יום רביעי, 29 בדצמבר 2010 

בעיני, מדובר בכישור חשוב של המאה ה-21

אינני טוען שאני mulitasker מדופלם. למען האמת, אינני יודע אם אני מיטיב לעשות מספר דברים בעת ובעונה אחת, או אם, לטוב או לרע, אני פשוט התרגלתי לכך שהרבה דברים מתרחשים אצלי בו-זמנית. אבל המאמרון הזה איננו עוסק ב-multitasking. אני מעלה את הסוגיה רק על מנת להסביר למה בעת ישיבת עבודה השבוע הדואר שלי היה פתוח, ושמידי פעם פניתי אל המחשב – אם כדי לרשום מחשבות, או לחפש משהו, או להכין gif קטן, או לבדוק ולשלוח דואר.

בשלב מסויים, לקראת סיום הישיבה, שמתי לב שהבת שלי, תלמידה בכיתה ח', פונה אלי דרך הצ'ט של גוגל. זה קורה מידי פעם – בדרך כלל לקראת סיום שיעור שמתנהל בתוך מעבדת מחשבים. היא אומרת שהמורה שלה מסכימה לה לעשות זאת, ומבחינתי תמיד נעים לזכות ב-"שלום" קצר במהלך יום העבודה. אבל הפעם היא פנתה אלי עם בקשה – האם אני יכול לעזור לה למצוא מידע על נושא שהיא אמורה לחקור במסגרת משימה בכיתה.

כאב מסור שמעדיף שהבת שלו תעשה את העבודה של עצמה, שאלתי אותה אם היא כבר ערכה חיפוש פשוט דרך גוגל. היא השיבה שכן, אבל היא הרגישה שהמקורות שאליהם היא הגיעה לא היו מספיק טובים, ולכן היא פנתה אלי. שמחתי לנסות לעזור. ערכתי חיפוש, ולאור הכתובות שעלו אצלי הצעתי מספר אתרים שנראו לי ראויות לבדיקה. במשך כעשרים דקות שלחתי לה ארבע כתובות, והיא בדקה אותן והגיבה על כל אחת מהן.

אני כמובן משוחד, אבל לדעתי בפנייה שלה אלי הבת שלי הפגינה מיומנות תקשובית/מידענית חשובה. היא הבינה שהתקשורת האינטרנטית מאפשרת לה להגיע למידע המבוקש לא רק דרך עריכת חיפוש, אלא גם דרך יצירת קשר עם בני אדם (במקרה הזה, אני) שיכולים לעזור לה. באמצעות התקשורת האינטרנטית גבולות הכיתה נפרצים, אבל אין לפריצת הגבולות הזאת ערך אם לא יודעים לנצל אותה. הניצול המיטבי איננה מסתכמת בעריכת חיפוש באמצעות גוגל, אלא בזיהוי אפשרויות נוספות. בעיני הנכונות לפנות למישהו זמין (או פחות או יותר זמין) ולגייס את עזרתו בעת הצורך, כולל בשעת שיעור, מהווה מיומנות שרצוי מאד לפתח בתלמידים של היום.

תוויות:

יום שלישי, 28 בדצמבר 2010 

את המנגינה הזאת אולי כדאי להפסיק

דוד ורליק מדווח בבלוג שלו על כך שרק אחת משתי ההצעות שהוא הגיש לכנס הקרוב של ה-International Society for Technology in Education התקבלה. כנס ה-ISTE הוא אחד הכנסים החשובים בתחום התקשוב החינוכי, וקבלת הצעה שמגישים בהחלט נחשבת לכבוד. ורליק הוא דמות מוכרת מאד בתחום התקשוב החינוכי. הוא פרסם ספרים על מידענות, על אוריינות, על בלוגים, ועוד, ובחלק ניכר מהשנה הוא נוסע מעיר לעיר כדי להרצות ולהוביל סדנאות. אפשר היה לצפות שההצעות שלו ל-ISTE יתקבלו, ובמידה מסויימת די מפתיע שאחת מהן נדחתה. אפשר היה לצפות שמארגני הכנס ישמחו לתת לו במה, ואפילו יזמינו אותו להרצאת עוגן.

ורליק כותב שההרצאה שלא התקבלה היתה אמורה לעסוק בכישוריהם של התלמידים של היום:
I'd wanted to talk a bit about 21st century pedagogies and suggest that our learners 'native' information experiences might be a good place to look for examples.
כל דבר שמזכיר את המילה "המאה ה-21" זוכה לפופולאריות רבה בכנסים חינוכיים, ולכן אולי קצת תמוה שההצעה של ורליק לא התקבלה. אבל אולי ההפך. כמעט בכל מקום שמסתכלים במרחב החינוכי נתקלים בסיסמאות שמכילות את "המאה ה-21" – כישורים, מיומנויות, למידה, הוראה, פדגוגיות ... מה לא! בדיקה של ההרצאות השונות שהיו בכנס ה-ISTE של 2010 מראה שהמילה "המאה ה-21" מופיעה בכותרות של עשרות מהן.

כדאי לשים לב במיוחד לכותרת של אחת ההרצאות משנת 2010 (דווקא אחת שלא מזכירה את "המאה ה-21"). ההרצאה הזאת היתה של דוד ורליק: "Cracking the Native Information Experience". מה שמעניין בכותרת הזאת הוא הדמיון הרב שלה להצעה של ורליק שלא התקבלה השנה: "Cracking the 'Native' Information Experience". יתכן שכשמארגני הכנס של השנה קראו את ההצעה החדשה של ורליק הם הרגישו שכדאי כבר להשתמש במילות קוד חדשות.

כזכור, ורליק הגיש שתי הצעות, ואחת מהן כן התקבלה. ההצעה הזאת עוסקת בפיתוחן של רשתות אישיות ללמידה. ורליק כותב שהוא חשש שדווקא ההצעה הזאת לא תתקבל, וזאת מפני שהנושא כבר די מוכר. הוא מציין:
I'm a little disappointed, because this seems like an old topic, at least for folks who attend ISTE. I could be wrong. The folks at ISTE do know what they are doing. So I guess I'll need to try to bring a different angle to the issue, something new in technique, approach, and justification.
הוא בוודאי צודק שעבור רבים שעוסקים בתקשוב בחינוך נושא ה-PLN/PLE מאד מוכר. נדמה לי שאפשר אפילו להגיד שהוא נדוש. עם זאת, שני הנושאים (או הכותרות) די לעוסים – גם המונח "PLN" מופיע פעמים רבות בתכנית ה-ISTE של 2010. אינני יודע למה אנשי ה-ISTE העדיפו הצעה אחת של ורליק על פני האחרת, אבל אני יכול להבין שהם אולי הרגישו שאפשר להסתפק באחת. (דווקא מעניין שעכשיו, אחרי שההצעה שלו התקבלה, ורליק חש צורך למצוא משהו מקורי להגיד על הנושא.)

מעולם לא שמעתי הרצאה של ורליק, אבל אני מוכן להאמין שהוא זוכה לפופולאריות שלו בצדק. גם אם אני חש שהוא חוזר על עצמו לעתים קרובות (וכולנו עושים זאת), לא יזיק אם מערכות החינוך יאזינו למה שיש לו להגיד. אבל מעניינים ככל שיהיו (ואחרי שנים רבות אני עדיין ממשיך לגלות עניין רב בתחום) הנושאים שעליהם מציגים בכנסים שעוסקים בתקשוב בחינוך נוטים לחזור על עצמם. לאור זה, אפשר להבין את דחיית ההצעות של ורליק. אבל למען האמת, הדחייה הזאת קצת מפתיעה אותי. הנסיון מלמד שהעובדה ששנה אחרי שנה הדברים חוזרים על עצמם איננה סיבה מספקת לא להשמיע אותם שוב ושוב. לכן, אם דחיית אחת ההצעות של דוד ורליק היא סימן שמארגני הכנס של ה-ISTE מבינים שהגיע הזמן לעסוק בנושאים מעבר לקלישאות, אני מוכן לראות את זה כסימן חיובי.

תוויות: , ,

יום שני, 27 בדצמבר 2010 

לא רק נוסטלגיה

לפני בערך עשור, באחת ההשתלמויות הראשונות מטעם האגף לחינוך יסודי שריכזתי שעסקה בשילוב התקשוב בלמידה, הצעתי שנפתח קבוצות דיון פרטיות עבור כל המשתתפים. הרעיון היה פשוט – ליצור מרחב מקוון שבו כל משתלם יוכל להעלות רפלקציות על המתרחש והנלמד בהשתלמות. אפשר להגיד שלפני שבכלל ידעתי שהיה שם לתופעה, ניסיתי ליצור בלוג. נזכרתי בנסיון הפרוטו-בלוגי (והלא במיוחד מוצלח) הזה כאשר לפני מספר ימים נודע לי שאחד ממנהלי הפורומים הוותיקים של סביבת הפורומים של אורט, מיץ פטל הודיע שאחרי פעילות של יותר מעשר שנים הוא החליט לסגור את הפורום על שמו.

ההיסטוריה קצת מעורפלת אצלי, ואולי אני טועה בפרטים (לא שהם עד כדי כך חשובים). נדמה לי שבין היתר מיץ פטל זכה בפורום האישי מפני שהוא הפגין נוכחות רבה מדי בפורומים אחרים של אורט, ומישהו עלה על דרך מבריקה "לרסן" את ההשתתפות הזאת – לתת לו פורום משלו.

באותם ימים של גישוש והתנסות אינטרנטיים לא היו קווים ברורים שהפרידו בין קבוצת דיון חינוכיות לבין קבוצת דיון בנושאים תרבותיים כלליים. הפורומים של אורט ישבו תחת יחידת המו"פ, והיו מיועדים, בראש ובראשונה, לפעילויות חינוכיות. עם זאת, חלוצי אינטרנט רבים מצאו בית חם בפורומים האלה, והמו"פ לא חש צורך להגביל את הפעילות של הפורומים לפעילות בית ספרית בלבד. הערבוביה הנוחה שנוצרה בין חינוך לבין תרבות באופן כללי הביאה למצב שבו מיץ פטל, שכמעט מידי יום מילא את הפורום שלו בהגיגים ובקישורים מעניינים במגוון רחב של נושאים (וללא היבט חינוכי מוצהר), הרגיש בבית.

כמו עם הנסיון שלי בהשתלמות של משרד החינוך, הפורום של מיץ פטל היה בעצם בלוג. אם לדייק יותר, מה שמיץ פטל עשה עם הפורום שלו דומה מאד למה שבלוגרים עושים בבלוגים שלהם היום, או שאחרים עושים באמצעות חשבונות ה-Twitter שלהם. עם השנים הפופולאריות של פורומים ירדה ואת מקומם תפסו כלים המזוהים יותר עם Web 2.0, אבל ביסודו של דבר, התוצאה היא אותה תוצאה – מרחב קל לעריכה שבו אדם יכול לפרסם את התייחסויותיו למתרחש סביבו. נדמה לי שעם השנים למדנו שיש ערך מיוחד למרחב האישי. הפורום מהווה מרחב ניוטרלי בו אנשים יכולים להפגש, אבל לניוטרליות הזאת מחיר של העדר מיקוד ושל שייכות. לעומת הפורום, הבלוג איננו ניוטרלית, אלא מבטא את הגישה של בעל הבלוג ומאפשר לאחרים להשתתף בהתאם למיקוד שבעל הבלוג קובע. על אף ההבחנה הזאת, ברור שבפורום שלו מיץ פטל הצליח ליצור סביבה אישית שאנחנו מזהים יותר היום עם בלוגים מאשר עם פורומים.

אינני יודע כמה אנשים התמידו בקריאה/השתתפות בפורום של מיץ פטל במהלך השנים. אני הצצתי רק לעתים רחוקות (ונודע לי על סגירתו רק כאשר ידידים מסרו לי על כך). מיץ פטל עצמו איננו בוכה על סגירת הפורום, ונדמה לי שהיתר מאיתנו יכולים להסתפק בזכרונות חמים ומנה גדושה של נוסטלגיה לפני שאנחנו עוברים הלאה. בתגובה למאמרון אחר כאן, ובהקשר שונה, נדב ציין:
ובכלל, נראה לי שזה חלק ממיומנויות המאה ה 21... להחליף שרות אחד בשני, מידיי פעם
יש מידה לא קטנה של אמת בקביעה הזאת, ונדמה לי שאפשר להרחיב אותה ולכתוב שכשמדובר בסביבה האינטרנטית קהלת בוודאי צדק, ו- כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם. אין סיבה לצפות שכלי, או אתר, ישרוד לעד.

אבל מעבר להתרפקות הרגעית על תקופה שחלפה, יש עוד משהו שהסיפור של מיץ פטל יכול ללמד אותנו. בעידן של מרדף ללא הפסקה אחר כלים חדשים, הפורום של מיץ פטל היה אי של טכנולוגיה כמעט מיושנת. אריכות הימים שלו לא נבעה מאימוצם של חידושים טכנולוגיים, אלא פשוט מפני שלבעל הפורום היה משהו ייחודי להגיד, ולא מעט אנשים שמחו לקרוא את מה שהוא פרסם. לא יזיק לתקשוב החינוכי להפנים את מסר הזה.

תוויות: ,

יום שני, 20 בדצמבר 2010 

קדימה אל החזרה

אני אהיה בין הראשונים להודות שאני חוזר על עצמי כאן. יתכן שזה תוצאה של העדר מעוף מחשבתי, ואולי זה פשוט מפני שקהלת צדק. ואולי זאת שאלה של נקודת מבט – מי שבאופן יום-יומי עוסק בתקשוב החינוכי מבחין בדקויות ומזהה נקודות ייחודיות בתוך מה שלאחרים, שאינם עוסקים בתחום, נראה כבליל מאד אחיד. הרי, דברים שרואים מכאן.... עבור אלה מאיתנו שצוללים לתוך העסק הזה, פרטים קטנים יכולים להיות מאד משמעותיים. (ויתכן שאני פשוט משלה את עצמי והעיסוק ב-"דקויות" אינו אלא דרך להצדיק כתיבה אובססיבית.)

סיפור של מורי משה כספי מסוגל (אולי) לחדד את הנושא:
מעשה באדם שהלך לשוק וקנה לעצמו גיטרה. הוא הביא אותה הביתה והתחיל לנגן עליה. אבל תוך זמן קצר אשתו שמה לב שכל הנגינה שלו מסתפקת בפריטה על צליל אחד ויחיד שוב ושוב ושוב. לבסוף היה לה קשה לסבול את זה והיא פנתה אליו: "יש לך גיטרה עם ששה מיתרים שיכולים להפיק אין-סוף צלילים. למה אתה מתעקש לנגן רק את הצליל האחד הזה?". האיש השיב: "רוב בני האדם עוברים את כל חייהם בחיפוש אחר הצליל הנכון והמתאים להם. מה אני יכול לעשות אם אני כבר מצאתי את שלי?".
לא אטען שבאמת מצאתי את הצליל שלי, אם כי ברור לי שלטוב או לרע, מספר יחסית מצומצם של נושאים חוזרים על עצמם כאן. אבל זה איננו קשור רק למציאת צליל אחד נכון. יש לזה גם קשר לאופי הבסיסי של בלוגים. הבלוג עבורי הוא מרחב שבו, בראש ובראשונה, אני יכול לבחון את החשיבה של עצמי. ולכן, בצורה ספירלית (יש לקוות שזה איננו רק "מעגלית") אני חוזר אל מספר נקודות ציון, ומעלה שוב ושוב סוגיות שאיתם התמודדתי בעבר. אני מנסה לבדוק כיצד (או "אם") ההתייחסות שלי אליהן משתנה. וגם כאשר השינוי הוא עד כדי כך זעיר שאולי רק אני עצמי מבחין בו, חשוב לי לעשות זאת.

וכל זה כהקדמה לכך שהחלטתי להביא כאן מאמרון שפרסמתי החודש לפני שנתיים, במסגרת של בלוג של קורס שהנחיתי. המאמרון עוסק, איך לא?, בשאלה של החזרה על נושאים שעשויים להראות ידועים ואף נדושים. המאמרון נתלש, כמובן, מהקשרו המקורי, אבל נדמה לי שיש בכך דווקא יתרון, מפני שבדרך הזאת המוטיב של "כל זה כבר ידוע לנו" זוכה לתוקף נוסף.
כמה מילים על כך שאנחנו כבר יודעים את כל זה (פורסם ב-9.12.2008)

מאד יכול להיות שבתחום התקשוב בחינוך אין כל חדש תחת השמש. יש מספר טכניקות שללא ספק כדאי ללמוד מבחינת השימוש בקבוצות דיון ושילובן לתוך קורס מקוון, אבל בסך הכל, מדובר בשיח בין אנשים – וזה די דומה לשיח בכיתה. כמו-כן, הרצאה על הרשת (דרך האינטרוייז, למשל) היא עדיין הרצאה. לא ברור אם יש כללים למתן הרצאה סינכרונית ברשת שהם שונים מהכללים של מתן הרצאה מוצלחת פנים אל פנים. ואם מותר לי לגלות – אתרי אינטרנט הם על פי רוב טקסט ותמונות – לא שונה עד כדי כך מטקסטים ותמונות שאנחנו פוגשים בספר. (אישית, אני במיוחד מתעניין בשימוש בהיפרטקסט, דבר שאיננו אופייני לספר, אבל לצערי, המטרה של רוב ההיפרטקסט שאנחנו פוגשים היום ברשת היא להשליט סדר, ולא לפתוח אפשרויות ניווט שבהן כל אחד יכול לפלס לעצמו את מסלול הלימוד המתאים לו.)

בקיצור, כאשר אומרים לי "כבר שמענו את זה" או "זה לא מחדש לי שום דבר" אני חייב להודות שיש מידה לא קטנה של אמת באמירות האלו. אבל כמו שנאמר, אלוהים נמצא בפרטים הקטנים. אני נוטל חלק פעיל באינטרנט החינוכי בארץ כבר יותר מעשור, וכמעט מידי יום אני לומד משהו חדש – לא משהו מרעיד עולמות, אלא פרט קטן, היבט ייחודי, זווית טיפה אחרת. ולא פעם אני שואל את עצמי למה זה לא קורה אצל אחרים.

כל תרבות מבטאת את התחושה שהלמידה האמיתית מחזירה את הלומד ליסודות שהוא כבר מכיר, אלא שעכשיו היסודות האלה מוארים באור אחר. בדרך כלל אני נוהג לקרוא לתפיסה הזאת התפיסה הזנית של הלמידה, אבל כזכור, יש לה ביטויים כמעט בכל תרבות. בחרתי הפעם לאפיין אותה דרך חלק משיר של T.S. Eliot:

          We shall not cease from exploration
          And the end of all our exploring
          Will be to arrive where we started
          And know the place for the first time.

לא פעם אני פוגש את השורות האלו רק מהמילה השלישית של השורה השלישית. כאשר מביאים רק את החלק הזה, יש אמנם התייחסות לכך שאנחנו רואים את מה שכבר הכרנו באור חדש, אבל בכל זאת חסר כאן משהו. הרי אליוט כותב שלמרות שבסופו של התהליך אנחנו נחזור למקום שממנו התחלנו, בכל זאת איננו מרפים מהחיפושים שלנו.

אתייחס כאן ללימוד דלישס כמשל. נדמה לי שתוך רבע שעה אפשר ללמוד להשתמש בכלי הזה. הרי, בסך הכל הפעולה הבסיסית כבר מוכרת לנו. ההבדל היחיד בין השימוש בדלישס לעומת השימוש בסימניות/מועדפים במחשב שלנו הוא שהפעולה מתרחשת בחשבון שנמצא באתר ברשת. אבל רק אחרי שאנחנו צוללים קצת לתוך השימוש בכלי אנחנו מגלים שאותו הבדל קטן מכיל עולם ומלואו. פתאום אנחנו מוצאים את עצמנו עם גישה לאנשים שמתעניינים בתחומים דומים לאלה שמעניינים אותנו, ושאם אנחנו נצעד באותו שביל של קליפת תפוזים שנפתח (ושמתהווה) לפנינו, המקומות שאליהם אנחנו מגיעים יכולים להיות כדאיים ואפילו מרגשים. מדובר, שוב, בהבדל קטן. אולי אנחנו אפילו איננו שמים לב להבדל הזה – עד שאנחנו מתנסים בו מספר פעמים. וכך, כמובן, גם עם כלים רבים אחרים – אם אנחנו מבינים רק את הפרינציפ, איננו מבינים בכלל. האסימון נופל באמת רק כאשר יורדים לפרטים הקטנים.

כך לא רק לגבי כלים, אלא גם בנוגע לרעיונות. כאשר האזנתי לעוזי מלמד שמעתי בדבריו הרבה אמירות ששמעתי פעמים רבות בעבר (הרי גם אני אמרתי, ואפילו כתבתי, דברים דומים מאד). כמו-כן, בדבריו של דוד מיודוסר הופיעו מוטיבים שמלווים אותי שנים רבות (חשוב אולי לציין שאני סטודנט של דוד, ולמדתי ממנו המון). על היסודות של תכנון לימודים נבחנתי באוניברסיטה, ואני ממשיך לעקוב אחר הנושא, ולכן הרבה מדבריה של שרה שמעוני לא היו חידוש עבורי. אבל מכל שלושה המרצים האלה מצאתי לא מעט שיכולתי לקחת.

אז? אז אולי כל אלה, ואחרים, אינם מביאים אותנו רחוק, אלא רק מחזירים (יש שיאמרו "משאירים") אותנו לאותו המקום שממנו התחלנו. אבל רק אם אנחנו נהיה מוכנים להמשיך בחיפושים נוכל להפיק תועלת מהחזרה הזאת.
ועכשיו, אחרי שחזרתי על כך שאנחנו חוזרים על עצמנו, והזכרתי (לעצמי, לפחות) שהמוכר כנראה רב על המקורי, והידוע גובר על החדש, אוכל לחזור לנקודת ההתחלה ובכל זאת להמשיך לחפש ולבחון, ולהתרשם, בשמחה, שאפילו אם בדקויות ובזוטות מדובר, גם בתחום התקשוב החינוכי יש המון מה להמשיך לגלות. בלוג איננו צריך לעסוק רק בשאלות הגדולות. אלוהים נמצא, כזכור, בפרטים הקטנים.

תוויות: ,

יום ראשון, 19 בדצמבר 2010 

אל נא תאמר לנו שלום

האינטרנט מעמיד אותנו מול מתח מתמיד בין הנצחי לבין החולף. מצד אחד, אנחנו לומדים שעלינו להיזהר בהעלאת מידע אישי לרשת מפני שהאינטרנט איננו שוכח דבר, ואילו מצד שני אנחנו מגלים שכלים תקשוביים שעליהם אנחנו התרגלנו ועליהם סמכנו נוטים להעלם, ואיתם המידע ששמנו בהם. גם אם תחושת הבטן אומרת שאי אפשר לצפות שכלי זה או אחר יישאר איתנו לעד, קל מדי להתנהג כאילו כך המצב. וכאשר אנחנו פתאום מגלים (משום מה, זה תמיד "פתאום") שכלי כזה הוא בן חלוף, אנחנו לא רק מופתעים, אלא גם נחרדים – כיצד נסתדר בלעדיו. בסוף השבוע הזה התבשרנו שאחד הכלים שעליהם ממש למדנו לסמוך עתיד להעלם.

במהלך סוף השבוע הופיעו ברשת דיווחים רבים על הכוונות של Yahoo! לסגור את Delicious, האתר לסימניות "חברתיות" שהחברה רכשה לפני חמש שנים. עד לכתיבת המאמרון הזה Yahoo! כבר הספיקה להבהיר שהיא איננה מתכוונת לחסל את Delicious, אלא שהיא מקווה למצוא לו בית חדש (במילים אחרות, כנראה למכור אותו). ובכל זאת, רבים היו מדוכדכים בעקבות ההודעה הראשונה. כתבות רבות הזדרזו להציע תחליפים, ואחרות אפילו הסבירו כיצד להעביר סימניות שנמצאות ב-Delicious לשירותים אחרים. היו גם שהציעו שצעד ההגיוני ביותר הוא להפסיק לסמוך על אחרים ושהמקום העדיף לשמירת סימניות על הרשת הוא על גבי בלוג אישי. דווקא מפני שיש לי נסיון עם "פתרון" כזה (אל קצה ה...) אני יכול לקבוע שעל אף היתרונות שבו, הוא לוקה בחסר בעניין מאפיין מרכזי וחשוב ביותר של Delicious, ואפילו מצביע על אי-הבנה בסיסית לגבי המאפיין הזה – המאגר האדיר שנבנה כתוצאה משיתוף ציבורי. כלי אישי פשוט איננו אותו הדבר.

חלק ממה שקסם ב-Delicious (ואני מבקש סליחה שאני מתייחס אליו כאן בלשון עבר, למרות שאני די משוכנע שיימצא פתרון והכלי ימשיך להתקיים) הוא הפשטות שבו. בגלל זה הופתעתי לקרוא באתר Webmonkey ש:
Under Yahoo’s leadership Delicious ceased to be innovative. Delicious remains a useful service, but it hasn’t really improved on its original features in almost half a decade.
לא תמיד חובה לחדש, ולא ברור שהיה צורך להוסיף מרכיבים נוספים לכלי הזה. אין זה אומר ש-Delicious היה מושלם, אבל לא פעם "כל המוסיף גורע", ונדמה לי שכך המצב עבור Delicious. הכלי לא התיימר להיות אולר שוויצרי, אלא למלא צורך מאד בסיסי, אם כי גם צורך שרבים בכלל לא ידעו שיש להם. על זה כתב מרשל קירקפטריק בבלוג ReadWriteWeb. הוא ציין שחמש שנים אחרי הרכישה של Yahoo!, יש אנשים שרק עכשיו מתחילים לתפוס את הערך של מידע של משתמשים שבאופן פאסיבי מתפרסם ברשת, מידע שנעשה זמין לכל פרט שיכול להתאים אותו לצרכים האישיים שלו:
Tell an everyday person they can put their bookmarks online, making them accessible from any computer via a service like Delicious, and they are often amazed.

Tell them they can then see other bookmarks that other people have tagged with the same categories - and they begin to see another world, a world where the Web is social and interconnected, where we all benefit from the trails of data created by one another's everyday use of the Web.
דבריו של קירקפטריק מחדדים את מה שהיה מיוחד כל כך ב-Delicious. הוא לא היה "רשת חברתית". הוא לא דרש מהמשתמש להיות "חבר" של מישהו אחר כדי להרוויח ממה שהמישהו האחר הזה עשה. בעידן של שייכות וחברות והגדרות שונות של רמות שיתוף, Delicious הזמין אותנו, המשתמשים, לעשות משהו בסיסי ביותר – לסמן דפים בסימניות/מועדפים שלנו, ובסך הכל להוסיף תוספת זעירה – תגים שמאפיינים את הדפים האלה (ואולי גם להוסיף תיאור כללי אודות הדף). את כל היתר הכלי עשה בשבילנו. והוא העניק לנו בחזרה גישה לסימניות של מאות אלפי אנשים אחרים, כאשר הניווט בתוך הסימניות האלה היה לא רק קל מאד, אלא גם מותאם לצרכים. לא נדרשנו להשקיע מאמצים מיוחדים כדי לעזור לאחרים – עשינו זאת תוך כדי עזרה לעצמנו. לא נדרשנו לחשוף מידע על עצמנו - הכרנו אחרים לפי איכות וכדאיות הסימניות שהם שמרו, וידענו את שמם רק אם הם רצו בכך. שיתוף הפעולה היה תועלתי, ובכל זאת חשנו קירבה אל אנשים שהיה ברור שלעולם לא נפגוש. במידה לא קטנה, מדובר בכלי שבמיוחד התאים לחינוך.

עם יתרונות כל כך פשוטים וברורים כאלה, ראוי מאד שיימצא דרך שהכלי ימשיך לשרת אותנו.

תוויות: ,

יום שישי, 17 בדצמבר 2010 

אם באמת רוצים לערוך ניסוי ...

אחת האמירות הידועות ביותר של אלן קיי, אחד החלוצים של הממשק הגראפי ושל תכנות מונחת עצמים, היא:
Technology is anything that wasn't around when you were born.
הטכנולוגיה היא כל דבר שלא היה בנמצא כשנולדת.
אני מרבה לצטט את האמירה הזאת של קיי (אם כי כנראה שלא עשיתי זאת כאן עד עכשיו) מפני שנראה לי חשוב במיוחד שאנשי חינוך יבינו שגם הלוח והגיר, העפרון והמחברת, הם גם טכנולוגיות, ושפעם גם הם היו חדשים. ההתנגדות להכנסת מחשבים או טלפונים סלולאריים לתוך הכיתה מבטאת תחושה שקיימת דרך אחת, נצחית, לארגן בית ספר וכיתה, ולכן חשוב להבין שבכל דור החינוך אימץ את הטכנולוגיות הרווחות, ושבאופן בלתי-נמנע אלה השפיעו על דרכי ההוראה והלמידה.

בבתי ספר רבים נהוג לערוך "שבוע ללא טכנולוגיה" שמטרתו להמחיש לתלמידים עד כמה הם תלויים במכשירים הרבים שממלאים את חייהם. חיפוש פשוט על מונחים כמו "a day without technology" מעלה דיווחים רבים על נסיונות כאלה. כמובן שאין שום פסול בנסיון להנתק ממכשירים אלקטרוניים לתקופה מסויימת. אבל משום מה, כאשר כותבים על "טכנולוגיה" הכוונה היא רק למחשב, לנגני MP3 ואולי גם לטלויזיה.

אירא סוקול מתייחס לימים נטולי טכנולוגיה כאלה במאמרון חדש בבלוג שלו. הוא מגדיר טכנולוגיה כסך כל הכלים שבאמצעותם אנחנו מתפעלים את העולם. עבורו, ימים ללא טכנולוגיה בבתי ספר מייצגים ראייה מצומצמת מאד, ומצומצמת מדי:
So students are asked to turn off computers and mobile phones, but not clocks or pens. They are asked to not use email and SMS, but school busses seem fine. They are asked not to use digital signals, but paper is actually recommended.
אבל סוקול מזכיר לנו שגם הנייר הוא טכנולוגיה:
The book, and the paper it is printed on, even the ink used to form those letters, are gigantic technologies.
אם בתי הספר באמת רוצים לערוך ניסוי, במקום יום (או שבוע) בלי טכנולוגיות דיגיטאליות, סוקול מציע מספר טכנולוגיות אחרות שעליהן בתי הספר יכולים לוותר:
  • שבוע ללא שעונים ופעמונים
  • שבוע ללא שולחנות וכסאות
  • שבוע ללא ספרים ונייר
עבור כל אלה הוא מתאר כיצד הם פוגעים בלמידה – הפעמון קוטע את רצף הלמידה; אי הנוחות של שולחנות וכסאות מקשים על הלמידה; תלמידים רבים מתקשים לאחוז בעפרון, והקושי הזה הופך לליקוי למידה של ממש. סוקול משוכנע שאם צריכים לעבור שבוע ללא טכנולוגיה כלשהי, רצוי דווקא לוותר על הטכנולוגיות האלו. אם נעשה זאת:
We might see a whole new set of student skills rise to the top with those "Gutenberg technologies" stripped from our kids' lives. We might see a whole new kind of learning.
יתכן מאד. ומה שבטוח, זה היה עוזר לנו להבין קצת יותר טוב שטכנולוגיה איננה רק מחשבים.

תוויות:

יום רביעי, 15 בדצמבר 2010 

כביר! ... אבל לא בהכרח ללמידה

ברור לי שבתי ספר אינם עתידים להעלם בקרוב. גם אם אני מייחל ליום שבו תלמידים יורשו לכוון את הלימודים של עצמם (וגם יהיו מסוגלים להפיק תועלת מהלימוד העצמי הזה), ברור לי שזה לא יקרה בקרוב. אבל זה כמובן איננו אומר שאין טעם לחתור ליצירת התנאים שבהם זה יוכל לקרות. היעד נשאר העצמת הלומד העצמאי, והצטיידותו בכלים שיאפשרו לו לחוות הרפתקת למידה משמעותית ומרתקת.

והיום, לכאורה, התנאים הדרושים לקידום הלמידה העצמית הזאת זמינים לנו. חסידי Web 2.0 בחינוך טוענים כבר מספר שנים שהכלים שנמצאים בידינו היום מאפשרים לכל לומד להרכיב את הסביבה האישית ללמידה, ה-Personal Learning Environment, של עצמו. אמנם היום כתבות ומאמרונים על ה-PLE נפוצים קצת פחות מאשר לפני שנה או שנתיים, אבל עדיין אנחנו קוראים את הגיגיו של סטודנט שמנחים אותו, במסגרת לימודיו, "לבנות" PLE משל עצמו בתדירות די גבוהה. בדיווחים האלה הסטודנט מכריז בשמחה ובגאווה שהוא מתרגש מאד על הקמת ה-PLE שלו. אבל משום מה, יותר נכתב על הקמת הסביבות האלו מאשר על השימוש בהן לצרכי למידה. לפעמים המילה "סביבה" מוחלפת ב-"רשת" על מנת לרמוז שהלמידה אמנם אישית, אבל היא נתמכת על ידי הקשרים שהלומד יוצר עם אחרים. ובעצם, בבסיס הרעיון של ה-PLE/PLN נמצאת ההנחה שהלמידה האישית יונקת מהשיתוף.

ג'ורג' סימנס, מפתח תיאוריית הלמידה connectivism, דוגל בחיבור הזה בין האישי והציבורי. באופן פשטני למדי אפשר לכתוב שעבור ה-connectivism הלמידה מתאפשרת כאשר הלומד מתחבר למקורות רבים ומגוונים. לאור זה, ברור שסימנס מוצא ערך בסביבה/רשת האישית ובלמידה שיתופית. במאמרון בבלוג שלו מלפני שבועיים הוא חוזר ומדגיש שיש ערך רב בקשרים הלימודיים האישיים שנוצרים בסביבה כזאת. אבל הוא גם חש שרבים מאלה שכותבים בהתלהבות על הסביבות האישיות שהם בונים מתמקדים יותר בעצם קיומה של הסביבה, ופחות בשימוש בסביבה הזאת לצרכי למידה:
Where things get a bit more confusing with PLNs is when we fail to advance beyond those warm fuzzy feelings about being connected to others with more substantive knowledge and action. Being connected is at best a conduit – a suggestion or hint of potential value in information exchange or general interaction. Perhaps we share YouTube videos, interesting articles, and break into the odd spontaneous debate with political extremists (both lefties and righties are good for much mileage on this topic). Or perhaps we get together and create something – an article, a list of resources on a topic, and so on. These are important “social glue” activities in strengthening and maintaining our connection with others in our PLN.
סימנס מכיר בכך שיש חשיבות לתחושה החמימה של שייכות שה-"שימוש" ב-PLE יוצר. גם אם יש נימה של סלחנות כלפי הגוזמאות שנשמעות כלפי ה-PLE, הוא איננו מבטל אותה. לסביבה כזאת יש, ללא ספק, ערך בלמידה. אבל הוא מזכיר לנו שהדבק החברתי שאצל רבים נחשב לחשוב כל כך איננו המטרה, אלא רק האמצעי להעמקת הלמידה. ולמרבה הצער, הוא חש שרבים מדי מבוני הסביבות האישיות של עצמם אינם עוברים לשלב הנוסף החשוב הזה. אם הסביבה היא באמת "רשת", אז הרשת הזאת איננה מטרה בפני עצמה, מערכת נאה של קשרים שטווים על מנת להביט בה בסיפוק, אלה כלי שלוכד את מה שאנחנו מבקשים ללמוד. רשת איננה צריכה להיות יפה או אסתטית, אלא פשוט יעילה. עבור סימנס הערך החשוב ביותר של ה-PLE/PLN נמצא ביכולת שלה לדרבן פעולה:
Once we get past the thrill of “ooh, I love my PLN”, we can get down to something more practical (and yes, boring). What’s important with a PLN is not “what it does for me” but rather how I can use it to change things in education, society, or the world. Learning networks give us potential for action.
מפני שעבור סימנס הלמידה חייבת להיות פעילה, הוא שולל את ה-"אורבים" שממקמים את עצמם בשולי הרשת, מוכנים תמיד לקחת, אבל לא לתרום. בעצם, הוא איננו מקבל את הטענה שקיימת השתתפות שולית לגיטימית – legitimate peripheral participation. הוא מבין שההשתתפות ברשת היא תהליך, ולכן יתכן שעד שאדם ירגיש מספיק נוח ליטול חלק פעיל ברשת כלשהי הוא ירצה להתאקלם ולהכיר אותה יותר מקרוב. ובכל זאת, "השתתפות" כזאת איננה נראית לו, בנוסף לכך שהיא איננה מהווה בסיס ללמידה.

כזכור, קראתי עשרות דיווחים של אנשים שכתבו על הסביבות האישיות שהם פתחו (לעתים קרובות במסגרת מטלה בלימודים). נדמה לי שברוב הגדול מאלה הסביבה הזאת מתוארת כאוסף של כלים. במידה לא קטנה בעידן התקשוב זה צפוי – אנחנו פתוחים לגירויים לימודיים דרך כלים שמביאים לנו קישורים למאמרים, לסרטים, לדיונים, ועוד. אבל מתקבל הרושם שמי שמתאר את הסביבה האישית שלו תוך שימת דגש על כלים רואה את הלמידה כאוסף הולך וגדל של כלים, ולא כתובנות שאליהן הוא מגיע באמצעותם. ובעצם, אין זה צריך להפתיע אותנו. הרשתות החברתיות שתופסות חלק נכבד מהחיים שלנו היום מציעות לנו מגוון כלים שבאמצעותם אנחנו מתחברים לאנשים אחרים. נוצרים קשרים חיוביים, אבל אלה קשרים של "נוכחות", לא של "התהוות". הקשרים האלה אינם מעודדים אותנו ללמוד משהו או להתמודד עם בעיה כדי לפתור אותה. די בכך שאנחנו שם. נדמה לי שההסתפקות בנוכחות הזאת עוברת אל הסביבות האישיות שלכאורה מיועדות ללמידה, ובסופו של דבר יש הכל מלבד הלמידה.

ואם כל זה נכון, "ההשתתפות השולית" שעליה סימנס קובל איננה רק תופעה שתחלוף ככל שהלומד ייטיב להתרגל לסביבה החדשה. אפשר אולי לזהות כאן "תרגום" של הציפיות שלנו מהרשת החברתית לתוך הרשת הלימודית. לקראת סיום המאמרון שלו סימנס כותב:
Creation, collaboration, and sharing are the true value points of a PLN. It’s not what it does for me, but rather what I am now able to do with and for others.
דברים אלה של סימנס נכתבים כביקורת על ה-"לקיחה" שבעיניו היא מרכיב מרכזי מדי בסביבה. אפשר להסכים עם הביקורת, אבל נדמה לי שהיא בכל זאת מפספסת משהו. רבים מאד מאלה שלכאורה בונים "סביבות אישיות ללמידה" פשוט אינם מודעים לכך שבסביבה לימודית משהו הרבה מעבר לנוכחות בלבד אמור להתרחש. אני עדיין מקווה שנחתור ליצירת התנאים שיאפשרו ללומד לכוון את הלמידה של עצמו. אבל אני חושש שהתנאים האלה אינם מוצאים ביטוי בסביבה האישית ללמידה כפי שלומדים רבים בונים אותה היום.

תוויות: , , ,

יום ראשון, 12 בדצמבר 2010 

מתאימות לא רק למעבדות

מצאתי כבר הזדמנויות רבות להביא כאן מדבריו של גרי סטייגר. כבר משנות ה-70 סטייגר עובד ומלמד עם מחשבים והוא צבר נסיון רב. עבורו המחשב משמש בעיקר כלי שבאמצעותו תלמידים יכולים לחקור ולבנות, והוא מבקר בחריפות את הדרכים שבהן בתי ספר משתמשים במחשבים היום. יש לו גם מילים חריפות כלפי התנהלותם של בתי ספר באופן כללי. כתלמיד של סימור פאפרט, הבנייה ב-Logo ובכלים דומים לו מהווה עבורו השיא של השימוש במחשב. לא פעם מתקבל הרושם שסטייגר משוכנע שהתקשוב החינוכי של היום נחות לעומת השימוש בימים שבהם פאפרט פיתח את ה-Logo ואת העולמונים כי היום המחשב נתפס כמעט באופן בלעדי ככלי שמאפשר גישה למידע.

השבוע סטייגר פרסם מאמרון חדש בבלוג שלו, בו הוא מתייחס לשינויים שהתרחשו בשימוש במחשבים בחינוך מאז אותם ימים. כצפוי, על אף העובדה שמספר המחשבים בכיתות גדל, הוא רואה נסיגה בשימוש:
As the number of computers increased the goals for what children did with them seemed [to] be lowered. No longer did “computer literacy” mean that every child should have the expertise required to program the computer, but that they would be able to bookmark a web page or identify the mouse in a standardized “tech literacy” test.
הוא מתאר את בנייתן של מעבדות מחשבים בבתי הספר כטעות היסטורית שנבעה לא רק מתקציבים מצומצמים אלא גם מכך שפחות מדי מורים היו מסוגלים לחשוב באופן יצירתי על מה שאפשר לעשות עם המחשב בכיתה:
The moral of that tale is that the computer lab is a historical accident that need not be preserved in amber.
נראה לי קצת מוזר שדווקא היום, כאשר בבתי ספר רבים מעבדות מחשבים נעשות לנחלת העבר ובמקומם תלמידים מגיעים לבתי הספר עם מכשירים אישיים, סטייגר חש צורך לבקר את קיומם. ובכל זאת, יש לא מעט צדק בביקורת שלו. רוב מערכות החינוך הצליחו לשכוח את ה-Logo ואת הלמידה תוך כדי עשייה וגילוי שהוא איפשר. על אף העובדה שאני מצטער שכבר לא מלמדים Logo, לדעתי הערך המרכזי של התקשוב בחינוך היום נמצא במקום אחר. סטייגר נוטה להמעיט בחשיבות של הגישה למידע ושל הארגון האישי של המידע שהתקשוב מאפשר. ובכל זאת, הביקורת שלו חודרת לשורש הבעיה של התקשוב בחינוך – בשימוש במחשב בבתי הספר אין מעוף, אין תעוזה, ואין נסיון לאתגר את התלמיד. אי-לכך, יש טעם להתייחס ברצינות ל-"הצעות הצנועות" שסטייגר מביא במאמרון שלו ל-"שיפור" המעבדות. במידה לא קטנה הן תקפות גם לשימוש בתקשוב בחינוך באופן כללי.

בין ההצעות שלו אנחנו מוצאים הצעה לפעול לפי ההנחה שתלמידים מסוגלים לעשות משהו טוב עם המחשב:
Don’t be surprised when kids do extraordinary things. Be surprised when adults are surprised. I expect that children can use computers in deeper more thoughtful ways than school traditionally asks of them. Cute may be a subset of “good,” but is a poor substitute.
האמונה הזאת ביכולת של התלמיד איננה אומרת שכל מה שעושים עם המחשב הוא בעל ערך. סטייגר מדגיש שכדי להפיק תוצר איכותי דרושים זמן ומאמץ:
If students can come use a computer whenever they need to for as long as necessary, they’ll learn more, the computers will be used to greater benefit and the school will take an important step towards learner-centered school reform.
וכצפוי, הוא משוכנע שה-"סטנדרטים" שמולם מערכות החינוך מבקשות למדוד את ההישגים של התלמידים אינם ראויים. כלפי ה-Nets, ה-National Educational Technology Standards שמופצים ברחבי ארה"ב הוא מכריז:
If a kid is breathing, she has probably surpassed the NETs
The ISTE NETs standards are unimaginative and technocentric. Declare that every child has satisfied them and move on.
כזכור, עם כל הכבוד לשימוש במחשב בבית הספר לצורכי יצירה, נראה לי שסטייגר איננו מייחס חשיבות מספקת לשימוש בתקשוב לצרכי מידע. לטוב או לרע, משהו השתנה בעשורים האחרונים, ובית הספר צריך להשקיע בפיתוח המיומנויות שיאפשרו לתלמידים ללמוד בסביבה הדיגיטאלית הרווחת של היום. אך עם זאת, אין ספק שיש הרבה שאפשר, וצריך, לקחת מהביקורת של סטייגר.

תוויות: , ,

יום שלישי, 7 בדצמבר 2010 

הסוס שמסרב להגיע

קארול דונאלי (שם בדוי) היא מורה ותיקה בבית ספר תיכון בקליפורניה. ברבים מהשיעורים שלה תלמידיה מצויידים במחשבים ניידים אישיים. לארי קובן עורך מחקר ארוך שנים בבית הספר של דונאלי, ולאחרונה הוא צפה בשיעורי ביולוגיה רבים שהיא לימדה. לפני כשבועיים קובן דיווח בבלוג שלו על מה שהוא ראה.

יותר מכל דבר אחר, הרושם שמתקבל מהדיווח של קובן הוא שבשיעורים של דונאלי יש שילוב אמיתי ואפילו חינוכי של המחשבים שבידי התלמידים. הוא גם משוכנע שדונאלי היא מורה טובה. עם זאת, ההוראה שלה נשארת די מסורתית. על פי רוב דונאלי מנהלת את השיעור ומכוונת את הלמידה. היא מסבירה מושגים ונותנת הנחיות לפעולה. אפשר פשוט להגיד שהיא עוסקת בהוראה. לדוגמה:
In one lesson I observed, Donnelly began class with a review of yesterday’s material on photosynthesis. Afterwards she had students open their laptops to watch animations of photosynthesis that she had loaded on their machines earlier. A pop-up quiz appeared after the animations. Donnelly walked around and checked student scores on the quiz. She then summarized the concept of photosynthesis by questioning students. Finally, she collected homework assigned the previous day.
אני מניח שעבור רבים מאיתנו שמלווים את תהליך הטמעת התקשוב במערכת החינוך תיאור כזה מעורר אכזבה. בסך הכל מה משתמע ממנו? אפשר להגיד שיש כאן שילוב מוצלח של המחשב בכיתה, אבל באותה מידה אפשר להגיד שיש כאן נצחון של הקיים על האפשרי. המחשב נכנס לכיתה ... והכיתה פחות או יותר נשארת כפי שהיתה. קובן מסכם את התצפית שלו:
Donnelly’s classes remind me that thoughtful teaching and smooth weekly integration of laptops into biology lessons –within a five period workload and three preparations across different levels of students–can be done with finesse, humor, excitement, and-yes- within a blend of teacher- and student-centered pedagogy. Like many teachers, she hugs the middle of the spectrum.
לאור הסיכום הזה של קובן אפשר אולי לשאול מה בכלל הטעם בדיווח על העבודה של המורה הזאת. מתוארת כאן כיתה לומדת – לא פחות, אך לא יותר. אני מניח שיש גם מי שישאל, בעקבות הדיווח הזה, מה הטעם בתקשוב בחינוך? אם בסך הכל התקשוב נבלע לתוך הפעילות ההוראתית/לימודית המסורתית, מי צריך אותו? קשה לזהות כאן חידוש, קל וחומר חזון. בשביל זה הביאו את המחשב לכיתה? מה קרה למהפכה הפדגוגית?

לפני חודש נערך כנס ITEC במכון ון-ליר. אחד המושבים של הכנס עסק ב-"מפדגוגיה של לוח לפדגוגיה דיגיטלית". אשר עידן, בהרצאתו במושב הזה, הציג עמדה מהפכנית, עמדה שבוודאי תזהה בהוראה של דונאלי בזבוז של התקשוב. בין היתר עידן הכריז:
דיגיטלי כבר פסה. פדגוגיה סוציאלית היא רדיקליזציה של הרבה מגמות שהתחילו מאז ג'ון דיואי עם הקונסטרוקטיביזם שלו ופדגוגיה חברתית.
במילים אחרות, המהפכה נמשכת, לקראת חינוך אחר. (האם אפשר לכנות תהליך שמתרחש כבר מעל 100 שנה "מהפכה"?) אבל מתברר שכבר אין טעם לדבר על דיגיטלי. מילת הקוד של היום היא "סוציאלי". אני מודה, לפני 11 שנים כתבתי שהאינטרנט עשוי להכריע את החינוך כפי שאנחנו מכירים אותו. יד על הלב, במידה לא קטנה אני מצטער שזה עדיין לא קרה. אבל לאור העובדה שה-"נבואה" שלי, וכמובן של אשר עידן ושל לא מעט אחרים, עדיין לא התגשמה, יש טעם לשאול אם אולי שינוי המינוח מ-"פדגוגיה דיגיטלית" ל-"פדגוגיה סוציאלית" משול לשינוי של תאריך קץ העולם אצל מנהיג של כת שנדרש לעדכן את תאריך הנבואה מפני שהקץ ממאן להגיע.

ואולי בדומה לאותם מנהיגי כיתות, כאשר הקץ (או המהפכה) איננו מגיע, עידן נאלץ להחריף את ההתקפה שלו על המערכת. לדוגמה, כדי לתאר את השינוי החינוכי הנדרש הוא פוסק:
ההמון תמיד יותר חכם מהגאון
המשפט הזה, הרי, איננו משקף בכלל את הטענה של סורוביצקי בספרו. שם לא מדובר ב-"תמיד", אלא בתנאים מאד ספציפיים שמאפשרים להמון להיות חכם. (אגב, דווקא בערך על הספר של סורוביצקי בוויקיפדיה, ללא ספק הדוגמה האולטימטיבית של חוכמת ההמונים, יש תיאור מאד ברור של התנאים האלה. אני מניח שעידן קרא את הערך הזה, ולא ברור לי למה הוא לא נעזר בו, או לחלופין, משנה אותו כדי להתאים לטענה שלו.)

לא אטען שמערכת החינוך של ישראל היא חכמה במיוחד, אבל לעומת זאת, היא גם איננה מונוליתית. במידה רבה היא פועלת כקואליציה של קבוצות אינטרסנטיות שונות, כשכל קבוצה מושכת לכיוון הרצוי לה. תכנית הלימודים היא, איפוא, פשרה, אולי אפילו תוצאה של ההמון (שבמקרה הזה איננו בהכרח חכם).

יתכן והתקשוב באמת ישנה את פני החינוך, אבל חלק משמעותי מהכספים שמגיעים לתקשוב בחינוך היום מיועד לשכלול המעקב המדוקדק אחר התפתחות התלמיד ולמבחנים ממוחשבים. כלים שמאפשרים ומעודדים את הפדגוגיה הקונסטרוקטיביסטית שרבים מאיתנו מייחלים לה אינם מופיעים בראש רשימת התקציב. אולי בגלל זה במקום לראות במורים מי שיחוללו ויכוונו בתבונה את השינוי, עידן תולה את תקוותיו בתמורות חברתיות כלליות שיגררו את החינוך (אולי נגד רצונו?) אל השינוי.

במאמרון שלו קובן מקשר למאמר קלאסי של ג'ודי האריס משנת 2005 בו היא מראה שהטמעת התקשוב בבתי הספר איננה מביאה להגשמת החזון הפדגוגי של רבים מחסידיו. האריס כותבת:
Educational technology use, it turns out, is no Trojan horse, despite the wishes and hopes of many of its advocates.

בתיאור של השיעורים של דונאלי, קובן מראה לנו את המציאות הזאת. התקשוב אכן נכנס למערכת החינוך, ומידי פעם הוא גם משפיע לחיוב על דרכי ההוראה והלמידה. אבל הנסיון מלמד שלא כדאי לצפות למהפכה פדגוגית. זה איננו חזון שמעורר התלהבות. יתכן שהוא אפילו מאכזב. אבל נדמה לי שרצוי וכדאי להכיר במציאות.

תוויות: , , ,

יום ראשון, 5 בדצמבר 2010 

אוי! המבוגרים האלה!

אם אפשר, אני מעדיף לקרוא מאמרים מאשר לצפות בהרצאות מוקלטות. יתכן שמדובר בהרגל שהשתרש בתקופה שבה הצפייה לא היתה כל כך זמינה כמו היום; יתכן שההעדפה הזאת נובעת מקשיי ריכוז. כאשר אני קורא, קל לי לעצור היכן שמתחשק לי כדי לרשום הערות ומחשבות, או פשוט לבדוק משהו שצץ בראש. לעומת זאת, כאשר אני צופה בהרצאה מוקלטת הכל זורם מהר מדי וקצת מסובך להקליק על pause ולצאת למשהו אחר, ולזכור את רצף הדברים כאשר אני חוזר. כך או כך, מבחינתי האישית, אם אפשר, אני מעדיף לקרוא.

זאת הסיבה שכאשר סילביה מרטינז המליצה בחום על וידיאו של הרצאה של ד"ר דייוויד פינקלהור על בני נוער והסכנות שבאינטרנט תחילה חיפשתי גירסת טקסט של ההרצאה. כאשר לא מצאתי, החלטתי להקדיש שעה לצפייה. היתה זאת אחת השעות הכדאיות ביותר הזכורות לי.

פינקלהור, פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת ניו המפשייר ומומחה בתחום של פשעים נגד ילדים, איננו מתכחש לעובדה שהאינטרנט חושף ילדים לסכנות. אבל הוא מבקש להבחין בין קיומן של סכנות לבין הטענה שהאינטרנט מגביר את הסכנות שבהן ילדים נתונים בלאו הכי. הוא מציג נתונים רבים שמצביעים על כך שלהבדיל מהדעה הרווחת, ילדים ובני נוער היום דווקא בטוחים יותר מאשר לפני שהם נחשפו לאינטרנט.

אחרי שהוא מראה שמחקרים אינם מחזקים את הטענה שהאינטרנט מגביר את הסכנות, פינקלהור שואל למה בכל זאת הדעה הזאת כל כך רווחת. הוא שואל:
Why in the absence of clear evidence that the internet has increased risk, why has that idea had such tremendous hold on people, why have they gotten so anxious about it?
את התשובה לשאלה הזאת הוא מכנה Juvenoia: חדרה מוגזמת בנוגע להשפעה של תמורות חברתיות על ילדים ובני נוער. חדרה כזאת, כמובן, איננה חדשה, ולא נוצרה עם האינטרנט. כמעט כל דור רואה בתמורות חברתיות, ולעתים קרובות בטכנולוגיות, איום על שלומם של ילדיו. עם זאת, לאור הנתונים שהוא מביא שמראים שהסכנות עצמן אינן גדולות כל כך (פינקלהור איננו טוען שהסכנות פחתו בעקבות האינטרנט), ההסבר הזה בהחלט משכנע.

פינקלהורן נעזר במצגת סתמית למדי, מצגת טקסטואלית ברובה המכריע. אפשר אפילו לקבוע שמבחינה ויזואלית מדובר בהרצאה די משעממת. ואולי זה דווקא הקסם שבה – התוכן מדבר בעד עצמו.
ללא ספק, שווה שעה של צפייה.

תוויות: , ,

יום רביעי, 1 בדצמבר 2010 

אוי, הנוער של היום!

מאד אופנתי להיות מודאגים מהשפעות האינטרנט על דרכי החשיבה, ובמיוחד על כושר הריכוז, שלנו. ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בבני הנוער. כמעט מידי שבוע אנחנו קוראים שהנוער של היום כבר איננו מסוגל לקרוא ספר מההתחלה עד הסוף. מסבירים לנו שמה שאיננו מוגש במנות קטנטנות איננו נקלט אצלם. במידה לא קטנה נוצר הרושם שהיוזמות לתקשוב מערכת החינוך נובעות פחות מאמונה עמוקה ביכולת של התקשוב לסייע בלמידה, ויותר מתוך כניעה לכושר הריכוז המוגבל של הנוער של היום.

לפני כעשרה ימים ה-New York Times פרסמה כתבה ארוכה שעסקה בבעיה הזאת, וכצפוי, כבר בכותרת מצביעים על הסח הדעת כחשוד המרכזי:
לא רק השימוש במונח "הסח הדעת" משמעותי כאן. גם המילה "wired" מאד טעונה. היא רומזת על שינוי מבני במוח, שינוי שמבשר רעות. בדרך הזאת, כבר מפתיחת הכתבה מכינים אותנו למסר האימתני שהילדים שלנו אינם כמונו, שהעולם הדיגיטאלי שלתוכו הם גדלים פוגע בכושר הריכוז שלהם, ושההשלכות של הפגיעה הזאת בלתי-הפיכות.

כמובן שההמשך הוא אוסף של סיפורים שאמורים לאושש את הטענה הבסיסית הזאת. הבעיה היא שהסיפורים האלה בכלל אינם משכנעים. אנחנו קוראים, למשל, על נער בן 17 בשם וישאל שאיננו מצליח לסיים לקרוא ספר שהוא אמור לקרוא לבית הספר. וישאל עסוק מדי ב-Facebook וב-YouTube, ולכן הוא זונח את הלימודים שלו. אבל מתברר שיותר מאשר הוא עסוק ב-Facebook וב-YouTube, הוא עסוק בתחביב שלו – צילום ועריכה של סרטי וידיאו. לקראת סיום הכתבה וישאל מכריז:
I’m spending two hours to get a few seconds just right.
משפט כזה איננו הכרזה של אדם שאיננו מסוגל להתרכז, אלא ההפך. זאת עדות לכושר ריכוז כמעט עילאי. באופן כללי, אני מתרשם שה-"בעיה" של התלמידים בכתבה (ולא רק של וישאל) איננה שהם אינם מסוגלים להתרכז, אלא שקורצים להם דברים הרבה יותר מעניינים מאשר בית הספר ושיעורי בית.

אין כאן כל חדש. סינדי גאוטייה, היום המנהלת של בית ספר אקסטרני בוונקובר שבקנדה, ממחישה את זה בבלוג שלה. היא משכתבת את התחלת הכתבה של הטיימס, אבל בגירסה שלה, התלמיד בסיפור היא סינדי עצמה, לפני יותר משלושים שנה. בתקופה ההיא לא היה לה מחשב, אבל לא חסרו לה גירויים שמשכו את תשומת ליבה יותר מאשר שיעורי בית. אחרי שהיא מתארת חלק מהגירויים האלה (בגוף שלישי) היא מוסיפה:
She grew up analog, became immersed in digital, but irrespective of the technology of the day, has always been wired for distraction. She considers this to be an asset for her as an educational leader in the very disruptive field of online learning.
קתי דייווידסון כותבת משהו דומה, אם כי ממבט פחות אישי:
The point is we measure our kids' deficits by our glowing and often inflated idea of how much better "we" (our entire generation, of course) were. This is not really a discussion about the biology of attention; it is about the sociology of change.
דייווידסון מדגישה שאין מדד נכון של כושר ריכוז או של קשב שלפיו ניתן לקבוע שכושר הריכוז של בני הנוער של היום ירוד לעומת זה של דורות קודמים:
Our attention is shaped by all we do, and reshaped by all we do. That is what learning is.
הכתבה בטיימס עוררה תגובות רבות בבלוגוספירה החינוכית. ג'ונתן מרטין מגיב בבלוג הקבוצתי Connected Principals. הוא מתקשה למצוא משהו חדש בהתנהגות המתוארת בכתבה:
Do we think that before technology, most students avoided distraction? Do we think they spent school-days sitting in lecture consumed with fascination for listening to a teacher talk about the Smoot Hawley tariff? Have you seen Ferris Buller’s Day Off, a film made before cell phones and laptops?
מגן גרבר, באתר של ה-Nieman Journalism Lab של אוניברסיטה הרווארד, איננה משוכנעת שהסח הדעת היא ה-"בעיה" האמיתית. היא מכירה בכך ש-Facebook יכול להסיח את הדעת, אבל אין זה ברור שמדובר בבעיה:
The question, though, is: distraction from what? And also: What’s inherently wrong with distraction? It seems to me that the real dichotomy here — to the extent, of course, that it’s fair to break any complex problem into reductive dualities — is less a matter of focus vs. distraction, and more a matter of the digital age’s spin-off opposition: interest vs. non-interest. Caring vs ... lack of.
גרבר טוענת שהנגישות הדיגיטאלית פותחת עבורנו אפשרויות שעליהן לא יכולנו לפעול לפני-כן. במציאות הדיגיטאלית של היום איננו צריכים "להתעניין" במה שמגישים לנו. היום, כל נקודה שמהווה עבורנו ניצוץ של עניין יכולה להיות קרש קפיצה למבול של מידע:
And the digital era is bringing a new kind of empowerment not just to interest, but to aversion. The web is a space whose very abundance of information — and whose very informational infrastructure — trains our attention to follow our interests. And vice versa. In that, it’s empowering information as a function of interest.
לא חסרות בעיות חינוכיות שדורשות התייחסות והתמודדות של אנשי חינוך. היו כאלה לפני הדיגיטאליות (וגם לפני הרדיו, ולפני הטלוויזיה) והן בוודאי עוד יהיו איתנו הרבה אחרי שנפסיק להתרגש מהתקשוב. בין הבעיות האלו, בעיית העדר האכפתיות של תלמידים כלפי הנלמד בבית הספר, בעיית ההתגברות של גירויים חוץ-בית-ספריים על השיעורים עצמם, היתה, ותישאר, אחת הגדולות. אבל התייחסות אל התלמידים של היום כאל יצורים מוזרים שנפגעו מחיידק דיגיטאלי וזקוקים לטיפול של דיאטה דלת-תקשוב כדי לרפא אותם איננה הדרך לפתור אותה.

תוויות: , ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates