יום שלישי, 31 במאי 2011 

בסך הכל עוד סרטון ... ואולי עוד קצת

התקשוב החינוכי יכול היה להיות תחום הרבה יותר פשוט לו הכל היה שחור ולבן, לו היה ברור מה ראוי לשבח ומה לגנאי. אבל בתקשוב החינוכי, כמו ברוב תחומי החיים, הדברים אינם מתחלקים לטוב ולרע בצורה חדה ומסודרת. מה לעשות, והכל מתערבב. יתכן שהערבוב הזה הוא אפילו מדד לפעילות חינוכית "אמיתית" – הרי רק על הנייר, או בסרטי הוליווד, המורה מצליח לקדם את כל התלמידים הבעייתיים, או כיתה של טעוני טיפוח זוכה בתחרות יוקרתית.

ובמה מדובר הפעם? תלמידים בחטיבת ביניים במדינת טקסס הפיקו, והעלו ל-YouTube, סרטון על עתיד החינוך כפי שהם היו רוצים לראות אותו. הסרטון עלה לרשת בתחילת חודש מאי, ובשבוע האחרון הוא זכה לצפיות רבות. לא כל כיתה מצליחה להפיק סרטון ולהעלות אותו ל-YouTube, ולכן הכיתה הזאת ראויה להערכה רבה ולשבחים. עם זאת, קשה לא להרים גבה ולשאול מה שונה בסרטון הזה ממה שראינו במספר הולך וגדל של סרטונים על עתיד החינוך שכבר נמצאים ברשת. כנראה שקיים שטנץ לסרטונים כאלה: התלמידים צריכים להניף שלטים שמצביעים על התחלואים של החינוך היום, וסיסמאות על הנחיצות של הטכנולוגיה ללמידה של היום צריכות להופיע על גבי מסכים. כך גם בסרטון הזה. מבחינתי האישית, בדובר בסך הכל בעוד סרטון שאיננו מחדש, וגם איננו מלהיב.

ובכל זאת, התלמידים האלה עבדו במרץ במשך ארבעה חודשים. הם למדו רבות על הפקת סרטון וגם על אמצעי ההפצה שעומדים לרשותם היום. אי-אפשר לשלול את העובדה שיש כאן הישג שראוי מאד להערכה. בנוסף, בזכות הבלוג שהתלמידים ניהלו במהלך הכנת הסרטון יש לנו הזדמנות להציץ לתוך התהליך. נכון לכתיבת המאמרון הזה, מתחילתו ב-25 בינואר השנה ועד להודעה על העלאת הסרטון ל-YouTube ב-4 במאי, תלמידי הכיתה כתבו 27 מאמרונים קצרים. מורה הכיתה הוסיף מאמרון חדש ב-25 במאי בו הוא מדווח על המתרחש מאז העלאת הסרטון. תלמידי הכיתה מעידים על עצמם שהם:
only middle schoolers in north Texas. Above average and mentally gifted middle schoolers, but still 4 years from the “real world” and the ability to be treated like our voice is worth listening to.
מורה הכיתה מסביר שהרעיון להפיק סרטון עלה בעקבות קריאת ספר מדע בדיוני בכיתה, ושאלה שנשאלה:
Could children, using the internet, have a dramatic impact on the world around them? Could they influence public opinion, and make a mark on their world?

Perhaps I should’ve seen what was coming, but it still caught me off-guard. Their question to me was simple enough, though:

“Can we try it?”
אם הבנתי נכון (ואני קראתי את כל המאמרונים שהתפרסמו בבלוג פעמיים), ההחלטה להפיק סרטון נבעה תחילה מהרצון לבדוק אם התלמידים יכולים להשפיע על עולם המבוגרים. ההחלטה על מה כדאי לנסות להשפיע התקבלה רק שבוע אחרי התחלת הפרויקט. עלי להודות שבעיני יש כאן משהו קצת מוזר. הדבר דומה אולי למישהו שמבקש להופיע ב-"כוכב נולד" מפני הוא רוצה להיות כוכב, ורק מאוחר יותר מגלה שרצוי שהוא גם יידע לשיר (ולמרבה הצער, זאת כנראה תופעה נפוצה למדי). נדמה לי שהיה הגיוני יותר לו התהליך היה הפוך – מפני שלתלמידים מסר שהם רוצים להעביר, עליהם לחפש את האמצעים המתאימים להעביר אותו.

אבל התלמידים עצמם כנראה הבינו את הנקודה הזאת. אחרי חודש של עבודה על הפרויקט תלמידה אחת מעמידה את הדברים בסדר יותר הגיוני:
We honestly don’t know what will happen to this video after being posted or if anything will happen at all. What we do know is that we do need change in our education, and that’s what this is all about.
כזכור, אין ספק שהתלמידים רכשו נסיון חשוב וגם למדו המון תוך כדי הכנת ארבע הדקות של הסרטון שלהם. ושוב, זה מפעל שבהחלט ראוי לשבח. אבל אי אפשר להתמקד רק בתהליך – צריכים גם לבדוק את התוצאה. וכאן אני מצטער לציין שהתאכזבתי. כאופייני לסרטונים כאלה, התלמידים מראים לנו כיתה עם שולחנות מסודרים בשורות מול הלוח ומכריזים ש-"במשך 100 שנים פני הכיתה לא השתנו". בהמשך, על רקע כיתה כזאת, מופיעה הכותרת "זהו כלא". על אף ההגזמה אני יכול להבין את תחושות התלמידים, אבל קשה לי לקבל את הקביעה שלהם, על רקע כיתה עם שולחנות עגולים ומרחבי למידה אישיים ש-"זהו העתיד". כיתות המסודרות לעבודה אישית וגם קבוצתית קיימות בבתי ספר רבים כבר מספר דורות. אם התלמידים האלה רואים בכיתה כזאת "עתיד" נדמה לי שהם לא עשו מספיק שיעורי בית על מנת לדעת מה כבר קיים בהווה. בצורה דומה קטע אחר של הסרטון מראה מבחן עם השאלה "מה גרם למלחמת האזרחים?", כאשר התלמיד אמור לציין רק תשובה אחת. התלמידים מכריזים:
Today's questions don't have just one answer
זה כמובן נכון, אבל גם לשאלות של אתמול לא היתה רק תשובה אחת. שוב, על אף הרצון המבורך לחולל שינוי חינוכי, לא היה מזיק אם התלמידים היו צוללים קצת יותר לתוך ההיסטוריה של החינוך ולתוך גישות חינוכיות שונות. ועוד יותר גרוע, בהמשך לקביעה לגבי העדר תשובה אחת הם כותבים:
Our opinions are the answer
אני בטוח שאם התלמידים היו מעמיקים טיפה יותר לתוך הנושא של "תשובות נכונות מרובות" הם היו מבינים לא רק שקביעה כזאת רחוקה מאד מהאמת, אלא גם שהיא בעייתית ביותר מבחינה חינוכית. צר לי שהם לא עשו זאת.

בערך בשלב הזה אפשר לצפות שאני אציין שאם הפרסום נעשה חשוב יותר מהתוכן שאנחנו מבקשים לפרסם סימן שגלשנו לשטחיות פופוליסטית. אבל דווקא בנקודה הזאת מצפה לנו הפתעה. בבלוג שלהם התלמידים משתמשים רק בשמות הפרטיים שלהם, וגם המורה מזוהה רק כ-"J. Fletcher". שם בית הספר איננו מופיע – לא בבלוג, לא בערוץ ה-YouTube של הכיתה, וגם לא בסרטון עצמו. היות והמטרה המוצהרת של התלמידים היא להשפיע על דעת הקהל, סביר להניח שהשמות לא נשמטו בטעות, אלא בכוונה. היתה כאן, כנראה, החלטה ברורה שקידום הרעיון הוא מה שחשוב, ולא מי שמפיץ אותו. עלי להודות שיש משהו מפתיע, ומאד מרענן, בגישה הזאת. השאיפה של רבים שמפרסמים סרטונים ב-YouTube היא שהסרט יהפוך לווירלית, ומטרת הווירליות היא להפוך את מי שמעלה את הסרטון למפורסם. אם כיתה בחטיבת ביניים בטקסס מוכנה להעמיד את המסר שלה מעל לפרסום העצמי, אני מוכן לסלוח לה על האי-דיוקים ההיסטוריים שלה.

אלא אם כן משהו ישתנה, הסרטון עצמו כנראה לא יזכה לווירליות. בעניין הזה מורה הכיתה כותב:
I think that when the video originally came out and the initial push to make it known by the students trickled off without apparently “catching” beyond their local community, disappointment was the general feeling. Being the digital generation, we viewed that Youtube hit counter as a marker of our success. When it started tapering off before we even crossed the 2,000 line, I think we were frustrated.
לא כל התגובות היו דיגיטאליות. המורה מוסיף שמפקח המחוז התרשם מאד מהפרויקט וביקר אצל התלמידים. הוא מציין שהכיתה יכולה ללמוד מזה שגם בעידן הדיגיטאלי השפעה איננה נמדדת רק באמצעים דיגיטאליים.

בסיפור הזה מרכיבים מעודדים וגם קצת מדאיגים. כמו שכתבתי בפתיחה, הערבוב הזה מראה שמדובר בסיפור אמיתי. בגלל זה מתאים לי לסיים את הכתיבה כאן – עם קצת יותר מדי חושך, אבל גם עם נקודות אור. אבל הסיפור עדיין לא הסתיים. במאמרון האחרון של מורה הכיתה אנחנו לומדים שאחרי שהתלמידים פחות או יותר השלימו עם העובדה שתפוצת הסרטון תהיה מצומצמת, אתר חינוכי "מצא" את הסרטון ואת הבלוג וכתב עליהם. ופתאום ... התלמידים התמלאו בציפיות חדשות. בעיני, חבל שכך. נכון לפרסום המאמרון הזה, כשבוע אחרי תחילת ההפצה המחודשת, הסרטון קיבל קצת יותר מ-7000 צפיות – עדיין רחוק מאד מווירליות. אז עכשיו יש תקווה מחודשת. אבל מבחינתי עדיף היה לו התלמידים היו מוותרים על חלום הווירליות ובמקום זה היו פשוט מסכמים שהפקת הסרטון, והלמידה שהתרחשה כחלק מההפקה (ויש לקוות שעוד תימשך), הם העיקר.

תוויות: ,

יום חמישי, 26 במאי 2011 

הרהור על למה התחום הזה (אולי) מפסיק להיות מעניין

לפני יומיים שלי בלייק-פלוק שאל את קוראיו מהן, לדעתם, חמש התכונות החשובות ביותר של מנהיג חינוכי במאה ה-21. נכון לכתיבת המאמרון הזה השאלה הזאת זכתה לעשר תגובות – רובן די צפויוית. קוראים השיבו, למשל, שמנהיג חינוכי צריך להיות אדם שאיננו מפסיק ללמוד, ושעליו להיות מסוגל לעורר השראה. הם הדגישו שהמנהיג צריך להיות בעל חזון, ניחן בכישורים תקשורתיים חזקים, ולדעת לחלק אחראיות לפקודיו. כמה ציינו שחשוב שפיו וליבו יהיו שווים.

לכל אלה, כמובן, אפשר להנהן בראש ולהגיד "אז מה?". מדובר בתכונות של מנהיגות שאינן קשורות ספציפית לחינוך, וגם לא למאה ה-21. זאת ועוד: חיפוש מהיר על מונח כמו "תכונות של מנהיג" מעלה אלפי דפים שבהם מופיעות רשימות עם אותן התכונות, ולא רק בחינוך. מתבקשת השאלה "למה לבזבז אלקטרונים על שאלה כזאת בבלוג חינוכי". אבל באותה המידה שאפשר לשאול את השאלה הזאת, אפשר גם לשאול למה אני מבזבז אלקטרונים על הביקורת הזאת. דווקא על השאלה הזאת אני חושב שאני יכול לענות.

הבלוג של בלייק-פלוק הוא אחד המובילים בתחום התקשוב החינוכי. אבל על אף העובדה שהוא מתלהב מהאפשרויות הלימודיות שבתקשוב, הוא איננו נעמד דום מול כל כלי תקשובי חדש כאילו הוא זה שיציל את החינוך. לפני שנתיים בלייק-פלוק לא היסס לבקר בחריפות את ה-Partnership for 21st Century Skills כאשר הגוף הזה נעזר באמירות נדושות כדי לתאר את ה-"חזון" החינוכי שלו:
As has been mentioned countless times by countless observers, there is little if anything in P21’s Mission Statement and accompanying selection of skills that has anything to do specifically with the 21st century. I fear that more than anything, the board’s weak statement only serves to undermine much of the valuable work we educators and educational technologists have accomplished independent of P21.
חשוב לשאול מה קרה במשך השנתיים האחרונות שהביא לכך שבלוגר שהיטיב לחשוף את השטחי אשר בחשיבה ה-"חינוכית" מסוגל היום להזמין את קוראיו למלא את דפיו בשטחיות דומה. כאן אין לי תשובה ברורה, אבל נדמה לי שהיא נמצאת בתסכולים בשני מישורים – הציבורי והאישי. במישור הציבורי, על אף ריבוי הניתוחים המלומדים שבאים להסביר את הנתק המתמשך בין ההבטחה של התקשוב לקדם את הלמידה ההבנייתית לבין הנעשה בשטח, אנחנו עדים להעצמה ההולכת וגוברת של גיוס התקשוב להנצחת ההוראה המסורתית. יתכן שיש גבול למספר הפעמים שאפשר לצעוק ולהתריע, כך שבשלב מסויים הקולות האלה פשוט מתכנסים לתוך עצמם ועוסקים בזוטות.

אבל גם המישור האישי ממלא תפקיד לא מבוטל כאן. בשבועיים האחרונים נתקלתי בשני מחקרים מאד מעניינים, בעוד שני מסמכים חשובים, ולפחות בחופן מאמרונים בבלוגים שנראים לי ראויים להתייחסות כאן. מדובר בדי הרבה קריאה, ואחריה כמות לא קטנה של כתיבה ועריכה עד שאני מרגיש שהצלחתי להבין את הכתוב ושמיקדתי את המחשבות שלי, ועד שאני מרגיש שאולי יהיה כדאי לאחרים לקרוא את מה שאני עתיד לפרסם. לפמעים (ואולי במיוחד זה קורה לקראת סיום שנת הלימודים) פשוט אין הכוח לעשות את כל זה. במקרה של בלייק-פלוק יתכן שהוא מחליט שקל יותר למלא את הבלוג שלו עם רשימות טפלות (הנתרמות על ידי קוראיו). ובמקרה שלי, במקום לכתוב משהו מעמיק ורציני, קל יותר לכתוב (יחסית במהירות) מאמרון קצר שבו אני מבקר את הפעולה הזאת. חבל, אבל לעת עתה זה יצטרך להספיק.

תוויות:

יום שני, 23 במאי 2011 

בגלל הרשת, כמובן

בפתיחת מאמרון חדש קתי דייווידסון מצטטת הודעת Twitter חדשה של דנה בויד:
News report sez Internet interferes w/ teen sleep. Duh. So does school. Probably more so. Yet, which one will we try to stop?
יכול להיות שכל תוספת מעל ל-23 המילים האלו מיותרת. ובכל זאת, דייווידסון מוסיפה מעל ל-800 מילים שבהן היא מנסה לבחון למה, אם ניתן לשייך אותו לאינטרנט, כל שינוי בהרגלי התנהגות מוכרים נתפס אצלנו כסכנה לעתיד התרבות כפי שאנחנו מכירים אותה.

המאמרון של דייווידסון וההודעה של בויד נכתבו בהשראת דיווח בעיתונות על פרסום של מחקר של ד"ר קאריס פיצג'רלד, מחקר שעליו פיצג'רלד דיווחה בכנס של איגוד הפסיכיאטרים האמריקאיים שנערך לפני שבוע. פיצג'רלד מצאה קורלציה בין מספר שעות השינה של נערים לבין פעילויות שונות. לפי דיווח באתר האינטרנט של Time Magazine:
... video gaming and Internet use were associated with less sleep among teens, but TV watching was linked to slightly increased time in bed.
ומה ניתן להסיק מזה? למען האמת, לא הרבה. אני יכול להעיד שקל מאד להרדם מול הטלוויזיה (ואני מניח שעוד יותר קל אם צופים מהמיטה). לעומת זאת, קל להתפס במשחק מחשב ולהמשיך לשחק עד אשר שוכחים שהזמן עובר. אם כך, הקשר שפיצג'רלד מצאה הוא דווקא די צפוי. וכמו שבויד מדגישה, האינטרנט ומשחקי מחשב אינם העיסוקים היחידים שפוגעים בשינה. (אנחנו קוראים שלבני נוער מומלצות תשע שעות שינה בלילה. אולי זה המספר המומלץ, אבל לפי הכתבה ב-Time רק כ-10% מכלל בני הנוער מגיעים למספר הזה.) פיצג'רלד עצמה מדגישה שהמחקר שלה איננו מזהה סיבתיות – יתכן, למשל, שנערים שישנים פחות גם נמשכים יותר למשחקי מחשב, למשל.

דייוודסון קובלת על כך שאנחנו מזדרזים למצוא אשם באינטרנט לתופעות שאינן שונות במיוחד ממה שהכרנו לפני שבכלל ידענו מה זה דואר אלקטרוני:
My main gripe is that so many "studies" of Internet use and youth are from this odd "impersonal" point of view that feels as if it doesn't belong to a person. These studies sound as if written by people who were never young. Don't they remember what it was like being young? Or were researchers all tossed out of the womb at age 50, deprived of anything like youth themselves, and forever more critical of those who are young?
לארי מאגיד מעיר משהו דומה בנוגע לבריונות ברשת. בהופינגטון פוסט השבוע מאגיד כותב:
I've been working in the field of Internet safety for 17 years, and the deeper I get into it, the more I realize that Internet safety for kids and teens isn't about the Internet or really even about safety.
מאגיד מכיר בכך שלבריונות ברשת מאפיינים ייחודיים לרשת, אבל הוא מדגיש שעל פי רוב בריונות היא בריונות, ללא קשר לזירה שבה היא מתרחשת.

אני מבין את התגובות של בויד ושל דייוודסון (ושל מאגיד). מדהים כיצד תוספת קטנה של מילים כמו "אינטרנט", או "פייסבוק", או "משחק מחשב" לדיווח שבוקשי ראוי לאזכור בעמוד האחרון של העיתון הופכת אותו לתופעה שזוכה לכותרות באותיות של קידוש לבנה. חבל שכאשר סוף סוף מתרשמים שהרשת באמת נעשית לחלק אינטגראלי מהיום-יום שלנו, ושאין כבר סיבה להתרגש ממנה, אנחנו מגלים שיש עדיין אלה שמתעקשים לראות אותה כפלנטה אחרת.

תוויות:

יום שישי, 20 במאי 2011 

שוב?

כן, כן, אני יודע. מעייף כבר לקרוא שוב ושוב את התלונות שלי בעניין התייחסות לקוייה כלפי התקשוב בחינוך. אם יש לבלוג הזה קוראים קבועים הם בוודאי יודעים שאני מתקשה להתלהב מהתייחסות לתקשוב כאמצעי לשכלול העברת המידע שנמצא אצל המורה (או בספר הלימוד) אל התלמיד. התייחסות כזאת איננה פסולה, אבל יש בה לפחות שלוש בעיות מרכזיות:
  • מערכות חינוך מגייסות את התקשוב למטרה הזאת כבר מעל עשור (עוד במאה הקודמת), ולא ברור למה עלינו לראות בזה ביטוי של משהו השייך למאה ה-21, ובגלל זה להתלהב ממנו. הגיע זמן שאנחנו פשוט נבין שכל דור מנצל את הטכנולוגיה שעומדת לרשותה
  • השימוש הזה איננו מקדם שינוי בתפיסות ההוראה והלמידה שבעיני רבים נחוצות מאד, תפיסות שאינן חדשות אבל הגשמתן מתאפשרת היום בזכות התקשוב
  • המשאבים שעומדים לרשות התקשוב אינם בלתי-מוגבלים; משאבים המושקעים באמצעי "מסירה" (וכמובן גם באמצעי מעקב) באים על חשבון משאבים לפיתוח אמצעי הוראה ולמידה הבנייתיים
אבל שוב, כבר כתבתי על הדברים האלה פעמים רבות. למה לי לעשות זאת שוב? התשובה יחסית פשוטה – מפני שגורמים בעלי השפעה אדירה (הנובעת על פי רוב מהון אדיר) ממשיכים לקדם את האג'נדה שלהם, וצריכים לא להכנע לזה.

במאמרון חדש טים סטאמר מדווח על דבריו של יואל קליין בכנס של יזמים בתחום החינוך. עד לפני מספר חודשים קליין היה האחראי הראשי לבתי הספר הציבוריים של העיר ניו יורק. בכנס המדובר קליין תיאר כיצד הוא רואה את מצבם הנוכחי של הנסיונות לחדש את החינוך. סטאמר מביא פרפרזה מדבריו של קליין כפי שהופיעו בבלוג של טינה ברסגיאן שנכחה בכנס:
Where we are today is a lot better place in terms of discussion, but not in terms of results compared to 10 years ago. What we’re doing now is building a system empowered by technology with a huge infusion of private capital aimed at bringing a total delivery system. Eventually, we’ll have far fewer teachers who are paid much more. Education would be data-driven, customized, will engage kids, differentiate instruction, and value human capital in a different way. What we’re doing now is trying to reform a broken delivery system rather than create an effective delivery system.
בדבריו של קליין קריצה למספר מילות קוד שלכאורה מזהות אותו עם גישה חיובית – החינוך צריך לעורר את הרצון ללמוד, וצריך לתת מענה לסגנונות למידה שונים, למשל. נדמה לי שאין מי שאיננו נעזר במילים כאלו כדי להראות מחוייבות לחינוך. אבל כדאי לשים לב שפעמיים קליין מתאר את החינוך כמערך מסירה. הוא מציין שנכון להיום עיקר המאמץ של הרפורמה שלו מתמקד בנסיון לתקן מערך מסירה שבור, ואחרי-כן הוא מצהיר שמטרת הרפורמה צריכה להיות יצירת מערך מסירה אפקטיבי – "a total delivery system". לאור זה אין זה צריך להפתיע שאחרי כהונה של שמונה שנים בתפקיד שלו בניו יורק קליין התמנה ליועץ בכיר לענייני חינוך לרופרט מורדוך ב-News Corporation. מורדוך, הרי, מריח סיכוי לרווחים גדולים במכירת חומרי למידה "טוטאליים" למערכת החינוך האמריקאית. (בזמן כהונתו בניו יורק קליין טען שהוא הביא לשיפור בהישגים של תלמידי העיר. יש טעם לציין שההישגים האלה נמדדו לפי מבחנים סטנדטריים, וגם שהתברר שהשיפורים האלה הלכו יד ביד עם מבחנים שנעשו יותר ויותר קלים.)

אין ספק שמצב החינוך הציבורי בארה"ב מדאיג מאד. אחוזים ניכרים של תלמידים אינם מסיימים את לימודיהם, ורמת ההשכלה של אלה שכן מסיימים רחוקה מלהשביע רצון. אבל הרפורמות של קליין ודומיו אינן פותחות עולמות, הן אינן מעוררות תשוקה ללמוד. הן אפילו אינן מתיימרות לעשות זאת. מדובר ברפורמות המכוונות לשיפור בתוצאות במבחנים סטנדרטיים, כאילו הדרך היחידה לקדם תלמידים הוא לשנן, ולשנן ולשנן (ולהתכחש לכך שתלמידים רעבים ועניים אינם מצליחים להתרכז בשיעור). יואל קליין בוודאי לא ישלח את ילדיו לבתי ספר כמו אלה שהוא מקדם. לעומת זאת, רופרט מורדוך כן יוכל להרוויח הון מפיתוח ושיווק של חומרי הוראה סטנדרטיים שנעזרים בתקשוב כדי לייעל את העברת המידע המבוקש. וקריאת הגדרה כל כך בוטה של החינוך כמערך למסירת מידע, יחד עם כוונה ברורה לספק את אמצעי המסירה האלה תוך ניצול לקוי של התקשוב, מצדיקה, שוב, שאחזור על התלונה שלי.

תוויות: ,

יום שלישי, 17 במאי 2011 

אכן, גילו

עוד בספטמבר, קרוב לתחילת שנת הלימודים הנוכחית, הבאתי את התייחסותם של אליוט סולווי וקתלין נוריס לפרויקט שאז יצא לדרך. ארבעה מחוזות בקליפורניה, בשיתוף פעולה של המו"ל החינוכי הגדול Houghton Mifflin Harcourt, חילקו מכשירי iPad, עמוסים בסרטים וכלי המחשה להוראת האלגברה, לתלמידים. המטרה היתה, כמובן, להראות שהשימוש ב-iPad יהיה אפקטיבי יותר בלימוד האלגברה מאשר ספרי לימוד מסורתיים. המחוז והמו"ל לא רצו להסתפק בהישגים. הם רצו להראות שהכלי באמת יעיל, ולכן הפרויקט הוגדר כניסוי. הכתבה שעליה סולווי ונוריס ביססו את המאמרון שלהם ציינה שהמו"ל:
elected to conduct an academic study to measure the impact of digital textbooks.
סולווי ונוריס כתבו אז שהם בטוחים שהמחקר יראה שה-iPad אכן מביא להישגים מרשימים. אבל הם הוסיפו שבחינוך אין דרך לבודד את כל המשתנים. לכן, על אף העובדה שהחוקרים יטענו שהוכח שמכשירי ה-iPad תרמו ללמידה, בעצם אי אפשר לקבוע דבר כזה. הם ציינו שהמחקר לא יבודד את המכשיר מהעזרים שנטענים עליו, או מהדרך שבה משתמשים בו. הרי:
it will have more technology, more curriculum materials, and more instructional support.
סולווי ונוריס הדגישו שהמחקר המדובר רחוק מלהיות דוגמה של מחקר מבוקר, אם כי זה לא ימנע מהמו"ל ומהמחוזות להכריז שהפרויקט הראה את מה שהם רצו שהוא יראה.

לפני שבוע, לקראת סיום שנת הלימודים, העיתונות בקליפורניה חזרה לפרויקט ודיווחה על ה-"תוצאות" ראשוניות שלו. מתברר שסולווי ונוריס צדקו – הפרויקט הוכתר כהצלחה ... לפחות בעיניהם של קובעי המדיניות במחוזות ושל העיתונות. הישגיהם של התלמידים, הרי, השתתפרו, וזה בוודאי הודות למכשירי ה-iPad.

כתבה באתר של עיתון של העיר פרסנו מסכמת את השנה הראשונה של הפרויקט. הכתבה מדווחת שראש התקשוב החינוכי באחד המחוזות של הפרויקט מסר ש:
90.5% of students using iPads are testing as proficient or above on benchmark tests, compared with 60% in other classes.
עם נתונים כאלה קשה להתווכח, אם כי הם נראים קצת יפים מדי. בנוסף, הנתון הזה הוא כמעט היחיד בכתבה. אמנם איש מנהל אחד מוסר שתלמידים שבעבר לא הכינו שיעורי בית עכשיו כן מכינים, ומורה אחת מדווחת שכבר אין בעיות משמעת בכיתה (כי התלמידים חוששים להענש בהחרמת המכשירים), אבל מרבית הכתבה איננה עוסקת בנתונים אלא בתיאורים ציוריים שיכולים להתאים לכל טכנולוגיה, או לכל יוזמה חינוכית עם תמיכה תקציבית מכובדת. אנחנו קוראים, למשל ש:
Educators say students who use the touchscreen devices for class appear to be more engaged in their studies. Students can view their school work anywhere and email their teachers anytime.
בכתבה אנחנו קוראים על תלמידה אחת שמתלהבת מה-iPad:
Savannah showed how she can draw with her finger on the iPad screen or circle an answer on a quiz.

It's so convenient and fun to use, she said, that "I can study while I'm helping my mom make dinner."
אז מה יש לנו כאן? אחרי שנת לימודים של התנסות עם מכשירי iPad אופנתיים צפוי שיתפרסמו כתבות עליה, וצפוי גם שהמחוזות שמפעילים את הפרויקט ירצו להראות שמדובר בהצלחה. בנוסף, קשה לבוא בטענות כלפי פרויקט תקשובי בגלל כתבה בעיתון מקומי שבסך הכל רוצה להתגאות קצת.

עם זאת, היכולת של סולווי ונוריס לחזות את "מסקנות" הניסוי מרשימה מאד. הם הבינו שללא קשר להישיגים האמיתיים פרויקט עם מכשירים חדישים ומושכים כמו ה-iPad יוכתר כהצלחה. אבל אי-לכך, רצוי לשים לב לחיזוי נוסף שלהם (שציטטתי גם לפני שמונה חודשים):
in the future all classes will be using iPad-like, mobile learning devices – not paper-based textbooks – for learning.
אפשר לקוות שכאשר החיזוי הזה באמת יתממש נהיה מסוגלים לנצל את הכלי לקצת מעבר לציון תשובות בבוחן, או לאפשר לתלמידים לראות את השיעורים שלהם מכל מקום.

תוויות: , ,

יום שני, 16 במאי 2011 

דווקא עכשיו - אמנויות!

קיימת ספרות מחקרית ענפה המצביעה על קשר חיובי בין לימוד אמנויות בבתי הספר לבין הישגים לימודיים בתחומי הדעת העיוניים. עצם העובדה שהקשר הזה זכה לתיקוף פעמים רבות מחייבת אותנו לשאול למה המידע הזה איננו יוצר הד במדיניות החינוכית. על אף הנתונים המחקריים, במערכות החינוך של העולם המערבי האמנויות נתפסות כחסרות משמעות לעומת המקצועות ה-"חשובים", וזוכות לפחות ופחות מימון.

החודש הוועדה הנשיאותית לאמנויות ומדעי הרוח של ארה"ב פרסמה מסמך הסוקר ממצאים עדכניים ביותר בנוגע ללימוד האמנויות והשפעתן על הישגים במקצועות לימודיים אחרים: Reinvesting in Arts Education – Winning America's Future Through Creative Schools. הממצאים אינם מפתיעים. הרי, כפי שצויין בדוח:
Decades of research show strong and consistent links between high-quality arts education and a wide range of impressive educational outcomes. (p. vi)
אפשר אולי להסיק שאין חדש תחת השמש, ואם כך, אפילו לשאול למה בכלל מפרסמים את הדוח הזה. אבל המסמך גם נותן ביטוי למציאות די מתסכלת: דווקא מי שזקוק ביותר לשיעורים באמנויות איננו יכול לקבל אותם:
... due to budget constraints and emphasis on the subjects of high stakes testing, arts instruction in schools is on a downward trend. Just when they need it most, the classroom tasks and tools that could best reach and inspire these students – art, music movement and performing – are less available to them. (p. vi)
וכאן יש ממצאים חדשים שלכאורה עשויים לעודד, אבל לאור הצמצום בתקציבים לאמנויות בעצם מתסכלים עוד יותר. ממחקרים ארוכי טווח אצל תלמידים טיעוני טיפוח מתברר שההשפעה של לימוד אמנויות איננה רגעית, אלא ממשיכה לשנים רבות:
Most strikingly, arts-engaged low-income students are more likely than their non-arts-engaged peers to have attended and done well in college, obtained employment with a future, volunteered in their communities and participated in the political process by voting. In the many types of comparisons that Catterall tracks, arts-engaged low-income students tend to perform more like average higher-income students. (p. 18)
האם הדוח הזה מצביע על שינוי במדיניות? האם עלינו להבין שהדגש הכמעט בלעדי של מערכת החינוך האמריקאית על "ללמד למבחן" ולעסוק רק בעניינים שניתנים למדידה כמותית בלבד נחלש, ובמקום זה יושם דגש על האדם השלם, הרב-ממדי, האדם שמתעשר מתחומי לימוד הומניסטיים? קשה לדעת. מקריאת המסמך אפשר להתרשם שמערכת החינוך האמריקאית תמיד ראתה באמנויות תחום לימוד חשוב וראוי. אבל כמובן שאם כך המצב, לא ברור למה עכשיו יש צורך להחזיר את האמנויות לסדר היום החינוכי. התחושה היא שמובילי המדיניות החינוכית אינם משדרים מסר יחיד, ובמקום זה שתי גישות נאבקות זו עם זו. די להזכיר שלפני כחודשיים ה-National Writing Project, מפעל מוצלח ביותר המקשר בין מורים ועוזר להם לפתח ולעודד כתיבה אצל תלמידיהם, איבד את המימון הממשלתי שלו. קשה להבין כיצד ממשל שלכאורה מבקש לקדם את האמנויות מסוגל גם לחסל פרויקט שמקדם את הכתיבה.

נקודה נוספת בדוח מעניינת מאד. על פי רוב, בתחומי הלימוד ה-"כבדים" – כישורי קריאה וכתיבה ומתמטיקה, למשל – המערת החינוכית האמריקאית שואפת לסטנדרטיזציה ולאחידות במשאבי ההוראה. לעומת זאת, בתחום האמנויות ממליצים, כנראה, על פריחתם של מאה פרחים:
We certainly learned that while national leadership and more federal resources for arts education are critically important, a singular new national program would not necessarily be the most effective way to advance arts education. (p. 11)
אפשר לפרש את המשפט הזה באופן ציני ולהגיד שלהבדיל מפרויקטים באמת חשובים שזוכים ליד מכוונת מלמעלה, כלפי האמנויות נוקטים במדיניות של "תעשו מה שאתם רוצים – ממילא זה לא כל כך חשוב". אבל יכול להיות שהגישה הזאת מצביעה על הבנה עמוקה יותר שאי אפשר להפוך את האמנויות לתחום "סטנדרטי". ואם כך, אפשר גם לקוות שהגישה הזאת תמצא ביטוי בתחומי הלימוד האחרים (וגם, כמובן, שהאמנויות באמת יזכו לגיבוי תקציבי).

תוויות:

יום שישי, 13 במאי 2011 

לא לזאת הכוונה

טים סטאמר מתוסכל. הוא מסביר שהגדרת התפקיד של המשרד במערכת החינוכית של המחוז בו הוא עובד היא "הטמעת טכנולוגיה חינוכית" (instructional technology integration). התחום הזה מעניין ומעסיק את סטאמר. הוא אוהב את העבודה שלו. אבל יש בעיה:
much of what we actually do has nothing with either “instructional technology” or instruction.
ואם המשרד בו סטאמר עובד איננו עוסק בהטמעת טכנולוגיה חינוכית, במה הוא כן עוסק? הפרויקט המרכזי, שזוכה למספר הרב ביותר של עובדים ושל שעות עבודה, הוא מאגר שאלות גדול שמשמש מורים להרכבת מבחנים. סטאמר מוסיף שהמשרד מקדיש משאבים רבים לשני מאגרים נוספים - מאגר ממוחשב שמכיל פעילויות (מורשות) רבות שממנו מורים יכולים לתכנן מה לעשות בכיתה, ומערכת מידע מקיפה שמכילה מידע ניהולי רב. עבור כל אלה סטאמר מדגיש – אלה אינם טכנולוגיה חינוכית. ואם לא, מה כן? סטאמר כותב:
Simple. It’s anything that students use to develop and enhance their learning. Or, in the words of our school board, students should “use technology to access, communicate, and apply knowledge and to foster creativity”.
סטאמר איננו טוען שהעיסוקים של משרדו אינם חשובים. הוא מכיר בעובדה שלאור המורכבות ההולכת וגדלה של מערכות, בתי ספר זקוקים לכלים ניהוליים משוכללים. אבל הוא מוחה על כך שמשאבים רבים כל כך מוקדשים למה שבעיניו משני לעיקר. התוצאה עגומה:
students have fewer and fewer tools for all that creating, communicating, and collaborating we say we want the kids to be doing.
אפשר להבין את התסכול שלו. ולמרבה הצער, המצב שסטאמר מתאר איננו ייחודי למחוז שלו.

תוויות: ,

יום שני, 9 במאי 2011 

כן נאותה, אבל באיזה מחיר?

תכניות להקניית דפוסי התנהגות נאותה ברשת קיימות פחות או יותר מראשית ה-WWW. תכניות כאלה מתמקדות הן בהתנהגות שלנו כלפי אחרים, והן בדרך שבה אנחנו מציגים את עצמנו. יש שתי גישות כלליות כלפי תכניות מהסוג הזה. יש הסבורים שככל שהסביבה המתוקשבת נעשית לחלק בלתי-נפרד מהחיים שלנו נעשה יותר ויותר נחוץ להקנות דפוסי התנהגות תקינים. לעומת זאת, יש הטוענים שדווקא מפני שהסביבה הזאת היא חלק אינטגראלי מחיינו לא ניתן להפריד את החינוך להתנהגות נאותה ברשת מחינוך ערכי כללי: עלינו פשוט לחנך להיות בני אדם בכל מקום ובכל מצב. כך או כך, אין מי שחולק על החשיבות של פיתוח ההתנהגות נאותה ברשת.

עם זאת, נשאלת השאלה לשם מה אנחנו מפתחים אותה. במאמרון בבלוג Teach Paperless לפני כשבועיים, ג'ון ספנסר מעלה את השאלה הזאת, ומאיר אותה מפן חשוב שלא מרבים לבחון. (עד לשנת הלימודים הנוכחית הבלוג Teach Paperless היה מרחב "אישי" של שלי בלייק-פלוק. השנה בלייק-פלוק "פתח" את הבלוג לכתיבה של מספר מורים נוספים.) ספנסר כותב שאנחנו מרבים להזהיר את תלמידינו שמה שהם מעלים לרשת היום עשוי להזיק להם אי-שם בעתיד כאשר הם יחפשו עבודה והמעביד הפוטנציאלי שלהם יבדוק את עקבותיהם דיגיטאליים. הוא מדגיש שהרצון לעזור לתלמידים לא לקלקל לעצמם מובן, ואפילו מוצדק. אבל:
Sometimes I wonder if we're encouraging students to self-market rather than engage in meaningful interaction. Sometimes it seems that students are encouraged to post only their best work, ask only the best questions, avoid anything remotely offensive on their Twitter and keep their Facebook squeeky clean.
הוא טוען שבמידה רבה אנחנו מבקשים המתלמידים להסתיר את תחושותיהם האמיתיות, או לפחות ליצור לעצמם מותג שיווקי שהם יוכלו לנצל בעתיד. עבור ספנסר הבקשה הזאת סותרת את המטרות המוצהרות שלנו ללמידה משמעותית ולחינוך לאותנטיות.
Adolescents need to experiment socially. Ever worked with teenagers? Their ups are way up and their downs are way down and they can be brutally honest in a way that adults often curb. They are figuring out relationships. They are engaged in friendships with training wheels.

Asking students to "be nice" might be great in managing liability, but it fails to reach them at their level and ultimately it fails in the purpose of education. If I want students to become honest, ethical critical thinkers, I'm not sure the model needs to be Mr. Rogers.
קורא אחד מגיב שדבריו של ספנסר עשויים לתת גושפנקה להעליב את הזולת, ומדגיש שאפשר לדבר אמת מבלי לעשות זאת בצורה מעליבה. ספנסר משיב שאין בכוונתו לעודד התנהגות מעליבה, אבל "להתנהג יפה" ו-"להתנהג בכבוד" אינם אותו הדבר. הוא מתנגד לחוסר רגישות, אבל לפעמים בשם הרגישות אנחנו מבקשים מהתלמידים לא להביע ביקרות בכלל, או פשוט לשתוק. קורא אחר מציין שבעבר הוא סבר שבעיית העקבות הדיגיטאליים הולכת ופוחתת. בעתיד גם למעבידים יהיו עקבות כאלה, ולכן המעבידים האלה יבינו שלפעמים אנחנו עושים דברים שיביכו אותנו בעתיד. אבל הוא חושש שהיום, במיוחד בגלל שוק העבודה הדי נואש, אנשי חינוך ידרבנו את התלמידים שלהם להיות "אזרחים מושלמים" שאינם חושפים שום דבר שעליו יצטערו מאוחר יותר.

אולי אין מה לדאוג ואני סתם רואה שחורות. הרי כבר ציינתי שגם לדעתי חשוב לפתח התנהגות נאותה ברשת. אבל נדמה לי שספנסר נוגע בנקודה חשובה שעליה יש טעם להתריע. קיימת סכנה ממשית שהנסיון לקדם התנהגות נאותה ברשת תוביל, למעשה, להתנהגות תפלה, נטולת רגש. נגלה שהנסיון ללמד תלמידים לא להעלות לרשת דברים שעשויים להביך אותם אי-שם בעתיד בעצם מחנך אותם לא להיות הם עצמם. וחבל.

תוויות:

יום שישי, 6 במאי 2011 

למה שלא נצטט אותה?

מאמרון של ליסה ליין שהתפרסם השבוע הזכיר לי את ההרהורים שהעליתי כאן לפני כשלושה שבועות בעקבות מאמרון של סטיב ווילר על המעמד המשתנה של בלוגים באקדמיה. ציינתי שווילר חש שיותר ויותר אקדמאיים מקבלים את הבלוג כמקור מידע לגיטימי. כצפוי, אני בירכתי על ההתפתחות הזאת. עם זאת, אינני משוכנע שכתבי עת אקדמיים רבים באמת מוכנים לכלול בלוגים בביבליוגרפיות של המאמרים שהם מפרסמים.

ליין מלמדת היסטוריה במכללה בדרום קליפורניה. בנוסף להוראת ההיסטוריה היא גם מנחה מרצים בשימוש בתקשוב בעבודתם. יש לה נסיון רב בהוראה בקורסים מקוונים ובשילוב התקשוב בתהליכי למידה באופן כללי. הבלוג שלה הוא מקור עשיר להתייחסויות מעניינות הן להוראת ההיסטוריה והן לשילוב התקשוב בהוראה ובלמידה. המאמרון החדש שלה מכיל רשימה של תכונות שבעיניה מאפיינים את המרצה החדשן בתחום ההוראה המקוונת.

קל להסכים עם שבע התכונות שברשימה של ליין. היא מונה, למשל, פתיחות – הנכונות לשתף אחרים בנסיונות, הבנה של היסודות התיאורטיים של הלמידה המקוונת, השתתפות בגופים מקצועיים שעוסקים בתקשוב, ועוד. הנקודה האחרונה שלה אולי המעניינת ביותר:
An understanding that online teaching is its own discipline.
אחרי שהיא מונה את התכונות הרצויות ליין מוסיפה רשימה נגדית – תכונות שבעיניה מעידות על העדר של יוזמה חדשנית. באופן כללי מדובר בתכונות שמצביעות על התייחסות ללמידה מקוונת כלא יותר מאשר שימוש בנאלי בסביבת LMS. הנקודה האחרונה ברשימה השנייה מקבילה לאחרונה ברשימת ה-"חיובית":
A perception that online teaching is a mode of instruction, a venue, an alternative, the future, or a field of knowledge that begins with technology instead of pedagogy.
הרשימה של ליין מוצאת חן בעיני, אם כי אינני יכול להגיד שאני מוצא בה משהו חדש או מעורר התרגשות. למען האמת, היא בקושי מעוררת בי רצון לכתוב עליה כאן. ואם כך, למה אני כן עושה זאת?

אני עוקב אחר הבלוג של ליין בערך שנה וחצי. במשך הזמן הזה קראתי מאמרונים רבים שלה, במגוון רחב של נושאים הקשורים לתקשוב בהוראה ובלמידה. רבים מאלה הרשימו אותי מאד (וקישרתי אליהם כאן מספר פעמים). בגלל ה-"הכרות" הזאת איתה אני משוכנע שהרשימות שבמאמרון שלה מבוססות על נסיון ועל חשיבה מעמיקה. אי אפשר להגיד שהרשימה "אקדמית". היא איננה מבוססת על סקירת ספרות או על מחקר שהיא עצמה ערכה, וליין איננה מצטטת מקורות מוסמכים. בגלל זה אפשר להגיד שבצורה האופיינית לבלוגים ליין בסך הכל מעלה הגיגים. אבל ההכרות שלי איתה גורמת לי לסמוך על מה שהיא כותבת יותר מאשר על רשימה דומה שחוקרים שאינני מכיר היו אולי מפרסמים. תחום הלמידה המקוונת מושך חוקרים רבים, וכתבי עת רבים מפרסמים מאמרים על נושאים כמו התכונות של המורה המקוון. יתכן שגם אלה משקפים נסיון בתחום, אם כי לעתים קרובות מדי אני מתרשם שיותר מאשר מאמרים כאלה משקפים הכרות עמוקה עם התחום, הם נובעים מרצון לפרסם מאמר בכתב עת אקדמי.

האם המאמרון של ליין ראוי להכלל בתוך רשימה ביבליוגרפית של מאמר שעוסק בלמידה מקוונת? מבחינת התוכן, יתכן, אך מבחינת הסגנון אפשר לענות שלא. אין בו שום סממנים מקובלים שיכולים לתקף אותו. כזכור, הוא איננו יותר מאשר הגיגים. אבל יש בו תיקוף מסוג אחר, אם כי תיקוף שאיננו נראה למי שיעיין בו כמאמרון נפרד, תלוש מהבלוג של ליין. התיקוף הזה בא לביטוי כאשר אנחנו מבינים שליין רכשה לעצמה סמכות בתחום הלמידה המקוונת בזכות מכלול ההתייחסויות שבבלוג שלה. אם בעתיד חוקר כלשהו יבקש לסקור את הספרות על התכונות הרצויות למורה מקוון אני מכיר מספר מקורות אקדמיים שהוא יוכל לצטט. ואין לי ספק שהרשימה של ליין משתווה עליהם, אם לא יותר מזה, כמקור ראוי.

תוויות: , ,

יום חמישי, 5 במאי 2011 

הכיוון חיובי, אבל לא ברור שהוא פותר את הבעיה

משייכים את המונח bootstrapping לברון מינכהאוזן שטען שהוא הצליח לחלץ את עצמו מתוך ביצה על ידי כך שהוא הרים את עצמו באמצעות רצועות המגפיים שלו. בחינוך, ואולי במיוחד בתקשוב החינוכי, אנחנו נתקלים ברעיון הבעייתי הזה שוב ושוב. בעזרת התקשוב אנחנו יוצרים הזדמנויות למידה שאמפשרות לתלמיד לחקור ולגלות – להבנות את התובנות של עצמו. אבל פעם אחר פעם אנחנו מתאכזבים כאשר ההזדמנויות האלו אינן מנוצלות כראוי. נדמה לי שהבעיה קשורה בכך שרבים מאיתנו שעוסקים בתקשוב החינוכי מזהים את עצמנו כלומדים בעלי מכוונות עצמית. כאשר אנחנו ניצבים בפני אתגר לימודית אנחנו שמחים להתמודד איתו, ולכן די להגיש לנו הזדמנות למידה מאתגרת כדי שנתחיל לפעול. אי-לכך, אנחנו מצפים שאחרים יגיבו בצורה דומה. לא פעם הציפיה הזאת מתנפצת מול מציאות לא כל כך מלבבת – לא לכולם מניע פנימי ללמוד. אנחנו חושבים שלומדים יכולים, כמונו, "להרים את עצמם" מול אתגר לימודית. ומפני שזאת הציפיה הכמעט טבעית שלנו, איננו יודעים לגשר על הפער בין הציפיה לבין המציאות.

מדובר בבעיה שנמצאת בבסיס של כל נסיון ללמד. חלק לא קטן מהמשיכה לאינטרנט כסביבה ללמידה נובעת מכך שביכולתו של האינטרנט להקנות ללומד גישה בלתי-מוגבלת, וכמעט בלתי-אמצעית, למידע על כל נושא אפשרי. אבל מול המשיכה הזאת יש גם דחיפה – מפני שאיננו יודעים כיצד לעורר עניין, אנחנו פשוט מקווים שדחיפת הלומד לתוך ים הדעת תספיק, ואנחנו מקווים שהוא יצליח לשחות. נכון להיום הקשר בין הוראה לבין למידה לוט בערפל. איננו יודעים על אילו כפתורים ללחוץ, ולכן במקום ללמד אנחנו פשוט מקווים שהלומד, בדרך לא כל כך ברורה, ילמד.

ההרהורים האלה אינם חדשים, או מקוריים. מה שהעיר אותם (הפעם) הוא מאמרון חדש של ג'ורג' סימנס שמסכם חלקית את הנסיון השלישי שלו ללמד קורס מקוון ופתוח עם משתתפים רבים. סימנס, אבי ה-Connectivism, מציין שקורס מהסוג הזה מתאים ללומדים עם מידה גדולה של מכוונות עצמית (self-directed learners), אבל הוא איננו רוצה להסתפק בלומדים כאלה. הוא רואה צורך בלומדים מרושתים (network-directed learners):
While connectivism begins with the individual, it stresses the growth of connections and connectedness in learning and knowledge. Self-directed learning explains the attributes of learners who learn at their own pace and interest. Is that sufficient to describe our knowledge needs today? I don’t think so.
בקריאה ראשונה מצאתי את עצמי מהנהן בהסכמה. כמובן! הרי ברמה הבסיסית ביותר הקישורים שעליהם אנחנו מקליקים בעקבות חיפוש בגוגל משפיעים על התוצאות של החיפושים של אנשים אחרים. ואם כך, יתכן שממש אין דבר כזה "לומד עצמאי". הלמידה שלי משפיע על הלמידה של אחרים, ושלהם עלי. לאור זה, ההמשך של סימנס, המשך שבו הוא מנסה לתאר כיצד רשתות משפיעות לחיוב על הלמידה, ממש מתבקש:
To address the information and social complexity of open courses, learners need to be network-directed, not self-directed learners. Social networks serve to filter and amplify important concepts and increase the diversity of views on controversial topics. This transition is far broader than only what we’ve experienced in open courses – the need for network-centric learning and knowledge building is foundational in many careers today.
מכאן לא קשה להגיע לדברי הלל על התודעה הקולקטיבית, ה-hive mind, שהרשת לכאורה בונה. סימנס נזהר לא לעשות זאת. הוא איננו טוען שההמון תמיד חכם. לפי סימנס, רשתות מקשרות בין התמחויות – ואם אני מבין אותו נכון, יש כאן קריצה ביקורתית נוסח Garbage In – Garbage Out. אם המרכיבים של הרשת אינם איכותיים, אי אפשר לצפות שהתוצר שלה יהיה איכותי. סימנס מבחין בין השאיפה לתודעה קולקטיבית, לבין השימוש ברשת על מנת להגביר את הייחוד של כל אחד ממרכיביה:
Most importantly network-directed learning is not a “crowd sourcing” concept. Crowd sourcing involves people creating things together. Networks involve connected specialization – namely we are intelligent on our own and we amplify that intelligence when we connect to others. Connectedness – in this light – consists of increasing, not diminishing, the value of the individual.
הרוב המכריע של המשתתפים שמתמידים בקורסים הגדולים שסימנס "מלמד" הם לומדים עצמאיים. לא מטעים (אני מניח שמדובר ברוב) "נרשמים" לקורסים האלה ועוזבים אותם אחרי שהם מגלים שהם צריכים לפלס לעצמם סביבה לימודית שמתאימה להם. אני מניח שאחרים עוזבים מסיבה כמעט הפוכה – היות והם כבר פלסו לעצמם סביבה לימודית, הם אינם זקוקים לקורס כמסגרת ללמידה. לאור זה, אינני בטוח שההבחנה החדשה של סימנס מוסיפה הרבה להבנה שלנו כלפי הלמידה. הלומד מכוון-הרשת שהוא מתאר הוא אולי פיתוח חשוב של הלומד בעל המכוונות העצמית. אבל מדובר בפיתוח, לא במשהו שונה במהות. די ברור לי שעל מנת להיות לומד מכוון-רשת כפי שסימנס מתאר אותו, על הלומד קודם כל להיות לומד בעל מכוונות עצמית. ואם כך, עדיין לא התגברנו על הבעיה היסודית שאיננו יודעים לעורר מכוונות עצמית בלומד. ואם כך, אנחנו עדיין נשארים עם ה-bootstrapping.

תוויות: , ,

יום שלישי, 3 במאי 2011 

דווקא ללמידה כזאת הכוונה

לפני יומיים כתבתי כאן על נסיעתו של בריאן קרוסבי לצפות בהמראה (שלא יצאה לפעול) של מעבורת החלל Endeavor. ציינתי שהנסיעה של קרוסבי, והדרכים שבהן הוא ניסה לקרב את תלמידיו לחקר החלל, מצביעות על היכולת של התקשוב להרחיב ולהעמיק את החוויה הלימודית בבית הספר.

אבל למען האמת, לא היה צורך לחכות לנסיעה של קרוסבי לפלורידה ללמוד את זה. במהלך השנים הוא מפעיל את תלמידיו בפעילויות לימודיות רבות, ומדווח עליהם בבלוג שלו. תיאור של כמה מהפעילויות האלו אפשר למצוא במאמרון שהתפרסם לראשונה לפני שנתיים, במאי של 2009. לפני חודש קרוסבי פרסם את המאמרון הזה שוב. הוא נזכר בו בעקבות הרצאה של אלן נובמבר במסגרת TEDxNYED (הרצאות TED בתחום החינוך שנערכו בניו יורק). בהרצאה הזאת נובמבר שאל "האם תלמידיך ישאירו מורשת?" (Are your students leaving a legacy?). קרוסבי הרהר שתלמידיו אכן "משאירים מורשת", ובמאמרון שהוא פרסם שוב הוא מתאר את המורשת הזאת.

קרוסבי מונה פעילויות רבות שבהן תלמידיו עסקו במשך שלוש השנים שהוא לימד את אותה הכיתה (במונחים ישראליים אפשר להגיד שהוא היה מחנך הכיתה בכיתות ד', ה', ו-ו'). בין היתר הוא מציין בלוגים אישיים, השימוש ב-Skype כדי לשתף תלמידה שעקב מחלה נאלצה ללמוד מהבית, מפגשים עם כיתות במדינות שונות כאשר באמצעות ה-Skype תלמידיו נתנו משוב על פרויקטים של הכיתות האחרות, בניית ויקי על בעלי חיים שכלל שיעור וסרטון וידיאו על כיצד "לתכנן" בעל חיים, כתיבת סיפורים באופן שיתופי עם תלמידים במדינות אחרות באמצעות מסמכים של גוגל, ועוד. הוא מדגיש שעבור רבים מתלמידיו האנגלית היא שפה שנייה. כאשר הם התחילו לנהל בלוגים בכיתה ד' המאמרונים שלהם היו מלאים בשגיאות כתיב והיה עליהם לערוך אותם שוב ושוב עד לפרסום. אבל לקראת סיום שלוש השנים הכתיבה זורמת והתלמידים אוהבים לכתוב. קרוסבי כותב:
I’ve left plenty out here to save space, but the point is these students have left a mark, a legacy that will survive their graduation to middle school and beyond. Not only have they done community service that effects their community, but they have participated globally and left the archive for others to ponder and I hope improve on. Most importantly they have vastly improved their writing, research, communication and numerous other skills along the way. They were only held back by my limitations and the limitations of the system.
אין לקרוסבי זמן לנוח על זרי דפנה. אחרי סיום עבודתו עם הכיתה שעליה הוא כתב במאמרון הוא שב לכיתה ד', ולפעילויות חדשות. מחר (4.5.2011), למשל, הכיתה שלו מפריחה בלון מזג אוויר לסטראטוספירה. על הבלון יהיו מצלמות, כלי מדידה שונים, ניסויים שתלמידיו עיצבו, ופתקאות עם הבעות תקווה שנשלחו לכיתה של קרוסבי מכל העולם.

לפני כשבוע, ברשת החברתית שלובים, התפתח דיון סביב השאלה "האם אין אנו מייחסים חשיבות יתרה למבחנים הבינלאומיים?" נדמה לי שכל מי שהגיב שם ציין, במידה זאת או אחרת, שהם היו מעדיפים יותר דגש על פעילויות לימודיות מאשר על הכנה למבחנים. בריאן קרוסבי מהווה דוגמה מצויינת למורה שעוסק בחינוך כמו שהוא צריך, ויכול, להיות.

קרוסבי, כמובן, איננו המורה היחיד שמוצא דרכים להשתמש בתקשוב כדי לקדם חינוך ולמידה במקום ציונים במבחנים. יש רבים אחרים שעושים זאת, ורק חלק מהם מוכרים לנו בזכות הבלוגים שהם מנהלים. כמו-כן, לא יהיה זה מוצדק ליצור את הרושם שצריכים לנסוע רחוק, או לעבור לאנגלית, כדי למצוא דוגמאות טובות. אינני יודע אם הפעולות של הכיתה שלה שעליהם חניתה חן מדווחת בבלוג שלה מסייעות לתלמידיה להצליח במבחנים בינלאומיים, אבל אני בטוח שהן מסוג הפעולות שהם יזכרו לשנים רבות. הן בוודאי מסוג הפעולות שיכולות להוות "מורשת" שתלמידיה משאירים אחריהם. על אף העובדה שאני מניח שדי מייגע שאני חוזר על הנקודה הזאת שוב ושוב, הפעולות שלה, כמו אלה של קרוסבי, ובוודאי של עוד מורים בארץ שאינני מכיר, מראות שהתקשוב יכול למלא תפקיד חיובי מאד בהעמקת חוויית הלמידה, ובחינוך האדם.

תוויות: , ,

יום ראשון, 1 במאי 2011 

זאת הזדמנות למידה

בהודעתו האחרונה ב-Twitter, נכון לכתיבת המאמרון הזה, בריאן קרוסבי מדווח שהוא חזר הביתה לנבדה מפלורידה. בכך מסתיים, פחות או יותר, סיפור שהוא, יחד עם תלמידיו וקוראיו, קיוו שיתפתח אחרת. אבל על אף האכזבה, יש כאן סיפור מרתק שראוי שיסופר.

קרוסבי הוא מורה בבית ספר יסודי במדינת נבדה. במשך חמש השנים האחרונות הוא מדווח בבלוג שלו (Learning Is Messy) על העבודה בכיתות שלו, כיתות עם הרבה תלמידים טעוני טיפוח וגם עם שימוש נרחב בתקשוב. קרובסי נבחר, כנראה באופן אקראי, להיות אחד מתוך 150 משתמשי Twitter, לצפות בהמראה של מעבורת החלל Endeavour בטיסה האחרונה שלה, והאחת-לפני-האחרונה של פרויקט מעבורות החלל של NASA. ההמראה היתה אמורה להתרחש לפנות ערב שעון ישראל ביום שישי, ה-29.4.2011, אבל זמן קצר לפני ההמראה התגלתה בעיה בתנורים של הדלק והיא נדחתה למועד מאוחר יותר. קרוסבי ושותפיו היו משלחת ל-Tweetup – מפעל של NASA בו אזרחים מן השורה מוזמנים לסייר במרכז החלל, לפגוש את האסטרונאוטים, לצפות בהמראה, וכמובן גם לדווח על כל זה באמצעות Twitter. די בצדק, סוכנות החלל רואה ב-Tweetup אמצעי לקרב אזרחים לתכניות שלה.

לפני חמישה שבועות קרוסבי דיווח לראשונה על האפשרות שישתתף במשלחת, וגם על כך שהוא שוחח עם תלמידיו על האפשרות הזאת:
I informed my students today of my possible trip by having them spend 15 minutes researching the Space Shuttle Endeavour (which I managed to mis-spell “Endeavor” … which they happily informed me as their search began). Once they had learned a bit I explained what might be happening. They were pumped!
אבל בתחילת החודש הטיסה, שתחילה נקבעה ל-19 באפריל, נדחתה ל-29 לחודש. עבור קרוסבי השינוי היה קצת בעייתי. הוא איננו מקל ראש בהתחייבויות שלו לתלמידיו, והתאריך החדש כמעט התנגש עם תכניות חשובות של הכיתה. והיתה, כמובן, בעיה נוספת: NASA אמנם הזמינה אותו לצפות בהמראה, אבל היה עליו לשלם על הטיסה לפלורידה ועל השהות בבית מלון, ועל משכורת של מורה המימון של אלה לא היה דבר פשוט. הוא זכה לתמיכה כלכלית מסויימת משותפים שלו לפרויקטים תקשוביים בהם הוא משתתף, כולל נקודות לנסיעה שנתרמו לו. מורים רבים שקראו את ההזמנה של NASA הבינו שמדובר בהזדמנות למידה מיוחדת.

כאשר מ-NASA הודיעו על דחיית ההמראה נמסר שיש סיכוי שהדחייה תהיה של יומיים או שלושה ימים, ושאנשי ה-Tweetup מוזמנים להשאר. אבל קרוסבי היה חייב לחזור לבית הספר. ב-Twitter הוא הודיע:
Message in this for our students. Space is hard. ... but keep on problem solving until it happens.
כמו-כן, בנוסף להודעות שלו ב-Twitter, קרוסבי גם פרסם מאמרונים בבלוג של הכיתה שלו. שם הוא כתב לתלמידיו על המתרחש יותר בהרחבה (Twitter איננו מתאים לאריכות בכתיבה), וגם נתן להם משימות כתיבה. מיד אחרי ההודעה על דחיית ההמראה הוא ביקש מתלמידיו לחשוב על אכזבות שהם חוו:
Things can happen that disappoint us. Sometimes that disappointment can make us angry, frustrated and even fearful. But in my experience that disappointment often changes later. Things happen and we get to do what we missed later. Or because we couldn't get that or do that we get to do something else instead. Think about a time that you were disappointed about something you couldn't get or do, but later things worked out or you got over it. Write about a time that you were disappointed. Tell what you were disappointed about and what happened afterwards.
במאמרון שהוא פרסם אחרי שנחת חזרה בנבדה קרוסבי מסכם את החוויה. כצפוי, על אף האכזבה, הוא לא רואה אותה ככשלון.
A waste of time? Hardly. My trip made people where I’m from more aware of what school could become. Our local paper did a short article, and although I was supposed to Skype in an interview (the usual “convention effect” bogged the internet to a crawl) I did do a phone interview with a TV station as well. Even before I left on my trip I was asked by teachers and parents to explain what I was doing and what educational impact it could possibly make ... so I had those conversations too.
הוא מוסיף שהוא חזר לבית ספר עם מספר רעיונות לניסויים מדעיים ולמשימות כתיבה, ושדרך המיידיות של הדיווחים שלו, הן במילים והן בצילומים, נדלק אצל תלמידיו החשק ללמוד עוד. יש משהו בהרפתקה של קרוסבי שמעורר נשכחות מהאינטרנט הלימודי מלפני עשור. היום הדגש הוא על תקשוב בשירות ההישגים הלימודיים, ולא בשירות החוויה הלימודית. קרוסבי כותב שהנסיעה שלו ל-NASA הגבירה את המודעות למה שבית הספר יכול להיות. אולי היה נכון יותר לכתוב מה שבית הספר היה צריך להיות. לא לפני יותר מדי זמן רבים מאיתנו חשבנו שבעזרת האינטרנט בית הספר אכן יתפתח בכיוון ההוא. הדיווח של קרוסבי מצית את הגלחת שעדיין לא כבתה, ואת התקווה שאולי זה עוד עתיד לקרות.

תוויות: ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates