יום שני, 28 באפריל 2008 

כנס מו"ח 2008 - הרהור אישי (דיווח מס' 1)

היו ימים שבהם אפשר היה להתלונן על כך שהדיווחים ששמענו בכנס מו"ח היו מהסוג שגרם לנו לשאול "נו, על זה יש טעם לדווח?". ומפני שלעתים קרובות הדיווחים עצמם לא הצליחו לעורר עניין, המרכיב המרכזי של הכנסים האלה, זה שממש הביא אותנו אליהם, היה המפגש החברתי עם השותפים לתחום. כמובן שלא הכרתי את כל המשתתפים, אבל תמיד היו רבים ששמחתי לראות ולהתעדכן על מעשיהם. אתמול, בכנס שאפשר, ואולי צריך, לכנות אותו "מיני-כנס", לא היתה סיבה לשאול על מידת העניין בדיווחים, וזאת מהסיבה הפשוטה שכמעט ולא היו דיווחים. וראו זה פלא - הפעם לא היה צורך לחפש את החברים מבין כל המשתתפים. הרי הפעם, כולם הכירו את כולם.

במידה מסויימת צריכים להכיר במצב הזה כהצלחה, אולי אפילו כנצחון, של גוף כמו מו"ח. הרי במשך שני עשורים קבוצה יחסית קטנה של משוגעים לדבר ניסו להפוך את השימוש במחשב לדבר מובן מאליו בתהליכי הלמידה וההוראה. אותם דיווחים תמוהים משנים קודמות - אותם דיווחים שגרמו לנו לשאול למה בכלל מדווחים על כך שכיתה אחת שילבה קבוצת דיון לתוך לימוד נושא מגלי עולם, או כיתה אחרת חיפשה מקורות ברשת, או בית ספר השתמש באתר כדי לעדכן את התלמידים ואת ההורים במטלות שיעורי הבית - היו בעצם העדות לכך שאכן לומדים להשתמש בכלי. כאשר מהפכה מצליחה, היא מפסיקה להיות מעניינת.

אבל מה קורה עם אותם מהפכנים שעמלו קשות לחולל את השינוי? האם נגזר עליהם להפוך ללא יותר מאשר זקני השבט שמתרפקים על הימים הטובים? אכן, יש סכנה כזאת, אבל למרבה המזל האינטרנט ממשיך להמציא פטנטים, ובא דור חדש של כלים, כלי Web 2.0, שמציבים אתגר חדש, חזית חדשה שאת דגלו אפשר להניף. באותו הזמן שמו"ח נמצא בסכנה שהוא ייהפך לאנכרוניזם, בא ה-Web 2.0 ומאפשר לו להמשיך להוביל.

אך מה לעשות, ואחד המאפיינים החשובים של עידן האינטרנט, ועוד יותר של Web 2.0, הוא ירידה בחשיבות ההנהגה. כאשר הגישה למידע איננה תלוייה בתיווך של הידענים, אותם ידענים, המהפכנים הוותיקים, מגלים שהם צריכים להלחם על מעמדם, צריכים להראות שהם עוד מסוגלים להוביל. כך קורה שלפני מספר חודשים מו"ח התכנס כדי ללמוד על Web 2.0, ואתמול, כאילו כסיום של אותו תהליך של למידה, הוא הציג את הידע שהוא צבר, תחת הכותרת "למידה 2.0 וסביבות מקוונות - האם העתיד כבר כאן?". קשה לבוא בביקורת "מבחוץ" כלפי משהו שאתה חלק ממנו, ולכן אסתפק בההרהור הזה, תוך ציון שלמרות שראיתי מכרים רבים, ממש שותפים לדרך, חסרו לא מעטים אחרים שאמרו לי שהם לא מצאו סיבה לבוא - הרי הם כבר שמעו את הכל מספר רב של פעמים.

תוויות: ,

 

כנס מו"ח 2008 - נסיון לדווח (דיווח מס' 2)

גם אם התחושה השולטת (עבורי, לפחות) בכנס מו"ח היתה של שירת ברבור, היו בו מספר רגעים מאד מעניינים. הכנס נפתח עם הרצאה של אורן צוקרמן שתיאר את ה-Scratch ואת תהליכי הלמידה שהיישום הזה מאפשר. נדמה לי שחלק גדול משומעיו זוכרים היטב את Logo ויכלו לדמיין לעצמם כיצד הכלי הזה, במידה רבה יורשו, יכול לסייע בפיתוח החשיבה. כמובן שצריכים לקוות שאם וכאשר השימוש ב-Scratch יחדור למערכת, המורים יבינו שמדובר בכלי לפיתוח החשיבה, ולא בכלי המאפשר לתלמידים לצייר ציורים.

רוב היום עסק בכלי Web 2.0, ועל כיצד הכלים האלה עשויים להשפיע על תהליכי למידה. נאמרו דברים מעניינים וגם חשובים, וכצפוי, נאמרו גם לא מעט דברים בנאליים. נדמה לי שהיה ברור לכל המשתתפים שביכולתם של הכלים האלה לחולל שינוי בתהליכי למידה, והשאלות שהתעוררו היו סביב התנאים הדרושים כדי לאפשר להם לעשות זאת. מי שנכח היה, בוודאי, כבר משוכנע שהמערכת צריכה לאפשר לכלים האלה לקדם דרכי למידה הבנייתיות. במידה מסויימת ההסכמה הכללית הזאת יצרה את התחושה שמבחינת השגמת השאיפות שלנו העתיד, אכן, כבר כאן. אבל השמענו את הסיסמאות האלו כבר שנים רבות, וזה יוצר את החשש שה-"עתיד" אינו אלא המשך ההבטחות של העבר.

חלק מהכנס הוקדש למה שחייבים לכנות שיווק. נציג של מיקרוסופט הסביר לנו כיצד הכלים שהחברה מפתחת יאפשרו לנו לעשות את הכל, ואחריו נציג של גוגל הסביר לנו בדיוק את אותו הדבר, רק שם החברה השתנה. דברים דומים מאד הושמעו גם מאגף הקוד הפתוח. היישומים שראינו על בסיס Moodle שבשימוש בבתי ספר בפתח תקווה הרשימו במיוחד, אם כי למרות ההבטחה ש-"כל אחד יכול" אני חושש שרוב המורים יתקשו ליישם את השימוש בכלים האלה בכיתה ללא הדרכה מאד צמודה.

חלקים מהדיון שנערך בסיום היום היו מאד מעניינים. שרון גרינברג הציף אותנו בנתונים מ-Shift Happens על מנת להמחיש עד כמה החינוך של היום איננו מתאים לצרכים של מחר. יש הרבה קביעות ב-Shift Happens שטעונות בדיקה. אינני ממליץ לקבל את הכל כעובדה. אבל אין ספק שמדובר בנתונים שמעוררים את הצורך לבחון האם החינוך של היום מכשיר תלמידים לעולם של מחר. (מקוצר הזמן שרון לא הצליח להראות לנו מה שניתן לעשות כדי לחולל שינוי.) אברום רותם תיאר מספר התפתחויות בתחום הטכנולוגיה, בעיקר מבחינת הנגישות והשיתוף (המצגת שלו כאן), שיוצרים מצב שבו הסיכוי ללמידה אקטיבית ושיתופית באמת קיים. רוני דיין הרחיב על מספר פרויקטים של האגף למדע וטכנולוגיה שיוצרים את התשתית לשינוי הזה. (חשוב לציין שאני קורא דיווחים רבים מהשטח בארצות דוברות אנגלית, ואני מתרשם שהמוסדות שם רחוקים מלהבין את התהליכים הדרושים כדי ששינוי משמעותי יתרחש. אם רוני אופייני למערכת שלנו כאן, אפשר לקבוע שהמצב אצלנו שונה, ולטובה.) דוד קסוס הביא דוגמאות צנועות המראות למידה של ממש. גיא לוי הדגיש שהיום אנחנו מבינים שהתקשוב חייב להיות חלק מהשגרה היום-יומית של בית הספר, והביא דוגמאות מאנגליה כדי להראות שהשקעת משאבים גדולים אכן מסוגלת להשפיע לטובה.

שוב, אינני יודע עד כמה הדברים שנאמרו בפאנל היו חדשים למשתתפי הכנס. הרי היתה זאת התכנסות של המשוכנעים. אבל לא פעם, אפשר לחשוב שכולם כבר משוכנעים, ולכן אין צורך להשמיע את הדברים האלה. מתברר שאין המצב כך. בתערוכה מחוץ לאולם הדיונים אספתי עלון שיווקי/פרסומי של אחד המציגים. באותו עלון קראתי:
הדרכתם של תלמידים כיום, שכל כך מתמצאים במחשבים, באמצעות עזרי לימוד קונבנציונליים היא אתגר גדול. לוחות ומקרנים פשוט לא מתאימים לנושאים בהם חוויה אישית היא האפשרות הטובה ביותר. הכיתה הממוחשבת הופכת יותר ויותר לסביבה הטבעית ללימוד יומיומי.
מהכתוב באותה פיסקה אפשר לחשוב שמדובר באחד מהדוברים בפאנל. אבל ההמשך כבר כלל נימה טיפה אחרת:
בסביבה הפתוחה של ימינו, הגישה הנוחה לאינטרנט היא אתגר הן לביטחון והן לריכוז. ריכוזם של תלמידים נוטה לסטות מהנושא כשהם מחפשים מידע. בנוסף, הם עלולים להיות פחות קשובים להוראות כאשר הם חשופים לאינטרנט, שירותי הודעות מידיות או דואר אלקטרוני.
במילים אחרות, חשבתם שחיפוש מידע הוא פעילות לימודית? יכול להיות, אבל הלמידה האמיתית נובעת מההוראות של המורה, והריכוז ותשומת הלב עשויים להתרופף בסביבה האינטרנטית מלאת הגירויים. ולכן:
אז איך מוודאים שהתלמידים דבקים במטרה? איך אפשר לתפוס את תשומת ליבם בקלות במצבים כאלה? ואיך אפשר לוודא שהושבת התלמיד מול מחשב באמת מייעלת את איכות הלימוד והלמידה?
והפתרון הוא, כמובן, לקנות את המוצר, ולעשות כל מאמץ למנוע מהסביבה האינטרנטית השפעה חיובית של ממש על כיצד תלמידים לומדים. אכן, אם זאת עדיין התפיסה הרווחת (ואין לי ספק שבמידה לא קטנה כך המצב) אפילו האמירות הנדושות שהושמעו אתמול (ואינני בא בטענה כלפי אף אחד, הרי גם אני משמיע, פעם אחר פעם, את האמירות האלו) עדיין נחוצות מאד.

תוויות: ,

 

כנס מו"ח 2008 – הזעקה (דיווח מס' 3)

כאשר מדברים על Web 2.0, ועל תוכן משתמשים, קשה לא להזכיר את הנוסחה המפורסם של 90-9-1. כתבתי עליו מספר פעמים כאן, וגם אם האחוזים אינם מדוייקים, קשה להתווכח עם הקביעה שבסביבות האינטרנטיות הרוב המכריע של "תוכן המשתמשים" בא מקבוצה די קטנה של אנשים. גם אם מיליוני על גבי מיליוני בלוגים כבר נפתחו (וחייבים להודות שרבים מאד גם נסגרו), וסקרים רבים מראים שאחוז לא מבוטל של בני נוער מעלים "מידע" זה או אחר לאינטרנט, האמת היא, כנראה, שעדיין מדובר במיעוט.

בדבריו בכנס אברום רותם חזר והדגיש שבאמצעות הכלים שעומדים לרשות החינוך היום ניתן, ואף צריך, להפוך את נתון הזה, ולהביא למצב שבו 100% מהתלמידים יהיו יוצרי תוכן. למרות הרצון העז שלי שהתקווה הזאת אכן תתגשם, אני רואה בקביעה כזאת לא רק אמירה אוטופית, אלא קביעה מסוכנת. אלא אם כן אני מפספס משהו, נדמה לי שהדרך היחידה שבה נוכל להביא 100% של התלמידים להיות פעילים כיוצרי תוכן היא לחייב אותם לעשות זאת באמצעות שיעורי בית. אם כך נעשה, אני משוכנע שבמקום להביא לתוך בית הספר את הקסם של Web 2.0, נצליח רק להשניא אותו על התלמידים שבמקום להיתפס בחדוות היצירה יראו בזה, בצדק, לא יותר מאשר אמצעי להשתלטות בית הספר על עוד פן מהחיים שלהם. קליי בורל כינה מגמות מהסוג הזה schooliness. הוא מסביר שכאשר הוא השתמש במונח הזה לראשונה (לפני קצת יותר משנה):
I was envisioning a future in which all the edtech evangelists got what they wanted: schools full of teachers in every classroom using blogging with their students. But rather than seeing a utopia to celebrate, I saw a bleak dystopia: Blogging as “just another way to turn in homework.” Blogging, like thinking, creativity, and other joys, turned into an aversive horror by the forces of schooliness.
לפעמים אנחנו צריכים מישהו שיציל אותנו מהכוונות הטובות של עצמנו.

תוויות: ,

יום ראשון, 27 באפריל 2008 

פרספקטיבה היסטורית מעוררת מחשבה

לטעמי, קליי שירקי הוא אחד ממורי הדרך החשובים שלנו לחיים בעידן האינטרנט. לא צריך להפתיע שכבר הזדמן לי לצטט אותו. לצד התמיכה הבלתי-מסוייגת שלו בכלי אינטרנט חדשים ובהתהוותם של התחברויות חדשות שהרשת מאפשרת, הוא איננו מתעלם מהסכנה של הדלדלות תרבותית שעשוייה להתרחש מ-"חוכמת ההמון". ובנוסף, ואולי כאן באמת הגדולה שלו, הוא מצליח להעמיד את עידן האינטרנט ואת השינויים שמתרחשים בעידן הזה, בפרספקטיבה היסטורית מעניינת.

אתמול, בבלוג שהוא הקים שעוסק בנושאים הקשורים לספר החדש שלו, שירקי פרסם פרוטוקול של הרצאה שהוא נשא לפני מספר ימים. בהרצאה הזאת שירקי איננו מתייחס כלל לחינוך, אבל נדמה לי שלא יזיק אם אנשי חינוך ינסו לבחון את ההשתמעויות האפשריות של התהליך שהוא מתאר על התחום שלהם.

שירקי עורך השוואה בין התקופה שלנו לבין זו של המהפכה התעשייתית, ומתמקד בנקודה שהיא אולי מאד לא צפוייה. הוא כותב:
The transformation from rural to urban life was so sudden, and so wrenching, that the only thing society could do to manage was to drink itself into a stupor for a generation. The stories from that era are amazing-- there were gin pushcarts working their way through the streets of London.

And it wasn't until society woke up from that collective bender that we actually started to get the institutional structures that we associate with the industrial revolution today. Things like public libraries and museums, increasingly broad education for children, elected leaders--a lot of things we like--didn't happen until having all of those people together stopped seeming like a crisis and started seeming like an asset.

It wasn't until people started thinking of this as a vast civic surplus, one they could design for rather than just dissipate, that we started to get what we think of now as an industrial society.
בעצם, שירקי רומז שהתגובה החברתית הראשונה לאורבניזציה האדירה שהתרחשה בעקבות המהפכה התעשייתית היתה בהלה וחוסר יכולת להתמודד, ורק אחרי תקופה של הסתגלות למצב החדש הזה מוסדות שיכלו לנצל את הריכוזים החדשים האלה של בני אדם התחילו לצמוח. הוא שואל מה בימינו יכולה להיות ההקבלה לג'ין של התקופה ההיא. כדי למצוא את ההקבלה הזאת, הוא מנסה קודם כל לזהות את השינוי שלא היינו מוכנים לו, והוא מזהה אותו בפנאי. לדבריו, עידן הפנאי הפתיע אותנו, ולא ידענו כיצד להתמודד אותו, כיצד לנצל את הפנאי בצורה חברתית חיובית:
For the first time, society forced onto an enormous number of its citizens the requirement to manage something they had never had to manage before--free time.

And what did we do with that free time? Well, mostly we spent it watching TV. ....

And it's only now, as we're waking up from that collective bender, that we're starting to see the cognitive surplus as an asset rather than as a crisis. We're seeing things being designed to take advantage of that surplus, to deploy it in ways more engaging than just having a TV in everybody's basement.
לפי שירקי, הפרץ האדיר של "תוכן משתמשים" שאנחנו עדים לו באינטרנט של היום הוא עדיין טיפה בים של ה-"פנאי" הרב שאנחנו מקדישים לצפייה בטלוויזיה. זאת ועוד – אנחנו ממש בתחילת הדרך של יצירת התוכן הזה, ושירקי מקבל כמובן מאליו שחלק גדול מהתוכן שניצור לא יהיה בעל ערך. הוא מניח שרבות מההתנסויות שלנו יהיו מוטעות, ושברוב ההתנסויות האלו לא נמצא את הדרכים ה-"נכונות" (או אולי הכדאיות) לניצול הפנאי. עם זאת, הוא מדגיש שבני אדם רבים מתחילים לגלות שאפשר לעשות יותר עם העודף הקוגניטיבי שעומד לרשותם מאשר רק לצרוך מדיה. הם מגלים שכדאי להם גם ליצור אותו. הוא דווקא מאד אופטימי.

תוויות: ,

יום שבת, 26 באפריל 2008 

שבועיים שקטים מדי

לפחות פעם אחת בעבר הבעתי כאן את האמביוולנטיות שלי כלפי רשתות חברתיות. נסיון של די הרבה שנים ב-"קהילות אינטרנטיות" למיניהן שכנע אותי שהיחידה הבסיסית של כל פעילות אינטרנטית היא המשתמש היחיד – המשתמש שגולש לאן שנראה לו נחוץ או רצוי, שמגיב בבלוגים או בקבוצות דיון אם וכאשר הדבר מתאים לו, ושמסיק מסקנות אישיות (אופרטיביות או לא) מהמידע הרב שאליו הוא מגיע במהלך הפעילות שלו ברשת. ואם הטענה שהיחידה הקובעת ברשת היא האדם היחיד נכונה, קשה לא להסיק את המסקנה ש-"קהילות" או "רשתות" יצליחו להתקיים רק אם הקהילות האלו יענו על הצרכים של מספיק יחידים בהן כדי שהמסגרות ימשיכו להתקיים (או אם גורם חיצוני יחייב את ההשתתפות בהן).

הרהורים אלה נובעים מתקופה של כמעט שבועיים שבה לא נרשמה שום פעילות ב-אדיורשת, רשת חברתית אינטרנטית לאנשי חינוך שמתמקדת במיוחד בבדיקתם של כלי Web 2.0 בסביבות חינוכיות. בחודשיים האחרונים לא היתה פעילות רבה באדיורשת, אבל נדמה לי שהשבועיים האחרונים היו הפעם הראשונה מאז הקמת הרשת לפני כשמונה חודשים ששנים-עשר ימים עברו בדממה מוחלטת. (נכון, היתה גם חופשת פסח, ואי אפשר לבוא בטענות לאלה שהעדיפו לבלות עם המשפחה במקום עם המחשב, אבל בכל זאת, מדובר בתקופה ארוכה, ושקטה, מאד.) לאדיורשת מעל 170 "חברים", אם כי בכלל לא ברור מה מאפיין החברות במסגרת הזאת. כמו בכל מסגרת חברתית, ולא רק אינטרנטית, יש פעילים יותר, ופעילים פחות. יש אנשים שהצטרפו לא על מנת ליטול חלק, אלא רק על מנת לצפות מן הצד, ואחרים שהציצו לרגע והחליטו שזה לא בשבילם ועזבו, אך שמותיהם עדיין מופיעים ברשימת החברים.

אני מאד מודע לעובדה שבחודשים האחרונים צמצמתי את הפעילות האישית שלי באדיורשת. יכול להיות שבטעות בחרתי לסגל לעצמי תפקיד של מגיב, במקום של יוזם. היה כאן, כמובן, שיקול אישי לגבי משאבי הזמן שעומדים לרשותי. במילים פשוטות יותר – היו לי דברים אחרים לעשות. וכמובן שאם זה היה נכון עבורי, יתכן מאד שזה נכון עבור אחרים. הבעיה היא שכאשר אנחנו נכנסים לאתר של אדיורשת ואיננו מזהים שם שום פעילות, אנחנו יוצאים מהר. נוצרת תופעה של כדור שלג הפוך - אי-פעילות גוררת עוד פחות פעילות. כאשר מצרפים לדינאמיקה הזאת את הנוסחה מפורסמת של 90-9-1, המציינת שרק אחוז קטן מאד מהאנשים ששייכים לקהילה כלשהי באמת פעילים בה, אפשר להסיק שהסיכוי להצלחה של קהילה המונה כ-170 חברים די קטנה. (ל-Classroom 2.0, קהילה "מקבילה" באנגלית, יש מעל 7500 חברים. אין לי ספק שהרוב הגדול של אותם חברים פסיביים למדי, אבל די לזכור שאחוז אחד של 7500 הוא 75 על מנת להבין שהסיכוי שכל יום חבר כלשהו יכתוב משהו, ושכמה אנשים יגיבו לאותו משהו, די גדול.)

האמביוולנטיות שלי כלפי מסגרות כמו אדיורשת נובעת גם מכך שאינני משוכנע שיש צורך במסגרות "ממוסדות". אם נכונה הקביעה שיחידת הפעילות האינטרנטית היא היחיד, אז עלינו להכיר בעובדה שרבים מהשירותים שמסגרת כמו אדיורשת יכולה לספק מסופקים גם על ידי מגוון כלים שאינם מצריכים השתייכות לקהילה פורמאלית. מידע איכותי רב על נושאים הקשורים לאינטרנט וחינוך הצטבר בתוך אדיורשת, ורבים מהדיונים שהתרחשו שם היו לא רק מעניינים אלא גם מועילים. אך עם זאת, גולשים יחידים יכלו להגיע למידע דומה, ולאיכויות דומות, באמצעות קוראי ה-RSS שלהם, או דרך קריאה בבלוגים (ואולי אפילו כתיבת בלוג). לא חסרים היום כלים שמאפשרים שיתוף מידע עם אחרים. הזכרתי בעבר שאני עוקב אחרי חשבונות הדלישס של מספר חברים, ולמרות שאינני משתמש ב-Shared Items בקורא ה-RSS של גוגל, זאת גם אופציה. ויש, כמובן, אפשרויות רבות נוספות. יתכן והאפשרויות האלו מבטלות את הצורך בקהילה כמו אדיורשת. כמו שכתבתי בעבר, אין צורך שכולנו ניפגש באותו המקום כדי שיתרחש בינינו שיתוף פעולה.

אני מקווה שאני טועה, אבל שנים די רבות של נסיון שכנעו אותי שבקהילה האינטרנטית החינוכית ארץ אין תרבות של שיתוף. יכול להיות שהעדר התרבות הזאת נובע מההרגשה שאין מה ללמוד מאחרים, ויכול להיות שהוא נובע מהחשש שמישהו "יגנוב" את הרעיונות שלנו. כך או כך, הרושם הכללי הוא שלא מרבים לשתף. אבל אחת הסיבות המרכזיות שהובילו להקמת אדיורשת היה הרצון ליצור תשתית שעליה אפשר יהיה ללמוד לשתף (במיוחד באמצעות כלי Web 2.0). אדיורשת שמה לה למטרה לסייע לאנשי חינוך לפלס לעצמם דרך בתוך ההיצע הרב כל כך של כלים אינטרנטיים חדשים, היצע שעשוי לאיים ולהרתיע.

לא קשה לחשוב על מספר רב של סיבות שבגללן מפעל כמו אדיורשת עשוי להכשל. אבל ברור לי גם שיש סיבה טובה אחת שבגללה רצוי לא לתת לזה לקרות: נכון להיום, היא המסגרת האינטרנטית הפתוחה והזמינה ביותר בה אנשי חינוך יכולים ללמוד, ללמד, להתדיין, להרהר, לתרום, ולפלס את דרכם בנוף האינטרנטי העכשיווי. לדעתי, באמת צריכים אותה.

לשם שינוי, אני מפרסם את המאמרון הזה גם באדיורשת. אשמח אם קוראים ימשיכו את הדיון שם.

תוויות: ,

יום חמישי, 24 באפריל 2008 

קריאה - סגנונות רבים לה

דרך דיווח של דייוויד וורליק על הרצאה של איאן ג'וקס בכנס בוונקובר שבקנדה, חזרתי למאמר קלאסי של ג'ייקוב נילסון מלפני שנתיים. בהרצאה שעליה וורליק מדווח, ג'וקס מתייחס לדרך הקריאה של בני נוער לעומת דרך הקריאה של מבוגרים. (באופן כללי דבריו של ג'וקס נראים כמבוססים על ההבחנה בין ילידים דיגיטליים ומהגרים דיגיטליים של מארק פרנסקי ועל ה-"עובדה" שהמוח של הילידים מתפקד בצורה שונה באופן משמעותי מהמוח של המהגרים. כבר מספר פעמים בעבר ציינתי שלדעתי ההבחנה הזאת חסרת שחר.) וורליק, שהכין את המאמרון תוך כדי האזנה לג'וקס, כותב:
Jukes is sharing some very interesting information about reading, that we (oldsters) typically read in a “Z” pattern. Our youngsters read in an “F” pattern.
כדי לבסס את הטענה הזאת הוא מקשר אותנו למאמר של נילסן שבו אפשר ללמוד על תבניות הקריאה האלה.

אינני יודע אצל מי הטעות כאן, אצל וורליק או אצל ג'וקס, אבל נילסן איננו טוען שסגנונות הקריאה האלה שייכים לדורות שונים. הוא טוען שהמחקר שלו מראה שהקריאה ברשת, בכל הגילאים, מתרחשת לפי התבנית המתוארת באות "F". הכוונה היא שכאשר אנחנו קוראים על הרשת אנחנו מתרכזים תחילה בראש הטקסט, קופצים קצת כלפי מטה וקוראים עוד קצת, ואת יתר הטקסט בדף סורקים רק ברפרוף. מהמחקר שהוא ערך, נילסן מסיק שאם אנחנו רוצים שהמבקרים באתר שלנו באמת "יקראו" את מה שמופיע בו, עלינו לרכז את המידע החשוב בשתי הפיסקאות הראשונות ולהשתמש בהרבה כותרות משנה ובולטים שהם "כבדים" במידע שאנחנו רוצים למסור.

הנחת היסוד של נילסן היא שהמבקר באינטרנט איננו קורא טקסט עד הסוף, אלא מחפש את המידע הרלוונטי לו. אצל נילסן, המבקר באינטרנט תמיד ממהר ואיננו רוצה לבזבז זמן עם מידע שאיננו חשוב. נילסן איננו כותב על הסביבה החינוכית, או עבורה, אלא לקהל שרוצה לייעל את המסחר ברשת. לאור זה, איננו צריכים להיות מופתעים שבמהלך המאמר שלו הוא משתמש כמעט באופן בלעדי (22 פעמים) במונח "users". רק ארבע פעמים במאמר הוא משתמש בתיאורים אחרים - שלוש פעמים הוא כותב "people", ופעם אחת, בדיון על המשמעות של המחקר, הוא כותב על "potential customers".

אני יכול להבין שחומרי למידה (גם מודפסים, וגם על הרשת) עשויים להשתכלל אם הכנתם תיקח בחשבון את דרכי הקריאה של הקהל הפוטנציאלי שלהם. אבל לפחות שתי בעיות עולות מהמאמרון של וורליק.

נדמה לי שללא קשר לקריאה בדף המודפס או בדף שמופיע ברשת, קיימים סגנונות קריאה שונים שהם מתאימים לצרכים שונים. יש טקסטים שבהם כל מילה חשובה, ואילו טקסטים אחרים שמזמינים, אפילו דורשים, קריאה מרפרפת. במקום ליישר קו עם סגנון קריאה מסויים מפני שהוא נפוץ היום, החינוך צריך להכשיר תלמידים לקרוא בסגנונות שונים, ולהיות מסוגלים לדעת מתי סגנון מסויים עדיף או רצוי. אין שום פסול בקריאה לפי תבנית ה-"F", אבל ספק אם יהיה כדאי לנו לקרוא רומן לפי התבנית הזאת.

לצערי, הבעיה השנייה מעיקה הרבה יותר. בסוף המאמרון שלו וורליק אמנם מציין:
The key question is, "How does this information affect how and what we teach?"
אבל הרבה יותר חשוב לשאול כיצד קרה שאנשי חינוך בחרו להעתיק נתון מעולם המסחר ולהלביש אותו לתוך עולם החינוך? מה זה אומר על אותם אנשי חינוך שבמקום להעזר בחומר מחקרי רב על דרכי הלמידה של בני אדם, נראים כל כך צמאים להתבסס על מסקנות מתחום כל כך שונה, ומ-"מחקר" כל כך מפוקפק? אני בטוח שיש אנשי חינוך הסבורים שהמטרה של החינוך היא להכשיר דור חדש של צרכנים, אבל מותר לקוות שמדובר במיעוט מאד קטן.

תוויות:

יום שני, 21 באפריל 2008 

כולנו יודעים את זה, אבל ... האמנם?

פעמים די רבות בעבר, בדרך כלל במסגרת של הרצאה, מצאתי את עצמי מכריז "פדגוגיה לפני טכנולוגיה". על פניו זה משפט די הגיוני – עם כל ההתלהבות שקיימת סביב הטכנולוגיות החדשות שצצות כמעט מידי יום ומבטיחות לשנות את החינוך, חשוב לזכור שהמטרה איננה השימוש בכלים לשם השימוש, אלא הלמידה שצריכה לבוא לביטוי בעקבות השימוש הזה. ואולי דווקא מפני שאני שקוע עמוק בתוך הנסיון לשלב את הטכנולוגיה לתוך תהליך הלמידה, חשוב במיוחד שאחזור כמה שיותר על המנטרה הזאת של "פדגוגיה לפני טכנולוגיה".

ג'ון קונל, איש חינוך סקוטי עם נסיון רב גם בכיתה וגם בפיתוח טכנולוגי, לא משוכנע שהאמירה הזאת נכונה. במאמרון לבלוג שלו לפני מספר ימים הוא מתייחס למונח Learning 2.0, וקובע שלמרות שהמונח עדיין די מעורפל, ובכלל לא ברור מה מסתתר מאחוריו, הוא בכל זאת מונח שימושי. אבל הוא מזהיר שאין זה נכון לראות את הקטגוריות של פדגוגיה, תכנית לימודים, למידה, או הוראה כקטגוריות נצחיות שאינן משתנות עם הזמן ועם התאנים. הוא כותב שעם נעשה זאת אנחנו עשויים:
to make the mistake that many have made when they offer specious mantras such as:
"Education First, Technology Second."
or
"Pedagogy must lead the technology."
לדעתו, אל אף ההסכמה הכללית כלפי קביעות כאלה, הן אינם נכונות:
The reality, I believe, is that, throughout human history, that very essence we speak of has shifted and metamorphised considerably, and often, in response to changing economic and technological possibilities. It is an absolute truth that the technological basis of the society we inhabit will have a profound effect on the nature and form of education that can take place in that society. Indeed, new technologies can change what we mean by education because they change what it means to be educated. It is no more useful, in this context, to place 'education before technology' than it is to put 'technology before education'.
בהמשך המאמרון של קונל אינני מוצא הרבה חדש. הוא מסביר, למשל, שלמרות ההיצע של כלים טכנולוגיים שמאפשרים שינויים מפליגים, מערכות חינוך נשארות שמרניות למדי ובקושי משתנות. יש לא מעט אמת בקביעה הזאת, אבל היא בוודאי איננה חדשה. שמענו אותה (והשמענו אותה) פעמים רבות. כמו-כן, קשה להתווכח עם קונל כאשר הוא כותב:
And while teachers meander into the future with their faces to the past, the very nature of what it means to be literate, to be educated, is shifting around them.
קונל מתאר שינויים משמעותיים בתחומים רבים הקשורים לתהליך הלמידה ולכלים שבאמצעותם הלמידה הזאת מתרחשת. אך גם במקרה הזה, רבים אחרים אומרים דברים דומים. אבל גם אם אין חדש כאן, אני דווקא מעריך מאד את ההעזה של קונל. הרמת הגבה שלו כלפי המוסכמה של "פדגוגיה לפני טכנולוגיה", והטלת הספק בנכונותה, הן נחוצות לנו אם אנחנו באמת רוצים לקדם את הטמעת הטכנולוגיה בתהליך הלמידה.

תוויות: , ,

יום ראשון, 20 באפריל 2008 

לכבוד החג - דוגמה מעודדת

אן סמית מלדמת באותו בית הספר בקולורדו שבו מלמד קרל פיש. הכיתה שלה היתה אחת הכיתות שהשתתפה בפרויקט שפיש דיווח עליו, בו התלמידים קראו את ספרו של דניאל פינק, והשתתפו במספר פעילויות סביב אותו ספר (בזמנו, דיווחתי על הפרויקט הזה). סמית היא גם המורה הפעילה ביותר (בעצם, היחידה שכותבת באופן קבוע) בבלוג קבוצתי עם עוד כ-10 מורים בבית הספר. עבור כמה מהכיתות שהיא מלמדת היא פתחה בלוגים, אם כי לפחות שנה (כך נראה לי) הבלוג האישי/מקצועי שלה רדום. לפני מספר ימים היא כתבה על תחושת הכשלון שיש לה כלפי הכיתות שהיא מלמדת:
I am in a funk. I know I have done a lot this year with implementing constructivist philosophy in my classrooms, trying to more seamlessly integrate technology into my students’ learning, and growing as a learner myself. However, with that all said, I am in a funk.

How did I get here? I guess, sadly, I am depressed about my students’ achievement and focus in class … I just am feeling like a failure with these kids. No matter the assignment or what I feel like is an engaging activity, if the work isn’t done in class and only in class, they won’t do it.
סמית מביאה מספר דוגמאות שמתארות את ה-"כשלון" שלה. מאחורי הדוגמאות האלו מופיע, פחות או יותר, אותה טענה – היא איננה מצליחה לעורר בתלמידים שלה את הרצון ללמוד, את ההבנה שתשוקת הלמידה היא דבר רצוי. היא שואלת:
How do I get all of my students to see the value in doing a good job, the value of learning? Am I too hard on them? Do I expect too much from them? Should I quit trying to change the world? ....
מכל זה אפשר אולי להבין שמדובר במורה שמציבה לעצמה יעדים גבוהים. הרי תלמידים לא מעטים של סמית אכן מבינים את הערך בלמידה, אבל היא רוצה שכולם יבינו זאת. אפשר אולי ללמוד על סוג המורה שיש לנו כאן משש המטרות שסמית מונה במאמרון כמטרות שהיא קבעה לעצמה לשנת הלימודים הזאת. המטרה השישית הינה: "Change the World". אמנם סביר להניח שהמטרה האחרונה הזאת לא הושגה, אבל למרות מצב הרוח הקודר שלה שנובע מאי-השגת המטרה הזאת, מתקבל הרושם שחלקים לא קטנים מחמש המטרות הראשונות כן הושגו.

אז מה ניתן ללמוד מכל זה? אני מתרשם שאן סמית היא מורה מצויינת, ובגלל זה, היא גם מורה שלעולם לא תהיה מרוצה ממה שהיא מצליחה להשיג. הסביבה של בית הספר, כפי שמורים רבים לצערם נוכחו לדעת, איננה יוצרת מוטיווציה ללמוד אצל תלמידים רבים. כזכור, למרות שסמית מונה שורה ארוכה של כשלונות, התחושה הכללית היא שמורים אחרים היו מזהים את אותן הכשלונות כהצלחות בלתי-מבוטלות. יכול להיות שעצם העובדה שהמסגרת הלימודית היא בית ספר יוצרת מצב שבו גם המורה הטוב ביותר לא יכול ממש להצליח. ויכול להיות שסמית בכלל אינה מודעת למידת ההצלחה שלה.

תוויות: , ,

יום שישי, 18 באפריל 2008 

מעולם לא מאוחר מדי לקצת מידענות

במשך ארבעה ימים, מסיום מרץ ועד תחילת אפריל, נערך בתל אביב כנס מידע 2008, שהוא ללא ספק אחד הכנסים החשובים בארץ בתחום המידע, ניהול הידע, תוכן דיגיטלי, ונושאים דומים. לכנס, שנערך כבר מספר שנים, דגש עסקי די חזק, אבל הוא גם מהווה במה להרצאות מעניינות של ספרנים ואנשים הפעילים בתחום המידע במוסדות להשכלה גבוהה. וכך גם השנה. אני לא הייתי שם. ההשתתפות די יקרה, ולמרות שחלק מהנושאים של הכנס מאד מעסיקים ומעניינים אותי, הוא בין אלה (הרבים, בוודאי) שעליהם בסופו של דבר אני מוותר. אבל בגלל זה יש לי המזל שהשתתפו מספר ספרנים, היות ואלה, בצורה האופיינית להם, ליקטו את המצגות ואת הסיכומים של רבים מההרצאות שהיו עשויות לעניין אותי, והעלו אותם לרשת.

מבחינתי, המושב המעניין ביותר היה, כנראה, "לא רק תחת הפנס: דרכים חדשניות לחיפוש ואחזור מידע איכותי". טלי שרון, בין מארגני המושב, העלאתה שמונה תקצירים/מצגות לתוך האתר שלה, וכדאי מאד לעיין בהם.

גם ביילע, בבלוג שלה, מדווחת על המושב הזה, ולצד הדיווח המלהיב, אם כי הקצר, שלה ("הכנס היה מאורגן להפליא, מזמן לא נהניתי ככה מכנס"), מביאה קישורים למצגות ולתקצירים. בנוסף, היא מקשרת לסיכומים של שתי ספרניות שכתבו על המושב בבלוגים שלהם. לטעמי, הדיווחים האלה תמציתיים מדי. הייתי מעדיף למצוא התייחסות מלאה יותר.

הבלוג המצויין של הספריות של אוניברסיטה חיפה, מידע במידה, מביא מצגות מהמושב (משום מה אלה הופקו כקבצי PDF, ולמרות שאינני בין אוהבי ה-PowerPoint, נדמה לי שהיה הגיוני יותר להביא את החומרים בצורתם המקורית). במאמרון הקצר על המושב בכנס בבלוג הזה יש מספר תקצירים שלא מופיעים אצל טלי שרון.

בין ההרצאות שנסקרות בבלוגים יש הרצאה של עמי סלנט, שמכריז: "לאסטרטגיות החיפוש יש חשיבות גדולה יותר מאשר למערכת איחזור המידע". הוא מסביר שבגלל מספר סיבות יעילותם של מנועי החיפוש נמצאת בירידה, ולכן יש צורך בהשקעת יותר זמן בתכנון אסטרטגיות החיפוש לפני ביצוע. החינוך בוודאי יכול ללמוד מההצעה הזאת.

תמי נויטל, בהרצאה שלה, שואלת "מה לזה (הספריה) ול-Web 2.0?", ונותנת תשובה שנראית לי מאד קולעת: "לא חובה, אבל כדאי".

במושב אחר (וביום אחר) דניאל ליפסון הרצה על כיצד מיישמים את כלי ה-web 2.0 בספריה. אפשר להגיע למצגת שלו דרך האתר האישי שלו.

יש בוודאי עוד שראוי כאן לדיווח. דבריו של גלעד רביד נראים לי מאד מעניינים, למשל, אך רק מעיון ב-PDF של המצגת, קשה לצלול ממש לכוונות שלו.

באנגלית יש שורה די ארוכה של ספרנים/בלוגרים שמדווחים על הנסיונות שלהם לשלב אלמנטים של Web 2.0 לתוך הספריות שלהם. בעבר נהגתי לקרוא כמה מהבלוגים האלה, אך ככל שרשימת אנשי החינוך שכותבים בלוגים שעוסקים בטכנולוגיות בתהליך הלמידה תפחה, ראיתי שאין מנוס מלצמצם את הקריאה בבלוגים הספרייתיים. אף אחד, כמובן, לא חייב לי שום דבר, אבל אשמח לעקוב אחר בלוגרים מתחום הספרנות והמידענות המקבצים את הידיעות ואת ההגות המעניינות ביותר בתחום. צמתי מידע בהחלט מסייע בעניין הזה, ואני מקווה שהוויקי שדניאל ליפסון פתח, ספריה 2.0, יהווה מוקד לתרומות של ספרנים שמתנסים בנושא. אין ספק שהתחום של מידענות בחינוך יכול ללמוד המון ממידענים/ספרנים מקצועיים.

תוויות: ,

יום חמישי, 17 באפריל 2008 

גם במתמטיקה יש יצירתיות

לפני כחודשיים כתבתי כאן שהראיון שדניאל פינק ערך עם תומס פרידמן מצדיק מאמרון בפני עצמו, אבל כמעט מידי יום אני קורא משהו שבעיני ראוי להתייחסות אך מפאת הזמן, ומאמרונים ראויים אחרים, אני מוותר עליו. ואם כך, לא נראה לי שכדאי להקדיש מאמרון שלם לראיון ההוא רק מפני שהוא הרגיז אותי.

השבוע למדתי שפינק הוציא ספר חדש, וחשבתי שאולי זה מעניק לי הזדמנות טובה להתייחס לספרו הקודם, A Whole New Mind, וגם לראיון עם פרידמן. אבל למזלי, לפעמים מלאכתם של צדיקים באמת נעשית בידי אחרים (אפילו אם אני בוודאי אינני צדיק). אתמול סילביה מרטינז, ב-Generation YES בלוג כתבה ביקורת חריפה, ולדעתי מצויינת, על הספר הקודם של פינק (תחת הכותרת הנהדרת "Why Does Daniel Pink Hate Me?"). ובמקום שאצטרך לכתוב, אני יכול לצטט, ולתמצת את דבריה.
יש טעם לציין שבנושא של המלאכה של צדיקים נעזרתי ברשת הלמידה האישית שלי. רציתי לבדוק אם אותה אמירה מופיעה במקורות באותן מילים, וקצת הסתבכתי. שני ידידים עזרו לי למצוא את המקור (שהוא דומה, אם כי לא זהה – מדובר ב-תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף לה, עמוד ב).
מרטינז מייחסת את הפופולאריות של הספר של פינק למציאות העגומה של בתי הספר של היום:
The book is a rallying cry for more creativity and arts, especially in K-12 education. It's hard to argue with that. Stories of schools canceling recess, arts, music, even history and science to focus on boosting math and reading test scores makes your heart hurt. It's beyond tragic to know in your bones that we are boring kids, wasting their time prepping for tests that don't matter, and ultimately losing them.
היא מדגישה שלאור זה, כל קריאה לעידוד היצירתיות של תלמידי בתי הספר מבורכת. אבל היא מוסיפה:
What if it's a misleading accumulation of misinterpreted anecdotes, pseudoscience, made up "exercises" and a profound misunderstanding of math, engineering, and science. Does this help or hurt educators who are trying to improve schools?
הטענה של פינק היא שאפשר לחלק את בני האדם לשני סוגים – אלה שמשתמשים בתכונות של הצד השמאלי של המוח, ואלה שמשתמשים בתכונות של הצד הימני. מרטינז מיטיבה להסביר, באופן מאד נאמן לפינק, את ההבדלים בין שני הסוגים האלה (ולכן אני שמח לצטט אותה, במקום לנסות לתרגם בעצמי ...):
Pink describes so called left-brain characteristics as "sequential, literal, functional, textual, and analytic" and assigns them to programmers, accountants, and people who got good grades in school. According to Pink, these attributes are "...prized by hardheaded organizations, and emphasized in schools." This is in contrast to right-brain people who are "creators and caregivers, shortchanged by organizations, and neglected in schools."
הכל נשמע טוב ויפה, אבל גם פשטני למדי, ורחוק מאד מ-"מדעי". אבל יש בעיה עוד יותר חמורה. פינק מרחיק לכת ומחלק את תחומי העיסוק השונים בין שתי הקטגוריות, של צד ימין, ושל צד שמאל, ולא קשה לזהות שמדובר בחלוקה מלאכותית, ומטעה, למדי. מרטינז כותבת:
To draw a hard line between the sciences and creativity shows a profound misunderstanding of both. I can tell you that programming is as close to composing music as anything else. It's something that you feel, that you can lose yourself in, that comes from a place inside that is sometimes unexplainable.
זאת ועוד. היא בוודאי צודקת כאשר היא מוסיפה:
It's a shame that this beauty is often lost in the K-12 curriculum. But that's a problem with curriculum, not a problem with people's brains.

Building his case on such an impoverished view of creativity in the sciences weakens everything Pink says. It shows a profound misunderstanding of people who aren't like him and sloppy thinking about the cause and effect relationships he claims exist.
אין ספק שעולם החינוך צריך לינוק ממקורות רבים, ולא רק המחלקות לחינוך או לפסיכולוגיה באוניברסיטאות. אך משום מה, אנשי חינוך רבים רוצים לא רק לינוק, אלא ממש לגמוע, מדבריהם של שורה ארוכה של סופרים פופולאריים ופופוליסטיים בתחום העסקים. וכמובן שאותם סופרים שמחים מאד להשקות אותם. התוצאה היא שגישות פשטניות הארוזות במילים נוצצות אך די ריקות מתוכן חודרות לתודעה הציבורית החינוכית. אני משוכנע שבתי הספר של היום מקדישים מאמץ רב מדי לשינון, ורצוי מאד היה לעודד את היצירתיות. אבל יש לא מעט הוגים חינוכיים שיכולים להראות לנו כיצד לעשות את זה הרבה יותר טוב מאשר טיפוסים כמו פינק.

תוויות: , ,

יום רביעי, 16 באפריל 2008 

על עיסוק לילי במידענות, ועל זיהוי "האויב"

נדמה לי שכבר ציינתי, מספר פעמים, שיותר מאשר לצפות בסרטים, או להאזין להקלטות המטפלים בנושאים שמעסיקים אותי, אני מעדיף לקרוא עליהם. כאשר אני קורא אני קובע את הקצב, וגם את הקשב – כאשר אני מאזין להרצאה אני בדרך כלל מגלה, אחרי מספר דקות, שהמילים נשמעות, אבל לא ממש נקלטות. כאשר זה קורא תוך כדי קריאה, אני פשוט קורא את אותו קטע שוב.

אבל כל זה אינו אלא הקדמה המסבירה שאתמול, בשעות הלילה, חרגתי מהרגלי, נכנסתי ל-YouTube, וצפיתי בסרט בן 50 דקות על הוויקיפדיה. הסרט הופק עבור ערוץ הטלוויזיה הציבורי ההולנדי, ומאד התרשמתי ממנו. רואיינו גם מקטרגים וגם מסנגרים, והמפיקים נתנו לבעלי מספר עמדות (אולי זה מפתיע, אבל יש יותר מאשר רק "בעד" או "נגד") יותר זמן מאשר השניות הספורות שבדרך כלל נותנים למרואיינים בכתבות טלוויזיוניות. התוצאה היא שהמרואיינים הרחיבו מעבר לאמירות הסתמיות שאנחנו בדרך כלל פוגשים סביב הנושא הזה.

הדרך שלי אל הסרט היתה טיפה מפותלת. הכותרת של מאמרון חדש בבלוג של ג'ורג' סימנס – Am I my brother's web 2.0 gatekeeper? – עוררה את התעניינותי, ושמתי לב שהשם מתייחס למאמרון באותו שם בבלוג של האנציקלופדיה בריטניקה. ניחשתי שמדובר במאמרון של רוברט מקהנרי, עורך ראשי לשעבר בבריטניקה, שהתייחס לנושא הוויקיפדיה פעמים לא מעטות בעבר, ונחשב כאחד ממבקריה החריפים. סימנס מצטט את מקהנרי:
The thing is, there has always been too much information. That is to say, there has always been a great deal of bad information, or badly presented information, along with the good and the well done. So there has always been a role for the person who had the ability to separate the wheat from the chaff and the temerity to consign the chaff to oblivion....

My point is that there is no need, nor has there ever been one, for “gatekeepers.” The information has been there, for anyone with the time and resolution to dig for it and learn to make sense of it.
אין זה מפתיע שמקהנרי כותב משפטים כאלה, אבל זה אולי כן מפתיע, לפחות טיפה, שסימנס, שדברך כלל איננו מזוהה עם ה-"מחנה" של מקהנרי, מזדהה איתם. הוא כותב:
I find myself agreeing with what the author is saying at stages - i.e. the importance of people (networks) to help make sense of the world.
הסכמה כזאת איננה בדיוק מבשרת על ימות המשיח, על התמזגות מזרח ומערב, אך היא בכל זאת מעניינת, ואף חשובה. החלטתי לקרוא את המאמרון של מקהנרי, ושם למדתי שההתייחסות לתפקיד ה-gatekeeper, לשומר הסף, מופיעה בסרט הטלוויזיוני ההולנדי, והחלטתי לצפות בו. לפני-כן, כמובן, קראתי את המאמרון של מקהנרי שמציין:
My point is that there is no need, nor has there ever been one, for "gatekeepers." The information has been there, for anyone with the time and resolution to dig for it and learn to make sense of it.

But finding, aggregating, and making sense of information is a useful set of tasks, and it is no surprise that in a decently open economy there arose businesses and other institutions to do so on behalf of persons who would value the service. It's hard to see what is sinister in this....
קשה להתווכח עם קביעה כזאת. בוודאי אין שום דבר מרושע בנסיון למצוא את הכדאי, ואת בעל הערך, מתוך בליל המידע המציף אותנו, ולא פעם היכולת לעשות זאת בהצלחה וביעילות דורשת הכשרה ואימון. אבל סימנס, שכזכור מוכן להסכים עם הרבה ממה שכותב מקהנרי, בכל זאת מעיר הערה נוספת. במידה די רבה, סימנס חי ברשת (תיאוריית הלמידה שלו, connectivism, טוענת שהלמידה מתרחשת באמצעות יצירת קשרים בין צמתי מידע שונים) והוא מודע מאד לכוח של הרשת. הוא כותב:
Online, like it or not, access trumps authority. Educators need to understand that key distinction.
במילים אחרות, היכולת להגיע בקלות למידע שמהימנותו מוטלת בספק תנצח את האפשרות להגיע למידע מהימן אם ההגעה אליו תדרוש במאמץ רב. סימנס מציין שעלינו להכיר בכך "אם נרצה או לא נרצה". מפני שסביר להניח שעל פי רוב לא נרצה, אין לנו ברירה אלא לשאוף לכך שכמה שיותר מידע זמין יהיה מהימן, אבל עוד יותר חשוב, שכל אחד ילמד להיות את שומר-הסף המידעי של עצמו.

בין המרואיינים בסרט אנחנו פוגשים את לארי סנגר, שהיה שותף ליוזמה המקורית של הוויקיפדיה בתחילת דרכה. סנגר עזב את הפרויקט לפני כמה שנים, מתוך התחושה שבצורתה הנוכחית, אין לוויקיפדיה היכולת לגשר בין הפתיחות של "כל אחד יכול לערוך" לבין הצורך במהימנות. באחד הקטעים בסרט סנגר אומר:
I think the problem with instant information is that it allows people to avoid the hard work of forming their own opinions, gathering information and sifting through it and really reasoning about it. But this isn't a problem just about Wikipedia. It's a problem about the internet. And it's not a problem about the internet actually by itself at all. The internet is great. The absolutely huge amount of information that's available on the internet is a wonderful thing. The problem actually is in us.
אינני יודע אם בכך סנגר התכוון להזכיר את המשפט הקלאסי של Pogo:
We have met the enemy, and he is us.
אבל אפילו אם לא, נדמה לי שהוא בהחלט מצליח להתמקד בבעיה האמיתית.

תוויות:

יום שני, 14 באפריל 2008 

במקום להחרים, לנצל בשיעור!

דרך הבלוג של קרל פיש הגעתי לסיפור נהדר שטרי סייל מספר בבלוג שלו. סייל, מורה בבית ספר תיכון במדינת קולורדו, כותב על כך שבמסגרת שיעור כישורי לשון אחד הוא השמיע שיר ("Everything You Want" של הלהקה Vertical Horizons [המילים כאן / הקליפ כאן]) בציפייה שיתפתח דיון ער על משמעות מילות השיר. אך משום מה, זה לא קרה. סייל כותב:
Just came from my first period English 10 class, and in the spirit of the instantaneous pouring forth of thoughts favored by the modern world, I thought I’d share something. On many Fridays, for our warm up, I give the class what I call a poetry song. Today the song was Vertical Horizon’s “Everything You Want,” which I like to use because its ambiguity usually sparks some discussion. Today the class stared at the lyrics mystified for a long time. Nothing. I finally asked, what sort of song is this – is it about politics? Relationships? Sports? A couple of brave souls ventured guesses: yes, it’s about a relationship. Maybe it’s about God. A brief discussion, then more silence. I asked, How could we figure this out? Their answer: Google. Meanwhile, I had a Macbeth assignment for them to work on, so I said, Maybe we can google this later in the class.
הרעיון לחפש פירושים לשיר דרך גוגל איננו מקורי במיוחד. הרי בימינו, אנחנו מחפשים כמעט כל דבר דרך גוגל. סייל כותב שהוא לא דחה את הרעיון, אלא הציע שאפשר יהיה לערוך חיפוש מאוחר יותר באותו שיעור. אבל ...
And then, from the back of the room came the voice of Steve saying, “I already have.”

Steve had fired up his iPhone or equivalent and searched for the song. He said he only found a couple of comments, and they just seemed to be someone’s opinion, not a definitive answer (such as, say, the band itself revealing what they really meant).
ראוי לציין כאן שאותו תלמיד אכן היה זריז, ושבידיו היתה הטכנולוגיה המתאימה לערוך חיפוש. אבל לא פחות חשובה היא העובדה שהתלמיד לא קיבל את תוצאות החיפוש שהוא ערך כ-"תשובה" לפירוש השיר. הוא הרי ציין שמדובר, כנראה, רק בדעה של מישהו.

סייל אכן התרשם מזריזות התלמיד, אבל הוא הסיק "מסקנה" לא פחות חשובה:
On the way back to the English office, several thoughts populated my mind:

Good thing I didn’t see Steve fiddling with his phone and take it away before he could contribute to class.
אין ספק שהנוף המידעי של היום שונה מאד מזה שהכרנו רק לפני עשור. היום אנחנו מצפים שכמעט כל מידע שנרצה יהיה זמין לנו, ושלא נצטרך לחכות עד שנגיע לספרייה, או הביתה, כדי לבדוק משהו (אם בכלל נזכור לבדוק). עצם העובדה שאנחנו מוצאים מידע איננו אומר שאותו מידע אמין או עונה על הצורך שלנו, אבל ברור שהתלמיד של סייל אכן הבין את זה. היכולת לערוך חיפוש מהר, ולבחון את התוצאות של אותו חיפוש, היא ללא ספק מיומנות חשובה שבית הספר חייב לטפח.

תוספת קצרה מתבקשת כאן. אינני קורא את הבלוג של סייל. (למען האמת, סייל מנהל מספר לא קטן של בלוגים, אבל רובם משרתים את הקורסים שהוא מלמד בבית הספר. הסיפור שהבאתי כאן הוא מהבלוג האישי/מקצועי שלו.) הגעתי לסיפור הנהדר הזה רק מפני שקרל פיש קישר אליו. אין לי ספק שיש מורים רבים אחרים שמביאים סיפורים מעניינים וחשובים בבלוגים שאינני קורא, או אפילו יודע על קיומם. בלתי-אפשרי, כמובן, לקרוא את הכל. ובכל זאת אני יכול לקוות שיותר מורים בישראל יפתחו בלוגים וידווחו בהם על הנעשה בכיתות שלהם. אין לי ספק שפנינים חינוכיים רבים, כמו זה של סייל, מחכים, וראויים, להגיע לעיני ציבור רחב יותר.

תוויות: , , ,

יום ראשון, 13 באפריל 2008 

תמיד למדנו עם "חומרי גלם"

דייוויד וורליק, במאמרון חדש, מציין הבחנה מעניינת בין הדור שלו (וגם שלי) לבין הדור של ילדיו. הוא כותב שהדור שלו מתייחס למידע כמוצר שצורכים, ואילו דור ילדיו מתייחס למידע כחומר גלם, כחומר "שעושים איתו משהו". וורליק כותב:
One of the many distinctions that I frequently make in my presentations is a comparison between how my generation views information and my children's generation. For us (oldsters), information is a product to be consumed. We purchase a book so that we can read it, a CD so that we can listen to it, a DVD so that we can watch it. As I watch my son and daughter in their information experiences, I see that at least part of the value of the content that they use is in what they can do with it - text, video, audio, images, that can be mixed and remixed together to make something new, valuable, or interesting. For them, information is a raw material.
ההבחנה של וורליק תמוהה מאד בעיני, משני טעמים. מצד אחד, בעידן הקונסטרוקטיביסטי שלנו, מעטים הם אנשי החינוך שלא ישלמו לפחות מס שפתיים מינימאלי לרעיון שאנחנו לומדים נושא רק כאשר אנחנו, כדברי וורליק, "עושים משהו" איתו. ההתמודדות שלנו עם המקורות שאנחנו פוגשים הופכת את אותם מקורות לשלנו. זאת אותה "הבניית ידע" שאנחנו מרבים לדבר עליו. אך מצד שני, נראה לי כמובן מאליו שאנחנו רוכשים ספר קודם כל "כדי לקרוא אותו", או קונים דיסק "כדי להאזין לו". אם אנחנו "נעשה איתו משהו" לפני שנקרא אותו, בכלל לא ברור אם אותו "משהו" שאנחנו עושים יהיה נאמן למקור, יצמח מהמהות של אותו ספר או דיסק. יתכן שהוא פשוט ישמש קרש קפיצה להתייחסות שהיא פרי הדמיון שלנו בלבד, ללא קשר אמיתי למקור עצמו.

זאת ועד: יש משהו מוזר בקביעה של וורליק שעבור דור ילדיו המידע הוא "חומר גלם", כאילו שהוא איננו כזה עבור הדור שלי. אינני יכול להעיד שבשנותי כמחנך הצלחתי לחשוף את תלמידי לכמה שיותר "חומרי גלם" שבאמצעותם הם יכלו לבנות את הבנת העולם שלהם, אבל אין לי ספק שזה מה שהמורים הטובים שהיו לי עשו עבורי. נדמה לי שהתלהבותו של וורליק מכלים חדשים סוחפת אותו לקביעות שתחילה נשמעות משמעותיות ומרשימות, אך בעיון נוסף מתגלות כסתמיות למדי.

וורליק מביא דוגמה מעניינת מאד שלדעתו מאפשרת לתלמידים "לעשות משהו" עם חומרי גלם לימודיים. הוא כותב:
Think about taking Roosevelt’s Day in Infamy speech and running it through a tagcloud generator, and then laying that next to Churchill’s Blood, Toil, Tears and Sweat speech.
הכלי שוורליק מדגים כאן, TagCrowd, הוא כלי מעניין ביותר, ונדמה לי שיש בו פוטנציאל לימודי רב (עלי להודות לוורליק שהוא חשף אותי לכלי הזה, וחבל שהכלי עדיין לא עובד בעברית). באמצעות הכלי הזה אפשר לקבל מיפוי של מילים או מונחים נפוצים בקטעי טקסט שונים. וורליק צודק שיכול להיות מעניין מאד להשוות בין נאומים שונים באמצעות כלי כזה. אבל זה מביא אותנו חזרה לבסיס שבלעדיו כלי כזה יהיה חסר תועלת. אם לא נקרא את הנאומים שאנחנו רוצים להריץ דרך הכלי, אם לא נכיר את הרקע שעליו אותם נאומים צמחו, כל מה שנעשה בסופו של דבר יהיה "לעשות משהו" עם חומרי הגלם, אבל לא ממש ללמוד מהם.

תוויות: ,

יום שבת, 12 באפריל 2008 

נמשל (אולי) מנושא אחר

יכול להיות שיש קשר, אבל אני גם מודה שיכול להיות שהעיסוק האינטנסיבי שלי בנושא אחד גורם לי למצוא קשרים במקומות שהם אינם קיימים. כך או כך, כאשר קראתי את המאמרון החדש בבלוג של קתי דייווידסון, שעוסק בטענה שמימדי הדיסלקציה, וצורותיה, שונים בשפות שונות, אמרתי לעצמי שהיא כותבת גם על התקשוב.

הנושא שעליו דייווידסון כותבת באמת מעניין, אבל אני אהיה בין הראשונים להודות שאין לי הרקע או הכלים לשפוט בין הגישות השונות שהיא מתארת. דייווידסון מסבירה שמחקרים מראים ששיעורי הדיסלקציה גבוהים יותר בשפות שבהן הכתיב שלהן פחות פונטי:
We've known for a long time that one form of dyslexia (the most classic form) is about the linkage between speech and reading functions which, in character-based languages, are disaggregated. It is the impartial mapping of speech onto writing, sound and visual processing of semi-phonetic processes, that causes confusion. This is also one reason why English-speakers have the highest dyslexia rates.
אבל כזכור, אינני בקיא בנושא הזה. הוא מעניין, אבל הוא לא עד כדי כך מעסיק אותי. לעומת זאת, פיסקה אחרת במאמרון של דייווידסון בהחלט משכה את עיני:
In the US, we expect a functional literacy at around 10-11. And we don't devote nearly as much time to reading/writing and we almost never acknowledge to kids that phonetics is problematic. So you have kids learning the authority of school at exactly the same time they're being told rules for pronunciation and reading that don't make sense. Maybe it's hard to explain to a kid that the rules are inconsistent because of the history of linguistics and mass printing in English. But you can emphasize that the rules are contradictory and point to places where memorization is pretty much the only way to get them right.
אני אמנם לפעמים אדם די נמהר, אבל אינני עד כדי כך פזיז או טיפשי שאכניס את עצמי לתוך שדה הקרב של "מלחמות השפה" בין מחנות הפונטיקה וה-"שפה כמכלול". אבל גם בלי להסתכן באש הצולבת הזאת, אפשר לזהות דמיון בין מה שדייווידסון כותבת בנוגע לחוקי הפונטיקה שנלמדים על ידי תלמידים באותו הזמן שהם אמורים להפנים את הסמכות של בית הספר, לבין מצב דומה עם התקשוב.

תלמידים רבים מאד "לומדים" מיומנויות מחשב מסויימות במסגרת הכיתה, כאשר הם כבר רכשו את אותן מיומנויות לפני שהם הגיעו לאותה כיתה, וגם לפני המורים שלהם. לא פעם מלמדים מיומנות מסויימת שהתלמיד מזמן למד לבצע בצורה אחרת ויעילה יותר. וכמו בדוגמה שדייווידסון מביאה, קשה לא להרגיש שזה מערער את סמכות בית הספר בעיני התלמיד. בנוגע לתלמיד שאיננו "מבין" את כללי הפונטיקה, דייווידסון מציעה שבמקום לקבוע שמדובר בתלמיד לקוי למידה, ראוי לעודד את יכולת ההבחנה שלו:
That fidgety first-grader who "doesn't get" the phonetics rules? He's right! He should not have to be told to suppress his alert, critical instincts. He or she should be applauded for good observational skills, praised for not accepting rules blindly when they don't make sense, and helped with other methods.
וכך גם בנושא התקשוב. הדרכים ה-"נכונות" לבצע פעולות תקשוביות למיניהן משתנות כמעט מידי יום, עם הופעתן של כלים חדשים, ועם שכלולים בכלים הקיימים. בית ספר שמלמד שיש דרך אחת נכונה לבצע פעולות מסויימות מגביל את תלמידיו, ומונע מהם לנצל את מלוא האפשרויות התקשוביות שממשיכות להתפתח. אבל הרבה יותר גרוע, אותו בית ספר מאותת לתלמידיו שהוא איננו מבין את הסביבה המתוקשבת, וכאשר הוא עושה זאת, הוא פוגע בסמכות של עצמו בעיני התלמידים.

תוויות: ,

יום שישי, 11 באפריל 2008 

כן לזכויות יוצרים ... אבל גם לזכויות המשתמשים

בתחילת החודש ג'ויס ווילנזה, ספרנית בבית ספר, וגם סטודנטית המסיימת עבודת דוקטורט בתחום של אוריינות מידע, כותבת על השינוי שמתרחש אצלה ביחס לשימוש בחומרים המוגנים בזכויות יוצרים. היא מתארת את הגישה הזהירה שהתפתחה אצלה עד לאחרונה:
As I watched the information and communication landscapes shift over the past few years, I secretly viewed fair use as a doctrine that guided what we couldn't do. Fear and guilt seemed regularly in the way of innovative teaching and creative expression.
כאשר מורים פנו אליה ושאלו לגבי מה מותר ומה אסור, היא נהגה להמליץ שבמקרה של ספק, עדיף לא להשתמש. אבל במאמרון הזה היא מודה שלאחרונה מתרחש אצלה שינוי. היא כותבת:
Recently my Temple University colleague, Renee Hobbs shared, what was for me, a relatively foreign (but perhaps obvious) idea: copyright is designed not only to protect the rights of owners, but also to preserve the ability of users to promote creativity and innovation.
התפיסה הזאת, שזכויות יוצרים אינן באות רק כדי להגן על היוצר, אלא גם כדי לעודד סביבה חברתית שמסוגלת לינוק מהסביבה הזאת ולהוסיף עליה, מתפתחת אצל וולנזה בעקבות מסמך שהיא קראה לאחרונה: The Cost of Copyright Confusion for Media Literacy (לפני כחצי שנה הזכרתי את המסמך הזה, ואני שמח לעשות זאת שוב). וולנזה מדגישה שהיום היא רואה את הנושא של "שימוש הוגן" לא כנושא מצומצם או מוגבל המותיר טיפה, אבל עדיין מגביל המון, אלא מרכיב חשוב מאד של זכויות יוצרים באופן כללי, המראה שבעצם, תחום המותר באמת רחב מאד.

ג'ויס וולנזה איננה היחידה שכותבת על הנושא הזה בזמן האחרון. דוג ג'ונסון, רכז הטכנולוגיות בבתי הספר במחוז במדינת מיניסוטה, ומרצה באוניברסיטה באותה מדינה, פרסם השבוע ארבעה מאמרונים סביב הנושא של זכויות יוצרים ושימוש הוגן, תחת השם: Changing how we teach copyright (חלק 1, חלק 2, חלק 3, חלק 4). שני החלקים האחרונים של הסידרה מכילים יותר הרהורים מאשר קביעות, אבל בשני החלקים הראשונים רואים בבירור שהתפיסה של ג'ונסון דומה מאד לזו של וולנזה. הכותרת של החלק הראשון היא:
Change the focus of copyright instruction from what is forbidden to what is permitted.
הדגש הזה מאד נראה לי. פעם אחר פעם מספרים לנו מה אסור, עד שאנחנו משכנעים את עצמנו שעדיף לא להשתמש בשום דבר. ג'ונסון אומר לנו לא רק שתחום המותר איננו כל כך קטן, אלא גם שחשוב שמורים ישמעו את זה בצורה ברורה. בעצם, זה גם הדגש של החלק השני:
When there is doubt, err on the side of the user.
הזהירות המופלגת שאנחנו נוקטים נובעת, ללא ספק, מהידיעה שלבעלי הזכויות גם גישה לעורכי הדין הטובים ביותר. יכול להיות שזה נכון, אבל אם נבין שהרבה מותר, נלמד גם לחשוש פחות.

תוויות:

יום שלישי, 8 באפריל 2008 

וכמובן שהטכנולוגיה אשמה

דרך חשבון הדלישס של סוזן (אהה! יש לי רשת למידה אישית!) הגעתי למאמר באתר של העיתון הבריטי, Daily Mail. אתר האינטרנט של ה-Daily Mail גדוש ברכילויות האחרונות על כוכבי קולנוע ומוסיקה, אבל יש בו גם, כנראה, קצת מקום ל-"חדשות", והחדשות המרעישות התורניות הפעם הן שאזרחי אנגליה אינם יודעים לאיית כהלכה. המאמר מדווח על המסקנה של סקר שנערך:
Millions of adults are unable to spell basic everyday words, a study suggests.

Of 2,500 surveyed, 40 per cent could not spell "questionnaire", 38 per cent were stumped by "accommodate" and 37 per cent were defeated by "definitely".
אינני משוכנע שהמילים questionnaire או accommodate הן באופן וודאי מילים "יום-יומיות", אבל אני בהחלט מסכים שרצוי שהאנגלים יידעו לאיית אותן נכון.

עיתונים כמו ה-Daily Mail (וכמובן גם אתרי האינטרנט שלהם) אוהבים לעסוק בנושאים כאלה. בדרך כלל מגלים שהרמה התרבותית של דור הצעיר הולכת ודועכת, ואם אפשר לקשר את הירידה הזאת לטכנולוגיות חדישות, עוד יותר טוב. הפעם, לא מדובר רק בנוער – אחוזים מכובדים של כלל האנגלים כנראה אינם יכולים לאיית. וכן, הטכנולוגיה כנראה אשמה. מתוך המאמר:
Two-thirds blamed their inability to get words right on the predictive text function on their mobile phones.
הנסקרים, כמובן, תרמו הסברים נוספים. היו משיבים שטענו שאיות נכון בכלל איננו חשוב, או ששגיאות איות פשוט אינן מפריעות להם. אבל פונקציית האיות המהיר של הטלפונים הסלולאריים זכתה אפילו לכותרת המאמר:
יש משהו די תמוה בהסבר הזה. אם הטלפון הסלולארי מסוגל לנחש את המילים שאנחנו רוצים להקליד (וכמובן גם לאיית אותן נכון), נדמה לי שהיה בזה פתרון לאותו העדר יכולת לאיית. את אותו הדבר אפשר להגיד לגבי בודק האיות של התמלילן – אולי איננו יודעים לאיית, אבל הטכנולוגיה, במקום להחריף את הבעיה הזאת, דווקא מאפשרת לנו להתגבר עליה. אינני מתנגד לכך שאנשים יידעו לאיית כהלכה, אבל אם, בעזרת הטכנולוגיה, אפשר להפיק מסמכים נקיים משגיאות איות, מה זה משנה אם הכותב שגה וזכה לתיקון באמצעות הטכנולוגיה, או אם לא שגה בכלל?

לנושא הזה יש, כמובן, השתמעויות חינוכיות. כן, אני בעד זה שתלמידים יידעו לאיית, כמו שאני גם בעד זה שהם יידעו את לוח הכפל. אבל אני גם רוצה שתלמידים ילמדו לנצל את מלוא השירותים שהטכנולוגיה מציעה להם. העובדה שאינני צריך לזכור מספרי טלפון מפני שהם שמורים בתוך הסלולארי שלי איננה יוצרת אצלי פגם, אלא משחררת את הראש שלי לעניינים מעניינים יותר מאשר המספרים האלה.

ה-Daily Mail, כדרכו, מצא טרף קל, נושא זול שאפשר לנצל כדי לבכות על דעיכתה של התרבות. אי-אפשר להתגאות בתלמידים שאינם יודעים לאיית, אבל לא יהיה זה אסון גדול אם הם לא יידעו לקרוא את העיתון הזה.

נדמה לי שיש צורך בעוד הערה כאן. אני קורא (הפתעה?) בלוגים רבים. אני מניח שרוב הבלוגרים שאני קורא יודעים לאיית נכון, וכמובן גם להשתמש בבודק איות. ובכל זאת אני פוגש שגיאות לא מעטות. בדרך כלל אני משייך את השגיאות האלו לעובדה שמאמרונים לבלוגים נכתבים מהר, ולכך שכאשר ממהרים, לא מקפידים לבדוק, או לערוך, את מה שכותבים לפני ההקלקה על "פרסם". זה קורה גם לי – יותר מאשר רק "מידי פעם". יד על הלב, הייתי מעדיף לא לפגוש שגיאות. אין לי ספק שהן גורמות לתחושה של אי-נוחות, לשאלה של "אם הוא לא בודק את מה שהוא כותב, אולי אין הוא ממש מתכוון למה שאני קורא". אבל למדתי שהכתיבה הכמעט יום-יומית לרשת אפשרית רק אם הכותב מוכן לפעמים להגיד לעצמו "זה מספיק טוב" במקום "זה בדיוק מה שרציתי להגיד". אפילו אם זה לפעמים צורם, אני מוכן לסלוח שגיאות איות.

תוויות: , ,

יום שני, 7 באפריל 2008 

צעד מדוד ליישוב אחד, דוגמה מבטיחה למערכת כולה

אסתי, בבלוג שלה, מעלה שאלה שבוודאי מעסיקה כל אחד מאיתנו שעוסק בתקשוב בחינוך:
במפגש השתלמות אחרון של המורים, שוב עולה השאלה מה הלאה? מה קורה לתלמיד המסיים את החטיבה ובכיתה י' נכנס לביה"ס התיכון, בו אין תקשוב , אין ניידים ואין מורים המשלבים תקשוב בשיעורים.
ההתקדמות של הטמעת התקשוב בבתי הספר בארץ איננה אחידה. בגלל סיבות רבות, שללא ספק אחת החשובות שבהן היא הרמה הסוציו-אקונומית של בתי הספר, והמשאבים הלא שיוויוניים שמגיעים אליהם, יש בתי ספר שהם משופעים בתקשוב ובשימוש די נבון באותו תקשוב. לעומתם, בתי ספר אחרים נשארים רחוק מאחור, עם מינימום של משאבים תקשוביים. ויש סיבות נוספות. לא פעם מורה אחד, המשוגע לדבר, מסוגל לקדם בית ספר שלם, ואילו מנהל, שאינו מוצא ערך בתקשוב, יכול למנוע התקדמות בתחום בבית הספר שלו. בתי ספר יסודיים וחטיבות ביניים, שאינם נמצאים תחת האיום של בגרויות, חופשיים יותר להתנסות בדרכים יצירתיות לשימוש בתקשוב, וכאשר התלמידים של בתי הספר האלה מגיעים לתיכון הם מגלים שעליהם לחזור לעפרון ולמחברת, ולדרכים "מסורתיות" יותר של הוראה ולמידה. אך למרות כל הסיבות האלו (ואחרות) המסבירות למה אין אחידות בשילוב התקושב בבתי הספר, הכיוון צריך להיות ברור - התקשוב נעשה לחלק בלתי-נפרד מההוראה, ומהלמידה, בבתי הספר.

ודווקא בגלל זה, השאלה "מה הלאה" שאסתי מעלה איננה נוגעת רק בפרויקט שהיא מלווה - פרויקט של שימוש במחשבים ניידים אצל תלמידי כיתות ה' ו-ו' בישוב אחד - אלא לעתיד התקשוב החינוכי בארץ. גם אם, נכון להיום, השאלה הזאת איננה רלוונטית לרוב בתי הספר בישראל, במוקדם, יותר מאשר במאוחר, בתי ספר אחרים, ויישובים אחרים, יגלו שהם שואלים אותה. מטרת התוכנית שאסתי מלווה היא, בין היתר, יצירת תרבות לימודית שבה המחשב מחליף את העפרון ואת הנייר שבידי התלמיד, יצירת תרבות לימודית שבה המחשב נעשה לכלי שלא מתייחסים אליו כמשהו יוצא דופן, אלא כמובן מאליו. היא צודקת שאם הניסוי הזה יצליח, בוגרי בתי הספר שבפרויקט, כשהם יגיעו לתיכון, ימצאו את עצמם בסביבה שבה חלק גדול ממה שהם למדו נדחק הצידה; הם יאלצו "לחזור" לשיטות לימוד שקדמו לא רק למחשבים ניידים, אלא למחשב בכלל.

לפני שבוע, זכיתי לבקר בשניים מבתי הספר של הפרויקט הזה. לא הרגשתי שמתחולל בהם מהפכה. התלמידים יושבים בשורות מול המורה ומול הלוח (ובזכות המחשבים, גם מול מסך גדול המחובר למחשב המורה). התרשמתי שחלקים נרחבים מהשיעורים בהם צפיתי התנהלו בצורה מאד דומה לצורה שבה דורות רבים של תלמידים למדו. חוויית הלמידה בכיתה נראתה לי מסורתית למדי, לא מהסוג שיקשה על התלמידים להשתלב שוב בשיעורים ללא תקשוב. אבל מזמן למדתי לא לחפש מהפכות בחינוך, אלא לנסות לזהות את השינויים הזעירים. וכאן, באמת חשתי שינוי. ראיתי צעדים מדודים, שינויים שהם אולי אפילו קטנים, אבל ממשיים. במאמרון שלה, אסתי מציינת שהתלמידים מתרגלים לעבוד עם מילון מקוון, ושהם בשלים לסוגים שונים של הערכה מאשר המבחנים המקובלים. אני בטוח שהיא יכולה למנות עוד הרבה צעדים קטנים מהסוג הזה - צעדים שאינם מהווים שינויים מפליגים, אבל מצביעים בבירור על כיוון, מעידים על הפנמת התקשוב לתוך הרגלי הלמידה של התלמידים.

אסתי כותבת:
בתי הספר החדשניים רצים קדימה, בזמן שמערכת החינוך לא מספיקה להדביק את הפער, ונשארת מאחור, או במוכר ובידוע.
אכן, חבל שחלקים נרחבים של המערכת נשארים מאחור. אבל מטבע הדברים, אם בית ספר אחר מתקדם, בית ספר אחר יהיה בעמדת פיגור כלפיו. תמיד יש מישהו שמבצע את הקפיצה הנחשונית, וקשה לבוא אליו בטענות שלא כולם קפצו יחד. ואם במקרה הזה הקפיצה הנחשונית אינה אלא מספר צעדים קטנים, אין במה להתבייש. הכיוון הכללי ברור, ומאד מרשים.

תוויות: ,

יום שבת, 5 באפריל 2008 

תוכן גולשים וחינוך - זיווג מוצלח

איריס, בשחקי, שחקי על חלומות, מתייחסת למאמר שהופיע בקפטן אינטרנט לפני מספר ימים. המאמר מצביע על מגמה "חדשה" באינטרנט - שהתלהבות כלפי תוכן הגולשים כבר מיצה את עצמו, ושהמטוטלת נמצאת בדרך חזרה להסתמכות על אתרים "מוסמכים". איריס מגיבה:
אני מקווה כי השמועות על מותו מוקדמות מדי.
וחשוב לטעמי, להעצים את המקום שלו בחינוך.
לעתים קרובות מתקבל הרושם שהצדדים השונים בוויכוח על איכותו ועל כדאיותו של תוכן הגולשים בכלל לא מדברים על אותו הדבר. המקטגרים שואלים מי צריך עוד ועוד סרטים של תינוקות צוחקים ביו-טיוב, או צילומים של חתולים חמודים בפליקר. הם מצביעים על שורה ארוכה של טעויות בוויקיפדיה ושואלים כיצד אפשר למצוא משהו בעל ערך בכל זה. לעומתם, המסנגרים מזכירים שלא פעם, בלוגרים לא מוכרים הצליחו לחשוף עובדות על פרשות שהעיתונות הרשמית לא פרסמה. וכמובן שהם מזכירים שמספר מחקרים הראו שהאמינות של הוויקיפדיה אינה יורדת מזו של אנציקלופדיות בעלות מוניטין. במידה לא קטנה, שני הצדדים צודקים. חשוב להזכיר גם שמשום מה, רוב המבקרים החריפים כלפי תוכן הגולשים מעדיפים להתעלם מהרמה הירודה של לא מעט עיתונים, ומתוכניות טלוויזיה רבות, ומכוונים את החיצים שלהם כלפי האינטרנט בלבד.

אבל ההערה הקצרה של איריס, שמתייחסת לזירה החינוכית, חשובה ביותר. המערכת החינוכית שואפת, כך מספרים לנו, לעצב אזרח שתורם לחברה. מטרת החינוך איננה אזרח פסיבי, אלא אזרח המעורב באופן פעיל בחיי החברה. באמצעות הכלים האינטרנטיים שעומדים לרשות המערכת החינוכית היום, תלמידים מסוגלים להתנסות ביצירת תוכן. הם יכולים להיות יצרכנים (prosumers) שאינם רק צורכים תרבות, אלא גם יוצרים אותה. אין ספק שלא פעם התוצרים שהם יפיקו יהיו ירודים, אבל בית הספר הוא מקום שבו הם יכולים לבחון את היכולות שלהם כך שבעתיד היצירות שלהם יהיו טובים יותר ובעלי ערך של ממש.

חשוב לזכור שהרוב הגדול של האנשים שמעלים סרטים סתמיים ליו-טיוב היום הם בוגרים של מערכות חינוכיות שלא עודדו את היצירה העצמית. אם התלמידים של היום יזכו לעידוד יצרכני מהמערכת החינוכית, יש סיכוי שתוכן הגולשים שהם יפיקו כבוגרים יהיה הרבה יותר איכותי מאשר מה שהבוגרים מהם מפיקים היום.

תוויות: , ,

יום שישי, 4 באפריל 2008 

אכן, כדאי מאד להיות מחובר

שמו של סטיבן דאונס מופיע בבלוג הזה לעתים די קרובות, ובצדק. דאונס סוקר מספר אדיר של אתרים (לא רק בלוגים) שעוסקים בתקשוב בחינוך ומידי יום (באתר OL Daily) הוא מדווח בקצרה על אלה שנראים לו המעניינים ביותר. לפעמים הוא מתעמת עם הקטעים שהוא מביא, ולפעמים הוא משבח אותם. הגישה החינוכית שלו מאד מגובשת, והוא איננו מהסס להביע אותה. אבל יותר מהבעת הדעה שלו, הוא רואה ביידוע ערך מרכזי. אפשר להיות בטוח שלפחות אחד מהמקורות שעליהם הוא מדווח מידי יום יהיה מעניין וכדאי. (דאונס גם בנה את Edublogs – מנוע חיפוש ייחודי המופעל על הבסיס של Google Custom Search. הכלי הזה עורך חיפושים על גבי מעל 450 בלוגים חינוכיים – מומלץ.)

והוא גם כותב. בבלוג האישי שלו הוא מתייחס, בדרך כלל באריכות, למגוון רחב של נושאים הקשורים לתקשוב ולחינוך. כמעט תמיד מעניין לקרוא אותו. לפחות מאמר אחד שלו, Principles for Evaluating Websites, שהוא פרסם לפני כמעט שלוש שנים, נחשב (לפחות בעיני) לקלאסיקה. השבוע הוא פרסם מאמר נוסף שגם הוא (שוב, בעיני) עתיד להחשב כקלאסי: Seven Habits of Highly Connected People.

המאמר "מבוסס" על ספרו הפופולארי של סטיבן קורי, Seven Habits of Highly Effective People, אבל ההרגלים שעליהם דאונס כותב שונים, לפעמים באופן מאד משמעותי. התכונה הרצוייה הראשונה שלו, למשל, הוא להגיב:
The first thing any connected person should be is receptive. Whether on a discussion forum, mailing list, or in a blogging community or gaming site, it is important to spend some time listening and getting the lay of the land.

Then, your forays into creating content should be as reactions to other people’s points of view. This will ensure, first of all, that they read your comment, and second, that your post is relevant to the discussion at hand.
מורגש שהאגו, שבדרך כלל זוכה למקום של כבוד בהמלצות על כיצד להצליח, דווקא די מוצנע כאן. כך גם בהמלצה הרביעית, לשתף:
The way to function in a connected world is to share without thinking about what you will get in return. It is to share without worrying about so-called “free-riders” or people taking advantage of your work.

In a connected world, you want to be needed and wanted. This will, over time, cause resources to be sent to you, not as a reward for some piece of work, but because people will want to send you stuff to help you to be even more valuable to them.
המאמר איננו מתיימר להיות סקירה אקדמית, או ניתוח מקיף של נושא ההתנהגות בסביבה המתוקשבת. אבל ב-1200 המילים של המאמר דאונס מצליח לתאר בבהירות, ובצורה מאד משכנעת, את תפיסת העולם שעומדת בבסיס הנכונות להיות חלק מהבלוגוספירה החינוכית. מגיע לו תודה.

תוויות: ,

יום חמישי, 3 באפריל 2008 

כן ל-PLNs, אבל חשוב לזכור גם למה

לפני כשבועיים כתבתי כאן על רשתות ללמידה אישית (אולי עדיף "רשתות אישיות ללמידה"?) שעליהן כותבים פחות או יותר מידי יום בבלוגוספירה החינוכית. בלוגרים רבים רואים לנכון לדווח שזה עתה הם הקימו לעצמם רשת כזאת, או מונים בשביל הקוראים שלהם את מלוא הכלים שמזינים את הרשתות האלו. היום ג'ף אוטכט מסייע לאלה שעדיין לא קפצו למיים, ומתאר לנו את ה-Stages of PLN adoption. אוטכט מונה חמישה שלבים, מהצלילה האינטנסיבית לתוך הרשת ועד לשימוש מאוזן באותה רשת. אינני מוצא שום דבר ייחודי בתיאור של אוטכט – השלבים שהוא מתאר דומים מאד לעקומות האימוץ של כלים רבים שבהן הספרות הסוציולוגית מוצפת.

מעניין יותר מאשר התיאור הסתמי של עקומת השימוש, היא מה שנראה כהנחה סמוייה בייעוץ שאוטכט מגיש לנו. הוא כותב:
I too have been thinking about how one goes about starting a PLN, how do you monitor it, and how do you learn to shut it off. We all continue to push teachers to start PLNs if they haven’t already.
קשה לא להרגיש שיש כאן בלבול בעייתי מאד. אוטכט כותב שהוא מתייחס לרשתות ללמידה אישית, אך בעצם, הדגש שלו הוא בכלים טכנולוגיים ספציפיים שמשום מה הפכו לעיקר, למאפיינים המרכזיים של הרשתות האלו. גם אם נסכים שבעזרת כלי Web 2.0 הרשתות ללמידה אישית של היום מסוגלות להכיל עמיתים מכל העולם ולהביא לנו מידע במהירות בזק, רשתות כאלו לא קמו, כפי שאפשר לחשוב מהקריאה בבלוגים, בעקבות כלי Web 2.0. גם ללא טכנולוגיות מיוחדות אנשים הקימו, והפעילו, רשתות אישיות. קבענו לעצמנו תחומי עניין שמהם דלינו מידע שחשוב לנו, סיגלנו לעצמנו מקורות מידע עדיפים על פני אחרים, יצרנו לעצמנו חוגי יועצים ומתייעצים בנושאים שונים שבעזרתם יכולנו ללבן בעיות ולהחליט על אלו צעדים לנקוט. אבל משום מה, מקריאת הדיווחים הרבים של בלוגרים על "הקמת" הרשתות שלהם, אפשר לחשוב שעד שהיו להם כלי Web 2.0, לא רק שהם לא ידעו שהם דיברו פרוזה, הם בכלל לא ידעו שאפשר לדבר פרוזה.

כמובן שאין שום פסול בשימוש בכלים רבים שמרחיבים את הנגישות שלנו לאנשים ולמידע בנושאים רבים ומגוונים. אם, באמצעות כלים כאלה, אנשי חינוך מצליחים להתעדכן לגבי המתרחש בתחומי העניין והעיסוק שלהם, זה רק לטובה. ואם כך, אפילו אם יש כאן בלבול, מה כל כך בעייתי?

עבורי, הבעיה היא בכך שהעיסוק ברשתות האישיות ברמה של השימוש בכלי זה או אחר מסיט את הדיון מהמקום החשוב שממנו (לדעתי) הוא צמח תחילה. עולם התקשוב החינוכי מוצף בכלים לניהול ולהכוונת תהליך הלמידה מהצד של המורה. נהוג לכנות את הכלים האלה content management systems. המערכות הטכנולוגיות האלו צמחו מתפיסות חינוכיות מסורתיות בהן המורה "מעביר" את הידע הדרוש אל תלמידיו, והן מנציחות את התפיסות האלו. לעומת ה-CMS, אנשי חינוך רבים זיהו את הכוח החבוי בכלי Web 2.0 להעצים את הלומד עצמו. ה-PLE (ובעקבותיה, ה-PLN) התאימה לתהליך לימודי שבו הלומד נמצא במרכז ויש לו גישה לחומרי לימוד מגוונים המגיעים אליו ממקורות רבים ולא רק ממורה שקובע מה ראוי להתייחסות, ובאיזה סדר. הכלים האלה אפשרו לאנשי חינוך לקדם תהליכי למידה הבנייתיים אצל הסטודנטים והתלמידים שלהם.

בהקשר הזה, רשת הלמידה האישית היא בעלת חשיבות חינוכית רבה. הדיון בה נוגע במהות החינוך ומחייב בחינתן של גישות חינוכיות שונות והתאמתן לטכנולוגיות שונות. מנותק מההקשר הזה, אני חושש שהדיון על הרשתות האלו יתדרדר בהכרח לעריכת רשימות של כלים, ורדיפה אחר כל כלי חדש רק מפני שהוא חדש.

ההרהורים האלה מתבשלים אצלי זמן רב. עם זאת, מאמרון של דוג בלשאו, והתגובות לאותו מאמרון שם, וגם בבלוג של ויל ריצ'רדסון, עוסק בשאלות דומות.

תוויות: ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates