יום שני, 29 ביוני 2009 

לדבר עם עצמנו?

בלוגרים חינוכיים אמריקאיים רבים נמצאים כעת בכנס ה-NECC (ה-National Educational Computing Conference) שנערך השנה בוושינגטון הבירה. צפויים לנו מספר ימים גדושים במאמרונים על הכנס. גם ג'ף אוטכט נמצא שם, אבל לפני שהוא מתחיל לדוח על הכנס עצמו, הוא כותב על התכנסות לא רשמית של בלוגרים – ה-EduBloggerCon שנערכת בסמוך ל-NECC זו השנה השלישית. ההתכנסות הזאת איננה מתיימרת להיות דומה לכנס המרכזי שהוא אירוע כמעט המוני, אלא להוות מרחב שבו בלוגרים חינוכיים (שעל פי רוב, בהשוואה למשתתפים האחרים בכנס, הם משוגעים לדבר מבחינת השימוש בכלי אינטרנט חדשים בחינוך) יכולים להפגש ולהחליף דעות. אוטכט השתתף בהתכנסויות של השנתיים הקודמות, ולפני שנה הוא כתב שריבוי המשתתפים, ותכנית מאורגנת מדי, פגעו בחוויה. הוא מציין שהשנה ההתכנסות היתה יותר מוצלחת מפני שהיא חזרה לממדים צנועים יותר.

לפני שנה מעל 12,000 אנשי חינוך שילמו דמי השתתפות בכנס ה-NECC, ומתוכם בערך 250 השתתפו ב-EdubloggerCon. יתכן שהמספר הזה גדול מדי על מנת לאפשר דיונים מעמיקים, אבל הוא בכל זאת אחוז זעום של המשתתפים ב- NECC עצמו. אבל כזכור, אוטכט מרוצה יותר מממדי ההתכנסות השנה - בערך 75 בלוגרים בלבד, ממדים שבוודאי אפשרו תחושה כמעט משפחתית בין המשתתפים. אבל הבעיה היא שעם כל הכבוד לתחושת השייכות, המשתתפים ב-EduBloggerCon אינם אמורים להיות משפחה. בעיני עצמם הם חוד החנית של תפיסה שגורסת שהתקשוב החינוכי מסוגל לשנות את פני החינוך כולו. חשוב שהם ידברו בין עצמם, אבל בוודאי לא רק בין עצמם. ספק אם מספר זעום כזה של מהפכנים יכול להשפיע בתוך כנס גדול כל כך. קשה לא להתרשם שיש כאן מלכוד – מצד אחד הבלוגרים האלה רוצים להשפיע, אבל מצד שני, הם רוצים לשמור על מידה מסויימת של שבטיות.

נדמה לי שהמושב ב-EduBloggerCon שאוטכט ארגן הוא עדות לכך. לדברי אוטכט המושב עסק ב:
where is EduBlogging heading and/or is it dead already?
אוטכט היה מרוצה מהדיון:
It was a good discussion that talked about how the conversation is changing. That at a point in time we used to actually take time to read and leave comments on blog posts. Now we read, and retweet blog posts. We talked about how Twitter is the new aggregator and is replacing RSS as a way people are getting their information. On this blog for example, I have more readers that come via Twitter then I do via the RSS feed.
במילים אחרות, הדיון מצטמצם – גם במספר האנשים שיודעים על קיומו, וגם בהיקפו. הגרעין הקשה של הבלוגרים החינוכיים כבר לא קוראים מאמרונים לעומק, אלא רק ברפרוף, ובמקום לפתח דיון סביב מה שכותבים, הם פשוט מקשרים למה שאחרים כותבים באמצעות Twitter שאיננו מאפשר הרחבה והעמקה. אוטכט מוסיף שבגלל Twitter תוחלת החיים של מאמרונים מתקצרת – אחרי 20 דקות מאמרון חדש כבר הופך למיושן. לצערי, בדרך הזאת דיונים משמעותיים הופכים ללא יותר מאשר מילות קוד שרק חברי הכת מבינים.

התרשמתי (אולי בטעות) שאוטכט איננו מוטרד מהמציאות החדשה הזאת. הוא מדווח שבאותו מושב דייוויד ורליק הדגיש שהעיקר איננו כלי זה או אחר, אלא התקשורת והדיון. אוטכט מוסיף:
Yes, the conversations are changing. But in the end we’re just communicating with different tools. Whether it’s paint drawings on walls in a cave or quick 140 character Twitter messages. We have an internal need to communicate and that’s the fundamental skill we need to be teaching students.
יכול להיות שהוא צודק, אבל אינני משתכנע. יש, ללא ספק, דמיון בין ציורים על קיר של מערה, הודעות ב-Twitter, מאמרונים בבלוג וספרים, אבל ההבדלים ביניהם משמעותיים מאד. אוטכט צודק – צריכים ללמד תלמידים את המיומנות הבסיסית של תקשורת. אבל צריכים גם לעזור להם להבין שיש הבדל איכותי בין העברה בסיסית של מסר, חשוב ככל שיהיה, לבין התמודדות אישית וקבוצתית עם אותו מסר, התמודדות שיכולה להוביל לפיתוחו ולחידודו, וגם להפצתו לקהלים חדשים. אני חושש ששביעות הרצון של אוטכט מההתכנסות השבטית של EduBloggerCon השנה מצביעה על כך שהוא שוכח את ההבדל החשוב הזה.

תוויות: , ,

יום שבת, 27 ביוני 2009 

עדיין מוקדם לעזוב את הבלוג

ג'יי קרוס מהרהר אם אולי, לאור מספר כלים חדשים שעומדים לרשותנו היום, הבלוג מפסיק להיות כלי יעיל. הכלים החדשים שעליהם קרוס כותב שייכים לתחום של lifestreaming - כלים שמאגדים כלל ההתבטאויות של אדם ברשת ומציג אותן באופן זורם. הוא מסביר שבאמצעות הכלים החדשים ניתן לרכז את ההתבטאויות שונות על גבי פלטפורמות שונות. בנוסף לאיגוד ההתבטאויות, קרוס מסביר שבדרך הזאת המדיונים המשותפים שמתרחשים ברשת נעשים לפעילים וערים יותר. הכלים האלה, לפי קרוס, מבשרים על שינוי משמעותי במרחב האינטרנטי:
Blogs are author-centric in a world that’s increasingly about relationships. Blogs are slanted toward me, me, me, me, me; the net is inexorably moving to us, us, us, us, us. Dialog trumps monolog.
כותרת המאמרון של קרוס הוא Streams, not blogs?. סימן שאלה בכותרת איננה שם במקרה. הוא מסביר שהוא עדיין מתלבט - האם לזנוח את הבלוגים שלו לטובת הכלים שמאפשרים lifestreaming או לא.

אלן לוין מגיב למאמרון של קרוס, והוא איננו מתלהב מהכיוון החדש שעליו קרוס כותב. הוא משוכנע שיש עדיין רלוונטיות רבה לבלוג:
The blog space is the one I truly own, and as much as I agree there is a shift to a more of an “us” space, you cannot have worthwhile “us” with people who have a strong individuality.

The demise of blogging in the long form, the reflection, the working out of ideas like working dough, is a loss.
כצפוי, אני מזדהה עם לוין. הכלים החדשים שעליהם קרוס כותב מעניינים אותי מאד. נדמה לי שנגלה שיש בהם כדאיות רבה – גם במרחב החברתי, וגם במרחב החינוכי. (ה-Wave העתידי של גוגל מאד קוסם לי, אבל נדמה לי שעוד רחוק היום שבו שנוכל לבחון אותו בפועל). אבל קרוס טועה כאשר הוא מעמיד את ה-"אנחנו, אנחנו, אנחנו" כאילו שהוא מנוגד ל-"אני, אני, אני". לדעתי, השניים אינם סותרים, אלא משלימים, זה את זה. כפי שלוין כותב, אין "אנחנו" איכותי בלי שהוא יהיה מורכב מ-"אני"-ים חזקים. המרחב האישי של הבלוג איננו מנוגד למרחב הציבורי, ובוודאי איננו מנותק ממנו, אלא מהווה תנאי הכרחי למרחב ציבורי תוסס.

מגיב נוסף מדגיש שכלי ה-lifestreaming מסירים את המסנן מהמחשבה של הכותב כך שקוראיו נחשפים לכל רעיון שקופץ לו לראש. לעומת זאת, באמצעות הבלוג הכותב (כמובן, במקרה הטוב) מעבד את המחשבה עד שהוא חש שהיא בשלה לפרסום. לעומת הנייר הבלוג הוא ללא ספק אמצעי מהיר וקל לפרסום, אבל הוא איננו "זרם התודעה". בבלוג מופיעים הרהורים מזוככים, ודווקא בגלל זה אנחנו מרגישים שיש בו ערך.

קרוס עצמו, בתגובה לתגובות, מציין ששמה שהוא כתב היה בגדר הרהור, ושהוא לא החליט אם הוא יזנח את הבלוגים שלו לטובת ה-lifestreaming. נדמה לי שהתגובות למאמרון שלו די שכנעו אותו שחבל יהיה לעשות זאת.

תוויות:

יום רביעי, 24 ביוני 2009 

בשבח הטקסט

אני אוהב גראפיקה. צילומים טובים מושכים את העין שלי ומעוררים אצלי את המחשבה. סרט וידיאו מוצלח יכול, לעתים קרובות, ללמד אותי הרבה. אבל כפי שאני מניח שכל מי שקורא את הבלוג הזה שם לב, בראש ובראשונה אני נמשך לטקסט. בעידן שבו סוגי מדיה רבים עומדים לרשותנו, וקל כל כך להשתמש בהם, אני מודע לכך שיש משהו קצת מוזר במשיכה שלי לטקסט. לפעמים אני חש צורך להסביר את ההתעקשות שלי להשתמש בו, כמעט באופן בלעדי. למזלי טים בריי שותף למשיכה הזאת, והוא יודע להסביר את עצמו היטב (במילים, כמובן).

בריי מנהל את מחלקת טכנולוגיות הווב ב-Sun Microsystems, והוא כותב בלוג אישי שנוגע במגוון רחב מאד של נושאים. השבוע הוא מתאר בלוג אחד שהוא קורא. הוא מתאר את הטור שבצד ימין של הבלוג – טור גדוש בצלמיות, בצילומים של קוראים שעוקבים אחרי בעל הבלוג, במפה, ועוד. עבור כל אלה הוא מכריז:
Just distractions; none of it remotely as interesting as what he’s got to say in the main stream of text.
הקביעה הזאת מביאה את בריי להכללה: למילים ערך רב יותר מאשר לתמונות, וטקסט בעל ערך רב יותר מאשר אודיו או וידיאו. בריי כותב שבעצם, מפני שפעולה נובעת מהבנה, והבנה נובעת מהסבר, והסבר זקוק למילים, זה צריך להיות מובן מאליו. הוא מוסיף:
For things that matter, written words are unambiguously better than speech. To start with, anything that matters isn’t just written, it’s usually rewritten repeatedly (and more important, condensed). Plus, it has hyperlinks. Plus, it’s smaller and cheaper to ship around. Plus, it’s searchable. Plus, it works on more devices. (I acknowledge that only the first of these is fundamental; but that alone would be enough).
לכל אלה אפשר להוסיף (כפי שעושים לפחות שני קוראים שמגיבים למאמרון של בריי) שטקסט מאפשר לקורא לקבוע את קצב הקריאה שלו, דבר שאיננו מתאפשר עם אודיו ועם ווידיאו.

אינני שולל את השימוש באמצעים גראפיים כדי לספר, להסביר, להמחיש, ועוד. למען האמת, לא פעם אני מקנא באנשים שיודעים לנצל אמצעיים גראפיים כדי לעשות את הדברים האלה. יש חוקרים שטוענים שהכתב והדפוס אינם אלא סטייה מהחזותיות שהיא בבסיס התרבות האנושית, ושהאינטרנט מחזיר אותנו לחזותיות הזאת. יתכן שהם צודקים. אבל מבחינתי, טענה מילולית כתובה משכנעת נמצאת בבסיס החשיבה, והיכולת של האינטרנט להעביר מילים כתובות לאחרים היא ייעודו המרכזי.

תוויות: , ,

יום ראשון, 21 ביוני 2009 

אפילו הכלי הנפלא ביותר ...

כתבה קצרה באתר החדשות של פרויקט One Laptop Per Child מדווחת על בעיה רצינית בהטמעת הפרויקט באתיופיה. מתברר (אם "מתברר" היא אכן המילה הנכונה כאן) שאין התאמה בין השימוש במחשב ה-OLPC בידי התלמידים שמקבלים אותו לבין שיטות ההוראה הנהוגות בבתי הספר במדינה. הכתבה מביאה דיווח של דייוויד הולו (Hollow), נציג של גוף שעוסק בתפוצה של טכנולוגיות מידע בעולם מטעם האו"ם. הולו עקב אחר השימוש במחשב ה-OLPC באתיופיה, וגילה שהמחשב איננו מוצא חן בעיני מורים רבים והם אפילו אוסרים על השימוש בו בכיתות. בנוסף, הורים רבים חשים שהעיסוק במחשב בבית בא על חשבון זמן שהיה צריך להיות מוקדש ללימודים רגילים.

לפי הכתבה, בשיעורים בבתי הספר של אתיופיה המורה נמצא במרכז. תפקידו של התלמיד הוא לשנן את מה שהמורה אומר, לרשום את דבריו במחברת, וללמוד בעל פה. בסביבה לימודית כזאת, אין זה מפתיע שהמורים וההורים אינם רואים בעין יפה שימוש במחשב שמזמין את התלמיד לחקור בעצמו, להתנסות, לבדוק את היכולות של הכלי. לפי הכתבה:
Yet XO laptops were added (to) this rigid system without extensive teacher training or tight integration into the national curriculum. So as the students progressed past the teachers in computing acumen, the teachers quickly felt threatened by this technology, and unable to control it, felt undermined by it, especially in the classroom.
במילים אחרות, יכול להיות שהמחשב עושה דברים נפלאים, אבל הדברים האלה אינם בהכרח מה שמערכת החינוך באתיופיה רוצה שיקרה בבית הספר. לפי הכתבה התלמידים באמת מצליחים להשתמש במחשב כפי שמתכנניו קיוו, אבל אין זה אומר שאפשר לכנות את השימוש הזה "מוצלח":
From a Constructionist perspective, the laptops are a great success - children are self-directing their learning around the teachers. Yet from the teachers' and parents' perspective, that's play, not studying.
סכומי עתק הושקעו בפרויקט ה-OLPC – גם בפיתוח, וגם בהפצה. אני בטוח שכוונות מובילי התכנית היו טובות וחיוביות. אבל אותם מובילים כנראה חשבו שמספיק להציג מחשב נפלא וזול למערכות החינוך במדינות מתפתחות כדי שאלו יאמצו אותו בחום. וכנראה שזה לא קורה. הכתבה מצטטת את מיגל ברכנר, מרכז פרויקט ה-OLPC באורוגוואי, שקובע כלל פשוט מאד:
... if you don't include the teachers, the project will fail.
מעציב ללמוד שזה לא קרה באתיופיה, אם כי מפתיע לקרוא שכלל שהיה צריך להיות מובן מאליו איכשהו נשמט מהתודעה של מובילי פרויקט ה-OLPC. באתיופיה אי-ציות לכלל הזה כנראה עולה לפרויקט ביוקר. אפשר אולי להכליל את הכלל עוד יותר ולקבוע שכדי להצליח הפרויקט צריך להתאים לתנאים התרבותיים של הסביבה. כלל כזה בוודאי נכון בכל מקום, כולל בבתי הספר בישראל.

תוויות:

יום שבת, 20 ביוני 2009 

גלגלי הצלה (היסטוריים) לטביעה בים המידע

כמו רבים אחרים, אני מברך על החשיפה למידע שהאינטרנט מקנה לנו, וכמובן שבאותו הזמן אני מודע מאד שהחשיפה הזאת איננה רק ברכה. אני אמנם אוהב לשחות בים המידע, אבל אני יודע שאני נמצא בסכנה מתמדת של טביעה בו. רבים כתבו על הבעיה הזאת, בדרך כלל כחלק מהתרעה על הרדידות התרבותית שאורבת לנו מחשיפה גדולה מדי לאינטרנט. במאמר מלפני שנה שזכה לפופולאריות רבה ניקולאס קאר שאל, למשל, אם אולי גוגל הופך אותנו לטיפשים. (כן, הזכרתי את קאר מספר פעמים כאן.) קאר כתב על המשיכה הגדולה שהוא חש כלפי האינטרנט, אבל הוא גם העיד שהחשיפה לכמות כל כך עצומה של חומרי קריאה משפיעה על הרגלי הקריאה שלו, ולא לטובה. הוא חש שהוא מרפרף יותר ומעמיק פחות:
The deep reading that used to come naturally has become a struggle.
קאר היה מודע לך שהתופעה שהוא תיאר איננה חדשה. במאמר שלו הוא הזכיר את היארונימו סקרסיאפיקו, הומניסט איטלקי בן המאה ה-15 שעבד בבית הדפוס של אלדוס מנוטיוס. לא הרבה ידוע על סקרסיאפיקו, אבל למדנו שהוא הכריז פעם, באופן מודרני למדי, ששפע של ספרים גורם לו להתעמק פחות.

ומבחינתי, כאשר אני חש את עצמי טובע, למדתי שכדאי לי לקרוא קצת מתחומים שונים (במעט) מאלה שבדרך כלל מעסיקים אותי. כך קרה שהגעתי למהדורה של ה-Journal of the History of Ideas משנת 2003, שחלק ממנה מוקדש לבעיה מעניינת בתקופה בין המאה ה-16 למאה ה-18 באירופה - עומס יותר של מידע. דניאל רוזנברג, במבוא לקובץ המאמרים, כותב על המחקר של אן בלאיר שחקרה אסטרטגיות קריאה שפותחו במאה ה-16 וה-17 כדי להתמודד עם הצפת המידע (תוכן העניינים של אותה מהדורה כאן. אין קישור למאמר היות והגעתי אליו דרך ProQuest בספריה – מקום שהוא עדיין מקור נפלא למידע):
She examines the varieties of textual practices “deployed by early modern scholars” in response to a perceived “overabundance of books” during the period between 1550 and 1700 and she argues that historians have paid disproportionate attention to what she calls “literary reading” and not enough to other modes of encountering and engaging textual materials ranging from browsing and skimming to buying and collecting to annotating, cutting and pasting, and dog-earing. For Blair these other modes of acting upon texts are important in all historical moments, but in situations where readers feel themselves overwhelmed by information, they become all that much more crucial and telling.
לא הופתעתי ללמוד שהתקופה שלנו איננה הראשונה שבה אנחנו מרגישים מוצפים במידע – כבר הזכרתי שקאר עצמו מצטט מישהו מתקופת תחילת הדפוס שמביע את התחושה הזאת. אבל שמחתי מאד לגלות שהאסטרטגיות שבאמצעותן אנחנו היום מנסים להתמודד עם תחושת ההצפה דומות לאלו מתקופה מוקדמת. ואולי גם כאן אין הפתעה – קריאה מרפרפת, הוצאת קטעים נבחרים, ואפילו הוספת ספר למדף הספרים לפני שהספקנו לקרוא אותו הן אסטרטגיות די הגיוניות. וזה בהחלט מרגיע שאינני ממציא שום גלגל.

תוויות: , , ,

יום חמישי, 18 ביוני 2009 

לשם מה כותבים?

כתבה ב-Chronicle of Higher Education השבוע מדווחת על מספר מחקרים של השנים האחרונות שבדקו את הרגלי הכתיבה של סטודנטים. המחקרים ביקשו לבחון אם החשיפה לאינטרנט, והכתיבה בסביבה הזאת, משפיעות לטובה על הכתיבה האקדמית. לפי הכתבה הדעות חלוקות:
Some scholars say that this new writing is more engaged and more connected to an audience, and that colleges should encourage students to bring lessons from that writing into the classroom. Others argue that tweets and blog posts enforce bad writing habits and have little relevance to the kind of sustained, focused argument that academic work demands.
הוויכוח הזה איננו חדש – ואיננו מתנהל רק בהשכלה הגבוהה. גם בכיתות נמוכות שואלים אם סגנונות הכתיבה האופייניים לאינטרנט מתאימים לכתיבה בבית הספר. יש אנשים שחוששים שהכתיבה של תלמידים בתוך בית הספר נפגעת כתוצאה מהכתיבה לרשת - כתיבה שלדעתם איננה עומדת באמות המידה שבית הספר צריך להציב.

הכתבה מביאה את דעתה של קתלין ינסי שאל מאמר חשוב שלה התייחסתי כאן לפני שלושה חודשים. לפי ינסי, התקופה שלנו מלאה בהזדמנויות כתיבה, והיא רואה בזה דבר מאד חיובי. מול הגישה שרואה את הכתיבה ברשת ביטוי אמיתי ורצוי של כתיבה, הכתבה מביאה את דעתו של מארק באוארליין (שגם אליו התייחסתי בעבר), מרצה לאנגלית באוניברסיטה אמורי במדינת ג'ורג'יה. באוארליין טוען שבשנים האחרונות אפשר לזהות ירידה ברורה באיכות הכתיבה של סטודנטים, והוא מייחס את הירידה הזאת לכתיבה החופשית ברשת שאיננה מציבה סטנדרטים. לדעתו, יש כאן פרדוקס:
Why is it that with young people reading and writing more words than ever before in human history, we find no gains in reading and writing scores?
הוא עונה שסטודנטים כותבים לעמיתיהם באווירה של הכל מותר, ולכן במקום שהכתיבה תשתבח עם הנסיון, התוצאה היא אוצר מילים ירוד וחשיבה לא ממוקדת ולא מפותחת.

אלכס ריד, מרצה לאנגלית במערכת האוניברסיטות של מדינת ניו יורק, מגיב לכתבה בבלוג שלו. הגישה של ריד דומה לגישה של ינסי, אבל הוא מהרהר אם יש בכלל טעם או סיבה להעמיד את הכתיבה האקדמית כפיסגת הכתיבה:
Why ask whether writing on the Internet makes you a better academic writer? Why not ask whether academic writing makes you a better user of social media? I suppose it is understandable that academics might want to value a particular kind of academic writing, but in the end that valuation is a demonstration of thinking that is no less sloppy than the poor thinking habits of which they accuse students.
ריד מסכים שאין סיבה לצפות שנסיון בכתיבה לבלוג עוזר לסטודנט לכתוב עבודה אקדמית, אבל הוא מוסיף שספק אם נסיון בכתיבת עבודה אקדמית מסייע לסטודנט לכתוב בקשה לעבודה. הוא מסכם:
The best I think we can say is what should be fairly obvious. The more we write and the greater variety of genres in which we write, the better prepared we will be to write in a variety of genres in the future.
ומפני שכך, נדמה לי שלא צריכים לחשוש מהכתיבה לרשת. אם מטרת בית הספר היא להעניק למתבגר כלים שיאפשרו לו לתפקד בחברה, ואם היום הכתיבה ברשת היא חלק בלתי-נפרד מהחברה הזאת, אין הגיון בהצבת שומרים שידאגו שהכתיבה הזאת לא תיכנס לבית הספר.

-- -- --

שעה אחרי העלאת המאמרון הזה לבלוג גיליתי שהכתבה ב-Chronicle זכתה לאזכור גם בפורטל מס"ע - אחד המקורות הטובים ביותר למידע על הנעשה בתקשוב החינוכי. שמחתי לראות שגם שם חשבו שיש כאן ידיעה שראוייה להתייחסות.

תוויות: ,

יום שלישי, 16 ביוני 2009 

המשימה שמחכה לבוגרי התיכון

ג'ונתן זיטריין הוא מרצה למשפטים באוניברסיטת הרווארד שמתמחה בהיבטים משפטיים של אינטרנט. בספרו – The Future of the Internet and How to Stop it (ה-PDF מופץ חינם) הוא מביע את החשש שהתפתחותם של כלים אינטרנטיים שתומכים רק בפורמטים שפותחו ע"י החברות שפיתחו אותם תביא להשתלטות של חברות מסחריות על הגישה החופשית למידע.

לפני שבוע זיטריין חזר לבית הספר התיכון שלו, ושם הוא נשא את נאום הברכה לבוגרי בית הספר. הרצאתו שנונה ומלאה בחן. במקום לברך בסגנון המוכר של "עכשיו אתם יוצאים לעולם", או "אחראיות כבדה מוטלת על כתפיכם", זיטריין מביט בעין קורצת על התקופה שבה הוא למד בתיכון. מורגש שהוא באמת זוכר את ימיו כתלמיד – תקופה שלא היתה הנעימה ביותר – אם כי גם מה שבא אחריו לא היה קל כל כך. הוא אומר, למשל:
Feeling powerless over something you care about is one of the toughest situations to encounter, and such situations don’t lessen in adulthood. I remember being surprised in my twenties to discover that adults are basically just like you, only older.
אבל מתחת להומור שלו יש, כמובן, מסר. זיטריין מדבר על התוויות השונות שמלבישים על תלמיד התיכון, ומדגיש שלא מדובר בתווית שמלווה אותנו כל חיינו (אפילו אם באותו הזמן נראה לנו שכך), אלא בתפקידים שנרקמים ומשתנים עם הזמן, ובסופו של תהליך מעצבים את האישיות:
What Shady Side (התיכון שלו) gave me on the day-by-day was an appreciation of the obtuse, the angular, the colorful byplay that gave me more to remember and that challenged me to establish my own identity when so little seemed within my own control. And what it gave me on the bigger picture was a chance to cultivate a passion, and to see that the world wasn’t just me and those who crossed my field of vision. It was us, a bunch of people trying to make sense of things, whether teacher or student, loser or bully. And these labels aren’t doled out, one to a person. Instead they are fluid roles that each of us take on at one time or another.
אבל שוב, סביר להניח שבוגרים רבים אחרים שמוזמנים לשאת ברכה בבתי הספר שבהם הם למדו אומרים דברים דומים. אנשים מוצלחים רבים סבלו בתקופת התיכון, ואם מזמינים אותם לטקס הסיום, סביר להניח שהם יעלו זכרונות ויספרו כיצד הם התגברו על הקשיים של אז. זיטריין בוודאי איננו היחיד שמצליח להוציא מסר קצת מעבר לבנאלי מהסיפור האישי שלו. מהנה מאד לקרוא את הנאום של זיטריין, אבל מה שמעניין בו באמת היא הדרך שבה הוא מקשר בין מה שהוא חווה בתיכון לבין הכוח השיתופי שהוא מוצא ברשת.

כדוגמה לכוח הזה זיטריין מביא סיפור מלפני מספר שבועות - פקיסטאן חסמה את הגישה ל-YouTube בתוך ארצה, וכתוצאה מכך, הגישה ל-YouTube שובשה כמעט בכל העולם. זיטריין מסביר שאוסף של חנונים התגייס על מנת לתקן את התקלה:
It’s as if the Bat Signal went up, and the call was answered by NANOG, the North American Network Operators Group, an informal mailing list of nerds, some of whom work for various ISPs. NANOG members diagnosed the issue and promulgated a fix. It’s as if your house were to catch on fire. The bad news is that there’s no fire department. The good news is that some of your neighbors promptly come over with garden hoses and put the fire out, expecting neither payment nor recognition for their help.
זיטריין מרחיב את ההתייחסות שלו ומראה שהגישה הזאת באה לביטוי גם בוויקיפדיה. הוא מתאר את רשת העורכים בוויקיפדיה - רשת שמתגייסת על מנת לתקן עיוותים, אם מדובר בצנעת הפרט, או במניעת ספאם. זיטריין הוא, כזכור, מרצה למשפטים, והוא נפעם מהדרך שבה משתתפי ויקיפדיה מצליחים ליצור מערכת של הסכמות שאנשים בעלי דעות שונות יכולים לכבד. וזה מוביל אותו להכללה בנוגע למקום של וויקיפדיה בתהליך הלמידה. הוא רואה את הכתיבה לוויקיפדיה כמטפורה לדרך החשיבה ולשיתוף שהוא מקווה שייפתחו אצל בוגרי בית הספר:
My view is that Wikipedia and projects like it belong at the heart of a high school and college education. Instead of turning to a handful of approved sources and paraphrasing them to write a ten-page U.S. History paper that will be viewed and graded only by the teacher – who looks at a stack of papers and anticipates the same bad movie, twenty times – you can be asked to demonstrate a sustained and original contribution to a Wikipedia article on an important topic, having to contend with conflicting sources and others’ arguments, learning to discern and then defend truth amidst chaos – and to refine your own view in light of what you discover. There are few things as devastatingly disarming to others as admitting when you’re wrong.
זיטריין מדגיש שלא מדובר רק בתרומה מקורית לוויקיפדיה או בעריכה של ערך קיים, אלא בהתמודדות עם דעות אחרות, על היכולת להגן על דעתך, על היכולת להודות בטעות. הוא מסביר שעם סיום לימודיהם בתיכון הבוגרים שאיתם הוא מדבר מצטרפים לעולם מלא בחוכמה, אבל עם כיוון ברור של מסירה, חוכמה שבדרך כלל מקבלים בלי לבקר או לשאול "האמנם?". אבל הוא מוסיף שהיום נתיבי המסירה והסמכות אינם פועלים בצורה תקינה. לכן, יש צורך במודל אחר - על הבוגרים להיות שותפים לבנייה של נתיבי מסירה חדשים, נתיבים שהם שיתופיים. בנוסף, עליהם לעשות זאת עם כלים שלפני עשר שנים אף אחד לא הכיר.

עברו שנים רבות מאז שסיימתי תיכון, אבל אם הייתי מסיים תיכון היום, ושומע את הרצאתו של זיטריין, אני בטוח שהייתי משתוקק להיות חלק מהתהליך שעליו הוא מדבר.

תוויות: ,

יום שבת, 13 ביוני 2009 

עכשיו מותר לגלות

עד לפני בערך חצי שנה המחברת של גוגל (Google Notebook) היה כלי שהשתמשתי בו כמעט באופן יום-יומי. באמצעות המחברת יכולתי לא רק לשמור כתובת של דף (כמו סימניות/מועדפים) אלא גם לצטט חלק מהדף שאת כתובתו שמרתי ולהוסיף הערה אישית משלי. בדרך הזאת, כאשר ארגנתי את הקטעים ששמרתי – בתיקיות או באמצעות תגים – נוצר אצלי משהו דומה לכרטיסיות הלבנות שבהן השתמשתי בתקופה שהייתי סטודנט.

אבל לפני חמישה חודשים גוגל הודיעה על הפסקת הפיתוח של Google Notebook. מאז אין טעם להציג את הכלי לאחרים ולהמליץ עליו. ובנוסף, למרות שהמחברות שלי עדיין קיימות ואני יכול להמשיך להשתמש בהן, אינני מרגיש שיש טעם בהמשך השימוש הזה.

חיפשתי חלופות. ההגיונית ביותר היתה דלישס שממילא כבר השתמשתי בו, וגם המלצתי עליו לאחרים. השיתוף שהוא חלק אינטגראלי מדלישס הוא ללא ספק אחד מיתרונותיו הגדולים. בנוסף, היום דלישס מאפשר הוספת הערה בת 1000 תווים, וזה מספיק גם לתיאור די ממצה, וגם לציטוט. אבל התמיכה בעברית של דלישס איננה מספקת בעיני, ואני מעוניין גם בשליטה גדולה יותר על העיצוב – במיוחד ביכולת להבחין בין קטעים מצוטטים לבין ההערות שאני מוסיף. בחנתי עוד כמה כלים, וגם אלה לא ענו על הצרכים.

בחרתי באפשרות אחרת - בלוג חדש שאפשר לעצב כך שהוא דומה מאד למחברת (עם תגים במקום תיקיות). בלוג כזה גם עונה על צורך נוסף שקשור למגבלות של הבלוג הזה. אני מודע לעובדה שהכתיבה שלי לבלוג הזה גובלת בכפייתיות. כמעט כל יומיים מתפרסם כאן משהו חדש, ולכן נוצר הרושם שאני מגיב בכתיבה לכל מה שאני קורא. אבל האמת היא שעבור הרוב הגדול של המאמרונים והכתבות שאני קורא אני מוותר על התייחסות בכתב. כמובן שלפעמים אני מוותר מפני שיש יותר מדי שעליו כדאי לכתוב, אבל לפעמים אני מוותר מפני שקטע מעניין שקראתי איננו מצריך כתיבה של מאמרון אבל כן היה ראוי אזכור, לציטוט של קטע, ולהערה קצרצרה.

וזה הרעיון מאחורי הבלוג ה-"חדש" - "על קצה ה..." - שאני עורך כבר חמישה חודשים. עבור הבלוג החדש הזה קבעתי מספר כללי משחק, שהראשי בהם הוא שאין להקדיש יותר משבע דקות להכנת מאמרון והעלאתו. אם דרוש לי יותר זמן מזה, זה כנראה סימן שהקטע ראוי למאמרון בבלוג הזה, ולא שם. לא כל מה שמופיע בבלוג החדש עוסק בחינוך, אם כי באופן די טבעי, הרוב כן קשור. ההתייחסות שם היא רחבה יותר – קטעים שבדרך זאת או אחרת משיקים לדיגיטאליות באופן כללי, ושגרמו לי להגיד לעצמי "זה שווה ציטוט" יזכו לדקה או שתיים של התייחסות.

אחרי חמישה חודשים של הבלוג החדש (ומעל 100 מאמרונים) אני עדיין לא משוכנע שהוא הכלי שאני רוצה. למרות שיש לו, כמובן, פיד RSS, חסר לי השיתוף שדלישס מאפשר. ולא הכל זוכה לאזכור. אני מגלה שבמידה רבה חשבון ה-gmail שלי ממלא את התפקיד של המחברת הראשית שלי – במקום להגיע לבלוג הזה או לבלוג החדש, קטעים רבים פשוט נשלחים לעצמי ונאגרים שם, בלי שום פומביות. אבל למרות ההתלבטויות, אני מוצא שהבלוג החדש/הנוסף כן עונה על צורך, ואני שמח להמליץ לאחרים לבנות לעצמם מחברת אישית/ציבורית דומה. אם אלה ייפתחו (העסק די קל, ואפשר לבקש עזרה) אשמח לעקוב אחרי המחברות האלו דרך קורא ה-RSS שלי, כפי שאחרים מוזמנים לעשות עבור הבלוג החדש הזה שלי. ואם קוראים של הבלוג הזה יבחרו לא לעקוב אחרי הבלוג החדש הזה ... בכלל לא איעלב.

תוויות: ,

יום שישי, 12 ביוני 2009 

אין לאף אחד מונופול על ההתנגדות לשינוי

במסגרת אחרת התייחסתי טיפה למאמרון של סילבי נואל שהתייחסה לטענה של דון טפסקוט שמוחותיהם של בני הנעורים פועלים אחרת מאשר אלה של ההורים שלהם. המאמרון של נואל צמח כתגובה לקטע שכתב טפסקוט. טפסקוט (בוודאי כזכור) טוען שהעובדה שבני נוער גדלים עם הדיגיטאליות גורמת למוחות (minds) שלהם לעבוד בדרך אחרת מאשר של דורות קודמים. נואל מגיבה:
No, no, no, no, no. No.

I am willing to accept the idea that the young generation is used to a different way of interacting with information and with each other and that this may have an impact on what they expect from university. But to claim that their minds work differently? Jeez, Louise!
נואל כותבת שטפסקוט טוען שבני הדור שלה לא התנגדו לשיעורים שבהם המרצה עמד לפני הכיתה והרצה מפני שהשעות הרבות שבהן הם ישבו מול הטלוויזיה וצפו בה באופן פסיבי הכינו אותם לשבת בשקט בהרצאות באוניברסיטה. נואל מגיבה שדווקא גם אז עבורה שיטת ההוראה הזאת היתה משעממת. היא כותבת שאם היו נותנים לה, ולעמיתיה לספסל הלימודים, אפשרות ללמוד באופן אינטראקטיבי יותר, היא בטוחה שהם היו עטים על האפשרות. לכן, אפילו אם היא איננה מסכימה עם טפסקוט בנוגע לתפקוד המוח, היא מקווה שבני הנוער של היום יצליחו לשנות את דרכי ההוראה המקובלות.

אני כמובן מזדהה עם הביקורת של נואל על טפסקוט, וגם אני זוכר לא מעט הרצאות משעממות. אבל אני גם זוכר הרצאות שריתקו אותי ועוררו אצלי מחשבות ושאלות. אולי בגלל זה אחת התגובות למאמרון של נואל הרשימה אותי במיוחד. דניאל למיר, פרופסור למדעי המחשב באוניברסיטה של קוובק במונטריאל מגיב שהוא רחוק מבטוח שסטודנטים רוצים אינטראקטיביות:
I remember several years ago, when I was assistant professor at Acadia University, I decided that students could be responsible, so I chose to be flexible about assignment deadlines. Sure, students could still give me their homeworks every week, but they could also rearrange their schedule. Well... I got crap over it... from the students. I am still flexible over the assignments, and I still get unusual drop-out rates. I no longer get bad reviews for it because I no longer tell my students that I am flexible.
למיר מוסיף שסטודנטים, בכל הדורות, רוצים להיות לומדים פסיביים:
They don’t want to have to “interact”, they want to be told what to do. Of course, it is not entirely the result of how they were educated, because it is just plain harder to take charge of your life... but I don’t think Tapscott realizes how our current system relies strongly on student expectations. It is not University management that is resisting to changes... students are just plain not asking for changes. Students want the country-club-like campus with old-school lectures. Even if it is useless, even if it is boring.
בהערה נוספת, מעניינת ביותר, למיר מציין שבסרטי מדע בדיוני, סרטים שיש בהם המצאות טכנולוגיות מדהימות, הלמידה שמוצגת בהם היא דווקא למידה מסורתית למדי:
Have you ever noticed how “Star Trek Academy” is depicted? Exactly like any current-day school. Zero progress. In the recent Star Trek movie, you even have the large lecture hall.

If you have the technology to fly to the stars, why would you cram 500 students in a classroom for a lecture?

Progress will start happening when scifi movies represent schools differently.
אולי בהשפעת המאמרון של נואל, למיר כותב בבלוג שלו על לימודיו, ובמיוחד על מבחנים. הוא מוצא את עצמו מסכים עם בלוגר אחר (מרצה באוניברסיטה באנגליה, שהוא מצטט) שמבחנים אינם מודדים את הדברים שבעיניו הם באמת חשובים:
But wait... as a professor, why would I care about how my students do on a 3-hour exam? Does it measure what I care about? Jon Dron said it best: ”So, I have been thinking about what exams taught me:(…) that the most important things in life generally take around three hours to complete.

We need novelists, NASA engineers, and researchers. People who can work for days, weeks, months, on the same project. What I want from my students is an ability to sit down for hours and days, and work out difficult problems. I see no evidence that training specifically for exams is the right type of training.
בסיום המאמרון שלו למיר מכריז שמתחילת שנת הלימודים הקרובה כל המבחנים שלו יהיו מבחנים שאפשר לבצע בבית. אבל גם כאן אין בהכרח סיום – סטיבן דאונס, למשל, מגיב למאמרון (בבלוג של למיר) שמפני שכתיבת מבחן בבית התנגשה עם העבודות שהיו עליו לעשות כדי להתפרנס, כאשר הוא היה סטודנט הוא העדיף מבחנים בכיתה על מבחנים שאפשר היה לכתוב בבית.

והנה, התחלתי לכתוב על כך שסטודנטים שגדלו עם הדיגיטאליות אינם בהכרח אלה שלא רוצים הרצאות ושיעורים פרונטאליים, וכמעט באופן בלתי-נמנע גיליתי שכל קורא מגלגל את הנושא לנושא צדדי טיפה שונה. התחלתי עם מאמרון, ומצאתי עניין בתגובות. כתבתי פעם שאני אוהב בלוגים?

תוויות: , ,

יום חמישי, 11 ביוני 2009 

גם דיגיטאלי וגם חוסך ... ואולי אפילו חינוכי

אסתי דורון, במאמרון מהשבוע שמתייחס להתנגדויות של הורים לפרויקט של מחשבים ניידים 1:1 בבתי ספר, מציינת שמשקל הילקוט שהתלמידים צריכים לשאת הוא אחת הסיבות להתנגדות. אסתי מוסיפה:
אחד הפתרונות הוא שימוש בספרים דיגיטאליים, ואם להתייחס להצהרה של מנכ"ל משרד החינוך, ד"ר שושני מהבוקר, הרי שבתוך ארבע שנים יהיו 60% מספרי הלימוד ספרים דיגיטאליים.
כתבה מהשבוע באתר של הגארדיאן הבריטי מצטטת את מושל קליפורניה, ארנולד שוורצנגר (סליחה, אבל עדיין מוזר לי לחבר בין השם הזה והמילה "מושל") שהודיע על תוכנית רחבת היקף במדינה שלו להפיק ספרי לימוד דיגיטאליים במקום ספרים מודפסים על נייר:
Today our kids get their information from the internet, downloaded onto their iPods, and in Twitter feeds to their cell phones ... So why are California's public school students still forced to lug around antiquated, heavy, expensive textbooks?
הכתבה מצטטת את גראהם טיילור, מנהל האגף להוצאה לאור חינוכית של איגוד המול"ים האנגליים, שטוען שבערך 20% מחומרי הלימוד באנגליה כבר נמצאים בפורמט דיגיטאלי. הוא מוסיף:
Ever since Tony Blair came in and talked about 'education, education, education,' at least £2bn has been invested in learning technology, and if things carry on in the same vein, perhaps 40% of educational resources will be digital in 10 years time.
מעניין שאצלנו שושני חושב שדרושות ארבע שנים כדי להגיע ל-60%, ואילו באנגליה, שנחשבת די מתקדמת בתחום, מעריכים שדרושות עשר שנים להגיע ל-40%. אבל אין זאת הנקודה החשובה. אישית, אשמח מאד לראות יותר חומרי לימוד דיגיטאליים – גם להקל על משקל הילקוט של התלמידים, וגם לחסוך כסף, שהוא, ללא ספק, המניע העיקרי מאחורי ההצעה של שוורצנגר.

אבל מבלי להמעיט בחשיבות של חסכון בכסף, לא הייתי מתנגד לקרוא גם טיפה על כיצד חומרי לימוד דיגיטאליים יכולים להשפיע לטובה על דרכי הוראה ולמידה. וכאן, לצערי, לשוורצנגר אין בשורה, וסביר להניח שמעבר לסיסמאות יפות, הנושא בכלל לא מעסיק אותו. נכון להיום, הרוב הגדול של ספרי הלימוד הדיגיטאליים אינם אלא גירסאות PDF של המקור המודפס. (אצלנו המוצרים של מט"ח והאו"פ צועדים בכיוון הנכון, אבל הם עדיין די מסורבלים, והמורים והתלמידים אינם יודעים כיצד להפיק מהם תועלת של ממש.) מורה שמנחה את תלמידיו לקרוא פרק שמופיע ב-PDF ולענות על השאלות (הסתמיות) בסוף הפרק אולי מקל על הילקוט של תלמידיו, אבל מבחינה חינוכית אין כאן שום דבר שונה ממה שדורות של תלמידים כבר רגילים אליו.

בעוד ארבע, או עשר, או אולי עשרים שנים נהיה מוצפים בספרי לימוד דיגיטאליים שתלמידים יוכלו להעלות ל-iPods שלהם. אבל מלבד הפורמט הדיגיטאלי, הספרים האלה יהיו אותם טקסטים, והספרים הדיגיטאליים האלה בוודאי ישולבו לתוך אותם שיעורים וכיתות שאנחנו מכירים היום. ואז יקומו אנשים שיגידו שהנה, יש כאן הוכחה שהדיגיטאליות איננה מסייעת ללמידה, ושעלינו לחזור לספר המודפס המוכר. ולא אופתע אם שוורצנגר יסכים איתם.

תוויות: , ,

יום שני, 8 ביוני 2009 

חזרה (בלתי צפוייה) לנושא קרוב לליבי

אני בוודאי לא היחיד, אבל כבר שנים שאני טוען שחדירת ה-PowerPoint לתוך בית הספר איננה לטובתו של החינוך. אין לי שום רצון להכנס לוויכוח עם אלה שמסבירים שהבעיה שאני מזהה איננה בעיה של הכלי עצמו אלא של השימוש הקלוקל בו – אני בטוח שלפחות במידה מסויימת הם צודקים. הרי הבעיה נובעת בעיקר מהציפייה שתלמידים יכולים להפיק מצגות על נושא שהם בכלל לא חקרו, ומהמחשבה שתוצר יפה ואסתטי הוא סימן לכך שהתלמידים באמת למדו משהו על הנושא שהם מציגים. כאשר מפיקים מצגת ב-PowerPoint קל מדי לקפוץ ישר לשלב של ייצוג ה-"נלמד" מבלי לעבור שום תהליך של למידה של ממש.

מעבר לבעיה המרכזית הזאת יש לי בכל זאת מספר טענות כלפי הכלי, אבל ברור לי שיש בעיות חינוכיות בוערות יותר מאשר מיגור ה-PowerPoint, ועדיף להשקיע מאמצים במאבקים אחרים. עדיף להכיר בכך שהכלי ביסס את מעמדו בחינוך, ובמקום להלחם בו פשוט לנסות להסביר למורים שמקומו הנכון הוא רק בסיום של תהליך הלמידה.

אבל כתבה שהתפרסמה אתמול בקפטן אינטרנט העיר נשכחות, והרגשתי שלא יזיק אם אקדיש כמה שורות לנושא.

לפני תשע שנים העתקתי ושמרתי לעצמי כתבה שהופיעה באתר ZDNet. הכתבה – Pentagon cracks down on ... PowerPoint דיווחה על פקדוה של הרמטכ"ל האמריקאי של אז. מצוטט בה פקיד בכיר במשרד הבטחון שמסר:
The chairman basically told everyone that we don't need Venetian-blind effects or fancy backdrops. All we need is the information.
בארה"ב המאבק הזה בעליונות המעטפת על התוכן התחילה לפני תשע שנים. עכשיו אותו מאבק מגיע גם אלינו. מתוך הכתבה בקפטן אינטרנט:
עוזר הרמטכ"ל, אלוף משנה ארז וינר, פרסם בחודש שעבר בכתב העת הצבאי "מערכות" מאמר נוקב בגנות השימוש במצגות. ה"פאוור פוינט", כותב וינר, היא "נקודת חוזק שהפכה לתורפה. האמריקאים כבר הגיעו למסקנה שהשימוש במצגות מרדד את הדיונים ופוגע בחשיבה. בצה"ל עדיין מכורים לכלי הזה ומשלמים על כך מחיר יקר".
דבריו של אל"מ וינר יכולים לשמש מופת גם למערכת החינוך. הוא כותב שהשימוש במצגות נרחב ביותר, אבל:
ככל שהגרפיקה יפה יותר כך רואים במציג מרצה מוכשר יותר. אינני רוצה להיחשב כמי שמאשים את הש"ג אבל לדעתי השימוש במצגות השטיח את רמת הדיונים ואת עומק הלימודים.
ואם צה"ל יכול להפסיק להסתנוור מאורו הנוצץ של ה-PowerPoint, יש תקווה שזה יכול לקרות גם במערכת החינוך.

תוויות:

יום ראשון, 7 ביוני 2009 

והוא בכלל לא ידע שהוא כותב

לקראת סיום שנת הלימודים ריצ'רד ווג'וודסקי ביקש מתלמידיו לסכם בקצרה את הנסיון שלהם בכיתה ללא נייר. תשובתו של אחד מתלמידיו ממחיש עבורו את הייחוד של התקשוב בחינוך:
I love using the internet. It is very easy and requires no writing.
ווג'וודסקי כותב שהוא העתיק את כל המאמרונים של הבלוג של אותו תלמיד והדביק אותם לתוך קובץ וורד ומצא שמדובר ב-156 עמודים של טקסט. אם אותו תלמיד לא חשב שהוא כותב, השאלה המתבקשת היא מה הוא חשב שהוא כן עושה. יתכן שיש מספר תשובות אפשריות לשאלה הזאת, אבל אני בוחר לחשוב שהאווירה שנוצרה בכיתה של ווג'וודסקי היתה אווירה של חדוות הלמידה, כך שהתלמיד כלל לא הרגיש שהוא כותב.

לא ראיתי את הכתיבה של התלמיד הזה ואינני יודע אם מדובר בכתיבה איכותית או לא. אבל ברור שכאשר הוא חושב על "כתיבה" התמונה שמצטיירת בראשו היא של מילוי דפי עבודה או של הגשת עבודות. אם התלמיד לא הרגיש שהוא כותב הוא כנראה חשב שהוא עסק במשהו לגמרי שונה.

לפני שנה הזכרתי כאן את המונח של קליי בורל – schooliness. מדובר בתכונה של הפיכת פעילות מתוקשבת (ולא רק מתוקשבת) מהנה ומעניינת למטלה מייגעת וחסרת עניין. בורל הביע את החשש שכאשר אנחנו מייבאים את התקשוב לתוך בית הספר אנחנו מאמצים טכנולוגיה חדשה ורצויה, אבל משאירים את הקסם ואת החן, את חדוות הלמידה, שקשורים לתקשוב, בחוץ. בסופו של דבר, במקום להלהיב את התלמידים, אנחנו משכנעים אותם שהתקשוב הוא עוד כלי משעמם בשגרת העבודה של בית הספר.

מדובר בסכנה האמיתית. לשמחתי, הדוגמה של ווג'וודסקי נותנת סיבה לחשוב שגם ההפך יכול לקרות, והלמידה הבית ספרית יכולה להפוך למשהו שבכלל איננה נראית כמו "לימודים".

תוויות: , ,

יום שבת, 6 ביוני 2009 

הפורטפוליו, וזהות דיגיטלאית

הלן בארט, בעלת אתר ובלוג שעוסקים כמעט באופן בלעדי בנושא של פורטפוליו דיגיטאלי, מדווחת השבוע ש-EIfEL, ה-European Institute for E-Learning, משנה קצת את המיקוד שלו. בעבר העיסוק העיקרי של המכון בענייני פורטפוליו דיגיטאלי היה היכולת לייבא ולייצא מידע מפורמטים שונים של פורטפוליואים. עכשיו המכון מדווח שהוא מרחיב את ההתייחסות שלו ומעודד את היכולת של היחיד לקבוע לעצמו את המרכיבים השונים שהוא מעוניין להציג בפורטפוליו.

לצערי, האנגלית המקורית איננה ברורה בהרבה מהתרגום הלא כל כך מוצלח שלי, ודרושה כאן קצת פרשנות. EIfEL הוא כנראה גוף שמטרתו היא קידום השימוש בפורטפוליואים דיגיטאליים בחינוך. הוא מורכב מגופים מסחריים שונים שמשווקים פלטפורמות משלהם. אם הבנתי נכון, הגישה החדשה אמורה לאפשר לכל גוף לפתח את הפלטפורמה שלה, אבל גם להבטיח שהפלטפורמות האלו יוכלו לקרוא את המרכיבים של גופים אחרים. מדובר בצעד הגיוני. לא מקובל היום לקבע מידע בתוך פלטפורמה אחת, וכך למנוע מהמשתמש לעבור לפלטפורמה אחרת, עם המידע שלו, אם הוא ירגיש צורך בכך. לכן, כאשר ב-EIfEL כותבים על האוטונומיה של היחיד הכוונה היא כנראה לגוף המסחרי היחיד, ולא ללומד העצמאי.

אם כך המצב, למרות שמדובר בהתפתחות מעניינת, ידיעה כזאת איננה מסוג הידיעות שעליהן חשוב לי לכתוב. אבל בארט לא רק מדווחת על הצעד הזה של EIfEL, אלא גם על הדיון שהתעורר סביב ההודעה הזאת בקהילה ב-Google Groups שעוסקת בנושא של הפורטפוליו הדיגיטאלי. ממה שהצלחתי להתרשם, הפעילים בקהילה הזאת (שלא הכרתי) מתעניינים הרבה יותר בפורטפוליו כביטוי של הלמידה של היחיד, מאשר בטכנולוגיה זו או אחרת. בארט מצטטת את דבריו של רוג'ר נילסון, אחד המשתתפים בקהילה, שמרחיב את הדיון לנושא הכללי של הזהות הדיגיטאלית של הלומד. נדמה לי שנילסון מצליח לבטא את ההבטחה של הפורטפוליו, וגם להצביע על הבעייתיות שלו. הוא מתאר קשת של שימושים לפורטפוליו – בצד אחד הדרישות של בית הספר, ובצד שני, הביטויים האישיים של זהות שתלמיד בוחר להעלות. הוא כותב:
The problem is that any web presence that is purely prescribed by a bureaucracy will have no soul or personal 'declaration' and therefore especially for the teenage user, no interest whatsoever.
הוא מדגיש שהלמידה של היום חייבת לכלול פיתוח ההבנה של מה מתאים לפורטפוליו ומה לא; בית הספר צריך לעזור לתלמיד להכיר בגבולות של החשיפה האישית. אבל הוא מוסיף:
Its their teenage bedroom, we own the house and we can say there are key thing that need to be in there, but we can only stand back and watch as they decorate it in a manner that they find wonderful, and we may find hideous.
אינני יודע אם, כאשר אנשי EIfEL כותבים על בניית פורטפוליו דיגיטאלי, הם מתכוונים למשהו כל כך אישי וחופשי כמו חדרי השינה של בני נעורים. אבל נדמה לי שההגיון הפנימי של הפורטפוליו כביטוי אמיתי של למידה מחייב שכך יהיה. נילסון מבין שכאשר אנחנו מאפשרים לתלמידים לבחור כיצד הם רוצים לבטא את הלמידה של עצמם, זה לא תמיד יהיה לפי הציפיות, או ההנחיות, של המורים. ומהבחינה הזאת, כל הדיון הזה בפוטרפוליו הוא מטפורה של התקשוב בחינוך באופן כללי.

תוויות:

יום חמישי, 4 ביוני 2009 

מה? שוב שואלים למה צריכים תקשוב?

הבלוג של ג'יי פפמן מתעדכן רק לעתים די רחוקות. יש בו תקופות קצרות של פעילות מוגברת בין תקופות ארוכות של שקט. אינני זוכר מה משך אותי לעקוב אחר הבלוג שלו - הרי ללא ספק יש לא מעט בלוגרים חינוכיים אחרים שכותבים דברים דומים למה שהוא כותב. אי-שם בעבר משהו בגישה שלו לנושא התקשוב החינוכי מצא חן בעיני, ולכן השארתי אותו בתוך קורא ה-RSS שלי. ולכן, כאשר מאמרון חדש מופיע זאת די הפתעה עבורי, ועל פי רוב הפתעה נעימה.

השבוע פפמן כותב על הסיבות שבגללן אנשי חינוך מבקשים לקדם את התקשוב בחינוך. לטענתו, רבים מאיתנו רואים את התקשוב כסוס טרויאני שבאמצעותו ניתן לקדם סדר יום חינוכי:
Tech folks frequently buy in to this Trojan Horse metaphor. Often, we (they?) think that by sneaking computers into classrooms under various auspices (e.g., it's the 21st century, the Internet is Really Important) with the real hope that what will happen is that teachers will embrace notions of constructivism, will become more student-centered and will change our educational system.
במידה לא קטנה של הסכמה עלי להודות באשמה. סדר היום שלי הוא בראש ובראשונה חינוכי. אם התקשוב החינוכי יהווה רק אמצעי לעקוב אחר ציונים ולהעריך הישגים, אם הוא רק יאפשר ניהול יעיל יותר של בית הספר, ספק אם הייתי ממשיך לעסוק בתחום הזה. (נעים לי להוסיף שאני בטוח שכך המצב גם עבור רוב השותפים שלי למלאכת התקשוב החינוכי.) אבל אין זה אומר שאנחנו מבקשים "להגניב" פדגוגיה הבנייתית לתוך בתי הספר באמצעות התקשוב. אנחנו הרי משוכנעים שהתקשוב והקונסטרוקטיביזם ממש מתאימים זה את זה.

האמת היא שגם פפמן שותף לדעה הזאת. הוא איננו כותב על מנת להתריע על פעילות חתרנית של גייס חמישי חינוכי, אלא כדי לשאול אם בכלל צריכים להצדיק את השימוש בתקשוב. הוא מהרהר אם אולי הדרישה לשימוש הבנייתי בתקשוב מוגזמת או מיותרת. הוא כותב:
It strikes me today that though I'm all for these changes, I don't think that the promise of those changes is the point. I continue to be struck that we in education seem to feel obligated to come up with some Really Good Reason to use computers in schools. So much so that, for example, teachers in schools where every kid has a laptop, lament that they're "only" word processing and using the web. They think that they need to have kids creating movies or doing something that's "not possible" without computers. Otherwise, they're somehow "wasting" the computers.
פפמן מזכיר לנו שבתחומים אחרים לא שואלים אם השימוש במחשב משרת צרכים נעלים יותר או מיוחדים יותר מאשר מה שעשו לפני עידן המחשב. במקום זה, פשוט משתמשים בכלי. ולאור זה הוא שואל למה צריכים לעשות זאת בחינוך. אולי כדאי יותר פשוט להכניס מחשבים לתוך בתי הספר, עם מינימום של תמיכה והטמעה, ולאפשר למורים ולתלמידים לראות מה אפשר לעשות איתם. פפמן מציין שהגישה הזאת לא כל כך משכנעת – לא את עצמו, ובוודאי לא אחרים – אבל נדמה לי שבכל זאת, הוא נוטה לאמץ אותה.

אני יכול להבין את הדילמה שלו. כבר מזמן התקשוב הפך להיות חלק בלתי-נפרד מתרבות החיים שלנו. אך משום מה בחינוך זה איננו מספיק – אנחנו מחפשים "שימוש נבון"; אנחנו מבקשים ניצול ייחודי של הכלי. וה-"ייחודי", כמובן, הופך מהר מאד לנדוש, ועלינו שוב למצוא הצדקה חדשה. נדמה לי שפפמן איננו "פותר" את הדילמה שלו. הוא איננו מסיק מסקנה, לא לצד הסוס הטרויאני, ולא לצד השימוש נטול הייחוד. ולמען האמת, אינני בטוח שיש פתרון לדילמה הזאת, מלבד להעלות אותה מדי פעם בבלוגים שלנו, להכיר בקיומה, ולהמשיך הלאה.

תוויות: ,

יום רביעי, 3 ביוני 2009 

מאמרון שכולו היסטוריה

לא פעם נדמה שהרדיפה אחרי החדש היא חלק אינטגראלי של עולם האינטרנט. קצב ההתפתחות הטכנולוגית, והופעתם של כלים חדשים שהשפעתם על חיינו כה רבה, גורמים לנו לחשוב שאין בכלל דמיון בין התקופה שלנו לבין אלו שקדמו לה; ששום דבר היום איננו כמו שהיה פעם. בנוסף, ואולי באופן פרדוקסאלי, התובנות שלנו מהטכנולוגיות שעומדות לרשותנו היום מביאות אותנו לראות את העבר במשקפיים של היום.

לפני כשבוע ג'ון נאוטון כתב בבלוג שלו שתוך כדי נקיונות שהוא ערך במגירות שלו הוא נתקל בעותק של מאמר של סי' ריט מילס (C. Wright Mills) משנת 1959 – On Intellectual Craftsmanship, הפרק המסיים של ספרו The Sociological Imagination. בפרק הזה מילס מתאר את התהליך שמתרחש אצלו כאשר הוא חוקר נושא, אוסף מידע ומגבש את מחשבותיו ודעותיו בכתב. מילס כותב לסטודנט מתחיל, ומסביר שהצצה לתוך תהליך הכתיבה של אדם אחד עשויה ללמד יותר מאשר רשימה יבשה של הנחיות פעולה. נאוטון (שאל הבלוג שלו הגעתי דרך הבלוג של ג'ון קונל) מתרשם מהדמיון בין מה שמילס מתאר, לבין הכתיבה לבלוג:
What I discovered was that I was seeing the paper in a new light, because I was now reading from the perspective of a blogger. And some of what Mills has to say rings bells for academics who find themselves reflecting on the relationship between blogging and intellectual work.
ומה מילס הציע? נאוטון מצטט מספר קטעים מתוך המאמר. באחד מאלה אנחנו קוראים:
set up a file, which is, I suppose, a sociologist’s way of saying: - keep a journal. Many creative writers keep journals; the sociologist’s need for systematic reflection demands it. In such a file as I am going to describe, there is joined personal experience and professional activities, studies under way and studies planned. In this file, you, as an intellectual craftsman, will try to get together what you are doing intellectually and what you are experiencing as a person. Here you will not be afraid to use your experience and relate it directly to various work in progress.
הדמיון לבלוג איננו צריך להפתיע אותנו. אנשים כתבו יומנים דורות רבים לפני שהיו בלוגים. ולא קשה למצוא דוגמאות נוספות – דוגמאות שמשקפות היבטים אחרים של הבלוג. לפני ארבע שנים, למשל, באתר Common-place המוקדש לחקר החיים בארה"ב בצעירותה, וו' קלב מקדניאל (אז דוקטורנט, היום, אחרי הדוקטורט, מרצה באוניברסיטת רייס שבמדינת טקסס) פרסם מאמר על הנרי קלארק רייט, פעיל נגד העבדות במאה ה-19, שסגנון הכתיבה שלו מאד הזכיר את הכתיבה לבלוג:
Wright shared several traits with the prototypical blogger—his eccentric range of interests, his resolution "to write down what I see and hear and feel daily," his use of journals to "let off" rants of "indignation," his utopian conviction that writing might change the world, and (not least) his practice of spending the "greater part of the day writing in his room."
המאמר של מילס מוכר לי היטב – ירשתי את הספר בו הוא מופיע מאבי שלמזלי הפנה את תשומת ליבי, מספר פעמים, לפרק המסיים הזה. אבי נפטר שנים רבות לפני שהיו בלוגים. רוב ה-"יומנים" שלו היו כרטיסיות עם קטעי ציטטות ומחשבות שהוא החזיק בקופסאות וקלסרים. לפני כשבועיים, סמוך ליארצייט של אבי, אחי חידש את אתר האינטרנט שלו (הפעם בצורת בלוג). באותה הזדמנות הוא כתב על אבא:
His three children have commented to each other how much he would have appreciated the personal computer and, especially, the World Wide Web. Were it not for the frustrations of a command line interface and limited hard drive storage, he might have seen his own book published in his lifetime. He would often say that “Knowledge is like a web or a net: the more you add to it the more you can catch.
כאחד שמשוכנע שהבלוג פותח עולמות לחקר, ללמידה, לרפלקציה, טוב לי מדי פעם לעצור ולזכור שהרבה לפני שהיו בלוגים היו אנשים שעסקו בכל המלאכות האלו, ובהצלחה רבה.

תוויות: , ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates