יום רביעי, 30 בספטמבר 2009 

התקשוב בשרות הלשון

במשך שנת הלימודים הקודמת כמעט לא עקבתי אחר הבלוג של בריאן קרוסבי, מורה בבית ספר יסודי (השנה הוא מלמד כיתה ד') במדינת נבאדה. התירוץ היחיד שלי לכך הוא, כמובן, שהיה לי יותר ממספיק לקרוא גם מבלי לקרוא גם את הבלוג הזה. אבל מדובר בתירוץ די צולע בהתחשב בעובדה שזה בלוג מעניין ביותר שמשלב חשיבה חינוכית/תקשובית עם נסיון מוחשי בכיתה. הדיווחים של קרוסבי על המתרחש בכיתה שלו מאפשרים הצצה מרתקת לתוך חיי היום-יום של מורה ושל תלמידים שמשלבים את התקשוב לתוך הלמידה. עם השנה החדשה חזרתי לבלוג של קורסבי, ואני כבר שמח שעשיתי זאת.

בשלוש השנים האחרונות קרוסבי לימד בכיתה של 1:1, אם כי המחשבים שהיו בידי התלמידים היו ישנים מאד. השנה הוא מדווח שאותם מחשבים כנראה לא יוכלו להתחבר לרשת האלחוטית החדשה שהותקנה בית הספר בקיץ כי הם מיושנים מדי. קרוסבי כותב שיש 24 תלמידים בכיתה שלו השנה (יש כבר 25), ובגלל מעמדם הסוציו-אקונומית הנמוך 90% מהם רשאים לארוחות צהריים ללא תשלום.

עם פתיחת שנת הלימודים קרוסבי שאל את התלמידים מספר שאלות, גם לגבי הנגישות שלהם לטכנולוגיה, וגם לגבי השכלתם הבסיסית. הוא למד, למשל, שבערך לחצי מהכיתה יש תקשורת אינטרנטית בבית, וליותר משלושה רבעים אין כתובות דואר אלקטרוני, וגם לא טלפונים סלולאריים. פחות מחצי יכלו לענות בצורה נכונה על השאלה באיזו עיר הם גרים, ורק חצי זיהו נכון את שם המדינה שלהם. רק שלושה תלמידים ידעו לענות נכון על השאלה באיזו ארץ הם חיים. בתגובות לאותו מאמרון קרוסבי כותב שהוא די בטוח שלו שאל את אותן השאלות בכיתה הקודמת שלו כאשר הם התחילו כיתה ד' איתו לפני שלוש שנים הוא היה מקבל תשובות דומות.

הבאתי את הדיווח הזה על השאלון כדי לאפיין טיפה את הכיתה של קרוסבי – כיתה שעבור רבים מהתלמידים אנגלית איננה שפת אם – כדי להבליט דברים שהוא כותב אתמול על המקום המאד משמעותי שהלשון תופסת בכיתה של 1:1. קרוסבי כותב:
This is valuable no matter who your students are, but for my second language elementary school students, it has been even more than I could have hoped for them. Between blogging, designing wiki pages, Skyping, doing general research and reading and writing about topics of their choice, my students are constantly immersed in language.
קרוסבי מדגיש שמדובר גם בדיבור, בקריאה ובכתיבה. הוא מציין שכאשר תלמידיו התחילו לכתוב בבלוגים שהם פתחו הכתיבה שלהם היתה זקוקה לעריכות רבות עד שהיא היתה מוכנה לפרסום, ואילו בסוף התהליך לעתים קרובות הכתיבה שלהם היתה מוכנה לפרסום כבר עם הגירסה הראשונה. ומשום מה, התלמידים לא התעייפו מכתיבה:
One of my biggest takeaways from this experience was how even though we blogged and blogged and wrote stories constantly and wrote about what we were learning in science and social studies and other areas, my students didn’t burn out.
לעוסקים בתקשוב כל זה איננו מפתיע – הקריאה והכתיבה משולבות חזק לתוך התקשוב (במשך הקיץ הבת שלי לא הפסיקה לכתוב במסגרות החברתיות המתוקשבות השונות בהן היא מעורבת) אבל משום מה, אנחנו ממשיכים לשמוע טענות על כיצד התקשוב פוגע באוריינות. בריאן קרוסבי מראה לנו שגם עבור תלמידים שנחשבים חלשים במיוחד, התקשוב יכול להיות זרז משמעותי ברכישת מיומנויות לשון.

תוויות: , , ,

יום שני, 28 בספטמבר 2009 

התלמידים חולים בבית ... ורוצים ללמוד?

דרך מאמרון קצר של קרל פיש הגעתי לבלוג קבוצתי של כמה מהמורים מבית הספר של פיש. בבלוג הזה אן סמית, מורה לכישורי שפה, כותבת על ההשפעה הבלתי-צפויה של מחלת השפעת על הכיתה. סמית כותבת שכל יום היא פותחת את השיעור ב-"שלום לכולם", אבל היא שמה לב שמספר המשיבים ב-"שלום סמית" הולך ופוחת. בקיצור – יש לא מעט תלמידים חולים. על מנת לאפשר לתלמידים שאינם מגיעים לכיתה להתעדכן לגבי המתרחש בה, היא הציעה לכיתה להשתמש ב-Skype.

היה לי קצת מוזר לקרוא שתלמידיה של סמית אינם מכירים את השימוש ב-Skype. הרי בפעמים האחרונות שאני פתחתי Skype מצאתי שאני אחד מבין בערך 14 מיליון משתמשים אחרים שמחוברים באותו רגע, ולכן הגיוני לטעות ולחשוב שכולם מכירים את הכלי. סמית עצמה כותבת שהיא נחשפה לכלי במסגרת של קורס בו היא למדה לפני שנה, ולכן ההכרות שלה עם הכלי קשורה לצרכים חינוכיים. אבל הייעוד הבסיסי שלו איננו, כמובן, חינוך, אלא פשוט תקשורת, אפילו אם לא צריכים להתאמץ כדי לחשוב שאפשר להשתמש בו כדי לשמור על קשר עם תלמידים נעדרים מהכיתה בגלל מחלה.

אין חדש בגיוס התקשוב לשם הוראה/למידה מרחוק במצבים שבהם תלמידים אינם יכולים להגיע לבית הספר – אם מסיבות של מחלה, או, כמו שנפוץ מדי אצלנו, מסיבות בטחוניות. לאור זה, אין שום דבר מיוחד בדיווח של סמית. אבל מה שמרשים בדיווח שלה איננו סתם השימוש בכלי, אלא העובדה שהתלמידים שנשארו בבית שמחו על ההזדמנות להשתתף בשיעור. סמית מדווחת על מקרה אחד ספציפי שבו ארבעה תלמידים חולים התחברו מהבית – שניים עם מצלמות ועם מיקרופונים, ושניים שיכלו רק לעקוב אחר המתרחש בכיתה אבל לא להשתתף באופן פעיל. סמית כותבת (וגם פיש מצטט):
What was really impressive was the students’ willingness to be connected back into our class when they are at home feeling crummy. They want to participate, they want to stay in touch, they want to continue to learn and aren’t letting the flu get in their way.
יש כאן מקרה ברור של טכנולוגיה שמשרתת את הלמידה. אבל גם ברור שהשיעור עצמו, והנכונות של סמית ליצור פעילות שתעניין את התלמידים, הם העיקר. בתגובות לדיווח של פיש על המקרה הזה קורא אחד מציין שבמחוז שלו מעודדים את המורים להכין שיעורים שאפשר יהיה ללמד דרך הרשת, וזאת, לפי דבריו, על מנת שאם תלמידים יפסידו ימי לימודים לא יצטרכו לשמור את בתי הספר פתוחים ימים מיותרים, וכך יחסכו כסף. פיש משיב:
I think the hard thing is going to be how to make these meaningful, relevant, worthwhile lessons because - unfortunately - I think the easiest things to transfer online are often also the least effective, low-level thinking lessons. Doing this well is probably going to take more time, planning and resources than most folks might be willing to give to it.
אכן, אולי קל להעביר שיעור פרונטאלי רגיל דרך האינטרנט, אבל ספק אם שיעור כזה יגרום לתלמידים חולים בבית להעדיף את השיעור על הטלוויזיה, או על הגלישה ברשת. לעומת זאת, סביר מאד להניח שעם מורים טובים, כמו אן סמית, שאינם מסתמכים על התקשוב אלא מגייסים אותו לצרכים חינוכיים, זה לא כל כך קשה.

תוויות: ,

יום שבת, 26 בספטמבר 2009 

לכאורה הייתי צריך לשמוח

השבוע גוגל חשפה כלי חדש – Sidewiki. מדובר בכלי שמאפשר לכל גולש (אם מותקן אצלו סרגל הכלים של גוגל, ואם הוא נכנס לתוך החשבון שלו) להעיר או להגיב על כל דף שאליו הוא גולש. כאשר משתמש מעיר על דף כלשהו באמצעות Sidewiki הוא איננו מתערב בתוכן של הדף עצמו, אלא מוסיף את הערותיו שמופיעות בחלון צדדי שגלוי שרק משתמשים אחרים של הכלי.

לא מדובר בהמצאה חדשה. מעבר העשור האחרון בדקתי לפחות חמישה כלים מהסוג הזה. אני משוכנע שגולשים זקוקים לכלים שמאפשר להעיר הערות בשוליים של דפי אינטרנט כמו שאנחנו עושים בשוליים של ספרים. נכון להיום, אני אוהב להשתמש ב-Diigo שמאפשר למשתמש למרקר קטעים בתוך דפים ולהוסיף עליהם הערות, אבל הוא לא הכלי היחיד שעושה משהו כזה. בעבר קמו, ונפלו, מספר כלים עם יכולות דומות. אחד הטובים מאלה, ממש לפני עשור, היה uTOK הישראלי שכנראה הקדים את זמנו, ולא הצליח לשרוד כלכלית.

אפשר לראות את הופעת Sidewiki כסיבה לחגיגה. אני משוכנע שיש ערך חינוכי רב בכלי מהסוג הזה, והפעם לא מדובר בכלי של חברה שלא בטוח אם תצליח לשרוד, אלא בכלי של גוגל. מהסיבה הזאת בלבד מובטח לה חשיפה רחבה ומשתמשים רבים. אבל דווקא מפני שאני רואה ערך חינוכי רב בכלי מהסוג הזה, חשוב לי לציין שבקרה הזה נדמה לי שהביצוע הנוכחי של הכלי איננו מוצלח, ושאולי היה עדיף אם גוגל בכלל לא היתה מפתחת כלי כזה.

לפני עשור, כאשר התעניינתי לראשונה בכלי כזה, הנוף האינטרנטי היה מאד שונה משל היום. למרות שלא היה מסובך לפתוח אתר אינטרנט, זה לא היה כל כך פשוט. וברבים מאד מהאתרים שבהם ביקרנו לא היתה אפשרות להעיר או להגיב. היום המצב שונה מאד. קל מאד לפתוח בלוג, וכמעט בכל בלוג יש מערכת תגובות. כלי כמו Sidewiki איננו נחוץ כדי לאפשר למבקרים להביע דעה או להעיר הערה. לעומת זאת, כלי מהסוג הזה כן יכול למלא תפקיד מאד חשוב עבור לומדים שקוראים מאמר על הרשת ומבקשים למרקר אותו, או לעיר הערות לעצמם, או לקבוצה מוגדרת של לומדים. אבל לצערי, כפי שהוא עובד היום, ההערות ב-Sidewiki פתוחות לכל העולם, וסביר להניח שבמקום דיון מעמיק, מה שיתפתח באותו חלון צדדי של הכלי יהיה בליל של קולות וויכוחים חסרי טעם. ערך חינוכי לא בא לביטוי סתם כאשר מאפשרים לכל אחד להשמיע את דעתו, אלא כאשר אנחנו מכוונים את ההערות שלנו אל אנשים שעשויים להקשיב, ולפעול יחד איתנו לגבש דעה ותובנה.

כבר עם ימיו הראשונים של הכלי ג'ף ג'רוויס, מעריץ מושבע של גוגל, כותב על Sidewiki, וגם בעיניו הכלי לא מוצא חן. ג'רוויס כתב ספר מאד אוהד על גוגל, ובבלוג שלו הוא מרבה להלל את החברה. אבל הפעם הוא מביע את החשש שבמקום שקוראיו יגיבו בתגובות של הבלוג עצמו, הם יעשו זאת ב-Sidewiki, וכך הוא יאבד את הקהילה שהתפתחה סביב הבלוג. נוצר כאן מתח מעניין של ריכוזיות מול ביזור. על פניו, כלי כמו Sidewiki, מפני שהוא מאפשר לקוראים רבים להשמיע דעה, מוסיף לביזור שנחשב, גם אצל ג'רוויס, כיתרון. אבל עצם קיומם של בלוגים שבהם כל אחד יכול להביע דעה כבר מהווה ביזור, ואילו באמצעות Sidewiki גוגל לוקחת בעלות על הקולות השונים שנשמעים, ויוצרת ריכוזיות – עם גוגל, כמובן, במרכז. העובדה שלג'רוויס, ולבלוגרים אחרים, יש בעלות על הדיון שמתפתח בבלוגים שלהם איננה מעידה על ריכוזיות, אלא על ביזור שמאפשר לקוראים להצטרף לדיונים לפי בחירתם. ה-Sidewiki של גוגל מבטל את הדיונים האלה ומחליף אותו בבמת דיון אחידה. זאת ועוד: גוגל קובעת את הסדר שבו התגובות וההערות יופיעו בחלון של Sidewiki לפי אלגוריתם משלה. בשם פתיחת דיון והרחבתו, גוגל משתלט עליו.

היכולת למרקר ולהעיר על טקסט ב-WWW עצמו היא בעיני תכונה חשובה ביותר בהפיכת האינטרנט למרחב ללמידה. התרגלנו למצוא מידע באינטרנט, אבל רבים משוכנעים שהם צריכים להוציא משם את המידע שהם מוצאים ולהעביר אותו למקום יציב יותר – לקובץ וורד, או לדף מודפס. אם וכאשר Sidewiki יתמוך במרקור ובהערות השוליים הוא יתרום רבות לבניית הסביבה הלימודית שאליו אני מייחל. נכון להיום, בצורתו הנוכחית Sidewiki מאפשר למשתמש להעיר הערות, אבל לא מצאתי שהמשתמש יכול לארגן את ההערות שלו, או לחזור אליהן בצורה מסודרת. במקרה הטוב מדובר בדיון בלבד, ולא בדיון ממוקד, אלא במשהו שהוא דומה יותר לצעקה לעולם, בלי התייחסות לזה שמישהו מקשיב או לא. מבחינה חינוכית מדובר בכלי שהוא עדיין רחוק מלהיות שימושי או יעיל – וחבל. אבל במקרה הזה, במקום להצטער על כך שגוגל לא הפיקה כלי שעושה את מה שאני הייתי רוצה, נדמה לי שנכון יותר להצטער על כך שהיא בכלל ניסתה לפתח יישום מהסוג הזה.

תוויות: ,

יום חמישי, 24 בספטמבר 2009 

יש שינוי ... ויש שינוי

אני מניח שכמו רוב האנשים שעוסקים בצורה אינטנסיבית בתקשוב בחינוך אני משוכנע שמכלול הכלים שמרכיבים את התקשוב מסוגל לחולל שינוי מהותי בתהליכי ההוראה והלמידה של בתי הספר. וכמובן שאנחנו לא רק חושבים כך, אלא גם אומרים וכותבים את זה פעמים רבות. בלוגרים רבים מנסחים אמירות כאלה בבלוגים שלהם ועל פי רוב כאשר אני קורא את הניסוחים האלה אני מהנהן בראש בהסכמה ועובר הלאה. ולפעמים אני פוגש ניסוח קולע ומשכנע שממש ראוי לציטוט. גם אם הדברים נאמרו בעבר, כולנו זקוקים לאישור ולחיזוק של הדעות שלנו, וכאשר אלה מנוסחות היטב בא לנו להעביר את הניסוח הלאה. זה אולי מסביר למה התרגשתי כאשר קראתי את הכותרת שהתנוססה מעל מאמרון חדש של סקוט מקלוד. היה לי ברור שאצטט אותה כאן:
קשה לתרגם את המשפט הזה באופן מדוייק, אבל גם בלי תרגום מדוייק הכוונה די ברורה. בעברית המילה unfold איננה נחוצה, אבל אני מצטער שאינני מוצא תרגום קליט ל-transformative. מדובר במשהו שמסוגל לחולל שינוי מהותי, אבל אין לי מילה שגם מצלצלת יפה בעברית וגם מעבירה את המשמעות הזאת. ובכל זאת, די ברור לי שהכוונה ברורה, ושוב, מדובר באמירה משכנעת שנעים מאד לקרוא אותה.

אבל אחרי קריאת הכותרת קראתי גם את המאמרון עצמו, וכאן גיליתי שההשתמעויות משנות המהות בחינוך (שוב, סליחה על התרגום העילג) אינן בהכרח אותן השתמעויות שעליהן אני חושב. מתברר שכל המאמרון של מקלוד הוא ציטוט מתוך שני עמודים של ספר של טרי מו וג'ון צ'וב - Liberating Learning: Technology, Politics, and the Future of American Education. בעמודים המצוטטים מו וצ'וב מונים מספר נקודות שמבהירות לאלו השתמעויות מרחיקות לכת הם מתכוונים. המשפט הקולע שמצוטט בכותרת מופיע אחרי שבע נקודות שמו וצ'וב מביאים כדי לתאר את השפעת הטכנולוגיה על החינוך.

אפשר לכנות את ארבע הנקודות הראשונות ברשימה די סטנדרטיות, ואפילו צפויות. אנחנו קוראים שבאמצעות הטכנולוגיה:
  • תכנית הלימודים יכולה להיות מותאמת לסגנונות למידה שונים
  • החינוך יכול להשתחרר ממגבלות גיאוגרפיות
  • תלמידים יכולים ליצור קשר עם מורים שנמצאים רחוק מהכיתה
  • ניתן להרחיב את מעורבות המורים וליידע אותם טוב יותר לגבי המתרחש אצל ילדיהם
הנקודות האלו בהחלט יכולות להביא לשינוי בחינוך, אם כי הן גם די נדושות, וסליחה אם אציין שאינני בטוח שמדובר בנקודות שהן "transformative". אבל לעומת הנקודות האלו, שלוש הנקודות הבאות חושפות סדר יום שיותר מאשר הוא סדר יום חינוכי, הוא סדר יום פוליטי:
  • ניתן לשחרר מורים מהתפקידים המסורתיים שלהם ולהעסיק אותם בדרכים מועילות יותר, כולל להציע להם נתיבי קריירה אחרים
  • מערכות מידע מתוחכמות יכולות להתמקד בביצועים, ועל ידי כך ניתן ליצור שקיפות כלפי ההתקדמות הלימודית
  • ההתנהלות של בתי הספר תהיה חסכונית יותר מפני שהטכנולוגיה זולה מהעבודה (חשוב להדגיש כאן שמשתמשים במילה "labor", וכי בכלל לא מגדירים את מה שמורים עושים כ-"הוראה" או "חינוך")
מה עלינו להסיק מכל זה? נדמה לי שהטכנולוגיה כאן מגוייסת לסדר יום שונה לחלוטין מאשר סדר היום החינוכי שאני, ועמיתי, רואים לנגד עינינו כאשר אנחנו מתארים לעצמנו מערכת חינוכית משולבת תקשוב. כמו מו וצ'וב, אני חולם על "שחרור הלמידה", אבל השחרור "שלי" הוא לכיוון של הגברת הביטוי האישי, יצירת שיתוף בין קבוצות של לומדים, שילוב בלתי-אמצעי של התלמיד לתוך עולם הידע, והכשרתו כדי שיוכל לנצל באופן מיטבי את הידע הזה. מו וצ'וב, לעומתי, חולמים על שחרור הלמידה מהמורים, ובמיוחד מאיגודי המורים. בעיניהם האיגודים האלה מגנים על מורים שאינם "אפקטיביים", ומונעים את הצמיחה של פרויקטים פרטיים. הטכנולוגיה שעליה מו וצ'וב כותבים משרתת תעשיית למידה המבוססת על מבחנים סטנדרטיים ועל אחידות לימודית. הטכנולוגיה הזאת בוודאי תוכל להחליף מורים מפני שמו וצ'וב תופסים את תפקידם של המורים בללמד לפי הספר. אין לי ספק שספרם של מו ושל צ'וב מתאר דרכים שבהן הטכנולוגיה תוכל לשנות את המערכת החינוכית, אבל חשוב לזכור שלא כל שינוי הוא בהכרח התקדמות.

תוויות: , , ,

יום שלישי, 22 בספטמבר 2009 

מתברר שהם כן כותבים

על פניו הכתבה של קלייב תומפסון ב-Wired מסוף אוגוסט היתה צריכה להסב לי אושר. הטענה המרכזית של תומפסון - שהשימוש הנרחב באינטרנט, ובמיוחד בכלי אינטרנט חדשים, מביא לצמיחה בהיקף הכתיבה של סטודנטים - תואמת גישה מאד רווחת בבלוגוספירה החינוכית, גישה שגם אני שותף לה. היה צפוי שבלוגרים רבים יצטטו את הכתבה, וגם אני חשבתי שאכתוב עליה. אין ספק שהממצאים שעליהם תומפסון כותב מעודדים, וקתי דייווידסון בוודאי תיארה את תחושת ההקלה של רבים מפני ש:
this is the time of the year when (at least since I was in college) some academic or other pronounces on how literacy has gone to the dogs and this generation is the most illiterate in human history.
אבל משום מה מצאתי שהכתבה הלהיבה אותי פחות מאשר ציפיתי. תומפסון מביא נתונים מה-Stanford Study of Writing בהנחייתה של פורפ' אנדריאה לונספורד. מדובר בפרויקט שעקב אחרי הכתיבה של כמעט 200 סטודנטים לתואר ראשון בסטנפורד בארבע שנות לימודיהם ועוד שנה אחרי סיום הלימודים (בין השנים 2001-2006). תומפסון מדווח שהצוות של לונספורד מצא ש-38% מהכתיבה של הסטודנטים התרחשה מחוץ למסגרת הלימודים. הוא מציין שיש כאן שינוי משמעותי ביותר בהרגלי כתיבה:
Before the Internet came along, most Americans never wrote anything, ever, that wasn't a school assignment. Unless they got a job that required producing text (like in law, advertising, or media), they'd leave school and virtually never construct a paragraph again.
הוא מצטט את לונספורד שמכריזה שאנחנו נמצאים ב-"מהפכה של אוריינות", ומוסיף:
For Lunsford, technology isn't killing our ability to write. It's reviving it—and pushing our literacy in bold new directions.
אז המחקר של לונספורד באמת מעניק לחסידי התקשוב סיבה לשמוח. הנה, מתברר שדור שגדל עם האינטרנט בכל זאת כותב, ואפילו הרבה. מעיון באתר של הפרויקט לא מצאתי התייחסות לאיכות הכתיבה (מלבד ציון שהסטודנטים אינם משלבים הרגלי כתיבה האופייניים ל-SMS לתוך העבודות שהם מגישים) אבל סביר להניח שמדובר בכתיבה איכותית – הרי מדובר בסטודנטים באחת האוניברסיטאות היוקרתיות ביותר בארה"ב. ואולי זאת הסיבה שלא התלהבתי מהכתבה – אפשר היה לצפות שסטודנטים בסטנפורד יידעו לכתוב – שאלה חשובה יותר היא האם אלה שלא לומדים שם גם כותבים.

באתר הבריטי Flux מצאתי קישור לכתבה באתר של Becta שרומזת שהתשובה חיובית – וגם בעזרת הטכנולוגיה. הכתבה מדווחת על מחקר שנערך על ידי קבוצת חוקרים באוניברסיטת קובנטרי. המחקר ביקש לבחון את ההשפעה של השימוש במסרונים – גם ההכנה והמשלוח, וגם הקבלה והקריאה - על הכתיבה והקריאה של תלמידים בני 9-10. החוקרים הניחו שהעיסוק במסרונים יאפשר לתלמידים להתנסות בשפה בצורה בלתי-פורמאלית, ויעניק להם הזדמנויות לפגוש את המילה הכתובה. החוקרים חילקו 60 תלמידים לשתי קבוצות בעלות מאפיינים דומים מאד. התלמידים באחת הקבוצות קיבלו טלפונים סלולאריים לסופי שבוע במשך עשרה שבועות והונחו להשתמש בהם לשלוח ולקבל מסרונים. התלמידים נבדקו במספר ממדים הקשורים לקריאה ולכתיבה. לא בכל המדדים היו תוצאות מובהקות, אבל:
The overall pattern of results is pleasing: on every measure the children who were given mobile phones were found to outperform the children who were in the control condition ....
לדעת החוקרים ההתנסות במסרונים אצל התלמידים היתה חיובית מאד. הם מציינים שתוך כדי השימוש במסרונים התלמידים צופים לתוך המבנה של השפה, ומדגישים שבגלל זה השימוש במסרונים יכול לסייע ברכישת השליטה בשפה:
Texting sees children explicitly demonstrating an understanding of how words can be manipulated, segmented and blended to allow for succinct and successful communication. Indeed, many of the abbreviations that children use when texting are phonological reductions, such as ‘wot’ and ‘nite’. This form of abbreviation suggests the role that phonological awareness – awareness of the sound structures in spoken language - may play in mastering text language.
החוקרים מציינים שהמסר החשוב שיש להסיק מהמחקר שלהם הוא שהשימוש במסרונים אצל תלמידים איננו צריך להדאיג אותנו. ואני דווקא מוצא במסר הזה סיבה להתלהבות שהיתה חסרה לי במחקר שנערך בסטנפורד.

תוויות: , , , ,

יום שישי, 18 בספטמבר 2009 

משהו טיפה שונה לראש השנה

אני מקפיד לעסוק כאן, כמעט באופן בלעדי, בתקשוב בחינוך, אם כי אני מרשה לעצמי להגדיר את התחום הזה באופן די רחב. אני משתדל לא לגלוש, למשל, לעניינים פוליטיים, למרות שאלה מעסיקים אותי מאד. אם אני מתייחס לשאלות של סטנדרטים או של מבחנים, אני משתדל לבחון כיצד התקשוב יכול להשפיע על הנושאים האלה. ולמען האמת, נדמה לי שבלי קריצה גדולה מדי אפשר להגיד שהמאמרון הזה גם שייך לנושא התקשוב בחינוך.

טיפת רקע (ורק טיפה): נודע לי שבבית הספר שבו הילדים שלי לומדים הוחלט להשתמש במאגר ביומטרי של טביעת אצבע על מנת לפקח על הסעדת התלמידים בחדר האוכל של בית הספר. הארוחות הן בתשלום (של ההורים) ולא כל משפחה מחליטה אם הילד שלה תאכל שם. לכן נוצרת בעיה של הרישום והחיוב. עם תחילת השנה למדנו שהוחלט להקים מאגר ביומטרי שיזהה ויחייב את התלמידים שהם רשאים לאכול בחדר האוכל. השיטה הזאת אכן פותרת מספר בעיות – רישום התלמידים הסועדים, אבדן כרטיסי כניסה, ואף גניבת כרטיסים. עם זאת, נדמה לי שהיא פותחת בעיות נוספות שבעיני הן חמורות יותר. כתבתי על כך להנהלת בית הספר, והחלטתי לפרסם כאן את מה שכתבתי.
התקופה שבה למדתי לתואר ראשון היתה תקופה של תסיסה חברתית בתחומים רבים. בקמפוסים רבים הסטודנטים אימצו סיסמה שדימתה אותם לשיניים קטנים בתוך גלגל שיניים ענק, גלגל שיניים של מערכת כלכלית/תעשייתית שהתייחסה אליהם לא כיחידים בעלי זהות אנושית, אלא ככלים שנועדו לשרת מנגנון ביורוקראטי קר, שירות שלשמו הוענקו להם הלימודים. סיסמת המחאה שאלה את הכיתוב שהופיע בכרטיסי נתונים שהוזנו לתוך המחשבים הפרימיטיביים של אותה תקופה והסבה אותו לסיסמה נגד הגישה התעשייתית הזאת:

       I am a human being, do not fold, spindle or mutilate.

לא פעם אני מהרהר על אותם ימים, ועל כך שכאשר שוטטתי בקמפוס של UCLA, בין דשא לשיעור ובין ספריה להפגנה, עברתי ליד מרכז החישובים של הקמפוס. רק שנים מאוחר יותר למדתי שממש באותם ימים, אותו מרכז חישובים שסימל עבורנו אותם כרטיסים חסרי האנושיות היה ביתם של כמה מהנסיונות הראשונים באינטרנט. ואם כך, אפשר להגיד שבאותה תקופה הייתי עד לשני הפנים האפשריים של הטכנולוגיה – זה שמוחק מהאדם את האישי ואת הייחודי, וזה שפותח עבורו אפשרויות בלתי-מוגבלות של ביטוי.

הסיפור האישי שלי אולי ממקד את שני הפנים של הטכנולוגיה בנקודה היסטורית ייחודית, אבל האמת היא שהוא איננו שונה בהרבה מהסיפורים שהרוב מאיתנו חווים מדי יום. כל יום אנחנו עדים ליכולת של הטכנולוגיה לשחרר ולפרוץ גבולות, ואילו באותו הזמן היא "שומרת" עלינו עם עין פקוחה תמידית ועוקבת אחרי כל צעד. המכוניות שלנו רושמות את המהירות בה אנחנו נוסעים; הטלפונים הסלולאריים שלנו מזהים את המקום בו אנחנו נמצאים, החיפושים שלנו באינטרנט משרטטים דיוקן של מה אנחנו אוהבים ובמה אנחנו מתעניינים. כל אלה נרשמים ונשמרים, ועומדים לרשות מי שאולי ירצה להשתמש בהם.

אין בכך בהכרח משהו שלילי. אמנם אני מעדיף לא לבדוק אם בני אומר לי אמת כאשר הוא מוסר לי שהוא לא נסע מעל למהירות המותרת, ואני משתדל לנהל את חיי משוחרר מהנסיונות של מפרסמים לשכנע אותי לקנות את מה שאינני רוצה או צריך. אבל לפעמים העובדה שמידע אודותינו נצבר יכולה לשרת אותנו. בעת אסון כמו סופת קתרינה, קיומו של מאגר מידע רפואי מרוכז היה יכול להחיש תרופות חשובות לאנשים שנאלצו להיות רחוקים מבתיהם.

העוצמה הרבה שבצבירת מידע מחייבת אותנו להיות זהירים ביותר בשימושו, ולזכור שבטכנולוגיה טמונה אפשרויות רבות מעבר למטרות היחסית צנועות שלהן ייעדנו אותה תחילה. מאגר ביומטרי שבסך הכל מיועד לייעל את תהליך חיוב הסועדים בחדר האוכל יכול, עם שינויים קלים, לעקוב אחר מה שכל תלמיד אוכל. שוב, שני צדדים לאפשרות הזאת. מצד אחד, המאגר יוכל להתריע עם תלמיד איננו אוכל ארוחות מגוונות, ואילו מצד שני הוא גם יכול לספק מידע על העדפות האכילה של התלמידים למשווקים שמבקשים להגדיל את מכירת המאכלים שהם משווקים לילדים.

אני מביא את הדוגמאות האלו דווקא מפני שהן אינן מתארות חלום בלהות, אלא אפשרויות שהן ממש בהישג יד. אינני טוען שמאגר ביומטרי יוביל ישירות לחברה הנשלטת על ידי האח הגדול, לחברה שבה מצלמות מעקב יוצבו בכל פינה. אבל אני כן סבור שצעדים קטנים שננקטים ללא כוונות זדון עשויים להוביל אותנו למציאות שבה צמצמנו מאד את המרחב האישי שהוא הכרחי לחברה בריאה. אנחנו עשויים לגלות שחדרנו הרבה מעבר לרצוי לתחום הפרט. אני משוכנע שהטכנולוגיה יכולה לסייע לשחרור הפרט במקום לשעבוד שלו. חלק ניכר מהעבודה המקצועית/חינוכית שלי מוקדש לנסיון לממש את ההבטחה החברתית החיובית הזאת. אולי במיוחד בגלל זה, אני משוכנע שמוסד חינוכי שדוגל בפיתוח הביטוי האישי של הפרט, ורואה בביטוי הזה אבן יסוד של חברה דמוקרטית, צריך לנהוג במשנה זהירות כאשר הוא שוקל צעד כמו הכנסת מאגר ביומטרי לתוך כתליו.
ואולי עוד מילה לסיום. הנושא כמובן חשוב לי – הרי אם לא היה כך, לא הייתי כותב, ומנסה להשפיע. עם זאת, ואולי מפני שאני עוסק בתקשוב, אני יודע היטב שלעתים קרובות מה שמתחיל בקטן, בפורום מצומצם, מסוגל בקלות לקבל כנפיים ולצאת לחופשי. בפרשה הזאת אין "טובים" ו-"רעים". האנשים שאליהם פניתי החליטו את מה שהחליטו בנוגע למאגר אחרי שהם שקלו את האלטרנטיבות ... והגיעו למסקנה אחרת משלי. אין לי ספק שהאנשים האלה הם אנשי חינוך אמיתיים המונעים על ידי שיקולים חינוכיים לגיטימיים. במיוחד בגלל זה היה עדיף לו יכולנו לטפל בנושא הספציפי הזה "בתוך הבית". צר לי שזה לא הסתייע.

תוויות: , ,

יום חמישי, 17 בספטמבר 2009 

קהל רחב הוא לא תמיד ברכה

כאשר מה שתלמידים כותבים מגיע רק לעיני המורה הם אינם לומדים שהכתיבה היא תקשורת. אחת הסיבות המרכזיות לפופולאריות של כלי Web 2.0 בחינוך היא שבאמצעות הכלים האלה ניתן לפרוץ את המצב הזה של "לעיני המורה בלבד" ולקבל קהל גדול, ואותנטי. נהוג להגיד (ובמקרים לא כל כך מעטים יש אפילו הוכחות) שקיומו של קהל כזה מדרבן את הכתיבה ואף מביא לשיפור בה. ווסלי פרייר דוגל בתפיסה הזאת, אבל הנסיון שלו עם וידיאו קצר של בתו בת ה-9 שהוא העלה ל-YouTube בשבוע האחרון ערער קצת את דעתו.

פרייר הוא בלוגר חינוכי מוכר מאד. רבים עוקבים אחריו בסביבות השונות שבהן הוא מפרסם – בבלוג שלו, בדלישס, ב-Twitter, ועוד. לכן, כאשר הוא העלה ל-YouTube וידיאו בו הבת שלו מדברת על הנאום של הנשיא אובמה השבוע, וקישר אל הווידיאו בבלוג שלו ובמקורות אחרים, אפשר היה לצפות שרבים יקליקו כדי לצפות. אבל הוא עצמו בכלל לא ציפה שתוך שבוע יהיו לו כמעט 180,000 צפיות, ואולי חשוב יותר, מעל 1500 תגובות – אחרי סינון רציני. הצפיות הרבות, ובמיוחד מטר התגובות, גרמו לפרייר להרהר אם חשיפה הרחבה רצויה כל כך.

בווידיאו הבת של פרייר יושבת מול המצלמה ובמשך דקה וחצי ומדברת על הנאום וקצת על מה שהתרחש בכיתה שלה לפני הנאום. כאשר הילדים שלי היו בני תשע הייתי משוכנע, באופן אובייקטיבי כמובן, שהגיגיהם היו חכמים ביותר, ואני יכול להבין שפרייר גאה בבת שלו. אבל אני אינני אביה של הבת של פרייר, ומתוך צפייה בווידיאו שלה קשה לי להגיד הרבה יותר מאשר שהיא מאד חמודה. היא איננה אומרת משהו בוידיאו שמצביע על תפיסה פוליטית מעמיקה – אם כי, כמובן, לא היתה לי סיבה לצפות למשהו כזה מילדה בת 9. אבל כזכור, הווידיאו הזה לא נשאר בתוך המשפחה, אלא נצפה על ידי בערך 180,000 אנשים. אישית, לו חשבתי שכל כך הרבה אנשים יצפו בהגיגים של ילדי, נדמה לי הייתי בוחר לא להפיץ אותו ב-YouTube. אולי אנחנו מעוניינים בקהל רחב, אבל המספר הזה נראה רחב מדי. ואם מדובר באותנטיות, ספק אם המבוגרים שהגיבו לווידיאו מהווים אוכלוסיה של עמיתים שיכולים להגיב, או לבקר, בצורה שתהיה משמעותית לילדה בת 9.

התגובות הן, ללא ספק, הנקודה הבעייתית. 1500 התגובות שמופיעות הן מה שנשאר אחרי שפרייר סינן רבות אחרות. עיקר המאמרון שלו עוסק בשאלת הסינון - מה כן, ומה לא, לסנן. פרייר ידע שכאשר הוא פרסם את הווידיאו הוא חשף את הבת שלו, ושצופים לא יגיבו רק שמדובר בילדה חמודה. היה עליו לקבוע מדיניות שלפיה סינן:
Initially, I decided to remove comments which contained profanity or which were disparaging / demeaning to my daughter, Sarah. While I was tempted to just approve comments which were positive and supportive of Sarah, it is true that she made some factual errors in her video which commenters were quick to highlight. Commenters also criticized her delivery, speculated on whether she was reading a script, debated whether she was being brainwashed by her parents, wrote supportive comments for President Obama, and frequently lashed out against the President or one of our main political parties. I did not keep detailed statistics, but I’d estimate about 10% of submitted comments included profanity.
פרייר מתמצא במדיה חברתית, ובכל זאת, לשון התגובות, ועוצמתן, הפתיעו אותו. הוא מציין שמלאכת הסינון גזלה ממנו זמן רב, ועוד יותר חשוב, היא גבתה גם מחיר פסיכולוגי. פרייר כותב שהוא בחר לאשר תגובות רבות שביקרו, אפילו חריפות, את בתו, אבל הוא גם פסל רבות שסגנונן או לשונן היו גסות ומעליבות. אמנם הוא לא כותב זאת, אבל נוצר הרושם שכאשר הוא הכניס את בתו לתוך עין הסערה הוא לא היה מודע לכך שיצטרך להגן עליה.

לקראת סיום המאמרון פרייר שואל:
Is it dangerous and undesirable to garner worldwide attention via YouTube, even if it is fleeting, when you are nine years old? I have had some close acquaintances suggest that it is.
מעניין שהוא עצמו איננו נוקט עמדה כלפי השאלה, אלא רק מציין שיש לו מכרים שטוענים שכן. מיד אחרי השאלה הזאת, הוא שואל שאלה נוספת:
Is it amazing and positive for a nine year old to be able to share her perspectives and ideas with tens of thousands of people around our globe, all within the space of 48 hours? I’m inclined to think it is.
לשאלה הזאת שני חלקים. פרייר שואל לא רק אם מדובר בתופעה מהדימה, אלא גם בתופעה חיובית. הוא אמנם עונה בהיסוס מה, אבל התשובה שלו לשני החלקים היא חיובית. אני רוצה לענות כמוהו, אבל עלי להודות שמהנסיון שפרייר מתאר קשה להיות בטוח. אין ספק שמדובר בתופעה מדהימה. אבל מהסיפור של פרייר לא ברור שהיא גם חיובית. יתכן שאי אפשר להכליל מהנסיון של פרייר - הקוראים הרבים שלו היוו מנוף לצפיות הרבות שהווידיאו של בתו קיבל. אם אני, או מכרי, היו בוחרים לפרסם וידיאו של ילדינו בדרך הזאת, ספק אם היינו מגיעים לאחוז אחד מהצופים שהווידיאו הזה הגיע. לאור זה, אולי עבור הרוב מאיתנו הצורך לסנן ולגונן שעליו פרייר כותב הוא היפותטי בלבד. אבל מפני שאנחנו מרבים להדגיש את היתרונות החינוכיים של קהל קוראים רחב, עלינו גם להיות מודעים לחסרונות.

תוויות:

יום שלישי, 15 בספטמבר 2009 

כשאת אומרת "הגנה", למה את מתכוונת?

הורים רבים חוששים, ובמידה לא קטנה בצדק, ממה שילדיהם עשויים לפגוש כאשר הם מתחברים לאינטרנט. החשש הזה מזין תעשייה רווחית מאד של בניית כלים שאמורים להגן על הילדים בפני הסכנות שברשת. בשוק אפשר למצוא יישומים שמונעים את ההגעה אל אתרים שנחשבים למסוכנים או לא מתאימים, וגם יישומים שעוקבים אחרי הפעולות של הילדים על מנת לאפשר להורים לוודא שילדיהם מתנהגים בצורה נאותה בשיטוטיהם באינטרנט. לא אטען כאן שאין סכנות שאורבות לילדים ברשת, אם כי מחקרים רבים מצביעים על כך שהסכנות האלו בדרך כלל זוכות לכותרות, ולמבצעי הפחדה בכלי התקשורת, הרבה מעבר לסכנתם האמיתית. ברור שקלף ההפחדה מוכר, ולכן אין זה צריך להפתיע שבדף הראשי של יישום המשווקת על ידי חברה שמבטיחה להגן על הילדים אנחנו פוגשים את הכותרת:
Your Child Online = Danger
בהמשך של אותו דף מגישים לנו נתונים מסמרי שער על האחוז הגבוה של ילדים שפוגשים סוטים ברשת, ועל האחוז הנמוך של מקרים כאלה שזוכים לדיווח. על מנת להסביר את הייחוד של היישום של החברה, מפחידים אותנו עוד יותר - מסבירים שהילדים של היום בקיאים יותר מהוריהם בשימוש במחשב, ולכן הם מצליחים לנטרל את היישומים האחרים שבשוק. לעומת היישומים האחרים האלה, המרכיבים של היישום שלהם:
... are designed from the ground up to prevent your child from disabling any of its features, in fact your child won't even know they are being monitored. Sentry's line of products assist parents in managing what their children are allowed to do on the computer.
מותר לשאול לגבי הערך החינוכי של מעקב אחרי הגב של ילדים, ללא ידיעתם, אבל השאלה החינוכית הזאת איננה מה שמעסיק אותי כאן. הרי באופן כללי אין שום דבר חדש בכל הסיפור הזה. האמת היא שלא הייתי מתייחס לנושא הזה עכשיו לו קראתי כתבה ב-eSchool News שהתפרסמה לפני שבוע. הכתבה הזאת מוסרת שאותה חברה שמתריעה על הסכנות גם אוספת מידע שנצבר בצ'טים של הילדים שבמחשבים שלהם מותקנת היישום שלה, ומוכרת את המידע הזה לחברות שמבקשות לשווק מוצרים שונים לילדים.
The company that sells the software insists it is not putting kids' information at risk, because the program does not record children's names or addresses. But the software knows how old they are, because parents customize its features to be more or less permissive, depending on age.
אינני משוכנע שהתקנת יישום מעקב במחשב היא הדרך הטובה ביותר להגן על ילדים בפני הסכנות שבאינטרנט, אבל מעבר לכך, ברור שיש כאן הגדרה מאד מצומצמת של מה שמהווה סכנה. בעיני, שימוש בנתונים אישיים (גם אם המידע מוגש למשווקים באופן קבוצתי, ולא אישי, או שמי) על מנת לייעל את מערך השיווק של מוצרים לבני נוער מהווה סכנה אמיתית, ומבחינה סטטיסטית יתכן שמדובר בסכנה רצינית יותר מאשר מספר הסוטים שילדים פוגשים ברשת. באתר הבית של החברה, המוצר הראשי שמוצג הוא Pulse, השרות שהחברה מוכרת למשווקים. בכותרת הראשית שמתנוססת מעל הדף אנחנו קוראים:
When kids talk, we listen
ומתברר שהמילים האלו קולעות לאמת הרבה מעבר למשמעותן הסתמית.

איסוף המידע הזה אכן מרגיז, ואפילו מדאיג. אך עם זאת, רצוי לזכור שהחברה הזאת איננה היחידה שעוקבת אחרינו ואוספת מידע אודותינו. די להזכיר את גוגל שהפכה להיות מרכיב הכרחי בחיינו היום-יומיים. לטוב או לרע, גוגל יודעת היטב מה אנחנו מחפשים באינטרנט, והיא מתאימה בין החיפושים שלנו לבין הפרסומות שאנחנו פוגשים. עבור אלה מאיתנו עם חשבונות gmail, היא גם "קוראת" את הדואר שלנו כדי לקלוע טוב יותר למה שמעסיק אותנו. החשיפה הזאת נעשתה מזמן לעובדת חיים בעידן האינטרנט, והרוב מאיתנו השלמנו עם העין הממוכנת הפולשנית הזאת. אנחנו מבינים (אם זאת המילה הנכונה) שזה המחיר שאנחנו צריכים לשלם כדי לקבל את השירותים החיוביים שחברה כמו גוגל מעניקה לנו.

ובכל זאת, כאשר תוך כדי מתן "הגנה", חברה שמתיימרת להגן על ילדים מנצלת את המידע שהיא אוספת אודותם, מותר לשאול לגבי טוהר הכוונות שלה, ועל טיב הבטחון שהיא מעניקה.

תוויות: ,

יום שישי, 11 בספטמבר 2009 

על העתקה ולמידה

לרוב אני מצפה שמאמרונים שעוסקים בבעיות של העתקה והדבקה וברמאות במבחנים יופיעו לקראת סיומי סמסטר, כאשר תלמידים צריכים להגיש עבודות. אבל משנה לשנה הנושא כנראה נעשה יותר ויותר חם, וכבר עם התחלת שנת הלימודים הזאת ריצ'רד ווג'וודסקי מוצא לנכון להתייחס אליו עם חמש דרכים למנוע רמאות. כמה מההצעות של ווג'וודסקי די מוכרות, אבל הוא לא מתיימר להיות מקורי. באופן כללי הוא דוגל בגישה המוכרת הטוענת שככל שהמטלות שנציב בפני התלמידים יהיו יותר אותנטיות, כך הרצון, והאפשרות, להעתיק יצטמצמו.

לכן, אין זה מפתיע שבאופן כללי ווג'וודסקי מתנגד למבחנים, ובמיוחד למבחנים אמריקאיים שנבדקים באמצעות מחשבים. ובכל זאת, הערה אחת שלו בנוגע למבחנים האלה נראית לי חשובה. הוא מציין שאנחנו נוטים לראות את המבחן ה-"אמריקאי" כדרך טבעית לבחון תלמידים, כאמצעי להערכה ששורשיו נטועים עמוק בתוך ההיסטוריה של ההוראה. הוא כותב:
I'm a firm believer that multiple choice tests were invented by pencil manufacturers. I mean, really now, can you give me any example of a pre-industrial teacher giving a multiple choice test? Yet we think of it as a "traditional" model of assessment.
אם המידע בוויקיפדיה נכון בנושא הזה (ואין לי סיבה לחשוב אחרת) מבחנים אמריקאיים התחילו רק לפני בערך מאה שנה, עם מלחמת העולם הראשונה. מדובר בפרק זמן די קצר בהיסטוריה של החינוך, ולכן אין הצדקה לשימוש בטענה ש-"כך תמיד עשו" כדי להגן על השימוש במבחנים כאלה.

כדרך להתגבר על בעיית ההעתקה ממקורות באינטרנט ווג'וודסקי מציע להנחות את התלמידים להכין גרסאות של העבודות שלהם בכיתה, ולהעלות את הגרסאות האלו לבלוגים שלהם. גם כאן אין משהו מקורי. זאת שיטה מוכרת לצמצום ההעתקות. כאשר כל שלב ושלב של הכנת עבודה מלווה על ידי המורה, במקום שהוא יראה רק את התוצר הסופי, הוא יכול לכוון את התלמיד לשימוש נכון במקורות. הצעה נוספת של ווג'וודסקי מקורית יותר:
Having problems with students cutting and pasting from the Internet? Try this: Have students write short essays that are completely cut-and-pasted. Then have them trade essays with classmates. The assignment is to identify where each of the cut-and-pasted parts come from and to give an assessment of the site or page from which each source was stolen.
כאשר מרשים לתלמידים להעתיק, אבל מבקשים מהם לבחון לעומק את ערכם של המקורות שמהם העתיקו, נוצרת בסיס לעבודה מידענית חשובה. באופן כללי, אני אישית ספקן בנוגע ליכולת של תלמידים להביא התייחסות מקורית של ממש לעבודות שלהם. אבל אין זה אומר שהם אינם יכולים להתמודד בצורה רצינית ומעמיקה עם מקורות שונים על מנת ללמוד לזהות מה מהימן, מה תומך בטענה זו או אחרת ומה לא, ועוד.

נקודה נוספת של ווג'וודסקי מתייחסת לשימוש בטלפונים סלולאריים וב-Twitter בכיתה, ובשעת מבחן. הוא כותב שהוא מרשה לתלמידים להשתמש באלה, כולל במבחנים. הוא מדווח שהנסיון מלמד שבמבחנים כמעט כל התלמידים הציגו הבנה טובה יותר של הנלמד, ולא מפני שהם העתיקו זה מזה:
It's not that their test scores improved whereas everyone was now cheating their way to an 'A'; in fact, the scores remained pretty similar in terms of the ratio across the student population. Rather, students who had been having trouble -- whether due to test anxiety or little mistakes that snowballed -- were now getting beyond those problems and beginning to demonstrate what they knew rather than what they didn't know.
נדמה לי שבדרך הזאת ווג'וודסקי יוצר אווירה בכיתה שהיא דומה יותר למציאות שתלמידים פוגשים בחוץ מאשר לסביבה המלאכותית של הכיתה בבית הספר. המלאכותיות איננה פסולה – לפעמים יש בה יתרונות לימודיים ברורים. ובכל זאת, סביבה שבה היחיד יכול לעזור לאחרים ולהעזר בהם על מנת להתגבר על קשיים היא סביבה לימודית אמיתית, ולא בהכרח הזמנה להעתקה או לרמאות כפי שהתרגלנו לחשוב.

יום שלישי, 8 בספטמבר 2009 

אין לי מושג איך לקרוא למאמרון הזה

בחודש מאי השנה הניו יורק טיימס פרסם כתבה על הרגלי השימוש במסרוני SMS בקרב בני נוער. הכתבה התפרסמה בעקבות סקר של חברת נילסן שמצא שברבעון האחרון של שנת 2008 בני נוער אמריקאיים שלחו או קיבלו בממוצע 80 מסרונים ליום. על פניו, המספר הזה נראה די עצום. אבל כאשר מחלקים אותו ב-16 שעות של ערנות ביום (ובני נוער רבים ישנים פחות מ-8 שעות ביום) מתברר שמדובר ב-5 מסרונים לשעה. אין ספק שהטלפון הסלולארי בכלל, וה-SMS בפרט, תופסים מקום מכובד ביותר בחיי בני הנוער, אבל על אף התחושה הראשונה שהנתון של 80 מסרונים ביום יוצר, 5 מסרונים בשעה דווקא נראים סבירים ביותר.

כמובן שהחישוב של רק 5 מסרונים בשעה לא מנע מהניו יורק טיימס למצוא רופא שמביע דאגה עמוקה, ומכריז שהשימוש הקבוע במסרונים מוביל להיסח הדעת, לחרדות, לירידה בתפקוד בבית הספר, ועוד. אבל פורפ' שרי טורקל מ-MIT, שגם היא ראויינה לכתבה, הצביעה על בעיה אחרת – פחות בהולה, אבל אולי יותר משמעותית. טורקל הדגישה שההתנתקות מההורים והנסיון להגדיר את עצמך כאדם עצמאי הם בין המשימות החשובות של גיל ההתבגרות. לפי טורקל:
but if technology makes something like staying in touch very, very easy, that’s (ההתנתקות) harder to do; now you have adolescents who are texting their mothers 15 times a day, asking things like, ‘Should I get the red shoes or the blue shoes?’
טורקל מצביעה על כך שעל אף העובדה שדיונים סביב מסרונים לרוב מתמקדים בהרגלי השימוש של בני הנוער, מדובר בתופעה כלל תרבותית, ולכן אנחנו חייבים לראות אותה בראייה רחבה הזאת. TechDigest דיווחה לפני חודש, למשל, על סקר שנערך בקרב 1000 אנשים באנגליה:
Out of a survey conducted amongst 1000 Brits, 75 per cent confessed they couldn't go without a mobile phone for more than 24 hours. And asked what they would rather give up for a month the survey revealed the following:

       62 per cent chocolate
       23 per cent alcohol
       8 per cent sex
       7 per cent mobile phone (!!)
לאור זה מעניין לקרוא כתבה בוושינגטון פוסט של השבוע שמדווחת על הדרך שבה הורים רבים משתמשים במסרונים היום – כדי לנדנד לילדיהם. הכתבה מביאה דוגמאות של מספר שימושים של מסרונים על ידי הורים כדי לשמור על קשר, וגם לנדנד ואפילו לעצבן, את ילדיהם. אמא אחת, למשל, מדגישה שהיא איננה חושבת שהמסרונים שהיא שולחת לבנה הם נדנוד, אלא פשוט מילוי תפקידה כאם – בעזרת הטכנולוגיה. וגם אם זה מעצבן, נדמה שהגישה הזאת די הגיונית, ואפילו צפוייה. לפי הכתבה:
So goes family life at a time when even that most basic of parental prerogatives -- to prod our children, to patiently remind them or flat-out harass them -- has shifted along with technology's advance.
זאת אומרת, הטכנולוגיה לא חוללה שינוי מהותי בקשרים בין הורים לילדים אלא פשוט פתחה נתיבים חדשים להורים למלא את תפקיד הנדנוד שאליו שני הצדדים התרגלו בגירסה קדם-טכנולוגית.

ולדעתי, בבתי הספר כמו במשפחה – מה שהיה, הוא שיהיה ... אבל עם תוספת של טכנולוגיה.

תוויות: , ,

יום שני, 7 בספטמבר 2009 

כבה את האור - אני כותב!

כתבה באתר האינטרנט של עיתון יומי במדינת וירג'יניה, ה- Daily Press, מספרת על מנהל חטיבת ביניים במדינה עם שיטה מקורית לעודד את מורי בית הספר לכתוב. המנהל הזמין את המורים לצפות בסרט בבית קולנוע והנחה אותם לחבר הודעות Twitter בטלפונים הסלולאריים שלהם (עם ציון מוסכם להודעות). הודעות ה-Twitter הוקרנו על מסך בקיר של בית הקולנוע. נוצר מצב שבו המורים לא רק צפו בסרט, אלא תוך כדי הצפייה גם ניהלו דיון אודותיו באמצעות Twitter. המנהל בחר בהקרנה של הסרט Julie and Julia מפני שאחת מגיבורות הסרט כותבת על הנסיונות שלה ללמוד לבשל בבלוג שהיא מנהלת.

בכתבה אנחנו לומדים שיעד חינוכי מרכזי של מנהל בית הספר הוא קידום הכתיבה אצל תלמידי בית הספר. אמנם לא כתוב שהוא מנסה לקדם את הכתיבה של המורים, אבל ברור מאד שהוא סבור שקשה לעודד את התלמידים לכתוב אם המורים לא יעשו זאת. וזאת הסיבה לפעילות ב-Twitter בזמן הסרט – המורים גם ראו דוגמה לכתיבה רפלקטיבית שסייע ללמידה, וגם תרגלו את זה על עצמם. (תגובה אחת לכתבה מציינת שהודעת Twitter שונה מאד ממאמרון לבלוג – דבר שאמנם נכון, אבל לא משמעותי למטרת הפעילות הייחודית הזאת.)

אפשר היה לצפות שמצב מלאכותי כמו זה שנוצר בקולנוע יגרום לאי נוחות, ואכן כנראה שבהתחלה כך היה. אבל בהמשך הדברים השתנו:
As Rogers (המנהל) ended his remarks, the lights dimmed and a series of coming attraction trailers began showing on the big screen. The group sounded like any theater audience, with the rustle of popcorn bags — the concession stand was open — and outbursts of laughter during comic moments. But teachers' eyes darted from the screen to their cell phones as they tapped in their messages.

During the early minutes the tweets included comments on a character's cat or the food. But as the movie progressed, tweets focused on the conversations between characters and obstacles and reversals they experienced. They talked of the importance of encouragement, support, toughness and resilience.
כאשר קראתי את הקטע הזה הרהרתי שהכתיבה באמת מסוגלת לעורר מחשבה וליצור תחושת שייכות. הרי לא קשה לנחש שבין המורים שצפו בסרט היו כאלה שחשבו שמדובר בפעילות די מגוחכת. ובכל זאת, המורים התגברו על המבוכה ושיתפו פעולה. הם כתבו על כך שהכתיבה מאפשרת לכותב להבין אירועים שונים בחייו, והדגישו שבסרט הכתיבה לבלוג שירתה את הכותב יותר מאשר היא שירתה את הקוראים.

הכתבה מצטטת את המנהל שמסביר שהוא רוצה שהתלמידים, וגם המורים, יבינו שהכתיבה איננה נחלתה של שיעורי לשון בלבד:
That's why we're here in this building. ... I want students to realize, I don't only write in English. I write in science, in art, in P.E. There's a connection with writing across all disciplines.
אני מניח שמעטים מאיתנו רואים בבית קולנוע מקום הגיוני או טבעי לכתיבה, אבל בדיוק בגלל זה התרגיל הזה ממחיש את הקשר של הכתיבה לתחומים רבים ושונים. במהלך השנה כל מורי בית הספר אמורים לפתוח בלוגים לעצמם, ועליהם גם לתת מטלות כתיבה רבות לתלמידים. מורה אחת מכריזה שהבלוג היא דרך טובה ליצור קשר עם תלמידים, וזה בוודאי נכון, אבל עוד יותר חשוב, זאת דרך טובה למורים להיות בקשר עם עצמם.

תוויות: ,

יום שישי, 4 בספטמבר 2009 

ולמה לא גירסת הקומיקס?

הערה טיפה מקורצת של דייוויד ורליק קצת סיבכה אותו. בעקבות הודעת Twitter בעניין מיזם חדש של ספרי לימוד דיגיטאליים שכוונה אליו ורליק פרסם מאמרון שרמז שהרעיון הזה מאד נראה לו. מדובר בספרי לימוד זעירים אך עמוסי תמונות שאפשר לקרוא על גבי מסכים של מכשירי iPhone .מפתיחת המאמרון אפשר היה לחשוב שוורליק דוגל בתחבולה חינוכית נוסח "לתפוס את התלמידים במקום בו הם נמצאים":
We all know how much our students love technology. They spend so much time on their mobile phones reading and typing, conversing, Googling, playing, working, and living — it’s a given that our students live in their pockets.
לא היו תגובות רבות למאמרון, אבל כולן התייחסו אל הרעיון ברצינות - לא רק אלה שתמכו בו בהתלהבות, אלא אפילו האחת שהצביעה על פגמים בו. התגובות האלו דרבנו את ורליק לפרסם למחרת מאמרון נוסף בו הוא הסביר שבעצם היה זה נסיון להיות קצת היתולי, אבל הנסיון כנראה לא עלה יפה. הפעם הוא תיקן את עצמו:
First of all, kids do not love computers any more than I loved my baseball bat, shoulder pads, or box of legos. They were merely the apparatus of the play that I engaged in. Computers are no different, except that they are NEW to my generation and in almost every respect more compelling than any Louisville Slugger (JU’s Thinking Stick notwithstanding). Our children do not go to their mobile phone because it is their “tech of choice.” They go there because it is where their friends are.
הפעם הרמז די ברור - לא המכשיר הוא הדבר האהוב, אלא מה שאפשר לעשות איתו. ולכן, בכלל לא ברור שהנסיון לנצל מכשירים דוגמת ה-iPhone לצורכי למידה יהיה מוצלח יותר מאשר נסיון של, לדוגמה, ניצול מחבט בייסבאל לשם למידה.

למען האמת, למרות שאני מסכים עם הניסוח המתוקן של ורליק, אינני בטוח שהוא צודק. יש, בכל זאת, פוטנציאל לימודי לא קטן בטלפונים סלולאריים משוכללים, ואין לי ספק שגם ורליק יודע זאת, ורוצה שהפוטנציאל הזה ימומש. עם זאת, ההבהרה חשובה - אסור לנו להשלות את עצמנו שהמכשיר, ולא השימוש בו, הוא מה שאהוד על התלמידים. (יש כאן דמיון לרעיונות נוסח ה-"Creepy Treehouse" עליו כתבתי לפני שנה.)

וכמובן שהחשוב ביותר הוא הסיכום של ורליק למאמרון השני:
To me, getting books and textbooks onto our computers and phones is not nearly as interesting a problem as considering what we might do with that information, that empowers our learners, when the information becomes networked, digital, and abundant.
גישה למידע דיגיטאלי בוודאי יכולה לאפשר למידה טובה יותר, אבל היא בכל זאת איננה מבטיחה את הלמידה הזאת. עצם העובדה שספר הוא דיגיטאלי איננו אומר שהוא טוב. השאלות החשובות הן כיצד למנף את הדיגיטאליות לדרכי למידה מאתגרים, ומה עושים עם המידע שבספרים האלה כדי ליצור חוויה לימודית משמעותית.

תוויות: , ,

יום חמישי, 3 בספטמבר 2009 

המחברת של היום

ג'ף אוטכט מדווח שעם פתיחת שנת הלימודים (הוא מלמד השנה ב-International School בבנגקוק) בית הספר שלו פתח בלוגים עבור 691 תלמידים ועבור 151 מורים. לא פלא שהוא כותב שהשנה הזאת תיחשב בבית הספר כ-"שנת הבלוג".

אוטכט מסביר שמפני שלכל תלמיד חשבון בתוך מאגר מידע של בית הספר, תהליך פתיחת הבלוגים די פשוט, ואחרי 45 דקות של הדרכה התלמידים כבר מסוגלים להעלות מאמרונים לבלוגים שלהם. הוא כותב:
It’s not the blogging we feel is important of course, it’s the power that publishing to a wider audience that in 2010 will surpass 2 Billion Internet connected people. Not only is there engagement power in publishing to this audience but also authentic power as students realize they are writing for someone larger than their teacher. That an assignment is not just an assignment but an idea to be shared with others.
אני מודה שאינני בטוח כיצד צריכים להתייחס לטענה הזאת. העובדה שבקרוב שליש מתושבי כדור הארץ יהיו מחוברים לאינטרנט איננה נראית לי כדרבון משמעותי, או חשוב, לכתיבה. הצצתי בכמה מהבלוגים שנפתחו וכפי שציפיתי, לצד קומץ דוגמאות פחות או יותר מרשימות מצאתי מאמרונים רבים של משפט אחד, או של הגיגים סתמיים. התרשמתי שרוב התלמידים אינם מבינים את המשמעות של לכתוב עבור מישהו מעבר למורה. אני מניח שיש בבלוגים האלה ניצנים של השיתוף שעליו כותב אוטכט, אבל רק באופן מצומצם ביותר. לא הרגשתי שהבלוגים מהווים אמצעי שדרכו התלמידים דנים ביניהם על רעיון זה או אחר.

מהבחינה הזאת אין חדש. במשך השנים האחרונות הזדמן לי להציץ בלא מעט בלוגים של תלמידים, ואני מודה שלא התרשמתי במיוחד. כמובן שאינני מכיר את הרקע לכתיבה של התלמידים, ולכן אין זה הוגן לשפוט את התוצרים. הערך של מאמרונים של שני משפטים שנכתבו על ידי תלמידים בכיתה ב' הוא כמובן שונה מאד מערכו של אותה כתיבה אצל תלמידים בכיתה י'. כמו-כן, איכות הכתיבה בהתחלת שנת הלימודים עשויה להיות שונה מאד מאיכות הכתיבה בסיום השנה. ואולי חשוב יותר, יכולתי להציץ בבלוגים האלה מפני שהם בלוגים. אינני יוכל לעיין במחברות של תלמידים שנשמרות בתוך המגירות שלהם. לו יכולתי, אני מניח שלא הייתי מוצא הבדלים גדולים באיכות הכתיבה.

וכאן, בעצם, הנקודה שהופכת את הביקורת הזאת למילה טובה. במשך כל שנות הלימודים של הבנים שלי ציידתי אותם במחברות שהיו אמורות להכיל את הכתיבה שלהם בשיעוריהם השונים. עם השנים גיליתי שאין צורך במחברות חדשות – פשוט יכולתי לתלוש את הדפים המעטים שעליהם הם כתבו, ולהחזיר להם את המחברות הקצת יותר רזות כדי להתחיל מחדש. הבלוג הוא המחברת של היום, וגם אם הוא נשאר ריק, או אם הוא מכיל כתיבה שאיננה נראית לי כמתאימה לפרסום לקהל רחב, הוא בכל זאת הכלי שרצוי שיימצא בידי התלמידים.

נכון, לפני מספר שנים הציפייה היתה אחרת. חשבנו אז שהפרסום והחשיפה לקהל רחב ידרבנו את הכתיבה ואף ישביחו אותה. ופה ושם זה באמת קרה. אבל יש משהו לא נכון בציפייה הזאת – הבלוג איננו כלי לשיפור הכתיבה, אלא פשוט, לטוב ולרע, המחברת של העידן הדיגיטאלי. לכן, אינני מבקר את אוטכט ואת בית הספר שלו על כך שהבלוגים של התלמידים שלהם מכילים כתיבה סתמית. אני מברך על כך שהתלמידים מצויידים עם כלי כתיבה חשוב. וזה אומר שאינני מצפה שעכשיו יקדישו שיעורים לכתיבה נכונה לבלוג, אלא שפשוט יעסקו בכתיבה.

--

רצוי להוסיף שאוטכט כותב שהוא גילה שליותר מחצי מתלמידי כיתה ה' בבית הספר שלו יש חשבונות בפייסבוק – סימן שעם או בלי בית הספר הילדים נחשפים לעולם האינטרנט. אוטכט מדגיש שבית הספר צריך לפעול לפיתוח הרגלי גלישה ושימוש בטוחים ונאותים אצל תלמידיו. הוא רואה את השימוש בבלוגים, ודרך הבלוגים הכרות רחבה יותר עם הסביבה האינטרנטית, אמצעי לפיתוח ההרגלים האלה. בזה הוא בוודאי צודק.

תוויות:

יום רביעי, 2 בספטמבר 2009 

מרבה עיסוקים, מרבה ...?

ממצאים של מספר מחקרים של השנים האחרונות רומזים שהיכולת שלנו לבצע מספר פעולות בעת ובעונה אחת, לעסוק ב-multitasking, קטנה בהרבה ממה שרבים מסנגורי התקשוב והדיגיטאליות אוהבים לחשוב. מחקר חדש בכיוון הזה התפרסם לאחרונה, וכצפוי, הוא זכה לסיקור רב בעיתונות, בדרך כלל עם דגש על כך שה-multitasking איננו יעיל, ואפילו מזיק ליעילות. הכתבה בניו יורק טיימס, לדוגמה, נשאה את הכותרת:
מחקרים קודמים העמידו בספק אם התופעה בכלל קיימת. מצאו, למשל, שפשוט אי-אפשר לעסוק ביותר מדבר אחד בעת ובעונה אחת, ושבעצם איננו עוסקים ב-multitasking, אלא בקפיצה ממשימה למשימה. מחקרים כאלה גילו שהקפיצה בין משימות פוגעת בתפוקה – אנחנו מבצעים את כל המשימות פחות טוב מאשר אם היינו מבצעים אותן בנפרד. המסקנה המרומזת היא שעדיף לטפל במשימה אחת עד הסוף לפני שעוברים לאחרת. יתכן מאד שיש הגיון רב בעצה הזאת, אבל ספק אם דבר כזה אפשרי, ולא מפני שבחיים המודרניים כל כך הרבה קורה, אלא מפני שאנחנו תמיד מצבעים פעולות מרובות בו-זמנית. איננו מפסיקים לנשום כאשר אנחנו קוראים ספר, וכאשר אנחנו אוכלים איננו מתרכזים בלעיסת האוכל בלבד – המחשבות שלנו רצות סביב מספר רב של נושאים, וסביר להניח שאנחנו גם נמצאים בדיון עם השותפים שלנו לשולחן. אין ספק שמסוכן לשלוח ולקרוא הודעות SMS בשעת הנהיגה, אבל ההאזנה לרדיו תוך כדי נהיגה איננה מפריעה, ואם אנחנו לא מביטים ארוכות בבני השיח שלנו, גם שיחה בעת הנהיגה איננה פוגעת ביכולת שלנו להתמקד בכביש.

גם קתי דייווידסון מרימה גבה בנוגע לממצאי המחקר. היא מצטטת את דבריו של ד"ר קליפורד נס, אחד ממבצעי המחקר, שמופיעים בכתבה באתר ה-BBC:
The shocking discovery of this research is that [high multitaskers] are lousy at everything that's necessary for multitasking.
דייווידסון שואלת "האמנם?". בעיניה, דווקא איבוד מהיר של הריכוז סביב נושא מסויים יכול להחשב כיתרון:
But, hey! I'm a blogger. I know you multitasking, media-stacking, netsurfing, always-on readers lose attention quickly. Does that make you worse at multitasking - or better?
דייווידסון מביאה דוגמה מעצמה. היא ביקשה לקרוא את המחקר עצמו, ולא רק את הכתבות בעיתונות. לשם כך היא חיפשה אותו דרך אתר הספריה באוניברסיטה שלה, וכאשר היא לא מצאה אותו בכוחות עצמה היא פנתה להצ'ט עם ספרן שהיה אופציה באתר. היא הסבירה לספרן מה היא רצתה, ותוך שבע וחצי דקות המחקר הגיע אליה. דייווידסון כותבת על מה שקרה אצלה במשך אותן שבע וחצי הדקות:
In that time, I was watching my twitter account, checked in on Facebook, was listening to MIA (boom boom boom . . . ). (I charted that too.) But I was also looking out the window, finishing a yoghurt, looking out the window again trying to see if the hummingbird was back, looking at the clock (keeping time), flexing my toes (a new pilates exercise), typing, noticing that my coffee cup was empty, thinking about a meeting this afternoon, reminding myself to send the air conditioner repair man a check, and thinking about writing this blog . . . and I am positive I have not listed one-one hundredth of the external and internal distractions in my life. I sort. We all do. All the time. And we sort among a range of sensory, emotional, physical, and media options, most of which we aren't aware of because we sort so effectively.
דייווידסון גם קראה את כל המחקר (הגישה היא לפי מנוי בלבד) ושמה לב למשפט אחד שמעמיד את נושא ה-multitasking באור קצת אחר. החוקרים אמנם כותבים שהם מצאו שאצל אלה שנחשבים multitaskers כבדים יש נטייה להיסח הדעת, אבל הם גם כותבים שיתכן שבעתיד ימצאו שיש יתרונות לתפקוד שלעת עתה נחשב כלקוי.

התפתח דיון ער בתגובות למאמרון, ודייווידסון עצמה מוסיפה הערה בנוגע למקום של הטכנולוגיה בסוגיה הזאת:
... we disrupt and interrupt and distract ourselves all the time, even without technology. It's great to have something to blame, though, for our distraction, and technology has been the scapegoat at least since the Industrial Revolution and perhaps since the invention, say, of the wheel.
נדמה לי שהיא צודקת – לעתים קרובות הטכנולוגיה ממלאת כאן תפקיד של השעיר לעזאזל. אבל צריכים להודות שהתקשוב איננו רק ממלא את תפקיד הגירוי שקשה להפסיק, של הגורם שבגללו אנחנו מתקשים להתמקד בנושא אחד. במידה רבה טכנולוגיות התקשוב של היום הן חברתיות, וחלק ניכר מה-multitasking שלנו הוא הקליטה והשידור של מסרים חברתיים. הווארד ריינגולד כותב היום על המפגש ההכרחי בין כלים תקשוביים לבין כישורים מידעניים, מפגש שמתרחש היום במרחב חברתי:
More and more, knowing where to direct your attention involves a third element, together with your own attentional discipline and use of online power tools - other people. Increasingly, most of the recommendations that make it possible to find fresh and useful signals amid the overwhelming noise of the Internet are social media - online networks that make possible social exchange and relationship. Tuning and feeding our personal learning networks is where the internal and the technological meet the social.
יתכן ויש סכנות לא מעטות ב-multitasking, אבל בלעדיו, בלי הזרם הבלתי-פוסק של גירויים שהוא מציע לנו, ספק אם היינו יכולים לנצל כראוי את שפע המידע שנמצא במרחב האינטרנט.

תוויות:

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates