הכנס של מכון מופ"ת בתקשוב בחינוך ובהוראה עסק השנה בנושא "
מורים, תלמידים, ועולמות וירטואליים". הוא אורגן כיום עיון של חמש הרצאות ופנל בסוף היום שפחות או יותר דן בכמה מהשאלות שעלו בהרצאות. אני יכול להבין את המניע לעסוק בנושא כזה – אחרי יותר מעשור של כנסים על תקשוב בחינוך, קשה כבר להתרגש מהצגת עוד אתר לימודי, מתיאור של עוד קורס מקוון, או מדיון על הכישורים המידעניים הדרושים אצל התלמידים של היום. צריכים נושא יותר נוצץ, ועולמות וירטואליים למיניהם (נדמה לי שכל המרצים הדגישו שסקונד-לייף איננו הסביבה היחידה, אם כי הוא היה היחיד שראינו) בהחלט תופסים את העין ואת הדמיון.
התוכנית שילבה בין דיווחים משולהבים מהשטח (הווירטואלי) ומהעתיד המתדפק על דלתנו, לבין הבעות של ספק לגבי הערך החינוכי של אותו עתיד שתואר. עם זאת, גם אלה שהביעו ספקות שהעולמות האלה יכולים לספק את סחורה חינוכית לא הביעו חשש מהם. לא הרגשתי שהיה דיון של ממש בין המחנות האלה (אם אכן יש כאן מחנות). במקום זה, כל אחד פשוט אמר אל דברו.
רוני אבירם טען שאחרי שלושים שנה של נסיונות בשילוב התקשוב בחינוך אנחנו צריכים לשאול מספר שאלות, והראשונה מהן היא האם התקשוב בחינוך הצליח. הוא ענה שבמידה רבה התשובה היא "לא", ולכן השאלה המתבקשת היא "מדוע?". וכמובן שהוא שאל מה כן צריכים לעשות כדי שבעתיד הוא כן יצליח. כל השאלות האלו טובות, ואין לי ספק שצריכים לשאול אותן. עם זאת, רבים מהמשתתפים בכנס אינם חדשים לתקשוב החינוכי בארץ, ואני בטוח שכולם שאלו את השאלות האלו בעבר (ובהווה) ואפילו השתתפו בדיונים רבים עליהן. אבירם גם תיאר שלוש גישות של שילוב התקשוב לתוך התרבות הבית ספרית:
התעלמות (להמשיך כמו בעבר, אבל עם תוספת של טכנולוגיה),
חיקוי (לייבא לתוך בית הספר מה שמלהיב מבחוץ), ו-
תיעול (לרתום את היתרונות היחסיים של התקשוב למימוש מטרות העל של החינוך). התיאור הזה בהחלט משכנע, אם כי גם כאן אין חדש. מבחינתי, אם היה משהו חדש מתוך דבריו של אבירם, היה זה הטענה שאם המערכת תאמץ כלים חדשים כמו עולמות וירטואליים, היא עדיין יכולה לפעול לפי הגישות של התעלמות וחיקוי. עצם זה שמדובר במשהו חדש איננו הופך את מה שעושים איתו ל-"תיעול".
דוד פסיג תיאר את הקצב המסחרר של ההתפתחות בכוח המחשוב, ושל הטכנולוגיה באופן כללי. נדמה לי ששמענו את ההרצאה הזאת מספר פעמים בעבר, ובכל זאת הדברים די מלהיבים. בנוסף, לא ברור שאפשר לצפות שאחרי שנה או שנתיים מצב העתיד באמת השתנה באופן משמעותי. אין סיבה לצפות שהעובדה שהיום אנחנו טיפה יותר קרובים לצ'יפ קטן שיכיל את כל כוח החישוב של המוח האנושי מאשר היינו לפני שנה אומרת שההרצאה של פסיג צריכה להשתנות. בהתייחס למשמעות של עוצמת כוח המחשוב שהוא תיאר, פסיג הרי הכריז "אני לא חושב שיש אחד עלי אדמות שמבין מה זה אומר", ונדמה לי שלפחות בנוגע לחינוך הוא בהחלט צודק. יתכן שבעוד עשר שנים העולם יהיה שונה לחלוטין ממה שאנחנו מכירים היום, אבל בכלל לא ברור שמכך נובע שאנחנו יכולים לדעת כיצד צריכים לשנות את בית הספר של היום.
לפני חצי שנה שמעתי את ישע סיון מרצה על היכולת של עולמות וירטואליים דוגמת סקונד-לייף להשפיע על החינוך. ההרצאה של ישע בכנס מופ"ת היתה כמעט זהה להרצאה ההיא,
וכמו שלא השתכנעתי אז, נשארתי ספקן גם הפעם. אם אני מבין נכון, ישע רואה את האפשרות של תמחור השירותים בסקונד-לייף כבסיס להצלחה חינוכית. הוא דיבר על הפוטנציאל האדיר שיש לסקונד-לייף מפני שיש בו ערך כלכלי ממשי. כמו-כן, הוא הזכיר את "התעשיה שלנו – תעשיית החינוך". הדגש הזה היה מורגש כבר משם ההרצאה – Real Virtual Worlds and the K12 Market. אני מודה שבתחומים מסויימים אני די שמרן, וקשה לי לחשוב על חינוך כתעשייה או כשוק. עדיין לא מצאתי את הקשר בין העולמות האלה ללמידה בית ספרית. הקשר הזה היה חסר, לדעתי, גם בדבריו של חנן גזית. כחלק מדבריו חנן נכנס לסקונד-לייף ואפילו פגש שם מישהו, בנסיון להעביר אלינו, הצופים, חלק מהחוויה של לשהות שם. אין לי ספק שיכול להיות מהנה מאד להסתובב בסביבה הזאת. כמו-כן, בניית נחלה שם בהחלט יכולה להיות חוויה לימודית אמיתית. עם זאת, אני, ונדמה לי שגם יתר הצופים, לא הבינו כיצד זה מתקשר לתהליכי למידה בית ספריים.
נדמה לי שדבריו של עוזי מלמד (שלא באו בסוף הכנס) יכולים להוות סיכום. עוזי הזכיר לנו שאפשר למצוא חיוב רב באפשרויות שעולמות וירטואליים פותחים עבור התלמיד. הם מאפשרים לו להתנסות בדימוי אישי שונה מהיום-יום, וכך להכיר את עולמו, ואת עצמו, מזוויות שונות וחדשות. הוא הדגיש שרוב העולם התרבותי שלנו הוא עולם "וירטואלי". אבל עסקנו במשחקי תפקידים הרבה לפני שהיה לנו אינטרנט בכיתה. עודדנו תלמידים לדמיין את עצמם מפליגים עם קולומבוס, או לתאר לעצמם כיצד חיים אנשים בארצות שהם מכירים רק מהמפה. כאשר קראנו סיפור השתדלנו שהתלמידים יזדהו עם הדמויות. כל אלה הם בוודאי פעולות חיובית, ועלינו לעודד אותם במערכת החינוך. אם דרך השהות בעולמות וירטואליים ממוחשבים נוכל להרחיב את ההזדהות הזאת, התלמידים שלנו בוודאי ירוויחו. אך משום מה לא נראה לי שזאת היתה המסקנה החינוכית שאליה מארגני הכנס שאפו כאשר הם בחרו להקדיש יום עיון לעולמות וירטואליים.