יום שני, 28 בדצמבר 2009 

ואולי חלק מה-"מיותר" בכל זאת רצוי?

אסתי דורון מפרסמת תרגום של מאמרון של רי'צרד ווג'וודסקי בבלוג Teach Paperless שמכילה:
הקו המנחה של התחזיות של ווג'וודסקי הוא שהתקשוב והרשתיות משנים באופן גורף את דרכי הלימוד המקובלות היום. דווקא מפני שאני מזדהה עם הקו המנחה הזה אני חש צורך להתייחס לכמה מהנבואות שבמאמרון בספקנות. ספקנות זאת איננה נובעת מכך שאינני חושב שהשינויים העתידים שעליהם ווג'וודסקי כותב לא יתרחשו. אני נוטה לחשוב שבמידה לא קטנה הוא צודק. אבל כאשר הוא מתאר את בית הספר העתידי, וכיצד הוא רואה את הלמידה, אינני משוכנע שהשינויים בהכרח נובעים מהתקשוב, ובמידה לא קטנה אינני בטוח שאלה השינויים שלהם אני מייחל.

ווג'וודסקי כותב (בתרגום של אסתי), למשל, ששולחנות כתיבה ייעלמו מן הכיתה. בין היתר, זה מפני ש:
למידה במרחב אינטרנטי מאפשרת לסדר את חדר הכיתה בצורה שתעודד עבודה שיתופית משמעותית יותר.
האם התקשוב הוא זה שמחולל סידור "חדש" של שולחנות הכיתה? הרבה לפני התקשוב מורים לא מעטים השתחררו מהסידור ה-"מסורתי" של שולחנות כתיבה המסודרים בשורות ישרות מול המורה והלוח. לא היה זה התקשוב שהביא לשינוי הזה, אלא הרצון ליצור דינאמיקה לימודית אחרת מאשר המקובלת. באופן דומה, ווג'וודסקי כותב שכתוצאה מהתקשוב הלמידה תותאם ליחיד, והחלוקה לשכבות גיל תיעלם כאשר במקומה קבוצות למידה יתגבשו סביב התעניינויות משותפות של התלמידים. גם במקרה הזה, מדובר בתהליך שהתחיל הרבה לפני התקשוב.

טענה נוספת גורסת שהתקשוב יביא לקץ של שיעורי הבית. גם במקרה הזה, כמו עם שולחנות הכתיבה והעדר החלוקה לשכבות גיל, אנשי חינוך רבים מציינים שכמעט אין ערך בשיעורי הבית ושהם רק מגבירים את המתח בין התלמידים והוריהם. אבל ההסבר של ווג'וודסקי להעלמותם של שיעורי בית קשור לתקשוב, ודווקא נראה לי בעייתי:
The 21st century is a 24/7 environment. And the next decade is going to see the traditional temporal boundaries between home and school disappear.
יתכן שהוא צודק, והגבול בין הבית ובית הספר הולך ומטשטש. אבל לא ברור שכתוצאה מכך תלמידים יעסקו ב-"למידה" כל שעות היום. ווג'וודסקי הרי כותב שבעידן התקשוב תלמידים אינם צריכים לשהות יותר זמן בבית הספר, אלא פשוט צריכים ללמוד יותר. מי לא יסכים עם קביעה כזאת? ובכל זאת בכלל לא ברור כיצד זה קשור לפחות (או אולי ליותר) שיעורי בית. הרשת (ואמצעי תקשורת נוספים כמו הטלוויזיה) אכן מזמנת למידה, ואני בטוח שאפשר ללמוד המון מהגלישה ברשת ומצפייה בטלוויזיה. אבל למידה מתמדת, מאתגרת ככל שתהיה, גם מעייפת ושוחקת. אפילו עם iPhone בכיס, ספק אם תלמידים ירצו "ללמוד" כל היום.

ברשימה של ווג'וודסקי יש עוד נקודה שמתקשרת לטשטוש הגבול בין הבית לבית הספר - נקודה שממש מדאיגה אותי. מבחינתי, רבות מהנקודות האחרות שברשימה של ווג'וודסקי סובלות מאותו ניתוק בין אפשרויות הלמידה שהרשת מזמנת – למידה עצמאית, בכל זמן ובכל מקום – לבין הקביעה שהתלמידים ינצלו את ההזדמנויות האלו. הוא כותב שבגלל התקשוב ימי ההורים ייעלמו:
Ongoing parent-teacher relations in virtual reality will make parent-teacher conference nights seem quaint.
אסתי מרחיבה על הנקודה הזאת ומציינת:
התהליך הזה כבר קורה כאן ועכשו בתיכונים ובחטיבות הביניים באמצעות תוכנות שונות כגון סקולי, משוב, i-contact ועוד. כאמא לילד בחטיבה אני יודעת בכל יום מה מצב הציונים שלו ומה מצב ההתנהגות שלו.
אני מודה, אינני רוצה לדעת מה המצב כל יום. כהורה אני משתדל להשאיר מרחב מחייה לילדי, ולדעתי כלי המעקב שהתקשוב מאפשר פוגעים במערכת האימון שחשוב לי לפתח עם ילדי. לטובתם, וגם לטובתי, אני מעדיף לא להתעדכן בתדירות כל כך גבוהה.

ואולי מה שמפחיד אותי יותר מכל דבר אחר בחזון של ווג'וודסקי הוא תיאור הלמידה כפעולה אישית. הוא אמנם מדגיש את החשיבות של טכנולוגיות חברתיות, אבל התמונה שמצטיירת מתוך הרשימה שלו היא תמונה של למידה פרטנית. אין התייחסות לכך שתלמידים באים לבית הספר כדי להפגש – כדי לנגן בתזמורת או להעלות הפקה בימתית, או להשתתף בפעילות ספורטיבית. המפגש בין תלמידים מרקעים שונים, בעלי טעם שונה, הוא בין התפקידים החשובים של בית הספר. התקשוב ללא ספק תורם רבות להרחבת האופקים הלימודיים של תלמידי בית הספר. אבל זה רק פן אחד של מה שבית הספר צריך לעשות. כאשר אני קורא את הרשימה של ווג'וודסקי אני חש אי-נוחות מפני שהיא יוצרת אצלי החשש שהפן הזה הופך להיות הפן היחיד שחשוב בבית הספר.

תוויות: ,

יום שבת, 26 בדצמבר 2009 

חוזרים על עצמנו - לטוב ולרע

לטוב או לרע, כאשר כותבים לבלוג בתדירות גבוהה הנושאים והגישות נוטים לחזור על עצמם. גם אם התחום שעליו כותבים משתנה ומתפתח, וגם עם ההבנה שלנו כלפיו גם מתחדדת ו/או מתעדנת, כמעט בלתי אפשרי לא לחזור על עצמנו. כאשר זה קורה הקוראים יכולים לזנוח את הבלוג מפני שהוא איננו מאתגר אותם, או אולי להמשיך לקרוא – לא מפני שהוא מחדש עבורם, אלא מפני שהוא מחזק את מה שהם כבר חושבים.

לפני קצת יותר מחודשיים טרי פרידמן חידש את הבלוג שלו. הוא עבר לשרת אחר, עיצב את הבלוג מחדש, והכניס מספר שכלולים שמיועדים להקל על הקורא למצוא את מה שהוא מחפש. ובמסגרת החידושים האלה הוא החליט גם לפרסם מחדש כמה מהמאמרונים הישנים שלו שנראים לו רלוונטיים, או פשוט מעניינים, גם היום. פרידמן מסביר ש:
... looking at articles from a few years ago (or sometimes even more recent than that) is quite revealing of either issues going on at the time or one's attitudes towards them -- or both.
אין לי ספק שפרידמן צודק. בהחלט מרתק אותי לחזור לכמה מהסוגיות שהעסיקו את התקשוב החינוכי לפני מספר שנים ... ולגלות שמעט מאד השתנה. אבל נדמה לי שמבלי להתכוון לכך פרידמן גם מחזק את הדעה שאני משמיע כאן פעמים רבות – שיותר מאשר הבלוג משרת את קהל הקוראים, הוא משרת את מי שכותב אותו. אחרי כמעט ארבע שנים של הבלוג הזה, ומעל 600 מאמרונים, אני מודע היטב לכך שלא קשה לנחש מה אני אכתוב על נושא תקשובי זה או אחר. אני מקווה שהדברים מעניינים, אבל ספק אם הם מפתיעים.

כך גם לגבי הבלוג של פרידמן. אפשר למצוא הרבה שמאד שמעניין בו, ואני קורא אותו מפני שלעתים קרובות הוא מאיר היבטים של התקשוב החינוכי שאליהם אחרים אינם מתייחסים (אם כי אני מניח שיש בלוגרים אחרים שאינני מכיר שכן עושים זאת). אבל כמעט ואין הפתעות. ודווקא מפעל פרסום המאמרונים מן העבר של פרידמן רק מחזק את העובדה הזאת, גם אם פרידמן מבטיח לנו שכל מה שהוא מפרסם נבדק, וזוכה לפרסום רק אם לדעתו הוא עדיין רלוונטי. וכמובן שאין זה אומר שאין ערך בפרסום מחדש, או בחזרה לדברים שנכתבו בעבר. החזרה הזאת מאפשרת לנו לעקוב אחר התפתחות המחשבה של עצמנו – ואם איננו עושים זאת, הדברים החדשים שנכתוב אינם ניזונים מהנסיון המצטבר, וערכם פחות - גם לעצמנו, וגם לקוראינו.

תוויות:

יום ראשון, 20 בדצמבר 2009 

ובכל זאת, צריכים יד על הברז

לפני חודש ג'ודי בראק פרסמה מאמרון בו היא מבקרת את הקהילה החינוכית על כך שהיא איננה מיטיבה להגיש מידע ללומדים בצורה שתואמת את שיטות החיפוש שעומדות לרשותנו היום. בראק דוגלת בפרסום של פריטי מידע כך שמנועי חיפוש יגיעו אליהם בקלות:
Presenting subject matter to learn online inside of a curriculum or one of its courses causes extra steps for learners and teachers go through to find that subject matter.
בטענה הזאת של בראק, שחוזרת על עצמה פעם אחר פעם, יש הנחה סמוייה – שהלומד שמגיע אל פריט המידע העצמאי (או אולי "היחיד") יידע מה לעשות איתו, יהיה מסוגל לראות אותו כחלק מתמונה גדולה יותר שהופך אותו למשמעותי ושימושי לעולמו. לצערי, רצונה של בראק ליצור פריטי מידע עצמאיים מוביל, בסופו של דבר, לפריטי מידע תלושים – פריטי מידע שעשויים להיות מעניינים מאד בפני עצמם, אבל אינם שייכים להקשר שעוזר לתלמיד להבין אותם. בראק מתייחסת בביקורת כלפי מי שמכין תכניות לימודים מפני שהם מחייבים את הלומד (שאליו היא מתייחסת כמשתמש הקצה) לנבור עמוק לתוך חומרי למידה למיניהם עד שהוא מגיע למידע החשוב:
But when curriculum makers and aggregators make their users drill down into through curriculum to lecture to chapter before getting to the meat webpages of the subject matter, the benefits of open source and open content are pretty well lost. Putting curriculum materials online without making their knowledge assets findable on their own degrades the quality of learning. After all, can we suppose that curriculum makers will create a better frog page than the San Diego Zoo has?
אני מניח שמי שמכין דפי מידע עבור גן החיות של סן דיאגו אכן עושה זאת במקצועיות (ואולי אפילו טוב יותר מאשר כותבי תכניות לימודים, כפי שטוענת בראק), אבל משום מה בראק בוחרת להתעלם מהשאלה המרכזית של הקשר – המידע שאפשר לקבל בדף של גן החיות איננו בהכרח המידע שהתלמיד אמור ללמוד לפי תכנית הלימודים. זאת ועוד: ביסודו של דבר, הגישה החינוכית שבאה לביטוי בדבריה של בראק היא כנראה גישה שגורסת שאיסוף עוד ועוד פריטי מידע, וחיבורם יחד, יוצר, בתהליך כמעט מגי, תובנה. ללא ספק, החינוך חייב לפתוח את התלמיד למקורות רבים ולאפשר לו גישה למידע רב ומגוון, אבל הוא גם צריך לסייע ביצירת תובנות בנוגע למקורות השונים, לעזור לתלמיד להבין את התמונה הגדולה, וכיצד זאת נבנית מהפריטים האלה.

כזכור, אני מתייחס כאן למאמרון שהתפרסם לפני חודש. ומה גורם לי לעשות זאת דווקא עכשיו? לפני שבועיים בראק פרסמה עוד מאמרון בו היא מרחיבה את הביקורת שלה ונוגעת בנושאים כלל תרבותיים. בראק כותבת על פרשת Climategate – חשיפת המכתבים של מדעני האקלים שלכאורה ניסו להשתיק ביקורת בקהילה המדעית כלפי הדעה הרווחת על התחממות כדור הארץ. בראק כותבת שחשיפת המכתבים היא חלק מתהליך של דמוקרטיזציה שנובעת מהשקיפות של הרשת, תהליך שמכרסמת במומחיות (הלא דמוקרטית, כנראה) שמסננת את המידע שמגיע אלינו. במידה מסויימת היא צודקת, אבל קשה לה לעצור, ודי מהר היא גולשת במדרון החלקלק שמוביל אותה להכללות בעייתיות. היא רומזת, למשל, שהעובדה שמדענים הסתירו מידע היא עדות לכך שהטענות על התחממות כדור הארץ מופרכות. אבל אין קשר סיבתי בין השניים. יכול להיות שההתחממות איננה עובדה מוכחת, אבל הנסיון של חוקרים למנוע פרסום של דעות אחרות איננה מוכיח את זה.

וכמובן שבראק ממשיכה ומוצאת קשר לחינוך. לפי דעתה, גם החינוך צריך לעבור את אותו התהליך של שקיפות שמתרחש כעת בקהילה המדעית:
Education has not yet let the transparency of emergence operate for its online materials much at all. Most digital learning stuff is still controlled by businesses that pay elites to structure it by grade, standard, curricula and that keep it behind pay-for-it walls.
יש כאן קפיצה די גדולה – מ-"שקיפות" בקהילה המדעית לצורך בשקיפות בחומרי למידה. ובראק ממשיכה בכיוון הזה. במאמרון מלפני מספר ימים היא מעמידה את השקיפות שעליה היא כותבת מול הערכת העמיתים המקובלת, שבעיניה מרכזת את השליטה על הפצתם של רעיונות חדשים בידי קהילה נבחרת של מדענים:
In the future will selected scientists continue [to] “write the book” by judging their peers? Or will every shade of opinion compete in the open network where the most respected ideas will rise to prominence?
אבל עם כל הבעייתיות שבהערכת עמיתים כפי שאנחנו מכירים אותה היום, ביסודו של דבר היא איננה אלא שיטה שבה "respected ideas" מצליחים לבלוט, הדרך שבה הם מגיעים לעיני הציבור. לא ברור למה ה-page rank שבו בראק דוגלת עדיפה עליה.

האמונה של בראק ביתרון של מנוע החיפוש והאופטימיזציה שהיא מאפשרת כדי להבליט חומרים אלה או אחרים מעוורת אותה למטרה הבסיסית של החינוך. אפילו אם טענתה ש-"רוב חומרי הלמידה הדיגיטאליים" נמצאים בשליטה של חברות מסחריות היא נכונה, לא ברור שיש לשליטה הזאת קשר למה שאמור להתרחש בבית הספר. כל מערכת חינוכית מנסה לארגן את חומרי הלמידה שברשותה כך שהם יתאימו ליכולות של שכבות הגיל השונות ולתכניות הלימודים. החינוך, הרי, איננו סתם מציף את הלומד בעוד ועוד מידע ואומר לו לעשות סדר בבלגן. הוא מבקש לסייע לו בארגון הזה. בשלב הזה של החיים שלהם, רוב התלמידים שלנו אינם מסוגלים לקחת את הזרם הבלתי-פוסק של פריטי מידע שמגיע אליכם ולארגן אותם לתוך מבנים קוהרנטיות של הבנה. בדיוק בשביל זה (ולא כדי לבחון אילו פריטי מידע הם זוכרים) קיימת המערכת החינוכית. הכמות האדירה של פריטי מידע שעומדת לרשות החינוך היום היא ללא ספק ברכה. אבל לחשוב שאין צורך במערכת חינוכית שמתווכת בין הפריטים האלה לבין הלומד מצביעה על חוסר הבנה בסיסית בנוגע לתפקיד של המערכת הזאת.

תוויות: ,

יום חמישי, 17 בדצמבר 2009 

באמת בדיוק אותו הדבר?

לפני כמעט שבועיים שודרה כתבה על מיזם "עת הדעת" בחדשות ערוץ 2 של ערב שבת. לא התלהבתי. הרושם המרכזי שהכתבה עוררה בי היה שהנה, מישהו ממציא גירסת ההיי-טק של מכונות הלמידה שמזמן ניסינו לשכוח. היו גם אחרים שלא התלהבו – אסתי דורון ו-רותי בן-ישי, בבלוגים שלהן, הביעו את התחושה שהמיליונים הרבים שמושקעים במיזם אינם משיגים יותר מאשר הפרויקטים שאליהן הן קשורות, פרויקטים שזוכים להרבה פחות כסף. בתגובות לבלוג של אסתי "עובד" ו-"עובד לשעבר" העירו שאכן מדובר במהפכה משמעותית, ושהכתבה לא שיקפה את השינוי המהותי שמתרחש בכיתה. מהתגובות האלו מתעוררת תמיהה קצת מוזרה – עם משקיעים מאות מיליוני דולרים בפרויקט הזה, האם לא היה אפשר לצפות שמובילי הפרויקט היו מוצאים דרך להסביר את עצמם, או להציג את הפרויקט, בצורה יותר מוצלחת ופחות מעורפלת?

אבל אינני מתכוון כאן להתעמת עם "עת הדעת" – אני יודע מעט מאד על הפרויקט, ואין לי שום סיבה לבקר משהו שאינני מכיר. דווקא מעניין אותי כאן הערה של יאיר לפיד במבוא שלו לכתבה. לפיד הכריז (ואני מצטט מהחדשות):
אבל אם לפני 300 שנה מורה היה נרדם והיה מתעורר היום היה מגלה שהכיתה נראית בדיוק אותו הדבר – אותו לוח, אותם ספרים ומחברות, אותם כסאות ושולחנות
אפשר, אולי, לסלוח ללפיד שכעיתונאי איננו מחוייב לאמת, אבל כיצד נסביר שדובי וייס, ה-"פדגוג הראשי" של עת הדעת, אומר בכתבה:
הבעיות בכיתה הן בעיות שנוצרות כתוצאה שאנחנו עובדים עם מודל חינוכי שהומצא לפני מאתיים שנה. מורה אחד. 40-50 תלמידים. וכל מה שהוא עושה הוא בעצם נותן הוראות.
אני למדתי הוראה לפני יותר משלושים שנה, וכבר אז הרעיון שהמורה רק נותן הוראות היה רעיון מיושן מאד שמעטים, אם בכלל, דגלו בו. ורעיונות אחרים, שונים מאד ממתן הוראות, לא הומצאו חמישים שנה לפני-כן על ידי ג'ון דיואי. לפני 200 שנה, ואפילו עוד יותר מוקדם, אפשר למצוא גישות חינוכיות שטוענות שילד לומד תוך פעילות. ולא מדובר רק ברעיונות, אלא בנסיונות מרתקים ליישם אותם. הפדגוג הראשי של "עת הדעת" כמובן יודע את זה, ואין הצדקה לאמירת דבר כזה בפרסומת בכתבה טלויזיונית שבאה על מנת לספר לנו שפתאום באה הגאולה לחינוך.

אבל אינני רוצה כאן להתעמת עם הטענות של "עת הדעת". מעניין אותי כאן המשפט המקומם בנוגע להעדר השינוי בחינוך. המשפט חדר לתוך התרבות שלנו, עד שאנחנו מקבלים אותו כאמת שאין לערער עליה. והגירסה הרווחת ביותר שלו (שגם מופיעה בדבריו של יאיר לפיד) מציגה את המורה באור מאד לא סימפטי. אני אוסף גירסאות של האמירה הזאת, ויש לי לא מעט. לפני ארבע שנים, למשל, איאן מקינטוש כתב בבלוג שלו:
A train driver from 100 years ago would not be able to drive a modern train, a surgeon from the same time would not know how to operate in a modern theatre. A teacher from 100 years ago would be operational nowadays within minutes.
לפני שנתיים דבריו של דון טפסקוט צוטטו (או זכה לפרפראסה) בעיתונים רבים, כמו BCTLA News:
Dentists, doctors and other professionals asleep for 100 years would awake, he says, to a world where they would not recognize their jobs, much less perform them. But in education, a teacher could walk into a classroom after a century and get busy.
קשה לתאר כיצד לפני 300 שנה היה "בדיוק אותו הדבר" כמו היום אם בכלל לא היו בנות בכיתות אז. בבתי הספר של העבר שעליהם אני קראתי בלימודים שלי לא היתה החלוקה לכיתות לפי גיל. וכמובן, הרעיון של "חינוך לכל" הוא יחסית חדש, והדרכים להכשרת בני העליתות היו שונות מאד מהדרכים שהפכו, עם הזמן, למה שאנחנו מזהים היום כשיטות שלא השתנו דורות על גבי דורות.

ואם החינוך משתנה בקצב איטי מדי (ולצערי אני משוכנע שכך המצב), אחת הסיבות לכך היא שיכול להיות שרק היום, עם התפתחויות בחקר המוח, אנחנו מתחילים להבין כיצד בני אדם לומדים. העבודה של הרופא השתנתה לא רק מפני שטכנולוגיות מתקדמות הגיעו לידיים שלו, אלא מפני שהמדע הצליח לגלות מה גורם לחולי ומה ניתן לעשות כדי להבטיח בריאות. אם המדע יגלה כיצד אנחנו לומדים, אם הוא יחשוף את התהליכים שמתרחשים במוח שגורמים לכך שאנחנו מבינים את מה שמבקשים ללמד אותנו, אפשר לצפות שנדע כיצד צריכים לבנות כיתה שבאמת תסייע ללמידה.

תוויות: ,

יום שני, 14 בדצמבר 2009 

לא לזה הכוונה

אם הייתי חייב לבחור בין ה-Partnership for 21st Century Skills, שמקדם כישורים טכנולוגיים המבוססים על הכלים של היום ושל מחר, לבין ה-Common Core שמבקר את הגישה הזאת וטוען שחייבים להקנות "ידע" בתחומי דעת בסיסיים, אני מניח שהייתי בוחר בגישת הכישורים. הגיוני לטעון, כמובן, שביסודו של דבר אין סתירה בין שתי הגישות – שרכישת מיומנויות נעשית תוך כדי רכישת דעת, וההפך. אבל טענה כזאת מתעלמת מהכוונות הסמויות של שני הארגונים האלה. ה-Partnership, הרי, מייצג חברות טכנולוגיות, ויש לו אינטרס בהחדרת כמה שיותר טכנולוגיה לתוך בתי הספר, ובהכשרת העובדים הטכנולוגיים של מחר. לעומת זאת, כאשר אנשי ה-Common Core מדברים על היסודות התרבותיים שיש להעניק לכל תלמיד, הם אינם מתכוונים ל-"ידע" במובן הרחב של המילה, אלא לנכסים תרבותיים שמשקפים שכבות מאד מוגדרות של האוכלוסיה. הוויכוח ביניהם איננו על מה שטוב לתלמידים, אלא על מי יקבע את סדר היום של מה תלמידים ילמדו בבית הספר.

כזכור, בעיני החלוקה לשני מחנות נבדלים מלאכותית. במידה רבה, אותם כישורים של "חשיבה ביקורתית" שמודגשים בגישה של ה-Partnership אינם שייכים למאה ה-21 אלא לכל תקופה, ואנשי ה-Common Core יכלו להזדהות איתם בקלות. אבל לצערי לא פעם הגישה הטכנולוגית מאבדת את דרכה ושוכחת שהמטרה הבסיסית היא למידה. נדמה לי שכך קרה ב-THE Journal שלקראת סיום השנה האזרחית פרסמה כתבה עם תחזית של:
נדמה לי שאי-שם בעבר הצלחתי לגלות את פשר ראשי התיבות T.H.E. בשם של כתב העת, אבל אני כנראה שכחתי, ויותר מדי דקות של חיפוש לא העלו את התשובה. מה שבטוח, כתב העת שייך ל-1105 Media, חברה שלפי אתר הבית שלה מתמחה ב:
integrated business-to-business information and media
עם סיבת קיום כזאת אפשר היה לצפות שהמגמות המתוארות בכתבה לא יתייחסו למשהו מעבר לטכנולוגיה. (יתכן מאד שכאשר טים סטאמר מגדיר את כתב העת כ-the free edtech ad-delivery system הוא קולע בול לתפקיד שהוא ממלא.) ובאילו מגמות מדובר? כותבים לנו שספרי לימוד דיגיטאליים ימשיכו לחדור לתוך בתי הספר, שהשימושיות של מחשבי נטבוק תמשיך להתרחב, שיותר מורים ישתמשו בלוחות לבנים אינטראקטיביים, שהמכשירים האישיים של התלמידים יחדרו לתוך הכיתה, ושהתפתחויות טכנולוגיות יאפשרו התאמה אישית של הלמידה לצרכי התלמיד.

ספק אם תחזיות כאלו זקוקות לחזאי. אפילו מי שהקשר שלו לתקשוב בחינוך רופף, והוא קורא רק את הספרות הפופולארית, בוודאי יודע שהמכשירים הטכנולוגיים שלנו משתכללים כמעט מידי יום, ושהמכשירים האלה חודרים לתוך הכיתה. אבל לא בגלל זה הרשימה תמוהה בעיני. הרשימה מתמקדת כמעט באופן בלעדי בחומרה. האזכור של ספרי לימוד דיגיטאליים מופיע במסגרת של התייחסות למשכירים שמציגים ספרים כאלה. כמו-כן, הנטבוק, הלוח האינטראקטיבי, וגם המכשירים האישיים שהתלמידים אולי יביאו לכיתה, הם חומרה. ואפילו הנקודה שמתייחסת לכאורה לפדגוגיה – התאמה אישית בעקבות מעקב צמוד אחר ההתפתחות של התלמיד – קשורה לפיתוח יקר של החברות הטכנולוגיות. אין ברשימה התייחסות לאמצעי לימוד פתוחים או חופשיים, או לכלים זולים (או חינמיים) שמסייעים ללמידה האישית ו/או השיתופית של תלמידים. לפי הכתבה, הדרך אל התקשוב בחינוך עוברת אף ורק דרך החומרה.

יש בינינו הסבורים שהתקשוב פותח פתח ללמידה אחרת, ושהגישה הבלתי-אמצעית למידע שהאינטרנט מאפשר מכתיבה דגשים חינוכיים שונים מאשר בעבר. אני מניח שעורכי THE Journal, וכמוהם גם אנשי ה-Partnership, מוכנים מאד לשלם מס שפתיים לרעיונות כאלה. אבל אם התחזיות של THE Journal באמת משקפות את עתיד החינוך כפי שהחברות הטכנולוגיות רואות אותו, ספק אם אני יכול לראות בהם שותפים בהתוויית העתיד הזה.

תוויות: ,

יום ראשון, 13 בדצמבר 2009 

גם וגם, אבל לא לגמרי

בריאן קלי הוא בלוגר בריטי שמתמקד בשימושים של כלי Web 2.0, וחוקר את הנושא הזה במכון מחקר בו הוא עובד באוניברסיטה בעיר באת. מידי פעם הוא מוסיף כלים לבלוג שלו ובוחן אם וכיצד אלה משפיעים על ההתעניינות בבלוג ובהפצתו. השבוע קלי כותב על מונה קטן שהוא הוסיף לבלוג שלו – כלי שמדווח על מספר הפעמים שציוצים שלו זוכים להפצה חוזרת (retweet) במשך השבוע. קלי מדגיש שהוא דוגל בשימוש ב-RSS כדי להפיץ מאמרונים חדשים, אבל הוא מודע לכך שאנשים רבים אינם מסתגלים לשימוש ב-RSS, ולכן הוא בודק שיטות אחרות – כמו עדכון דרך הדואר. לאחרונה הוא שם לב שה-retweet נעשה לאמצעי נפוץ להעברת מידע, ולכן הוא ממליץ עליו. הוא כותב:
My question, therefore, is for a blog which has an important dissemination role, can the blog survive without Twitter? Or if the word ’survive’ is felt to be too strong, perhaps I should ask ‘Can your blog thrive without considering how Twitter can help to enhance the traffic to your content?’
על פניו התשובה היא שאכן יש הגיון בניצול כוח ההפצה של Twitter. סטיבן דאונס מקשר למאמרון של קלי ומציין שעבורו, מונה כמו זה שקלי התקין לא היה ממלא תפקיד חשוב – בין היתר מפני שאין דרך אחת בה הוא מפרסם את הידיעות ב-OL Daily שלו. אבל יש סיבה נוספת שבגללה הרעיון לא כל כך נראה לו:
Because, for me, it's not about amassing an audience but rather forming connections. ... People who focus on size of audience … are working with an old-media paradigm, which is about broadcast rather that network. They see their influence as measured by echo or repetition - things like retweets, for example - rather than through participation in things that are genuinely larger (and more important) than themselves.
בתגובה לידיעה של דאונס קלי מביא נתונים שמראים שכניסות רבות לבלוג שלו מגיעים דרך Twitter, ולכן היום חשוב להשתמש בכלי הזה. לזה דאונס משיב:
Interesting observation. It now puts to test my longstanding claim that I blog for my own purposes, and not to create and drive an audience.
אני מניח שלקוראים המעטים של הבלוג הזה ברור היכן אני נמצא בוויכוח הזה. אבל אני גם מודע לכך שבמידה רבה מדובר בוויכוח סרק. אפילו אם אני דבק בגישה הטוענת שהערך הגדול ביותר של בלוג נמצא ביכולתו לאפשר לכותב הבלוג להבהיר דברים לעצמו (ולגלות, אם זה לא היה מובן לפני-כן, שדעותיו אינן עקביות אלא נמצאות בהשתנות מתמדת), עצם העובדה שאני מפרסם ברבים מעיד על כך שאני מעוניין בקהל קוראים. ואם כך, אין סיבה לא לאמץ אמצעיי הפצה חדשים ויעילים. אבל נדמה לי שיש מתח בלתי-נמנע בין ההבהרה העצמית לבין הרצון לזכות בהכרה, וריבוי הכלים והתוספות לבלוגים שמיועדים להגדלת ההפצה מסכן את האיזון שקיים בין השניים. היום נדמה לי שהמטוטלת נעה חזק לצד ההפצה לשם הפרסום, עד שהחשיבה לעומק, וההתמודדות הקשה עם "מה אני באמת חושב על זה", נבלע.

אבל כזכור, אחד איננו שולל את השני. לפני יומיים סטיבן דאונס הוסיף טיפת קוד שמפיץ ידיעות על פרסומים ב-OL Daily שלו דרך Twitter.

תוויות: , ,

יום שישי, 11 בדצמבר 2009 

שאגת הציוץ

דרך הפריטים שסוזן צעירי שיתפה בקורא ה-RSS שלה נתקלתי בפנייה של טום בארט לקוראי ההודעות שלו ב-Twitter. בארט הוא מורה בריטי, וגם בלוגר פעיל מאד בבלוגוספירה החינוכית. לפני זמן לא רב הוא הציג את מועמדותו לתפקיד של סגן מנהל של בית ספר, ולפני מספר ימים, לקראת השלב האחרון של הראיונות שבית הספר ערך איתו, בארט כתב על כך בבלוג שלו. במאמרון בבלוג הוא הביע את התקווה שתינתן לו הזדמנות להראות למראייניו עד כמה רשת העמיתים המקצועיים שלו תורמת לו ולאחרים. כדי לעשות זאת הוא פנה לעוקבים אחריו ב-Twitter בבקשה שהם יפרסמו ציוצים שיענו על השאלה:
How has my work both online and face to face made an impact on you or your classes? Which projects or ideas of mine have inspired you to go on and do wonderful things in schools?
בשנים האחרונות נתקלתי בבארט ברשת מספר פעמים, ולפני שנה כתבתי כאן על סידרת מאמרונים שהוא העלה לבלוג שלו על השימוש ב-Google Earth בכיתה. בחודשים האחרונים בארט עורך סידרה של מצגות שבהן הוא מתאר מספר "דרכים מעניינות" להשתמש בכלים שונים בכיתה. המצגות האלו מופיעות בתוך Google Docs וממשיכות להתעדכן. אישית, לא התרשמתי במיוחד מהסידרה הזאת. אמנם יש במצגות המלצות רבות, אבל לטעמי יש בהם מיחזור של אותם רעיונות בשינויים זעירים. עם זאת, אין לי ספק שבסידרה הזאת, ובפרסומים אחרים שלו, בארט תורם רבות למורים רבים שמבקשים ללמוד כיצד ניתן להשתמש בתקשוב בכיתה.

כמעט 5000 אנשים עוקבים אחרי בארט ב-Twitter. לכן אין זה צריך להפתיע שהבקשה שלו זכתה לתגובות רבות. לא ספרתי את כולם, אבל היו בערך 100, וכמעט כולם העידו על כך שבארט תרם הרבה להתפתחות המקצועית של אלה שעוקבים אחריו. בנוסף לציוצים האלה, בערך עשרה קוראים הגיבו בבלוג שלו שבעיניהם 140 התווים ש-Twitter מאפשר אינם מספיקים כדי לתאר את התרומה שלו.

בערך 24 שעות אחרי שהוא העלה את הבקשה שלו בבלוג, בארט העביר הודעה ב-Twitter:
I got the job :-D thanks to everyone for all of your support.
אינני מופתע. גם אם מראייניו לא התרשמו מהתמיכה שהוא קיבל, סביר להניח שמורה שיכול לגייס תמיכה כזאת בקריאה אחת מסוגל גם להיות סגן מנהל מוצלח. אני מאחל לו הצלחה בתפקידו החדש – הוא בוודאי יוכל לקדם את הלמידה ואת התקשוב, אם כי אני מקווה שתפקיד ניהולי לא ימנע ממנו להמשיך לבחון את השימוש בכלים למיניהם בכיתה.

תוויות: ,

יום חמישי, 10 בדצמבר 2009 

מכשיר משוכלל איננו בהכרח מהפכה בחינוך

כתבה חדשה בירחון Wired מדווחת על אוניברסיטה בטקסס שחילקה מכשירי iPhone לכל הסטודנטים שהתחילו את שנת הלימודים הראשונה שלהם. המשפט הפותח של הכתבה מתארת את הרעיון הכללי:
How do you educate a generation of students eternally distracted by the internet, cellphones and video games? Easy. You enable them by handing out free iPhones - and then integrating the gadget into your curriculum.
לא מדובר בפרויקט חדש – לפני שנה Wired פרסמה כתבה קצרה על ההתחלה של הפרויקט. האוניברסיטה בטקסס טוענת שהיא הראשונה בארה"ב שמחלקת מכשירי iPhone (או, לפי בחירת הסטודנטים, מכשירי iPod Touch) לכל 1000 הסטודנטים שהתחילו את לימודיהם שם בשנה הקודמת. יתכן שזה נכון, אם כי יש מפעלים דומים במספר הולך וגדל של מוסדות להשכלה גבוהה.

מקורי או לא, אין ספק שחלוקה חינם של 1000 מכשירים הוא מסוג הדברים שנוטים להגיע לעיתונות. אי לכך, הגיוני שאחרי שנה Wired חוזר לאוניברסיטה ובוחנת את המצב היום. לא מדובר במחקר, אלא בכתבה די קצרה. לפי אנשי הסגל והסטודנטים שראויינו לכתבה, מדובר בהצלחה. אין בכתבה מספיק פרטים כדי לאושש או להפריך את הטענה הזאת, אבל ממילא זה לא מה שתפס אותי בכתבה (וכן, אני מקווה שמדובר בהצלחה). דווקא אותי עניינו דבריו של מרצה שהיה בין יוזמי הפרויקט, והדברים האלה לא התייחסו ישירות לפרויקט. אותו מרצה התייחס למצב בקמפוס לפני מספר שנים, כאשר האינטרנט כבר היווה מקור מידע זמין מאד לסטודנטים:
“About five years ago my students stopped taking notes,” Rankin said. “I asked, ‘Why are you not taking notes?’ And they said, ‘Why would we take notes on that?.... I can go to Wikipedia or go to Google, and I can get all the information I need.”
הסטודנטים בוודאי צדקו – אם המטרה של רישום דברי המרצה בעת שיעור היא העברת מספר פריטי מידע למחברות של הסטודנטים, מדובר בפעולה מיותרת. יש דרכים מהירות ויעילות יותר להעביר מידע למחברת, וכמובן שבכלל לא ברור שההעברה הזאת נחוצה. אם היא כן נחוצה, מרצים יכולים לחלק לסטודנטים סיכומים של השיעורים שלהם (אם בנייר, או כקובץ דיגיטאלי), או להעלות את המצגות שהם הכינו לשיעור על אתר עזר של הקורס. ללא ספק, המידע שבסיכומים האלה יהיה מדוייק ואמין יותר מאשר מה שהסטודנטים ירשמו בעצמם. אבל איננו מבקשים מסטודנטים לרשום את דברי המרצה בזמן הרצאה כדי שהכל יהיה רשום אצלם. אם אנחנו מבקשים מהם לרשום, זה על מנת שהם לא יהיו מאזינים פסיביים בעת השיעור, שהם יתמודדו עם מה שהם שומעים, וינסו לארגן את הדברים בראשים שלהם.

אחת הסיבות שבגללן לא הייתי מורה מוצלח במיוחד בשנים שבהן עבדתי עם כיתות היתה שלא עמדתי בציפיות של מה שמורה אמור לעשות. ובין היתר, לא הקפדתי שהתלמידים שלי יעתיקו את הלוח בסיום של שיעור. הורים נהגו לשאול את הילדים שלהם איפה מה שהם העתיקו מהלוח, והילדים היו משיבים שהמורה בכלל לא דרש שהם יעשו זאת. במה שעם הזמן התגלתה כציפיית שווא, ציפיתי שבמהלך השיעור התלמידים שלי ירשמו רעיונות והערות לעצמם –עיקרי הדברים בעיניהם, או נקודות שנראו להם חשובות. לקח לי זמן רב עד שהבנתי שמיומנות מהסוג הזה איננה מיומנות טבעית, ואיננה נרכשת בקלות. היא דורשת תיווך רב מצד המורה.

אין לי ספק שבין הכלים הדיגיטאליים שנמצאים ברשותנו היום יש כאלה שיכולים לסייע רבות לתלמיד בארגון החשיבה שלו, או שיכולים לעזור לו לזכור את מה שבעיניו חשוב לזכור. וכמובן שהיום גם ברור לי שאין זה מספיק רק לשים כלים כאלה בידי הלומד. אנחנו צריכים לתרגל איתו את השימוש הנבון בהם. אבל כאשר אני קורא על פרויקטים כמו זה שבאוניברסיטה שבכתבה ב-Wired אני חש שהטכנולוגיה שהיא שמה בידיהם של הסטודנטים, אפילו אם היא משרתת מספר מטרות לימודיות מאד ראויות, עדיין איננה מגוייסת למה שבעיני היא אולי המטרה המרכזית והחשובה ביותר – לסייע ללומד לארגן את הלמידה של עצמו.

תוויות: , ,

יום שני, 7 בדצמבר 2009 

גם עיתונאים וכותבי כותרות זקוקים לכישורים מידעניים

אם ישאלו אותי, אשמח להשיב שלדעתי השימוש בטכנולוגיות כגון בלוגים, רשתות חברתיות, ומסרונים תורם לשיפור הכתיבה של ילדים. נדמה לי שמספר מחקרים כבר הראו שזה אכן קורה. ואני, כמובן, בעד. אבל אין זה אומר שהכותרת של כתבה שהופיעה באתר האינטרנט של ה-BBC לפני מספר ימים באמת נכונה. הכותרת, הרי מכריזה:
יתכן אפילו שמי שצירף את הכותרת הזאת לכתבה בכלל לא קרא את הכתבה עצמה, ובוודאי שלא קרא את הסקר שעליו הכתבה מתבססת. מדובר בדיווח על סקר שנערך על ידי ה-National Literacy Trust של אנגליה – ארגון צדקה עצמאית שמבקש לקדם אוריינות בכל שכבות האוכלוסיה. (באתר הארגון, אגב, אנחנו קוראים שאחד מתוך כל ששה אנשים באנגליה מתקשה בקריאה ובכתיבה.) המשפט הפותח של הכתבה משקף נאמנה את הממצאים של הסקר:
Children who blog, text or use social networking websites are more confident about their writing skills, according to the National Literacy Trust.
אבל בין זה לבין להיות "better writers" יש פער בכלל לא קטן. לפי המשפט הזה, הרי, ילדים שמשתמשים בכלים טכנולוגיים (כמו בלוגים ורשתות חברתיות, וששולחים מסרונים) חשים בטחון עצמי כלפי כישורי הכתיבה שלהם. ליתר דיוק, הילדים האלה חשים יותר בטחון עצמי כלפי הכישורים האלה. יותר ממי? יותר מילדים שאינם עוסקים בפעולות הטכנולוגיות האלו. הסקר מצא ש-47% מהילדים שלא היו להם בלוגים או שלא השתתפו ברשתות חברתיות תיארו את הכתיבה של עצמם "טובה" או "טובה מאד", לעומת 61% מאלה שהיו להם בלוגים ו-57% שהשתתפו ברשתות חברתיות שתיארו את הכתיבה שלהם כך. אבל אין זה אומר שהילדים שהתייחסו בחיוב לאיכות הכתיבה שלהם באמת כותבים טוב יותר מאלה שלא אמרו על עצמם שכתיבתם איכותית. ובשום מקום בכתבה לא כתוב שהשימוש בטכנולוגיות האלו הוא זה שמשפיע על איכות הכתיבה.

האמת היא שזה אפילו לא מה שהסקר ביקש לבדוק. בדף שמתאר את הסקר באתר של ה-National Literacy Trust אנחנו קוראים:
Relatively little is known about young people’s views about writing in the UK. The key objectives of this survey were therefore: to explore how much young people enjoy writing, what type of writing they engage in, how good at writing they think they are, what they think about writing and what the role of technology is in young people's writing.
התשובות של הילדים (מדובר ב-3000 ילדים, בין הגילאים 9-16) עבור כל הנקודות האלו מעניינות מאד (ה-BBC איננו מקשר לדוח המלא [או אפילו לסיכום המקוצר שלו] אבל אפשר למצוא אותו בקלות). אבל משום מה, הכותרת של הכתבה מציינת נקודה שאיננה באה לביטוי בסקר. הביטוי "better writers", כזכור, מתייחס לדעה של הילדים כלפי הכתיבה של עצמם, ולא להערכה חיצונית שבאופן אובייקטיבי קבעה משהו בנוגע לאיכות הכתיבה. יתכן שהילדים שמשתמשים בטכנולוגיה הם באמת "better writers", שהם אכן "כותבים יותר טובים", אבל קשה מאד לקבוע את זה מהערכתם העצמית.

חשוב גם להדגיש שהסקר הזה איננו מצביע על קשר של סיבה ותוצאה. אמנם יותר ילדים שמנהלים בלוגים חושבים שהכתיבה שלהם טובה מאשר ילדים שאינם מנהלים בלוגים, אבל סביר להניח שלילדים שאוהבים לכתוב יש משיכה "טבעית" לבלוגים; משיכה שאין לילדים שאינם אוהבים לכתוב, או שמראש חושבים שכתיבתם איננה איכותית. שוב, הסקר איננו מסיק מסקנות כאלו, אלא רק מביא נתונים.

עברתי על הדוח המלא ומצאתי בו די הרבה שהיה מעניין – הסיבות שבגללן הילדים חושבים שהכתיבה שלהם טובה (או לא טובה) מאד מגוונות ונוגעות הן בתוכן הכתיבה והן בסדר ובנקיון של הכתיבה. מעניין גם לראות את המגוון הרחב של סוגי הכתיבה שבהם הילדים עוסקים. אבל "מעניין" היא מילה מאד לא מחייבת – הסקר אמנם מעניין, אבל לא הרבה יותר מזה. הוא איננו מסוג הסקרים שממנו אפשר להסיק מסקנות, ובוודאי לא מסקנות בנוגע להשפעת הטכנולוגיה על הכתיבה. ומהבחינה הזאת נדמה לי שיש כאן פספוס. הכתבה באתר ה-BBC זכתה לביקורת במספר בלוגים מפני שהסקר באמת איננו מוכיח את מה שהכותרת מכריזה. וכמובן שדבר גורר דבר – אי ההתאמה בין הכותרת לבין התוכן גם גורם להרמת גבה כלפי מה שבעיני היא נקודה חשובה מאד, נקודה שכן מופיעה בכתבה. הכתבה מצטטת את המנכ"ל של ה-National Literacy Trust שמתייחס לביקורת כלפי מסרונים והכתיבה ברשתות חברתיות:
Does it damage literacy? Our research results are conclusive - the more forms of communications children use the stronger their core literary skills.
יתכן שלא ניתן להסיק את המסקנה הזאת מהסקר הספציפי הזה, אבל זאת מסקנה שכן ראויה לזכות בכותרת, מבלי לטשטש את הנושא החשוב הזה עם כותרות שאינן קשורות לענין.

תוויות: , , ,

יום שבת, 5 בדצמבר 2009 

ילידים ... ולא בהכרח דיגיטאליים?

מספר פעמים בעבר הבאתי כאן קטעים מתוך הבלוג Net Gen Skeptic שעוקב אחר מחקרים שבוחנים את הרגלי השימוש ברשת של אלה שנולדו לתוך התקשוב. מהדיווחים בבלוג הזה מתברר, אם לא ידענו את זה קודם, שהטענה ש-"ילידים דיגיטאליים" יונקים את היכולת להשתמש במחשב וכלים דיגיטאליים אחרים בצורה תבונית ממש עם חלב האם, פשוט איננה נכונה. בזמן האחרון מאמרונים לבלוג הזה מופיעים לעתים די רחוקות – בחודש האחרון התפרסם בו רק מאמרון אחד, למשל. קצב הופעת המאמרונים קשור, כמובן, לפרסומם של מחקרים חדשים שעליהם מדווחים, אבל נדמה לי שיש עוד סיבה – פחות ופחות אנשים שעוסקים בתקשוב בחינוך מחזיקים היום בדעה שה-"ילידים" באמת מיוחדים בגישה שלהם לתקשוב. הפופולאריות של הגישה הזאת כנראה ירדה פלאים, ולכן פחות נחוץ להיות על המשמר כדי להרים גבה כלפי בטענות האלה.

ואולי המטוטלת מתחילה לפנות לכיוון השני. השבוע נתקלתי בנושא ב-Twitter בכותרת #thingsdigitalnataivesdo. מרבית הקטעים שהועלו בנושא הופיעו, כנראה, בתחילת השבוע, ועכשיו, עם כתיבת המאמרון הזה כבר שקט, ויכול להיות שהעסק נגמר. אבל עצם העיסוק בילידים דיגיטאליים בצורה היתולית רומז שרבים כבר עייפים מההכרזות המוגזמות שהושמעו בנוגע ליכולות של אלה שנולדו לתוך הדיגיטאליות. ולא מעטים מה-tweets היו מאד מצחיקים. רבים מאלה, אגב, נכתבו על ידי סקוט לסלי, בלוגר תקשובי/חינוכי קנדי מאד מוערך. קראתי, למשל שילידים דיגיטאליים:
  • check Google Street View when they're not home to make sure their house is not on fire
  • They can only type with two thumbs, but they don't care, because typing is for old people
  • They believe whatever google tells them to believe
ואולי לא רק אנשי חינוך מבוגרים אינם משוכנעים שלהיוולד לתוך הדיגיטאליות מקנה את היכולת להתמצא במציאות הדיגיטאלית. דרך tweet של סוזן צעירי הגעתי לקהילת נינג בשם English Companion, ושם מצאתי סרטון בן עשר דקות שמורה במדינת קרוליינה הצפונית הכינה והעלתה. אותה מורה, מרידת סטוארט, העלתה את הסרטון הזה גם לבלוג האישי שלה, שם יכולתי לקרוא טיפה על מה שהתרחש.

סטוארט כותבת שבמסגרת יחידת לימוד שעוסקת בסיפורי עם היא עובדת עם הכיתה שלה על העברת סיפורים לפורמטים אחרים כמו קומיקס, וזה הוביל לדיון בכיתה על עתידם של עיתונים:
I asked students how many of them thought they would be likely to subscribe to a daily newspaper when they grew up. About 70% of the hands went up, which took me aback a bit. I asked students why they thought they would prefer (or already do prefer) reading their news in print instead of online. As they started talking, I realized how relevant some of their comments were to the discussions I’m having with other teachers and ed tech types. So out came the Flip and I captured the rest of the conversation...
בהחלט מעניין לצפות בילדי כיתה ו', שרבים מהם מעדיפים להחזיק עיתון וספר ביד במקום לקרוא אותם ברשת. בסרט סטוארט עצמה אומרת לתלמידיה שנהוג להתייחס אל הדור שלהם כדור שמרגיש בבית עם הדיגיטאליות, ואילו לפי מה שהם מספרים על עצמם, הם עדיין מוצאים יתרונות בנייר. אישית, דברי התלמידים של סטוארט די מעודדים. אני כמובן רוצה שהם ירגישו בבית עם העולם הדיגיטאלי, אבל היכולת שלהם לבחון את היתרונות של על נייר על גבי הרשת מצביעה על כך שיכול להיות שהם נופלים במלכודת של "הילידים הדיגיטאליים" פחות מאשר הוריהם, וזה בוודאי דבר חיובי.

תוויות: ,

יום שישי, 4 בדצמבר 2009 

לפעמים תלמידים כן יכולים

מפני שאני בדרך כלל מפקפק בסיכוי שתלמידים יכתבו את ספרי הלימוד של עצמם, נדמה לי שיהיה זה רק הוגן לציין לשבח פרויקטים שצועדים בכיוון הנכון של הכנת מקורות לימוד טובים על ידי תלמידים. השבוע, בבלוג Teach Paperless, ריצ'רד ווג'וודסקי מקשר לפרויקט של תלמידיו שבהחלט נראה כנסיון מוצלח בהכנת מקורות מידע טובים על מנת להעשיר את הלמידה שלהם בנושא שהם לומדים.

ווג'וודסקי כותב שכל שנה, בקורס בלטינית שהוא מלמד, קוראים את מלחמת גאליה של יוליוס קיסר. וכמו שקורה כל שנה, יש לפחות תלמיד אחד שמציין שהתמונה שמצטיירת בספר של יוליוס קיסר מאד לא מחמיאה לקלטים. וזה, כמובן, נכון. ווג'וודסקי כותב:
So this year, one of my students suggested we try to level the playing field a bit. And so, as a class, we started scouring the Web for good info about the Celts themselves. We found bits of folktales and records of archaeological digs, we unearthed ancient artworks and explored even more ancient mythologies.
עד כאן, מדובר בפעולה הגיונית, וראוייה, וגם חינוכית. אבל הכיתה לא עצרה שם. איסוף המידע אודות הקלטים ותרבותם לא היה קל – הכיתה לא מצאה מקור אחד שריכז את המידע שהתלמידים חיפשו שהיה מתאים לצרכיהם. ולכן, הם החליטו ליצור מאגר מידע שירכז את המקורות. התוצאה היא ויקי של הכיתה שמכיל רשימה מוערת של מקורות. בנוסף לשמות המקורות וקישורים אליהם, יש גם משפט שמתאר את תוכנו וגם ציון של דירוג לפי סקאלה של חמש נקודות. לטעמי התיאורים אינם מספיק ממצים, והיה טוב לו היו מפרסמים את אמות המידה של קביעת הדירוג, ואולי גם את שם המדרג. במיוחד בעידן הדיגיטאלי מטה-דאטה מהסוג הזה חשוב (ומעניין לציין שלפני עידן האינטרנט לא ייחסו לו חשיבות גדולה, והיה לרוב מספיק לדעת שמידע כלשהו התפרסם בספר על מנת שנחשוב שמדובר במקור אמין או מוסמך).

אבל ווג'וודסקי מודע למגבלות האלו (ואחרות) והוא מזמין את המבקרים להוסיף ולשכלל את הוויקי:
You might find some of the annotations to be a bit bland or too general. That's fine: go ahead and scrub 'em out and write your own. A wiki is only as useful as its readership is vigilant.

You may find the rating system a bit limited (as we only allowed sites that scored a '3' or better in our class discussions); so perhaps you will change that or find a better solution.

Perhaps you'll do any or all of these things. Because wikis aren't just about information; they are about the constructive argument that unfolds in the process of making decisions.
אני מודה שנעשיתי קצת אדיש להזמנות מהסוג הזה. איננו מטיל ספק בכוונה הטובה שנמצאת מאחוריהן, אבל הן בכל זאת מצלצלות קצת חלולות. כאשר אני קורא אותן אני חש שבמקום לקחת אחראיות על מה שמופיע באתר, כותבי הוויקי מגלגלים את האחריות מהר מדי למגרש של הצופה. נוצר התחושה שאומרים לצופה שאם יש בוויקי משהו שלא מוצא חן בעיניו, זאת אשמתו שהוא לא תיקן את זה.

הפעם, אינני מרגיש זאת. גם אם יש כאן מקור שרחוק מלהיות גמור, אין ספק שעבודה רצינית הושקעה בו, ושהתוצאה מרשימה. יתכן מאד שחלק מהסיבה שהתוצר איכותי הוא התלמידים האיכותיים שאותם ווג'וודסקי מלמד. הוא עובד בבית ספר פרטי, ואני מניח שתלמידים שלומדים לטינית הם מלכתחילה תלמידים על רמה. אבל יש סיבה נוספת, ואולי עוד יותר משכנעת. ווג'וודסקי לא אמר לתלמידיו "היום אנחנו נכתוב את ספר הלימוד שלנו", והתחיל להכין איתם מקור כזה. הוויקי שתלמידיו בונים נבע מצורך אמיתי שהתלמידים בצעמם חשו – חסר במקורות שיכלו לתת להם תמונה אמינה על הקלטים. וכאשר בשיעור מתעוררת בעיה אמיתית, קיים גם סיכוי טוב שהתלמידים ישקיעו במציאת פתרון.

תוויות: , ,

יום שלישי, 1 בדצמבר 2009 

הכלי לחינוך, או החינוך לכלי?

רבים שעוסקים בתקשוב בחינוך קובלים על כך שהכלים שבהם אנחנו משתמשים לא נבנו לצרכי חינוך אלא לצרכי עסקים ומסחר. יוצא שכאשר אנחנו מאמצים את הכלים האלה לתוך הסביבה החינוכית אנחנו מאלצים את החינוך ליישר קו עם סגנונות עבודה שאינם תואמים את המטרות של החינוך. אני מודה שלא פעם גם אני טוען כך.

העפרון והעט לא פותחו עבור החינוך, ובכל זאת מצאנו שהם יכולים לשרת אותנו לצרכי למידה. כמו-כן גם המחברת, ואולי אפילו לוח השעם. אבל ההשוואות האלו אינן הוגנות – המחשב איננו כלי אחד אלא מכלול של כלים, שכל אחד מהם יכול למלא פונקציות שונות, ואם "הצייר" הפרימיטיבי שהכרנו לפני עשור יכול להיות מקביל של דף נייר ריק וקופסה של גירים, לא מעט כלים אחרים אינם "פתוחים" (כפי שפעם כינינו אותם) אלא משרתים פעולות מוגדרות היטב שאינן קשורות ללמידה. ובכל זאת, ביסודו של דבר, התמלילן מציע לנו דף ריק (או אולי מחברת שורות) ואיננו מכריח אותנו לעשות שום פעולה מעבר לכתיבה.

אם יש כלים שמקבעים אותנו בסגנון עבודה מסויים, נראה לי שאלה דווקא כלים שפותחו עבור הלמידה, או ליתר דיוק, עבור הוראה. רוב המערכות לניהול הלמידה (learning management systems) מבקשות להעתיק לסביבה המתוקשבת את הכיתה הפרונטאלית ואת הקורס המסורתי בו יש מרצה שאחרי ההרצאה שלו נותן מטלות לסטודנט שהוא חייב להגיש. התסיסה של השנים האחרונות סביב הפוטנציאל החינוכי של Web 2.0 מצביע על כך שדווקא כלים שלא נועדו מלכתחילה לחינוך הם אלה שגורמים לאנשי חינוך לחשוב שאפשר אחרת, ולבחון את דרכי ההוראה של עצמם.

לי בלקאל (Leigh Blackall) חושש שעל אף מה שנראה כמו שימוש נרחב בכלי Web 2.0 בחינוך, ונסיונות לא מעטים של אנשי חינוך לשלב את הכלים האלה לתוך תהליכי הוראה ולמידה, החינוך איננו שואל את השאלות הקשות המתבקשות מהשימוש הנרחב בכלים האלה בתרבות הכללית:
The challenge I think, is to educationally consider the culture being recorded in these mediascapes, in such a way so as to ask let alone answer more than the obvious questions. The obvious (and pointless) questions are "how can we use these tools to do what we're doing more effectively?" Questions like this miss the bigger issue. In depth engagement with social media seems to lead many educators to the question, "is what I am doing even relevant anymore? what is my new relationship to this culture - if it becomes dominant in my society?" Journalism has asked itself, the entertainment industry has asked itself, the retail sector has itself, the government arena is asking itself, why not the education sector? So far, too few of us are asking these questions, fewer still are exploring answers.
על אף הנטייה שלי להסכים עם בלקאל, אינני בטוח שמה שהוא מבקש באמת אפשרי. קשה לצפות, הרי, שמערכות חינוך ישאלו את עצמן אם יש להן זכות קיום. אם שאלות כאלו מתעוררות, הן בדרך כלל באות מבחוץ. ובמידה מסויימת, זה כן קורה. בלקאל כותב:
We (inside the institutions) need to go into social media and networked spaces to find out how it works and what our relationship to it might be. This means having an account on Wikipedia, Youtube, Slideshare, Twitter, uStream and Blogger or Wordpress and engaging with the networks there and at least finding a synergy.
אבל לא מעט מורים כבר עושים את זה (ובלקאל יודע את זה). הבלוגוספירה החינוכית מלאה בדיווחים על פרויקטים שמשתמשים בכלי Web 2.0, ודווקא לא מעטים מאלה כן באים מלמעלה, מהממסד החינוכי, ולא רק מהמורה בשטח הצמא למשהו שונה או חדש. אבל אם בנקודה הזאת אני נוטה לחשוב שבלקאק איננו רואה את הפעילות הרבה שקיימת (אם כי גם אני הייתי רוצה לראות שימוש הרבה יותר נרחב), בנקודה אחרת, הנגזרת מהנקודה הראשונה שלו, נדמה לי שהוא בהחלט צודק. הוא כותב:
From a management perspective we should stop setting up internal systems that duplicate these cultural mediascapes, and sidetrack our engagement by catering to irrelevant institutional concerns. If the only reason you're using a Learning Management System is to easily manage assessment and feedback, then you're not asking a relevant question. If you haven't stopped to think if an "ePortfilio" service isn't already being offered in the "gift economy" market, then you're not asking if there is even a need beyond our institutional assessment methods. Is there really any benefit to having an internal blogging system beyond brand awareness? Same for a social networking system, or a wiki etc? What do we gain by having our own small and inadequate versions of the wider space?
תקציבים ומאמצים גדולים מושקעים בבניית מערכות "למידה" שאינן אלא נסיונות להעתיק לתוך החינוך מה שכבר זמין ונגיש לנו בחוץ (ולעתים קרובות מדובר בהעתקות לא כל כך מוצלחות). נכון, מה שמקבלים בחינם יכול להעלם ללא שום התרעה (וזה קרה ועוד יקרה) אבל במקרים רבים הכלים שמערכות חינוך בונות בכסף טוב יוצרות כפילות מיותרת. ובנוסף – וכאן בעיני הנקודה החשובה ביותר – השימוש הנרחב בכלי Web 2.0 בתרבות הכללית יוצר תשתית שמאפשרת, ואולי אפילו מחייבת, שינוי בסיסי במערכות החינוך הקיימות. אם לסטודנט יש בלוג אישי מחוץ ללימודיו, ספק אם הוא צריך לפתוח בלוג חדש רק לצרכי לימודים. שימוש בתגים שעליהם המרצים שלו יכולים להיות מנויים בקוראי ה-RSS שלהם יכול להביא את העיסוקים החינוכיים של הסטודנט, באשר הם, ישירות אל המרצה. מתן לגיטימציה בתוך המערכת החינוכית לכלים שבשימוש הסטודנט מחוץ למערכת יכול ליצור מציאות לימודית חדשה, מציאות שבה הלמידה איננה מנותקת מיתר תחומי החיים של הלומד.

בלאקל קורא לאקדמיה לצאת אל הרחוב (או אל YouTube). זה אכן כבר קורה היום, אבל לא בממדים שבעיניו מספיקים על מנת להשפיע על הקשר בין מערכות החינוך לבין התרבות הכללית. אם וכאשר זה כן יקרה, סביר להניח שהשינויים שיתרחשו לא יהיו נוסח "שימוש בכלי Web 2.0 בחינוך", אלא שינויים מהותיים במקומן של מערכות חינוך בחיינו. וכאשר זה יקרה, לא נבכה על כך שלא בונים כלים לצרכי למידה, ולא נדרוש שמישהו יבנה כלים כאלה. מכלול הכלים שיעמדו לרשות חיי היום-יום שלנו יהיו משולבים היטב לתוך תהליך הלמידה.

תוויות: ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates