יום ראשון, 28 בספטמבר 2008 

עיתוי מתאים

במהלך השבוע האחרון נאספו אצלי בערך עשרה מאמרונים מבלוגים שונים שסימנתי לעצמי כראויים להתייחסות – מאמרונים שעוסקים במבחר נושאים חשובים שראויים ליותר מאשר רק הנהון ראש והסכמה כללית לפני שעוברים הלאה לעוד משהו חדש. אני מקווה שעדיין אמצא זמן לכל אלה, אם כי הנסיון מלמד שעם חלוף הזמן, לפחות כמה מהם יידחו הצידה עד שאשכח אותם, או ארגיש שלעומת נושאים אחרים (אם כי, לא בהכרח חדשים) הם כבר אינם כל כך רלוונטיים. ולפעמים, מאמרון בבלוג של מישהו מתפרסם בדיוק בזמן, כמו שקרה היום בבלוג של ג'ף אוטכט.

משום מה, דווקא היום אוטכט בחר לכתוב על רפלקציה. הנושא, כמובן, קרוב לליבי, ועם תחילתם של עשרת ימי התשובה מתאים לחזור ולהקדיש לו (שוב) מאמרון. אוטכט כותב שמעט מדי מורים מפנים לעצמם זמן לרפלקציה. (הוא מציין שכמורים אנחנו מרבים לבקש רפלקציה מהתלמידים שלנו, ולכן ראוי שגם אנחנו נעסוק בה.) הוא מדגיש שעל אף העובדה שהיום הרפלקציה מזוהה עם כתיבה לבלוג, אין הבלוג האמצעי היחיד:
You don’t have to blog, or even write. Reflecting could be reading an educational journal, it might be sitting and staring out the window, or it might be writing down your thoughts.
אוטכט מצטט את דייוויד המילטון, מנהל בית ספר (K12) בטורונטו, קנדה, שממש החודש התחיל לכתוב בלוג, וכיאה לתחילת התהליך, כותב על ... רפלקציה:
But lest we forget, reflection is hard work. Whether we are sorting out our emotions and discerning personal values and attitudes, or discovering the shaky underpinnings of contemporary truths, reflection takes work, and, I would suggest, it takes practice. As I prepared to write this blog, I was amazed at how difficult it is to keep focused on a single abstract topic for stretches of time over several days.
אוטכט מודע לקושי הזה. הוא יודע שרפלקציה דורשת ריכוז ומאמץ. הוא ממליץ למורים להקדיש חלק מיום העבודה שלהם לרפלקציה. עם זאת, הוא מכיר בכך שלא כמו מורים אחרים, העבודה שלו איננה כרוכה בשעות כיתה רבות. לכן, הוא יכול לסגור את דלת משרדו, ולחשוב ולכתוב. אחד המגיבים למאמרון של אוטכט מציין את הנקודה הזאת. ביל פריטר, מורה לכיתה ו' במדינת צפון קרולינה (שאת הבלוג שלו קראתי לראשונה רק לפני כשבוע) מסביר שקשה לו מאד לפנות זמן לרפלקציה:
And that’s the kicker for me, I think. That’s why so much of the reflection that I do is done away from school — or not done at all — I just don’t control my time in the same way that professionals working beyond the classroom do.
אין לי ספק שפריטר צודק, ונדמה לי שיש עוד נקודה שהוא איננו מציין שבוודאי נמצא בראשיהם של מורים שמעוניינים לפתוח בלוג שישקף את הרפלקציות שלהם על עבודתם המקצועית. אין מה לעשות – הבלוג הוא יומן ציבורי, וכדי שרפלקציה תהיה משמעותית, היא צריכה להכיל ביקורת, ביקורת עצמית, כמובן, אבל גם ביקורת כלפי הסביבה שבה המורה פועל. אני בהחלט יכול להבין כל מורה שמהסס לפרסם את הרפלקציות שלו בציבור, כאשר הוא יודע שהממונים עליו עשויים לקרוא את מה שהוא כותב, וכאשר אותם ממונים לא בהכרח יודעים לראות את הרפלקציה הזאת כחלק מתהליך של למידה עצמית.

מהבחינה הזאת, עלי להודות שעבורי, שלא נמצא בבית ספר, מלאכת הכתיבה לבלוג קלה יותר. פעמים רבות כתבתי כאן שאני מייחל ליום שבו מורים רבים בישראל יכתבו בלוגים שבהם הם ידווחו ויהרהרו על העבודה החינוכית שלהם (במיוחד בנוגע לשילוב טכנולוגיות בלמידה). אני כמובן עדיין מקווה שכך יהיה, אבל אני גם מודע לכך שזה לא כל כך קל כמו שאני לפעמים רומז. ואי לכך ... זאת הזדמנות טובה בשבילי לבקש סליחה.

תוויות: , ,

יום ראשון, ספטמבר 28, 2008 | |

יום חמישי, 25 בספטמבר 2008 

טכנולוגיה לשם ההוראה, או לשם הלמידה?

סטיבן דאונס מקשר היום למאמר קצר באתר של ה-Singapore Educational Consultants. זאת הפעם הראשונה שאני מבקר באתר הזה, והרושם הכללי הוא שמדובר באתר של איש חינוך רציני שמפרסם מאמרים מעניינים ... אבל די שטחיים. אמירותיו מעניינות, אבל מאד סתמיות. אבל המאמר שאליו דאונס מקשר (Note-taking: A fundamental skill of the independent learner) מציין משהו מאד חשוב.

המאמר מתמקד בחשיבות של כתיבת הערות ותקצירים משיעורים ומקריאה, ואת הארגון של הכתיבה הזאת על ידי התלמיד עצמו. כותב המאמר, עמרם נורדין, מציין שהיום, בגלל היכולות המרשימות של טכנולוגיות חדשות, יותר ויותר מוסדות חינוכיים נוהגים לחלק תקצירים של שיעורים לתלמידים (הכוונה היא לאמצעים דיגיטאליים). הוא מוסיף שהמוסדות האלה מתגאים ביכולת הטכנולוגית הזאת, ושבמקרה הזה, הגאווה גוברת על הרצון להביא ללמידה אמיתית. נורדין מוסיף שהתקצירים מסייעים לתלמידים לעבור מבחנים, שעל פי רוב נגזרים מהתקצירים שחולקו. בהמשך, אותם מוסדות רואים ציונים גבוהים ומניחים שהתרחשה למידה, למרות שאין זה בהכרח נכון. נורדין כותב:
Effective note-taking implies that a lot of thinking is done by the student to help him sort out the relevant from the irrelevant and to get the information into some organized and effective structure. A student will also be a very much more active learner if he makes his own notes. Independent learners need to be active learners, in fact they have to be pro-active about their learning.
דאונס מסכים, והוא מביא את הנסיון האישי שלו כדוגמה:
I don't care how you take notes. Use the computer, like I did today. Use paper and ink, like I did at the collaboration workshop last week. ... The main thing is, if you want to learn, take notes. Learning is not a passive act; it is an act of engagement, where you involve yourself physically and mentally, where you struggle to understand and integrate the material.
על פי רוב, המערכת החינוכית מזהה את המחשב ואת האינטרנט כאמצעים שמזרזים ומייעלים את הגישה למידע, או שעוזרים להמחיש את הידיעות שצריכים ללמוד. אלה, כמובן, שימושים מאד לגיטימיים. אבל השימושים האלה מתמקדים בצד ההוראתי של התהליך של הוראה/למידה. אחד האתגרים המרכזיים שלנו כאנשי חינוך, הוא לחשוף את התלמיד ליכולות של הכלים שעומדים לרשותו היום לארגן את הלמידה של עצמו. שימושים רבים מדי של הטכנולוגיה מקלים על התלמיד ומנציחים אותו כלומד פסיבי. אבל כפי שדאונס מדגיש, הלמידה צריכה להיות פעולה של מעורבות, והיכולת של התלמיד לרשום הערות לעצמו ולתקצר שיעור, ולעשות סדר לעצמו מבליל המידע שמגישים לו, מניחים בסיס למעורבות הזאת. אנחנו זקוקים פחות לטכנולוגיה שמסייעת להוראה, ויותר לטכנולוגיה שמסייעת ללמידה.

תוויות: ,

יום חמישי, ספטמבר 25, 2008 | |

יום שלישי, 23 בספטמבר 2008 

מכל סידרותי השכלתי

בעבר הלא כל כך רחוק לא הרגשנו שאנחנו מוצפים בכמויות אדירות של מידע. כמו-כן, אותו מידע לא הגיע אלינו בקצב מסחרר כמו שקורה היום. ואולי עוד יותר חשוב, כאשר היינו זקוקים למידע מהמין, על פי רוב ידענו מה היו המקורות שעליהם יכולנו לסמוך – ספריות ואנציקלופדיות, למשל.

היום, הימים ההם נראים כאילו הם שייכים לעבר הרחוק. קשה לדעת על מי לסמוך, ואין לנו מפת דרכים שמנחה אותנו היכן, ובמה, לנבור בתוך שפע הידיעות. הצורך הדחוף במיומנויות מידעניות נובע מכך שהיום אנחנו מוצאים את עצמנו בתוך בליל אדיר של מידע, כאשר הכלים המסורתיים שפעם שירתו אותנו כדי לעשות סדר בתוך הבלגן פשוט אינם עומדים במשימה. קשה לדעת למי להאמין. יש, אפילו, בני אדם שיונקים את הידע הרפואי שלהם מסדרות טלוויזיה כמו ER או האנטומיה של גריי. ואולי זאת בעצם דרך טובה לקבל מידע רפואי חשוב.

שילה וובר, ב-Information Literacy Weblog כותבת היום על מחקר של קרן קאיזר לבריאות - Television as a health educator. המחקר בחן את מידת ההשפעה של פרק של האנטומיה של גריי על ידיעותיהם/דעותיהם של הצופים. בשיתוף עם קאיזר, מפיקי תוכנית הטלוויזיה שילבו מספר ידיעות אודות הריון ו-HIV לתוך פרק של התוכנית. הידיעה המרכזית, שהוזכרה מספר פעמים בפרק, היתה שעם טיפול נכון, יש סיכוי של 98% שהתינוקות של נשים הרות הנושאות את נגיף ה-HIV יהיו בריאים ונקיים מהנגיף. משאלונים שהועברו לפני ואחרי הצפייה בתוכנית, האחוז של הצופים שסברו שהסיכויים ללדת תינוק בריא צמחו מ-15% ל-61%. הפרק של התוכנית שבמחקר עסק בנתון הספציפי הזה, ורק כלפיו, ולא כלפי נושאים אחרים הקשורים ל-AIDS שלא טופלו בפרק, נרשם שינוי משמעותי בדעות.

אין ספק שסדרות טלוויזיה הן מקור חשוב ומשמעותי לידיעות שלנו, אבל נדמה לי שעל פי רוב נהוג להניח שאותן ידיעות הן מוטעות וכוזבות. בבתי הספר איננו מנחים את התלמידים שלנו להאמין למה שהם רואים בסדרות שבהן הם צופים. אך מה לעשות, ואנחנו בהחלט מושפעים מהסדרות האלו, ולכן יש טעם לנצל את העניין בהם. (ציפי מוסרת לי שלפני יותר משלושים שנה בצפון אמריקה, חייהם של בני משפחה לא מעטים ניצלו על ידי ילדים שפעלו לפי מה שהם "למדו" מהצפייה בסדרות הרפואיות של אז.) אני מניח שחלקים נרחבים מה-"ידע" שלנו נרכש מסדרות טלוויזיה – לא רק בתחום הרפואה, אלא גם במשפטים, באכיפת החוק, בתקופות היסטוריות שונות, ועוד. כמו-כן, אני מניח שלכל הסדרות האלו יש יועצים מקצועיים שמשתדלים לדאוג לכך שהמידע המקצועי שמופיע בהן מהימן. אם פעם טענו שהצפייה בטלוויזיה מטמטמת אותנו, אינני בטוח שהטענה הזאת עדיין תקפה ביום.

אני מניח שבעקבות המחקר שעליו דיווחה וובר, קרן קאיזר תבקש להרחיב את שיתוף הפעולה שלה עם האנטומיה של גריי, ועם סדרות נוספות. לא אופתע אם נראה שיתוף פעולה דומה בתחומים נוספים. זה לגיטימי, ואפילו הגיוני, וזה בוודאי מנצל אמצעי תקשורת נפוץ לצרכים חיוביים. ובנוסף, זה מצביע על כך שהמידענות היא מיומנות הרבה יותר מורכבת מאשר לדעת על מי כדאי לסמוך כאשר אנחנו זקוקים למידע מהימן.

תוויות:

יום שלישי, ספטמבר 23, 2008 | |

יום שני, 22 בספטמבר 2008 

שוב על הטיפשים האלה?

לפני ארבעה חודשים כתבתי כאן שעוד לא קראתי את ספרו של מארק באוארליין, The Dumbest Generation: How the Digital Age Stupefies Young Americans and Jeopardizes Our Future. עלי להודות שארבעה חודשים מאוחר יותר, עדיין לא קראתי את הספר (הוא עדיין לא מופיע בקטלוג של הספריות האקדמיות בארץ). אבל השבוע מאמר של באוארליין (Online Literacy Is a Lesser Kind) התפרסם באתר ה-Chronicle of Higher Education, ופרסום המאמר העניק לי הזדמנות להכיר מקרוב לפחות חלק מהטענות שלו.

חשוב לציין שאני מצפה שכאשר אני כן אקרא את ספר, לא אסכים איתו. ממה שהספקתי להבין, הגישה של באוארליין דומה מאד לזו של אנדרו קין (וגם את זה ציינתי לפני ארבעה חודשים). אבל זאת, כמובן, בדיוק הסיבה שבגללה חשוב לי לקרוא את הספר – כדי להחשף לרעיונות ולטיעונים שנמצאים מחוץ לקונסנסוס של הקהילה שבתוכה אני פועל, כדי לעמת את הדעות שלי עם דעות מנוגדות.

בפתיחת מאמרו באוארליין מדווח על אחד המחקרים הידועים של ג'ייקוב נילסן (לא ברור לי למה באוארליין לא יכול להביא קישור כדי שקוראיו יכולו לבדוק את המקור, אבל משום מה הוא איננו עושה זאת). נילסן מצא שאנשים שקוראים טקסט על גבי המסך קוראים לפי תבנית שדומה לאות F - קריאה מלאה של השורות הראשונות של הטקסט, ובהמשך, קריאה מרפרפת למדי של היתר. באוארליין טוען, בוודאי במידה גדולה של צדק, ש-"קריאה" כזאת איננה הקריאה שאליה מתכוונים כאשר משתמשים במילה "קריאה" באקדמיה או בבית הספר. עד כאן, קל לי להסכים איתו. אבל המחקר הזה, ואחרים, של נילסן, משמשים את באוארליין כדי להסיק מסקנה שבעיני איננו קשור בכלל:
Those and other trials by Nielsen amount to an important research project that helps explain one of the great disappointments of education in our time. I mean the huge investment schools have made in technology, and the meager returns such funds have earned.
אם אני מבין אותו נכון, הטענה של באוארליין הינה שההשקעה העצומה בתקשוב היא בזבוז שאפשר היה לחזות מראש, וזה משום שהקריאה במסך היא בעצם סוג נחות של קריאה, סוג של קריאה שאיננה מתאימה ללמידה הבית ספרית (או האקדמית) שבה באוארליין דוגל:
Digitized classrooms don't come through for an off-campus reason, a factor largely overlooked by educators. When they add laptops to classes and equip kids with on-campus digital tools, they add something else, too: the reading habits kids have developed after thousands of hours with those same tools in leisure time.
במילים אחרות, הקריאה על המסך, קריאה שאליה הם התרגלו בשעות על גבי שעות מול המחשב, פשוט מקלקלת את הנוער. הכמות הופכת לאיכות, וכתוצאה, הנוער איננו מבין שקיימים סוגים אחרים של קריאה. וכך קורה שכוונות טובות גורמות לדלילות ושטחיות. לפי באוארליין, כאשר בתי ספר מאמצים את סוג הקריאה הרווח אצל הנוער, הם אולי רוצים לפגוש אותם במגרש שלהם, אבל הם בעצם נכנעים לסוג של קריאה שאיננה יכולה להוביל ללמידה משמעותית.

באוארליין מייחס את הטיפשות של הדור לעובדה שהוא רכש מיומנויות קריאה צולעות ומפוקפקות – מיומנויות שאולי מתאימות לקריאה באינטרנט, אבל לא לעיון מעמיק בטקסטים "רציניים". חשוב לציין שאותו נילסן, שאת הביקורת שלו באוארליין שמח לאמץ, מייעץ ללקוחות שלו לכתוב בדרך שתתאים לאותה קריאה שממנה באוארליין סולד. הרי לפי נילסן, רוב הקריאה באינטרנט היא על מנת לקבוע איזו מצלמה עדיף לקנות, או להחליט אם כדאי לראות סרט מסויים או לא. נילסן טוען שמי שיסרבל את הטקסט שלו ביותר מדי מילים, או לא יכריז על העיקר כבר במילים הראשונות של הטקסט, לא יצליח למכור. בעצם, אולי האינטרנט והמסך אינם האשמים, אלא תרבות שמצטמצמת כל דבר למשפטים קצרים של שכנוע על מנת למכור.

באקדמיה, כמובן, יש צורך לקרוא טקסטים מורכבים (ואפשר לקוות שלא רק באקדמיה). אבל אפילו שם, הרוב הגדול של הקריאה היא בוודאי קריאה מהסוג המאוס בעיני באוארליין. והבעיה לא התחילה עם האינטרנט. לא אופתע אם גם הסטודנטים של אתמול הקדישו יותר זמן לקריאת הכתוב על קופסאות דגני הבקר שלהם מאשר לקריאת הטקסטים שהמרצים שלהם ביקשו שיקראו. וכמובן שהרבה לפני האינטרנט הכריזו שהדור הצעיר (נו, בסדר, הדור שלי) היה הדור הטיפש ביותר. אז זה היה בזכות הטלוויזיה (ואת הרוק'נרול כבר הזכרנו?).

המסנגרים על התקשוב בחינוך טוענים שטקסטים דיגיטאליים יכולים לשמש בסיס לחקר וללמידה מעמיקים. מול זה באוארליין בוודאי יטען שבני הנוער, שצברו כל כך הרבה שעות של "קריאה" מהסוג הלא נכון, כבר אינם יכולים להבין שיש דרך אחרת להשתמש במחשב. הפתרון שלו הוא להכריז על הקמפוס כשטח נקי מהדיגיטאליות. נדמה לי שהוא בוחר בדרך הקלה. בוודאי יהיה מסובך יותר ללמד את הנוער לקרוא טקסטים מכל הסוגים, ולדעת מתי נחוץ כל סוג וסוג (ולא רק מודפס מול דיגיטאלי), אבל זה גם האתגר האמיתי.

יום שני, ספטמבר 22, 2008 | |

יום ראשון, 21 בספטמבר 2008 

עוד על הדלת שכבר אי-אפשר לסגור

שאלות של מידת החשיפה הרצויה בעידן האינטרנטי מעסיקות אותנו עוד מהימים הרחוקים שבהם אתר אינטרנט בית ספרי נחשב לצעקה האחרונה. עד אז מורים היו רגילים למצב שבו לא נכנסו לכיתה שלהם ללא אישורם או ידיעתם. אבל כאשר לאתר הבית ספרי היתה כתובת שכל אחד יכול היה לדעת, הכיתה חדלה להיות מקום סגור.

מאז, כמובן, הפתיחות הזאת רק גדלה, עד שרבים רואים בו הרבה מעבר לפתיחות. היום, במיוחד בזכות טלפונים סלולאריים המצוידים במצלמות, הפתחים הזעירים של אתמול הפכו לפרצות של ממש. אם לפני עשור הפתיחות נראתה לרוב כברכה שאפשרה למורים ללמוד זה מזה, ואילו הבעייתיות שבחשיפה הזאת היתה יחסית מזערית, היום נדמה שהמטוטלת זזה לקצה הנגדי. היום אין זה בטוח שהיתרונות שהפתיחות מעניקה לנו מצדיקים את מחיר החשיפה.

אבל לא בטוח שמדובר במטוטלת שעוד צפויה להתנדנד חזרה. וכמובן שזה איננו נושא הקשור רק לבתי ספר. מאמרים רבים נכתבו על כך שבני הנוער של היום גדלים לתוך מציאות שבה החשיפה היא עובדה של החיים. אין כאן שום דבר חדש. כבר מספר פעמים כתבתי כאן על מאמר בשבועון "ניו יורק" שהתפרסם לפני שנה בחצי – Kids, The Internet and the End of Privacy. אם הטענה של כותבת אותו מאמר נכונה, בני הנוער של היום אינם מרגישים צורך בחיץ בין האישי לבין הציבורי. ואולי הם מכירים את המציאות טוב יותר מאשר אלה מאיתנו שנאחזים באותה הפרדה. כפי שנכתב באותו מאמר:
Younger people, one could point out, are the only ones for whom it seems to have sunk in that the idea of a truly private life is already an illusion. Every street in New York has a surveillance camera. Each time you swipe your debit card at Duane Reade or use your MetroCard, that transaction is tracked. Your employer owns your e-mails. The NSA owns your phone calls. Your life is being lived in public whether you choose to acknowledge it or not.
אני מהרהר בנושא הזה (שוב) בעקבות מאמר שהתפרסם לפני כשבועיים בבלוג MediaShift שבאחריות הרשות לשידורים ציבוריים (PBS) האמריקאי. אלנה טיילור, שלומדת לתואר ראשון בעיתונאות בניו יורק אוניברסיטה, כתבה על אחד הקורסים שלה, קורס שעוסק ב-"אמצעי מדיה חדשים". הקורס שעליו כתבה לא בדיוק מצא חן בעיני טיילור. היא הרגישה שלמרצה לא היה נסיון עם הנושא שהיא היתה אמורה ללמד.

להפתעת טיילור, גם לסטודנטים האחרים לא היה נסיון בתחום:
Professor Quigley begins by explaining how blogs are becoming more important and asks if any of us have a blog.

One hand slowly rises. It’s mine. None of the other students in the class have a blog. It comes as a shock to me that the students in a class about “how our generation is very much invested in the Internet” are not actually as involved. Again, perhaps I am an exception to the norm, but I like to think that having a blog is as normal as having a car.
אבל שאלת הטבעיות של הבלוג איננו מה שמעניין כאן, אלא התגובה של המרצה של הקורס למאמר של טיילור אחרי שהוא התפרסם. מארק גלייזר, האחראי ל-MediaShift כותב על המשך הפרשה:
Not surprisingly, Quigley was not happy with the story and was upset that Taylor had not sought permission to write her first-person report about the class, and told Taylor it was an invasion of privacy to other students in the class. By Taylor’s account, Quigley had a one-on-one meeting with Taylor to discuss the article, and Quigley made it clear that Taylor was not to blog, Twitter or write about the class again.
קשה לא להרגיש שיש כאן משהו די מוזר. בסך הכל, טיילור כתבה על קורס שבו היא לומדת, מעשה שעל פניו נראה לגיטימי לחלוטין. גלייזר ראיין מספר אנשים ב-NYU, כולל המרצה של הקורס. אותה מרצה טוענת שהיא איננה מסכימה שהסטודנטים יכתבו לבלוגים שלהם בשעת השיעור, אך הם חופשיים לעשות זאת מחוץ לשיעור. יתכן, אם כי זה איננו הרושם שמתקבל מהדיווחים על הפרשה. רצוי אולי להוסיף שהכתבה של טיילור אמנם היתה ביקורתית כלפי הקורס, אבל היא בוודאי לא קטלה אותו, והביקורת היתה, בעיני, די מוצנעת.

אני מניח שהפרשה הזאת מורכבת יותר מאשר היא נראית מהדיווח שלי כאן. זה בוודאי איננו עניין של הגבלת חופשה הכתיבה של סטודנטים בלבד. עם זאת, קשה לא לגרד בראש ולתהות – כיצד קורה שבשנת 2008, בפקולטה לעיתונאות מוערכת של אוניברסיטה מכובדת, עוד חושבים שאפשר למנוע מסטודנטים לכתוב את מה שהם רוצים בבלוגים שלהם? טים סטאמר (ומספר לא קטן של בלוגרים נוספים) מדווח על הפרשה הזאת בבלוג שלו. הוא שואל האם אנחנו, המורים, היינו רוצים שהתלמידים שלנו יכתבו על מה שקורה בכיתות שלנו, ומוסיף:
The question is relevant even if you teach in K12 and not college, because the issue is coming to your school very soon, if it hasn’t arrived already.
ודווקא זה מה שמפתיע. לי היה נדמה שמורים בבתי ספר מתמודדים עם הנושא הזה כבר מזמן.

תוויות: , ,

יום ראשון, ספטמבר 21, 2008 | |

יום שישי, 19 בספטמבר 2008 

מה בין רומן לבלוג?

נדמה לי שקתי דייווידסון כותבת על תחום המחקר שלה רק לעתים רחוקות בבלוג שלה. אבל כאשר היא עושה זאת הקריאה מרתקת. בדרך כלל הבלוג של דייווידסון עוסק בשילוב הדיגיטאליות לתוך מדעי הרוח, ולתוך החינוך באופן כללי. לעומת זאת, תחום המחקר הראשי שלה הוא הספרות האמריקאית בתקופה של מלחמת העצמאות והשנים הראשונות של ארה"ב. לכאורה, אין לזה קשר לדיגיטאליות ולאינטרנט, אבל הקשרים שהיא מוצאת בין השניים הם מה שעושה את המאמרונים האלה לכל כך מרתקים. והעבודה שיש לה שורשים עמוקים במחקר במדעי הרוח מוסיפה מימד חשוב לדברים שהיא כותבת. ברור שאין לנו כאן עסק עם מישהו שרודף אחרי כל דבר חדש רק משום שהוא חדש.

עם זאת, אפשר אולי להגיד שה-"חדש" הוא אחד המוטיבים שמעסיקים את דייווידסון. בתקופה שהיא חוקרת, הרומן היה סגנון ספרותי יחסית חדש, ודייווידסון מבקשת לבחון כיצד הסגנון הספרותי הזה השפיע על התרבות באופן כללי. היא כותבת:
The popular novel was the form that spurred a range of technological, social, educational, and institutional changes that, in turn, made the spread of the novel possible.
היא מקשרת את הרומן, והפופולאריות שלו, להתפתחויות טכנולוגיות בדפוס, וגם לנייר ולדיו זולים. אבל היא מדגישה גם שפתיחתם של ספריות ציבוריות, חינוך לכל, אוריינות נרחבת, ודמוקרטיה השפיעו על הפופולאריות של הרומן, ואלה, כמובן הושפעו ממנו.

במאמרון של היום דייווידסון כותבת על הדמיון בין הרומן בימיה הראשונים של ארה"ב, לבין התרבות האינטרנטית של היום. בין היתר היא כותבת:
The novel was the blog and the video game and the social network—all of those in different ways—of the post-Revolutionary era in America.
מתחשק לצטט את המאמרון כולו כאן. הרי בכל פיסקה יש משהו שמעורר מחשבה, שמזמינה אותנו להסתכל על הטכנולוגיות של היום, והשפעותיהם על חיינו, טיפה אחרת. אבל כמובן קצת מוגזם לצטט את הכל, ולכן אסתפק בפיסקה אחת. דייווידסון כותבת על כיצד התייחסו לרומן באותה תקופה, ומוצאת דמיון רב בין הטענות כלפיו אז, והטענות כלפי בלוגים, רשתות חברתיות, ומשחקי מחשב היום:
Every bit as much as blogs, social networks, and video games today, the novel was vilified. The novel was accused (I’m not making this up) of leading to solitariness, promiscuity, vulnerability to predators, laziness, hostility, mental distraction, psychological overload, and obsession. It would lead to anarchy, rebellion, and also (yes this is contradictory) hermit-like withdrawal from responsible democratic participation. It would lead to disrespect for parents and authority figures. It would prevent one from full maturity and deter one's entrance into adulthood as either a respectable wife and mother or a fully responsible worker, breadwinner, and citizen (women, of course, couldn't vote then so citizenship was "moral," raising patriotic sons to vote and fight to defend their country). Novels, it was thought, impeded all that was good, ethical, and productive. The novel lead youth ASTRAY. (Novels didn't use emoticoms but did use lots of ALL CAPS, italics, and exclamation points, all of which, elitists said, showed how illiterate they were.)
דייווידסון מציינת שגם אז, בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19, צעירים מלאו תפקיד חשוב בעיצובה של תרבות חדשה. עם זאת, היא גם כותבת שבין כל התחומים שמושפעים משינוי תרבותי, החינוך הוא בין האחרונים להשתנות. אישית, אינני בטוח שהקביעה הזאת נכונה, אבל זה נושא למאמרון אחר. מבחינתי, העיקר כאן הוא הראייה ההיסטורית שדייווידסון פותחת לפנינו. (אולי זה המקום להזכיר ספר פופולארי מלפני בערך עשור, The Victorian Internet מאת טום סטנדג', שהצביע על הדמיון הרב בין היחס שלנו לאינטרנט לבין היחס לטלגרף כאשר הוא היה מכשיר חדש וקוסם במאה ה-19.) הגישה של דייווידסון מאפשרת לנו להרחיב את הדרכים שבהן אנחנו מבינים את ההשפעות של הטכנולוגיות של היום.

בדיקה ב-"אלף" מראה שחמישה עותקים של הספר של דייווידסון "Revolution and the Word" נמצאים בספריות אקדמיות בארץ (ורק אחד מאלה הוא המהדורה החדשה המורחבת). בקרוב מאד אזמין עותק בהשאלה בין-ספרייתית.

תוויות: , ,

יום שישי, ספטמבר 19, 2008 | |

יום חמישי, 18 בספטמבר 2008 

התישנות תוך כדי כתיבה

אין ספק שתחום התקשוב בחינוך הוא תחום דינאמי. לעתים קרובות, מורים רבים שמנסים לרכוש מיומנויות בתקשוב טוענים שעד שהם לומדים להשתמש ביישום אחד, מגלים שאותו יישום כבר מיושן, ושהם צריכים ללמוד כלי חדש. המצב הזה נכון לא רק לגבי כלים. כמעט מידי יום גוגל מכניסה שינויים ושיפורים לתוך דף החיפוש הבסיסי וה-"פשוט" שלה, ומעטים הם המורים שלומדים לנצל את השיפורים האלה. וכמובן שהמחשבים עצמם מתחדשים בקצב מסחרר, ואחרי שנה (או פחות) בתי ספר חשים שהחומרה שבידיהם כבר מיושנת ושדרושה חדשה.

אבל למרות הקצב המסחרר הזה של התחדשות הטכנולוגיה החינוכית, אני בדרך כלל חש שמאמרונים שאני כותב כאן נשארים תקפים לפחות מספר ימים אחרי שהם מתפרסמים. אבל לא תמיד. לפעמים קורה שעד שאני מספיק לסיים את הכתיבה על נושא מסויים, צץ משהו חדש שהופך את מה שכתבתי ללא רלוונטי. כך קרה הבקר כאשר קראתי מאמרון חדש בבלוג של טים סטאמר על שולחנות לימוד אינטראקטיביים.

כבר אתמול בלילה ארגנתי לעצמי מספר פיסקאות על הנושא של לוחות לבנים אינטראקטיביים. רציתי לדווח על דיון בנושא הזה שמתקיים באדיורשת משך השבוע האחרון. חשבתי שמדובר בדיון רציני ומעניין, דיון שיכול לעניין אחרים, וגם חשבתי שיהיה נכון מצידי לציין שדיונים דומים בוודאי נערכים על גבי פלטפורמות אחרות שאינני מכיר. הדיון באדיורשת העניק לי הזדמנות גם להגיד מילה טובה על גוף שמצליח לבחון נושא בצורה רצינית, וגם להדגיש את הביזור שהוא חלק בלתי נפרד מהנוף האינטרנטי. הרי אין שום אפשרות שאדע על כל דיון מעניין שמתקיים, אבל חשבתי שאוכל לבקש כאן שקוראים ידווחו על דיונים כאלה שהם מכירים. בסך הכל, לא המאמרון המרתק ביותר שמתפרסם כאן, אבל בכל זאת משהו חשוב.

ואז המאמרון של סטאמר הופיע בקורא ה-RSS שלי, וחשבתי לעצמי "מה? אתה עדיין עוסק בלוח לבן אינטראקטיבי?". (אין ספק: קל יותר לכתוב פשוט "לוח חכם", אבל המחשבה שאכבד חומרה עם תכונה אנושית, אפילו לשם הנוחות, ממש צורמת.)

סטאמר כותב על מאמר מהבקר בגארדיאן הלונדוני על פיתוח חדש – שולחן לימוד אינטראקטיבי (interactive school desk). הוא מצטט מהמאמר שמנסה לתאר את השולחן:
They look like something out of Star Trek
במאמר בגארדיאן מופיעה רשימה ארוכה של תכונות של השולחן החדש הזה, ולמען האמת, ממה שאני קראתי, הכלי בהחלט קוסם. (ביסודו של דבר, הטכנולוגיה שעליה מבוססת השולחן דומה מאד לזו שג'ף האן הדגים בסרט המוכר ב-Ted Talks מלפני שנתיים.) אבל קוסם ככל שיהיה, נדמה לי שאני חייב להסכים עם סטאמר שבתגובה לטענה במאמר שהשולחן פותח אפשרויות נפלאות של למידה פעילה ומשתפת כותב:
Excuse me for being skeptical, but that’s one of the claims I’ve heard made for the whiteboards - and have yet to see.

And the few instructional examples noted in the article are pretty much the same as some of the very superficial whiteboard lessons I’ve observed.
אבל מעבר לספקנות, אולי אפשר לזהות כאן מגמה – מגמה שעבור אנשים כמוני שבאמת חושבים שטכנולוגיה בשרות הפדגוגיה יכולה לחולל שינוי בחינוך היא די עגומה ועצובה. הרי רק לפני כמה ימים השתתפתי בדיון על השימוש בלוח לבן אינטראקטיבי בכיתה, והנה, עוד לפני שהלוח הזה נדרש להוכיח את עצמו, הוא כבר הופך לטכנולוגיה מיושנת, ונדרש לפנות את מקומו לזעקה האחרונה. ובוודאי שלפני שההמצאה הנהדרת החדשה הזאת תצליח (או תידרש, תלוי בגישה שלך לעניין) להוכיח את עצמה, המצאה עוד יותר חדשה תירש את מקומה. כמובן שגם עם כלי Web 2.0 המצב הזה מוכר. אבל לזכותם של כלי ה-Web 2.0 אפשר לציין שהם זולים ואפילו חינמיים. לכן, אפילו אם היה רצוי להתמקד במספר מצומצם של כלים ולבדוק אם הם באמת מסייעים ללמידה, גם אם נקפוץ על כל כלי חדש, לא מדובר בהשקעה ענקית שמשעבדת את הכיתה (ואת בית הספר, ואת המערכת כולה) לטכנולוגיה יקרה מאד.

סטאמר מתייחס למציאות הזאת. הוא כותב שהוא מתרשם שהשימושים של שולחן הלימוד הזה כפי שהם מתוארים במאמר דומים למדי לדוגמאות הדי צולעות שאנחנו מכירים בנוגע ללוח הלבן האינטראקטיבי (הפשוט). לדעתו, אם אנחנו רוצים טכנולוגיה שבאמת תשפיע על החינוך, עדיף לחפש אותו בכיוון אחר:
I’ll put my money on relatively inexpensive portable devices that allow learning anywhere instead of large, expensive machines that are fixed to one classroom.
נדמה לי שאותם חברי אדיורשת שהשתתפו בדיון על הלוח הלבן האינטראקטיבי יסכימו. אפילו אם, נכון להיום, הטכנולוגיה שעוררה את הדיון שם כבר נעשה לטכנולוגיה של אתמול, הדיון עצמו, שהדגיש את הפדגוגיה שצריכה להנחות את הטכנולוגיה, עדיין עדכני מאד.

תוויות: , ,

יום חמישי, ספטמבר 18, 2008 | |

יום שלישי, 16 בספטמבר 2008 

דור בא ודור ... מספר הרהורי המשך

אם יש קוראים שעוקבים אחר הדברים שאני כותב כאן, הם בוודאי יודעים שעל פי רוב אינני נוהג להגיב לתגובות. נדמה לי שכבר מספר פעמים הסברתי את עצמי בנוגע ל-"מנהג" הזה. אני מכבד את הדעות של אלה שרואים בכך פגם, ואני מתנצל בפניהם. אין לי הרבה להגיד להגנתי, מלבד לציין שמפני שהבלוג הזה מסייע לי להבהיר את המחשבות שלי לעצמי, אני בדרך כלל חש שאחרי שאני מפרסם כאן משהו, אין לי עוד מה להגיד על אותו נושא. זה כמובן לא נכון – הרי יש נושאים שאליהם אני חוזר כאן שוב ושוב. אבל אני מקווה שה-"חזרות" האלו מאירות זוויות חדשות ושונות של הנושא ולא רק חוזרות על מה שכבר נכתב. ואפשר גם לטעון שבעצם יש לבלוג הזה רק "נושא" אחד – התקשוב בחינוך – ושכל מאמרון שמתפרסם כאן אינו אלא ואריאציה על הנושא הזה, ואריאציה שמאפשרת לי לבחון את העושר הטמון בו.

נדמה לי שהסברתי גם (או לפחות ניסיתי להסביר) שהתגובות שמופיעות כאן, חשובות ומעניינות ככל שיהיו, מעניינות אותי פחות מאשר ה-"תגובות" שנוצרות כאשר אחרים בוחנים את הנושאים שעולים כאן בבלוגים שלהם, ובמסגרות אחרות, וכמובן, גם בעבודה החינוכית היום-יומית שלהם. זהו סוג התגובה שאני רואה כבעל הערך הגדול ביותר. הבלוג הזה איננו מתיימר להיות ציר שסביבו מתנהל דיון, אלא צומת ברשת ענפה של התייחסויות מגוונות. ובכל זאת, לפעמים, אני חש שלא יהיה זה נכון מצידי להשאיר נושא תלוי כאן ללא תגובה נוספת משלי. כך אני חש כלפי המאמרון האחרון שפרסמתי כאן, על המאמר של אברום רותם ושל עידית אבני, והתגובות שהוא עורר.

התלבטתי אם להמשיך לדון בנושא. קרה, שמספר אירועים, חלקם אישיים וחלקים פרנסתיים, גרמו לכך שבמשך תקופה יחסית ארוכה (לפחות בשביל הבלוג הזה) לא כתבתי כאן בכלל. במשך ההפוגה הזאת היה לי זמן לשקול האם להגיב, ולבחון את עצמי. הרי אם הסיבה שאני רוצה להגיב הוא פשוט להמשיך ויכוח, אזי התגובה הזאת מיותרת. מצאתי טעם להגיב רק אם דרך התגובה הזאת אוכל לקדם את הנושא. אינני בטוח שהדברים שאני כותב כאן אכן עושים את זה, אבל בכל זאת, החלטתי לנסות.

אז מהו הנושא? תחילה, אחרי קריאת המאמר המקורי, הבנתי שהנושא הוא היכן כדאי או רצוי להשקיע משאבים, תקציביים ואנושיים, על מנת להכשיר מורים שיהיו מסוגלים לשלב את התקשוב בצורה מוצלחת לתוך העבודה החינוכית שלהם. אברום ועידית מזהים שלושה דורות של מורים במערכת החינוכית היום, והם מסיקים שהתקווה הגדולה, ואולי היחידה, להכשיר את המורים הרצויים היא להתמקד בילידי דור ה-IY. אברום, בתגובה שלו כאן, מחדד את הנקודה הזאת. אחרי מספר משפטים שבהם הוא מצהיר שהמורים הוותיקים אינם מעוניינים להשתלם אלא רוצים רק לקבל גמול מבלי לעשות דבר, הוא כותב:
העובדות הן שאין מה ל'שות, הפוטנציאל לשינוי משמעותי בהוראה לא יבוא מגישות כאלה, אלא מאוכלוסיה צעירה ורעננה, מודעת היטב לסביבה מקוונת ולחידושים, גמישים יותר בחשיבה (אני זה חשוב, אבל גם אתה IY, ואיך ניתן להתעצם ביחד, לא כל אחד בעצמו), ופחות "מציאותיים" שמראש אומרים למה אי אפשר.
במאמרון המקורי שלי הצגתי את ההתרשמות האישית שלי – שפרחי הוראה בני דור ה-IY (אוכליסיה שאיתה יש לי לא מעט קשר) אינם מתוקשבים כפי שאברום ועידית טוענים. (בחרתי לא להתייחס למספר מאפיינים אחרים של הדור הזה שאברום ועידית מונים. לגבי אלה, יפים ומעוררי השראה ככל שיהיו, אני רחוק מלהיות משוכנע שהם אכן מאפיינים את הדור.) אבל בעיני לא רק התיאור של דור ה-IY איננו נכון. התיאור של הדורות שקודמים לו, כפי שהוא בא לביטוי בתגובה של אברום, מטעה, ואף פוגע. האם יש מורים שלא עושים דבר מלבד לספור את הימים עד לפנסיה בתקווה שהם לא יצטרכו ללמוד שום דבר חדש? אין לי ספק שיש. האם המורים האלה מאפיינים דור שלם של מורים? בוודאי שלא. והעיקר, גם אם יש הצדקה בנסיון לבחון במי כדאי להשקיע משאבים, ביטול והכפשה של דור שלם של מורים אינם יכולים להועיל לקידום נושא התקשוב בחינוך.

אני חושש שהנתונים שאברום ועידית מביאים במאמר שלהם, נתונים שכפי שציינתי לא נראים לי מבוססים במחקרים או בסקרים, רק משרתים את ביטול הדורות שקודמים לדור ה-IY. מעניין שלא מעט בלוגרים בבלוגוספירה החינוכית (באנגלית) מנסים לבחון למה יש התנגדות לתקשוב אצל מורים ותיקים. כמה מאלה אכן מצביעים על החשש, ואפילו על ההתנגדות, לכל דבר חדש. אבל רבים אחרים מדגישים שבמערכת חינוכית כפי שהיא מאורגנת היום, מורים רבים פשוט אינם מרגישים שהתקשוב (ובמיוחד כלי Web 2.0) מסייע להשיג את היעדים החינוכיים שלהם. הבלוגרים האלה מדגישים שאלה מאיתנו שכן משוכנעים שלכלים האלה מקום חשוב בעבודה חינוכית צריכים להסביר טוב יותר כיצד הם יכולים להועיל, ולהכיר בכך שהדרכים שבהן ניתן לשלב את הכלים האלה בבית הספר אינן תמיד חלקות ומובנות מאליהן.

אבל לפני מספר פיסקות שאלתי "מה הנושא?", ואולי התשובה שלי לא היתה התשובה הנכונה. הרי עידית, בתגובה שלה, מעלה נושא אחר. עידית אמנם מונה מספר תכונות שהיא מייחסת לדור ה-IY, אבל נדמה לי שהיא בעצם מבטאת את המטרות של החינוך באופן כללי. היא כותבת שהיא "מבקשת להחזיר את המסר", והמסר הוא רשימה של תכונות:
מודעות אישית, הערכה עצמית, ייחודיות ויכולת ביטוי, פתיחות לחברה פלורליסטית, יכולות של שיתוף פעולה, הקשבה, נתינה, קבלה, חמלה, אמפטיה לאחר, אחריות ומחוייבות חברתית, מודעות אתית ותחושת מימוש עצמי.
אלה, אכן, תכונות שאיתן כל איש חינוך אמיתי יזדהה. וכמו עידית, אני משוכנע שיש בכוחו של התקשוב לקרב אותנו אליהן. נדמה לי שאם נצליח לפתח "אמפטיה לאחר", לא נתייחס לדור שלם של מורים במונחים של "חבורת המורים/מורות שיתקעו כל מקל אפשרי לגלגל שינוי ותנופה". די להזכיר שלא מעט אנשי חינוך מכובדים חוששים שהתקשוב שולל את האנושיות, שהוא מבטל את המגע האישי, שהוא מרחיק איש מרעהו, ומנתק אותנו מהטבע. ראוי שאלה מאיתנו שיודעים שאין זאת האמת, אלא מבינים שהתקשוב יכול לתרום רבות לפיתוח אותן התכונות שעליהן עידית כותבת, יבטאו את זה בהתנהגות שלנו.

תוויות: , , ,

יום שלישי, ספטמבר 16, 2008 | |

יום חמישי, 11 בספטמבר 2008 

האם אנחנו באמת זקוקים להבחנה הזאת?

יש הגיון בכך שמערכת חינוכית בעלת משאבים כלכליים מוגבלים תצטרך להחליט היכן כדאי להשקיע כספים. כואב לי כאשר סכומי כסף גדולים מופנים לכיוון הטכנולוגיה, ולא נשאר בשביל האמנויות, או כאשר בית ספר מקבל מחשבים חדשים, אבל הספריה שלו מתרוקנת מספריו. אבל לא מדובר רק בהעדפת התקשוב על פני צרכים אחרים. לפעמים, כאשר אין מספיק משאבים לכלל צרכי התקשוב, צריכים לקבוע מי ראוי יותר לקבל את המעט שיש.

אז? אז אני יכול להבין שלאור תקציב מאד מצומצם להכשרת מורים בשילוב התקשוב בעבודתם היום-יומית, חשוב לזהות את אוכלוסיית המורים שבה יותר כדאי להשקיע, את אוכלוסיית המורים בעלת הסיכוי הטוב ביותר לרכוש את המיומנויות ואת התובנות שיאפשרו לה לעבוד בסביבה המקוונת באופן מוצלח. נדמה לי ששיקולים מהסוג הזה עומדים בבסיס המאמר של אברום רותם ושל עידית אבני, "הבטים דמוגרפיים בהמרת המורה למורה מקוון 2.0".

במידה מסויימת של צדק, המונח Web 2.0 התקבל אצלנו. הרי גם אם יש לו שורשים שיווקיים, המונח מצליח להמחיש את השוני בין האינטרנט של שנות ה-90, אינטרנט שהיה בו מידה מוגבלת של אינטראקטיביות, לבין המצב של היום, מצב שבו קיימת ציפייה שכל צרכן תוכן יכול להיות גם יצרן תוכן. אבל קל מדי להוסיף את הסיומת "2.0" לכל מילה, וכך ליצור את הרושם שמדובר במשהו חדש. אינני מבין את הצורך שב-"Learning 2.0", למשל. כאשר מנסים לבחון את משמעות המונח אנחנו מגלים שהוא איננו מתאר משהו "חדש", אלא בדרך כלל מתייחס למכלול הרגלי הלמידה ההבנייתיים שכבר הכרנו שנים רבות לפני עידן התקשוב. אין ספק שהתקשוב מסייע לממש את ההבטחה של תפיסות הבנייתיות, אבל הוא בוודאי לא המציא אותן. באופן דומה, קשה לי לראות את הצורך ב-"מורה מקוון 2.0". מה ה-2.0 מאפיין שאיננו נמצא ב-"מורה מקוון" ללא התוספת?

רותם ואבני עונים על השאלה הזאת. הם מזהים שלושה סוגי מורים: המורה שאינו מקוון, המורה המקוון 1.0, והמורה המקוון 2.0. המורה "שאינו מקוון", כשמו הוא. הוא משתדל לסיים את שנות ההוראה שלו מבלי שיהיה זקוק לתקשוב. המורה המקוון 1.0 אמנם משלב את התקשוב בעבודתו, אבל דרכי השילוב אינן מאפשרות לתקשוב להשפיע באופן משמעותי על דרכי הלמידה של התלמיד. לעומת שני סוגי המורים האלה, המורה המקוון 2.0, אותו מורה שרותם ואבני מבקשים להכשיר, הוא המורה ש:
משלב כהתנהלות שוטפת כלים מחשוביים ומקוונים ... המאפשרים ניהול מידע אישי וקבוצתי לשם מימוש הוראה ולמידה חדשניים באמצעות קהילה מבנה ידע.
קשה להתווכח עם שאיפה כזאת. אני שותף לתקווה שהמורים במערכת החינוך יוכלו להיות כאלה. (חשבתי לכתוב שאני מקווה שהמורים "ישתדרגו" להיות יותר מקוונים, אבל המילה מעוררת אסוציאציות של תהליך מכני. אך מה לעשות, והמונח "המרת המורה" אינה מצטלצלת טוב יותר.) אבל אם כך, היכן הויכוח?

הוויכוח שלי מתחיל עם הנסיון של רותם ואבני למצוא קורלציה בין שלושה סוגי המורים שהם מתארים, לבין שלושה דורות של מורים – מורים ילידי 1945 - 1965 (המורה שאינו מקוון), מורים ילידי 1966 - 1980 (מורה מקוון 1.0), ומורים ילידי 1981 - 2000 (מורה מקוון 2.0). לפחות פעמיים במאמר רותם ואבני מציינים שהחלוקה הדורית שלהם איננה חלוקה מוצקה. בעמוד 5, למשל, הם כותבים:
חלוקה זו ניתן לראות גם לאו דוקא על פי גיל אלא לחלוקה לטיפוסים (Types) של מורים שונים.
אבל הם גם חוזרים ומדגישים, מספר פעמים, שכן מדובר בחלוקה גילית. הרי באותו עמוד (5) הם טוענים שעד היום:
הגורם המרכזי בהמרה של מורה למורה מקוון 2.0 עדיין לא נחקר כמעט כלל ...
ואם לא ברורה הכוונה, בהמשך אותה פיסקה הם כותבים:
מדובר בגורם דמוגרפי חדש, דור צעירים ילידי דור ה-IY, שרק בשנים האחרונות מתחיל להתהוות ייצוג כלשהו שלו בקרב המורים.
זאת ועוד: אם מדובר רק בטיפוסים, אז חלקים נרחבים של המאמר, חלקים שבהם נערך ניתוח של המאפיינים של סוגי המורים השונים לפי חלוקה גילית, נראים מיותרים. אפשר להבין שבמציאות של משאבים מוגבלים החלוקה הגילית יכולה לסייע לזהות את האוכלוסיות שבהן כדאי להשקיע. אבל אם החלוקה הזאת היא תיאורית בלבד, אז בעצם היא איננה עוזרת לאותו זיהוי שלשמו היא קמה. אנחנו נשארים במצב שבו המדדים היחידים שיש לנו על מנת לקבוע במי כדאי להשקיע הם מידת ההכרות של המורה עם כלי התקשוב, והנכונות שלו להמשיך ללמוד להשתמש בכלים האלה. ומה לעשות, וזהו בעצם המצב שכבר קיים היום.

לצערי, אני סבור שהחלוקה הזאת איננה רק מיותרת – היא גם מוטעית. רותם ואבני כותבים שהמורים מדור ה-IY, כפי שהם מכנים את הדור, גדלו לתוך התקשוב, ולתוך השימוש בתקשוב החברתי. הם טוענים שהעובדה שהמורים האלה גדלו לתוך המציאות התקשובית החדשה יצקה לתוכם את היכולת להשתמש בכלים האלה באופן מוצלח בעבודתם המקצועית, והופכת את השימוש בכלים האלה לטבעי עבורם. מספר דפים במאמר מוקדשים לנתונים שאמורים לחזק את הטענות האלו. אבל הנתונים האלה אינם משכנעים, ורותם ואבני אינם מציינים מקורות שיעזרו לנו לאמת אותם. ללא נתונים, הקביעות שלהם נשענות על התרשמות, ואם מדובר ברושם בלבד, עלי לציין שמההכרות שלי – גם עם מורים שכבר נמצאים במערכת, וגם עם פרחי הוראה – ההתרשמות שלי כמעט הפוכה. אני מתרשם שאחוז ניכר מפרחי ההוראה של היום חוששים מטכנולוגיות חדישות. על פניו יש הגיון בכך שבני דור ה-IY שגדלים לתוך הטכנולוגיה יימצאו בעמדת יתרון מבחינת ההכרות עם כלים אינטרנטיים עכשוויים, אבל אני חושש שרבים מפרחי ההוראה האלה בוחרים במקצוע ההוראה דווקא מפני שהם מזהים אותו כמקצוע שאיננו דורש נגיעה בטכנולוגיה. מתוך הדור הטכנולוגי הזה, דווקא אלה שבוחרים להיות מורים נוטים להיות אלה שאינם מסתדרים איתה.

ציינתי שאולי פרחי ההוראה של דור ה-IY שונים מהשותפים שלהם לאותו דור. אבל יתכן שגם אחרים מבני הדור פחות טכנולוגיים מאשר הדעה הרווחת. במאמרון שהתפרסם בבלוג Net Gen Nonsense השבוע, איאן דוארטי, שמלמד באוניברסיטה בניו זילנד, מדווח:
We just completed surveying staff and students at the [university] on the use use of technologies for teaching and learning. We had over 400 student responses (out of 3000 full time equivalent students) and the picture was very clear. They are not making use of the web 2.0 tools in any great way in their personal lives. Interestingly we had one student ask a question along the lines of a question example given in a previous post. "What's a Wiki?".
דואורטי מצהיר שהסקר שערך איננו מחקר קפדני, ובכל זאת, הנתון שהוא מביא מעלה שאלות בנוגע למידה שבה בני הדור הזה שולטים, או נמשכים, לטכנולוגיות חדישות.

--

רותם ואבני עצמם טבעו את הכינוי "דור ה-IY", ואפילו אם אינני מסכים עם האפיון שהם מביאים לדור הזה, הכינוי עצמו בהחלט מוצא חן בעיני. הם מסבירים שהכוונה היא ל-I-You, דור ה-"אני-אתה". חלק מהתיאור שלהם לדור הזה מחזיר אותי לשורשים השיתופיים שלי. עבור בני הדור הזה הם כותבים (עמ' 20):
כל אחד נותן על פי יכולתו ולוקח/מקבל על פי צרכיו.
עם כל הרצון להסכים, קשה לי לא לקבוע שיש כאן הגזמה די פרועה. אבל לאור העובדה שהם בחרו בכינוי שבו הם בחרו, קצת מוזר בעיני שהם לא צעדו צעד נוסף קדימה, ומצאו קשר בין הכינוי לבין מרטין בובר. הרי סביר להניח שקוראי עברית (ולא רק קוראי עברית) ערים לרמזים לתורה של בובר בכינוי "דור ה-IY". אישית, תוך כדי קריאת המאמר נזכרתי במאמר של משה שנר שהתפרסם לפני כשבע שנים: היש קיום ממשי לאדם במציאות וירטואלית? – ניסיון להעמיד את מחשבתו הדיאלוגית של מרטין בובר ככלי לעיצוב תהליכים מתוקשבים. ואם המאמר של רותם ואבני גרם לי להזכר במאמר הזה, אז אני חייב להגיד להם תודה.

תוויות: , ,

יום חמישי, ספטמבר 11, 2008 | |

יום שלישי, 9 בספטמבר 2008 

טיפה של רפלקציה בים של מידע

לפעמים שבוע שלם יכול לחלוף בלי שאתקל במשהו שכלפיו אני חש שעליו אני חייב לכתוב. ואז פתאום חומרים רבים זורמים לתוך קורא ה-RSS שלי, וקשה לי להחליט מה יזכה להתייחסות מיידית, ומה יידחה, אולי עד שכבר לא יהיה טעם לכתוב עליו בכלל. ויש גם זמנים, כמו עכשיו, שהרשימה של הנושאים שמבקשים התייחסות ארוכה ומתארכת, ובכל זאת אני מרגיש שאני צריך להקדיש כמה שורות להסתכלות על התהליך של כתיבה לבלוג, לעמוד לרגע טיפה מחוץ לתהליך כדי לאפשר לעצמי קצת רפלקציה.

הזרז להרהורים האלה (הפעם) הוא מאמרון קצר בבלוג של טים סטאמר בו הוא משיב לשאלה שעלתה בבלוג The Blog Herald. השאלה פשוטה, אם כי מאד קשה לתרגם אותה לעברית:
Do You Blog While at Work?
סטאמר מציין שלמרות שעל פניו התשובה שלו נראית חמקמקה, למען האמת היא ישירה וכנה:
Well, I suppose that depends on what you mean by "blog".

I'm not trying to be evasive. It's just that the process known as blogging has many components - research, reading, initial writing, thinking, rewriting, more rewriting, more thinking, still MORE rewriting, and, finally, hitting the Publish button.

Anyone who does this on a regular basis can tell you that it's pretty much impossible to separate all those parts from your work life. Or any other part of life for that matter.
בעברית איננו משתמשים בפועל "לבלג". חיפוש ברשת העלה לי פחות מ-10 פעמים שבלוגרים דיווחו שהם "בילגו" על נושא כלשהו. כאשר אנחנו רוצים להגיד משהו על הפעילות הבלוגית שלנו אנחנו בדרך כלל כותבים שאנחנו "כותבים לבלוג" או משהו דומה. אבל סטאמר בהחלט צודק כאשר הוא כותב שהכנת מאמרון לבלוג איננה פעולה של כתיבה בלבד. יש בה שלבים רבים – קריאה רבה, בדיקה של ההתייחסות של אחרים לנושא, חשיבה ועוד חשביה, ועוד. וכמו סטאמר, אין ספק שאני עוסק בכל אלה בשעות העבודה. ולא רק אז. גם כאשר אני יושב מול הטלוויזיה בערב כדי לראות את החדשות, וגם (אם להודות באמת) כאשר אני אמור להקדיש את מלוא תשומת הלב לילדים שלי, המוח רץ ואני עסוק ב-"הכנה" של מאמרון לבלוג. אינני בטוח שאפשר אחרת, ואם כן אפשר, אינני בטוח שהייתי מעדיף את ה-"אחרת" הזאת.

סטאמר מסיים את המאמרון שלו בהערת אגב:
Read those steps in the blogging process again. Isn't that what we want our students to be doing as they learn to write?
כמעט מידי שבוע מתפרסם עוד מאמר על כך שאנחנו טובעים בים של מידע, ושאיננו מסוגלים להתמודד עם ההצפה הזאת. לטעמי, השלבים שעליהם כותב סטאמר אינם רק שלבים בתהליך הכתיבה, אלא גם שלבים המאפשרים לנו לשלוט בגלי המידע האלה שמציפים אותנו, שלבים שעוזרים לנו לעשות סדר בבלגן (וכן, אני מודע לקירבה הלשונית האפשרית בין "בלוג" לבין "בלגן"). בבלוג הזה אני משתדל מאד להתמקד בנושאים הקשורים לתקשוב בחינוך ובתהליך הלמידה, אבל גם כאשר אני מצליח לצמצם את עצמי לנושא אחד, אני מגלה, שוב ושוב, שהנושא האחד הזה הוא עולם ומלואו, וגם בו אני נמצא בסכנת טביעה.

עבורי, שלבי ההכנה של מאמרון לבלוג הם שלבים שתחילתם באותה סכנת טביעה, אבל המשכם עוזרים להעביר אותי לחוף מבטחים, למקום שבו אני מצליח לעשות לפחות טיפה של סדר בנושא בו אני עוסק, סדר שמאפשר לי להמשיך לחקור, לחשוב, ללמוד. וגם זה בוודאי משהו שאנחנו רוצים שהתלמידים שלנו ילמדו.

תוויות: ,

יום שלישי, ספטמבר 09, 2008 | |

יום שני, 8 בספטמבר 2008 

מרחוק מאד, אבל האם יש כאן למידה?

מאמר שהתפרסם השבוע ב-Education Week מדווח על חברה שמנהלת רשת של בתי ספר מקוונים שעד לפני זמן קצר נהגה לשלוח חיבורים של תלמידים הרשומים בבתי הספר של הרשת להודו לשם הערכה. המאמר מדווח שלאחרונה אותה חברה החליטה להפסיק את המנהג הזה:
A company that runs one of the nation’s largest networks of online schools recently decided to discontinue a program that arranged for high school teachers in the United States to send their students’ English essays to India for evaluations by reviewers there.
אני מודה שקראתי את המשפט הזה מספר פעמים עד שממש התחלתי להבין אותו. הרי הנקודה החדשה שעליה המאמר מדווח היא שהחברה החליטה להפסיק את הנוהג של משלוח העבודות. ואם זה החלק החדש, אז כנראה עצם העובדה שהמנהג הזה קיים, למרות שעבורי זה דבר מאד מפתיע, איננו חדש.

יש, כמובן, מידה לא קטנה של היתממות במה שכתבתי כאן. בעידן של קבלנות משנה בתחומים רבים, עידן שבו חברות מערביות שולחות מטלות רבות להודו, ולארצות רבות אחרות (בוודאי גם לישראל), אין סיבה להניח שהשיטה הזאת לא תחדור גם לחינוך. ובכל זאת, כאשר אני ועמיתים רבים מדברים על למידה מקוונת, לא לזה אנחנו מתכוונים. גם אם אני משוכנע שהחינוך צריך להשתנות באופן מהותי, אינני מתאר לעצמי שאחד מכיווני השינוי האלה צריך להיות משלוח של חיבורים לארץ זרה לשם בדיקה.

אבל לא פחות מוזר מעצם השיטה עצמה, היא הביקורת כלפי קבלנות המשנה הזאת. מתברר (ולא נראה לי שאני טועה כאן) שהרוב הגדול של הביקורת מתמקדת בנושא של הפגיעה בפרטיות של התלמידים. איך יתכן, שואלים המבקרים, שכאשר החיבורים של התלמידים מגיעים להודו, פרטים אישיים אודות התלמידים מגיעים לאנשים שאינם מוסכמים לקבל את המידע הזה. (החברה שמפעילה את הפרויקט הזה טוענת שפרטים אישיים לא הגיעו לבודקים ההודיים, אבל יש כנראה עדויות שזה אכן קרה.) אין ספק שהפרטיות היא שיקול חשוב, אבל מוזר לי שכמעט אין התייחסות בכלל לנושא שנראה לי הרבה יותר משמעותי: אם המורים בבתי הספר האלה אינם בודקים את החיבורים של תלמידיהם, מהו בעצם התפקיד שלהם? במאמר אנחנו קוראים שדווקא יש הצדקה "פדגוגית" להעברת החיבורים להודו. המאמר מביא את דבריו של אחד האחראים לפרויקט:
The essay-review program aimed to save teachers time so they could offer students other activities, such as online writing workshops, and reduce the delay between students’ submissions of essay drafts and their receipt of feedback, Mr. Kwitowski said.
אם זה אכן נכון, אז אולי במקום לקלל את התוכנית, צריכים לשבח אותה. הרי במקום לגזול זמן הוראה יקר בבדיקת עבודות, יוזמי הפרויקט חיפשו, ומצאו, דרך לפנות זמן אצל המורים כדי שהם יכלו להתמקד בפעולות הוראה חשובות אחרות. אבל בכל זאת אין מנוס מלשאול, אם המורים עצמם לא בדקו את העבודות, אם הם עצמם לא איתרו את אי-ההבנות של התלמידים, או את הנקודות שדורשות הבהרה או תיקון, כיצד הם יכולים לדעת במה חשוב להתמקד בזמן שהתפנה בדרך הזאת. בהמשך לאותו קטע, אותו אחראי לפרויקט אמנם שולל לחלוטין את הטענה שמשלוח העבודות להודו היה על מנת לחסוך בהוצאות (הוא אפילו טען שבעצם, זה ייקר את התוכנית), אבל אישית, אני מתקשה להסיק מסקנה אחרת.

יכול להיות שאני מגזים בתגובה שלי כאן. ממה שאני קורא על מצב בתי הספר בארה"ב היום, אין זה בטוח שספק שרות חיצוני בהודו שבודק חיבורים של תלמידים אמריקאיים הוא פחות איכותי מאשר המורים האמריקאיים עצמם. זאת ועוד: אם אני באמת מצדד בחינוך שפורץ את גבולות בית הספר, אולי זה אנכרוניסטי לחשוב שהחינוך צריך לבוא רק "מבית". ובכל זאת, כאשר אני חושב על למידה מקוונת, פרויקט כמו זה המתואר כאן איננו מה שאני מדמיין לעצמי.

תוויות: ,

יום שני, ספטמבר 08, 2008 | |

יום ראשון, 7 בספטמבר 2008 

לא די בהוספת 2.0

דרך המלצה חמה בפורטל מס"ע של מכון מופ"ת, הגעתי למאמר של בובי אליוט, מהרשות הלאומית למיומנויות של סקוטלנד, שמנסה לתאר כיצד ההערכה עשויה להראות בעידן ה-Web 2.0: Assessment 2.0: Modernising assessment in the age of Web 2.0. אולי כצפוי, אליוט מכנה את שיטות ההערכה המוכרות של היום Assessment 1.0, ולכן, השינויים שעליהם הוא כותב, שינויים שלדעתו מאפיינים סוג חדש של הערכה, זוכים לכינוי Assessment 2.0. הסקירה בפורטל מס"ע עוררה אצלי תקוות וציפיות, אך לצערי, המאמר עצמו לא הצליח לעמוד באלה.

אליוט מציין שנכון להיום, שיטות ההערכה בחינוך דומות מאד לאלו שגובשו לפני מאה שנים:
These characteristics have changed little during this period; a school master from 1907 would feel at home in an examination hall in 2007.
אליוט אמנם כותב שבעשור האחרון (לדבריו, במיוחד בזכות השימוש במחשבים בתהליכי הערכה) התרחשו שינויים בדרכי ההערכה המקובלות. אבל הוא מדגיש שאלה אינם שינויים במהות, אלא רק ביעילות. הוא כותב:
Some educationalists claim that the current assessment system encourages surface learning and "teaching to the test". Instead of instilling genuine problem solving skills, it fosters memorisation.
כאן היה עלי לעצור וקצת לגרד בראש. אליוט בוודאי צודק ששיטות ההוראה וההערכה הנפוצות היום אינן מתמקדות בכישורים של פתרון בעיות. אין ספק שתוכניות כמו No Child Left Behind האמריקאית דוגלות בשיטות הוראה והערכה מסורתיות ביותר. אבל אפילו במציאות שבה NCLB שולטת, השיטות שאליוט מבקש לקדם אינן חדשות. שיטות של הערכה חלופית לא נולדו בעשור האחרון, או עם התקשוב החינוכי. שיטות כאלה פרחו יחד עם הנסיונות לפתח שיטות הוראה ולמידה שצומחות מגישות הבנייתיות, והשיטות האלה קדמו לתקשוב שנים רבות.

כמובן שאינני מתנגד לשיטות הערכה שבוחנות יותר מאשר סתם יכולת השינון של תלמידים, ובוודאי רצוי שאותן שיטות "חדשות" יתחברו לשימוש נבון בכלים אינטרנטיים חדשים. אני בוודאי מסכים עם התיאור של אליוט לחוסר ההתאמה בין בית הספר לבין חייהם של תלמידים היום:
Students' lives outside of school and college are increasingly media-rich and stimulating – which reflects the wider technological revolution taking place in society. As a result, education is becoming disconnected. The classroom is a sort of 'virtual reality'; a drab, technology-free zone that bears little relation to the increasingly technological reality of the students' real lives.
אבל עיון במאפיינים של ה-Assessment 2.0 כפי שאליוט מונה אותם במאמר שלו רק מחזק את התחושה שאין כאן שום דבר חדש. הרי בין היתר הוא מדגיש שההערכה ה-"חדשה" צריכה להיות "אותנטית", ושהיא צריכה להתייחס לבעיות אמיתיות הקשורות לעולם התלמיד. מתוך רשימה של תשעה מאפיינים שאליוט מונה, אולי רק האחרון, שההערכה צריכה לעודד את השימוש בכלים תקשוביים, ייחודי לעידן האינטרנט.

מקריאה של המאמר של אליוט קשה לא לחוש שהוא חושב שהוא ממציא את גלגל ההערכה החלופית. מתקבל הרושם שדי בהוספת הסיומת "2.0" לכל מונח מוכר על מנת להפוך תפיסות ישנות לגישות מהפכניות. לדעתי, דווקא ההפך הוא הנכון – הרצון הבלתי-מרוסן לראות את הכל כחדש, כמשהו שנולד עם עידן האינטרנט (ולא סתם האינטרנט, אלא אינטרנט 2.0), מנתק אותנו מדורות של הגות חינוכית עשירה וחשובה. גישות חינוכיות שחושבות שהחינוך התחיל עם התקשוב יושבות על קרקע רעועה ביותר.

תוויות: ,

יום ראשון, ספטמבר 07, 2008 | |

יום חמישי, 4 בספטמבר 2008 

אולי הבלוג הוא פתרון, אבל לאיזו בעיה?

במהדורה הנוכחית של הרבעון Journal of Online Learning and Teaching, שרה הורלבורט, מרצה לספרות במכללה במדינת ושינגטון, מפרסמת מאמר ששואל שאלות קשות בנוגע לכדאיות של השימוש בבלוגים במסגרות לימודיות. הורלבורט מתעניינת בשימוש בבלוגים בהשכלה הגבוהה, והיא מנסה לבחון לאלו מטרות השימוש הזה יכול להתאים במסגרת הזאת. אינני בטוח אם במקרה הזה יש חפיפה ברורה בין ההשכלה הגבוהה לבין השימוש בבית הספר, אבל ראוי שרבות מהנקודות שהורלבורט מעלה ייבחנו לגבי כל מסגרת לימודית.

הורלבורט מציינת שבמסגרת לימודית הבלוג לא בהכרח זוכה לאותו סוג של שימוש לו הוא זוכה בסביבה חברתית, רחבה יותר. היא כותבת:
... one might be tempted to assume that if a technology is interactive in its natural user environment, it will necessarily be interactive in its academic user environment.
היא מדגישה שהציפייה הזאת יכולה להוביל למצב שבו מרצים רבים חושבים שדי ליצור מטלה של כתיבה לבלוג, ושהאינטראקציה תצמח באופן טבעי:
The idea then would be that if you know how to post to a blog, you automatically know how to assign a blog, and that when you do, the results will in most ways mimic the real-world application of the tool.
נדמה לי שאנחנו, אנשי החינוך, מרבים להתעלם מהנקודה החשובה הזאת. הורלבורט מציינת מספר נקודות נוספות שמקשות על שילוב הבלוג לתוך מסגרות לימודיות. היא מדגישה שלא פעם ההצלחות שעליהן אנחנו קוראים בנוגע לשימוש בבלוגים בחינוך מרוכזות בקורסים הקשורים מלכתחילה לכתיבה ולהבעה, או ללימוד הטכנולוגיה עצמה, ושהתרגום של הבלוג מהתחומים האלה לתחומים שבהם השימוש בו פחות "טבעי" לא תמיד מצליח. בנוסף, היא כותבת שלמרות הרצון לראות בצמיחה של קהילה לומדת, האמת היא שסטודנטים תמיד יהיו ערים למשקל המיוחד שיש לדעה של מרצה:
To the degree to which writing is a self-conscious social act performed with a specific audience in mind, the instructor, as the shaping authority of the “discourse community” is all-powerful and students are constantly aware of that power. This means that despite the importance and desirability of transforming a class into a blogging community, the first and most important reader in every student’s mind remains the instructor.
ולא פחות חשוב מכל אלה, נדמה לי שהורלבורט בהחלט צודקת כאשר היא כותבת ש:
very few published articles are generated by failed assignments. Success stories are much more marketable; certainly more flattering.
והרי אם זה נכון, יתכן מאד שלא מעט כשלונות פשוט אינן מגיעות לידיעה שלנו, והתמונה הכללית על השימוש בבלוגים פשוט מעוותת.

המאמר של הורלבורט הוא בין המעניינים ביותר בנושא של בלוגים בסביבה החינוכית שקראתי. היא איננה מקבלת כמובן מאליו שעצם השימוש בכלי שבסביבה חברתית מאפשר יצירת רב שיח בהכרח עושה את זה בסביבה חינוכית, והיא מצביעה על מספר מכשולים שמתעוררים בנסיון לשתול את הבלוג לתוך סביבה חינוכית.

עם זאת, נראה לי שצריכים להתייחס בספקנות כלפי לפחות אחת מהנחות היסוד שלה. בהסתמך על המדרג של O’Reilly, הורלבורט ממקמת את כלי ה-Web 2.0, וביניהם גם הבלוג, בדרגה הגבוהה של הרצף של אינטראקציה שכלי אינטרנט מאפשריים. גם אם זה נכון, אינני משוכנע שכוחו האמיתי של הבלוג נמצא דווקא באינטראקציה (וכדאי לזכור שקבוצות דיון, שבמידה מסויימת סובלות מכך שמזהים אותן ככלי של תקופת ה-Web 1.0, מאפשרות רמה גבוהה של אינטראקציה). הורלבורט כמעט איננה מתייחסת לתפקיד הבלוג בעידוד הרפלקציה האישית, או בשימוש בו לשם איסוף קטעי מידע מהבלוגוספירה ומהאינטרנט באופן כללי, והפיכתם למכלול קוהרנטי המבטא תובנות אישיות. הורלבורט מציינת שקיימת בעייתיות לא קטנה בנוגע למתן ציון על כתיבה לבלוגים, אבל נדמה שהיא בכלל איננה בוחנת את השימוש בבלוג בסביבה החינוכית ככלי אישי המשוחרר ממטלות ומציונים. השימוש בבלוג כמחברת דיגיטאלית, או כפורטפוליו, איננו מובן מאליו. סטודנטים ותלמידים יצטרכו ללמוד כיצד לנצל את הכלי בדרך הזאת, אבל בעיני כאן נמצא הערך החינוכי האמיתי שלו. ושוב, הורלבורט איננה מתייחסת להיבט החשוב הזה של הבלוג.

הגעתי למאמר של הורלבורט דרך מאמרון בבלוג של קנדס שיבלי, Think Like a Teacher. אין ספק ששיבלי, שעוסקת בעיקר בחינוך יסודי וחטיבות ביניים, התרשמה מהמאמר. הוא עורר אצלה הרהורים בנוגע למקום של הבלוג בחינוך, וגם לגבי הסיכוי להטמיע את השימוש בו:
Her analysis of the issues swirling around setting up and evaluating the success of a classroom social blogosphere are dead on. It makes me sense a hollowness in attempting any use of web 2.0 without a strong basis in pedagogy and analysis of the intricate relationships defined and created by each tool. These tools really do require rethinking.
ההתייחסות הזאת של שיבלי עוררה את הסקרנות שלי, אבל למען האמת, לא ציפיתי לפגוש מאמר שמתמודד בכובד ראש בנקודות רבות ומגוונות של השימוש בבלוגים בחינוך. בקלות יכולתי רק לקרוא את המאמרון של שיבלי ולפסוח על הקישור למאמרון של הורלבורט. למזלי, לא עשיתי זאת.

תוויות: , ,

יום חמישי, ספטמבר 04, 2008 | |

יום שלישי, 2 בספטמבר 2008 

האם סטודנטים באמת רוצים ספרי לימוד דיגיטאליים?

עם פתיחת שנת הלימודים האקדמית בארה"ב, נושא ספרי הלימוד, ובמיוחד מחירם הגבוה, תופס כותרות. סקר שנערך על ידי גוף בשם Student Public Interest Research Groups מצא שלא רק ספרי הלימוד המודפסים יקרים מאד - גם הספרים הדיגיטאליים שמו"לים מוציאים לשוק יקרים, ולא תמיד נוחים לשימוש. הסקר מצא שספרי לימוד רבים לוקים בחסר לא רק מבחינת המחיר (מתברר שהם יקרים יותר מספרי לימוד משומשים) אלא גם מבחינת היכולת להדפיס מהם (יש הגבלות לגבי מספר הדפים שאפשר להדפיס), וגם מבחינת משך השימוש (אחרי תקופה מסויימת, אי אפשר להמשיך להשתמש בהם). לא מצאתי התייחסות למאפיין של "עבירות", אבל סביר להניח גם שאי אפשר להשתמש בהם על יותר ממחשב אחד או שניים. המסקנה של הסקר די צפוייה:
Digital textbooks are a promising solution to lower costs, but they need to be done the right way.
שלושה רבעים מהסטודנטים שהשיבו לסקר ציינו שאם לא יהיה הבדל במחיר, הם יעדיפו ספר מודפס על גבי ספר דיגיטאלי. אם הנתון הזה נכון, הסיכוי של ספרי לימוד דיגיטאליים לחדור לשוק איננו פונקציה של מחיר בלבד. הוא תלוי גם בזיהוי אותה "דרך נכונה" שעליה רומזים עורכי הסקר. הספרים האלה יצטרכו להציע יתרונות שאין לספרי הלימוד המודפסים.

מאמר במערכת הבלוגים של Wired מצביע על כיוון משכנע של אותה דרך נכונה. המאמר מדווח על פרויקט של מספר יזמים שבמשך שנים רבות עבדו אצל מול"ים של ספרי לימוד. כוונת המיזם שלהם, Flat World Knowledge, היא להפיץ ספרי לימוד דיגיטאליים בחינם, אבל למכור שירותים נוספים או נלווים שרכישתם תהיה כדאיות לסטודנטים. כנראה שתהיה למרצים אפשרות להרכיב ספרים לפי הצרכים הספציפיים שלהם, וכיאה לעידן ה-Web 2.0, ערך מוסף שהם מציעים הוא האפשרות להעיר הערות בספרים, והיכולת לעיין בהערות של אחרים. בדרך הזאת עשוי להיווצר שיתוף פעולה בין קוראים שמשתמשים באותו טקסט:
Enhancing the value of the online versions is the open source component. Students can annotate and comment in the digital margins of Flat World's texts to share their insights, analysis and conclusions with other students.
מעיון באתר של Flat World Knowledge, לא ברור לי אם המרכיבים של שיתוף שהם מציעים יעלו כסף, או אם אלה יהיו חלק מהשימוש בחינם. לטעמי, אפשרות השיתוף בהערות השוליים של קוראים רבים היא תוספת כדאית מאד. אבל כבר היום קיימים כלים שאינם עולים כסף המאפשרים שיתוף בהערות. הכלים האלה אולי אינם מחוברים ישירות לספר לימוד ספציפי, אבל אינני משוכנע שהחיבור הזה הכרחי. אני בטוח שלאנשי Flat World Knowledge יש עוד תוספות דיגיטאליות באמתחתם (ואני מתעניין מאד לדעת מה הם יציעו), אבל ממה שאני מצליח להבין, אינני משתכנע שמדובר במיזם שבאמת יהיה כלכלי.

לפני קצת יותר מחודש דיווחתי כאן על פרויקט כותר של מט"ח. לפרויקט הזה כמה מהמאפיינים החיוביים של ספרי לימוד דיגיטאליים, והוא בוודאי ימשיך להתרחב ולהתפתח (ונכון לבדיקה האחרונה שלי, הוא עדיין בגרסת הרצה וחינם). כתבתי אז שאני חושש שבמקרה של כותר, הטכנולוגיה מקדימה את המשתמשים, ושתלמידים וסטודנטים עדיין לא מבינים כיצד כדאי להם לנצל את הכלים שהפרויקט מציע. העובדה שהסטודנטים בסקר שהוזכר כאן מעדיפים ספרי לימוד מודפסים על גבי ספרי לימוד דיגיטאליים רק מחזקת את החשש הזה. כאשר מדובר בלמידה באמצעים דיגיטאליים, לא ברור שהילידים הדיגיטאליים שולטים בטכנולוגיה. אבל אם המחיר של ספרי לימוד דיגיטאליים יוכל להתחרות ממש במחיר של ספרי לימוד מודפסים, יש סיכוי שהם בכל זאת יגלו שיש בספרים האלה יתרונות.

תוויות: , ,

יום שלישי, ספטמבר 02, 2008 | |

יום שני, 1 בספטמבר 2008 

השפעתם ארוכת הטווח של כלי Web 2.0 על הלמידה

אחד המוטיבים המרכזיים של הבלוג הזה הוא היכולת של כלי Web 2.0 להשפיע בצורה חיובית על תהליכי למידה. אין בכך שום דבר מקורי – בלוגרים חינוכיים רבים מתמקדים בשימוש בכלים האלה, ובאופן די הגיוני אני מרבה לפרסם כאן התייחסויות שתואמות את הגישה שאיתה אני מזדהה. אמנם אני מנסה לבקר את ההגזמות שלא פעם מאפיינות את המחנה שלי, אבל אני משוכנע שבסופו של דבר השפעת הכלים האלה תהיה חיובית מאד.

חשוב להוסיף שקבוצה לא קטנה של בלוגרים שדוגלים בשימוש בכלים האלה גם מביעה את הדעה ששילוב הכלים האלה בדרך שתאפשר להם לבטא את מהותם עשוי לחולל שינוי משמעותי במתרחש בבית הספר. במילים אחרות, הקבוצה הזאת משוכנעת שבין הכלים האלה, לבין בית הספר כפי שאנחנו מכירים אותו היום, קיים מתח שאיננו ניתן לפתרון, אלא אם כן בית הספר המסורתי ישתנה באופן מהותי.

בלוגרים רבים מביעים את המתח הזה. אבל נמדה לי שמאמר של גראניי קונול, מרצה באוניברסיטה הפתוחה של אנגליה, שהתפרסם לאחרונה מבטא אותו טוב במיוחד. מאמרה של קונול התפרסם בגליון יולי של Ariadne, כתב עת אינטרנטי בריטי המתמקד בספריות ובמוזיאונים. קונול מבקשת לבחון לא רק כיצד כלי Web 2.0 מסייעים ללמידה, אלא כיצד אלה מתנגשים עם גישות חינוכיות מקובלות. היא כותבת, למשל:
...today’s digital environment is characterised by speed and immediacy; the ability to access a vast amount of information at the click of a mouse, coupled with multiple communication channels and social networks. This seems contradictory to traditional notions of education; the need to reflect, to build cumulatively on existing knowledge and develop individual understanding over time.
בצורה דומה, קונול מוצאת סתירה בין הדגש על שיתוף, האופייני לכלי Web 2.0, לבין הגישה המסורתית של "עבודה עצמית":
Similarly a key characteristic of Web 2.0 is user participation – the ‘wisdom of the crowds’, the ‘architecture of participation’ – mash-ups, remixing and co-construction are fundamental and widespread practices in Web 2.0. In contrast, despite the general increase in group-collaboration in recent years, fundamentally educational systems revolve around individual testing – evidencing of attainment of a level of knowledge and understanding against a set of pre-defined criteria.
קונול מונה התנגשויות נוספות:
  • הדגש על הזכרון בשיטות הערכה מסורתיות, מול מציאות שבה מידע רב כל כך זמין
  • הדרישה לא להעתיק, מול הקלות הרבה שבה ניתן לבצע פעולות העתקה והדבקה בסביבה הדיגיטאלית
  • הדרישה למקוריות מול הקושי האמיתי בזיהוי "מקור ראשוני" בסביבה הדיגיטאלית
כל אלה, ונוספות, יוצרות בעיני קונול מכלול של סתירות שמביא אותה לקבוע:
Whichever aspects you look at there appears to be an irresolvable tension between current educational practice which is essentially individualistic and objective, and the philosophies inherent in Web 2.0 – namely social and subjective.
אחרי מבוא שבו קונול מציינת את הנקודות האלה, היא מקדישה חלק גדול מהמאמר לטבלאות בהן היא מנסה למפות מיומנויות, ולהתאים בין אלה לבין טכנולוגיות דיגיטאליות, ובינן לבין שיטות פדגוגיות. אני מבין את כוונה של החלק הזה של המאמר, אם כי עלי להודות שהחלק הזה נראה לי יחסית חלש. לעומת ההבחנות החדות בתחילת המאמר, בחלק הזה אינני מוצא הרבה חדש, ואינני משוכנע שהמיפויים שלה מלמדים אותנו משהו שלא ידענו קודם.

אבל בעיני, אין זה החלק החשוב של המאמר. מה שחשוב במאמר הוא הנכונות להודות בסתירות, להכיר בכך שהשילוב של כלי Web 2.0 בחינוך איננו בהכרח מהלך שיתרחש באופן חלק. אם הסתירות שעליהן מצביעה קונול אכן סתירות אמיתיות (ואני משוכנע שאכן כך המצב) אז מהלך של שילוב הכלים האלה עשוי לחייב שינוי משמעותי בדרכי ההוראה של בתי הספר, ואפילו לזעזע את מערכת החינוך כפי שאנחנו מכירים אותה היום עד היסוד.

תוויות: ,

יום שני, ספטמבר 01, 2008 | |

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

קצת מידע

הודעות אחרונות

ארכיון

קישורים


שלח לי דואר


Powered by Blogger
and Blogger Templates