יום ראשון, 31 במאי 2009 

שטח אפור, אבל לא בהכרח פסול

לפני מספר ימים באתר של ה-Chronicle of Higher Education התפרסם מאמר שדיווח על מספר מקרים שבהם מרצים בקורסים מקוונים התחזו לסטודנטים באותם קורסים על מנת לדרבן דיונים בפורומים וכך לסייע בלימוד התכנים של הקורסים. המאמר מביא את הנסיונות של שלושה מרצים – שניים בארה"ב ואחד בדרום אפריקה. שאלה מרכזית שעולה מתוך המאמר היא האם ההתנהגותם של המרצים היא מוסרית – הרי מדובר בתרמית ובאחיזת עיניים. מול הטענה הזאת המרצים המתחזים משיבים שהמטרה שלהם איננה לבלש אחר הסטודנטים, אלא לעזור להם ללמוד. מרצה אחת מצוטטת שהיא יצרה דמות מדומה של סטודנט כדי להפחית את תחושת הניתוק מהסטודנטים בקורס. המאמר מוסיף:
Other proponents say fake students can bridge the isolation students feel sitting alone at their computers. They stimulate participation. They build learning communities. And the ultimate hope is that they help keep students from dropping out, a serious concern of distance educators.
אותם מרצים שעל הנסיון שלהם מדווח במאמר ציינו שההתחזות השיגה את המטרה של דרבון הדיון והגברת מעורבות הסטודנטים. מספרים שכאשר המרצה (כמרצה) העיר הערות בפורום ההערות שלו הביאו לחתימת הדיון, ואילו כאשר הסטודנט המדומה העיר הערות הדיון התעורר והמשיך להתפתח.

גם אם ההתחזות עזרה ללמידה, אין ספק שיש כאן שטח אפור. מדובר במצב בעייתי, והמטרה איננה בהכרח מקדשת את האמצעים. בהחלט אפשר לטעון ששתילת סטודנט מדומה לתוך קורס מפרה את האימון שחייב להיות בין המרצה לסטודנט. אך עם זאת, אישית נדמה לי שמדובר בשטח אפור שראוי שייבדק, שלגיטימי שייבחן. מתוך המאמר, התרשמתי ששיקוליהם של המרצים היו חינוכיים, ושה-"תרמית" (אם אכן אפשר לכנות אותה כך) נעשתה לשם הלמידה. הרושם שמתקבל איננה שההחלטה להתחזות נעשתה בחפזון, אלא שהמרצים היו מודעים מאד לבעייתיות ובכל זאת חשו שיש בנסיון הזה ערך. המרצה מדרום אפריקה פרסמה מאמר מעניין מאד ב-Journal of Computer Mediated Communication על הנסיון שלה. אותו מאמר בוחן את השימוש בדמות של סטודנט מדומה, אך איננו מתחמק מהשאלות האתיות שעולות בעקבות החדרת הדמות לתוך הקורס.

לאור זה מעניין לציין שלפני מספר ימים, ב-Wired Campus, אתר משנה של ה-Chronicle of Higher Education, כתבה בת 200 מילים על המאמר הראשי הופיעה. הכתבה הזאת זכתה ליותר מ-50 תגובות. נדמה לי שמלבד תגובה אחת שהרהרה שאם המטרה היא העמקת הלמידה, אולי השימוש בסטודנט מדומה לגיטימי, כל יתר התגובות שללו את האפשרות הזאת על הסף. זאת ועוד – מספר רב של תגובות ניצלו את ההזדמנות על מנת לפסול קורסים מקוונים באופן כללי בטענה שהצורך לשתול סטודנט מדומה בקורס רק מוכיח שבקורס מקוון אין אפשרות ליצור קשר אמיתי עם סטודנטים. (באופן כללי, התרשמתי שהמגיבים קפצו לתוך הדיון בשאלות האתיות מבלי לקרוא את המאמר של המרצה מדרום אפריקה.)

לקורסים מקוונים דינאמיקה שונה מאשר לקורסים פנים אל פנים. במשך הדורות מרצים מנוסים בקורסים מסורתיים סיגלו לעצמם מגוון שיטות שבאמצעותן ניתן לעורר עניין ולהבטיח מעורבות הסטודנטים בקורס. עבור קורסים מקוונים שיטות כאלו עוד בתהליך של התהוות. בוודאי יידרשו מספר שנים עד שנדע מה עובד ומה לא. גם אם יצירת סטודנטים מדומים בקורסים מקוונים בעייתית מבחינה אתית, נדמה לי שמוקדם מדי לפסול את זה כשיטה אפשרית לדרבון הלמידה.

תוויות: ,

יום שבת, 30 במאי 2009 

שאלה של עדיפויות?

בניו יורק טיימס מלפני יומיים קראתי שעד סוף יוני מערכת מעקב לימודי עבור מלוא התלמידים בניו יורק (העיר) תעלה לאינטרנט ותהיה זמינה לכל הורי התלמידים. הכתבה מוסרת שהאתר שיהווה כניסה למערכת יכלול:
an interactive portfolio of public school students’ test scores, grades and attendance rates
כבר היום קיימות מספר מערכות כאלו, כולל אצלנו, אם כי אני מניח שבכל המקרים מדובר ביוזמות של חברות פרטיות. במקרה של ניו יורק מדובר במערכת עירונית מקיפה. היות ואין לי ילדים שלומדים במערכת החינוך של עיריית ניו יורק, אינני יכול להכנס למערכת ולראות כיצד היא פועלת. עלי להסתמך על הכתבה בניו יורק טיימס שמוסרת :
On the site, parents will be able to view overall course grades and scores on state tests, but not individual scores on class assignments. They will also be able to see attendance histories and look at the probability of a student passing state math and English exams, based on how they have scored on periodic city tests. It will also show how their child is doing compared with children at schools serving similar student populations.
אישית, אני מעדיף לא לבלוש אחרי הלמידה של ילדים שלי. גם אם אינני מקבל את מלוא המידע שיכול, אולי, לעזור לי להעריך את מצבם הלימודי, אני מעדיף לשוחח איתם ולשאול אותם על המתרחש בכיתות שלהם. כמו-כן, אני נוטה לחשוב שעבור הורים שהם מעורבים בלימודים של ילדיהם, האתר החדש הזה לא יגלה להם הרבה שהם אינם כבר יודעים, ואילו עבור אלה שאינם מעורבים, ספק אם זה ידברן אותם ללמוד יותר.

עם זאת, אין לי סיבה גדולה להתנגד לפרויקט כזה. הרי פתיחות, ויותר מידע, הם כמעט תמיד רצויים. אם באמצעות המערכת הזאת מעורבות ההורים בלמידת ילדיהם תגדל, יש כאן משהו חיובי. ובכל זאת, משהו צורם כאן. בכתבה מוסרים לנו שהאתר שאליו ההורים יוכלו להכנס עלתה $900,000, ושהוא חלק מפרויקט משוב מקיף יותר שעלותו $80,000,000. מדובר בהרבה מאד כסף – כסף שכנראה מקדישים למעקב אחר הלמידה של תלמידים, במקום ללמידה עצמה. אין לי ספק שהכסף הזה יכול היה ללכת לפרויקטים לימודיים ממשיים, כולל הצטיידות טכנולוגית. אבל בניו יורק (ולא רק בניו יורק, כמובן) למידה כנראה עדיין מוגדרת כמשהו שניתן למדוד באמצעות מבחנים סטנדרטיים, ולכן ממשיכים להשקיע יותר במערך המדידה מאשר בלמידה עצמה.

תוויות:

יום שבת, 23 במאי 2009 

מעבר לראייה פשטנית

אתמול כתבתי שנחשפתי, באיחור, למארק וורשאור (Warschauer), פרופסור לחינוך ולאינפומטיקה באוניברסיטה של קליפורניה באירווין (Irvine). כמו-כן, ציינתי שהתחלתי לקרוא כמה מהמאמרים הרבים שהוא פרסם שעוסקים בהיבטים שונים של התקשוב בחינוך. התרשמתי במיוחד ממאמר מלפני שנתיים - The paradoxical future of digital learning – שבו הוא בוחן את הדיגיטאליות בלמידה משלוש נקודות התייחסות.

וורשאור משוכנע שלדיגיטאליות השפעה משמעותית על הלמידה. הוא כותב, למשל:
There is reason to believe that digital technologies will in the long run have as much impact on learning and literacy as the printing press had.
אבל לאור מחקרים שבחנו את מידת השימוש, ודרכי השימוש, של כלים דיגיטאליים בחינוך, הוא מהרהר אם ההשפעה הזאת תהיה מקיפה כפי שנהוג לצפות. שלושה ה-"תחומים" שוורשאור בוחן הם מה לומדים, כיצד לומדים, והיכן לומדים.

וורשאור מציין שהיום נהוג לייחס חשיבות מיוחדת לאוריינות בתחום המידע ובתחום המדיה. הוא איננו ממעיט בערכן של האוריינויות האלו, אבל הוא כותב שלפי המחקר, לאוריינויות האלה קשר הדוק לאוריינות המסורתית:
... the same digital media that are fostering the need for new literacies are also making traditional literacies more valuable then ever before.
בנוסף, מחקרים מראים שהאוריינות המסורתית מהווה שער לאוריינויות חדשות, ולכן אם ברצונם של בתי ספר לקדם אוריינויות חדשות, הם חייבים להתמקד באוריינויות הישנות יותר.

באופן דומה, וורשאור מציין שהיום מרבים לדבר על פיתוחו של הלומד האוטונומי, ומזהים את תפקיד המורה פחות כמלמד ויותר כמכוון וכמדריך. הוא מסכים שהדיגיטאליות מאפשרת הזדמנויות ללמידה אוטונומית, אבל הוא מביא דוגמאות של מחקרים שמראים:
that people develop the ability to work autonomously, whether in online or offline realms, only through processes of being instructed or mentored by others.
במילים אחרות, אם המטרה שלנו היא לשחרר את התלמידים שלנו ללמוד בכוחות עצמם, עלינו ללמד אותם היטב כיצד לתפקד כלומדים אוטונומיים.

הטענה של וורשאור בנוגע להיכן לומדים קשורה לרצון שלו לצמצם פערים דיגיטאליים. הוא כותב שלמרות שהדיגיטאליות מאפשרת למידה מחוץ לכותלי בית הספר, מחקרים מראים שמי שמצליח להפיק תועלת מהתקשוב מחוץ לבית הספר הם תלמידים משכבות מבוססות. אם באמת חשוב לנו לקדם את כל התלמידים, עלינו לדאוג לכך שלכל התלמידים תהיה גישה לתקשוב בתוך בית הספר, היכן שמורים יוכלו להדריך ולכוון אותם.

וורשאור קורא למאמר שלו "העתיד הפרדוקסלי של הלמידה הדיגיטאלית" מפני שהוא משוכנע שעל מנת להשיג את המטרה של למידה דיגיטאלית מוצלחת, צריכים, בעצם, לחזק את הלמידה המסורתית. הוא מסכם:
Simplistic views of digital learning, which pit new literacies against old, autonomy versus mentorship, or home versus school, will only serve to worsen educational divides.
הוא בוודאי צודק, וקולו הוא קול שחשוב שיישמע. הופתעתי שכמעט ולא מצאתי התייחסויות למאמר הזה של וורשאור בבלוגים חינוכיים. כמו-כן, הדף באתר (האוניברסיטאי) שלו המקשר למאמרים שהוא כתב סומן בדלישס רק 20 פעמים. וורשאור יוכל לעזור לנו להתגבר על התייחסויות פשטניות בנוגע למקומה של הדיגיטאליות בלמידה. זה יעזור לנו לא רק להקטין פערים דיגיטאליים בחינוך, אלא גם לקדם את התקשוב החינוכי באופן כללי.

תוויות:

יום שישי, 22 במאי 2009 

לא קסמים, אבל בכל זאת הרבה

באתר הבית של פרויקט OLPC, מארק וורשאור (Warschaeur) כותב על מספר מחקרים שהוא ערך בשנים האחרונות הנוגעים בשימוש במחשבים ניידים, ובמיוחד מחקר רחב היקף של ניידים 1:1, בבתי ספר (כיתות יסוד וחטיבות ביניים). המסקנה של וורשאור מפתיעה – אבל לא מפני שהוא גילה משהו שלא ידענו, אלא דווקא מפני שלפעמים אנחנו קוראים את המסקנות של מחקר ומגרדים בראש ושואלים "בשביל זה היינו זקוקים למחקר?". הוא כותב:
Laptops make a good school better, but they don't make a bad school good.
אבל אחרי שאני הרשיתי לעצמי להתייחס באירוניה לקביעה הזאת, המשכתי לקרוא את הסקירה של וורשאור ופגשתי חוקר מעניין מאד שכבר שנים רבות בוחן את השימוש בתקשוב בחינוך. (במידה מסויימת של בושה עלי להודות שלא הכרתי את וורשאור עד עכשיו – הגעתי לכתבה שלו באתר OLPC דרך טום הופמן – אבל בעקבות החשיפה כבר קראתי מספר מאמרים מאד מעניינים שהוא כתב.) זאת ועוד: יש טעם להוסיף שאפילו אם המסקנה של וורשאור נראית לי מובנת מאליה, יש עדיין לא מעט מורים ומנהלים שמייחסים לתקשוב יכולות מאגיות ופועלים מתוך תחושה שדי בהכנסת מחשבים ואינטרנט לתוך בית הספר כדי לחולל שינוי. לאור זה, המשך דבריו של וורשאור, בו הוא מרחיב ומסביר את כוונתו, חשוב מאד:
They make a good school better by facilitating more and higher quality writing, allowing the practice and development of 21st century learning skills, encouraging high student motivation and engagement, and assisting effective integration of technology in teaching and learning. (They don't make a bad school good, because if teachers and students are invested in wasting time rather than learning, an Internet-connected computer provides ample opportunities for doing so!)
במידה מסויימת יש כאן גירסה עדכנית למה שקרה כאשר מחשבים נייחים נכנסו לתוך בתי הספר לפני עשור ויותר. ברבים מהפרויקטים ההם הציבו את המחשבים במעבדות (ובמקרה הטוב בכיתות) וציפו לנס. אבל כמובן, נס לא קרה להם. היום ברור שברוב המקרים ללא הדרכה מתאימה מורים אינם מצליחים להבין מה לעשות עם המחשבים האלה.

הקביעה של וורשאור לגבי ההשפעה של מחשבים ניידים על בתי ספר באה במסגרת כתבה שעוסקת ב-netbooks חדשים. הוא כותב שהמחקרים שלו (Learning with laptops – A multi-method case study, למשל) הראו באופן ברור שפרויקטים של 1:1 יכולים להשפיע לטובה, ומפני שהוא יודע שאלה יכולים להצליח, ההתקדמות האיטית בהפעלת פרויקטים כאלה מאד מתסכלת אותו. מפני שהעלות הגבוהה של המחשבים היא הסיבה המרכזית להתקדמות האיטית, הופעתם של netbooks זולים מעוררת אצלו תקווה. כפי שכבר ראינו, וורשאור יודע שמחשב נייד אישי לכל תלמיד איננו ה-"פתרון". אבל בדיוק בגלל זה, כאשר בסיום הסקירה שלו על המחשבים הזעירים החדשים הוא מצהיר שהוא חש התרגשות מחודשת כלפי היכולת של ניידים לשפר את ההוראה ואת הלמידה בבתי ספר, הוא מעורר תקווה גם אצלי.

תוויות: ,

יום שלישי, 19 במאי 2009 

התלמידים רוצים ללמוד?

לוסי דה-לה-ברייר, בבלוג Infinite Thinking Machine מדווחת על מספר פרויקטים ב-Google Earth (וגם ב-Google Maps) שמורים בבתי ספר יסודיים במדינת וורמונט ניהלו עם התלמידים שלהם. המאמרון של דה-לה-ברייר מלא בקישורים לדוגמאות, והצצתי בחלק גדול מהם. מדובר בפרויקטים מרשימים, אם כי לא התלהבתי מהם כמו שדבריה של דה-לה-ברייר גרמו לי לצפות שיקרה. היא הרי הרעיפה שבחים על הפרויקטים, ואילו כאשר אני הקלקתי אליהם כדי להתרשם מצאתי פעילויות יפות ונעימות, אבל לא משהו שגרם לי להגיד "וואו!". מצאתי, למשל, דף עבודה עם הנחיות למצוא קואורדינטות שונות, ולתאר את מה שמוצאים בהן. זאת פעילות נחמדה, והיא בוודאי מסייעת להכיר את Google Earth, אבל אין כאן משהו מיוחד.

אבל דווקא חוסר ההתלהבות שלי הוביל להרהור נוסף. הפרגון של דה-לה-ברייר נתן פרסום למורים שבוחנים את האפשרויות של כלים כמו Google Earth בכיתה, ובדרך הזאת יש בוודאי מורים אחרים שיגידו "גם אני יכול לעשות את זה" ... ויעשו. אני משוכנע שכבר היום בישראל יש מורים שביצעו פרויקטים דומים, וגם טובים יותר, וחבל לי שרק מפני שהמידע על הפרויקטים האלה לא הגיע אלי אינני יכול לפרגן להם כמו שעשתה דה-לה-ברייר.

לכן, במידה מסויימת, העובדה שלא התלהבתי מהדוגמאות במאמרון הזה היא סיבה להתלהבות. בעצם, היא עדות לכך שרף הציפיות שלנו גבוה. ברור לי שהפרויקטים שדה-לה-ברייר מתארת הם טובים. אולי המילה הנכונה היא "סולידיים". לא כל שיעור יכול להוביל ל-"וואו!". אם פעילות מסויימת גורמת למורים ולתלמידים לבחון את הכלי, אם היא חושפת אותם ליכולותיו, אם היא עוזרת להם לגלות טוב יותר כיצד ללמוד עם הכלי, אז מדובר בהצלחה אמיתית, וגם בלי ה-"וואו!" אסור להמעיט בהישג הזה.

וזה מוביל לתגובה נוספת – תגובה של "וואו!" של ממש. דה-לה-ברייר כותבת על קבוצה של תלמידי כיתה ד' שהחתימו את עמיתיהם על עצומה שהם הגישו להנהלת בית ספרם. הדרישות שלהם? לעדכן את Google Earth שבבית הספר לגירסה המעודכנת ביותר, ולאפשר להם יותר זמן להתנסות בכלי. אם הפרויקטים של המורים של התלמידים האלה גרמו להם להגיש בקשה כזאת – יש כאן, ללא ספק, סיבה להתלהבות.

תוויות:

יום שני, 18 במאי 2009 

האם יש אלגוריתמים ניטראליים?

סיבה ווידאיינתן (Siva Vaidhyanathan) הוא חוקר מדיה שמלמד היום באוניברסיטה של וירג'יניה. ספרו Copyrights and Copywrongs: The Rise of Intellectual Property and How it Threatens Creativity משנת 2001 הוא אחד החשובים בתחום הקניין הרוחני בעידן הדיגיטאלי. ווידאיינתן מנהל בלוג שבוחן את ההשפעות של גוגל על כל תחומי החיים שלנו. שם הבלוג רומז על החששות שלו - The Googlization of Everything. הוא מעלה לבלוג התייחסויות לגוגל ממקורות שונים ומגוונים, אבל בעיקר הבלוג מהווה מחברת בה הוא מעלה את הגירסאות הראשונות של הפרקים שעתידים להוות ספר באותו שם. לפני מספר ימים ווידאיינתן העלה לבלוג גירסה ראשונית של פרק בספר שעוסק ב-The Googlization of Universities.

ווידאיינתן איננו מייחס כוונות זדון לגוגל, אבל הוא חושש שההשפעה של החברה על ההשכלה הגבוהה רבה מדי, ובעיקר שלילית. הוא כותב:
Through its voracious efforts to include more of everything under its brand, Google has fostered a more seamless, democratized global, cosmopolitan information ecosystem yet contributed to the steady commercialization of higher education and erosion of standards of information quality.
במאמרון/פרק שהתפרסם עכשיו הוא בוחן את ההשפעה הזאת ממספר היבטים – על המשמעות של למידה באופן כללי, על הרגלי הלמידה של סטודנטים, על הלימוד באמצעות ספרים, על המחקר, ועוד. באופן כללי, הוא חושש שריכוז של משאבים לימודיים בידי חברה אחת תשפיע לרעה על ההשכלה הגבוה. נושא שעולה אצלו שוב ושוב הוא סכנת המונופול, כאשר אפילו אם תנאיי השימוש שאליהם גוגל מתחייבת היום סבירים ומתקבלים על הדעת, ביכולתה לשנות את תנאיי השימוש האלה מתי שמתחשק לה. טענות אחרות של ווידאיינתן קשורות לאלגוריתמים של גוגל שמתיימרים להיות אובייקטיביים, אבל בעצם מכילים הכוונה סמוייה (אם כי לא זדונית). כדוגמה הוא מביא את העובדה שרוב המאמרים המחקריים שנמצאים ב-Google Scholar הם מהשנים האחרונות. ווידאיינתן מסביר שנוצר מצב שבו חוקרים שפונים ל-Google Scholar (וקל יותר לעשות זאת מאשר לנבור בכרכים בספריות) מתייחסים פחות ופחות למחקרים ישנים. לדעתו, נוצר מצב שבו:
researchers are more likely to echo prevailing consensus and narrow the imagination on which research relies.
בצורה דומה, הוא טוען שמפני שהרוב הגדול של הטקסטים שגוגל סורקת הם באנגלית, מחקרים בשפות אחרות אינם זוכים לחשיפה הראויה. הטענות האלו די משכנעות, אם כי יכול להיות שגם בלי Google Scholar חוקרים היו נוטים לחפש, ולמצוא, יותר מחקרים עדכניים מאשר ישנים, ולהתרכז יותר באנגלית.

ווידאיינתן מזכיר לנו שכאשר גוגל מעניקה לנו שירותי תקשוב "חינם", המחיר שאנחנו משלמים הוא גישה לנתונים על השימוש שלנו – נתונים שאמנם אינם חושפים אותנו באופן אישי, אבל בכל זאת מהווים מידע בעל ערך רב לחברה שדרך הניתוח של הנתונים האלה מצליחה להרוויח הון. אין כאן השפעה "ישירה" על ההשכלה הגבוהה, אם כי ווידאיינתן בוודאי צודק שחדירתם של תהליכי מסחור לתוך ההשכלה הגבוהה איננה לטובה.

עבור אנשי חינוך ב-K-12, הנקודות המשמעותיות ביותר שווידאיינתן מעלה קשורה להשפעה של גוגל על הרגלי הלמידה של סטודנטים. הוא מסביר שהיסודות של PageRank אמנם נמצאים (בין היתר) בנוהג האקדמי של הערכת ערכו של מחקר לפי מספר הפעמים שהוא מצוטט, אבל כאשר הסטודנט נעזר בתוצאות חיפוש שהגיעו אליו באמצעות ה-PageRank נוצר מצב שבו:
Popularity stands in for quality assessment.
הוא מסביר ש:
Paradoxically, the very reliance on the principles of peer review within Google and reliance on the principles of peer review in the Google PageRank algorithm have undermined an appreciation for distinctions among information sources - at least among university students.
ווידאיינתן איננו, כמובן, הראשון להתריע לגבי הבעיה הזאת. ספרנים ומורים רבים עושים זאת כבר שנים. יש כאן, בסך הכל, עוד עדות לכך שאין תחליף לפיתוח החשיבה הביקורתית – בכל הגילאים. אבל מעבר לנקודה הזאת, התרומה החשובה ביותר של ווידאיינתן נמצאת בכך שהוא מזכיר לנו שאלגוריתמים שהם לכאורה ניטראליים בכל זאת יכולים להיות רבי השפעה על דרכי הלמידה שלנו.

תוויות: ,

יום שישי, 15 במאי 2009 

העצמה באמצעות הסביבה

לפני כמה ימים סימנתי לעצמי מאמרון חדש של ג'ף אוטכט – What’s the purpose of going 1:1. במאמרון הזה אוטכט מתייחס לכתבה בניו יורק טיימס מלפני שנתיים שדיווחה על כך שמספר בתי ספר שכמה שנים לפני-כן אימצו פרויקטים של 1:1 התחילו לזנוח אותם. אוטכט מסביר שלאור המטרות המוצהרות של אותם בתי ספר, הוא איננו מופתע שהחליטו לא להמשיך בפרויקט. הוא מדגיש שעל מנת לנצל את התקשוב בצורה מוצלחת, צריכים לקבוע מטרות ברורות, ולדעתו מטרה מרכזית צריכה להיות העצמת התלמיד. כצפוי, הסכמתי עם אוטכט. אבל משהו צרם לי והתקשיתי לזהות מה גרם לאי-הנחת שלי כלפי המאמרון.

אמתול אסתי דורון כתבה על המאמרון שח אוטכט. היא מתארת בהרחבה את המודל שאוטכט מציג שעל פיו, לטענתו, אפשר לקבוע את הצרכים התקשוביים של בית ספר. אבל משהו במאמרון הפריע לאסתי. היא כותבת:
האמת, שכשקראתי את המאמר הרגשתי שלא ממש קבלתי תשובה לשאלה שלשמה הוא נכתב. אמנם, המודל מקל על החשיבה, וייתכן שהשאלה מה רוצים שהתלמידים יעשו אכן עוזרת למקד את התכנון של מערך ההדרכה וההתפתחות המקצועית. ברור שהרצון הוא ללמידה אחרת, לפדגוגיה חדשה, אבל מדבריו של אוטכט לא ברור איך היא מושגת.
אני מסכים. יש, כמובן, מבחר סיבות שבגללן אנשים כותבים לבלוגים שלהם. יש מי שמדווח על המתרחש בכיתה שלו, ואחר שעוסק בשאלות "הגדולות" מבלי לרדת לפרטים. שתי הגישות, ואחרות, לגיטימיות. אבל נדמה לי שאסתי, כמוני, ציפתה ליותר אצל אוטכט מאשר ההצהרה הסתמית למדי שהפעם הוא סיפק. אסתי מנסחת את השאלה שאליה אוטכט מתייחס: "מה אנחנו רוצים שהתלמידים ידעו?", והתשובה של אוטכט - "העצמת כישורי הלמידה של התלמיד" – איננה שונה מהתשובה שהיינו מקבלים גם ממי שאיננו עוסק בתקשוב, או עובד בסביבה של 1:1. במקרה כזה, היה עדיף לתת תשובה ברחל בתך הקטנה.

כך עושה רותי בן-ישי, למשל, בבלוג שלה באדיורשת, בו היא מדווחת על המתרחש בכיתה שלה. לפני שבוע רותי כתבה על "שיעור קצת אחר: מסע בעקבות שאלה של תלמיד". במאמרון הזה היא מתארת את מה שקרה בכיתה שלה בשיעור היסטוריה. התלמידים למדו על הקשר בין יוליוס קיסר ללוח השנה הלועזי, ותלמיד אחד שאל על שם מה החודש בו הוא נולד. רותי מתארת את ההרפתקה המידענית המרתקת שאליה יצאה הכיתה בעקבות השאלה, הרפתקה שבה זמינות המחשבים שיחקה תפקיד חשוב. בדוגמה של רותי אפשר לטעום את ההעצמה שעליה כותב אוטכט. עם זאת, לו היינו צריכים להכין תקציר של השיעור על מנת להראות כיצד הוא משתלב לתוך תכנית הלימודים, או על מנת להסביר אילו מיומנויות הוא חיזק, נדמה לי שהיינו מתקשים לעשות זאת.

ואם מותר לי לקשר בין המאמרונים האלה לבין מאמרון נוסף בבלוג אחר (והיות ומדובר בבלוג שלי, מי יעצור איתי!), נדמה לי שקים קופינו, מורה האחראית לכישורי המאה ה-21 בבית ספר בינלאומי בתאילנד, עוזרת לנו להבין את מקור הקושי הזה. קופינו כותבת שאנחנו רגילים להתייחס לטכנולוגיה ככלי, אבל עדיף לנו לראות אותה כסביבה (environment). היא מסבירה שאנחנו בוחרים להשתמש בכלים כאשר השימוש הזה עוזר לנו להשיג מטרה כלשהי, אבל סביבה היא משהו שמקיף אותנו, שבתוכו אנחנו נמצאים באופן מלא. היא כותבת:
Although these tools started as something new and different, we can not simply choose to use them in one situation, but not in another. A math teacher wouldn’t say we don’t need to use the alphabet in this class because it’s math. An English teacher wouldn’t say we don’t need to know how to switch on the lights, because this is English, not science. So why do so many of us still think of technology that way?
אסתי מסיימת את המאמרון שלה עם שאלה שלדעתה ראוי שתישאל:
מה עוד היינו רוצים שירכשו וילמדו בעזרת הניידים?
נדמה לי שאם נשכיל לראות את התקשוב כסביבה (ראייה שמהתרשמותי מתפתחת בכיתה של רותי, למשל) נוכל להרגיש שאיננו מתחמקים מתשובה כאשר אנחנו אומרים שאנחנו רוצים להעצים את התלמידים. הרי כאשר התלמידים מסוגלים לזהות את העוצמה של הסביבה המתוקשבת ולנצל אותה, זה מעצים אותם כלומדים.

תוויות: ,

יום שלישי, 12 במאי 2009 

אז מי באמת מאמץ ראשון?

רייאן הילי מנהל בלוג בשם Employee Evolution, ובתיאור הבלוג הוא מסביר שמדובר ב-"קולו של דור המילניום בעבודה". אינני עוקב אחר הבלוג הזה, אבל ממה שאני הצלחתי להבין, הוא עוסק במה שארגונים וחברות צריכים לעשות כדי לגייס בני דור ה-Y למשרות אצלם.

קשה לי להגיד שתחום העיסוק של הילי מעניין אותי, אבל כתבה שהוא פרסם באתר Social Computing Journal משך את התעניינותי. בתקציר של הכתבה אנחנו קוראים שהיא:
explores an interesting dichotomy: the generation that grew up with the web are not the biggest or fastest adopters.
הילי מביא נתונים עבור מספר כלים – Facebook, Twitter, ו-LinkedIn, וטוען שעבור כולם הנתונים רומזים שלעומת בני דורות מבוגרים יותר, בני דור ה-Y אינם המאמצים הראשונים, או המשתמשים המרכזיים של אותם כלים. הוא כותב:
But Generation Y is not inventing the new web. Older people are. The new web is all about hyper-connectivity, real-time updates, and living your life online. And mainstream twenty-somethings aren't buying into it.
לא ברור שהנתונים שהילי מביא מוכיחים את הטענה שלו, והילי עצמו מודה שאין לו הסבר לתופעה שבעיניו מוזרה ומנוגדת לציפיות שלו. הוא מסכם:
... whatever the reason is, the numbers show that mainstream Gen Y is not latching on to the newest social media tools, and for a group of people who are supposed to be the trend setters, this is a strange phenomenon.
כמה מהתגובות לכתבה מתעמתים עם הנתונים של הילי ועם הניתוח שלהם. יש שטוענים, למשל, שפחות בני דור ה-Y נמצאים בין המאמצים החדשים מפני שהם כבר "מאמצים ישנים", ואילו המשתמשים החדשים באים מדורות מבוגרים יותר. כמו-כן, אחרים טוענים שכלי כמו LinkedIn מתאים לאנשי עסקים, ורוב בני דור ה-Y עוד לא נכנסו למערך העבודה ואין להם צורך בכלי הזה.

כזכור, תחום ההתייחסות של הילי הוא עולם העסקים. אבל נדמה לי שהשאלה של הראשוניות הטכנולוגית של בני דור ה-Y נוגעת גם לחינוך. יש הרי אלה שטוענים שאין צורך ללמד את השימוש בכלים חדשים מפני שתלמידים רוכשים את השימוש בהם הרבה לפני אלה שלכאורה אמורים ללמד אותם. אחרים תולים את התקווה במימוש חזון בית הספר המקוון במורים חדשים שגדלו לתוך הסביבה המתוקשבת. אם הילי צודק, ובני דור ה-Y אינם המובילים באימוץ כלים מתוקשבים, הבסיס לשתי הטענות האלו מתערער, ובעצם, המערכת החינוכית לא תוכל להתחמק מהתפקיד המכריע של הקניית השימוש הנבון בכלים אינטרנטיים לתלמידיו.

תוויות: ,

יום שני, 11 במאי 2009 

גם להעתיק - וגם לכבד זכויות

אף מורה איננו רוצה שיאשימו אותו בהפרת זכויות יוצרים. כמו-כן, רוב המורים מודעים לכך שבמסגרת "שימוש הוגן" מותר להשתמש בחלקים של יצירות מוגנות, אם כי גבולות המותר אינם ברורים להם. וכאשר סוללה של עורכי דין יקרים עומדת לרשות בעלי הזכויות, אותם מורים מעדיפים לא לבדוק אם הם עברו את הגבול הזה או לא. לא חסרים מקרים שבהם בעלי הזכויות - חברות תקליטים, מפיקי סרטים ודומיהם - מצאו לנכון לתבוע אזרחים על כך שקבצים שהורדו דרך האינטרנט נמצאים בדיסקים הקשיחים שלהם בבית. והתביעות האלו מצליחות לשכנע מורים שעדיף לא להסתבך.

לפני שבוע, בעיר וושינגטון, נערכו דיונים על המלצות חדשות לחוק הזכויות הדיגיטאליות. דיונים לצורך עדכון החוק הזה נערכים כל שלוש שנים. לפני שלוש שנים אנשי חינוך קיבלו היתר להעתיק סרטי DVD לשימוש בכיתה, ובדיונים לפני שבוע קבוצה של אנשי חינוך ביקשה להאריך את הפטור הזה. הפעם האיגוד האמריקאי לסרטי קולנוע (ה-MPAA) כנראה הביע התנגדות להמשך ההיתר.

אבל תהיה זאת טעות לחשוב שההתנגדות הזאת מראה שהדימוי הרווח של בעלי הזכויות, ושל עורכי הדין שלהם, כממהרים לתבוע אזרחים תמימים מוצדק. נציגי האיגוד הציגו סרט וידיאו שבו הם מסבירים כיצד אפשר "להעתיק" DVD בצורה לגיטימית, מבלי לפגוע בזכויות היוצרים.

הסרט בן ארבע הדקות מתאר כיצד אפשר לכוון מצלמת וידאו אל מסך, ואז לשדר DVD על המסך, ולצלם את השידור. (אגב, הדובר בוידיאו מסביר שלא כמו הסרט, שמצולם דרך המסך, האודיו מוקלט ישירות מה-DVD. לא ברור למה אין בכך הפרה של זכויות.) בדרך הזאת לא פורצים את ההגנות שב-DVD, ולכן מותר להשתמש בקטע המצולם. בבלוג הטכנולוגי הפופולארי BoingBoing מצטטים את מרטין קוראנט רייף, חורקת שעוסקת בקניין רוחני, שמציינת שהשיטה הזאת הינה:
like typing up a quote from a book, taking it outside, chiseling the words in a rock, photographing the rock, scanning the photo, and running OCR on it.
למען האמת, ההשוואה הזאת איננה הוגנת. הרי בעצם התהליך איננו כל כך מסורבל. בסך הכל, הוא דומה לצילום של דף, ופיתוח של סרט הצילום. ובכל זאת, התהליך נראה עד כדי כך לא הגיוני, ומיותר, שצריכים לשאול אם מדובר בקטע אמיתי או במהתלה. ניסיתי לבדוק, ועד עכשיו לא הגעתי למקור שמציין את שם הדובר, או את התאריך המדוייק של הדיון בו הקטע הזה הוקרן. לפני כשנתיים וחצי הסתובבה ברשת שמועה אחרת בנוגע ל-MPAA והזכויות שעליהן הוא מבקש להגן. אותה שמועה היתה חסרת בסיס. אבל למרות שאינני מצליח לאמת את קטע הוידיאו שמדגים כיצד להסריט הקרנה של DVD, משום מה הוא נראה לי אמין למדי. וההמלצה שלי? אפשר, ועדיף, לתת פרשנות רחבה ל-"שימוש הוגן".

תוויות:

יום ראשון, 10 במאי 2009 

השוואה לא הוגנת

פריחתם של בלוגים ושל רשתות חברתיות, בהם הכותב חשוף לעיני כל, משפיעה גם על החינוך. אם בעבר הלמידה של התלמיד נחשפה במבחנים או בעבודות לעיני המורה בלד, היום רבים בדעה שיש ערך רב בחשיפה רחבה. כאשר לכותב (אם מדובר בתלמיד, בפרח הוראה, או במורה) יש קוראים רבים, אלה מהווים תיבת תהודה שבאמצעותה הכותב מצליח לחדד את מחשבותיו, איתם הוא מלבן מגוון נושאים, ובעזרתם הוא מעמיק את הלמידה שלו.

אבל אפילו אם היום קיימת ציפייה לשיתוף ולפומביות, יש רבים שעבורם החשיפה הזאת אינה נוחה. כמעט בעל כורחו, דין שרסקי מתייחס לסוגיה הזאת השבוע בבלוג שלו. שרסקי כותב שבקורס שנפתח עכשיו הוא הנחה את הסטודנטים שלו (פרחי הוראה) לנהל בלוגים, ולהפתעתו הוא נשאל, בפעם הראשונה, אם חובה שהבלוגים האלה יהיו פומביים. הוא כותב:
To be honest, I never really thought much about doing it any other way. In my zeal to have my students experience the joys of networked learning and prepare for a world where ideas and sharing should be and hopefully will be more transparent, it seems logical.
נדמה לי שעבור כל אחד שאיננו מנהל בלוג או איננו משתתף באופן פעיל ברשת חברתית, השאלה של הסטודנטים מאד הגיונית, ואפילו צפויה. אבל גם בתגובה של שרסקי יש הגיון. עבור אלה מאיתנו שמנהלים בלוגים, החשיפה נעשית למובנת מאליה, ואנחנו מתקשים להבין את אי הנוחות שמי שחדש לנושא הזה מרגיש. זאת ועוד: סביר להניח שמלכתחילה מי שכותב בלוג פחות מוטרד מהשאלות האלו, כך שאפילו קשה לו לתפוס שלא כך עבור כולם. שרסקי מבטא את הקושי הזה כאשר הוא כותב:
Ever since the day I wrote my first blog post and received a comment, I knew that learning in public had huge potential.
משום מה, הוא כנראה חושב שמה שברור לו ברור לכולם – יש ערך רב ב-"למידה בפרהסיה". אבל אפילו אם הציפייה הזאת מוטעית, הוא בכל זאת עורך השוואה מעניינת.
... we have no qualms about student athletes or musicians or actors perform(ing) in public. No athlete ever joins a team and suggests they just want to practice but don’t want to play in front of a crowd.
כאחד שמזדהה עם שרסקי, ורואה ערך רב ב-"למידה בפרהסיה", עלי להודות שלא נוח לי עם ההשוואה הזאת. עוד לפני שהם "מופיעים" לראשונה, ספורטאים ומוסיקאים יודעים שהפומביות היא מרכיב אינטגראלי של מה שהם בחרו לעשות. לא כך עבור לומדים. לא נראה לי מוצדק להגיד לתלמידים (או למורים, או לפרחי הוראה) הרגילים למידה גדולה של פרטיות בלמידה שלהם, שפתאום עליהם לחשוף את ההגיגים שלהם לעיני כולם. שרסקי כותב שלדעתו היתרונות של הפומביות עולים על המבוכה שחשים כאשר מתחילים לכתוב לבלוג. האמת היא שאני מסכים איתו. אבל נדמה לי שכאשר אנחנו מחייבים את החשיפה אנחנו חוטאים לרוח החינוכית שהבלוג מבקש לבטא.

תוויות: ,

יום שלישי, 5 במאי 2009 

אל תאמין לכל מה שאתה קורא באינטרנט ...

... או בכל מקום אחר.

בבלוג Respectful Insolence שמופיע כחלק ממערכת Science Blogs, בלוגר בשם אורק (Orac) מדווח על כתב עת שיצא לאור מטעם Elsevier - מו"ל מאד מוערך בתחום כתבי עת מדעיים. בשנת 2003 Elsevier הוציא לאור שני גליונות של The Australasian Journal of Bone and Joint Medicine. הגליונות האלה אמנם נראו כמו כתבי עת מדעיים, אבל למעשה לא היו בהם מחקרים מקוריים, והמאמרים לא עברו הערכת עמיתים. מה שהתפרסם היו בעצם רק תקצירים של מאמרים שהמשותף להם היה שהם הציגו ממצאים שהשתקפו באופן חיובי על תרופות של חברת התרופות הענקית Merck. עכשיו מתברר שחברת Merck הזמינה את הגליונות האלו מ-Elsevier.

אורק מצטט חלקים של כתבה על הפרשה שהתפרסמה באתר The Scientist, כולל תגובה של סגן מנהל ארגון אזרחי שעוסק בבריאות הציבור:
"I've seen no shortage of creativity emanating from the marketing departments of drug companies," Peter Lurie, deputy director of the public health research group at the consumer advocacy nonprofit Public Citizen, said, after reviewing two issues of the publication obtained by The Scientist. "But even for someone as jaded as me, this is a new wrinkle."
אורק מדגיש שרופאים שקוראים כתבי עת מדעיים מודעים לכך שקיימים לא מעט "throwaway journals". כתבי עת כאלה מתאפיינים בכך שהם מחולקים חינם, יש בהם אחוז מאד גבוה של פרסומות (שמופיעות בתוך דפי המאמרים עצמם, ולא בין מאמר למאמר), ואין בהם מאמרים שמדווחים על מחקרים מקוריים. אבל הוא מוסיף שאפילו בנוף כתבי העת האלה, כתב עת שמתחפש לכתב עת מחקרי אבל איננו אלא יוצא לאור מטעם חברת תרופות (ובשיתוף הפעולה של מו"ל חשוב) מהווה נקודת שפל מיוחדת.

אין לי ספק שלפרשה הזאת היבטים מעניינים וחשובים בתחום האתיקה, ואפשר לקוות שתעשיית ההוצאה לאור תבחן את ההיבט הזה באופן מעמיק (קשה לצפות להתייחסות דומה מחברות התרופות). יש מי שיאמר שאין כאן שום דבר מפתיע, ושבעצם, אין שום סיבה להתרגש (מגיב אחד בבלוג כותב, בוודאי באירוניה, שפרשה כזאת נותנת שם רע ל-throwaway journals). אישית, העסק מזכיר לי דיון על מהימנות המידע שהתרחש לפני יותר מעשור בבית ספר שאליו הגעתי להרצאה. מורה אחת שם הסבירה שכדי לבדוק אם המידע שאנחנו מוצאים באינטרנט מהימן, עלינו לקרוא את סיומת ה-URL: אם היא מסתיימת ב-com, המידע לא אמין, אבל אם היא מסתיימת ב-ac או ב-edu, ברור שאפשר לסמוך עליו. כמובן שגם אז זה לא היה נכון. אבל התשוקה לפתרונות קלים היתה כנראה חזקה יותר מההגיון. היום, הרצון הזה גורם לנו לפסול על הסף את תוכן הווקיפדיה, במקום להפעיל את כישורי החשיבה הביקורתית שלנו. מה שבטוח – בעולם שלנו, לא רק בבית הספר או אצל תלמידים קשה לדעת למה ולמי אנחנו יכולים להאמין.

תוויות:

יום ראשון, 3 במאי 2009 

"תוך כדי עיסוק בתכנים רלוונטיים"

מספר פעמים בעבר מצאתי הזדמנות לקשר לבלוג של קרל פיש. פיש מלמד בתיכון במדינת קולוראדו, והוא מרבה לדווח על פעילויות מתוקשבות בבית הספר – בכיתות שלו ובכיתות של מורים אחרים. לפני קצת יותר משנה דיווחתי על פרויקט בבית הספר שלו בו התלמידים נעזרו בבלוגים ובוויקיים כדי להרחיב את התובנות שלהם על ספר שהם קראו. בסיום התהליך של קריאה וכתיבה על הספר הם ניהלו דיון מקוון עם מחבר הספר. מדובר בפרויקט מרשים ביותר (ועכשיו, כשחזרתי אל המאמרון שלי על הפרויקט שמתי לב שציינתי בטעות שבית הספר של פיש נמצא באריזונה).

לא קל לארגן פרויקט כמו דיון מקוון עם סופר, ולכן אפשר להבין שמדובר בפעילות מיוחדת, אפילו חד פעמית. אבל מה עושים כאשר התלמידים עצמם מבינים שהדבר אפשרי? לפני מספר ימים פיש כותב:
So, here’s the problem. Once your students find out that we have the capability to blog and/or videoconference with authors and professionals from around the world, they think we should do it all the time. Imagine that.
פיש מדווח על כיתה של תלמידים שבעקבות קריאת ספר החליטו לשלוח מספר שאלות לסופר. אחרי שהם קיבלו תשובות לשאלות הם שאלו שאלה נוספת – אולי הסופר יהיה מוכן לנהל איתם מפגש מקוון. הסופר הסכים, וכבר נקבע מועד למפגש. פיש מציין (כצפוי) שהמהלך הזה של התלמידים מוצא חן בעיניו. הוא מסביר שיש עוצמה ביכולת של תלמידים ליצור קשר עם הסופרים שאת ספריהם הם קוראים, וגם שפעולת התלמידים ממחישה את הקלות שבה קשרים מהסוג הזה נוצרים היום. והוא מוסיף:
But third, and perhaps most important in the long run, I love the fact that these students knew a capability existed, assumed it was their prerogative to take advantage of that, and then took the initiative to contact Mr. Doctorow. If we not only enable our students to be connected learners, but also change their mindset so that they expect to be connected learners, we’ve done a good thing.
בעקרונות הפדגוגיים של מסמך המדיניות של למידה בסביבה מתוקשבת בבית הספר היסודי מתוארת הדרך העדיפה לרכישת מיומנויות מתוקשבות:
רכישת מיומנויות מחשב תוך כדי עיסוק בתכנים רלוונטיים ומשמעותיים לילדים, יחד עם הוראתן הישירה בעת הצורך.
במילים אחרות, אפשר להקדיש שיעור לשינוי גודל הגופן בתמלילן, או לשימוש במנוע חיפוש באינטרנט. אבל הרכישה האמיתית של המיומנויות האלו מתרחשת כאשר השימוש בהן עונה על צורך. אנחנו יודעים שהתלמידים שלנו הפנימו מיומנות מסויימת לא כאשר אנחנו מנחים אותם להשתמש בה, אלא כאשר הם בוחרים לעשות זאת כדי להשיג משהו שחשוב להם, כאשר הם מבינים שמיומנות מסויימת יכולה למלא פונקציה חשובה בחייהם. היוזמה של תלמידיו של פיש - יצירת קשר עם סופר, והזמנה להשתתף במפגש מקוון - ממחישה שהם הפנימו לפחות אחת מהעקרונות החשובים של הלמידה המתוקשבת. ברור למה הוא גאה בהם.

תוויות: ,

יום שבת, 2 במאי 2009 

טכנולוגיה – וחינוך מכל מקום

בעידן האינטרנט הלמידה יכולה להתרחש בכל מקום, ולא רק בבית הספר. כמובן שזה היה נכון גם לפני האינטרנט, אבל היום אפשר להגיד שהתקשוב, והגישה החופשית למידע שהוא מאפשר, מהווה איום של ממש על העליונות של בית הספר כמקור למידע אצל בני נוער. (גם כאן אפשר לטעון שאין שום חדש – סביר להניח שהידע על העולם שיש לבני נוער היום בא יותר מהטלוויזיה מאשר מספרי הלימוד, ובמקרים כמו הערוצים National Geographic או Discovery אפשר אפילו לברך על כך.) כתבה באתר הניו יורק טיימס של היום מראה עוד דרך שבה הדיגיטאליות מערערת את הסמכות של בית הספר.

במדינת קרוליינה הצפונית החוק קובע שהתוכניות לחינוך מיני המופעלות בבתי הספר חייבות להתייחס לאמצעי אחד למניעת הריון בלבד – הינזרות ממגע מיני. הסטטיסטיקה מראה שמדובר באמצעי שאיננו יעיל: בקרוליינה הצפונית מלמדים הינזרות, ויותר ויותר בנות בין הגילאים 15 - 19 נכנסות להריון. המצב דומה בכל המדינות בארה"ב שבהן "החינוך המיני" איננו אלא הטפה להינזרות. אבל בכל זאת קברניטי החינוך במדינה דבקים בכך שזה מה שלומדים בבתי הספר.

מוסדות לבריאות הציבור במדינה רואים את הדברים אחרת, והם התארגנו להפעיל קו חם למידע על חינוך מיני באמצעות ה-SMS. בני נוער שולחים פניות דרך הטלפונים הסלולאריים שלהם (בעילום שם כמובן), ואלה מגיעות לאחד מתשעה מפעילי הקו - כולם בעלי תארים בבריאות הציבור או בעבודה סוציאלית, ונסיון של עבודה עם בני נוער. המפעילים מחזירים תשובות לשאלות, כולל הפניות למידע נוסף, והמלצה לפנות לטיפול רפואי.

למרות שהכתבה התפרסמה היום בניו יורק טיימס, לא ברור שמדובר בתופעה חדשה. יש מדינות, למשל, שמפעילות קוים שבהם הפונה בוחר שאלה מתוך תפריט. אחרי הבחירה נשלחת תושבה שהוכנה מראש. בקווים אחרים הקלדת מיקוד מעלה רשימה של מרפאות שאליהן אפשר לפנות לעזרה. הקו-החם בצפון קרוליינה הוא כנראה הראשון שבו הכל מתנהל באמצעות ה-SMS, ובאופן אישי. אבל מעבר לראשוניות (אם יש) נדמה לי שהדבר שבמיוחד מעניין כאן הוא יכולת של הטכנולוגיה לאגוף את המערכת החינוכית.

אחד מהמתנגדים לקו החם קובל על כך שהמידע שנמסר דרכו מנוגד למה שמלמדים בבתי הספר (הינזרות). הוא אומר:
When it comes to the Internet, parents are advised to put blockers on their computer and keep it in a central place in the home. But kids can have access to this on their cellphones when they’re away from parental influence — and it can’t be controlled.
ובכך הוא בוודאי צודק. הרי זאת הסיבה שהקו מופעל – כדי לאפשר גישה למידע שבני נוער רוצים (וצריכים) אך אינם יכולים לקבל בבית או בבית הספר.

ואולי צריכים להוסיף כאן עוד נקודה. אפילו בבית ובבית ספר, היכן שאולי מופעלות חסימות, בני נוער מצליחים למצוא את הדרך לאתרים חסומים. בני נוער מסוגלים להגיע לאתרים שבהם אפשר לקבל מידע רב – ולעתים מוטעה ואפילו מטעה. אבל כאשר מדובר בחינוך מיני בני נוער צמאים למידע מהימן, ואם הם יכולים לשמור על אלמוניותם, הם רוצים לפנות למבוגרים שמוכנים למסור את המידע שנחוץ להם. הקו החם דרך ה-SMS איננו רק הצלחה של התקשוב המאפשר גישה בלתי-אמצעית למידע. הוא גם הצלחה של השכל הישר – גם של צעירים וגם של מבוגרים.

תוויות:

יום שישי, 1 במאי 2009 

ושוב על הבלוג והחשיבה

גו'רג' סימנס כותב השבוע על כיצד הכתיבה לבלוג משפיע עליו, ואולי גם על קוראיו. הוא כותב שהבלוג מהווה עבורו מרחב שמאפשר לו לבחון רעיונות שונים. העובדה שהחשיבה שלו מלווה בכתיבה שהוא מפרסם הופך אותו ל-"לומד שקוף". הוא מעמיד את דרך הכתיבה הזאת מול מה שהוא מכנה המודל של "הסקת מסקנה ופרסומה".
My work on blogs, articles, handbooks, and so on is an invitation to engage in conversation, not a proclamation of what I absolutely know.
סימנס מציין שהוא מתרשם שההזמנה להשתתף בשיח שבכתיבה שלו מופיעה גם בכתיבה של הבלוגרים שהוא מרבה לקרוא. גם הם אינם מכריזים על מה שהם יודעים כעובדות מוצדקות, אלא משתפים את הקוראים שלהם בתהליך הלמידה של עצמם.

למען האמת, אין כאן שום דבר חדש או מפתיע (וחשוב גם לציין שלא רק בכתיבה לבלוג אנחנו נחשפים לתהליך החשיבה של הכותב). כבר כתבתי מספר פעמים כאן על הבלוג כסביבה שמאפשרת חשיבה בקול רם (נדמה לי שבעתיד אשתדל לכתוב על "חשיבה באמצעות הכתיבה"). אבל אפילו אם סימנס איננו מחדש שום דבר, יש בקביעה הזאת השתמעות חשובה, הבחנה בין הכתיבה לבלוג לבין סוגי כתיבה "מקצועיים" אחרים. סימנס, הרי, נזהר לא לכנות את עצמו סמכות או פוסק בתחומים שבהם הוא עוסק. כאשר הוא כותב הוא משתתף ברב-שיח ציבורי שבאמצעותו הוא מבקש להבין לעומק מספר נושאים. (כדוגמה הוא מציין שדרך הקריאה שלו בבלוגים של אחרים ההתייחסות שלו לכדאיות של המונח "ילידים דיגיטאליים" השתנתה מאד.)

סטיבן דאונס מתייחס למאמרון של סימנס והוא מזכך את הרעיון המרכזי עוד יותר:
When I write, and even when I speak, I am basically thinking aloud - and readers and listeners are able to follow along.
לפעמים אני נתקל בבלוגרים שמבקשים דרך כתיבתם לפסוק יותר מאשר להשתתף בשיח מתמשך. אין זה אומר שהבלוגרים האלה אינם כותבים דברי טעם – לפעמים בהחלט יש להם מה להגיד, ויש הרבה שאפשר ללמוד מהם. אבל בכל זאת, מתקבל הרושם שהם רואים במאמרון הפרטי שלהם את העיקר, במקום לראות בדיון שהולך ומתפתח בבלוגוספירה, במספר הולך ומתפשט של בלוגרים, את מה שבאמת חשוב.

בבלוג הזה אני מרבה לצטט בלוגרים אחרים (ואני מקווה שאני מצליח לצטט לא רק את ידועי השם, אלא גם אלה שהם מוכרים פחות אבל ראויים לחשיפה גדולה יותר). אני עושה זאת מפני שמה שמתפרסם כאן הוא אולי מכלול ההרהורים של עצמי, אבל ההרהורים האלה אינם צומחים מתוך ואקום, אלא מתגבשים דרך קריאת ההרהורים של כותבים אחרים. (אגב, עבורי הבלוג עדיף על קבוצת הדיון מפני שלעתים קרובות מדי קבוצת הדיון מהווה זירה להתגוששות מילולית בה צריכים לצאת מנצחים ומפסידים, ואילו בבלוג עיקר הויכוח הוא שלי עם עצמי, ואני כותב על מנת לגבש את התובנות של עצמי לעצמי.)

סימנס כותב ש:
Watching others learn is an act of learning.
אני ער לכך שדרך הבלוגוספירה זכיתי ללמידה יום-יומית מהסוג הזה. אני מקווה שהצלחתי, ולו במידה קטנה, לאפשר זאת גם לאחרים.

תוויות: , ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates