למידה, אינטרנט ... ומה שביניהם

תוויות: כישורי המאה ה-21

I'd wanted to talk a bit about 21st century pedagogies and suggest that our learners 'native' information experiences might be a good place to look for examples.

I'm a little disappointed, because this seems like an old topic, at least for folks who attend ISTE. I could be wrong. The folks at ISTE do know what they are doing. So I guess I'll need to try to bring a different angle to the issue, something new in technique, approach, and justification.

תוויות: כישורי המאה ה-21, כנסים, PLE

ובכלל, נראה לי שזה חלק ממיומנויות המאה ה 21... להחליף שרות אחד בשני, מידיי פעם

תוויות: בלוגים, כלי ווב 2.0

מעשה באדם שהלך לשוק וקנה לעצמו גיטרה. הוא הביא אותה הביתה והתחיל לנגן עליה. אבל תוך זמן קצר אשתו שמה לב שכל הנגינה שלו מסתפקת בפריטה על צליל אחד ויחיד שוב ושוב ושוב. לבסוף היה לה קשה לסבול את זה והיא פנתה אליו: "יש לך גיטרה עם ששה מיתרים שיכולים להפיק אין-סוף צלילים. למה אתה מתעקש לנגן רק את הצליל האחד הזה?". האיש השיב: "רוב בני האדם עוברים את כל חייהם בחיפוש אחר הצליל הנכון והמתאים להם. מה אני יכול לעשות אם אני כבר מצאתי את שלי?".

כמה מילים על כך שאנחנו כבר יודעים את כל זה (פורסם ב-9.12.2008)

מאד יכול להיות שבתחום התקשוב בחינוך אין כל חדש תחת השמש. יש מספר טכניקות שללא ספק כדאי ללמוד מבחינת השימוש בקבוצות דיון ושילובן לתוך קורס מקוון, אבל בסך הכל, מדובר בשיח בין אנשים – וזה די דומה לשיח בכיתה. כמו-כן, הרצאה על הרשת (דרך האינטרוייז, למשל) היא עדיין הרצאה. לא ברור אם יש כללים למתן הרצאה סינכרונית ברשת שהם שונים מהכללים של מתן הרצאה מוצלחת פנים אל פנים. ואם מותר לי לגלות – אתרי אינטרנט הם על פי רוב טקסט ותמונות – לא שונה עד כדי כך מטקסטים ותמונות שאנחנו פוגשים בספר. (אישית, אני במיוחד מתעניין בשימוש בהיפרטקסט, דבר שאיננו אופייני לספר, אבל לצערי, המטרה של רוב ההיפרטקסט שאנחנו פוגשים היום ברשת היא להשליט סדר, ולא לפתוח אפשרויות ניווט שבהן כל אחד יכול לפלס לעצמו את מסלול הלימוד המתאים לו.)

בקיצור, כאשר אומרים לי "כבר שמענו את זה" או "זה לא מחדש לי שום דבר" אני חייב להודות שיש מידה לא קטנה של אמת באמירות האלו. אבל כמו שנאמר, אלוהים נמצא בפרטים הקטנים. אני נוטל חלק פעיל באינטרנט החינוכי בארץ כבר יותר מעשור, וכמעט מידי יום אני לומד משהו חדש – לא משהו מרעיד עולמות, אלא פרט קטן, היבט ייחודי, זווית טיפה אחרת. ולא פעם אני שואל את עצמי למה זה לא קורה אצל אחרים.

כל תרבות מבטאת את התחושה שהלמידה האמיתית מחזירה את הלומד ליסודות שהוא כבר מכיר, אלא שעכשיו היסודות האלה מוארים באור אחר. בדרך כלל אני נוהג לקרוא לתפיסה הזאת התפיסה הזנית של הלמידה, אבל כזכור, יש לה ביטויים כמעט בכל תרבות. בחרתי הפעם לאפיין אותה דרך חלק משיר של T.S. Eliot:

          We shall not cease from exploration
          And the end of all our exploring
          Will be to arrive where we started
          And know the place for the first time.

לא פעם אני פוגש את השורות האלו רק מהמילה השלישית של השורה השלישית. כאשר מביאים רק את החלק הזה, יש אמנם התייחסות לכך שאנחנו רואים את מה שכבר הכרנו באור חדש, אבל בכל זאת חסר כאן משהו. הרי אליוט כותב שלמרות שבסופו של התהליך אנחנו נחזור למקום שממנו התחלנו, בכל זאת איננו מרפים מהחיפושים שלנו.

אתייחס כאן ללימוד דלישס כמשל. נדמה לי שתוך רבע שעה אפשר ללמוד להשתמש בכלי הזה. הרי, בסך הכל הפעולה הבסיסית כבר מוכרת לנו. ההבדל היחיד בין השימוש בדלישס לעומת השימוש בסימניות/מועדפים במחשב שלנו הוא שהפעולה מתרחשת בחשבון שנמצא באתר ברשת. אבל רק אחרי שאנחנו צוללים קצת לתוך השימוש בכלי אנחנו מגלים שאותו הבדל קטן מכיל עולם ומלואו. פתאום אנחנו מוצאים את עצמנו עם גישה לאנשים שמתעניינים בתחומים דומים לאלה שמעניינים אותנו, ושאם אנחנו נצעד באותו שביל של קליפת תפוזים שנפתח (ושמתהווה) לפנינו, המקומות שאליהם אנחנו מגיעים יכולים להיות כדאיים ואפילו מרגשים. מדובר, שוב, בהבדל קטן. אולי אנחנו אפילו איננו שמים לב להבדל הזה – עד שאנחנו מתנסים בו מספר פעמים. וכך, כמובן, גם עם כלים רבים אחרים – אם אנחנו מבינים רק את הפרינציפ, איננו מבינים בכלל. האסימון נופל באמת רק כאשר יורדים לפרטים הקטנים.

כך לא רק לגבי כלים, אלא גם בנוגע לרעיונות. כאשר האזנתי לעוזי מלמד שמעתי בדבריו הרבה אמירות ששמעתי פעמים רבות בעבר (הרי גם אני אמרתי, ואפילו כתבתי, דברים דומים מאד). כמו-כן, בדבריו של דוד מיודוסר הופיעו מוטיבים שמלווים אותי שנים רבות (חשוב אולי לציין שאני סטודנט של דוד, ולמדתי ממנו המון). על היסודות של תכנון לימודים נבחנתי באוניברסיטה, ואני ממשיך לעקוב אחר הנושא, ולכן הרבה מדבריה של שרה שמעוני לא היו חידוש עבורי. אבל מכל שלושה המרצים האלה מצאתי לא מעט שיכולתי לקחת.

אז? אז אולי כל אלה, ואחרים, אינם מביאים אותנו רחוק, אלא רק מחזירים (יש שיאמרו "משאירים") אותנו לאותו המקום שממנו התחלנו. אבל רק אם אנחנו נהיה מוכנים להמשיך בחיפושים נוכל להפיק תועלת מהחזרה הזאת.

תוויות: בלוגים, הרהורים

Under Yahoo’s leadership Delicious ceased to be innovative. Delicious remains a useful service, but it hasn’t really improved on its original features in almost half a decade.

Tell an everyday person they can put their bookmarks online, making them accessible from any computer via a service like Delicious, and they are often amazed.

Tell them they can then see other bookmarks that other people have tagged with the same categories - and they begin to see another world, a world where the Web is social and interconnected, where we all benefit from the trails of data created by one another's everyday use of the Web.

תוויות: כלי ווב 2.0, כלים חברתיים

Technology is anything that wasn't around when you were born.
הטכנולוגיה היא כל דבר שלא היה בנמצא כשנולדת.

So students are asked to turn off computers and mobile phones, but not clocks or pens. They are asked to not use email and SMS, but school busses seem fine. They are asked not to use digital signals, but paper is actually recommended.

The book, and the paper it is printed on, even the ink used to form those letters, are gigantic technologies.

We might see a whole new set of student skills rise to the top with those "Gutenberg technologies" stripped from our kids' lives. We might see a whole new kind of learning.

תוויות: טכנולוגיה

Where things get a bit more confusing with PLNs is when we fail to advance beyond those warm fuzzy feelings about being connected to others with more substantive knowledge and action. Being connected is at best a conduit – a suggestion or hint of potential value in information exchange or general interaction. Perhaps we share YouTube videos, interesting articles, and break into the odd spontaneous debate with political extremists (both lefties and righties are good for much mileage on this topic). Or perhaps we get together and create something – an article, a list of resources on a topic, and so on. These are important “social glue” activities in strengthening and maintaining our connection with others in our PLN.

Once we get past the thrill of “ooh, I love my PLN”, we can get down to something more practical (and yes, boring). What’s important with a PLN is not “what it does for me” but rather how I can use it to change things in education, society, or the world. Learning networks give us potential for action.

Creation, collaboration, and sharing are the true value points of a PLN. It’s not what it does for me, but rather what I am now able to do with and for others.

תוויות: כלי ווב 2.0, למידה, רשתות חברתיות, PLE

As the number of computers increased the goals for what children did with them seemed [to] be lowered. No longer did “computer literacy” mean that every child should have the expertise required to program the computer, but that they would be able to bookmark a web page or identify the mouse in a standardized “tech literacy” test.

The moral of that tale is that the computer lab is a historical accident that need not be preserved in amber.

Don’t be surprised when kids do extraordinary things. Be surprised when adults are surprised. I expect that children can use computers in deeper more thoughtful ways than school traditionally asks of them. Cute may be a subset of “good,” but is a poor substitute.

If students can come use a computer whenever they need to for as long as necessary, they’ll learn more, the computers will be used to greater benefit and the school will take an important step towards learner-centered school reform.

If a kid is breathing, she has probably surpassed the NETs
The ISTE NETs standards are unimaginative and technocentric. Declare that every child has satisfied them and move on.

תוויות: מבחנים, סטנדרטים, פני החינוך

In one lesson I observed, Donnelly began class with a review of yesterday’s material on photosynthesis. Afterwards she had students open their laptops to watch animations of photosynthesis that she had loaded on their machines earlier. A pop-up quiz appeared after the animations. Donnelly walked around and checked student scores on the quiz. She then summarized the concept of photosynthesis by questioning students. Finally, she collected homework assigned the previous day.

Donnelly’s classes remind me that thoughtful teaching and smooth weekly integration of laptops into biology lessons –within a five period workload and three preparations across different levels of students–can be done with finesse, humor, excitement, and-yes- within a blend of teacher- and student-centered pedagogy. Like many teachers, she hugs the middle of the spectrum.

דיגיטלי כבר פסה. פדגוגיה סוציאלית היא רדיקליזציה של הרבה מגמות שהתחילו מאז ג'ון דיואי עם הקונסטרוקטיביזם שלו ופדגוגיה חברתית.

ההמון תמיד יותר חכם מהגאון

Educational technology use, it turns out, is no Trojan horse, despite the wishes and hopes of many of its advocates.

תוויות: 1:1, חוכמת ההמון, מורים, שינוי

Why in the absence of clear evidence that the internet has increased risk, why has that idea had such tremendous hold on people, why have they gotten so anxious about it?

תוויות: גלישה בטוחה, המלצות, נוער

Growing Up Digital, Wired for Distraction

I’m spending two hours to get a few seconds just right.

She grew up analog, became immersed in digital, but irrespective of the technology of the day, has always been wired for distraction. She considers this to be an asset for her as an educational leader in the very disruptive field of online learning.

The point is we measure our kids' deficits by our glowing and often inflated idea of how much better "we" (our entire generation, of course) were. This is not really a discussion about the biology of attention; it is about the sociology of change.

Our attention is shaped by all we do, and reshaped by all we do. That is what learning is.

Do we think that before technology, most students avoided distraction? Do we think they spent school-days sitting in lecture consumed with fascination for listening to a teacher talk about the Smoot Hawley tariff? Have you seen Ferris Buller’s Day Off, a film made before cell phones and laptops?

The question, though, is: distraction from what? And also: What’s inherently wrong with distraction? It seems to me that the real dichotomy here — to the extent, of course, that it’s fair to break any complex problem into reductive dualities — is less a matter of focus vs. distraction, and more a matter of the digital age’s spin-off opposition: interest vs. non-interest. Caring vs ... lack of.

And the digital era is bringing a new kind of empowerment not just to interest, but to aversion. The web is a space whose very abundance of information — and whose very informational infrastructure — trains our attention to follow our interests. And vice versa. In that, it’s empowering information as a function of interest.

תוויות: דיגיטאליות, הסח הדעת, נוער