יום שישי, 31 באוקטובר 2008 

אוריינות המידע היא, בין היתר, לדעת למי כדאי לפנות

מוסדות להשכלה גבוהה רבים מחייבים את הסטודנטים שלהם ללמוד בקורסים ל-"אוריינות מידע". וכך גם במילז גולג', קולג' קטן לבנות בעל מוניטין שבצפון קליפורניה. בכתבה בעיתון הקולג' של הימים האחרונים (שאליה הגעתי דרך הבלוג של מיכאל לורנזן) אפשר לקרוא תיאור תמציתי מאד של הקורס:
College 005 is meant to test students' basic skills in technology and researching skills to help with academic coursework. The College encourages students to complete it their first year.
ההמלצה לסיים את הקורס בשנת הלימודים הראשונה די הגיונית – הרי מטרת הקורס היא ליצור תשתית טכנולוגית ומידעית אצל הסטודנטיות כדי שהן יוכלו להמשיך את לימודיהן בהצלחה. (לקורס יחידות שעוסקות בשימוש בכלי אופיס של מיקרוסופט, ויחידות שעוסקות באיתור והערכת מידע.) סגל הגולג' משוכנע שהקורס חשוב מאד, ואפילו קבע שסטודנטיות אינן יכולות להרשם לקורסים לשנה הבאה עד שהן משלימות את חובותיהן בקורס בשנה שבה הן בחרו ללמוד בו. אבל למרות חשיבות הקורס, הוא איננו לציון, ולסטודנטיות עניינים דחופים יותר מאשר להקדיש כמה שעות לקורס ללא ציון. וכאן הנקודה שעושה את הכתבה למעניינת.

למדתי לצפות שכתבות מהסוג הזה מצטטות סטודנטים שמסבירים שהם אינם זקוקים ל-"אוריינות מידע" מפני שכולם כבר יודעים שכדי למצוא מידע כל מה שצריכים לעשות הוא להקליד מילות חיפוש לתוך גוגל, או לחפש בוויקיפדיה. למרות המספר הרב של מאמרים שבוכים על העדר כישורי הלמידה של סטודנטים, ועל כך שהיום הם כמעט לא מבקרים בספריות, המאמרים האלה ממשיכים להתפרסם בתדירות גבוהה. אבל הבנות במילז קולג' אינן מכריזות שהלימוד בספריה כבר מיושן. יש להן גישה ארחת. מתברר שמספר סטודנטיות בקולג' משלמות $25 (לפחות) לסטודנטיות אחרות כדי שהן ישלימו את חובות הקורס (כנראה מבחן באמצעות מחשב) עבורן.

נדמה לי שצריכים להודות שיש כאן גישה מקורית, ואולי אפילו גישה שמתבססת על חלק מכישורי המאה ה-21 שהיום פופולארי כל כך להזכיר. הרי אפשר למצוא כאן יוזמה, ואפילו מקצועיות (מי יודע – אולי הבנות שמרוויחות מהשלמת הקורס היום יהיו הספרניות של מחר), וכדי לדעת למי כדאי לפנות יש בוודאי צורך גם בכישורים תקשורתיים.

אז ברוח הזאת, אפשר להציע שאלה למבחן בקורס הזה: יוספה מבקשת $25 כדי להבחן במקומך בקורס, ואילו אלנה מבקשת $35. עייני בדפי ה-Facebook של שתי הבנות, ובדקי את מידת שביעות הרצון של הסטודנטיות שנעזרו בשרותיהן. שקללי את התוצאות שמצאת שם והציגי אותן כגרף באקסל. לסוף, באמצעות הגרף החליטי אם כדאי לשלם $10 יותר לאלנה.

תוויות: ,

יום חמישי, 30 באוקטובר 2008 

דרך מקורית להיות מקורי?

דרך אזכור קצר אצל סטיבן דאונס הגעתי לכתבה קצרה באתר הגרדיאן הבריטי – The Art of Avoiding Plagiarism. הכתבה היא החדשה ביותר מתוך סידרה של רבות תחת הכותרת "כיצד להיות סטודנט" שהתחילה בשנת הלימודים האקדמית הקודמת. הכתבה באמת קצרה, ואיננה מכילה מידע שאיננו ידוע היטב, אם כי, בהתחשב במספר הסטודנטים שממשיכים להתפס על העתקות, מה ש-"ידוע היטב" איננו בהכרח ידוע לסטודנטים.

אז למה לכתוב על משהו שאיננו מחדש? בגלל המשפט הפותח, שמתאר את הדרך הטובה ביותר להמנע מפלגיאט:
The best way to avoid plagiarism is to avoid reading anything written by somebody else.
למען האמת, אפילו הדרך הזאת איננה בהכרח דרך מוצלחת. אנחנו סופגים את רעיונותיהם, ואפילו את מילותיהם, של אחרים לא רק דרך הקריאה, ומאד קשה (נו, פשוט בלתי-אפשרי, וכמובן גם לא רצוי) לחסום את עצמנו מהעולם שסובב אותנו. כפי שצויין במשפט השני של הכתבה:
Unfortunately, this is not really what higher education is supposed to be about.
אז עד כאן, המלצה נחמדה, אם כי לא ישימה, למניעת העתקות. אבל יש בסיפור הזה רובד נוסף, מהנה לא פחות.

סטיבן דאונס לא קישר לכתבה בגרדיאן, אלא למאמרון בבלוג של סב שמולר שבו מופיע הקישור. באותו מאמרון שמולר מדווח על התכתבות בינו לבין העורכים של הגרדיאן וגם עם הילרי סוויין שכתבה את הכתבה על העתקות. באותה התכתבות, שנערכה רק מספר ימים לפני פרסום הכתבה, שמולר התלונן על כך שכתבה אחרת של סוויין מחודש אוגוסט (The Art of Being Virtual) התבססה במידה רבה, ובאופן ברור, על מאמרון שהוא כתב, אבל העובדה הזאת לא צויינה בכתבה. לפני מספר ימים הכתבה עודכנה, ועכשיו מציינים את החוב לשמולר.

אין ספק, לא רק סטודנטים צריכים ללמוד כיצד להמנע מהעתקות, או לפחות ללמוד לציין את המקורות שלהם באופן ברור.

תוויות:

יום רביעי, 29 באוקטובר 2008 

מאמרון מיותר?

לפני כשבוע, במהדורת האינטרנט של חודש נובמבר של הירחון Wired, התפרסם הספד לבלוגים מאת פול בוטין: Twitter, Flickr, Facebook Make Blogs Look So 2004. בוטין מסביר שאם לפני ארבע שנים היה הגיון בפתיחת בלוג, היום מספר גורמים מתחברים יחד להפוך את המאמץ ללא כדאי. בין היתר, הוא מציין שהיום יש אתרים שמפרסמים "בלוגים" שהם בעצם טורים של עיתונאים, ואלה דוחקים את הכתיבה האישית שפעם היתה אופיינית לבלוגים רחוק מעיני הציבור. בגלל התפוצה הרחבה של אתרים כאלה קשה למצוא, ואולי אין טעם לכתוב, בלוגים עצמאיים. בנוסף, הוא טוען שכלים אחרים, כמו כלים ל-microblogging, כלים להפצת סרטי וידיאו אישיים, או רשתות חברתיות כמו Facebook, מאפשרים פרסום מהיר יותר, והפצה טובה יותר. הוא פוסק:
The time it takes to craft sharp, witty blog prose is better spent expressing yourself on Flickr, Facebook, or Twitter.
אני בלוגר. מספר פעמים בשבוע אני מתיישב ומהרהר בכתיבה, ואחרי שאני פחות או יותר מצליח להבהיר משהו לעצמי, אני מקליק על "פרסם", כאמירה לעצמי שאם כך אני חושב, אז ראוי שאעמוד אחרי הדעה הזאת. אבל לא מצאתי את עצמי בתיאור של בוטין. התמונה של הבלוגר שמצטייר מדבריו הוא של אדם שקודם כל מחפש קהל, וכאשר הוא מזהה קהל אפשרי, הוא כותב אל הקהל הזה בתקווה שהוא יזכה לתפוצה ולפרסום. אין, כמובן, שום פסול בתפוצה (ואפילו לא בפרסום) אבל הבלוגר שבוטין מתאר מונע קודם כל על ידי מניעים חיצוניים, ואילו אני רואה את המניע הראשי של כתיבה לבלוג כמשהו שבא מבפנים.

בוטין משוכנע שבהשוואה לכלים חדשים יותר, הכלים המקובלים לכתיבה לבלוג דורשים מאמץ רב מדי:
Social multimedia sites like YouTube, Flickr, and Facebook have since made publishing pics and video as easy as typing text. Easier, if you consider the time most bloggers spend fretting over their words.
במילים אחרות, במקום להשתמש בכלים החדשים האלה ולפרסם מהר, מי שכותב לבלוג (מהסוג הישן) מקדיש זמן רב מדי בבחירת המילה המדויקת. הוא מתייסר על מציאת הניסוח המתאים ביותר, למרות שלאף אחד לא ממש איכפת.

האמת היא שיש לי תחושה שבוטין קצת מתבדח. דבריו כאילו קורצים לעבר מקטרגי ה-Web 2.0 ומכריזים "חשבתם שאנחנו נורא שטחיים? אנחנו אפילו עוד יותר שטחיים מאשר חששתם!". עבור הבלוגר שבוטין מתאר, התוכן או המהות של האמירה אינם חשובים, אלא רק התפוצה הרחבה.

אבל עלי להודות שאפילו אם המאמר של בוטין העניק לי הזדמנות להרהור הפנימי/החיצוני הזה, בסיום הכתיבה אינני בטוח שהוא היה כל כך נחוץ. מי שירצה לכתוב בלוג בוודאי ימשיך לעשות זאת, גם אם בירחון מוערך כמו Wired מכריזים שמדובר באמצעי תקשורת מיושן.

תוויות:

יום שני, 27 באוקטובר 2008 

האם כולנו יכולים לכתוב?

לפני שבוע ראובן ורבר שלח לי קישור למאמר מהנה ביותר - The Term Paper Artist - וידוייו של אדם שבמשך מספר שנים התפרנס מכתיבת עבודות לפי הזמנה להגשה בבתי ספר ובקולג'ים. המאמר גדוש בסיפורים פיקנטיים על סטודנטים שהיו מוכנים לשלם כסף טוב כדי לקבל עבודה מוכנה להגשה כאשר ברור היה שלא היה להם מושג מה נלמד בקורסים שבהם היו רשומים, ולא הבינו בכלל כיצד לכתוב עבודה.

בין סיפור לסיפור יש במאמר גם כתב אישום חריף כלפי מוסדות להשכלה גבוהה שמוכנים לקחת כסף מסטודנטים ולרשום אותם כלומדים מן המניין למרות שהסיכוי שהם יסיימו את לימודיהם בהצלחה ויקבלו תעודה היה קלוש מלכתחילה. בזמן האחרון נתקלתי במספר מאמרים על הנושא הזה – האם ההשכלה הגבוהה מתאימה לכולם – ומדובר בנושא חשוב אבל גם בעייתי. הנושא מתקשר יותר מדי בקלות לגישות שגולשות לאליטיזם, ואפילו לגזענות, דוגמת זו של צ'רלס מורי (מאמר די חדש מאת מורי – The Age of Educational Romanticism – מועתק במספר אתרים ברשת).

למרות שנהניתי מאד מהמאמר, לא חשבתי שאכתוב עליו כאן (ואם מותר לי וידוי קטן, הדברים שעליהם אני כותב כאן הם אחוז קטן מכל מה שאני מצליח לקרוא, ויש גם המון שאינני מספיק לקרוא שבוודאי ראוי לקריאה ולהתייחסות). אבל משהו שטים סטאמר כתב על אותו מאמר אתמול העלה זווית חינוכית ששכנע אותי שבכל זאת כדאי להקדיש לו מספר פיסקאות. כמו רבים אחרים, סטאמר שואל אם באמת רצוי שכל בוגר תיכון ימשיך לקולג', אבל בהמשך, הוא שואל שאלה שמחפשת את שורש הבעיה במקום אחר:
Or it could be that teachers need to reconsider whether the “classic” term paper is still a valuable learning experience in a time when finding one is just a Google away.
אינני בטוח שהבעיה קשורה לעידן החיפוש המהיר באינטרנט. תלמידים וסטודנטים התקשו לכתוב עבודות גם לפני שגוגל אפשרה להם למצוא אחת מן המוכן, או להרכיב אחת בהעתקה והדבקה, בקלות רבה כל כך. כותב המאמר המקורי מזהה את הבעיה במקום אחר, מקום שנראה לי כהגיוני יותר:
I know why students don't understand thesis statements, argumentative writing, or proper citations.

It's because students have never read term papers.
הציפייה שסטודנט שמגיע לקולג' יהיה מסוגל לכתוב עבודה שמפתחת רעיון בצורה עקבית, כאשר הוא כמעט מעולם לא קרא כתיבה מהסוג הזה, ובוודאי לא זכה להדרכה על כיצד לקרוא כתיבה כזאת, איננה הגיונית. סטאמר בוודאי צודק שהמציאות האינטרנטית מחייבת אותנו לשקול מחדש את סוגי העבודות שיש לדרוש מתלמידים ומסטודנטים. אבל גם אם דרוש שינוי בסוג העבודות, ספק אם גם אלה ייכתבו בהצלחה בלי הדרכה מתאימה. עבודה כתובה שונה מדיווח בקול רם. היא דורשת מבנה וארגון שונים מאשר הדיבור. ובוודאי קשה ללמוד לכתוב עבודה מבלי לקרוא עבודות ובדרך הזאת להפנים את סגנונן הנכון. אולי יש מקום להרהר כאן בעניין השימוש בבלוגים בתהליך הכתיבה. מצד אחד, הבלוג יכול לשמש בסיס לאיסוף ולארגון המחשבות. הוא יכול להוות מרחב שבו הגרסאות הראשונות של עבודה מתחילות לקבל צורה. אך לעומת זאת, הוא יכול לתת לגיטימציה לפרסום של מה שעדיין איננו מוכן לפרסום.

אינני בטוח שבתי ספר יתחילו בקרוב ללמד איך לכתוב עבודות (עם או בלי הסיוע של בלוגים), אבל לפחות אפשר להתנחם בכך שעד שהם יעשו זאת, אנשים כמו ניק מאמטס, שכתב את המאמר המהנה הזה, יוכלו להמשיך להתפרנס.

תוויות: ,

יום שישי, 24 באוקטובר 2008 

המשבר הכלכלי ותרבות החינם

לא היה קשה לחזות שהמשבר הכלכלי העולמי יעורר חששות בנוגע לעתידם של כלים אינטרנטיים חינמיים. בעידן של צמצומים, כאשר פיטורים רבים כנראה בפתח, כאשר אין כסף להשקיע בפיתוח, וכאשר תקציבי פרסום מקוצצים, סביר להניח שחברות אינטרנטיות יתקשו להמשיך להפיץ את הכלים שלהם ללא תמורה.

לפני כשבוע סילביה מרטינז כתבה על המשבר הכלכלי, ועל השתמעויותיו האפשרויות בתחום התקשוב בחינוך. היא תיארה מצב היפותטי של חברה בעלת מוצר של Web 2.0:
If you want to try to skinny it out, you cut expenses to the bone - like marketing, promotions, and staff. You put new features on hold and try to make money on what you’ve already got. And of interest to educators ... you cut your support to areas least likely to make money, particularly small niche markets like schools.
בהחלט יתכן מצב שבו לא יהיו לבתי הספר תקציבים לטכנולוגיה, והכלים החינמיים שאנחנו מכירים היום כבר יעלו כסף (שבתי הספר לא יוכלו לשלם) או פשוט ייעלמו.

מדובר במצב שיכול לאיים על העתיד של קידום התקשוב בחינוך, וקשה לראות את המצב הזה כמעודד. אבל זה בדיוק מה שרואה אנדרו קין. בזכות הספר שהוא כתב (The Cult of the Amateur) ומאמרים רבים, קין כבר הפך את ביקורת תרבות האינטרנט למקצוע (ולמקור הכנסות מכובד). בכתבה שהוא פרסם לפני יומיים הוא חוזה עתיד אינטרנטי דומה לזה שמרטינז מתארת, אבל בעיניו, מדובר בהתפתחות חיובית שבמוקדם או במאוחר היתה צריכה להגיע:
The equivalent photos of today's economic hard times -- displayed for free, of course, on Flickr -- may be represented by images of unemployed people in front of their computers cheerfully donating their labor to Wikipedia.
הוא מסביר, בלגלוג בלתי מרוסן, שכאשר האבטלה תגבר, לאותם מובטלים יהיה המון זמן על מנת לתרום לפרויקטים חינמיים (חשוב להדגיש שקין מתקשה להבחין בין פרויקטים של קוד פתוח לבין כלים של Web 2.0 שגם כאשר הם בחינם, אינם בהכרח מבוססים על קוד פתוח):
Hundreds of thousands, and perhaps millions, of newly redundant Americans will have nothing to do all day except contribute to wikis or become citizen journalists or "work" on their Facebook or MySpace pages.
עבור קין, הרעיון שמישהו יתרום מזמנו וממרצו ללא תמורה הוא רעיון מגוחך. בעולם כפי שהוא מבין אותו, אנשים פשוט לא עושים דבר בלי מניע או תמריץ כלכלי. קשה לא להסתיר את השמחה לאיד שמתעוררת אצלו כאשר הוא רואה שבקרוב המצב הכלכלי יהפוך את ימי החינם העליזים לנחלת העבר:
The altruistic ideal of giving away one's labor for free appeared credible in the fat summer of the Web 2.0 boom when social-media startups hung from trees, Facebook was valued at $15 billion, and VCs queued up to fund revenue-less "businesses" like Twitter. But as we contemplate the world post-bailout, when economic reality once again bites, only Silicon Valley’s wealthiest technologists can even consider the luxury of donating their labor to the latest fashionable, online, open-source project.
המאמר של קין עורר תגובות רבות בבלוגוספירה – וגם זה היה צפוי. הרי לא רק שקין טוען שאין שום הגיון כלכלי בקוד פתוח, נדמה שהוא גם מייחל למשבר שיוכיח שהוא צודק. מספר מבקרים מציינים, בצדק, שקין מבלבל בין כלי Web 2.0 חינמיים, ולבין פרויקטים של קוד פתוח, אך למרות שמדובר בהבחנה חשובה, במקרה הזה היא נראית לי מיותרת. הדקויות האלו אינן מעסיקות את קין, שסגנונו הוא ביקורת גורפת. אבל התגובות האלו לא מתמקדות בהעדר ההבחנה הזאת בלבד. הן נוגעות ממש בנפש האדם, ומנסות לזהות את המניעים האמיתיים למעשיו. כזכור, עבור קין המניע האנושי היחיד הוא הרווח הכלכלי, והוא מבטל כל סיבה אחרת. מתיו טרוסט, שכותב בבלוג של TED (שסרטי ההרצאות של הגוף הזה מוכרות מאד ברשת, ותמיד מרתקים) מצטט את יוחאי בנקלר (The Wealth of Networks עמ' 98) כדי להצביע על גישה אחרת:
For all of us, there comes a time on any given day, week, and month, every year and in different degrees over our lifetimes, when we choose to act in some way that is oriented toward fulfilling our social and psychological needs, not our market-exchangeable needs. It is that part of our lives and our motivational structure that social production taps, and on which it thrives. There is nothing mysterious about this. It is evident to any of us who rush home to our family or to a restaurant or bar with friends at the end of a workday, rather than staying on for another hour of overtime or to increase our billable hours; or at least regret it when we cannot.
נדמה לי שיש כאן קשר ישיר, וחשוב, לחינוך. לעתים קרובות אנחנו שומעים שהסיבה שהטכנולוגיה חייבת לחדור לתוך בתי הספר היא כדי שהתלמידים של היום יהיו מסוגלים להיות מפעילי הטכנולוגיה של מחר. אבל אפילו אם יש הגיון כלכלי בטענה הזאת, היא מפספסת את העיקר, ובגדול. קליי שירקי מדגיש שהתפוצצות הפעילות היוצרת ברשת היא פונקציה של הזמן שמשתחרר כאשר אנחנו מפסיקים להיות צרכני תרבות בלבד (ומפסיקים לצפות בטלוויזיה שעות ארוכות) ומתחילים להיות יוצרי תרבות. הוא טוען שאנחנו מגלים שקל, ונעים, לנו לתרום למפעלים משותפים. בעצם, זאת הברכה הגדולה של הטכנולוגיה – היא יוצרת תשתית איתנה שעליה ההתנהגות שבנקלר מתאר יכול לבוא לביטוי ולפרוח. כאשר יש בידינו כלים שמאפשרים שיתוף פעולה אלטרואיסטי, חשוב ביותר שבתי הספר יילמדו כיצד לנצל אותם ולהפיק מהם את המרב.

כנראה שאנדרו קין פשוט לא מבין את זה. נקווה שלעומתו, מורים כן יבינו – ויעודדו את תלמידיהם ליצור ולתרום לא מפני שזאת דרך להרוויח עושר, אלא מפני שזאת דרך אמיתית לאושר.

תוויות: ,

יום חמישי, 23 באוקטובר 2008 

אולי בכל זאת יש בהם משהו

המונח "כישורי למידה של המאה ה-21" איננו מרשים אותי במיוחד. כאשר אני צולל מעבר לכותרת כדי לחפש קצת תוכן, אני מגלה שמדובר בשם די ראוותני לאוסף של כישורים ששייכים לא רק למאה ה-20, אלא אפילו למאות שקדמו לה. נדמה לי שכל מערכת חינוכית שמבקשת להכשיר אזרחים נאורים ולא רק פועלי יצור צייתניים מעוניינת לפתח כישורים כמו חשיבה ביקורתית, יצירתיות, אוריינויות מרובות, וכל יתר מילות המפתח שנושאי דגל "כישורי המאה ה-21" מנסים למכור לנו כאילו הם משהו חדש. אבל פריט דואר שהגיע אלי אתמול עורר בי קצת יותר כבוד כלפי המונח.

משום מה, אתמול מצאתי בתיבת הדואר הנכנס שלי עותק של מבחן לכיתה ח' משנת 1895 במדינת קנסס. נתקלתי במבחן הזה לראשונה לפני כשש שנים, ואחרי חיפוש די מהיר מצאתי מקור אחד שמציין שהוא הופיע ברשת לראשונה בשנת 1996. לקבצים מהסוג הזה יש, כמובן, חיים משלהם. כולנו ממשיכים לקבל, לדוגמה, הודעות על הכסף שביל גייטס לכאורה מבקש לחלק לנו, או על הבקשה האחרונה של ילד חולה, למרות שבמקרים רבים תוקפן של ההודעות האלו, אם הן בכלל היו נכונות מלכתחילה, פג לפני שנים. אבל במקרה של המבחן הזה, נדמה לי שלא מדובר רק במחזוריות מקרית. אני מניח שהמבחן הזה זוכה לעדנה מחודשת דווקא עכשיו מפני שהיא לכאורה מחזקת את הטענה שמערכת החינוך נכשלת ואיננה מעניקה לתלמידיה את הידיעות הבסיסיות שמערכת חינוכית אמורה להעניק. (הטענה הזאת איננה, כמובן, חדשה, אבל היא מתעוררת מחדש לעתים קרובות – הפעם אולי מפני שהמטוטלת של חשיבות מקצועות היסוד שחוק ה-NCLB מדגישה נמצאת כעת בקצה של המתנגדים, ולכן אלה מחייבים את הדגש הכמעט בלעדי ביסודות מחפשים תחמושת נגדית.) הוצאת המבחן הזה מהנפטלין מחזקת אמירות נוסח "לפני מאה שנים, בתי הספר עסקו בהוראת ידע חשוב, והציבו סטנדרטים גבוהים, ואילו היום בתי הספר עסוקים במקצועות משניים ומיותרים, ומדגישים תכונות כמו 'יצירתיות'".

כזכור, המבחן הזה מתגלגל באינטרנט לפחות עשור (יש אפילו גירסה עם תשובות לשאלות). מספר אנשים ניסו לבדוק את מהימנותו, והמסקנה היא שהיא אכן אותנטית – היה מבחן כזה בשנת 1895, אם כי לפחות מקור אחד מטיל ספק בכך שהוא היה מיועד לתלמידי כיתה ח'. אבל אפילו אם לפני 100 שנים הציפייה היתה שתלמידי כיתה ח' במדינת קנסס יכלו לענות על השאלות שבמבחן הזה, לא ברור שזה מלמד אותנו משהו על רמת ההשכלה שלהם אז. בגלגולים של המבחן בדואר האלקטרוני בדרך כלל מתלווה אליו השאלה "האם אנחנו, היום, יכולים לעבור את המבחן הזה?". ביסוד השאלה הזאת יש כמובן, ההנחה שמי שיכול לעבור את המבחן בהצלחה ייחשב כמשכיל, אבל לא ברור אם ההנחה הזאת מוצדקת. יש שאלות (לטעמי, במיוחד אלה בגיאוגרפיה) שהן מאד מעניינות, ואולי מצביעות על צורך בהבנה ולא רק בשינון, אבל באופן כללי על מנת לעבור את המבחן התלמיד נדרש לזכור אוסף אדיר של פרטים, אבל לא בהכרח להבין אותם, או לדעת מה לעשות איתם.

אתר ניפוץ המיתוסים המפורסם Snopes איננו מתייחס למהימנות המבחן. במקום זה הוא מעלה ספקות לגבי הטענה שהמבחן מראה שהרמה של החינוך לפני 100 שנים היתה גבוהה יותר מאשר היום. הוא מציין שמספר נושאים שהיום נחשבים כחשובים כלל אינם מוזכרים במבחן:
To pass this test, no knowledge of the arts is necessary (not even a nodding familiarity with a few of the greatest works of English literature), no demonstration of mathematical learning other than plain arithmetic is required (forget algebra, geometry, or trigonometry), nothing beyond a familiarity with the highlights of American history is needed (never mind the fundamentals of world history, as this exam scarcely acknowledges that any country other than the USA even exists), no questions about the history, structure, or function of the United States government are asked (not even the standard "Name the three branches of our federal government"), science is given a pass except for a few questions about geography and the rudiments of human anatomy, and no competence in any foreign language (living or dead) is necessary.
כבר בעבר ציינתי כאן שהעיסוק ב-"כישורי למידה של המאה ה-21" נראה לי קשור יותר לנסיון לשווק טכנולוגיות חדשות (ויקרות) מאשר לצרכים לימודיים שנוצרו עם המאה החדשה. אבל אם אני צריך לבחור בין הכישורים ה-"חדשים" האלה לבין החזרה ל-"למידה" שמסתמכת על שינון של עובדות יבשות ותלושות, ברור לי במה אני בוחר.

תוויות: ,

יום שני, 20 באוקטובר 2008 

יפה דורש, יפה ...

מדי פעם אני נותן לאמרונים שמתפרסמים כאן את התג "הרהורים". הקטגוריה היא, כמובן, כללית למדי, קטגוריה שכאילו אומרת שמה שכתבתי פשוט איננו שייך לשום תחום שאפשר להגדיר באופן ברור. ביסודו של דבר, כל מה שמתפרסם כאן אינו אלא "הרהורים", ופעם אחר פעם אני מדגיש שהערך הבסיסי ביותר של בלוג הוא בכך שהוא מהווה מרחב שבו אפשר לבחון מגוון נושאים, ואת ההתייחסות האישית המתפתחת שלי לנושאים האלה. אך משום מה, למרות הכוונה שלי "לחשוב בקול רם", אני חושש שמה שלבסוף מופיע על הצג נראה כמאמר גמור, כאמירה מלוטשת, והחשיבה שבדרך, הספקות, ה-"אמנם"-ים הרבים שהם חלק חשוב ביותר של הכתיבה, אינם באים לביטוי.

אין, כמובן, שום פסול בכך, אבל על פי רוב הכוונה שלי איננה להסיק, או להציג, מסקנות חותכות, אלא לבחון נושאים מהיבטים רבים. הבחינה הזאת אמנם מתרחשת, אבל היא לא נראית במה שמתפרסם כאן כמאמרון גמור. פעמים רבות, עד שמאמרון מגיע לפרסום, המשפטים הראשונים שבתחילת התהליך נתנו לכיוון להמשך, נעלמים לגמרי. לפעמים תוך כדי כתיבה אני מגלה שאני בעצם "מבין" נושא מסויים בצורה מאד שונה ממה שחשבתי תחילה. לפעמים אני מתחיל את הכתיבה עם כוונה ברורה להביע דעה נחרצת, ועד שאני מסיים את הכתיבה, ההתייחסות הקצת מרוחקת שנוצרת מראיית המילים שלי על הצג גורמת לי לשנות את הכתוב, להעביר משפטים שחשבתי שיהוו סיום להתחלה של פיסקאות כדי שאוכל להתמודד, להתעמת, איתם בהמשך. אין שום דבר חדש באמירה שהכתיבה היא תהליך, אבל אני חושש שבמקרים רבים בבלוג הזה, מה שבולט לעין הקורא איננו התהליך אלא ההצהרות ה-"גמורות", ולא זאת הכוונה.

ולמה דווקא עכשיו אני כותב את ההרהורים האלה? אתמול, רגע לפני ההקלקה על "פרסם", חשבתי לעצמי שאותם דברים שעמדתי לפרסם באמת היו, במקרה הזה, הרהורים בלבד. בראש שלי היה קשר ברור בין הפיסקה הראשונה שטענה שביסודו של דבר בית ספר הוא מסגרת, לבין הפיסקה האחרונה שהצביעה על מה בתי ספר צריכים לעשות כדי לעזור לתלמידים להתמודד עם ה-"רעש" סביבם. אבל אפילו אם לי זה היה ברור, הייתי רחוק מלהיות בטוח שהצלחתי להמחיש את הקשר הזה לאחרים. ובכל זאת, מתוך התחושה שהחובה הראשית שלי היא לעצמי, שעלי להשתמש במרחב הזה על מנת להבהיר את המחשבות שלי לעצמי, בחרתי לפרסם.

אולי באופן לא מפתיע, המחשבות האלו עלו סביב הנושא הספציפי של Publish, then Filter. תוך כדי הכנת המאמרון הקודם נזכרתי במאמרון של ויל ריצ'רדסון שהתייחס לנושא הזה. כאשר כתבתי על המאמרון הזה, עוד בחודש מרץ, ציינתי את התגובות של דין שרסקי ושל גרי סטייגר למאמרון של ריצ'רדסון. שניהם טענו שבעידן הבלוג, כאשר די בהקלקה על כפתור כדי לפרסם ברשת, אנחנו זקוקים לאמצעים שיעזרו לנו להבחין בין החשיבה בקול רם שמופיע שם, לבין עבודות שעברו עריכה ושאפשר להחשיב אותם ל-"גמורות". סטייגר הדגיש שקיימת סכנה בכך שכאשר האינטרנט מתמלא בכתיבת בוסר, תלמידים יחשבו שאין חשיבות בעריכה ובליטוש. כאשר אנחנו משבחים תלמידים על כך שעבודות שלהם מופיעות באינטרנט, למרות שאלה אינן איכותיות, נוצר מצב שבו באנו לברך, אך יצאנו מקללים.

אני משוכנע שזאת סכנה אמיתית, סכנה שדורשת מאיתנו לראות לא רק את הפן החיובי של הבלוג. כמו-כן, אני מודע לעובדה שאותם הרהורים שהעליתי אתמול הם חלק מתהליך של בירור עצמי, בירור שעדיין לא הבשיל. אבל אני גם משוכנע שאם יש קוראים לבלוג הזה, הקוראים האלה יודעים שיותר מאשר אני כותב כאן בשבילם, אני כותב כאן עבור עצמי. אני מקווה, כמובן, שההרהורים שעולים כאן מתקבלים כהזמנה לאחרים להמשיך את ההרהור – גם לעצמם וגם לאחרים. עם זאת, אני מניח שלא מזיק שאצהיר מדי פעם שמה שמתפרסם כאן הוא בראש ובראשונה חשיבה בקול רם – אפילו אם אני בטוח שאם יש כאן קוראים, הם יודעים את זה. האחריות ל-Publish, then Filter, חלה על כולנו.

תוויות: ,

יום ראשון, 19 באוקטובר 2008 

ללמוד לאהוב את הרעש?

למידה יכולה להתרחש בכל מקום ובכל עת – לא רק בבית הספר, וללא ספק יש חשיבות רבה ללמידה בלתי-פורמאלית. אבל מה שמבדיל בין למידה באופן כללי לבין למידה בבית הספר היא קיומה של סביבה מובנית שנותנת כיוון וקצב, וכמובן גם תוכן, ללמידה. במילים אחרות, בית הספר הוא מערכת של שיעורים שמחולקים לפרקי זמן קבועים, של מקצועות שנלמדים בסדר מסויים, ושל מקורות שקיבלו אישור לשימוש. הרכבם הספציפי של המאפיינים האלה משתנה מחברה לחברה, אבל בלי סביבה מובנית עם המרכיבים האלה, אין בית ספר. אין זה אומר שלמידה איננה יכולה להתרחש בלעדיהם, אלא רק שאותה למידה לא תהיה במסגרת בית ספרית.

ההרהורים האלה התעוררו אצלי בעקבות מאמרון בבלוג ReadWriteWeb שהתפרסם לפני יומיים – Is Online Noise Really Bad for You?. (ליתר דיוק, המאמרון התפרסם שוב עכשיו – עורכי הבלוג החליטו, בצעד קצת יוצא דופן, לפרסם אותו שוב, עם כמה עדכונים. הוא התפרסם לראשונה לפני מספר חודשים). המילים חינוך, או בית ספר, אינם מוזכרות במאמרון, אבל נדמה לי שיש לו השתמעויות חשובות לנושא החינוך בעידן האינטרנט.

המאמרון מציין את חשיבותם של כלים אינטרנטיים שבעזרתם ניתן לצמצם את היחס בין התוכן שאנחנו מבקשים למצוא באינטרנט לבין כמות ה-"רעש", המידע שאיננו קשור, או איננו חשוב, שמגיע אלינו. מוזכרים בו כמה כלים די מוכרים דוגמת RSS, או מעקב אחר האתרים שמסומנים בתג פופולארי בדלישס. אבל כפי ששם המאמרון רומז, השאלה המרכזית איננה כיצד לסנן, אלא האם הסינון באמת פועל לטובתנו. כפי שכתוב שם:
Filtering isn't everything it's cracked up to be, though, and you wouldn't want to live in a fully filtered world all the time.
כזכור, הסינון הוא מרכיב בלתי-נמנע, אפילו אינהרנטי, של בית הספר. במאמר שפרסמתי לפני תשע שנים הרהרתי אם הפתיחות, שהיא מרכיב מרכזי באינטרנט, עשויה לאיים על קיום מערכת החינוך כפי שאנחנו מכירים אותה (וכמובן שלא הייתי היחיד לשאול שאלה כזאת). נדמה לי שמאז למדתי שלא כל מה שמאיים על מערכת החינוך יגרום לה להעלם. האינטרנט לא יביא לביטול בית הספר, אבל בית הספר חייב להכשיר את תלמידיה לתפקד בעולם עם הרבה פחות מסננים מסורתיים מאשר בעבר. נכון להיום זה לא קורה.

המאמרון ב-ReadWriteWeb מדגיש את החיוב ב-"רעש". הוא טוען שככל שאנחנו נחשוף את עצמנו לקולות רבים, גדל הסיכוי שניתקל במשהו בלתי צפוי אך חשוב או מועיל לנו:
The less limited the boundaries of your scope of view are, the more likely you may be to find things you didn't even think to look for.
אין חדש בטענה הזאת, אם כי בשלב הנוכחי של עידן האינטרנט השמעתה די מרעננת. בזמן האחרון התרגלנו לשמוע טענות על כך שאנחנו מוצפים במידע, ושמענו מעט מאד התייחסות חיובית לחשיפה המרובה הזאת. סביר להניח שבחינוך נמשיך לסנן מידע לפני שהוא מגיע לידי התלמיד. היה עדיף לעזור לתלמיד ללמוד לסנן מידע בעצמו, או לעודד אותו לא להרגיש מאויים על ידי כמויות גדולות של מידע, אבל נכון להיום, אין זה קורה.

אם אחד התפקידים של המערכת החינוכית היא להכשיר את התלמיד לעולם בו הוא חי, אז היא חייבת לעזור לתלמיד להתרגל למצב של הצפת מידע. שני הוגים חשובים, בספרים החדשים שלהם, מזהים את הצפת המידע כמאפיין מרכזי של עידן האינטרנט, והם טוענים שזמינות המידע מחייבת שינוי בהתייחסות שלנו כלפיו. בספרו Everything is Miscellaneous דייוויד ויינברגר קובע שבעידן האינטרנט אחד מעקרונות ארגון המידע החשובים הוא Filter on the way out, not on the way in (עמ' 102), וקליי שיקרי, בספרו Here Comes Everybody מכנה את הרעיון הזה Publish, then Filter ומקדיש לו פרק שלם (עמ' 81). הם מסבירים שבעבר, כאשר אמצעי הפרסום היו יקרים, סינון האיכותי מהטפל היה דרך הגיוני לחסוך בהוצאות, ואילו היום, כאשר הפרסום דרך האינטרנט כמעט איננו עולה דבר, אין הצדקה במניעת הפרסום. וכמובן, כתוצאה, הסינון נעשה אחרי הפרסום, והוא בידי הקורא עצמו, ולא בידי המו"ל או העורך.

עבור מי שגדל במערכת חינוכית שמקפידה לסנן עבורו מידע, יש משהו מאיים ב-"רעש" שאופף אותו בעידן האינטרנט. אם במהלך לימודיו תמיד קובעים למה תלמיד ייחשף ומה לא, כאשר הוא פוגש "רעש" מחוץ לבית הספר, הוא מתקשה להתייחס אליו בחיוב. אבל היום אי-אפשר למנוע מפגש עם ה-"רעש", וכדי שבית הספר ימלא את תפקידו כראוי, הוא צריך לפעול על מספר מישורים. בית הספר צריך ללמד את השימוש בכלים שמאפשרים סינון מידע, הוא צריך להקנות את ההבנה שמלאכת הסינון נמצאת היום בידי הפרט שקולט מידע ולא בידי מי שמפיץ אותו, והוא צריך לפתח אצל התלמיד יחס חיובי כלפי ה-"רעש" שממנו תובנות חדשות והקשרים חדשים יכולים לצמוח.

תוויות: , ,

יום שבת, 18 באוקטובר 2008 

סוף סוף הוכחה שהאינטרנט טוב לבריאות?

כתבה מלפני מספר ימים באתר של חדשות CNN נושאת את הכותרת שבוודאי משמחת כל חסיד אינטרנט:
הכתבה מדווחת על מחקר שנערך ב-UCLA שבדק 24 מבוגרים, בין הגילאים 55 - 78. הנחקרים חולקו לשתי קבוצות – אלה שהיה להם נסיון בשימוש באינטרנט, ואלה שלא. תוצאות המחקר רומזות שהעיסוק בחיפוש באינטרנט מעודד פעילות מוחית:
Members of the technologically advanced group had more than twice the neural activation than their less experienced counterparts while searching online. Activity occurred in the region of the brain that controls decision-making and complex reasoning ....
כחובב אינטרנט מושבע, אני מניח שאני צריך לצהול בעקבות הממצאים האלה. הנה, כדי לשמור על צלילות הדעת בגילאים מתקדמים פשוט צריכים להתמיד בעריכת חיפושים באינטרנט. ובכל זאת, עם כל הרצון לשמוח, חייבים להודות שקשה להסיק מסקנות ממחקר שנערך על 24 נבדקים.

ג'ון גרול, בבלוג PsychCentral כותב שיש כאן דוגמה מצויינת של לגלות את המובן מאליו:
that when we get good at some activity, our brains will react differently compared to people who aren’t good at it
ג'ורג' סימנס מציין משהו דומה. הוא כותב שהמסקנה המתבקשת כאן איננה אלא שככל שאנחנו מרבים לעסוק בתחום מסויים, האיזורים שבמוח שקשורים לאותו עיסוק זוכים לפעילות מוגברת. סימנס רואה בהתלהבות מהמובן מאליו דוגמה של תקוות שנובעות מהרהורי לב בלבד:
Can't say I quite follow the leap to Google and online searching being good for our brains. I'm sure many educators (parents) wish it to be true: "Look, little Johnny is searching on Google. He's getting to be so smart".
נדמה לי שמשפט הפתיחה של המאמרון של גרול מתמצת באופן מאד קולע את התחושה המאכזבת כלפי המחקר הזה:
I can’t help but get a little annoyed when studies that purport to show something end up showing us basically nothing.
אולי צריכים להוסיף שיש בפרסום המחקר, ובכותרת הראוותנית ש-CNN העניקה לו, משהו שיוצר תחושה של נסיעה אחורה במכונת זמן. לפני עשור אולי עדיין התרגשנו לגלות שהשימוש באינטרנט יכול להיות טוב לבריאות. אבל היום פרסום ידיעה כזאת מעורר מבוכה מסויימת. האם אנחנו עדיין צריכים להוכיח שהאינטרנט הוא דבר חיובי?

תוויות: ,

יום חמישי, 16 באוקטובר 2008 

לשם שינוי ... לא מאשימים רק את האינטרנט

סיפור מוכר, אם כי הפעם עם זווית ייחודית, ואפילו מוזרה, מופיע בכתבה באתר האינטרנט של חדשות רשת החדשות האמריקאית ABC. הכתבה, שהופיעה לפני מספר ימים, מדווחת על נערה בת 15 במדינת אוהיו שנעצרה על ידי המשטרה מפני שהיא העבירה דרך האינטרנט צילומי עירום של עצמה לחברים שלה. בכתבה מציינים שיתכן שהיא תוגדר כעבריינית מין ותצטרך לעמוד למשפט.

בהסתמך על דעותיהם של פסיכולוגים, הכתבה מעלה סברה די הגיונית בנוגע למעשה של הנערה, ולמניעיה:
she was only after a sliver of notoriety, the product of a culture where pornography has gone mainstream and fame can be had in an instant by simply distributing a sexually explicit video with a cell phone or on the Internet.
אכן, נדמה לי שיש כאן התייחסות הגיונית למצב שבימינו איננו, למרבה הצער, במיוחד יוצא דופן. יש כאן מקרה של בת שמושפעת מהחברה הסובבת, ואיננה מודעת לכוח של האינטרנט. קשה להבין כיצד זה הופך אותה לעבריינית מין – אפילו אם העברת צילומי עירום של קטינים היא אכן פשע. אבל החוק הוא, כנראה, החוק – בכתבה אנחנו קוראים לא רק שהיא עלולה לעמוד לדין, ולקבל עונש כבד, אלא שהרשויות אפילו שוקלות להגיש תביעות נגד החברים שלה שקיבלו את הצילומים.

אין לי טענות כלפי הכתבה. אין בה, לשם שינוי, אמירות על כך שהאינטרנט משחית את הנוער. במקום זה, הקו הבסיסי שלה הוא שההתרבות הכללית שלתוכה בני הנוער גדלים מעודדת את החשיפה ואת הפרסום המהיר, ואיננה עוזרת להם להבין את ההשתמעויות של החשיפה הזאת. הכתבה מצטטת, למשל, את ג'ין קילבורן, סופרת ומרצה בענייני השפעת פרסומות על בני נוער, שאומרת:
Everybody feels that the most important thing is to get your 15 minutes of fame and to go to any lengths to achieve it. So sending pictures around like that is a way of getting a whole lot of attention and recognition even though it's going to be devastating and short-lived.
במקרה (או אולי לא במקרה) קראתי היום לא רק את הכתבה ב-ABC News אלא גם מאמרון חדש של טרי פרידמן. המאמרון של פרידמן, שנכתב בעקבות הרצאה של דנה בויד בה הוא נכח, בוחן את מידת הפרטיות בחייהם של בני נוער היום – פרטיות במצבים של פנים-אל-פנים, ופרטיות במצבים מקוונים. על פניו, אין קשר בין המאמרון של פרידמן לבין הכתבה ב-ABC News – הרי ספק אם אותה נערה באוהיו חיפשה פרטיות כאשר היא שיגרה את הצילומים שלה לידידיה. אבל פרידמן מבחין בנקודה חשובה מאד:
These days, children are highly scheduled and highly supervised. Being under constant surveillance, the only way they can get any semblance or privacy is by going online to chat to their friends, which is quite a paradox if you think about it.
יתכן שעבור הנערה מאוהיו הסביבה המקוונת הקנתה תחושה של פרטיות – יותר פרטיות מאשר יש לה כאשר היא איננה אונליין. אם כך היא הרגישה, היא כמובן טעתה בגדול, אבל אפשר בכל זאת להבין את התחושה. כמו-כן, יתכן שההתנהגות שלה היא עדות לכך שבני הנוער של היום פשוט אינם חושבים שבכלל קיים דבר כזה פרטיות.

פרידמן מציין שאנחנו, המבוגרים, מקדישים מאמצים רבים בלהזהיר את בני הנוער מפני סכנות ברשת, כולל, כמובן, החשיפה האישית. אבל הוא מדגיש שיש הבדל גדול בין לדעת כיצד להמנע מסכנות, לבין לדעת לנהל חיים מקוונים תקינים. הוא כותב:
There is, quite rightly, a lot of emphasis on telling young people how to behave online, and how to keep themselves safe. But I have not seen any guidance about how to have a normal relationship, and I haven't seen any guidance for adults either. For young people, the emphasis is always on how to keep safe; for adults, it's always on how to keep safe in a legal sense.
אינני יודע מה חשבה אותה נערה מאוהיו. לא חסרו לה דוגמאות של אנשים שבזכות הופעות חושפניות באינטרנט או בטלוויזיה נעשו מפורסמים לרגע, ואולי היא קיוותה שכך יקרה גם לה. עם זאת, ספק אם היא היתה מודעת לכוח של הרשת לנפח מעשה שטותי בין חברים לממדים של פרשה משפטית. פרידמן צודק שבני נוער זקוקים להכוונה, שהם (וגם מבוגרים) צריכים עזרה על מנת להבין כיצד לנהל את חייהם בסביבה המקוונת. זה בוודאי חשוב הרבה יותר מאשר לתפוס אותם בקלקלתם ובעקבות זה להגדיר אותם כעברייני מין.

תוויות: ,

יום שלישי, 14 באוקטובר 2008 

ועכשיו, תגדיל את הגופן עוד שתי נקודות

במוצאי החג ראובן ורבר העביר אלי קישור לכתבה ב-eSchool News מלפני בערך שבוע: On the way: Nation's first tech-literacy exam. הכתבה מדווחת שהוכרז על זכיין למכרז להכנת מבחן שיבדוק את האוריינות הטכנולוגית של תלמידי בתי הספר של ארה"ב. המבחן הראשון בתחום הזה אמור להערך בשנת 2012.

אני מודה, אינני יודע למה מתכוונים כאשר כותבים "אוריינות טכנולוגית". ומה שמופיע בכתבה איננו מבהיר את הנושא. אנחנו קוראים שפעילות הזכיין, שיקבל כמעט שני מיליון דולר:
will lead to ways to define and measure students' knowledge and skills in understanding important technological tools....
הכתבה מצטטת את דייוויד ויניק, יושב ראש המנהלים של הגוף שקובע את מדיניות ההערכה החינוכית הלאומית:
Technology is changing and moving very fast, so accurate evaluation of student achievement in this area is essential.
אין ספק שלפחות החלק הראשון של הציטוט הזה נכון – הטכנולוגיה אכן משתנה בקצב מסחרר. ולאור זה, אני מניח שגם נכון שחשוב להעריך באופן אמין את הישגי התלמידים בתחום הזה. אבל לפחות שתי בעיות גדולות מאד צצות מעיון בכתבה.

תחילה, כנראה שאינני היחיד שלא יודע מה זאת אוריינות טכנולוגית. אנחנו קוראים בכתבה שלפי חוק ה-NCLB, עד סוף כיתה ח', תלמידים אמורים להיות מסוגלים להפגין את האוריינות הזאת, אבל אין בה הגדרה ברורה או מוסכמת למונח. לא ברור אם הכוונה היא שתלמידים יידעו להדליק ולכבות מחשב, או להשתמש בתמלילן, או לצלם סרט עם טלפון סלולארי ולהעלות את הסרט ליו-טיוב. אם אני מבין נכון, הזכיין אמור לחקור את הנושא, לראיין מומחים רבים, ולבסוף להגדיר את המרכיבים של האוריינות הטכנולוגית. שני מיליון דולר איננו סכום עד כדי כך גדול, ובכל זאת, מוזר לי שסכום כזה יוקדש להגדרת מונח מעורפל על מנת שאפשר יהיה לבחון את הישגיהם של תלמידים בתחום הזה בעוד כארבע שנים.

אבל גם אם יש הצדקה להשקעה כזאת על מנת להכין את התשתית למבחן העתידי, העדרה של נקודה נוספת מעוררת תהייה. ממה שמופיע בכתבה, המבחן העתידי ב-"אוריינות טכנולוגית" תלוש מהצרכים הלימודיים או המידעיים של התלמידים. מתקבל הרושם שהמערכת החינוכית בארה"ב חושבת שיש טעם להקנות מיומנויות טכנולוגיות ללא קשר לשאלות של מתי רצוי או כדאי להעזר בהן. אין התייחסות ליכולת של הטכנולוגיה לסייע ללמידה, או לצורך לזהות מתי מתאים או נחוץ לבחור בכלי זה או אחר, אם בכלל. במקום זה, יש רצון לבחון היבט מצומצם של הידע של התלמיד – במקרה הזה, הידע הטכנולוגי שלו. אני מניח שהתוצאות של מבחן כזה אכן יצביעו על רמת הידע של התלמיד, אבל ספק אם נוכל ללמוד מהן משהו משמעותי לגבי היכולת של התלמיד לתפקד כלומד, או כאזרח, בסביבה טכנולוגית.

תוויות: , ,

יום שבת, 11 באוקטובר 2008 

ההעתקות מסרבות לרדת מהכותרות

לי לבלאנק, אחד מצוות הכותבים לבלוג Tame the Web שעוסק בנושאים הקשורים לספריות וטכנולוגיה, מפרסם היום מאמרון קצר בו הוא מקשר לשני מקורות שעוסקים בהעתקות, או ברמאות במבחנים. לבלאנק מציג סרט וידיאו מיו-טיוב שמתיימר להראות לסטודנטים דרך מוצלחת להסתיר תשובות לשאלות למבחן בתוך עט. לבלאנק מציין שהסרט מכה גלים באקדמיה, ומעורר מחדש את הדיון סביב העתקות. הקביעה הזאת טיפה מזורה בעיני, בהתחשב בעבודה שהסרט מופיע ביו-טיוב כבר שנה. אינני יודע למה הוא זוכה להתעניינות מחודשת דווקא עכשיו. השיטה עצמה איננה במיוחד מעניינת, ולמען האמת, ספק אם היא יעילה – אני מתקשה לתאר לעצמי איזה מידע אפשר לרשום על פתק קטנטן שיוכל לסייע למישהו במתן תשובה לשאלה במבחן כלשהו. אולי יותר מאשר התוכן, מה שעושה את הסרט למעניין היא הגישה של הנערה שמסבירה את השיטה. היא אומרת, למשל:
I know it’s not a good thing to cheat. It’s like academic dishonesty, blah, blah, blah. But, you know, everyone, I think everyone, has at least done it once.
אולי שוויון הנפש כלפי הרמאות הוא זה שגורם להתרגשות. כזכור, הסרט הזה כבר מסתובב זמן רב ברשת. אבל אין זה המצב עם המקור השני שלבלאנק מביא - כתבה ב-U.S. News and World Report בנושא הרמאות במבחנים. אבל גם הכתבה הזאת איננה מחדשת הרבה. היא סוקרת כלים כמו TurnItIn, ואמצעים אלקטרוניים שמסוגלים לעקוב אחר סטודנטים שנבחנים מהבית דרך המחשב. אלה הוזכרו כאן כבר בעבר.

אבל לקראת סיומה, הכתבה מביאה שתי דוגמאות של מרצים שהשיטות שלהם למיגור ההעתקה די "מקוריות", ומעניינות (ולשבחו של לבלאנק ייאמר שהוא מבליט אחד מאלה במאמרון שלו).

הכתבה מביאה את הדוגמה של ברברה כריסטי, מרצה להנדסה רפואית באוניברסיטה פורדו. כריסטי מודעת לנטייה של סטודנטים להעתיק מקורות זמינים. זאת הסיבה שהיא יוצרת דפי ווב שעוסקים בנושאים של העבודות והמבחנים שהיא נותנת. אבל המידע שהיא מביאה בדפים האלה מיושן ומטעה. מפני שהדפים האלה מותאמים ספציפית לנושאים של הקורס, הם בין הראשונים שעולים בחיפוש בגוגל. לכריסטי קל מאד לזהות את העבודות המוגשות לה שמעתיקות מהמקורות שהיא עצמה העלתה לרשת. אבל אולי הנקודה החשובה ביותר ב-"שיטה" שלה היא ההמשך – כריסטי איננה מענישה את המעתיקים, אלא מנצלת את העדות הברורה הזאת להעתקה על מנת לעזור לסטודנטים שלה להבין טוב יותר את הצורך בבדיקת המהימנות של המידע שהם מוצאים ברשת.

למרצה אחר, קלייטון לואיס, שמלמד מדעי מחשב באוניברסיטה של קולוראדו, יש שיטה מאד פשוטה שעוזרת לו להלחם בהעתקות. הוא פשוט מאפשר לסטודנטים שלו לשתף פעולה במטלות. מתוך הכתבה:
It's silly to consider that "cheating," he believes. "We're gradually waking up to the fact that in real life, it is all about working together," he says.
בנוסף, המטלות של לואיס די פשוטות. הוא מבקש מהסטודנטים שלו לחשוב על משהו שהם רוצים לעשות באמצעות המחשב, ולהראות לו כיצד אפשר לעשות את זה. הוא מציין שאין זה ממגר לחלוטין את ההעתקה, אבל זה כן מצמצם אותה. כפי שהוא מציין:
What's the point of cheating on something you want to do?
ואני כמובן יודע שמה שאני כותב כאן חושף תמימות מופלגת אצלי, אבל אני משוכנע שהסיכוי של הגישה הזאת למצמצם את בעיית ההעתקות גדול בהרבה מזה של השיטות הטכנולוגיות המורכבות והיקרות שנעשות כל כך פופולאריות היום.

תוויות:

יום חמישי, 9 באוקטובר 2008 

בשביל מי כל הדיון הזה?

לפני כשנה, בלוג חדש בשם Students 2.0 הופיע בבלוגוספירה החינוכית. עד אז, הבלוגוספירה החינוכית היתה מאוכלסת באופן בלעדי בבלוגים של מורים, או מבוגרים אחרים. זה היה נכון באופן כללי, וגם באותו חלק שבו דנו על השימוש בכלי Web 2.0 בתהליך הלמידה. אבל Students 2.0 היה שונה. בעלי הבלוג היו קבוצה של שמונה תלמידי תיכון שהצהירו שהם מתכוונים לדון גם הם בשאלות הקשורות ל-Web 2.0 בחינוך. הצטרפותם של תלמידים לתוך הזירה מסבירה את ההתרגשות הרבה של המבוגרים כלפי הבלוג החדש. התחושה היתה של "הנה, התלמידים מצטרפים לדיון שלנו!". כפי שכתבתי אז, ביומיים הראשונים שבהם הופיע הבלוג מעל 400 אנשים סימנו את הבלוג החדש בחשבונות הדלישס שלהם – הציפייה היתה גדולה.

במשך השנה האחרונה מספר מאמרונים מעניינים התפרסמו ב-Students 2.0, אבל הציפייה היתה גדולה בהרבה מהמציאות. רוב המשתתפים כתבו לבלוג מספר מצומצם של פעמים, ובמשך כארבעה חודשים הוא כמעט רדום לחלוטין. כאילו להסביר את השתיקה הממושכת הזאת, אחת המשתתפות, Lindsea, פרסמה השבוע מאמרון בשם: Where have all the students 2.0 gone?. במאמרון הזה היא שואלת:
Students come into the edublogosphere and then they leave it just as quickly.

So do students belong in the teacher eat teacher world of the edublogosphere? Can you really trust us to care for long enough?
אינני משוכנע שמדובר בבעיה של אימון, או באיכפתיות. אבל בכל זאת יש משהו בדבריה של Lindsea שכן מסביר את הדעיכה של הבלוג. מורים נדרשים להקדיש חלק גדול ממרצם לעבודה המקצועית שלהם, אבל אפילו אם בית הספר תופס חלק גדול מהיום של בני הנוער, אין זה אומר שבית הספר באמת מעסיק אותם. קליי בורל, שפעל מאחורי הקלעים כדי לדרבן את הקמת Students 2.0 קיווה שיימצאו תלמידים שירצו לעסוק בשאלות הנוגעות לדרכים ולאמצעים שבהם מנסים ללמד אתם. הרי, אם בני נוער משועממים בבית הספר, אבל כן מתלהבים מכלי אינטרנט, הגיוני לחשוב שהם ירצו לדון על כיצד אפשר להביא את הכלים האלה לתוך בית הספר, וכך ליצור עניין. אבל אחרי שנה הרושם הכללי הוא שמספר התלמידים שבאמת רוצים לכתוב על הנושא הזה די מצומצם.

דברי Lindsea בסיום המאמרון שלה רומזים על כך שהיא עדיין איננה מספידה את Students 2.0, אלא מנסה להחיות אותו שוב. היא שולחת הזמנה/בקשה לתלמידים שירצו להשתתף בבלוג, להצטרף לדיון. אין לי, כמובן, התנגדות שהבלוג יחיה. אני אפילו מעוניין מאד ללמוד מתלמידים מה הם חושבים שאפשר לעשות להפוך את חוויית בית הספר לחוויה מעניינת יותר. אבל אני חושש שכבר מתחילת הדרך Students 2.0 לא ניסה לענות על צרכים של תלמידים, אלא של צרכים, ועל תקוות, של מורים.

במידה מסויימת, צריכים לרחם על התלמידים שכתבו ל-Students 2.0. הקהל שלהם היה כל כך להוט לשמוע את קולם, שכמעט לפני שהם אמרו דבר הם כבר התקבלו כגיבורי תרבות. מדובר בתלמידים חכמים ומוכשרים, ולא פעם הם כתבו דברים מאד מעניינים. איננו חושב שהם סילפו את דעתם כאשר הם כתבו, אבל הרגשתי שהם יודעים מה הקהל שלהם רוצה לשמוע. לו הם היו כותבים לעמיתים שלהם, אני משוכנע שהם יכלו להיות חופשיים יותר, וגם מעניינים יותר.

חשוב לזכור שהתלמידים מ-Students 2.0 אינם היחידים שמשתמשים בכלי Web 2.0. עבור תלמידים רבים הכלים האלה הם חלק אינטגראלי מחייהם. אין זה אומר השימוש בכלי Web 2.0 לצרכים חברתיים דומה לשימוש בהם בתהליכי למידה (ואצל בני נוער מרבית השימוש הוא לצרכי תקשורת). אבל סביר להניח שחוגים לא מעטים של בני נוער דנים, בינם לבין עצמם, על השימוש בכלים האלה בבית הספר. התוכן של הדיונים האלה בוודאי מעניין מאד. אינני יודע כיצד מגיעים לדיונים כאלה (הרי להבדיל מ-Students 2.0 אני בכלל לא מוזמן), אבל אני נוטה לחשוב שמה שאפשר ללמוד מהנאמר בהם עשוי להיות משמעותי יותר מאשר הדברים שנאמרו בבלוג שקם, במידה לא קטנה, על מנת לתת הרגשה טובה למבוגרים.

תוויות: ,

יום שלישי, 7 באוקטובר 2008 

כבר לא הולכים עיוור אחרי ההקלדה העיוורת

בשבוע האחרון קורא ה-RSS שלי לא פעל כראוי. משום מה, מספר בלוגים לא התעדכנו בו, ולא ידעתי אם השתיקה הממושכת של מספר בלוגרים נבעה מזה שהם יצאו לסוף שבוע ארוך (דבר לגיטימי בפני עצמו) או מהתעייפות החומר (גם לגיטימי) או מבעיה טכנית. כאשר השתיקה נמשכה מעבר לזמן סביר (יש בלוגרים שבאופן עקבי כותבים כל יומיים, ולכן אחרי זמן די קצר מתחילים לחשוש) הקלקתי על הבלוגים עצמם, וגיליתי שאכן יש בעיה טכנית, ושמספר די מכובד של מאמרונים חיכה לקריאה.

כל הסיפור הזה בא על מנת להסביר למה רק היום הגעתי למאמרון בבלוג של טים שטאמר מה-28 לספטמבר – 21st Century Keyboarding Skills. הנושא הוא, הרי, די אהוב עלי, ולו קראתי את המאמרון לפני שבוע, בוודאי הייתי כותב עליו כבר אז.

למדתי הקלדה עיוורת עוד בכיתה ח', ומאז האצבעות שלי מרגישים בבית על המקלדת. כאשר עליתי ארצה, עם מזוודה ביד אחת, ומכונת כתיבה קטנה ביד שנייה, אחת השאלות הראשונות ששאלתי היתה היכן אפשר להשיג מכונת כתיבה בעברית. (לפני יותר מ-25 שנה ירשתי IBM Selectric דו-כיווני ממישהו, ואני מודה שביני לבין המכונה ההיא התפתח קשר הדוק ועמוק.) עד לפני מספר שנים הייתי משוכנע לחלוטין שההקלדה העיוורת היא מיומנות שחייבת להילמד בבית הספר. אבל באופן אולי פרדוקסאלי, הנגישות של התמלילן, והזמינות של מכשירים רבים אחרים שמאפשרים הכנת טקסטים דיגיטאליים, הובילו לספקות אצלי בנוגע לנחיצות ההקלדה העיוורת. נדמה לי שמשהו דומה קרה לסטאמר.
צילום: אוליבר קורמיס - CC, מתוך:
http://en.wikipedia.org/wiki/IBM_Selectric_typewriter
המאמרון של סטאמר צמח מארבעה ימים של ישיבות של צוות ההדרכה בבתי הספר היסודיים במחוז בו הוא עובד. שאלה אחת שעלתה לדיון בישיבות האלו היתה מתי מתאים להתחיל ללמד כישורי הקלדה. סטאמר מציין שמפני שהוא הרגיש שהוא היה בדעת מיעוט, ושדעתו לא זכתה להתייחסות הראויה, הוא החליט לכתוב על הנושא בבלוג שלו. הוא בוודאי מלגלג לעצמו כאשר הוא מסביר את ההחלטה להעלות את מחשבותיו לבלוג שלו:
I added my opinions to the mix, of course, but I’m pretty sure I was in the minority. Which is why I’m throwing out my thoughts here where everyone else can ignore them. :-)
לדעתו של סטאמר, שיעורי הקלדה הם שרידים של תקופה שכבר שייכת להיסטוריה, תקופה שבה תיקון שגיאות הקלדה היה כרוך בזמן ובמאמצים, ותמיד לכלך את הדף. בתנאים ההם היה חשוב ללמוד להקליד במינימום של שגיאות. אבל היום, זמינות התמלילן יוצרת מצב שבו קל מאד לתקן שגיאות (לפעמים התמלילן אפילו עושה זאת בעצמו). בנוסף, עד שמה שאנחנו כותבים איננו גמור, נקי ומסודר, אין צורך לשלוח אותו למדפסת. לאור זה, נראה לו שההקלדה העיוורת עיבדה חלק משמעותי מחשיבותה. סטאמר מוסיף שבעניין מהירות ההקלדה, בני הנוער של היום מיומנים מאד בהכנסת מסרונים לטלפונים במהירות בזק, ולכן הוא איננו חושש שהם אינם יכולים להקליד במהירות בעת הצורך.

אחד המגיבים למאמרון הזה מציין שאנחנו חיים בתקופה שבה אמצעיי הקלט למחשב מתפתחים ומשתנים כמעט מדי יום. כבר היום, למשל, קיימים יישומים מאד מוצלחים לזיהוי קול והפיכת הדיבור לטקסט מתומלל (באנגלית לפחות) כך שאין כבר סיבה להקליד, אלא פשוט לדבר לתוך התמלילן. אני חייב להודות שמדובר בטענה די משכנעת, אם כי אני יכול לתאר לעצמי תנאים מסויימים, הרצאה באוניברסיטה למשל, שבהם סטודנט לא יוכל לרשום לעצמו הערות על דברי המרצה באמצעות יישום מבוסס דיבור. יכול להיות ששיקול כזה הוא שמביא את טום הופמן, שגם הוא מגיב למאמרון של סטאמר, לכתוב שההקלדה העיוורת היא עדיין אחת ממיומנויות האוריינות החשובות. הופמן כותב שלא יתכן שתלמידים יסיימו בית ספר תיכון בלי שהם למדו הקלדה עיוורת.

אני מודה שאני חש אמביוולנטיות רבה כלפי הנושא. אני בוודאי מסכים שבעידן התמלילן הצורך בהקלדה ללא שגיאות הולך ופוחת. אבל אינני משוכנע שערכה האמיתי של ההקלדה העיוורת נמצא בצמצום שגיאות.

מחשבות רבות מתרוצצות בתוך הראש שלנו בלי הפסקה. מעטים מאיתנו מסוגלים לבטא את המחשבות האלו בצורה צלולה ומגובשת מבלי שנעביר אותן לנייר או לפורמט דיגיטאלי. הנייר והצג מסייעים מאד בעריכה ובפיתוח הרעיונות שלנו, והיכולת להחצין אותם במהירות, לפני שהם חולפים או מתמזגים עם אחרים, נחוצה לנו מאד. אפשר לקוות שאמצעים לזיהוי קול עוד יסייעו בתהליך הזה (אלקטרודות על המוח, במיוחד בשעת מקלחת, גם לא יכולות להזיק), אבל נדמה לי שיש עוצמה מיוחדת בכתיבה, עוצמה שלא נמצאת בהבעת רעיונות בקול רם. אין זה אומר שהמקלדת כפי שאנחנו מכירים אותה היום היא המילה האחרונה בהפיכת מחשבות לטקסט מתומלל, אבל נכון להיום, נדמה לי שהיא האמצעי הטוב ביותר שיש לנו. וזאת סיבה מספקת כדי שנמשיך ללמד הקלדה עיוורת.

תוויות: ,

יום שני, 6 באוקטובר 2008 

לא קריאה של מילים על נייר בלבד

לקראת סוף חודש יולי הניו יורק טיימס פרסם כתבה בנושא "The Future of Reading". הכתבה סקרה את הויכוח בין אלה שטוענים שאין תחליף לקריאת ספרים, לבין אלה שטוענים שקריאת טקסטים באינטרנט היא מיומנות ייחודית, ולא בהכרח נחותה, שחשוב לטפח, ושאין טעם לערוך השוואה בין שני סוגי הקריאה האלה. הכתבה היתה מעניינת, אם כי סביר להניח שעבור רוב מי שמעורב בנושאים הקשורים לתקשוב בחינוך, לא היה בה שום חידוש. הטיימס ציין שהכתבה הזאת (Online, R U Really Reading?) היתה הראשונה בסדרה. אבל יותר מחודשיים עברו ללא כתבת המשך – עד היום.

הכתבה החדשה נושאת את הכותרת Using Video Games as Bait to Hook Readers והיא מתמקדת במשחקי מחשב, ועל כיצד אפשר להעזר בהם כדי לעודד קריאה של ספרים. הכתבה מספרת, לדוגמה, על ספר מדע בדיוני לבני נוער שיצא לאור יחד עם משחק מחשב, ומציינת שכאשר שני אלה הופיעו יחד, המחבר:
very calculatedly gave gamers who might not otherwise pick up a book a clear incentive to read: one way that players advance is by answering questions with information from the novel.
כהסבר לתכסיס השיווקי הזה, מחבר אותו ספר הסביר שעבור בני נוער, החיבור בין הספר למשחק:
brings the book into their world, as opposed to going the other way around.
אין לי שום דבר נגד חיבור כזה בין ספר ומחשק. סביר להניח, אפילו, שסוג חדש של אמנות עשוי לצמוח מזה, משהו שאיננו בדיוק ספרות ולא משחק, אלא מיזוג ייחודי שעדיין איננו מוכר לנו. (ואולי חשוב שאצהיר כאן שאני אוהב ספרים, ואינני רוצה שהם ייעלמו – המדפים והקופסאות בבית שלנו, המלאים בספרים, הם תרומתי הצנועה להשרדותם. אמנם אינני מקדיש מספיק זמן לקריאת ספרות [אני הרי מבזבז את זמני בכתיבת המאמרונים האלה, כך שהזמן שעומד לרשותי להתיישב בכורסה ולקרוא להנאתי מאד מצומצם] אבל אני בוודאי רוצה שילדי ירכשו את ההרגל החשוב הזה.)

אבל הווידוי הארוך והלא-בדיוק-קשור-לנושא הזה אינו אלא הקדמה לאמירה בנוגע לאותו חיבור שיווקי בין הספר למשחק המחשב. חשתי צורך באותו וידוי כדי להבהיר שאינני טוען שפג תוקף הספר, או שהספר והמשחק שווים בעיני. אבל עם זאת, אני חושש שהחיבור הזה אינו אלא תכסיס מיותר שמפספס את הנקודה החשובה שגם הניווט בתוך משחק מחשב הוא סוג של אוריינות – אוריינות שצריכים לרכוש/לטפח.

יש ילדים שרוכשים את מיומנות הקריאה לפני שהם מגיעים לבית הספר. אבל אנחנו דואגים להקנות את המיומנות החשובה הזאת בבית הספר לכל אלה שלא רכשו אותה (אם כי, לא תמיד בהצלחה). נכון להיום, ילדים רוכשים את מיומנות ההמצאות בתוך משחק מחשב מורכב מחוץ לבית הספר, אבל נדמה לי שגם לה יש מקום בבתי הספר. ולא רק משחקי מחשב. פעם ראינו את הצפייה בטלוויזיה כפעולה נחותה שלא דרשה יותר מאשר ישיבה פסיבית מול המסך, אבל היום רבים כבר רואים ביכולת לעקוב אחר סדרה טלוויזיונית מורכבת מיומנות שחשוב לטפח, וגם לה יש מקום בבית הספר. לא יהיה זה נכון לבוז לסדרות האלו כתת-תרבות. רבים מספריו של דיקנס התפרסמו פרק אחר פרק כסיפור בהמשכים בעיתון, בדומה לסדרות הטלוויזיוניות של היום. היה זה אמצעי ההפצה התרבותית המפותחת ביותר של אותה תקופה, ובוודאי קוראיו של דיקנס באותה תקופה לא התהדרו בכך שהם קוראים ספרות – הם פשוט נהנו לקרוא סיפור טוב.

הכתבה בטיימס מצטטת את ג'ק מרטין, סגן המנהל של תכניות לבני נוער בספריה הציבורית של ניו יורק. מרטין אולי איננו מחדש הרבה, אבל נדמה לי שדבריו מרחיבים את הנושא, ומצביעים על כך שלא מדובר רק במציאת אמצעי שימשוך בני נוער לספרים:
I think we have to ask ourselves, ‘What exactly is reading? … Reading is no longer just in the traditional sense of reading words in English or another language on a paper.
ג'יימס ג'י חוקר אוריינויות חדשות, אוריינויות שהן יותר מאשר רק קריאה של מילים על נייר. ג'י מוכר מאד כבלשן, אבל היום הוא מקדיש את רוב זמנו לחקר משחקי מחשב. דבריו בכתבה מעניקים מעמד של כבוד למשחקי מחשב:
Games are teaching critical thinking skills and a sense of yourself as an agent having to make choices and live with those choices… You can’t screw up a Dostoevsky book, but you can screw up a game.
שוב, אין הכוונה כאן לטעון שזמנו של הספר כבר עבר, שהוא כבר טכנולוגיה מיושנת. ולמען האמת, הכתבה בטיימס בוחנת את הנושא מזוויות רבות – הוכחה לכך שמדובר בנושא מורכב ואפילו סבוך. יכול להיות שאותה נקודה בכתבה שהפריעה לי היתה בעצם רק נקודה צדדית בה (אפילו אם אותה נקודה העניקה לכתבה את שמה). חשוב שנעודד את הקריאה, והשימוש במשחקי מחשב לשם זה בוודאי איננו פסול. אבל אם נראה במשחקים האלה אמצעי בלבד, ולא נכיר בהם כסוגה בפני עצמם, סוגה שיש להכיר ואפילו ללמוד, לא נצליח להרחיב את גבולות האוריינות כפי שראוי שיורחבו.

תוויות: ,

יום ראשון, 5 באוקטובר 2008 

למען הסר ספק? עדיין לא

פעם אחר פעם אנחנו שומעים את הטענה שאין ממצאים מחקריים שמוכיחים שיש ערך חינוכי/לימודי למחשב (או לאינטרנט, או לכלי Web 2.0, או ...). ובדרך כלל מתלווה לטענה הזאת האמירה שמשאבים רבים מדי מתבזבזים על טכנולוגיה שבכלל לא הוכיחה את עצמה. כמובן שלא הייתי מתנגד לממצאים כאלה, אבל ספק אם קביעה כזאת, לטובת הטכנולוגיה או לרעתה, יכולה להתבסס על מחקר. כדי לקבוע לגבי הכדאיות החינוכית של הטכנולוגיה, יש צורך לקבוע אמות מידה להישגים לימודיים: האם מדובר בשיפור בציונים, בתוצאות גבוהות יותר במבחנים בין-לאומיים, בשביעות רצון של מורים והורים, בתחושה של מרצים באוניברסיטאות שסטודנטים חדשים מוכנים יותר (או פחות) לאתגרים אקדמיים, ועוד. כאשר אין הסכמה בנוגע לאמות המידה, לא יכולה להיות הסכמה בנוגע למידת הכדאיות של הכלי.

ואולי הדברים האלה אינם אלא התחמקות מצידי. הרי כאשר מציגים לפני ממצאים שמראים שאין לכלי Web 2.0 השפעה על ציונים, אני כמובן משיב שציונים אינם המדד שלי, או שעלינו לחכות מספר שנים עד שנראה אם הכלים האלה באמת השפיעו על התלמידים בחייהם כבוגרים. אבל בסתר ליבי אני כמובן מקווה שסוף סוף מחקר יוכיח שהתקשוב באמת עוזר – ולא משנה לפי איזו אמת המידה.

אתמול, בבלוג של איאן מקינטוש, היה נדמה שאכן יש ממצאים. מקינטוש מדווח על דוח של Becta, הגוף האחראי לתקשוב בתי הספר באנגליה, שהתפרסם זה עתה. בראש המאמרון שלו מקינטוש לכאורה מסכם את הממצאים:
New research from Scotland and the UK Government shows that Web 2.0 and gaming can and do make a difference to educational attainment and student experience.
אבל לצערי, המחקר הסקוטי שאליו מקינטוש מקשר איננו המחקר של Becta אלא מחקר מאד מצומצם, והקישור לדוח של Becta איננו בדיוק למחקר, אלא לדוח מקיף על האפשרויות הלימודיות של Web 2.0 בחינוך.

ללא ספק, Becta ערכו מחקר. בדף פרסום שמסכם את הדוח הנוכחי מתנוססת הכותרת "Becta report shows benefits of Web 2.0 in the classroom". באותו דף אנחנו קוראים ש-2600 תלמידים השתתפו במחקר/סקר שנערך בין אוגוסט 2007 למאי 2008. אבל בהמשך, הממצאים שמופיעים אינם קשורים להישגים בלימודים, אלא למידת השימוש בכלים שונים. הדוח שהתפרסם עכשיו הוא מעניין מאד, אבל אין בו ממצאים מחקריים בכלל. במקום זה יש 72 עמודים (14 מהם מראי מקומות ורשימה ביבליוגרפית) שבוחנים את הפוטנציאל של כלי Web 2.0 בחינוך לאור תיאוריות חינוכיות שונות. דווקא המאמרון של מקינטוש התפרסם ממש באותו היום בו סיימתי לקרוא את הדוח (אפשר להוריד אותו כ-PDF) שהגיע אלי לפני כמעט שבועיים דרך משה חסיד (תודה). אני מודה שהתקשיתי למצוא את הקשר בין הדוח שקראתי, לבין ההתרגשות נוסח "הנה, יש לנו ממצאים!" של מקינטוש שמופיעה תחת הכותרת "UK Government Research: Web 2.0 does improve learning".

כזכור, הדוח בוחן תיאוריות למידה שונות – ובגישה שוויונית למדי מוצא שכלי Web 2.0 יכולים לשרת כל אחת מהן. זה בוודאי נכון, וחשוב לציין זאת. כמו-כן, (וכמו שנהוג בדוחות רבים) הדוח מדגיש שהכלים האלה צריכים לשרת את הפדגוגיה. אפשר אולי לנחש שכותבי הדוח נוטים לגישות חינוכיות שדוגלות בהבנייה חברתית של ידע. הם כותבים:
The appeal of Web 2.0 should not surprise us. These activities fit easily with modern views on the deeply social nature of human mentality.
אך עם זאת, מורגש שכותבי הדוח משתדלים לא להביע העדפה ברורה בגישה חינוכית זו או אחרת. הם מזהים 11 "מתחים" שכלי Web 2.0 מבליטים בסביבה החינוכית, ביניהם המתח בין הוראה מול למידה, המתח בין למידה אישית מול למידה שיתופית, המתח בין אוריינות מבוססת דפוס מול אוריינות דיגיטאלית, ועוד. ציון ה-"מתחים" האלה מזכיר את המאמר של גראניי קונול שהזכרתי כאן לפני חודש. בדומה ל-"מתחים", קונול התייחסה לסתירות בין ההנחות הסמויות שבשימוש כלי Web 2.0 בחינוך לבין גישות חינוכיות מסורתיות.

הדוח מאד מעניין, אבל למרות גישה חיובית לטכנולוגיות חדשות, הוא מעורר תחושה של סתמיות. הפרק שבוחן את מידת ההתאמה של כלי Web 2.0 לתיאוריות חינוכיות שונות, למשל, מסתיים במשפט:
In sum, both recent policy and theoretical perspectives on learning are therefore sympathetic to this new online environment for stimulating educational practice.
קשה לא להרגיש שזאת מסוג האמירות שרק ועדה רשמית, שנזהר מלנקות עמדה, יכולה לכתוב.

העובדה שלא מצאתי את ממצאי המחקר איננו אומר שהם אינם קיימים. הדוח הנוכחי הוא רק חלק אחד מתוך כמה, ואולי הממצאים שכל כך משמחים את מקינטוש מופיעים באחד מאלה. אבל עבורי, אם אני באמת מצפה להוכחה מחקרית שכלי Web 2.0 מסייעים ללמידה, נדמה לי שאני עדיין צריך לחכות.

תוויות: ,

יום שישי, 3 באוקטובר 2008 

זה לא בגלל הטכנולוגיה

אין לי ספק שאפשר למצוא פרויקטים לימודיים מוצלחים בבתי ספר רבים, אבל על פי רוב אינני מחפש את אלה, אלא מחכה עד שדיווחים עליהם יגיעו אלי – בדרך כלל דרך בלוגים בקורא ה-RSS שלי. ומפני שהבלוג של קרל פיש מגיע לקורא ה-RSS, קורה שלא פעם הפרויקטים המוצלחים שעליהם אני מדווח באים מבית הספר התיכון במדינת קולוראדו בו הוא עובד כרכז התקשוב. וכך גם הפעם.

לפני בערך שבועיים פיש דיווח על פרויקט של אן סמית, מורה בבית הספר שמלמדת כישורי שפה (במקרה הזה, כנראה, בכיתה ט'). סמית כותבת שבמסגרת לימודיה לתואר שני הוטל עליה להלחין קטע מוסיקאלי. היא פנתה למרצה שלה, גרי סטייגר (שגם הוא מופיע כאן לא פעם) ושאלה אם היא יכולה לערב את הכיתה שלה במשימה, ואם הכיתה יכולה להלחין קטע מוסיקאלי שיבטא את Macbeth של שייקספיר שנלמד בכיתה באותו הזמן. במאמרון בבלוג Learning and Laptops (בלוג משותף למספר מורים בבית הספר) סמית מדווחת על הפרויקט שהתפתח בעקבות העידוד של סטייגר.

היצירה המוסיקאלית שהיא התוצאה של פעילות הכיתה מעניינת, אם כי, בואזני, לא מרשימה במיוחד. אבל התהליך שסמית מתארת, והתגובות הרבות של התלמידים למאמרון שלה, מרתקים. שני אלה, המאמרון והתגובות, מעידים על תהליך למידה מאד משמעותי. התגובות אינן מתייחסות למשימה ולתהליך ביצועה בלבד. יש בהן רפלקציות של התלמידים על התהליך, ומתפתח בהן דיון על מהות ההוראה והלמידה. ניכר בדברי התלמידים שהם מאד מעריכים את המורה שלהם, אבל הם גם אינם חוששים להשמיע דעות שונות משלה.

מורגש גם שהנסיון לתת ביטוי מוסיקאלי לדמויות שבמחזה היווה עבור התלמידים הזדמנות לחקור את הטקסט, והם מדווחים שהנסיון הזה חידד את ההבנה שלהם כלפי הטקסט. לכן, אפילו אם התוצאה המוסיקאלית איננה משכנעת (וזה כמובן עניין של טעם), ברור שהתלמידים לא סתם חיברו מנגינה כדי לצאת ידי חובה. הם צללו לתוך הדמויות ולתוך העלילה ובחרו בקפידה צלילים שבעיניהם באמת ביטאו אותן. סמית, שמודה שההבנה המוסיקאלית שלה מאד מוגבלת, כותבת:
When talking with them about the song, they asked my opinion about a particular part. I said it needs to sound like murder. Tristan responded that murder is an A and C sharp. And then another student, John, responding that we need to put in the key of death which is apparently E flat? As my department members were listening into our conversation they were enthralled with what these kids were doing. They were connecting Lady Macbeth’s descent into evil with music.
רצוי להוסיף שלמורה היה ברור שלא לכל התלמידים היו כישורים מוסיקאליים. לכן, היא חיפשה, ומצאה, תפקידים - כמו לבחור קטעי טקסט מתאימים, או למצוא ביטויים גראפיים של הטקסט - שיאפשרו לכל הכיתה לתרום. בתגובות הרבות בבלוג (יש כמעט 200, ואני מודה שלא קראתי את כולן) מספר תלמידים מתייחסים לחלוקת העבודה הזאת. יש תלמידים שציינו שחלוקת תפקידים כזאת נתנה ביטוי לכל תלמיד, ואילו אחרים ציינו שהיה עדיף לו הם התחלקו לקבוצות קטנות, ובמקום להלחין יצירה אחת, כל קבוצה היתה מלחינה קטע בנפרד.

והיה, אולי כצפוי, דיון על מהות הלמידה. סמית, בתגובה לשאלה של סטייגר, כותבת על התפקיד שלה בתהליך:
The way I see my role as a teacher is all about making those connections for my students and they in turn create further connections for me. Looking at the example of creating this music, I wasn't a music composer, but I could put the right people in the right place to help me learn as well as the other members of the class.
מספר תלמידים כותבים על הלמידה של עצמם. סטפאני, למשל, כותבת דברים שבדרך כלל קשה לקבל מתלמידים אפילו לפי הזמנה:
I don't think that a teacher can teach us anything. I think that when we were working on our song, that it wasn't Smitty that was teaching us, we were teaching each other. It was through Smitty that we had the opportunity to learn though. A lot of the time we are learning from one another, even though we don't realize it, you know?
בכיתה של סמית יש טכנולוגיה בשפע. בצילומים שמתעדים את תהליך ההלחנה שהיא העלתה לרשת, אפשר לזהות מקרן, מדפסת, ומחשבים ניידים רבים. מהקישורים הרבים לפעילויות שונות שמופיעות בבלוג שלה, ברור גם שסמית משתמשת במגוון כלים דיגיטאליים – בלוגים, ויקיים, ועוד. אבל בנוסף, קירות הכיתה שלה מלאים בפלקטים (בכתב יד) וצילומים רבים. אלה עדות לכיתה שבה המחשב הוא רק אמצעי לימוד אחד מתוך רבים. מורגש שהטכנולוגיה ממלאת תפקיד חשוב, אבל ברור גם שהיא איננה הגורם המרכזי. הטכנולוגיה מסייעת, אבל הלמידה האמיתית מתרחשת בזכות מורה שמחפשת דרכים לעורר עניין בתלמידים שלה. התרשמתי במיוחד מכרזה גדולה שמופיעה באחד הצילומים:
FREE. Every Monday through Friday. KNOWLEDGE. Bring your own containers.
נדמה לי שכאשר כרזה כזאת מתנוססת על קיר בכיתה, התלמידים מבינים שמשהו טוב קורה שם.

לכיתה של סמית, כמו לכיתות רבות אחרות באותו בית ספר, וגם לצוותי מורים שונים שם, יש בלוג. בלוג הכיתה משמש בסיס להנחיות למשימות, לשאלות הבהרה, ולדיון. הוא פעיל מאד. במאמרון מלפני מספר ימים, סמית כותבת שהיא התעייפה מעבודות שהוגשו כמצגות PowerPoint:
Typically, the kids put together a PPT presentation showing what analysis they came to about their word. I have had very interesting presentations and of course, mostly ones that simply regurgitate some information back to the class with no additional insight. BORING....
סמית כותבת שהיא חיפשה כלים אחרים, ומדווחת על מטלה, גם היא בנושא Macbeth, שדרשה מהתלמידים לבחון את השימוש במילים שונות במחזה, כאשר ההנחייה המרכזית בנוגע לכלים היתה "כל דבר חוץ מ-PowerPoint". התלמידים הכינו ויקיים זעירים, כאשר כל ויקי התמקדה בשימוש במילה אחרת. התוצאות מרשימות, אבל אולי מה שמרשים יותר מכל הוא שמהמטלה הזאת אפשר לראות שהלחנת הקטע המוזיקאלית לא היתה פעילות חד-פעמית או יוצאת דופן. מדובר כאן בכיתה שיש בה למידה מתמדת.

תוויות: , ,

יום רביעי, 1 באוקטובר 2008 

האם באמת מדובר כאן בחידוש?

במהדורה החדשה של edutopia, קלייטון כריסטינסון ומיכאל הורן מפרסמים מאמר בשם Disrupting Class: Student-Centric Education is the Future. המאמר מתמצת את עיקרי הספר שהם כתבו, בעל השם הדומה (Disrupting Class: How Disruptive Innovation Will Change the Way the World Learns) שהתפרסם לפני מספר חודשים. כפי שמצאתי לנכון להעיד כבר מספר פעמים בזמן האחרון, גם את הספר הזה עדיין לא קראתי, אם כי מהביקורות הרבות שכן קראתי, ומהמאמר הזה, נדמה לי שאני מצליח להבין את עיקר הטענה שלהם.

כריסטינסון הוא פרופסור למנהל עסקים באוניברסיטת הרווארד, והוא בעל שם עולמי בתחום חידושים בעסקים, ובעיקר בדרכים שבהן טכנולוגיות יכולות לחולל שינויים. קל להבין שהנסיון שלו לבחון את היכולת של טכנולוגיות להשפיע על החינוך מעורר עניין רב אצל אנשי חינוך. בלוגרים רבים כבר כתבו ביקורות חיוביות מאד על הספר.

במאמר שלהם, כריסטינסון והורן טוענים שלמרות הכניסה המסיבית של מחשבים ואינטרנט לתוך בתי הספר, הכיתות של היום עדיין נראות, ומתפקדות, בצורה דומה מאד לצורה שבה הן תפקדו לפני שלושים שנה (אם לא יותר). המסקנה ברורה – הטכנולוגיה עדיין לא השפיעה על החינוך. הם מייחסים את העדר ההשפעה לכך שהטכנולוגיה לא נוצלה על מנת לעשות את הדברים שבהם היא יכולה להצטיין. הם כותבים:
Schools have done what virtually every organization does when implementing an innovation. An organization's natural instinct is to cram the innovation into its existing operating model to sustain what it already does. This is perfectly predictable, perfectly logical -- and perfectly wrong.
אינני בקיא במנהל עסקים, אבל אני מתקשה למצוא מה מקורי בניתוח הזה. נדמה לי ששמענו, וגם השמענו, את הטענה הזאת פעמים רבות בעבר. לא ברור לי למה אנשי חינוך רבים כל כך צמאים לשמוע את הטענה הזאת דווקא מפני שעכשיו איש מנהל עסקים מדופלם משמיע אותה.

אבל מעבר לתמיהה הזאת, יש עוד משהו מוזר בקבלת הפנים החגיגית שלה דבריו של כריסטינסון זוכים. כריסטינסון והורן טוענים שהמערכת החינוכית צריכה לנצל את הטכנולוגיה לענות על צרכים שעליהם בית הספר בצורתו המסורתית איננו עונה. הכוונה היא להתמקד בלמידה של התלמיד כיחיד, ולא לנסות ללמד כיתה הטרוגנית באמצעים הומוגניים. גם כאן, קשה למצוא משהו חדש. אבל שוב, העדר אמירה חדשה איננו הדבר המדאיג. מדאיגות יותר הן הדוגמאות שכריסטינסון והורן מביאים על מנת להצביע על השימוש הנכון של הטכנולוגיה בכיתה. בדוגמאות שלהם הם מבקשים להראות שכל תלמיד יכול ללמוד בקצב ובצורה המתאימים לו, אבל מה שהם מתארים מזכיר יותר כיתה שבה כל תלמיד "זוכה" למנת ההכוונה הדרושה כדי שהוא יעמוד בסטנדרטים אחידים שנקבעו מראש. מתקבל רושם של "למידה", אבל למרות שאין רג'ימנטציה בהוראה הפרונטאלית, יש ויש בציפיות מהתלמיד.

במאמרון חדש בבלוג שלה, אריאלה מתמקדת בהיבט הזה של המאמר של כריסטינסון והורן:
אני רואה במסר הזה, משהו מבולבל קמעה - להוציא את המחשב מיד המורה ומהתפיסה שבה המורה במרכז לתפיסה שבה התלמיד במרכז - התלמיד מרוכז בעצמו ובמחשב שלו, מעין מכונה סקינרית ביהביוריסטית המלמדת אותו לשנן את כללי הדקדוק לפי הנדרש?

אין בחזון הזה כיתה שבה תלמידים יושבים בקבוצה (שניים עד שלושה) מול מחשב ונהנים מהחברותא ומההפריה ההדדית, אין למידה שיתופית/ משתפת שבה המורה הוא חלק מהלמידה, התלמיד אינו יוצר, חושב חשיבה ביקורתית, יצירתית.

אכן, התלמיד במרכז, אך אינו מביט הצידה ומושיט את ידו לאחרים (כמו בשיר שעלה לתודעתי בקריאת המאמר) יש כאן מעין חזון ג'ורג' אורוולי ממוכן שאינו מביא שום חידוש, אלא מחזיר אותנו ל-1984 ולתפיסת בלהות של תלמידים כרובוטים.
אכן, יש משהו קודר ב-"חזון" הזה. אבל מעודד לקרוא בתגובה בעברית התייחסות ערכית, התייחסות שלא מצאתי בבלוגים באנגלית שכותבים על כריסטינסון והורן. יתכן והאמריקאים כל כך מתרגשים מהנכונות של אקדמאים ממנהל העסקים להתמודד עם בעיות החינוך שהם אינם מרשים לעצמם לבדוק אם באמת מדובר בבשורה, או פשוט במיחזור של רעיונות שבלבוש אחר הם היו מזהים כפסולים.

תוויות: ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates