יום שישי, 27 בפברואר 2009 

ענין של איפה שמים את הדגש

כבר לפני חודשים רבים קליי בורל המליץ לקוראיו לעקוב אחר הבלוג של מיכאל דוייל, Science Teacher. אינני יודע למה לא פעלתי לפי ההמלצה הזאת אז, אבל לפני כחודש התחלתי לקרוא אותו באופן קבוע ... ואני נהנה מכל מאמרון. דוייל מצליח למצוא את השירה, ואת המופלא, אשר במדע, והוא משוכנע שבעזרת עיניים מדעיות אפשר לעזור לתלמידים לפתח גישה בריאה לעולם שלהם. קשה להתנגד ליעד כזה. בדרך כלל דוייל מביא סיפורים קטנים מעולם הטבע, ודרך המבט הממוקד הזה הוא מאפשר לנו לראות עד כמה סדר העדיפויות החינוכי שלנו התרחק מהדברים החשובים באמת.

השבוע דוייל כותב על המטרות של החינוך. (נדמה לי שכמעט תמיד הוא כותב על המטרות של החינוך, ופשוט עושה את זה כל פעם מזווית אחרת, ובעזרת מטפורות שונות.) הוא מוסר לנו שהסיסמה של המחוז בו הוא עובד היא:
Educating the Leaders of Tomorrow
הסיסמה הזאת איננה יושבת יפה אצלו. הוא מסביר שהאמירה הזאת אופיינית ל-"committee-speak", והוא מציין שמעטים בעיר שלו "קונים" אותה. הוא מדגיש שהעיר שלו היא עיר די טיפוסית:
Let me say that again. Bloomfield, a decent but not particularly wealthy town, supports its schools. We pay taxes. We go to the school plays, the games, the art shows. Most of our local taxes go to support our schools, and most adults in town do not have kids in school.
מדבור בעיר נחמדה, מקום נעים לגור בו, אבל לא בהכרח עיר שמכשירה מנהיגים. אבל לא רק שזה איננו מפריע לו, זה אפילו מקור לגאווה. בעיניו, יש דברים חשובים יותר. מול הסיסמה של המחוז דוייל מביא את הסיסמה שמתנוססת על קיר בבית הספר בו הוא מלמד. והוא מעמיד את הגישה של בית הספר מול הגישה שבאה לביטוי בסיסמת המחוז:
In three words it captures our town, and I think most of the nation not warped by the Wall Street madness that infects so much of our public life today.

Learn to live!
היום, בבלוג A Plethora of Technology, ברי בכנהיימר מצטט את שר החינוך האמריקאי החדש ארני דונקן מתוך דברים שהוא אמר בביקור בבתי ספר בניו יורק:
increasing the use of testing across the country should also be a spending priority
דונקן ללא ספק רוצה להכשיר את המנהגים של מחר, ועל סמך הרצון הזה הוא קבוע את סדר העדיפות של ההשקעות הכספיות של משרדו. הגדלת השימוש במבחנים (ללא ספק סטנדרטיים) היא בעיניו מרכיב תקציבי חשוב לשם השגת המטרה הזאת. דוייל, לעומתו, בוודאי היה משתמש בכסף בדרך אחרת.

תוויות:

יום רביעי, 25 בפברואר 2009 

לא רק בקצוות העבודה

רבים מהמאמרונים של קונרד גלוגאוסקי עוסקים בשילוב השימוש בבלוגים במטלות הלימודיות של התלמידים שלו. הוא בוחן כיצד הבלוג פועל ככלי רפלקטיבי שמאפשר לתלמידים לזכך את המחשבות שלהם, וגם כיצד הוא מסייע בליבון כיתתי של סוגיות שונות. בנוסף, גלוגאוסקי גם בוחן את המקום שלו, כמורה וכבלוגר, בתוך התהליכים האלה. השבוע המחשבות שלו בנושא מביאות אותו להרהר בדרכי ההערכה המתאימות לסוג המטלות שהוא נותן לתלמידיו:
My biggest challenge as a teacher-researcher was to figure out what kind of role I should play in the community. The traditional role of the teacher seemed inadequate. I knew that, as active bloggers and communicators, the students would not respond well to a teacher who enters the class blogosphere only to assign work or to evaluate their writing.
היה לו ברור שהוא איננו צופה מחוץ, מחכה בקו הגמר לעבודות מהתלמידים, מוכן לתת ציון. גם עם מטלות שבהן הוא איננו מעורב ישירות בתהליך הכתיבה, הוא ממלא תפקיד של קורא, ואותה קריאה מגדירה אותו כהרבה יותר מאשר רק "מעריך". כצפוי, התפקיד הזה דורש ממנו לאמץ דרכי הערכה שמתייחסות לתהליך ולא רק למוצר המוגמר:
Once I started responding to student work in a readerly fashion and participating as a contributor, reader, and not just an evaluator, I realized that it would be unfair to the students to reduce all their rich interactions and complex online presence to a B+ or a 13/15. I realized that I needed to develop an assessment strategy that would take into account the complexity of student interactions online and recognize the process as much as the final product.
אני מניח שאין חדש כאן – לא עבור קוראיו, ובוודאי לא עבור גלוגאוסקי עצמו. אבל הוא מוסיף שמטלה שבה הוא ביקש מתלמידיו לכתוב התייחסויות אישיות לעבודות השונות שהם קיבלו במהלך הסמסטר חידדה אצלו תובנה חשובה. הוא מצא שבמהלך העבודה על המטלה הזאת התלמידים שלו פנו לעמיתים שלהם לכיתה כדי לברר נושאים שונים. אבל:
Then, I realized that none of the children asked me for feedback. It didn’t take long to realize that, a) they didn’t see me as a contributor in the community, and b) they associated me with corrections and grades. At this stage, they were not ready for corrections yet - they were simply interested in having conversations about their ideas. They needed somebody to talk to and, as their teacher, I was not at the top of their list.
גלוגאוסקי מציין שמורים בדרך כלל ממקמים את עצמם בשני הקצוות של תהליך הלמידה הכיתתי – במתן המטלה, ובהערכת הביצוע. לעומת זאת, הם אינם יודעים כיצד להשתלב בחלק הגדול, והעיקרי, שנמצא באמצע – ההתלבטות, ההרהור, הליבון, ה ... למידה. הוא כותב שמעורבות המורה בקצוות התהליך מחזקת את המבנה ההיררכי של הלמידה הבית ספרית. לעומת זאת:
... a teacher who enters a community of independent learners/writers/researchers to support and encourage student learning removes that hierarchical structure and encourages students to become more involved in the assessment process.
חשתי נימה של אכזבה בדבריו של גלוגאוסקי. העובדה שתלמידיו פנו לעמיתיהם ולא אליו גרמה לו להרגיש שהוא נמצא מחוץ לקהילת הלומדים שהוא מנסה לבנות בכיתה שלו. הוא כותב שהוא חש שהוא צריך להיות יותר מעורב בחלק האמצעי הזה. אבל העובדה שתלמידיו מרגישים שהם יכולים לפנות לעמיתים, ולתת ולקבל עזרה אמיתית מהם, היא בעצם הוכחה שגלוגאוסקי מצליח בבניית אותה קהילה לומדת שעליה הוא כותב.

תוויות: , ,

יום ראשון, 22 בפברואר 2009 

מבט נוסף על יוזמת הסלולאר

הדיווח בניו יורק טיימס בנוגע לכנס על למידה באמצעות טלפונים סלולאריים שעליו כתבתי לפני מספר ימים לא הלהיב אותי (בלשון המעטה). תוכנית הכנס, כמו גם הדף באתר הכנס שעוסק באפשרויות של מתן חסות, רק הוסיפו לתחושה שמדובר הרבה יותר בעסקים מאשר בלמידה. ובכל זאת, כאשר נתקלתי בשמו של אליוט סולוואי (Soloway) ברשימת המרצים בכנס, חשבתי שאולי בכל זאת יש בו משהו.

סולוואי הוא פרופסור באוניברסיטה של מישיגן שבנוסף לפעילות בתחום הפיתוח הטכנולוגי מעורב מאד במתרחש בבתי הספר בעיר דטרויט. כבר שנים רבות הוא מעורב בעניינים הקשורים לתקשוב בחינוך, ובמשך רבות מאלה הוא טוען שמחשבי כף-יד הם הכלי המתאים לקידום התקשוב בחינוך. (מומלץ להאזין להרצאה שסולוואי נשא בשנת 2002 ב-MIT על ערכם החינוכי של מחשבי כף-יד.) אין זה פלא שסולוואי מעורב בכנס כמו Mobile Learning ’09, ועצם העובדה שהוא כן מעורב בו נותן (בעיני, לפחות) מידה של כבוד לכנס שאחרת נראה כלא יותר ממהלך שיווקי.

לאחרונה, בסמוך לכנס, התפרסמו, כנראה שלא במקרה, מספר כתבות (די קצרות) בעניין סלולאריים בחינוך. כתבה אחת, ב-Campus Technology מספרת על פיתוחים חדשים שבהם סולוואי מעורב:
Engineers at the University of Michigan have developed software aimed at turning cell phones into educational tools for K-12 students. Why? According to developer Elliot Soloway, cell phones cost a fraction of what a laptop costs but can do just about anything a laptop can do. As an added bonus, students are already bringing the devices to school with them.
בהמשך מצטטים את סולוואי:
This is the beginning of the future.... The future is mobile devices that are connected. They're going to be the new paper and pencil.
אפילו אם הגורם המניע של כנס Mobile Learning ’09 הוא הרצון של חברות הסלולאר למכור יותר מכשירים, קשה להתווכח עם הקביעה הזאת. בכתבה נוספת ב-Physorg.com (שכנראה ניזונה מאותם מקורות של הכתבה ב-Campus Technology) מורה בתיכון מתאר כיצד בעזרת טלפונים סלולאריים הוא יכול לעודד את הלמידה. גם כאן מצטטים את סולוואי:
Soloway says this type of hands-on, reinforced learning is only possible when each student has his or her own device.

"People ask why every child needs a computer and why can't students just share," Soloway said. "Well, do you share pencils?"
אם באמת נוכל לשים בידי כל תלמיד "עפרון" אישי שיעשה כל מה שמחשב נייד יכול לעשות, אולי באמת נראה את השינויים שלהם ייחלנו, אבל לא ראינו, כאשר הצעדנו את התלמידים שלנו למעבדת המחשבים של בית הספר לשיעור מול המחשב. כמו-כן, כאשר כל תלמיד יגיע לבית הספר עם "עפרון" אישי כזה, ציפיותיו הלימודיות יהיו אחרות, ודרכי ההוראה שלנו יצטרכו להשתנות.

כל פעם שטכנולוגיה כלשהי נכנסת לחינוך מישהו מרוויח. במשך שנים רבות המוציאים לאור של ספרי הלימוד הרוויחו, וכבר התרגלנו לרווחים הגדולים של יצרני החומרה והלומדה למיניהן. אז אפילו אם אינני מתלהב מהרעיון שחברות ענק יחדרו לתוך בתי הספר, חברות הסלולאר הן רק האחרונות בשרשרת ארוכה של גורמים פרטיים שמזהים שוק נאה ומנסים לנצל אותו. ולפחות יש ערך חינוכי אמיתי במה שיש להם למכור.

תוויות:

יום רביעי, 18 בפברואר 2009 

יוזמה מסוג אחר

מאמרון חדש של טים סטאמר מהווה המשך מעודד לדברים שכתבתי כאן לפני יומיים בעניין יוזמה חינוכית של חברות הסלולאר. סטאמר מספר על שני אנשי הנהלה בכירים במחוז בו הוא מלמד שקיבלו מתנה לחגים - מכשירי iPod Touch. המנהלים התלהבו מהמכשירים החדשים והתחילו לשאול כיצד אפשר להשתמש בהם בתהליך הלמידה. הם אפילו הקימו צוות שאחראי להכנת פרויקט נסיוני שיכניס את המכשירים האלה לתוך בתי הספר.

סטאמר משוכנע שמדובר בכלי בעל פוטנציאל אדיר, אבל בכל זאת הוא חושש שהדרך שבה מתייחסים לכלי, ולבדיקת היעילות שלו בחינוך, לקויה. הוא כותב שהוא מתרשם שהאנשים שאיתם הוא עובד אינם מתייחסים אליו כמשהו שונה ממחשב נייד:
Almost exclusively we use computers as group technologies. We have a bunch of them in a lab and then bring in a bunch of kids to use them for some teacher-designed activity.

Or in schools that have laptop carts, we wheel them into a classroom, pass out the units, and then proceed, again largely with group activities.
לעומת זאת, סטאמר משוכנע שיש הבדל חשוב - שלכלי הזה יש ייעוד אחר:
... the iPod Touch, and other pocket computing devices, are intended for personal use. They are designed to be customized, personalizing the user’s experience so, instead of everyone seeing the same desktop, we all see ourselves in the device.
בנוסף, בעיניו הצוות שהוקם כדי לבחון את שילוב הכלי בבית הספר בעייתי מאד – אין בו מורים או תלמידים. זאת בעיה, אבל לא בעיה שאי אפשר לתקן:
We just need to find people who are already using these devices in our schools (our IT department sees several thousand a day on the network) and invite them to tell us how they use their iPod Touch.

Undoubtedly they, especially the kids, will give us some insight we can’t get any other way.
סטאמר מתאר גישה שהיא שונה במהות מהגישה של היוזמה של חברות הסלולאר. המטרה, אמנם, אותה מטרה – שימוש נרחב במכשירים סלולאריים בבתי הספר. (ה-iPod Touch איננו טלפון, אבל נדמה לי שהדמיון רב מספיק כדי להצדיק השוואה בין הגישות.) אבל כאשר סטאמר מציע ללמוד על השימושים האפשריים של הכלי מהאנשים שבאמת ישתמשו בו בכיתה, הוא מראה שמה שמנחה אותו הוא החינוך, ולא השיווק.

תוויות:

יום שלישי, 17 בפברואר 2009 

עוד קצה של אותו קרחון

ביום ראשון השבוע נוכחתי ביום עיון משותף למכון מופ"ת ולאגף לחינוך יסודי שעסק בנושא שיעורי בית. ציפיתי שאפגוש הרבה אנשי חינוך הסבורים שאין תועלת רבה בשיעורי בית, אבל הופתעתי לגלות (לפחות כך התרשמתי) שכמעט כל הנוכחים בכלל לא מצאו בשיעורי בית ערך חינוכי.

אליעזר יריב ביסס את רוב הרצאתו על ספרו של אלפי קון The Homework Myth. (מצאתי שלפי הקטלוג המאוחד של הספריות בארץ יש רק שני עותקים של הספר בספריות אקדמיות. ציפיתי שיהיו יותר.) אינני כותב את זה כביקורת – טוב שהטענות של קון זוכות לבמה, ודבריו של יריב היו רהוטים ומשכנעים. עפרה מייזלס תיארה כיצד שיעורי בית מסייעים בפיתוח תרבות של אי-ציות לסמכות. היא טענה שכאשר מורים נותנים שיעורי בית בלי לבדוק אותם, וכאשר הורים שואלים את ילדיהם אם הם עשו שיעורים בציפייה לשמוע "כן" ולא לבדוק שום דבר נוסף, אנחנו מלמדים את הילדים שלנו לרמות.

נדמה לי שדני בן-צבי לא דיבר על שיעורי בית, אלא על הצורך במטלות איכותיות, בכיתה ומחוץ לכיתה, כאמצעי ליצירת תרבות למידה חדשה. בן-צבי הדגיש שאם אנחנו רוצים לטפל בשיעורי בית, עלינו לטפל קודם בחינוך באופן כללי. נדמה לי שבקהל היתה הסכמה רחבה עם הקביעה הזאת. ניבה פרי המשיך את הקו הזה כאשר במושב המקביל בו נוכחתי היא תיארה כיצד היא משתמשת בבלוגים בבית הספר בו היא מלמדת. במקום התייחסות ממוקדת לשיעורי בית, היא שמה דגש בלמידה באופן כללי.

בקיצור, יותר מכל בלטה ביום העיון תחושה שאי אפשר לדבר על שינוי בגישה לשיעורי בית מבלי לבחון מהן המטרות של בית הספר באופן כללי. גם בתחום התקשוב הטענה הזאת עולה פעם אחר פעם. כדי להעריך את ערכו של עוד "לוח חכם" בכיתה, למשל, אנחנו חייבים לבדוק אם מדובר ביצירת אינטראקציה לימודית חדשה, או בהנצחת השיעור הפרונטאלי. בצורה דומה, באותה מידה שבלוג יכול להוות בסיס לפורטפוליו אישי ולרפלקציה משמעותית בלמידה של התלמיד, ללא שינוי בתפיסה החינוכית, סביר להניח שהוא לא ישמש ליותר מאשר אמצעי דיגיטאלי להגשת שיעורים.

הבדיקה שנערכה ביום ראשון לגבי כדאיותם של שיעורי בית, כמו הבחינה המתמדת של מקום התקשוב בבית הספר, הראה שאין מנוס מעריכת בחינה מעמיקה בנוגע למטרות החינוכיות שלנו.

תוויות: , ,

 

דווקא אפשר להגיד לא ליוזמה כזאת

כתבה בניו יורק טיימס מאתמול מדווחת על יוזמה חינוכית של ארגון הגג של החברות שעסוקות בתקשורת אלחוטית ובטלפונים סלולאריים (CTIA). מטרת היוזמה היא להראות כיצד טלפונים סלולאריים יכולים לסייע בתהליך הלמידה. בכנס שנערך השבוע בחסות הקואליציה - "Mobile Learning ‘09" - ידווח על תוצאות של מחקר שמומן על ידי יצרנית השבבים לסלולאריים Qualcomm. המחקר כנראה מראה ש:
so-called smartphones can make students smarter.
הטענה שטלפונים סלולאריים יכולים להפוך תלמידים לחכמים יותר היא בוודאי הגזמה יומרנית. עם זאת, אני כן משוכנע שיש מקום למכשירים האלה בכיתה. אי לכך, אפשר היה לחשוב שאברך על היוזמה הזאת. הרי אם היוזמה תביא לנסיונות מקוריים בשילוב טלפונים סלולאריים בחינוך, אינני יכול להתלונן. ואם המגזר העסקי רוצה להזרים כסף לחינוך – אז לפחות בדרך הזאת תגיע יותר טכנולוגיה לכיתות. ובכל זאת, קשה לי להתלהב.

עבור אלה שמתנגדים לשימוש בטלפונים סלולאריים בבית הספר, אין צורך לחפש סיבה לפסול את היוזמה. רבים כאלה מגיבים לכתבה בטיימס, ונדמה שהם לא רק שוללים את השימוש בסלולארי בבית הספר, אלא היו מעדיפים גם להוציא את המחשבים שכבר נמצאים שם. אבל נשמעת ביקורת גם מאנשים שהם בעד שילוב טכנולוגיות חדישות לתוך היכתה. המבקרים האלה רואים ביוזמה תכסיס שבאמצעותו אפשר לחדור לתוך שוק החינוך. אולי בשלבים הראשונים חברות הסלולאר יתרמו מכשירים, או זמן אוויר, לבתי הספר. אבל בהמשך, כך הם טוענים, בתי הספר יגלו שעליהם לרכוש את המכשירים החדישים, והיקרים, ביותר. הכתבה מוסרת, למשל, שאחד מחברי קואליציית הסלולאר:
is also talking to school districts in Chicago, San Diego and Florida about buying specially equipped phones for the classroom. It projects that wireless companies could sell 10 million to 15 million phones as a result of this effort in the next few years.
גם בלי הפירוט הזה היה הגיוני לחשוב שתוכנית כזאת איננה סתם נסיון תמים לבחון כיצד טלפונים סלולאריים יכולים לסייע ללמידה. ברור שיש כאן נסיון לפתוח שוק חדש שבמהלך השנים יניב רווחים יפים ליצרני המכשירים. אבל למען האמת, מהלך כזה מצד חברות הסלולאר איננו שונה באופן מהותי מנסיונות השיווק של חברות המחשבים שאליהם בתי הספר כבר מזמן התרגלו. ואפילו אם מדובר במכשירים היקרים ביותר, סביר להניח שהמחיר הדרוש כדי לצייד את כל התלמידים בבית ספר במכשירים ניידים מתקדמים נמוך בהרבה מהמחיר של בניית מספר מעבדות מחשבים באותו בית הספר.

ומה לגבי המחקר שעליו ידווח בכנס? בשלב הזה קשה להתרגש ממנו. לפי הכתבה בניו יורק טיימס, מדובר בסך הכל ב:
four North Carolina schools in low-income neighborhoods, where ninth- and 10th-grade math students were given high-end cellphones running Microsoft’s Windows Mobile software and special programs meant to help them with their algebra studies.
לפי המחקר, נרשם שיפור ברור בציוני התלמידים. אבל שיפור בציונים במקצוע לימוד אחד בארבעה בתי ספר בלבד איננו מסוג התוצאות שבדרך כלל מגיעות לניו יורק טיימס ללא גיבוי של מערך שיווק נרחב.

וזה מה שמדאיג אותי. כבר היום לא מעט בתי ספר, ללא תמיכה של המגזר העסקי, מתנסים עם מכשירים סלולאריים ובוחנים כיצד אלה יכולים לסייע להוראה וללמידה (לפני מספר ימים כתבתי כאן על נסיון כזה באנגליה). הנסיונות האלה צומחים מהשטח. תמיכה כספית מבחוץ בוודאי לא היתה מזיקה, אבל נדמה לי שאין תחליף לעצמאות של בתי הספר, עצמאות שמאפשרת להם להתנסות ולמצוא מה מתאים לצרכים שלהם. אם נעודד מורים ותלמידים לבחון את היכולות החינוכיות של המכשירים האלה, גם אם לא מדובר בדור שלישי, או במכשירים החדישים ביותר, הסיכוי שהם ימצאו שימושים אותנטיים, הקשורים לצרכים האמיתיים של בתי הספר, גדול בהרבה מהסיכוי שיוזמה עסקית חיצונית תעשה זאת.

תוויות:

יום שני, 16 בפברואר 2009 

גם וגם

במשך חצי השנה האחרונה הניו יורק טיימס מפרסם סידרה של כתבות בנושא "עתיד הקריאה". הטיימס מכנה את הכתבות האלו "סידרה", אם כי הראשונה התפרסמה ביולי, השנייה באוקטובר, והשלישית רק עכשיו. אם מדובר בסידרה, אפשר היה לצפות לתדירות קצת גבוהה יותר. אולי זה מסביר למה הגעתי עד לאמצע הכתבה החדשה לפני שהבנתי שהיא בעצם שייכת לסידרה. אבל גם ככתבה בפני עצמה, היא מעניינת מאד.

הכתבה החדשה עוסקת בספרנים בבתי ספר, ובעיקר בשני היבטים של המקצוע. מצד אחד אנחנו קוראים שהספרנים עוברים הסבה – הם כבר אינם "סתם" ספרנים (כאילו שהיה משהו משפיל במקצוע הזה) אלא מורים לאוריינות המידע. אבל לצד ה-"שינוי" החיובי הזה, אנחנו גם לומדים שהם נמצאים תחת איום קיומי. כפי שצוין בכתבה:
Yet as school librarians increasingly teach students crucial skills needed not only in school, but also on the job and in daily life, they are often the first casualties of school budget crunches.
הכתבה מתמקדת ברובה בספרנית בבית ספר בשכונת מהגרים בניו יורק, ועל המאמצים שלה להקנות לתלמידיה גם אהבה לקריאת ספרים וגם מיומנויות מידעניות. מרשים במיוחד הדרך שבה היא מלמדת את הצורך בהטלת ספק כלפי מקורות ברשת. התלמידים מסיירים בתוך אתר המוקדש למגלי עולם, ממנו הם אמורים לדלות פרטי מידע. אבל האתר מכיל, במכוון, לא מעט מידע שגוי וחסר הגיון באופן בולט:
Ms. Rosalia, the school librarian at Public School 225, a combined elementary and middle school in Brighton Beach, Brooklyn, urged caution. “Don’t answer your questions with the first piece of information that you find,” she warned.

Most of the students ignored her, as she knew they would. But Nozimakon Omonullaeva, 11, noticed something odd on a page about Christopher Columbus.

“It says the Indians enjoyed the cellphones and computers brought by Columbus!” Nozimakon exclaimed, pointing at the screen. “That’s wrong.”
לא פעם נדמה שעבודת הספרן מתנגשת עם הרצונות של המערכת. הכתבה מצטטת את אותה ספרנית שמתארת חלק מהקשיים מולם היא נמצאת:
We are teaching them how to think. But sometimes the Board of Ed seems to want them to learn how to fill in little bubbles.
עצוב שבמקום לעסוק בכישורי החיים שהספרן/המידען מסוגל להקנות, מערכות החינוך עוסקות בהכנת התלמידים למבחינים שבוחנים אם הם עומדים בסטנדרטים שאינם משקפים את היכולת ללמוד ולהתמודד בעולם של היום. בגלל צמצומים בתקציבים מספר הספרנים בבתי הספר הולך ופוחת, כאשר הגדלת מספרם היתה מהווה תרומה אמיתית ומשמעותית למערכת.

אנשים הקרובים לנושא התקשוב בחינוך בוודאי אינם רואים סתירה בין ספרן שמעודד קריאת ספרים לבין מידען שעוזר לתלמידים להשתמש באינטרנט. הרי אין כאן תופעה יוצאת דופן, אלא שני פנים של אותו מטבע. אבל מתברר שיש אנשים שאינם רואים שהשניים כל כך קשורים. כותרת בכתבה שהתפרסמה לפני כשבועיים ב-ScienceDaily שואלת: Is Technology Producing A Decline In Critical Thinking And Analysis?. הכתבה מדווחת על מחקר שנערך ב-UCLA שמצא שככל שטכנולוגיות מתקדמות חודרות לתוך חיינו:
our skills in critical thinking and analysis have declined, while our visual skills have improved
אני מניח שהחוקרים במחקר הזה בסך הכל התכוונו להצביע על קשר בין האמצעים הנפוצים של היום שדרכם אנחנו מכירים את העולם לבין כיצד אנחנו מבינים אותו. אבל משתמע ממנו ביקורת על הטכנולוגיה שפוגעת ביכולת החשיבה הביקורתית שלנו. אפשר לחשוב שבגלל האינטרנט גדל דור שלא יידע לקרוא, ובעקבות זה, לא יידע לחשוב. מעודד לדעת שיש ספרנים בבתי ספר שפועלים גם בחזית הקריאה בספרים, וגם בחזית אוריינות המידע, ומבינים שהתלמידים שלהם זקוקים לשני המיומנויות האלו.

תוויות:

יום שבת, 14 בפברואר 2009 

ללא נייר ... אבל עם למידה

בתחילת החודש הזה ריצ'רד ווג'וודסקי (Wojewodzki), מורה ללטינית ולהיסטוריה של האמנות בבית ספר תיכון פרטי ויוקרתי במדינת מרילנד, פתח בלוג חדש המוקדש לנסיונות שלו (ושל אחרים) ללמד בכיתות שאינם משתמשים בנייר בכלל. יש בוודאי בלוגים רבים אחרים שעוסקים בנושא הזה או נושאים דומים. למרות שאישית אני מאד מתרשם מווג'וודסקי, קשה לדעת אם הבלוג שלו יאריך ימים, או אם בהמשך יהיה לו מה לחדש שיצדיק המשך הקריאה בלוג. נכון לשלב הזה, נדמה לי שהסיבה שיש לו כבר בערך 25 קוראים שהם מנויים לפיד ה-RSS שלו היא שסטיבן דאונס קישר אליו דרך OLDaily.

אבל אין ספק שהכתיבה של ווג'וודסקי קולחת ומהנה, והמסר שלו די ברור. הדגש איננו על טכנולוגיה בלבד, אלא על הדרכים שבהן הטכנולוגיה יכולה להשפיע. במאמרון הפתיחה לבלוג הוא מצהיר על כוונותיו:
Three years ago, the school at which I teach made the move to one-to-one computing. Initially there was hesitancy on behalf of much of the faculty with regard to the use of the new machines and confusion about how to best implement the new technology in the classroom in an effective and authentic way. For many, the technology of wireless tablet-PCs and LCD projectors amounted to not much more than a word-processor hooked up to a glorified overhead projector. Not that they were wrong... it's just that, for all of us and myself included, our thinking was trapped in the static paradigm we'd always lived with. A paradigm of strict schedules, top-down decisions, and analog television. But the world was growing more dynamic by the hour.

Over the last two years, I have seen a real change in relations to technology in the classroom. And that change has been student-driven.
לעתים קרובות בלוגים שמתמקדים על נושא אחד אינם מתפתחים, אלא מתדרדרים מהר מאד לחזרה אין סופית על הצהרות. במקום לבחון לעומק, ומזוויות שונות, את הנושאים שעליהם התכוונו לעסוק, הדברים נשארים ברמה של אמירות שטחיות. אבל בינתיים יש משהו בגישה של ווג'וודסקי שמאד משכנע. בשבועיים הראשונים של הבלוג הוא כבר הספיק לכתוב מילים רבות, אבל גם לשמור על גיוון, ולכן גם על עניין. לדוגמה, במאמרון שנכתב בתגובה לקורא ששאל כיצד הוא מעודד תלמידים לקרוא רומן שלם על גבי הצג הוא השיב:
I don't.

While I encourage reading online, in no way do I ever discourage reading real paper books. As I've written before, it's not paper I'm against -- it's a paper-knowledge mentality I'm in opposition to.
באופן דומה, אחרי רשימה נחמדה מאד של שימושים אפשריים לנייר (שימושים שאינם קשורים בהכרח לכתיבה) ווג'וודסקי מסביר שהוא איננו מתנגד לנייר:
I post online all of the sorts of assignments that I used to have kids turn in on paper, not because I want them to use technology or because I don't want them to use paper. I do this because online assignments are naturally dynamic.
וזה אכן המיקוד שלו – היתרון של הדיגיטאליות, היכולת שלה להפוך את העבודה של התלמיד למשהו דינאמי, למשהו שדורש המשך הלמידה. באותו מאמרון, למשל, הוא ממשיך להסביר:
In terms of actually using a novel in class, however, I always post the sections we are doing a close-reading of up on the wall via an LCD projector. It's then easy for me to mark it up via my tablet-PC. Often I will then post the day's notes to my blog as jpgs. In addition, my students mark up their own digital copies of the text and save their notes on their blogs.

Over the course of the year, the students unwittingly develop a wonderful digital portfolio that demonstrates their progress. And -- and this is something else cool about the dynamism of Web 2.0 -- is that the students can go back, revisit their notes, and link their notes to digital sources and scholarship online.
רבים מאלה שמעודדים את אימוץ הדיגיטאליות בחינוך עושים זאת מפני שהם מבינים שמדובר בסביבה הלימודית של העתיד, ולכן עדיף להצטרף במקום להלחם בתופעה. אין זה אומר שהם מאמצים את הדיגיטאליות רק מתוך התועלתיות, אבל הם נוטים להסתנוור מכל כלי חדש מבלי לבחון אם הכלי מסוגל לקדם דרכי למידה טובות יותר מהקיימות. ברור שווג'וודסקי איננו אחד מאלה. המטרה שלו חינוכית ביסודה. בתגובה לשאלה שאחד מקוראיו שלח לבלוג לגבי כיצד ייראה הכיתה בעוד חמש שנים הוא משיב:
... rather than predicting what classrooms will look like and how they will work in the future, it's more exciting to think about what people will 'think' like in the future. Because what history tells us over and over again is that more than anything else, technology -- whether papyrus or the printing press or the Internet -- allows for the distribution of fresh ideas and new ways of thinking about ideas.
תמיד יש מקום בקורא ה-RSS שלי לעוד איש חינוך בעל גישה כזאת.

תוויות: , ,

יום חמישי, 12 בפברואר 2009 

ניידים בכיתה - זה כן אפשרי

דרך מאמרון בבלוג Open Education הגעתי לדוח של Becta הבריטית על השימוש בטלפונים סלולאריים בבית הספר. בעמוד הראשי של הדוח (28 עמודים בקובץ PDF) מופיע מרץ 2008 כתאריך הפרסום, אם כי ההודעה לעיתונות של Becta הופיע רק בינואר השנה. נדמה לי שעל אף התאריך בדוח, הוא הופיע רק עכשיו. לא זכור לי שראיתי אזכורים או התייחסות אליו בשנה הקודמת.

הדוח הוא סיכום של הנסיון של שלושה בתי ספר תיכוניים שלמרות שהדבר מנוגד למדיוניותם, הרשו למורים ולתלמידים להשתמש בניידים בשיעורים. כמה מאות תלמידים השתתפו בניסוי, והסיכום הכללי היה חיובי מאד:
School heads and parents were supportive of the project, and in fact some parents asked why their students were not involved!

In every case, other teachers became interested and involved, and the project teachers decided to continue using mobile phones. These champions of change have shown that, with good planning and anticipating class management and technical issues, using mobile phones can be a very productive way to augment access to tools for computing, communication and photography.
בדוח מופיעה רשימה של 15 "דברים מועילים" שהתלמידים עשו עם הניידים שלהם (עמ' 9):
  1. Timing experiments with stopwatch
  2. Photographing apparatus and results of experiments for reports
  3. Photographing development of design models for eportfolios
  4. Photographing texts/whiteboards for future review
  5. Bluetoothing project material between group members
  6. Receiving SMS & email reminders from teachers
  7. Synchronizing calendar/timetable and setting reminders
  8. Connecting remotely to school learning platform
  9. Recording a teacher reading a poem for revision
  10. Accessing revision sites on the Internet
  11. Creating short narrative movies
  12. Downloading and listening to foreign language podcasts
  13. Logging into the school email system
  14. Using GPS to identify locations
  15. Transferring files between school and home
בדוח מדגישים שהפעילויות האלו פותחו גם על ידי התלמידים וגם על ידי המורים. הן זכו לעידוד מצד המורים מפני שהם ראו שיש בהן ערך לימודי.

מעניין לציין שלפני הניסוי, תלמידים רבים לא חשבו שיש לטלפון הסלולארי מקום בבית הספר, וגילוי הפוטנציאל הזה היה עבורם הפתעה:
At the outset, students were often surprised at the thought that mobile phones could be used for learning. They saw their phones as mainly for social uses, normally only using the camera to take pictures of parents or friends when socialising.
יש משהו בריטי למדי בדוח. למרות שהתוצאות מצביעות על כך שהטלפונים הסלולאריים סייעו מאד ללמידה, הדוח עצמו מאופק מאד. המילים "אוריינויות חדשות" מופיעות מספר פעמים, אבל הרושם הכללי הוא של התמקדות במיקרו, בשימושים האמיתיים בתוך הכיתה, ולא על הסקת מסקנות מרחיקות לכת שמתבססות יותר על אידיאולוגיה מאשר על מעשים בשטח. וללא ספק זה חלק ממה שכל כך מרשים בדוח.

תוויות:

יום רביעי, 11 בפברואר 2009 

גם כאן יש יתרון לתקשוב

אין זה סוד שבעיני הערך האמיתי של התקשוב בחינוך איננו צריך להימדד בתוצאות גבוהות במבחנים או בציונים טובים בקורסים. מה שמעניין אותי בתקשוב הוא הפתח שהוא יוצר לדרכי למידה חדשות, והיכולת שלו לעורר את הרצון לחקור ולדעת. תקשוב בשרות החינוך המסורתי איננו מושך אותי במיוחד. אבל אם מישהו עורך מחקר שמראה שהתקשוב בכל זאת כן מסייע ברכישת הידיעות הדרושות על מנת לקבל ציון טוב בקורס מסורתי, מי אני להתלונן!

כתבה שהתפרסמה לפני שבוע באתר של ה-Milwaukee Journal-Sentinel מדווחת על קורס מקוון באוניברסיטה של ויסקונסין במילווקי שמתנהל לפי שיטה שפותחה על ידי פרופסורית באוניברסיטה שכנראה משיגה את התוצאה הזאת. כותרת הכתבה:
מדובר בקורס מבוא לפסיכולוגיה – סוג הקורס שבדרך כלל מתנהל באולם הרצאות עם מאות סטודנטים שמאזינים להרצאות, קוראים פרקי קריאה בספר לימוד עב כרס, ונבחנים על החומר הנלמד במבחנים "אמריקאיים" מעצבנים בסוף הסמסטר. דיאן רדי, המרצה, החליטה לשנות את הפורמט המוכר הזה. היא בנתה קורס מקוון שבו הסטודנטים מתקדמים בקצב אישי. על מנת לעבור ליחידת לימוד חדשה, סטודנט צריך לקבל לפחות 90% בבוחן על תוכן היחידה בה הוא למד. אבל הסטודנט יכול להבחן שוב ושוב (אחרי הפסקה של לפחות שעה – לשם רענון על החומר) עד שהוא מקבל את הציון הדרוש. כמו-כן, לפני שאפשר לגשת לבוחן הסטודנט צריך להתנסות במספר פעילויות ו/או משחקים מקוונים שבנויים על מנת להקנות את ידע הדרוש. רדי מכנה את השיטה שלה U-Pace.

ברור שהמטרה של השיטה היא יצירת סביבה שבה הסטודנט ילמד את החומר שבדרך כלל מופיע במבחן הסיום של קורס מסורתי. וזה כנראה פועל:
Initial evidence says it works: In a study of 5,000 students over two years, U-Pace students performed 12% better on the same cumulative test than students who took traditional Psych 101 with the same textbook and course content, even though U-Pace students had lower average grades than those in the conventional course.

The online model, the study found, was particularly successful for disadvantaged or underprepared students - low-income students, racial and ethnic minorities, and those with low grades or ACT scores. And students in general do better in the class, too, earning a higher percentage of As and Bs than students earn in traditional Psych 101.
הקורס מחולק ל-24 יחידות קטנות, כל אחת עם בוחן בסיומה. הציון הסופי של הסטודנט נקבע לפי מספר היחידות שהוא עבר במהלך הקורס (ולא על ידי מבחן סיום).

קשה להגיד שההצלחה של השיטה קשורה ישירות לכך שהוא מקוון. במידה רבה סוד ההצלחה הוא המעורבות הרבה בהתקדמות של כל סטודנט שבנוי לתוכו. עוזרי ההוראה של רדי, למשל, עוקבים אחרי תוצאות הבוחנים של כל סטודנט ואם דרוש, הם מתקשרים אליהם, לפעמים בדואר אלקטרוני ולפעמים טלפונית, כדי להציע עזרה. וכאן, כמובן, יש יתרון לתקשוב: הפעילות של כל סטודנט נרשמת, עד לפרטים הקטנים. עוזרי ההוראה יכולים לדעת כמה זמן הסטודנט הקדיש לכל משימה, אם הוא פתח את פרקי הקריאה, ועוד.

הכתבה מביאה כמה מההסברים של רדי להצלחת התוכנית שלה. בין היתר אנחנו קוראים:
With targeted assistance and an approach that forces students to master each topic, the student actually ends up gaining confidence. The student gets a sense that she can control her own learning. She learns how to learn. Her behavior changes.
ואפילו אם אין זה סוג הלמידה שעליה אני חולם כאשר אני חושב על תקשוב בחינוך, קשה להתווכח עם מטרה כמו ללמוד כיצד ללמוד. ובהחלט מעודד לראות שגם בלמידה מסורתית שימוש נבון של תקשוב מניב פירות.

תוויות: ,

יום שלישי, 10 בפברואר 2009 

הרבה מעבר לטכנולוגיה

דרך ידיעה בפורטל מס"ע הגעתי למאמר קצר של רות ריינרד שדן בקהילות לומדים ובהתאמה אישית של סביבת הלמידה של הסטודנט. הסקירה הקצרה במס"ע מסבירה שעיקר הטענה של ריינרד הוא ש-"הטכנולוגיה משנה את התפיסה של קהילה לומדת". במידה מסויימת זה נכון, אבל נדמה לי שריינרד עצמה מתמקדת במשהו אחר, ומשמעותי יותר. ריינרד אכן פותחת עם התייחסות ל-"רשתות לומדים מתואמות". היא מסבירה שמדובר ב:
networks that are both socially constructed and individually driven
ריינרד ערה לכך שיש בעייתיות בהתאמה הזאת. היא מזהירה שהמיידיות של הטכנולוגיה יוצרת ציפייה גדולה אצל הלומד שבאמצעות הדיגיטאליות המידע הרלוונטי לצרכיו יגיע אליו בקלות ובמהירות. (נדמה לי שהכוונה היא לכך שהסטודנט מצפה יקבל תשובות ל-"שאלות" שלו.) היא מציינת שהציפייה הזאת קרובה להיות ציפייה שיאכילו אותו בכפית. ריינרד מדגישה שזאת איננה הכוונה שלה. היא דווקא רוצה לקדם למידה שמעוררת את התשוקה להכיר ולהבין את העולם.

ריינרד כותבת שמערכות חינוך חייבות להדגיש את ההיבט החברתי של הלמידה. היא מציינת שאם הסטודנט יבין שידע נבנה במסגרת חברתית הוא יבין שכדאי לו להשתמש בכלים החברתיים שכבר נמצאים ברשותו גם לשם הלמידה:
Students who understand that their knowledge is socially constructed can benefit immensely from the integration of social networking into their learning process. It cannot be understated that the sooner students understand that their knowledge is not an isolated construct the sooner they will develop skills of negotiation, debate (an almost forgotten academic skill), critical inquiry, and cognitive positioning--all of which are essential in becoming successful lifelong learners as well as developing expertise in their discipline.
כצפוי, אפשר למצוא במאמר את הקריצות הרגילות כלפי הבלוג והוויקי וכלים תקשוביים חברתיים אחרים. אבל בעיני מה שמעניין במאמר איננו קשור ישירות לטכנולוגיה. ריינרד אמנם מתארת כיצד כלים תקשוביים משפיעים על הלמידה, אבל תהליכי הלמידה שהיא מתארת ממש מערערים הנחות יסוד של הלמידה המסורתית. היא כותבת:
In the digital world, these kinds of groups, if they are truly based in learning, need not be confined to a class or a course but can continue long after the course has ended.
ובהמשך:
... if students begin a class with existing communities of learners, why silence those and start new ones? Similarly, if students initiate new communities of learners during a class, why attempt to end those simply to apply a grade?
אינני בטוח שריינרד מודעת למידה שבה האמירות האלה מערערות על תהליכי הלמידה המקובלים של היום. הרי משתמע מדבריה שקורס הוא מבנה מלאכותי ואיננו משקף את הדרכים שבהן סטודנט באמת לומד. בנוסף, היא שואלת אם בכלל כדאי או רצוי לאגד סטודנטים בכיתות סביב הנושא הנלמד בקורס, אם לאותו סטודנט יש כבר "קהילה לומדת" משלו שבאמצעותו הוא נמצא בתהליך מתמיד של למידה. ההערות האלו מאד מרחיקות לכת. אם מערכות חינוכיות היו מאמצות אותן היינו עדים לשינוי מהותי וגורף בתהליכי הלמידה המוכרות – הרבה מעבר לשינוי שהטכנולוגיה בעצמה מבשרת.

תוויות: , , ,

יום שני, 9 בפברואר 2009 

זה לא בא מהאוויר

המונח למידה 2.0 (Learning 2.0) זוכה לשימוש רב מאד – חיפוש פשוט על המונח דרך גוגל מעלה יותר מ-300,000 תוצאות. כצפוי, בין התוצאות האלו אפשר למצוא אמירות שאינן אלא נסיון להלביש את התוספת 2.0 לאוסף מוכר ואפילו נדוש של מיומנויות למידה. כנראה שמוסיפי הסיומת מקווים שכך הם יזכו לקצת התייחסות במרחב התקשובי הצפוף. גם בחינוך, סיסמאות צעקניות עשויות ליצור רושם. כמובן שבין המשתמשים במונח יש גם כאלה שבכנות מנסים להגדיר למידה שהיא שונה מהמוכרת היום בבתי הספר. אבל גם רבים מאלה אינם מחדשים הרבה, אלא חוזרים על סיסמאות מוכרות, וחושבים שאולי שינוי האדרת גורר יחד איתו שינוי בגברת עצמה. גם קתרין לומברדוצי, בבלוג שלה Learning Journal, משתמשת במונח. השימוש שלה איננה לשם הפרסום, אבל קשה להגיד שהיא מוסיפה משהו חדש לנושא. היא מפרסמת טבלה שמונה את מיומנויות הלמידה שהן בעיניה נחוצות ללומד של היום, ולצד המיומנויות האלו, היא מנסה לתאר כיצד הכלים הקשורים ל-"למידה 2.0" מסייעים ליישום בפועל של כל מיומנות.

הטבלה של לומברדוצי מעניינת, אבל נדמה לי שראינו רבות כמוה בעבר. מה שמרשים אצלה איננה הטבלה, אלא ההכרות בעובדה שהתלמידים והסטודנטים של היום עדיין לא רכשו את המיומנויות הרצויות, ולכן הם אינם מסוגלים לנצל את הכלים החדשים שעומדים לרשותם כמו שצריך. לומרדוצי מצטטת את אליסון רוסט ב-eLearn Magazine שמביאה תחזית טכנולוגית לשנה החדשה בחינוך. לפי רוסט, בשנה הזאת נפגוש:
More technology, but not necessarily more sense about how to use it.
לומברדוצי חוששת שאכן כך יהיה. החשש הזה גורם לה לקבוע ש:
One of the challenges I think we need to address is the need to teach people a new way to learn.
לא רק אני לא מוצא הרבה חדש בטבלה של לומברדוצי. היא עצמה מציינת שאין הרבה חדש ברשימת המיומנויות שלה. (יש טעם לציין כאן שאחת מקטגוריות המיומנויות שלה - Organize, store, re-find, notate, tag – בדרך כלל איננה מופיעה ברשימות כאלה, ונעים לפגוש אותה כאן.) ובכל זאת, מרענן לקרוא מאמרון שאיננו מניח שבני נוער, באופן פלאי ובלתי-מוסבר, יהפכו פתאום לחוקרים מידעניים מדופלמים. לומברדוצי מדגישה שאם לא נשכיל להקנות את המיומנויות האלו בצורה זהירה ומסודרת, בני הנוער פשוט לא ילמדו אותן.

תוויות: ,

יום חמישי, 5 בפברואר 2009 

אם בפעם הראשונה זה נשמע טוב ...

במשפטים המסיימים של כתבה בוושינגטון פוסט של היום מקפחת בתי הספר של אחד המחוזות של עיר הבירה מסכמת פרויקט חדש שמופעל בבתי הספר של המחוז שלה:
This has infused so much excitement in our students. I'm amazed at the creativity of these small children. . . . This is just a different way of problem-solving and learning, and it is the way we need to continue to go.
כמובן שאם אלה היו המשפטים שבהם נפתחה הכתבה, הייתי קורא אותה בסקרנות רבה, בציפייה שאני עתיד לקרוא משהו חדש ומרגש שמתרחש בבתי הספר של המחוז. אני מניח שהפתיחה גם נועדה לעורר את התחושות האלו, אבל משום מה, הפתיחה הצליחה רק ליצור את הרושם שמובילי החינוך במחוז אינם יודעים דבר על ההיסטוריה של הפדגוגיה.

הפרויקט שעליו מדווח בכתבה מתמקד בעשייה. באמצעות חומרים וחפצים יום-יומיים המוגשים להם, ניתנת לתלמידים הזדמנות להציע פתרונות לבעיות הנדסיות שונות. דרך משימות שונות התלמידים אמורים לרכוש מיומנויות של יצירתיות, של עבודת צוות, של תקשורת, ועוד. קן קיי, נשיא ה-Partnership for 21st Century Skills, שכנראה מלווה את הפרויקט, מסביר את הרציונאל של הפרויקט:
In the 20th century, it was all about memorizing content, but today it's not just about that. It's about being able to integrate other skills like critical thinking, communication and technology skills.
אינני יודע היכן העיר וושינגטון היתה במשך המאה ה20, אבל במשך חלק גדול מהמחצית השנייה של המאה ההיא אני הייתי או תלמיד או מורה. ולמרות שהרבה ממה שהתרחש בבתי הספר אז לא היה לרוחי, הכל לא היה רק שינון או "לזכור תוכן". מה שהיום זוכה לכותרת הנוצצת של "כישורי המאה ה-21" רחוק מאד מלהיות חדש, ובוודאי לא מהפכני. כמובן שגם אם לא מדובר בתפיסה חינוכית חדשה כפי שרוצים שנחשוב, אפשר בכל זאת לברך על כל יוזמה חינוכית ששמה דגש בכישורי חיים כאלה.

אבל כנראה שלפותח בקלישאות, אומרים לו "המשך". בכתבה מזכירים את "העולם האמיתי", וגם את "הכישורים הדרושים בחיים האמיתיים", ועוד. אי-שם באמצע הכתבה המפקחת המתלהבת מסיומה מיטיבה לחבר יחד שרשרת ארוכה של קלישאות:
With new technology emerging daily, more demands in the workplace and global competition, students need to do more than solve algebra problems or regurgitate historical facts, Pope said. They need life skills that will make them competitive in a global economy.
חבל לבזבז משפטים קולעים וקליטים כאלה על כתבה אחת. ואכן, מתברר שבכתבה אחרת בוושינגטון פוסט מלפני חצי שנה (שנכתבה על ידי אותה עיתונאית) אותה מפקחת אומרת בדיוק את אותן המילים. כנראה שכאשר מוצאים קלישאה מוצלחת, כדאי לאחוז בה חזק ולא להרפות ממנה. לאור זה, אין זה מפתיע שגם הציטטה של קן קיי מופיעה, מילה במילה, בכתבה הקודמת.

אבל מעבר לכך שמחברת הכתבה כנראה היטיבה לרכוש את מיומנות ההעתקה וההדבקה הנחוצה כל כך במאה הזאת, האם יש עדות לכך שהפרויקט שבכתבה באמת מפתח כישורי המאה ה-21? אפשר לטעון שהכתבה הראשונה, מהקיץ, שימשה מבוא לפרויקט חדש, ואילו הכתבה החדשה מדווחת על הנעשה באותו פרויקט עד אמצע שנת הלימודים, ולכן החזרה על קטעים מסויימים מוצדקת. ובכל זאת, הרושם הכללי הוא שיש חזרה על המשפטים הנדושים האלה מפני שעוסקים כאן הרבה יותר בשיווק מאשר בחינוך. והשיווק הוא, כמובן, אחד הכישורים המוערכים ביותר של המאה ה-21.

תוויות: ,

יום רביעי, 4 בפברואר 2009 

הרהורים על רפלקציה

קורא ה-RSS שלי מכיל מספר די רב של בלוגים שאחריהם אני עוקב. הבלוגים האלה משקפים מגוון די רחב של דעות וגישות חינוכיות, ואני משתדל לשמור על הגיוון הזה. עם זאת, אני יודע שרבים מהבלוגרים החינוכיים שאני קורא קוראים רבים מהאחרים, כך שבאופן כמעט בלתי-נמנע הדעות שאני פוגש דרך הבלוגים האלה די הומוגניות. כדי לנסות למנוע את המצב הזה, אני גם מנוי על מספר פידים של מונחים חינוכיים. בדרך הזאת אני פוגש כותבים שאינם מוכרים לי שמתייחסים לנושאים שמעניינים אותי. אחד הפידים האלה הוא PLE – ראשי התיבות של "סביבת למידה אישית".

הפיד הזה מביא לי מספר די רב של מאמרונים, ובדרך כלל הצצה חטופה בהם מספיקה לי כדי לזהות מה כדאי לי לקרוא ועל מה אפשר לפסוח. מאמרונים רבים מדי, למשל, הם של סטודנטים בקורסים לתקשוב חינוכי שהמרצים שלהם הנחו אותם לפתוח בלוג ולהתייחס לרעיון של ה-PLE. ברוב המקרים האלה אני קורא דברים נוסח "הקמתי את ה-PLE שלי אבל אני עדיין לא יודע מה לעשות איתו".

כל המבוא האריך הזה בא על מנת לציין שלפעמים אני נתקל בבלוג שלא הכרתי שממש תענוג לקרוא. היום, למשל, הגעתי לבלוג של אלן קאן, מרצה לביולוגיה באוניברסיטה באנגליה שעוסק גם בחקר הפדגוגיה. במאמרון חדש קאן כותב על רפלקציה אצל הסטודנטים שלו. ליתר דיוק, הוא שואל: Who needs reflection?. קאן מסביר שבקורסים שלו כל סטודנט אמור לבנות פורטפוליו דיגיטאלי, ולכן עליו להנחות את הסטודנטים לגבי מה שצריך להופיע בו:
... what is clear just one week into the term is that while collection of evidence is easy, reflection is hard.
קאן כותב על התכתבות בנושא הרפלקציה בינו לבין דייוויד אנדרו, מרצה בתחום הלמידה באוניברסיטה בלונדון. הוא מצטט את סיומו של מאמר של אנדרו ואחרים משנת 2002 בנושא שאנדו שלח לו:
Reflection as a concept should be abandoned in management educational practice because of:
  • Lack of consistent definition
  • Lack of operational value - we can't tell students how to do it
  • Some minor, but potential dangers if we could tell students how to do it
  • Lack of necessity - we do not see how such an ill-defined concept is necessary for helping students to learn.
אני חש שקאן איננו רוצה לקבל את הקביעה הזאת של אנדרו, אם כי הוא מודה שהסטודנטים שלו אינם מבינים מה עליהם להכניס לתוך הפורטפוליו, והם אינם מרוצים מאי-הבהירות הזאת.

מרטין וולר מגיב למאמרון של קאן. הוא מדגיש שקשה מאד להגדיר מה זאת רפלקציה. הוא מוסיף שסטודנטים לומדים מהר כיצד לשחק את המשחק:
Students get fed up with this, and feel it is playing a game - they know if they say 'I think I could have done better at this', then they'll get marks. Whereas if you said 'I think I did everything right' you won't.
בתגובה נוספת, בלוגר חינוכי מניו זילנד שמזדהה רק בשם easegill, מעלה היבט מעניין נוסף – העובדה שרפלקציה איננה דבר שאפשר להתיישב ולעשות באופן מוצהר:
We don't sit down at a keyboard and go "Um, time to reflect". In fact we mull things over, move thoughts about in our heads, have ideas (and forget them) at the most mundane times - making tea, driving the car, walking to the shops. Recording these reflections, at least for me, becomes a set of notes or memos. It is later that they come together into a way of thinking about something and I may or may not have a reason to write it down more coherently - often it is just stored in the head.
כבר פעמים רבות כתבתי כאן שבשבילי הבלוג מהווה את הסביבה שבה אני יכול לשחק עם הרעיונות הרבים שאני פוגש – אם בקריאה, אם בעבודה, אם בסיור מקצועי, או בכל דרך אחרת. גם כאשר הכתיבה שלי כאן פסקנית וכאילו נוקטת עמדה ברורה, העיקר הוא הבחינה של רעיונות, הנסיון (שלעתים קרובות איננו מוצלח) לבחון לעומק את הסוגיות החינוכיות והתקשוביות שמעסיקות אותי. על פי רוב, אינני מסיק מסקנות, אם כי נדמה לי שיש מסקנה אחת שאני חייב להסיק, אפילו אם לא נעים לי להודות בכך: מהנסיונות הרבים שלי לעודד אחרים לאמץ את הבלוג כדי לקדם, ואולי למסד, את הרפלקציה של עצמם, אני חייב להסיק שספק אם אפשר ללמד איך עושים את זה.

תוויות: , ,

יום שני, 2 בפברואר 2009 

מטרות רבות (וסותרות) לו

סת גודין נחשב לגורו בעולם השיווק. ספריו מאד פופולאריים מזמינים אותו להרצות בכנסים מכובדים רבים. למיטב ידיעתי, אין לו רקע בחינוך, ואני מודה שעל פי רוב אין לי סבלונות רבה כלפי אנשי עסקים שפונים אל החינוך ומציעים פתרונות קלים לתחלואיו - פתרונות שבדרך כלל אין להם קשר של ממש לעולם בית הספר. במידה מסויימת זה מה שגודין עושה עכשיו – אבל משום מה, הפעם זה מוצא חן בעיני.

במאמרון חדש בבלוג שלו גודין מונה 27 תשובות לשאלה "לשם מה בית הספר?". לפעמים התשובות שלו רציניות ולפעמים הן קלילות. על פי רוב הן נשארות פחות או יותר ברובד של סיסמאות. מתוך עיון ברשימה מורגש שהוא איננו מתבייש להגיד דבר והיפוכו. כדי להמחיש את סגנון הרשימה אני מביא כאן את התשובות הראשונות בה. לפי גודין, אלה התכלית של בית הספר:
  1. Become an informed citizen
  2. Be able to read for pleasure
  3. Be trained in the rudimentary skills necessary for employment
  4. Do well on standardized tests
  5. Homogenize society, at least a bit
  6. Pasteurize out the dangerous ideas
  7. Give kids something to do while parents work
  8. Teach future citizens how to conform
  9. Teach future consumers how to desire
האם אנשי חינוך יכולים ללמוד משהו מהרשימה הזאת? נדמה לי שכן, ונדמה לי שמה שאפשר ללמוד די חשוב. ברור שגודין משתעשע, יותר מרק טיפה, עם פרסום הרשימה. ובכל זאת, רוב הנקודות בה רציניות, או לפחות נחשבות ללגיטימיות אצל לא מעט אנשים. וזה עדות לכך שכמעט בלתי-אפשרי לדבר על "התכלית" של בית הספר. בית הספר אמור לשרת מטרות רבות, ולא פעם המטרות האלו סותרות זו את זו. וכך גם בנוגע לתקשוב. התקשוב יכול אולי לסייע בפיתוח אזרח העתיד, אבל עבור מי שרואה במיגורם של רעיונות מסוכנים תכלית של בית הספר, אותו תקשוב עשוי להיות לרועץ.

הגעתי לרשימה של גודין דרך מאמרון של טים סטאמר. סטאמר מציין שלפני שבוע הוא השתתף בכנס שבו נשאלה אותה שאלה לגבי התכלית של בית הספר. אין זה צריך להפתיע שגם בכנס לא הגיעו להסכמה על "תשובה". אבל רשימה כמו זאת של גודין, שבאופן כמעט תמים מעלה סיסמאות ריקות לצד מטרות כבדות משקל, יכולה לעזור לנו להכיר בכך שאפשר אולי להכניס את התקשוב לתוך בית הספר, אבל לא נוכל לבחון את מידת ההצלחה שלו אם הוא לא יהיה קשור למטרה חינוכית מוגדרת.

תוויות: ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates