cultural Imperialism) טוען שהנסיון הפזיז להביא טכנולוגיות מתקדמות לאיזורים נחשלים מביא להרס תרבותיות מקומיות. אסקאו משיב:
Presumably the author does not consider the British educational system, with its streaming and creaming and building-based universities with campuses and dormitories and maintenance crews and Western-style curricula a form of technological imperialism — but if that language is appropriate for computers it is appropriate for campuses. The university as we know it, then, is a colonial transplant and not an indigenous institution.
נדמה לי הטענה הזאת, עם או בלי התייחסות לקולוניאליזם, היא העיקר. כפי שאסקאו מציין, גם הקמפוס, וגם המחשב, הם טכנולוגיות. העובדה שאחת מהן קיימת כבר דורות רבים גורמת לנו לראות אותה כדבר טבעי ונצחי, כאילו שפשוט בלתי-אפשרי ללמוד בלעדיה. הראייה הצרה הזאת, שרואה רק את החדש כ-"טכנולוגיה" ואינה בוחנת כיצד טכנולוגיות קודמות השפיעו ועיצבו את הלמידה מסכנת אותנו. היא גורמת לנו לראות בקיים לא רק את הטוב שבאפשרויות, אלא אפילו את היחיד. וזה בוודאי לא יכול להועיל לעתיד החינוך.

תוויות: , ,

יום שני, 26 בינואר 2009 

עוד דוח ... ועוד ממצאים מרגיעים

בסיום שנת 2008 הופיע עוד דוח על בני נוער והסכנות ברשת. הדוח החדש הזה – Enhancing Child Safety and Online Technologies - הוכן על ידי ועדה מיוחדת תחת החסות של מרכז ברקמן לאינטרנט וחברה באוניברסיטת הרווארד. הדוח הוא עבודה משותפת של אנשי אקדמיה, של מספר גופים אינטרנטיים מסחריים, ושל נציגים של ארגונים הפעילים בתחום של בטחון הילד בסביבות מקוונות. ממצאי הדוח אינם צריכים להפתיע. זה איננו הדוח הראשון שמצביע על כך שהסכנות שעורבות לבני נוער באינטרנט אינן גדולות כפי שכלי התקשורת בדרך כלל נוהגים להציג אותן. אבל הדוח הוזמן על ידי היועצים המשפטיים של כלל המדינות של ארה"ב ולכן יש בו, אולי, חשיבות מיוחדת. ומה לגבי הממצאים?

הדוח קובע שהסכנות שעורבות לבני נוער באינטרנט היום אינן שונות במהות מהסכנות שעורבות להם בסביבות אחרות:
The Literature Review shows that the risks minors face online are complex and multifaceted and are in most cases not significantly different than those they face offline, and that as they get older, minors themselves contribute to some of the problems.
בפרק של הדוח שעוסק בסקירת הספרות המחברים מוסרים לנו שהתמונה שמצטיירת בציבור בנוגע לסכנות האינטרנט איננה תואמת את הממצאים של המחקרים שנערכים בנושא:
Although numerous studies are currently underway and much research is available to address online safety concerns, very few of the findings enter public or political discourse. This is unfortunate, because the actual threats that youth may face appear to be different than the threats most people imagine.
ומה הן הסכנות המרכזיות? לפי הדוח:
Bullying and harassment, most often by peers, are the most frequent threats that minors face, both online and offline.

הדוח המלא (278 עמודים) נמצא ברשת, וכמו-כן גם הדוח המקוצר המכיל את הממצאים העיקריים (5 עמודים). וכמובן, יש גם התייחסות בעיתונות. כתבה בוושינגטון פוסט מוסרת שהדוח "מעורר מחלוקת", וכראייה לכך היא מביאה את התגובה של היועץ המשפטי של מדינת דרום קרוליינה שטוען שהמסקנות מדאיגות ומטעות, ועשויות לגרום לתחושה בלתי-מוצדקת של בטחון, ולכן של רפיון, אצל הורים. טענה מעניית אחרת באה מג'פרי צ'סטר, המנהל של ה-Center for Digital Democracy שמציין שהדוח הוכן עם השתתפות פעילה של גופים שמפעילים רשתות חברתיות, ובמימונם. צ'סטר מדגיש שלאור זה אין שום הפתעה בממצאים:
They pay for a study, and it says there's no problem.
לארי מאגיד, אישיות מוכרת ופעילה מאד בארגונים לבטחון הילד (ולא רק בסביבות מקוונות), היה חבר בצוות שהכין את הדוח. הוא איננו עונה לטענה של צ'סטר, אבל בהתייחסות שלו לדוח באתר שלו הוא מדגיש שהוא משוכנע שהדוח אמין:
The task force report will have its critics, including possibly some attorneys general and others who feel that it underestimates the risk of online predators. ... But, based on the research presented to the task force, it appears that the vast majority of young people are savvy enough to avoid such encounters.
ולקראת היום הלאומי לאינטרנט בטוח (שהשנה יהיה שבוע המודעות לאינטרנט בטוח), זה מסר מאד מעודד.

תוויות:

יום ראשון, 25 בינואר 2009 

אשרי, מטומטם אני!

תומס הנסון, בבלוג Open Education, מכוון את קוראיו למאמר מאת מיכאל שוורץ, פרופסור למיקרוביולוגיה באוניברסיטה של וירג'ינגיה שכותב על The importance of stupidity in scientific research. שוורץ מספר על פגישה עם עמיתה לספסל הלימודים, דוקטורנטית שעזבה את לימודיה ולמדה משפטים במקום, ובהמשך נעשתה לעורכת דין מצליחה. שוורץ כותב שבפגישה המחודשת, אחרי לא מעט שנים, הוא שאל אותה למה היא עזבה את מסלול הדוקטורט:
To my utter astonishment, she said it was because it made her feel stupid. After a couple of years of feeling stupid every day, she was ready to do something else.
שוורץ מהרהר על האמירה הזאת, שתחילה נשמעה לו מוזרה מאד. הרי לדעתו הידידה שלו היתה תלמידה מבריקה. אבל בהמשך הוא מבין שאותו הדבר קרה גם לו – אבל משום מה, הוא חשב שמדובר במצב "טבעי":
Science makes me feel stupid too. It's just that I've gotten used to it. So used to it, in fact, that I actively seek out new opportunities to feel stupid. I wouldn't know what to do without that feeling. I even think it's supposed to be this way.
הוא מסביר שכתלמיד בתיכון הוא תמיד ידע את התשובות לשאלות שנשאלו, ולכן היה לו הגיוני שהוא ימשיך בתחום שבא לו כל כך בטבעיות. אבל הוא גילה שלימודים מתקדמים לא היו עניין של לדעת את התשובות, אלא של לא לדעת. והוא שם לב שלא רק הוא עצמו לא ידע, אלא שגם המנחים שלו לא ידעו. הוא כותב:
The crucial lesson was that the scope of things I didn't know wasn't merely vast; it was, for all practical purposes, infinite. That realization, instead of being discouraging, was liberating. If our ignorance is infinite, the only possible course of action is to muddle through as best we can.
לדעתו של שוורץ, מערכות חינוכיות אינן מפתחות את התכונה החשובה של "productive stupidity", היכולת להיות "ignorant by choice". הוא מסביר שהתכונה הזאת מאפשרת לנו לטעות ולעטות שוב, ולא להרגיש שמשהו לא בסדר כל עוד אנחנו לומדים משהו מהנסיון.

אני מניח שהנמשל די ברור, אבל הנסון, במאמרון שלו, לא משאיר מקום לספק. הוא כותב:
And it is interesting to note how strongly Schwartz contrasts with the proponents of NCLB and the high stakes testing movement that has swept our country in recent years.
אין ספק שחינוך אמיתי צריך לעסוק הרבה יותר בפיתוח התחושה שאנחנו לא יודעים, ובגלל זה שואפים לדעת, והרבה פחות בידיעת התשובות של שאלות במבחן.

תוויות: , ,

יום חמישי, 22 בינואר 2009 

עולמות וירטואליים במופ"ת

הכנס של מכון מופ"ת בתקשוב בחינוך ובהוראה עסק השנה בנושא "מורים, תלמידים, ועולמות וירטואליים". הוא אורגן כיום עיון של חמש הרצאות ופנל בסוף היום שפחות או יותר דן בכמה מהשאלות שעלו בהרצאות. אני יכול להבין את המניע לעסוק בנושא כזה – אחרי יותר מעשור של כנסים על תקשוב בחינוך, קשה כבר להתרגש מהצגת עוד אתר לימודי, מתיאור של עוד קורס מקוון, או מדיון על הכישורים המידעניים הדרושים אצל התלמידים של היום. צריכים נושא יותר נוצץ, ועולמות וירטואליים למיניהם (נדמה לי שכל המרצים הדגישו שסקונד-לייף איננו הסביבה היחידה, אם כי הוא היה היחיד שראינו) בהחלט תופסים את העין ואת הדמיון.

התוכנית שילבה בין דיווחים משולהבים מהשטח (הווירטואלי) ומהעתיד המתדפק על דלתנו, לבין הבעות של ספק לגבי הערך החינוכי של אותו עתיד שתואר. עם זאת, גם אלה שהביעו ספקות שהעולמות האלה יכולים לספק את סחורה חינוכית לא הביעו חשש מהם. לא הרגשתי שהיה דיון של ממש בין המחנות האלה (אם אכן יש כאן מחנות). במקום זה, כל אחד פשוט אמר אל דברו.

רוני אבירם טען שאחרי שלושים שנה של נסיונות בשילוב התקשוב בחינוך אנחנו צריכים לשאול מספר שאלות, והראשונה מהן היא האם התקשוב בחינוך הצליח. הוא ענה שבמידה רבה התשובה היא "לא", ולכן השאלה המתבקשת היא "מדוע?". וכמובן שהוא שאל מה כן צריכים לעשות כדי שבעתיד הוא כן יצליח. כל השאלות האלו טובות, ואין לי ספק שצריכים לשאול אותן. עם זאת, רבים מהמשתתפים בכנס אינם חדשים לתקשוב החינוכי בארץ, ואני בטוח שכולם שאלו את השאלות האלו בעבר (ובהווה) ואפילו השתתפו בדיונים רבים עליהן. אבירם גם תיאר שלוש גישות של שילוב התקשוב לתוך התרבות הבית ספרית: התעלמות (להמשיך כמו בעבר, אבל עם תוספת של טכנולוגיה), חיקוי (לייבא לתוך בית הספר מה שמלהיב מבחוץ), ו-תיעול (לרתום את היתרונות היחסיים של התקשוב למימוש מטרות העל של החינוך). התיאור הזה בהחלט משכנע, אם כי גם כאן אין חדש. מבחינתי, אם היה משהו חדש מתוך דבריו של אבירם, היה זה הטענה שאם המערכת תאמץ כלים חדשים כמו עולמות וירטואליים, היא עדיין יכולה לפעול לפי הגישות של התעלמות וחיקוי. עצם זה שמדובר במשהו חדש איננו הופך את מה שעושים איתו ל-"תיעול".

דוד פסיג תיאר את הקצב המסחרר של ההתפתחות בכוח המחשוב, ושל הטכנולוגיה באופן כללי. נדמה לי ששמענו את ההרצאה הזאת מספר פעמים בעבר, ובכל זאת הדברים די מלהיבים. בנוסף, לא ברור שאפשר לצפות שאחרי שנה או שנתיים מצב העתיד באמת השתנה באופן משמעותי. אין סיבה לצפות שהעובדה שהיום אנחנו טיפה יותר קרובים לצ'יפ קטן שיכיל את כל כוח החישוב של המוח האנושי מאשר היינו לפני שנה אומרת שההרצאה של פסיג צריכה להשתנות. בהתייחס למשמעות של עוצמת כוח המחשוב שהוא תיאר, פסיג הרי הכריז "אני לא חושב שיש אחד עלי אדמות שמבין מה זה אומר", ונדמה לי שלפחות בנוגע לחינוך הוא בהחלט צודק. יתכן שבעוד עשר שנים העולם יהיה שונה לחלוטין ממה שאנחנו מכירים היום, אבל בכלל לא ברור שמכך נובע שאנחנו יכולים לדעת כיצד צריכים לשנות את בית הספר של היום.

לפני חצי שנה שמעתי את ישע סיון מרצה על היכולת של עולמות וירטואליים דוגמת סקונד-לייף להשפיע על החינוך. ההרצאה של ישע בכנס מופ"ת היתה כמעט זהה להרצאה ההיא, וכמו שלא השתכנעתי אז, נשארתי ספקן גם הפעם. אם אני מבין נכון, ישע רואה את האפשרות של תמחור השירותים בסקונד-לייף כבסיס להצלחה חינוכית. הוא דיבר על הפוטנציאל האדיר שיש לסקונד-לייף מפני שיש בו ערך כלכלי ממשי. כמו-כן, הוא הזכיר את "התעשיה שלנו – תעשיית החינוך". הדגש הזה היה מורגש כבר משם ההרצאה – Real Virtual Worlds and the K12 Market. אני מודה שבתחומים מסויימים אני די שמרן, וקשה לי לחשוב על חינוך כתעשייה או כשוק. עדיין לא מצאתי את הקשר בין העולמות האלה ללמידה בית ספרית. הקשר הזה היה חסר, לדעתי, גם בדבריו של חנן גזית. כחלק מדבריו חנן נכנס לסקונד-לייף ואפילו פגש שם מישהו, בנסיון להעביר אלינו, הצופים, חלק מהחוויה של לשהות שם. אין לי ספק שיכול להיות מהנה מאד להסתובב בסביבה הזאת. כמו-כן, בניית נחלה שם בהחלט יכולה להיות חוויה לימודית אמיתית. עם זאת, אני, ונדמה לי שגם יתר הצופים, לא הבינו כיצד זה מתקשר לתהליכי למידה בית ספריים.

נדמה לי שדבריו של עוזי מלמד (שלא באו בסוף הכנס) יכולים להוות סיכום. עוזי הזכיר לנו שאפשר למצוא חיוב רב באפשרויות שעולמות וירטואליים פותחים עבור התלמיד. הם מאפשרים לו להתנסות בדימוי אישי שונה מהיום-יום, וכך להכיר את עולמו, ואת עצמו, מזוויות שונות וחדשות. הוא הדגיש שרוב העולם התרבותי שלנו הוא עולם "וירטואלי". אבל עסקנו במשחקי תפקידים הרבה לפני שהיה לנו אינטרנט בכיתה. עודדנו תלמידים לדמיין את עצמם מפליגים עם קולומבוס, או לתאר לעצמם כיצד חיים אנשים בארצות שהם מכירים רק מהמפה. כאשר קראנו סיפור השתדלנו שהתלמידים יזדהו עם הדמויות. כל אלה הם בוודאי פעולות חיובית, ועלינו לעודד אותם במערכת החינוך. אם דרך השהות בעולמות וירטואליים ממוחשבים נוכל להרחיב את ההזדהות הזאת, התלמידים שלנו בוודאי ירוויחו. אך משום מה לא נראה לי שזאת היתה המסקנה החינוכית שאליה מארגני הכנס שאפו כאשר הם בחרו להקדיש יום עיון לעולמות וירטואליים.

תוויות: , ,

יום שני, 19 בינואר 2009 

האם באמת נדע?

נציג דמוקראטי בכיר בקונגרס האמריקאי פרסם השבוע דוח שמכיל הצעות רבות לדרבון (אולי נכון יותר לכתוב "להצלת"?) הכלכלה האמריקאית. מדובר בתוכנית שמציעה להוציא 825 מיליארד דולר על מגוון תחומים – דיור, אנרגיה, תשתיות תחבורה, בריאות, וכמובן גם חינוך. קראתי את תקציר הדוח, אבל אינני בקיא בעניינים כלכליים ואינני בטוח שאני יודע לנתח את החלוקה המוצעת ולקבוע אם מדובר בתוכנית טובה או לא. ממה שאני הצלחתי להבין, הכוונה היא להוציא בערך 140 מיליארד דולר על חינוך – בניית בתי ספר, מלגות להשכלה גבוהה, עזרה לתלמידים עם צרכים מיוחדים, וגם מיליארד דולר לטכנולוגיה בחינוך. (הדוח מופיע במקומות רבים ברשת. אחד מאלה הוא כאן.)

למראית עין, מדובר בסכום מכובד מאד, סכום שיכול לתרום רבות לקידום התקשוב בחינוך. דרין דרייפר איננו כל כך בטוח. הוא הכין גליון אלקטרוני במסמכי גוגל שמכיל את מספר תלמידי בתי הספר בכל מדינה בארה"ב, ומחשב את האחוז של כלל התלמידים בכל מדינה. בהמשך, הוא מחשב עבור המדינה שלו, יוטה, את אחוז התלמידים במחוז בו הוא עובד. דרייפר פועל מתוך ההנחה שהסכום יחולק בין המדינות, ובין המחוזות במדינות, באופן שווה, התאם לאחוז התלמידים בכל מדינה. כמובן שזאת איננה הדרך שבה כספים מחולקים לפרויקטים לתקשוב, ובכל זאת, לשם ההמחשה נדמה לי שיש בה הגיון. לפי החישוב הזה, דרייפר מסיק שכל בית ספר במחוז שבו הוא עובד יקבל קצת יותר מ-$17,000. אולי לא מדובר בסכום זניח, אבל בוודאי לא סכום משמעותי שבאמצעותו אפשר באמת לקדם את התקשוב. אחרי רכישת עשרה מחשבים ושני לוחות "חכמים" בוודאי לא יישאר הרבה כסף לפרויקטים חינוכיים תקשוביים.

גם טום הופמן מתייחס לתוכנית הכלכלית הזאת, וגם בעיניו הסכום של מיליארד דולר שאמור להגיע לתקשוב דומה יותר לטיפה בים מאשר לסכום משמעותי. אבל הופמן גם שואל אם מערכות חינוך יידעו מה לעשות אם הכסף הזה אם וכאשר הוא יגיע אליהן. אם לשפוט לפי נסיון העבר, הוא לא אופטימי:
In tech investment, you need the right technology, and unfortunately, the last eight relatively fallow years in ed-tech investment and research and development have left us relatively unprepared to spend this money wisely. If this is all spent on products you see at the NECC vendor floor, it isn't going to add up to much. A lot of smartboards and clickers.
הופמן מנחש שהכסף יילך לרכישת חומרה, ולמרות שהוא היה מעדיף להשקיע אחוז מכובד ממנו בפיתוח יישומים על בסיס קוד פתוח, הוא גם מבין שיותר מחשבים בידיהם של תלמידים לא יכול להזיק. אבל נדמה לי שהוא צודק כאשר הוא מכריז שהבעיה איננה בסכום, אם גדול או קטן, אלא במערכת עצמה שאיננה ערוכה להשתמש בסכום כזה בתבונה. כפי שהוא כותב בכותרת המאמרון שלו:

תוויות: ,

יום ראשון, 18 בינואר 2009 

עוד אוריינות אחת, והמשך של ויכוח ישן

לפני כחודש כתבתי כאן (שוב) על מיכאל ווש, וציינתי שמדבריו בראיון איתו שעליו כתבתי התרשמתי שהוא מתגלה כמורה מסורתי למדי. הדגשתי שלא היתה בקביעה הזאת ביקורת, אלא רק התייחסות לעובדה שאחת הדמויות היותר מוכרות בנוף החינוך המתוקשב איננו קורא למהפכה בחינוך, אלא מנסה לקדם ערכים חינוכיים מאד נורמטיביים.

מה שמעניין בגישה של ווש הוא הנסיון לתת ביטוי לערכים חינוכיים נורמטיביים (אם כי, בוודאי גם קונסטרוקטיביסטיים) תוך כדי החתירה לנצל את הטכנולוגיות החדשות שעומדות לרשותנו. עדות לכך אפשר למצוא במאמרון בבלוג של ווש שהתפרסם לפני כשבועיים. שם ווש כותב על Participatory Media Literacy – Why it Matters.

בשלב הזה אפשר, כמובן, לשאול: "מה? שוב על אוריינויות?". אכן, בשבועות האחרונים כתבתי מספר פעמים על הנושא הזה, והתייחסתי רק לחלק קטן מהמאמרונים שקראתי בנושא. ללא ספק כמה מאלה היו חזרה על דברים שנכתבו כבר מספר פעמים, אבל היו גם כאלה שהעמידו את הנושא באור קצת אחר, ואלה ראויים להתייחסות גם כאן. גם אם אינני מתלהב מהכותרת "אוריינויות המאה ה-21" ושמות דומים, ברור לי שחשוב להמשיך להתייחס לנושא. וכך לגבי המיומנות הספציפית שעליה ווש כותב, אוריינות במדיה שיתופית.

בתקופה שאני הייתי תלמיד וסטודנט, וגם מורה מתחיל, הושם דגש על "קריאה" מעבר לטקסט מודפס, על אוריינות במדיה – בעיקר הצפייה בסרט ובטלוויזיה. אבל התוספת של "שיתופית" (או "משתפת") איננה רק חידוש לשוני. אחד המאפיינים החשובים של העולם שלתוכו הנוער של היום גדל הוא הקלות שבה הדיגיטאליות מאפשרת להם ליטול חלק בדיונים הציבוריים שמתרחשים סביבם. נדמה לי שיש הצדקה במונח כמו Participatory Media Literacy שמדגיש את החשיבות של הכרות לעומק עם כלים שמהווים תשתית לדיונים האלה. ווש מסביר היטב את הצורך בפיתוח המיומנות הזאת:
The surprising-to-most-people-fact is that students would prefer less technology in the classroom (especially *participatory* technologies that force them to do something other than sit back and memorize material for a regurgitation exercise). We use social media in the classroom not because our students use it, but because we are afraid that social media might be using them - that they are using social media blindly, without recognition of the new challenges and opportunities they might create.
בתוך הפיסקה הזאת אפשר למצוא לא רק התייחסות לחשיבות של ה-"אוריינות" הזאת, אלא גם אמירה חריפה בנוגע לתפקיד המורה. הרי, אם על פי רוב, אפילו במציאות הטכנולוגית הנוכחית, סטודנטים מעדיפים להיות לומדים פסיביים ולא ליטול חלק פעיל בחינוך של עצמם כפי שהטכנולוגיה מאפשרת, המערכת החינוכית חייבת לעזור להם להכיר ולהבין את היכולות של הטכנולוגיות האלו. כאשר ווש מדגיש את הצורך בשימוש במדיה משתפת בכיתה הוא בעצם מצהיר שהמערכת החינוכית אחראית להכשיר סטודנטים להיות אזרחים פעילים שמסוגלים להשתמש במדיה האלה בתבונה.

יש לזה, כמובן, השתמעויות חינוכיות די ברורות. במאמר ארוך יותר שווש פרסם ב-Academic Commons באותו שבוע של המאמרון בבלוג שלו, הוא מרחיב על ההשתמעויות האלו. כצפוי, הוא שם דגש חינוכי בתהליכים הבנייתיים. אבל באותו הזמן הוא איננו מתכחש לעובדה שהטכנולוגיה, והאפשרויות שהיא פותחת, מערערות שיטות הוראה קיימות:
This new media environment can be enormously disruptive to our current teaching methods and philosophies. As we increasingly move toward an environment of instant and infinite information, it becomes less important for students to know, memorize, or recall information, and more important for them to be able to find, sort, analyze, share, discuss, critique, and create information. They need to move from being simply knowledgeable to being knowledge-able.
ואולי החשוב ביותר, ווש מציין שהטכנולוגיות שעליהן הוא כותב משניות לתפיסה החינוכית שהן מבשרות:
It is this “spirit” of Web 2.0 which is important to education. The technology is secondary. This is a social revolution, not a technological one, and its most revolutionary aspect may be the ways in which it empowers us to rethink education and the teacher-student relationship in an almost limitless variety of ways.
יכול להיות שיש כאן בסך הכל חזרה נוספת על האמירה הדי נדושה שהפדגוגיה קודמת לטכנולוגיה. אני מודה שלא פעם אני שואל אם הקביעה הזאת כל כך מובנת מאליה כפי שרבים מאיתנו נוטים לחשוב. אבל בניסוחים של ווש אפשר להשתכנע שוב שהיא גם נכונה וגם חשובה.

תוויות: , ,

יום שישי, 16 בינואר 2009 

ואולי פשוט "שונה"?

לפני כחצי שנה ניקולס קאר פרסם מאמר בשם "Is Google Making Us Stupid?". במאמר קאר ציין שככל שהוא מרבה להשתמש באינטרנט, הרגלי הקריאה שלו משתנים כך שהוא מוצא שהוא איננו מצליח לקרוא ספרים או מאמרים ארוכים מתחילתם ועד לסוף, והוא חושש שהיכולת שלו לעקוב אחר טענה שמתפתחת מעבר דפים רבים נפגעת. באופן די צפוי, המאמר הפך ללהיט בבלוגוספירה, כאשר בלוגרים רבים ניסו ללמד סנגוריה על השימוש באינטרנט, ולהראות שהמצב שקאר מתאר איננו נכון. (גם אני כתבתי על המאמר.)

כמו דיונים רבים באינטרנט, היתה התייחסות ערה מאד למאמר לתקופה קצרה, ואז נושא אחר נעשה ללהיט התורן. השבוע, באתר של Discover Magazine, קרל זימר, סופר ועיתונאי מאד מוכר בענייני מדע, פרסם מאמר שבאופן די מוצהר מנסה להיות תשובה למאמר של קאר. זימר מנסה להראות "How Google Is Making Us Smarter". עיקר הטענה של זימר איננו חדש. הוא מצביע על מאמר משנת 1998 של אנדי קלארק ודייוויד שלמרס – "The Extended Mind", ומסביר שבאותו מאמר קלארק ושלמרס תיארו את הבסיס להבנה של כיצד האינטרנט מסייע ליכולות הקוגניטיביות שלנו. הם טענה שלסביבה תפקיד פעיל בהפעלת תהליכים קוגניטיביים. (זימר מייחס ראשוניות לקלארק ושלמרס, אבל הם מציינים שהם עצמם ינקו מתפיסות כמו situated cognition שפרחו עשור לפניהם. זימר עצמו מזכיר את הטענה של סוקרטס, שצוטטה בדפים האלה בעבר, שהכתיבה, במקום להרחיב את הדעת, תגרום לבני אדם לשכוח, וזה כמובן דוגמה די עתיקה לדרך שבה הטכנולוגיות שלנו משפיעות על דרכי החשיבה שלנו.) זימר טוען שהאינטרנט, והיכולת להגיע במהירות ובקלות לפריטי מידע רבים, יוצרים הרחבה של הידיעות שאנחנו מחזיקים בתוך הראש, וכך משפיעים על היכולות שלנו לדעת:
We tend to think of the mind as separated from the world; we imagine information trickling into our senses and reaching our isolated minds, which then turn that information into a detailed picture of reality. ... In fact, the mind appears to be adapted for reaching out from our heads and making the world, including our machines, an extension of itself.
זימר איננו מתכחש לבעיות שנובעות מכך שאנחנו מוצפים במידע. הוא בהחלט רואה בכך בעיה. אבל הוא משוכנע שהטכנולוגיה יכולה לסייע גם בזה:
There’s no point in trying to hack apart the connections between the inside and the outside of the mind. Instead we ought to focus on managing and improving those connections. For instance, we need more powerful ways to filter the information we get online, so that we don’t get a mass case of distractibility.
העובדה שחצי שנה אחרי שהמאמר של קאר התפרסם הוא ממשיך לעורר הדים בוודאי מוכיח שהוא נגע בנקודה מאד רגישה. ואכן, גם רבים מאלה שלא הסכימו איתו לא פסלו את טענותיו לחלוטין. אל פי רוב אני נוטה להזדהות עם זימר יותר מאשר עם קאר. אבל יש משהו מוזר בעצם הוויכוח עצמו, ונדמה לי שאנשי חינוך יכולים להיות אלה שמזהים את הבעייתיות הזאת. ללא ספק הטכנולוגיות שלנו משפיעות על היכולות הקוגניטיביות שלנו. הכלים שעומדים לרשותנו משנים אותנו, כמו שהספר שינה אותנו לפני 500 שנה. אבל אין זה אומר שכל מה שאנחנו יכולים, או צריכים, לדעת היום נרכש רק דרך התחברות למנגנוני מידע אדירים שנמצאים מחוץ לראש של האדם. היכולת לשלוף מידע במהירות וביעילות איננה שוללת את הצורך לבחון נושאים לעומק, או את היכולת לעקוב אחר טענה ממושכת ומורכבת. משום מה אנחנו חשים שעלינו לבחור בין שתי אפשרויות, במקום לנצל את הטוב שבשתיהן. גוגל איננה הופכת אותנו לטיפשים, ואפילו אם היא יוצרת תשתית שעליה נוכל להיות יותר חכמים, לא מדובר ב-"חכם יותר" אלא ב-"חכם אחר", ובחינוך אנחנו מעוניינים לפתח כמה שיותר דרכים לדעת ולהבין.

תוויות: , ,

יום חמישי, 15 בינואר 2009 

יש, כנראה, מטלות שאינן משתנות

עוזי מלמד נוהג להסביר שלמידה מידענית מתאפיינת בחיפוש אחר תשובה לבעיית אמת שפתרונה תלוי במידע. נזכרתי בטענה הזאת של עוזי כאשר קראתי מאמרון קצר של ויל ריצ'רדסון שהתפרסם השבוע – מאמרון שמנוסח כדו-שיח בינו לבין בתו שלומדת בחטיבת ביניים.

ריצ'רדסון מוצא את עצמו במצב טיפה מוזר. הבת שלו מנסה לשכנע אותו שהיא זקוקה לטלפון סלולארי משלה, אבל הוא איננו רוצה להכנע לשידוליה. בהמשך, בתשובה לשאלה מה קרה באותו יום בבית הספר, היא מסבירה שהיא מבואסת מפני שעליה לכתוב חיבור עם טיעוני שכנוע. ריצ'רדסון טיפה משתעשע ורומז לה שהנה, יש לה הזדמנות לכתוב חיבור שישכנע אותו שהיא זקוקה לטלפון סלולארי. אבל הבת משיבה שזאת איננה אופציה – עליה לבחור נושא מתוך רשימה נתונה. ריצ'רדסון עצמו מתבאס כאשר הוא מגלה שמתוך הרשימה המוצעת היא בחרה בלמה תלבושת אחידה לא צריכה להיות חובה בבית הספר.

מספר די רב של פעמים שמעתי את ההגדרה של עוזי מלמד, וכל פעם שאלתי את עצמי אם בכלל יתכן דבר כזה "בעיית אמת" במסגרת של מטלה בית ספרית. יש משהו מלאכותי בעצם הרעיון של בית ספר – מסגרת שמפרידה בין הלומד לבין חיי היום-יום על מנת לבנות סביבה שמאפשרת למידה מונחית. אינני טוען כאן שיש משהו פסול במלאכותיות – ההפך הוא הנכון. לפעמים המלאכותיות הכרחית על מנת שהתלמיד יוכל לרכוש הרגלי למידה, כדי שהוא יתפתח באופן שיטתי. החיים עצמם הם אולי בית הספר הטוב ביותר, אבל לא תמיד קל ללמוד מהם. קצת מלאכותיות איננה מזיקה על מנת לאפשר למידה מסודרת והדרגתית. אבל בתוך המסגרת המלאכותית הזאת הנסיון ליצור "בעיית אמת" נראית לא פעם כמאולצת.

אבל אפילו בסביבה מאולצת, היה נדמה שמורים יהיו מעוניינים לעודד את תלמידיהם לכתוב חיבור עם טיעוני שכנוע על נושא שבאמת קרוב לליבם. תלמיד שיפעיל את כישוריו המידעניים על מנת למצוא את הטיעונים הטובים ביותר כדי לשכנע את הוריו לקנות לו טלפון סלולארי בוודאי ירוויח יותר ממטלה כזאת מאשר תלמיד שיחזור בפעם המי יודע כמה על הטיעונים בנושא לעוס כבר שנים כמו תלבושת אחידה.

הבלוג של ויל ריצ'רדסון עוסק בעיקר בנושאים הקשורים לכלי Web 2.0 בחינוך. אבל באופן די עקבי בשנה האחרונה הוא מתמקד יותר ויותר בתהליכי למידה באופן כללי, ובצורך בשינוי מהותי בדגשים של מערכת החינוך. מהדיווח שלו על מטלת הכתיבה של בתו, אפשר להבין למה הוא חש את הצורך בשינוי הזה במיקוד.

תוויות: ,

יום שלישי, 13 בינואר 2009 

בין אוריינות מסורתית לאוריינות טכנולוגית

בעולם התקשוב החינוכי שוב ושוב עולה השאלה של כיצד עלינו להקנות מיומנויות מחשב, אם בכלל. יש הטוענים שהמיומנויות האלו נרכשות תוך כדי שימוש ולכן אין צורך בתוכנית מפורטת. מנגד, אחרים טוענים שרק על ידי הקנייה מסודרת ניתן לבנות תשתית איתנה שעליה תלמידים יוכלו להמשיך להשתמש במחשב בצורה יעילה. מי שאיננו רואה צורך בהקניה שיטתית מזכיר שילדים לומדים ללכת ולדבר ללא הדרכה פורמאלית. לדעתם, המחשב הוא חלק בלתי-נפרד מחיינו היום-יומיים, ותלמידים יונקים את היכולת להשתמש בו כמו שהם יונקים שפה. לעומתם, מי שדוגל בהקניה מסודרת טוען שהעובדה שתלמידים יודעים לשחק במשחקי מחשב איננה אומרת שהם גם מסוגלים להשתמש בכלי הזה ביעילות בסביבה הלימודית.

במידה רבה, הוויכוח הזה דומה לוויכוח סביב רכישת מיומנויות הקריאה. גם שם יש כאלה שטוענים שעל מנת שתלמידים ילמדו לקרוא צריכים קודם כל להקנות להם מיומנויות פענוח, ורק על גבי התשתית הזאת אפשר יהיה לצפות שהם יהפכו לקוראים שפותחים ספר ומבינים את מה שהם קוראים. ולעומתם יש הטוענים שיותר מכל דבר אחר, כדי שתלמידים ילמדו לקרוא הם חייבים להיות בסביבה שמעודדת ומכבדת את הקריאה, סביבה שמעניקה הזדמנויות של קריאה מהנה. לפני מספר ימים, בעקבות מאמר מאת סטיבן קראשן שהיא קראה, סילביה מרטינז הרהרה על הדמיון בין הוויכוח סביב הקריאה לבין הוויכוח סביב הקניית מיומנויות מחשב. קראשן הוא מומחה בתחום האוריינות ורכישת הקריאה. הוא דוגל במה שהוא מכנה Free Voluntary Reading – פרקי זמן בבית הספר (ואני מניח גם בבית) שפשוט מוקדשים לקריאה – כל מה שהתלמיד רוצה לקרוא. מרטינז מסכמת את התפיסה הזאת במשפט פשוט:
You give kids books, and time to read them, and they read.
מרטינז כותבת שכאשר היא קראה על הגישה של קראשן הדהד אצלה הדמיון בין הגישה הזאת לגישה הקרובה לליבה בנוגע לרכישת מיומנויות מחשב:
It struck me as I looked at this list that it’s a lot like what I believe about children and computers: that student choice, plus time for unstructured access to lots of different computing experiences is crucial to developing literacy and fluency with computers. My vision includes a teacher or mentor modeling passion, collaboration, interest in the subject, and offering experiences that challenge students without coercion, tricks, or rankings.
למרות הדמיון, מרטינז גם מציינת שאין חפיפה מלאה בין שני התחומים. היא מכירה בעובדה, למשל, שמתן זמן חופשי לתלמידים להקליק מווידיאו לווידיאו ביו-טיוב איננו מפתח מיומנויות מחשב באותה מידה שהקריאה בספרי קומיקס מסוגלת לחזק את מיומנויות הקריאה. היא שואלת את עצמה כיצד נוכל לזהות "אוריינות טכנולוגית" אצל תלמיד:
What is it that the student is doing that’s equivalent to reading? If you show language literacy by reading and writing, you show technology literacy by ... what? Computing? Touching a mouse? Technologizing?
כיאה לכתיבה לבלוג, מרטינז מודה שהשאלות שהיא שואלת בעקבות קריאת המאמר של קראשן אינן אלא הרהורים – חשיבה לתוך הבלוג, נסיון להבהיר לעצמה את המרכיבים של "אוריינות טכנולוגית", ולנסות להבחין כיצד היא דומה או שונה מהאוריינות המוכרת של ידיעת קרוא וכתוב. היא מודה שהיא לא מצליחה לגמרי, ואני חייב להסכים איתה. יכול להיות שפשוט מדובר במטפורה שאיננה מתאימה. יכול להיות שהשוני בין שתי המיומנויות עולה על הדמיון, ומהשוואה לרכישת הקריאה אין הרבה שאפשר ללמוד על רכישת מיומנויות טכנולוגיות. ובכל זאת, יש בנסיון הזה של מרטינז חשיבה בכיוון שנראה לי ראויה להמשך.

תוויות: , ,

יום שני, 12 בינואר 2009 

מעז יוצא מתקתק?

אם לפני כעשור, בתקופה הראשונה של הפריחה האינטרנטית, אוניברסיטאות ומכללות הביעו התעניינות רבה בקורסים מקוונים ועודדו מרצים ללמד קורסים כאלה, בשנים האחרונות ההתלהבות הזאת דעכה. אפשר אפילו להגיד שיש דריכה במקום בפיתוח הקורסים האלה. מרצים חלוצים עדיין מלמדים דרך האינטרנט, וממשיכים להתנסות בהוראה באמצעות כלים חדשים, אבל מרצים חדשים אינם מביעים התעניינות רבה בקורסים האלה. ולא רק במצרים מדובר – גם אצל הסטודנטים אין ביקוש גדול לקורסים מקוונים. הנהלות המוסדות להשכלה גבוהה לא מוותרים על הקורסים האלה, אבל הן גם לא מרבים לעודד אותן כמו פעם. עם השנים הקורסים המקוונים מתמקמים אי-שם בתוך ההיצע של המוסדות – עוד אופציה ללמידה, אבל לא הרבה יותר מזה.

אבל העלייה הגדולה במחירי הדלק, והמשבר הכללי באופן כללי, גורמים להתעניינות מחודשת בקורסים מקוונים. פתאום, כאשר הנסיעה לקמפוס נעשית יקרה מאד, כדאי ללמוד דרך האינטרנט. גם אם סטודנטים לא מתלהבים מהאפשרות של קורס מקוון, מבחינה כלכלית ברור שכדאי להם לנסות ללמוד בדרך הזאת.

אוהדי הלימוד המקוון מוצאים בזה קרן אור. הנה, אם לא מאהבת מרדכי, אז לפחות משנאת המן, שוב מעודדים קורסים מקוונים. ואכן, יש בכך מידה של הגיון. אבל כאשר סטודנט מחליט ללמוד מהבית בקורס מקוון התמונה שיש לו בראש איננה בהכרח תואמת את התמונה שיש אצל אוהדי הלימוד המקוון, אצל אלה שבונים את הקורסים האלה. על פי רוב הסטודנט מתאר לעצמו קורס בהתכתבות. הוא מצפה שיהיה עליו לקרוא פרקי קריאה המוגשים לו (מבלי שהוא יצטרך לגשת לספריה), ואז יהיה עליו להגיש עבודה. לעומת הסטודנט, חלוצי הלימוד המקוון חולמים על תהליכי למידה דינאמיים ואינטראקטיביים. הם מקווים ליצור קהילה לומדת שצומחת מהשימוש המקורי בכלים אינטרנטיים חדשים. הם מצפים ליצור חוויה לימודית ייחודית. עדיין מוקדם מדי לדעת, אבל אפשר לצפות שצפויה להם אכזבה כאשר הסטודנטים לא יענו בחיוב לחוויה הלימודית שמוצעת להם.

ואצלנו? מחירי הדלק כבר גבוהים מאד. עליה נוספת לא תיצור מצב חדש שיצריך שינוי בהסדרי הלימוד של סטודנטים. לעומת זאת השבתת הלימודים בקמפוסים בדרום הארץ בעקבות ירי הטילים כן יוצרת מצב חדש. והמצב החדש הזה, כמו עם מחירי הדלק, יוצר את הצורך בלימוד באמצעות האינטרנט. לכאורה מדובר בשעתה היפה של הלימוד המקוון. הטכנולוגיה, הרי, קיימת. אפשר להפעיל דרכה יחידות לימוד שיאפשרו לסטודנטים ללמוד מבלי להגיע לקמפוס, וכך נוכל להוכיח את הכדאיות של האינטרנט בהשכלה הגבוהה.

יכול להיות שזה קורה, אבל מהמקום שממנו אני צופה על המתרחש אינני אופטימי. ההנהלות מבקשות מהמרצים להכין יחידות לימוד אינטרנטיות שאליהן הסטודנטים יכולים להגיע מבלי לצאת מהבית, ולא מעט מרצים נענים לאתגר. אבל התוצאות דלות וחסרות מעוף. אפשר, כמובן, להבין את זה. למי יש ראש לבניית יחידת לימוד אינטראקטיבית? בקושי יש כוח לשלוח לסטודנטים מאמר לקריאה והנחיות לסכם אותו. וספק אם לסטודנטים יש השקט הנפשי לעשות את המוטל עליהם. כל זה מובן ומוצדק. לא מדובר בתירוצים, אלא במציאות. ובכל זאת, אני חושש שהתוצאה תהיה שהמרצים שמתנסים בדרך הזאת לא ימצאו שום ייחוד בלימוד המקוון, אלא יתרשמו שמדובר בסך הכל בשיעורים בהתכתבות. וכאשר נגיע לימים רגועים יותר, וננסה לשכנע את המרצים להמשיך להתנסות בקורסים מקוונים, התמונה שתהיה להם בראש תהיה של אותה למידה מרחוק שאפשר לקיים באמצעות דואר ישראל. ספק אם מרצה ירגיש שיש טעם להשקיע בבניית קורס כזה, במקום פשוט להמשיך בקורסים פנים אל פנים. אני מקווה שאתבדה, אבל אני חושש שזה לא יקרה.

תוויות: ,

יום שבת, 10 בינואר 2009 

יש גם אפשרות שלישית

לא צריכים לחפש תירוצים לעסוק ברפלקציה – על פי רוב היא באה לבד, ובאופן טבעי. אבל לא פעם, פתיחת שנה אזרחית חדשה מהווה הזדמנות לבחון עד כמה אנחנו מתקדמים לקראת המטרות שהצבנו לעצמנו. טים סטאמר עורך בדיקה קצרה כזאת השבוע.

הזרז להרהור של סטאמר (הפעם) הוא מסמך קצר ששותפה שלו לעבודה מצאה השבוע. המסמך נכתב לפני כמעט עשור, ונועד לעזור למנהלי בתי ספר להבין ולהעריך כיצד טכנולוגיות שונות משולבות לתוך הכיתות שלהם.

סטאמר איננו מפרסם את המסמך עצמו, אבל הוא מציין שכאשר הוא קורא אותו היום הוא מתרשם שהוא עדיין תקף - כמעט במלואו. וזה מביא אותו לשאלה חשובה:
Were we that forward thinking a decade ago or have we just made so little progress in that time?
כצפוי, התשובה שלו איננה חד משמעית. הוא כותב שהוא מעדיף לחשוב שמדובר במקרה הראשון – שאכן הראייה שלו אז היתה מאד מתקדמת. אבל הוא גם חושש שאולי מדובר במקרה השני – שמעט מדי השתנה במשך העשור האחרון.

ככל שאני חושב על השאלה הזאת אני מתקשה להחליט לגבי התשובה. אבל זה איננו רק מפני שאינני יודע איזו משתי האפשרויות משקפת את המציאות, אלא גם מפני שאני חש שהן אינן האפשרויות היחידות. אין לי ספק שהיתה התקדמות רבה. המחשבים והאינטרנט משולבים עמוק לתוך בתי הספר היום, ויותר ויותר כלים בעלי פוטנציאל חינוכי רב נמצאים בידי המורים. אבל לצד ההתקדמות הזאת אנחנו מגלים שהדרך אל שילוב חינוכי אמיתי של המחשב והאינטרנט לתוך תהליך הלמידה מורכבת ומסובכת יותר מאשר פעם תיארנו לעצמנו. כן, ראינו אז לרחוק, אבל אנחנו גם התקדמנו המון. אנחנו פשוט מגלים שהדרך הרבה יותר ארוכה מאשר חשבנו.

תוויות:

יום חמישי, 8 בינואר 2009 

צריך או לא צריך?

כיאה לתחילת השנה האזרחית, לוסי דה-לה-ברר סוקרת השבוע בבלוג Infinite Thinking Machine את רשימת ההבטחות שלה לעצמה בתחום התקשוב בחינוך משנת 2007. היא כותבת שהרשימה שלה נועדה להבטיח ש:
no child was left behind in a digital age
מדובר, ללא ספק, במטרה ראוייה. דה-לה-ברר כותבת שבמספר מאמרונים עתידיים היא מתכוונת לבדוק עד כמה ההבטחות שלה לעצמה מלפני שנתיים התגשמו. המאמרון הראשון מוקדש להבטחה לעדכן רשימת קישורים לאתרים שמפתחים כישורי הקלדה עיוורת, ולקדם את ההקלדה העיוורת אצל כל התלמידים.

עד לפני שנה או שנתיים, הייתי מריע בקול לקריאת הבטחה כזאת. פעמים רבות מדי ראיתי תלמידים (ומבוגרים) שאינם מצליחים להביע את עצמם בסביבה הדיגיטאלית מפני שזמן רב מדי מתבזבז באיתור האותיות המבוקשות על המקלדת. (החלום של הקלדת טקסט בקצב המחשבה, ראוי ככל שיהיה, נראה לי כבלתי מציאותי לחלוטין.) נכון שאצל רבים מאותם תלמידים קצב הכתיבה בעפרון על נייר גם איטי למדי. אבל נדמה לי שדה-לה-ברר צודקת כאשר היא טוענת שהדרישה לכתוב טקסטים יותר ויותר ארוכים גדלה כל הזמן, ואצל תלמידים שאינם רוכשים את ההקלדה העיוורת הפער בין מה שנדרש ומה שהם מסוגלים לעשות הולך וגדל. לכן, קל לי להזדהות עם דה-לה-ברר כאשר היא כותבת שהיא תמשיך להנחות מורים בדרכים לפיתוח כישורי הקלדה:
I'm going to continue to mentor our new generation of elementary teachers in the technique of teaching keyboarding – so that no child gets left behind in an increasingly digital world because they can't keyboard....
ההצהרה הזאת של דה-לה-ברר מופיעה אחרי שהיא מציינת שהיא מכירה את הטענה שבימינו מיומנות ההקלדה נרכשת באופן "טבעי", ללא צורך בהדרכה מיוחדת. דה-לה-ברר אינה מקבלת את הטענה הזאת. אני, לעומתה, כבר אינני בטוח לגביה. בשנים האחרונות צפיתי באצבעות של תלמידים רבים שללא שום הכשרה פורמאלית מצליחים להקליד בקצב משביע את הדעת.

בנוסף, וכפי שציינתי כאן בעבר, כלל לא בטוח שהמקלדת הסטנדרטית של היום תאריך ימים בתור האמצעי הנפוץ ביותר ליצירת טקסט דיגיטאלי. אינני מכיר תוכניות לימודים שמלמדות את השימוש במקשים של הטלפון הסלולארי להקלדת טקסט, אך משום מה, תלמידים מצליחים לשלוח מסרונים בקצב מרשים ביותר. יכול להיות ששעות שיוקדשו להוראת ההקלדה העיוורת יתגלו כמבוזבזות כאשר אמצעי אחר, או סדר אחר של המקלדת, יהפוך לסטנדרט. וחשוב לזכור את הלקח של הצלחת המסרונים - כאשר יש לתלמיד משהו שהוא באמת רוצה להגיד, הוא כנראה מסוגל לרכוש את המיומנות שמאפשרת לו לעשות זאת.

לוסי דה-לה-ברר מבטיחה לעצמה להמשיך לפתח את מיומנות ההקלדה של תלמידים. נדמה לי שאני, שעדיין קשור (אפילו רגשית) למקלדת הסטנדרטית, ולהקלדה עיוורת, צריך להבטיח לעצמי לבחון את החלופות.

תוויות:

יום שלישי, 6 בינואר 2009 

כמו שצריך

היה צפוי שבשעה שבה ילדי הדרום נאלצים לשהות בבית, גורמים אינטרנטיים רבים יפתחו את האתרים שלהם לשימוש חופשי. כמובן שהעובדה שזה היה צפוי איננה אומרת שאין זה צעד מבורך. זה בהחלט ראוי להערכה. הרשימה ארוכה, ואינני רוצה להעליב אף אחד בכך שלא אזכיר אותו כאן. לא בדקתי את כל האתרים (קיבלתי רשימה נאה מאד מהמועצה האיזורית שלנו, והרשימה באתר משרד החינוך מקיפה מאד). המבחר גדול: יש אתרים שהשימוש בהם בימי רגיעה כרוך בתשלום שכעת פתוחים, יש מערכות שיעורים קיימות שבהן תלמידי הדרום מוזמנים להשתתף, ויש אתרים טובים שהגישה אליהם חינם כל השנה, ועכשיו יש הזדמנות להכיר אותם יותר מקרוב.

אני מניח שעל פי רוב אין באתרים האלה חומרי למידה שהוכנו במיוחד לימים האלה. הם פשוט פונים אל התלמידים שבימים אלה אינם מגיעים לבתי הספר ומזמינים אותם לנצל אתרים לימודיים קיימים (וגם, כמובן, למלא את הזמן בצורה חינוכית). ממה שאני ראיתי, רוב ההפניות באות ללא הסבר, או עם הסבר מינימאלי – תלמידים (או הורים) שמקליקים אל האתרים האלה צריכים לבחון בעצמם אם האתר שאליו הם מגיעים כדאי, או עונה על הצרכים שלהם. פירוט נרחב יותר היה רצוי, אבל אפשר להבין שבשעת חירום יותר חשוב להפיק אתר הפניות בזריזות מאשר להשקיע שעות רבות בבניית אתר שמביא פירוט על כל קישור וקישור.

מתוך כל ההיצע הזה, מקור אחד בולט במיוחד בעיני. אין זה מפני שהוא אתר מושקע ונוצץ מבחינה גראפית. מדובר, דווקא, באתר מאד פשוט. המגמה לטכנולוגיות מתקדמות בחינוך באוניברסיטת חיפה פתחה ויקי המוקדש ל-פעילויות לעוטף עזה. הוויקי מכיל הפניות למגוון רחב מאד של אתרים – כולל רוב האתרים החינוכיים שמופיעים ברשימות האחרות, ועוד הרבה הצעות לפעילות "לימודית" לכל הגילאים. גם כאן הפירוט דל מדי. יש הפניות עם פירוט של משפט או שניים, ויש הפניות שאין לידן שום הסבר או פירוט. ללא ספק, יש טעם בהרחבה.

אבל זה בדיוק מה שמבדיל בין הוויקי הפשוט הזה, לבין הרשימות האחרות. עורכי הוויקי (הסגל והסטודנטים במגמה) מזמינים את המבקרים לעזור:
כל אחד יכול להשתתף ולהוסיף פעילויות ומידע משלו.
אני בדקתי את האתר הבקר. מאז ועד הערב רק חופן דפים שונו, אם כי הדף הראשי קיבל מתיחת פנים די מלאה. מנסיון העבר, סביר להניח שרק מעטים מהמבקרים בוויקי יבחרו להוסיף, או לערוך, את ההפניות (נכון לעכשיו, התרומה שלי מאד זעירה). אבל התשתית קיימת, וזה הייחוד של הרשימה הזאת. גם הרשימות האחרות קמו על מנת ליידע את הציבור לגבי אתרים לימודיים, אבל בניית רשימה על תשתית של ויקי פתוח מאפשר לציבור להוסיף ולהרחיב. אפשר לקוות, כמובן, שלא יהיה צורך באתר כזה לימים רבים. ובכל זאת, יש כאן דוגמה משכנעת לערך של ויקי, ושימוש נבון בו.

תוויות:

יום ראשון, 4 בינואר 2009 

ושוב על שינון?

לפני חודש התייחסתי כאן לשאלה האם בעידן האינטרנט יש חשיבות לשינון בתהליך הלמידה. הנושא עלה לדיון בעקבות ספרו החדש של דון טפסקוט, שצוטט בכתבות לקראת פרסום ספרו החדש. כצפוי, טפסקוט טען שבעידן של גוגל אין כבר צורך בשינון עובדות. טענתי אז שמדובר בעצם בויכוח סרק מפני שבימינו (ועוד הרבה לפני האינטרנט) מעטים הם אנשי החינוך שרואים בשינון אמצעי מרכזי לקידום הלמידה. העלאת טענה כזאת מצביעה על ניתוק משמעותי מחלק גדול מהספרות החינוכית המקובלת היום – ולא רק של היום, אלא של לפחות דור שלם.

אותה מאמרון קישרה לכתבה באתר של הטיימס הלונדוני. והנה, גיליתי שבאותו שבוע עוד עיתון/אתר בריטי פרסם כתבה מאד דומה. הכתבה הזאת, בטלגרף הבריטי, מוזכרת במאמרון בבלוג Open Education שהופיע לפני יומיים. כמו בכתבה בטיימס, גם הכתבה בטלגרף מצטט את טפסקוט – כולל אותם משפטים שבהם הוא מזכיר את קרב הייסטינגס:
It is enough that they (התלמידים) know about the Battle of Hastings, without having to memorise that it was in 1066. They can look that up and position it in history with a click on Google.
שתי כתבות בשני אתרים בריטיים (שבוודאי התבססו על אותו מקור) אינן הופכות את הטענה של טפסקוט לאמת. אבל הן כן מצביעות על מגמה, ותומס הנסון, בעל הבלוג Open Education, כמעט איננו מעז להתווכח עם המגמה הזאת. הוא מציין שאין ספק שחשוב להתמקד בכישורי חשיבה מסדר גבוה, ופחות בשינון. ובכל זאת, הוא איננו מוכן לוותר לחלוטין על השינון. הוא מביא את הדעה של הגוף הבריטי שמטפל בסטנדרטים בחינוך (Ofsted):
Ofsted has reported that pupils' knowledge and understanding of key historical facts is not good enough to enable them to "form overviews and demonstrate strong conceptual understanding".
למען האמת, אין הרבה חדש בטענה הזאת. אם לא היינו ברדיפה מטורפת אחר היצירתיות והגישה של "הכל נמצא באינטרנט", היינו עוצרים רגע ומודים שעל מנת לחשוב באופן יצירתי, על מנת לזהות קשרים בין עובדות היסטוריות שונות, עלינו להכיר את העובדות הבסיסיות. אם לתלמיד אין תמונה בראש של כלי הנשק שהיו בשימוש בזמן קרב הייסטינגס, או מי היו היריבים בקרב הזה, הוא איננו יכול להבין את חשיבות הקרב. ואם הוא כן מכיר את הרקע, התאריך עשוי להיות פרט שדי קל לזכור, פרט שאפילו עוזר לו לזכור היבטים נוספים של הקרב. לפי טפסקוט מספיק "לדעת על" הקרב, ואין צורך לזכור את התאריך המדוייק שבו הוא התרחש. אבל אין צורך להיות בין חסידי השינון כדי להבין שהחשיבה הגבוהה שלנו פועלת באמצעות ידיעות, ולא במקומן. כפי שניסח זאת סימור פפרט לפני כמעט 40 שנה:
You can't think about thinking without thinking about something.
אלה מאיתנו שדוגלים בפתיחות למקורות שביסוד הפנייה לאינטרנט בסביבה החינוכית חייבים גם להכיר בעובדה שהמקורות האלה מציפים את התלמיד, אבל אינם בהכרח מציעים לו יסודות מארגנים. במציאות החדשה הזאת אי אפשר לצפות שהתלמיד יידע לארגן את המידע הרב סביבו או שהוא יהיה מסוגל להפיק מהמידע הזה תובנות. באותה מידה שאין ערך לעובדות תלושות שהתלמיד נדרש לשנן, כך גם אין ערך בליקוט עובדות בלי יסוד מארגן. הכתבה בטלגרף מצטט את טפסקוט:
Children are going to have to reinvent their knowledge base multiple times. So for them memorising facts and figures is a waste of time.
אבל למרות ששני המשפטים האלה סמוכים זה לזה, אין קשר הגיוני ביניהם. אם התלמיד איננו רוכש עובדות, הוא איננו יכול ליצור knowledge base ראשוני, לא כל שכן, להמציא אותו מחדש. טפסקוט מדגיש את חשיבות ה-"הבנה", הוא דוגל בידיעת "למה דברים הם כמו שהם". בכך הוא מעמיד את שינון התאריכים כאילו שהוא מנוגד להבנה. אבל בסביבה חינוכית אופטימאלית, השניים משלימים זה את זה. זאת בעצם הגישה שהנסון (שבוודאי איננו מהפכן חינוכי) מאמץ:
Clearly, teachers should emphasize rote learning less and replace the time spent on memorization with a greater focus on the need for higher order thinking skills. But it is not entirely clear that dismissing all forms of rote learning will in fact make students stronger in the long run.
מה שמוזר בניסוח הזה הוא שמדובר בגישה מאד הגיונית. אך משום מה, במציאות של "חדשנות" שטפסקוט מבקש ליצור, היא נראית כמיושנת ומנוגדת לקידמה. למען האמת, קל להתפתות לגישה הזאת, אבל זה בוודאי לא חינוכי.

תוויות: , ,

יום חמישי, 1 בינואר 2009 

לפתוח את השנה עם מיומנויות המאה ה...?

כבר מספר פעמים בעבר ציינתי שכאשר אני שומע את המילים "אוריינויות המאה ה-21" אני מרים גבה, ושואל אם באמת מדובר במשהו חדש. לעתים קרובות מדי אני מתרשם שלא מתייחסים למילות הקסם האלה מספיק בספקנות. לפני כשבועיים קליי בורל קישר למאמרון של בן גריי שאיתו כן יכולתי להזדהות. גריי כתב:
The Partnership for 21st Century Skills believes demonstrating originality, communicating, being open and responsive, acting on creative ideas, utilizing time efficiently, accessing information, etc. are all 21st Century Skills. I’d retort that in reality, these skills have always been in existence and of the utmost importance. They don’t need to have the 21st Century moniker on them to make them significant.
אינני מכיר את בן גריי, או את הבלוג שלו, אבל שמחתי לקרוא את דבריו של עוד מישהו שמחזיק בדעה הזאת. וזאת היתה, כמובן, גם הגישה של בורל. אבל בהמשך המאמרון שלו, בורל מרחיב על הנושא ושואל את עצמו אם בכל זאת יש מיומנויות שאפשר לזהות אותן כחדשות. המסקנה שלו היא מיומנויות הקשורות לאינטרנט:
The only uniquely “21st century literacies” I can think of involve the web.
לדעתו, היכולת להעריך מהימנותו של מידע היא חדשה מפני שהיום אנחנו פוגשים כמויות אדירות של מידע שלא עברו את המסנן של עריכה לפני פרסום. אינני בטוח שמדובר כאן במיומנות "חדשה", אם כי אני מסכים שהצורך הזה דחוף יותר מאשר בעבר.

בהמשך הוא מונה online identity management – היכולת לנהל את הנוכחות האינטרנטית שלנו כך שאנחנו מבינים מה ראוי לפרסום ומה לא, והיכן. הוא מדגיש שהיכולת הזאת נחוצה מפני שהפרטיות של היום "נקבובית" למדי.

מיומנות חדשה נוספת היא "קריאה חברתית". בורל מסביר:
the ability to evaluate communication acts by strangers in social networks, emails, comment threads wherever, and the whole range of places people can attempt to connect to us individually now.
במידה מסויימת מדובר כאן ביכולת להבחין בנסיונות הונאה, אבל אני מניח שבורל מתכוון גם להתחברויות חברתיות חיובית. הוא מוסיף, למשל, מיומנות נוספת - היכולת להשתתף בקהילות שכותבות באופן משותף.

בורל פרסם את הרשימה שלו (יש בה עוד כמה נקודות) בבלוג שלו, אבל גם כתגובה בבלוג של גריי. גריי עצמו מגיב שלמרות שהוא מסכים שהנקודות ברשימה של בורל מתארות כישורים חשובים, הוא איננו משוכנע שמדובר במיומנויות אורייניות חדשות, אלא בביטויים חדשים של כישורים קיימים.

אישית, למרות שאינני מוצא טעם במילים כמו "כישורי המאה ה-21", אינני בטוח שאני מסכים עם גריי. יש ברשימה של בורל רמז למשהו שהוא באמת חדש. ולשבחו של בורל יש לציין שהוא מפגין את הנכונות שלו להפעיל את הכישורים האלה. בדרך כלל הוא אוהב לקבל תגובות בבלוג שלו. הפעם, למאמרון הזה (שהוא בסך הכל עותק של התגובה שלו בבלוג של גריי) הוא סגר את התגובות, והיצע להצטרף לדיון שהתפתח אצל גריי. צעד לראוי להערכה, ואולי אופייני למציאות המידעית החדשה שבה אנחנו נמצאים.

תוויות: ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates