יום שישי, 30 בנובמבר 2007 

תקשורת בין מורים? תנו לאינטרנט לעזור

טום הופמן מביא כתבה בעיתון בעיר פיטסבורג המדווחת על מחקר שערכה ד"ר קארי ליאנה. ליאנה מצאה שיותר מכל נתון אחר, תקשורת בין מורים בתוך בתי הספר משפיעה על תוצאות חיוביות של תלמידים במבחני הערכה. בלשון הכתבה:
In an award-winning study of the Pittsburgh Public Schools, Dr. Leana found that in the schools where teachers talked to each other the most about their jobs, and where the principals did the best job of staying in touch with the community, students had noticeably higher reading and math test scores.

Even more significant was the discovery that these communication networks had a much bigger impact on test scores than the experience or credentials of the staff did.

המסקנה של הופמן די פשוטה – יש כאן טענה משכנעת ביותר לעידוד של מערכות מתוקשבות לתקשורת בין מורים:
Given the time constraints teachers work under, augmenting face to face interactions with online modes, making it easier for them to share student work and data, publish the results of their collaborations, etc. is a no brainer.…

It doesn't need to be any more complicated than that.

הכתבה המלאה עם הדיווח על המחקר של ליאנה באמת מרתקת, ויש בה מספר דוגמאות, לא רק מתחום החינוך, שמחזקות את הטיעון שלה. בכתבה מצטטים את ליאנה ש:
I think we all intuitively know that our relationships at work matter.

אבל מה שבאמת משכנע הוא שהמחקרים של ליאנה מבססים את התחושה האינטואיטיבית הזאת בנתונים מחקריים.

משהו נוסף מצלצל בכתבה, משהו שבא לביטוי באמירה של הופמן שהדברים אינם צריכים להיות מסובכים. אני נזכר בסיפור, מתוך הקשר שונה לחלוטין, מלפני לפחות שלושים שנה. הסיפור התרחש בבית חולים לוותיקי מלחמות בארה"ב. בין המטופלים שם היו הרבה אלכוהוליסטים, ובמשך השנים מנהלי בית החולים אימצו דרכים מגוונות כדי לדובב את המטופלים להגיע לפגישות של AA, אך ללא הועיל. אך בעקבות הצטרפותה של אחות חדשה לצוות הטיפול, פתאום שמו לב שהמטופלים התחילו להגיע לאותן פגישות. שאלו את האחות מה היא עשתה כדי לחולל את השינוי והיא בתמימות עינתה שהיא חשבה שאם המטופלים יידעו על הפגישות, אז בטח הם ירצו להגיע. לכן, היא עברה בין חדרי המטופלים שעה לפני כל פגישה והודיעה להם על הפגישות, ואמרה שהיא גם תלווה אותם אליהן. מתברר שקצת מידע ויוזמה היו כל מה שהיה נחוץ.

כמובן שהדברים אינם תמיד כל כך פשוטים. רצוי שבנוסף לפתיחת צינורות השיתוף בין מורים, אם באמצעים מתוקשבים, או פשוט פנים אל פנים, יתרחש גם שיפור בהכשרה המקצועית שלהם. אבל המחקרים של ליאנה מראים שאותו שיתוף הוא באמת מרכיב מרכזי, והופמן בוודאי צודק שהתקשוב יכול למלא בו תפקיד חשוב.

תוויות: ,

יום חמישי, 29 בנובמבר 2007 

להתאים את הטכנולוגיה לפדגוגיה

אני משוכנע שהוויקי יכול לתרום רבות ללמידה של תלמידים. אבל לצערי, נכון להיום, פגשתי מעט מאד דוגמאות של השימוש בוויקיים בתהליך הלמידה שעליהן אפשר להגיד שהיה בהן למידה אחרת, או באיכות אחרת, ממה שאנחנו בדרך כלל פוגשים. ובמקום דוגמאות משכנעות, אנחנו קוראים שוב ושוב על ההבטחה הגדולה, על הדברים הנפלאים שהוויקי יכול לחולל בכיתה. היום, סטיב דמבו, ב-TechLearning Blog, בצורה מאד מהוססת, ואולי רק באופן סמוי, אומר דברים דומים. דמבו כותב:
I love wikis. They're easy to create, anybody can update them, they're just fantastic for collaborative projects. In fact, just about anytime 3 or 4 people are going to be working on a web page together, I almost always begin to hear the word "wiki" being whispered.

That being said, more often than not wikis rarely live up to their potential. While anybody can edit them, generally only the original author does. The ease with which they can do so is still a boon and may justify the use of a wiki anyway, but there are usually other tools that would work just as well.

אפשר לשאול אם יש כאן בכלל ביקורת. הרי יש כאן לא מעט שבח, ורק טיפה של הסתייגות. קשה להגיד שדמבו נשמע כמו מארק אנתוני שלכאורה בא רק לקבור את יוליוס קיסר. יש בדבריו שפע של אהדה כלפי הכלי. ובכל זאת, הוא מודה שהפוטנציאל של הוויקי גדול ממה שמתקיים בשטח. והוא מוסיף שרק לעתים רחוקות אנחנו פוגשים ויקיים שהכתיבה או העריכה שלהם נעשות על ידי מספר משתמשים. עם זאת, היום, כאשר על ימין ועל שמאל אנחנו שומעים על כמה נפלא הכלי הזה, אפילו ביקורת מרומזת היא משהו.

אבל למרות שחשוב שמשמיעים ביקורת כזאת, נדמה לי שמה שדמבו כותב בהמשך של המאמרון שלו עוד יותר מעניין. הוא מנסה להגדיר מספר מטלות שבעיניו הן מתאימות לשימוש בוויקי. דמבו מביא שלושה מצבים שבהם נראה לו שהוויקי יכול למלא תפקיד חיובי. אין לי שום דבר נגד הסיטואציות האלו – כתיבה משותפת של מסמך חזון של בית הספר, בנייה משותפת של שאלות למבחן, ושיתוף פעולה בהכנת סיכומים של שיעורים – אבל קשה להרגיש שיש כאן מעוף. דווקא להיפך – אם זה כל מה שאנחנו יכולים לעשות עם ויקי, אולי עדיף לא להתחיל בכלל (הרי בדרך כלל, עקומת לימוד השימוש בכלי גבוהה יותר מהצפוי).

וזאת בעצם שורש הבעיה. לפי נתוני הפתיחה שלו, הוויקי הוא באמת כלי נהדר ללמידה שיתופית. אבל מלבד מס שפתיים ללמידה הזאת, ספק אם המערכת החינוכית באמת עושה משהו כדי לקדם אותה, או בכלל מעוניינת בה. גם בתחילת המאה ה-21 רוב המורים נוקטים בשיטות של הוראה פרונטאלית, ודרכי ההערכה הרווחות מתמקדות בהישגים אישיים ולא בלמידה של קבוצה. ואם אלה דרכי ההוראה שלנו בבתי הספר, אז מאד יתכן שהוויקי מפריע יותר מאשר הוא תורם.

תוויות:

יום שלישי, 27 בנובמבר 2007 

נו, עוד פעם ... לשם מה?

לפני עשרה ימים, כאשר קראתי את המאמרון הקצרצר של ריין בריטג –"The Death of a Blogger Part I" חששתי שלא אצליח להתחמק מהתייחסות. אני חש שיותר מדי ממה שמופיע כאן עוסק בשאלות של "למה לכתוב בלוג" (גם ברמה של התלמיד וגם של המבוגר) במקום שאעסוק בהתנסויות חינוכיות בשטח שמהם אפשר ללמוד. אך מה לעשות, מדובר בנושא שקרוב לליבי, וכזכור, היה לי די ברור שאכתוב עליו משהו.

בריטג, בוודאי כהמשך לאותה הצהרה של ויל ריצ'רדסון מלפני כמה שבועות שהוא ממעט לכתוב לבלוג שלו, הרהר אם קיומם של כלים כמו Twitter מבשרים שבעצם כבר אין צורך בבלוגים. המאמרון שלו במלואו היה משפט אחד, ועוד מילה:
As participatory media tools evolve (Twitter, Ning, UStream), concerns about where blogs fit, if at all, weigh heavily on my mind. Thoughts?

עצם ההודעה הזאת (שאורכו 140 תווים – האורך המקסימאלי של הודעה ב-Twitter) רמז על משהו פופוליסטי וזול. במקום באמת להגיד משהו בעל משמעות, בריטג פשוט זרק נושא לאוויר וציפה שהוא יעורר תגובות. ובעצם, זאת בדיוק הסיבה שרציתי לא להגיב. אבל במשך הימים האחרונים בלוגרים חינוכיים רבים כן הגיבו, וכמה מאותן תגובות היו מחושבות וראויות מאד להתייחסות, ולכן, נדמה לי שיש טעם לדווח, ולהגיב, גם כאן.

שבוע אחרי החלק הראשון שבריטג פרסם, ראה אור החלק השני. (בהתחשב בעובדה שהמילים "חלק ראשון" הופיעו ממש בשם של אותו מאמרון, אני מוכן להאמין שהוא בהחלט התכוון כבר אז לפרסם גם חלק נוסף.) המאמרון החדש הזה היה הרבה יותר ארוך, ובחן בלוגים ממספר היבטים. בין היתר הוא כתב:
My concern has everything to do with exploring whether the edublog community is holding up its end of the collaborative bargain to use blogs as a collaborative tool for the betterment of education.

מספר מגיבים – גם על גבי TechLearning Blog עצמו, וגם בבלוגים אישיים אחרים – שאלו אם בכלל היה הסכם שבלוגר זה או אחר התחייב אליו. כמה מגיבים שאלו, למשל, אם המטרה של הבלוג החינוכי הוא בכלל קידום החינוך. מיגל גולין, למשל, מציין שהוא בוודאי לא יתנגד אם דרך הכתיבה לבלוגים אנשי חינוך ישנו את פני החינוך, אבל אין זאת הסיבה הבסיסית. הוא מעיר:
When I invite educators to keep a blog, I certainly do not exhort them to change the world. Such a goal is arrogant. Rather, I hope that through their own blogging and personal transformation, they will increasingly become agents of transformation. The burgeoning changes, the transformation that results from unleashing the creative power of educators previously muzzled throughout the years could bring about a change greater than what well-meaning societal change advocates might imagine.

בוד הונט כותב משהו דומה, אבל מזווית קצת אחרת. הוא מטיל ספק בקביעה שיש בכלל דבר כזה "בלוגוספירה חינוכית":
I hope it's pretty clear that there is no such thing as "one" edublogosphere. I used to think that perhaps there was - probably before I started blogging in 2005 - but there're too many of "us" and so it becomes more than impossible to keep track of it all.

לאור זה, הוא מסיק שהנסיון לדבר בשם בלוגוספירה מאוחדת איננה אלא יוהרה:
One stance I'd urge folks to consider, if they haven't already, is that we can and should accept that there's plenty we're going to miss, lots of it quite good, but that we're doing no one a service by trying to read everything or make declarations about the "proper social norms" of the "edublogosphere."

והוא מגיע למסקנה שהיא אולי פרדוקסאלית, אבל גם, בעיני, מאד אופרטיבית:
The paradox of "the edublogosphere" is that sometimes, the best thing I can do to build community/group/network capacity is to serve me, myself and I and trust that such self-service will be of use to others.

גם טום הופמן, בבלוג שלו, הגיב לבריטג. גם הוא שואל אם בכלל יש לבלוגים חינוכיים "מטרה" לקדם את הדיון על עתיד החינוך. המאמרון שלו מאד קצר, וכדאי לקרוא אותו במלואו. אני מביא כאן התייחסות אחת משלו המעירה היבט חשוב בנוגע לשאלת הייעוד של בלוגים בכלל:
he (בריטג) buys into the premise that blogging is primarily a conversational medium. If you believe this, you've made a fundamental misunderstanding of blogging. It is a publishing medium. If what you were looking for all along is conversation, you probably will move on to something that suits your needs better.

כאחד שכותב, אני צריך להסכים. אם ישאלו אותי אם אני רוצה שיקראו את הבלוג שלי, אני כמובן אענה בחיוב. אם ישאלו אם אני רוצה שהוא ישפיע על משהו, שוב אענה בחיוב. אבל אם ישאלו אותי למה אני כותב לבלוג, הסיבה הראשונה והבסיסית תהיה שדרך הבלוג אני מצליח להיות בדיון/ויכוח מתמיד עם עצמי, והפרסום בבלוג עוזר לי להבהיר את המחשבות שלי לעצמי.

תוויות: , ,

יום שני, 26 בנובמבר 2007 

יחי ההבדל הקטן?

מידי פעם, ואולי לעתים קרובות מדי, אני מנצל הזדמנות זו או אחרת לציין שהסביבה האינטרנטית החינוכית שונה מזו שבעולם העסקים. לכאורה העובדה הזאת כל כך מובנת מאליה שאין צורך להקדיש לה מאמרון. אבל מנקודת התצפית שלי אני נתקל במה שנראה לי כבלבול רב בנושא הזה. לצערי, אנשי חינוך מתנהגים כאילו מה שטוב לעסקים טוב גם לחינוך. אי-לכך, כאשר אני קורא משהו שמאפשר לי להתייחס לנושא הזה, אני שוב מנצל את ההזדמנות.

היום, בבלוג Read/Write Web, ריצ'רד ממקנוס, העורך הראשי של הבלוג, כותב שהאינטרנט, ובמיוחד אותו חלק המכונה Web 2.0, נמצא בשלב של גיבוש ולא של פיתוח מואץ. מקמנוס מזכיר דברים שכתב אלכס איסקולד, אחד מהכותבים לבלוג שהוא עורך, שלא מזמן הגדיר את התקופה הנוכחית כ-"שלב העיכול". איסקולד כתב שהשלב הזה הוא:
a period of time for us to reflect, to integrate, and to understand recent technologies and how they fit together

קראתי והנהנתי בראש. אמרתי לעצמי שזהו בדיוק צו השעה גם עבור החינוך. מספר היישומים האינטרנטיים שעומדים לרשותנו בסביבה החינוכית עצום, ואפילו מאיים. אישית, מזמן הבנתי שאין שום אפשרות לבחון את כולם – ולמזלי, הבנתי גם שאין שום טעם או צורך. מה שנחוץ הוא שנבחן כמה מהם ונסיק מסקנות אופרטיביות לגבי השימוש בהם אצל מורים, אצל תלמידים, באופן כיתתי, ועוד. אבל קצת להפתעתי, אני מגלה שלא מעטים בסביבה החינוכית חושבים אחרת.

לפני כשבועיים ויקי דייוויס, בלוגרית מכובדת מאד בתחום הטכנולוגיה בחינוך, פרסמה רשימה ארוכה של הכלים שבעיניה הם הכדאיים ביותר לשימוש בחינוך. (המאמרון התפרסם גם בבלוג האישי של דייוויס, וגם ב-TechLearning Blog.) אישית, יש לי רשימה די ארוכה של כלים שהם אהובים עלי, ושנראים לי מתאימים לחינוך. אבל הרשימה שלי מתגמדת לעומת זאת של דייוויס. אינני יודע מתי היא מוצאת את הזמן לבדוק את כל הכלים שעליהם היא ממליצה, קל וחומר להשתמש בהם. אבל בין התגובות למאמרון שלה, בשני המקומות שבהם הוא התפרסם, לא מצאתי התייחסות לבעיית העומס, אלא רק אמירות של תודה עבור הרשימה, וכמה הצעות עבור כלים נוספים.

ואם כך, מה באמת קורה כאן? האם, כמו שטוענים מקמנוס ואיסקולד, אנחנו בשלב של עיכול, או האם קצב הפיתוח של כלים חדשים עדיין מסחרר? הטענה של מקמנוס ושל איסקולד היא שלמרות ריבוי הכלים, אנחנו כבר לא נחשפים ליישומים חדשניים של ממש. בעיניהם, רוב הכלים שהם פוגשים היום אינם אלא פיתוחים על דפוסים שכבר נוצרו מזמן. נדמה לי שאת זה אפשר לחוש גם ברשימה של דייוויס. ההבדל החשוב הוא שמקמנוס מבכה את המצב הזה, ומייחל להמשך תנופת הפיתוח, ואילו אני חש שמרוב כלים כבר לא מוצאים את הלמידה.

כמובן שההבדל הזה נובע מציפיות שונות. הסביבה היזמית שהבלוג של מקמנוס משרת חייבת להיות בחיפוש מתמיד אחר החדש, ואילו הסביבה החינוכית צריכה לגבש תובנות בנוגע לשימוש ביישומים שכבר קיימים בתהליך הלמידה. הבעיה היא שכאשר האווירה היזמית/עסקית היא הדומיננטית בחברה הסובבת, גם החינוך נגרר אחריה.

תוויות: ,

יום ראשון, 25 בנובמבר 2007 

להוות דוגמה?

בעקבות הרצאת אורח של מומחה עולמי חינוכי, ביל קר, באוסטרליה הרחוקה, מעיר מספר הערות מאד מתבקשות בנוגע לכנסים ולעולם ה-Web 2.0 בחינוך. קר מסביר שבכנס בו הוא השתתף המומחה האורח התייחס לחשיבות של "ידע מקומי", הדגיש שבתשתית היישומים החדשים נמצא שיתוף המשתמשים, וציין עד כמה כלי ה-Web 2.0 שונים ממה שהכרנו עד היום. לכל אלה קר משיב בבלוג שלו:
Some thing is very wrong here:

1) an important international expert arrives from overseas to tell us that local knowledge is the most important thing

2) We sit in lecture mode hearing that the lecture is no longer important

3) the limitations of web2.0 apps are not mentioned. There was no context either historical (computer science) or historical, about all the knowledge discovered before computers were invented

קשה לא לזהות את המציאות שקר מצייר. זכורות לי מספר פעמים שבהן הוזמנתי להרצות בצפון, במרחק נסיעה לא קצר, וכאשר הגעתי למקום ההרצאה ראיתי בקהל אנשים שהכרתי שלדעתי יכלו להרצות על אותו נושא לפחות כמוני. אבל כמו שאומרים, "אין נביא בעירו". עם זאת, כולנו מוכנים, לפחות מידי פעם, לשבת בקהל ולשמוע הרצאה מעניינת. אימוץ כלי Web 2.0 בחינוך, ואת רעיונות השיתוף המגולמים בתוכם, איננו צריך לבטל דרכי למידה אחרות. לא מעט מרצי צמרת קונים את הקהל בכך שהם רומזים שכל מה שחשוב לדעת היום נמצא בבלוגים ובוויקיים, ואילו הם עצמם אינם מוכנים לוותר על העמידה על הדוכן לפני המאזינים. אבל אין זה אומר שהרצאה טובה לא יכולה להיות דרך מצויינת ללמוד משהו.

לטעמי, למרות שאני מסכים עם שלוש הנקודות של קר, הראשונה והשנייה הן בכל זאת לא הרבה יותר מאשר קריצות פופוליסטיות. לעתיד הנראה לעין, הרצאות יהיו חלק חשוב מכנסים, והרוב מאיתנו מעוניינים לשמוע את מה שלאנשים בעלי שם יש להגיד. עם כל השינויים המתבקשים בכנסים, ספק אם נוכל לשנות את החלק הזה.

אבל הנקודה השלישית של קר היא הרבה יותר סתם קריצה. הרצאות רבות שאנחנו שומעים בכנסים חינוכיים מלאות בהבטחות אפוקליפטיות. המאזינים מופגזים בהצהרות כגון: בעידן ה-Web 2.0 התלמידים ייצרו את חומרי הלמידה של עצמם, או שכל המידע הדרוש כדי להבין משהו כבר זמין על ידי הקלקת כפתור, ועוד. ולצד הנבואות האלו, קשה לא להרגיש שזה עתה המרצים הגו כל מה שחשוב בתיאוריה החינוכית, כאילו לפני התיאוריות שלהם לא היה מי שחשב על כיצד בני אדם לומדים, או אפילו שתלמידים כלל לא למדו. זאת ועוד: אותם מרצים כמעט אינם מביאים אף דוגמה ממשית של למידה בעולם החדש שהם מתארים. הם אינם מראים לנו מה המורה צריך לעשות כדי להתכונן לסוג חדש של למידה, או (במקרה שכבר אין מורה) הם אינם מראים לנו מה התלמידים באמת לומדים. כאשר ההרצאות מורכבות מהבטחות ריקות מצד אחד, ומתפיסות חינוכיות א-היסטוריות מצד שני, לא פלא שמה שנשאר לנו, המאזינים, לעשות הוא פשוט לצפות בהופעה ולהנות מההצגה.

תוויות:

יום שישי, 23 בנובמבר 2007 

הלהיט התורן בחינוך?

אין זה פלא שהתפתחויות באינטרנט צומחים קודם בעולם העסקים, או בחברה באופן כללי, ורק אחרי זה מוצאים את דרכן לחינוך. למרות שהחינוך הוא מרחב שיכול להיות רווחי מאד, כדאי יותר למפתחים להתמקד בתחומים אחרים. כך יוצא שהחינוך נמצא בתהליך מתמיד של חיקוי – פיתוחים מוצלחים בחברה הסובבת מתחלחלים לתוך המערכת החינוכית שרואה את ההצלחה בחוץ ומבקשת לייבא יישום זה או אחר. כך היה, למשל, עם קבוצות דיון: בעקבות הפריחה שלהם בחוץ, המערכת החליטה שהדבר מתאים למורים ולכיתות. תהליך דומה מתרחש כעת עם הוויקי. זכור לי שלפני כשלוש שנים משרד החינוך אפילו התכוון להכניס טוקבקים לתוך האתרים של יחידות המשרד - עד שמישהו החליט שעל אף הפופולאריות של האמצעי הזה, האווירה שנוצרת סביב השימוש בטוקבק איננה בדיוק האווירה שהמשרד רוצה שתשרור באתריו.

היום, כמובן, הגיע תורן של הרשתות החברתיות. כמעט לא עובר יום בלי שבעיתונות או בטלוויזיה מזכירים את פייסבוק (אמש, ב-"עובדה", ראינו כתבה צפוייה למדי של רוני קובן), ולכן גם בחינוך שיחת היום היא סביב אותן רשתות, וכיצד אפשר לשלב את פייסבוק לתוך תהליך הלמידה. כזכור, גם אני שותף לחגיגה. כבר כתבתי כאן שלמרות שלא מצאתי (עדיין?) את הערך החינוכי בפייסבוק, אני כן חש שלרשתות ייעודיות כגון אלה של נינג (כן, שוב אני מזכיר את אדורשת) יש פוטנציאל חינוכי אמיתי.

שרון גרינברג, בבלוג שלו, הצטרך אתמול לדיון. שרון מדווח על מורה לכיתות ד' ו-ה' במדינת מישגן שפתחה רשת חברתית עבור הכיתה שלה. המורה, קוני וובר, אינה חוסכת בשבחים כלפי התהליכים הלימודיים שפרחו בעקבות פתיחת הרשת.
    (אגב, לפני הדיווח על וובר, שרון מציין שהוא מתרשם שפייסבוק הוא לאנשים מבוגרים – רושם שהוא מקבל מרשימת החברים שלו שם. ההערה הזאת מקושרת, באופן הגיוני, לאותה רשימה שלו בפייסבוק. אבל כדי להציץ פנימה צריכים להיות חבר שם. אני תוהה, כמה מאלפי הישראלים שהם רשומים בפייסבוק פתחו בו חשבון רק משום שאחרת הם לא יכלו לראות מה קורה בו?)
הדיווח של וובר בהחלט מרגש (שרון מתרגם חלק ממנו, ולכן נדמה לי שאין טעם להביא כאן קטעים באנגלית המקורית). הרושם הכללי הוא חיובי ביותר – גם המורה וגם התלמידים התלהבו מהסביבה החדשה שהם הכירו. אי-לכך, יש כאן משהו שנראה מאד מבטיח. עם זאת, כפי ששרון מציין:
... נכון שמדובר בהתלהבות שאוחזת כל פעם כשנתקלים במשהו חדש.

נכון להיום, אין לנו מספיק דיווחים על התנסויות כאלה בארץ – לא אצל מורים, ולא בכיתות. אי לכך, קשה להבחין בין התלהבות טבעית מהחדש לבין ערך חינוכי של ממש שמסוגל להאריך ימים. אני מצפה שבעתיד הלא רחוק יצמחו כמה נסיונות בשטח, ואני מקווה מאד שהמורים המתנסים יראו לנכון לדווח על כך כדי שנוכל ללמוד מהם. אבל נדמה לי שעוד הערה אחת מתבקשת כאן.

הדיווח של קוני וובר התפרסם לראשונה במסגרת Classroom 20, רשת חברתית למורים שהיא, פחות או יותר, מקבילה לאדורשת אצלנו. שרון, כמוני, רשום באותה רשת, אם כי, גם כמוני, הוא איננו פעיל בו. את הדיווח שלו הוא מביא לא מ-Classroom 20 עצמו, אלא מבלוג שמתקצר את הנעשה שם. מתברר, לא כל כך להפתעתי, שלא מעט "חברים" באותה רשת (יש מעל 4000) אינם עוקבים אחר המתרחש "מבפנים". במקום זה, רבים מאיתנו מעדיפים ללמוד על מה שקורה שם דרך הבלוג (שהוא, כנראה, מיזם של שני חברים מהפעילים ביותר) .אם דרך הבלוג אנחנו מגלים שמתנהל דיון שאנחנו רוצים ליטול בו חלק, נוכל להכנס לרשת עצמה ולהשתתף.

קשה לא להתרשם שהביקוש עבור בלוג מהסוג הזה נובע מכך שלמרות כל הרצון המוצהר להיות חלק מרשת חברתית, ביסודו של דבר הפעילות באינטרנט של הרוב מאיתנו נשארת אישית, או אפילו "פרטית", והקשרים שאנחנו יוצרים אינם פונקציה של שייכות למסגרת מאורגנת, אלא של הצרכים הספציפיים של כל אחד לחוד. ואם כל זה נכון, בכלל לא ברור שאנחנו כל כך זקוקים לרשתות חברתיות מאורגנות.

תוויות: ,

יום חמישי, 22 בנובמבר 2007 

רגע! מה היה התאריך על הכתבה הזאת?

לפני מספר ימים התפרסמה כתבה בוושינגטון פוסט בה אנחנו קוראים שבקרוב יותקן מחשב נייח אחד בכל הכיתות של בתי הספר של העיר וושינגטון די. סי. הכתבה מוסרת לנו ש:
Mayor Adrian M. Fenty (D) and D.C. schools Chancellor Michelle A. Rhee announced today that every D.C. classroom will have a desktop computer by February under a $4 million technology initiative.

The money will pay for more than 6,300 computers, which will be installed in the city's 141 schools.

העיר וושינגטון איננה עיר עשירה - ההפך הוא כנראה הנכון. מי שנשאר בתוך העיר הוא מי שאין לו האמצעים שיאפשרו לו לצאת. המחוז של העיר הוא בוודאי בין העניים של האיזור. אי לכך, יש לקבל בברכה את ההשקעה במחשבים במערכת החינוך. אבל האם מדובר בהשקעה משמעותית? על מנת לברר את השאלה הזאת, מתבקשים כמה חישובים יחסית פשוטים. מוסרים לנו שבבתי הספר של העיר יש 50,000 תלמידים. ארבעה מיליון דולר עבור 50,000 תלמידים הם $80 עבור כל תלמיד. אולי אני טועה, אבל השקעה כזאת לא נראית לי רצינית במיוחד. כמו-כן אם, כפי שקראנו, יש 141 בתי ספר בעיר, חלוקה שווה של המחשבים תתן 45 מחשבים לכל בית ספר, ובאופן כללי, היחס של תלמידים למחשבים יהיה 8:1. בימינו, כאשר מחוזים רבים בארה"ב כבר מדברים על יחס של 1:1, אני חושש שאפילו עם המחשבים החדשים האלה בתי הספר של וושינגטון עוד יישארו רחוק לאחור.

אבל נדמה לי שהחישובים הכלכליים חושפים רק חלק קטן מהבעיה. הכתבה מסכמת את דבריה של מנהלת אחת מבתי הספר במחוז:
the computers will be a big morale boost for her teaching staff and will allow every teacher to keep grades and other records electronically.

צריכים לקרוא את המשפט הזה פעמיים כדי לצלול לעומק משמעותה. מנהלת בית ספר רואה את החשיבות של הכנסת מחשב לתוך כל כיתה בכך שזה יאפשר לכל מורה לעקוב אחר ציונים וניירת בצורה אלקטרונית. ממש חזון אחרית הימים!

כמובן שהמצב איננו עד כדי כך מגוחך. יש, הרי, גם מי שמבין שאפשר להשתמש במחשבים בצורה חינוכית. הכתבה מצטטת, למשל, תלמיד בן 16 באחד מבתי הספר בעיר שהסביר שמחשבים בספריית בית הספר הם דבר חיובי:
You can use them to research your school projects.

קשה לבוא בטענות כלפי תלמיד שמשמיע משפט בנאלי כזה. הרי, אפילו אם המשפט בנאלי, הדברים בכל זאת נכונים. אבל מה נוכל להגיד כאשר המבוגרים בכתבה משמיעים אמירות אפילו פחות מרשימות? הכתבה מצטטת את המפקח הראשי על טכנולוגיות (ה-"chief technology officer") של העיר:
Today, we are laying the foundation…. We must use the Internet and other computer applications to help our students compete in the global economy and to enable our teachers to do what they do best, teach and mentor the future leaders of our country.

אני יכול להבין שכאשר בעלי תפקידים מתראיינים לכתבות לעיתון הם נוטים לדבר בהכללות, אבל אם בשנת 2007 כל מה שיש להם להגיד על השימוש ב-"אינטרנט ויישומי מחשב אחרים" בבית הספר היא אמירה נדושה מהסוג הזה, נדמה לי שהעיר וושינגטון זקוקה להרבה יותר מאשר רק מחשבים חדשים. נוהגים להגיד מצב התקשוב בבתי הספר בארץ בכי רע, אבל יד על הלב, אין מה להשוות.

תוויות: ,

יום שלישי, 20 בנובמבר 2007 

הזדמנות להציץ לתוך תהליך גיבוש החשיבה

במשך השבוע האחרון הזדמן לי, ולמספר קוראים אחרים, לצפות בתהליך של מה שאני בוחר לכנות (מפני שאין לי שם אחר) "חשיבה חשופה". היה זה תהליך מרתק שהמחיש כיצד הסביבה האינטרנטית מאפשרת לנו לחשוב בציבור.

לפני מספר ימים סטיבן דאונס היה בהולנד, כדי להרצות, לפי הזמנה, בפני כנס SURF (אינני מכיר את הארגון הזה). אינני יודע אם במקור הרצאתו של דאונס היתה אמורה לעסוק בנושא שנקבע מראש, אבל כפי שהוא עצמו מסביר, קצת לפני הכנס הוא צלל לתוך מאמר שביקר בחריפות גישות של התערבות מינימליסטית בהוראה, ובעקבות קריאת המאמר הזה הוא הקדיש את ההרצאה שלו לנסיון להראות למה, בעיניו, אותו מאמר היה שטחי למדי.

הביקורת של דאונס בהחלט היתה חריפה, אבל בפתיחת דבריו (רשמתי מתוך הוידיאו של ההרצאה) הוא מעיד על עצמו שחשוב לו לקרוא על גישות שאיתן הוא איננו מסכים. הוא כותב :
I’m never completely sure that I’m doing the right thing.... Is this [דרך הלמידה שבה הוא דוגל] really the way learning happens? I question myself.... When I see papers like this, I worry that maybe the foundations of the work that I and other people are doing is not well grounded.

סגנון הכתיבה של דאונס הוא בדרך כלל מאד פסקני. ממה שהוא כותב קל לקבל את הרושם שהוא שולל כל דעה שונה משלו, ולכן אני חש צורך להוסיף כאן שהזדמן לי לפגוש אותו בקיץ האחרון ולשוחח איתו במשך כשעתיים, והתרשמתי שהוא אדם צנוע, ואפילו די מופנם. כאשר הוא אומר שהוא חושש שאולי יסודות עבודתו רעועים, אפשר בהחלט להאמין לו.

בימים שקדמו להרצאה דאונס פרסם שני מאמרים די ארוכים בבלוג האישי שלו. בראשון (Kirschner, Sweller, Clark [2006] - Summary) הוא ליקט התייחסויות רבות משו למאמר – הוא הציג דעות שונות, בעד ונגד גישות קונסטרוקטיביסטיות. דאונס כותב:
The debate:

On one side of this argument are those advocating the hypothesis that people learn best in an unguided or minimally guided environment, generally defined as one in which learners, rather than being presented with essential information, must discover or construct essential information for themselves(e.g., Bruner, 1961; Papert, 1980; Steffe& Gale,1995).

On the other side are those suggesting that novice learners should be provided with direct instructional guidance on the concepts and procedures required by a particular discipline and should not be left to discover those procedures by themselves.

בהמשך הוא הציג טענות רבות משני הצדדים של הוויכוח. במאמר השני (Kirschner, Sweller, Clark [2006] - Readings) הוא הביא מעל שלושים מאמרים והתייחסויות אחרות לרעיונות, בעד ונגד, כאשר על פי רוב הוא מתקצר את הדעות השונות מבלי להביע דעה. בשני המאמרים האלה יש לא מעט שגיאות הקלדה. ברור שאנחנו עדים לתהליך של חשיבה, של חתירה לקראת הבנה, ולפעמים הדברים בהירים מאד, ולפעמים הם עדיין מעורפלים.

אחרי ההרצאה, שוב בבלוג שלו, בנוסף לוידואו של ההרצאה עצמה, דאונס מביא דברי ביקורת של הכותב הראשי של המאמר שהוא ביקר, קירשנר (דברים שתורגמו עבורו), והתגובות שלו לאותה ביקורת. אם היה מרתק לעקוב אחר תהליך התגבשות הדעה של דאונס לקראת ההרצאה שלו, דבריו אחרי ההרצאה הם לא פחות מרתקים. לקראת סיום ה-"התכתבות" המתרגם של קירשנר מציין:
Kirschner ends his response with the remark that you are not debating. That you use a monologue that you control (e.g. on your weblog).

לזה דאונס משיב:
My own belief is that my own style of dialogue and debate is more open than any alternative being proposed. I may control my own website (though I do allow comments both on my main website and on my blog) but I do not control the blogosphere or the wider internet.

Kirshner may not choose to use open and public fora for debate, but it is certainly inappropriate for him to blame me for this choice.

If his understanding of scientific debate and enquiry is that it takes place only in special fora with limited participation and paying audience, then he is in my view mistaken, and he should not blame me for the consequences of his mistake, particularly after my efforts to correct them.

I conduct my side of the debate in the open five days a week for all to see, and if Kirshner has not seen, and does not care to take part, in this debate, then it is his loss, not mine. And I would say that the advantage that I - and any others who take part - gain from this method *is* empirical evidence for the position that non-guided instruction supports learning.

בלוגרים רבים נוהגים לטעון שהסביבה הבלוגית יוצרת תשתית חדשה, סוג אחר, של ליבון ציבורי מאשר הדרכים המקובלות עד היום לבירור מחלוקות רעיוניים או אקדמיים. אם זה אכן נכון, קשה לחשוב על דוגמה שממחישה את זה יותר מאשר סידרת המאמרים של דאונס בבלוג שלו סביב המאמר של קירשנר.

תוויות: ,

יום ראשון, 18 בנובמבר 2007 

אל מעבר להעתקה והדבקה

נדמה לי שיותר מכל ביקורת אחרת המופנית כלפי חדירת האינטרנט לתוך בית הספר, מושמעת הטענה שכל מה שהתלמידים יודעים לעשות היום הוא להעתיק ולהדביק, ולהגיש עבודה מוכנה. חלק בלתי-נפרד מאותה ביקורת, כמובן, היא הטענה שהתלמידים אפילו לא קוראים את מה שהם מגישים למורה. כאחד שעובד בחינוך עוד מלפני תקופת ההעתקה וההדבקה הדיגיטלית, אני יכול להעיד (וכבר עשיתי זאת מספר פעמים בעבר) שהדיגיטליות אמנם הקלה על ההעתקה וההדבקה, אבל היא בוודאי לא המציאה אותה. עוד בתקופה שבה תלמידים הגישו עבודות בכתב יד הם הרבו להעתיק קטעים שלמים ממקורות שונים, להכין כריכה יפה, ולהגיש את מה שהם הכינו. אבל יש בכל זאת הבדל די גדול בין אז והיום, וחלק גדול מההבדל הזה נמצא בדרך שבה החברה שלנו תופסת את המצב הזה. בימים ההם, אם בכלל למישהו היה איכפת שמעתיקים, טענו שתלמידים מעתיקים מפני שהם לא ידעו לכתוב עבודות כמו שצריך. לעומת זאת, היום כולם משוכנעים שתלמידים מעתיקים כי הם לא רוצים להשקיע בהכנת העבודות שלהם, ומעדיפים לנסות לעבוד על המורה שמתקשה להבין מה בעצם מתרחש כאן.

כמובן שגם בימים ההם, כאשר ההעתקה התבצעה בכתב יד, ודרשה מאמץ גדול יותר מאשר היום, מורים נהגו לתת הנחיות נוסח "הביעו את זה במילים שלכם". ובמקרה הטוב, זה מה שהתלמידים ניסו לעשות. אבל המורים לא היטיבו להבין עד כמה קשה היה לעמוד בהנחייה הזאת. כאשר תלמידים נדרשים להכין עבודות, ומשתדלים "לחקור" נושא מסויים, הם פונים למקורות מוסמכים. ובאופן די טבעי, אותם מקורות הוכנו על ידי אנשים שיודעים לכתוב. אותם מקורות בדרך כלל גם עברו עריכה של עורכים מקצועיים. מה לעשות, והרוב הגדול מאיתנו, ילדים ומבוגרים כאחד, מתקשים מאד "לנסח" מחדש, "במילים שלנו" את הדברים שכבר נוסחו באופן ברור ומקצועי במקורות שמצאנו. במקרה הטוב עלינו להשקיע מאמץ רב על מנת לשנות טיפה את סדר המילים במשפט, או להחליף מילה פה ושם עם מילה נרדפת. קשה להגיד שהתוצר הסופי שהתלמיד מגיש בסיום התהליך הזה הוא באמת "במילים שלו". הרי הוא בקושי שינה דבר, וכלל לא בטוח שהוא קרא, או הצליח להבין, את מה שהוא מגיש.

נהוג לנסות "לפתור" את הבעיה הזאת על ידי מתן מטלות חקר שאינן מאפשרות העתקה בלבד, אלא התייחסות אישית לנושא. אני כמובן בעד, אבל יש גם גישה אחרת, גישה שדייוויד וילי, בבלוג שלו השבוע, מתאר. וילי מתאר את המשימות שהוא נתן לסטודנטים שלו (כנראה במכללה ב-Utah):
The twist (there always is one) is that they were to write as little of the paper as possible. You see, wholesale plagiarism is discouraged, but weaving together a coherent piece from ten or fifteen different extant sources is tough and an excellent chance to get some first hand experience with reuse.

וילי מקשר לחמש עבודות של סטודנטים (כולן, אגב, על גבי תשתית של ויקי, אם כי מדובר כנראה בויקי "אישי") שממחישות את המטלה. בכמה מהעבודות אפשר לחוש שהתוצר הסופי מורכב מטלאים של ציטטות נפרדות שאינן מתחברות מספיק, ואילו באחרות יש תחושה של זרימה קוהרנטית. יכול להיות שאין באלה יותר מאשר אוסף של ציטטות, אבל קשה לא להרגיש שהסטודנט מבין על מה הוא "כותב". וילי מסכם את המאמרון שלו:
This kind of re-writing seems to be the academic equivalent of a mix tape... pulling together the greatest hits / greatest quotes from a certain genre or area to produce the desired effect. As I’ve said before, DJs are a metaphor for life...

קשה לא להסכים. אינני שולל לרגע את מיומנות הניסוח האישי, כולל ההתייחסות האישית שאיננה ניתנת לביטוי אלא "במילים שלך". אבל גם היכולת לטוות שלם קוהרנטי מתוך חוטים נפרדים היא ללא ספק מיומנות חשובה.

תוויות:

יום שבת, 17 בנובמבר 2007 

לשם מה המחשב בחינוך?

רק לפני כמה שבועות התחלתי לקרוא את הבלוג של טום הופמן באופן עקבי, אבל לעתים קרובות אני מגלה שכנראה היה לי כדאי לעשות זאת די מזמן. לפעמים הוא עוסק בעניינים טכניים שאינם מעסיקים אותי, אבל ההערות החינוכיות שלו הן בדרך כלל הערות שאינן מושפעות מהדעה הרווחת בבלוגוספירה החינוכית, ולכן הוא מסוגל להפתיע ולגרום לנו לראות את המוכר באור אחר.

הפעם הופמן התייחס למאמרון בבלוג של כריס דאוסון, שכותב על ענייני חינוך באתר של ZD Net. דאוסון כתב על דיונים שהוא ניהל עם התלמידים שלו סביב האפשרות לנפק להם מחשבים ניידים. קצת להפתעתו, התלמידים אמרו לו שהיו שמחים לקבל מחשבים, והיו בטוחים שהם היו משתמשים בהם לצרכים לימודיים ולא למשחקים.

אינני מכיר את התלמידים של דאוסון, ולכן קשה לי להביע דעה כלפיהם, אבל אני נוטה לחשוב שתלמידים יודעים לתת את התשובות שהם חושבים שמצפים לשמוע מהם. זאת ועוד: אם יש סיכוי שבית הספר יחלק להם מחשבים ניידים, די צפוי שתלמידים יהיו מוכנים להגיד את הדברים הדרושים כדי לחזק את הסיכוי הזה. אבל אני גם משוכנע שתלמידים יכולים לנצל את המחשב לצרכים לימודיים אמיתיים, וגם שהם עצמם מבינים כיצד לעשות זאת.

אבל הופמן לוקח את דבריו של דאוסון למקום שבעיני הוא הרבה יותר מעניין וחשוב. בבלוג שלו הוא מציין:
A lot of people seem to have trouble realizing the utility of giving older students an inexpensive, robust work computer. I think it is partly because you can't thread the needle between those who say "we can't give them this, they'll play around with it" and those who say "if you don't give them something they can play around with, they won't use it." However, for kids, as adults, if you give them a computer to do their work on, they'll probably do their work on it. Of course, you can't say that because supposedly the whole purpose of giving kids computers is to change what kind of work kids do, so any discussion along these lines is immediately hijacked into an unresolvable discussion of curriculum and pedagogy.

בדבריו כאן הופמן מתמקד על אחת הבעיות המרכזיות של השילוב, או ההטמעה, של המחשב ושל האינטרנט לתוך המערכת החינוכית. אם אני אוכל להוכיח שהשימוש במחשב בבית הספר מביא לציונים טובים יותר במבחנים, המערכת תהיה מוכנה להשקיע בקניית יותר מחשבים. אבל הבעיה היא שאפילו אם אוכל להוכיח דבר כזה (ואינני משוכנע שאני יכול), זאת איננה הסיבה שבגללה אני רוצה שתלמידים יוכלו להשתמש במחשב בבית הספר. אני דווקא מעוניין לאפשר לתלמידים לשחק עם המחשב בזמן הלימודים שלהם – כך הם יוכלו לבחון כיצד הכלי הנפלא הזה לא רק מאפשר להם ללמוד את מה שהמערכת רוצה שהם ילמדו, אלא גם מה עוד ניתן ללמוד, לבחון אילו דברים שאיננו מלמדים היום בכל זאת ראויים ללמידה.

הופמן מסכם שהדיון סביב הנושא הזה איננו ניתן לפתרון, או להסכמה. נדמה לי שהוא צודק. אינני בטוח שזה מנחם, אבל נדמה לי שאפילו בלי פתרון, אפשר להמשיך, כל צד בדרכו. הרי שני הצדדים של הוויכוח הזה משוכנעים שהמחשב והאינטרנט הפכו לחלק אינטגראלי של העולם, ולכן, אם מסיבות של הישגים טובים יותר, או מסיבות של למידה אחרת, שניהם בעד שילוב המחשב לתוך בית הספר.

תוויות:

יום שישי, 16 בנובמבר 2007 

הטכנולוגיה לשרות המשפחה, עם טיפה של מידענות לצידה

על פי רוב, הילדים שלי לא מוצאים סיבה להקשיב לאבא שלהם, ואני מניח שגם אני אינני מרבה להקשיב להם. אי לכך, אני אולי לא האדם הנכון להתייחס לנושא הזה. ובכל זאת, אני מוצא טעם רב בטכנולוגיה לשם חיזוק התקשורת המשפחתית. (ולא מדובר רק ב-"צלצל אלינו אם עד 00:30 עדיין לא הגעת הביתה".) אם שיעורי הבית של הילדים שלי, למשל, היו מגיעים אלי דרך הודעות SMS, או בדואר אלקטרוני, או היו רשומים באתר של הכיתה, שיחות קצרות ומוכרת כמו:

     אני: יש לך שיעורי בית?
     הילד: לא.

היו אולי מוחלפות ב-"שיחה" הרבה יותר יעילה כמו:

     אני: ראיתי ב-SMS שעליך לסכם את הפרק בגאוגרפיה עד יום שלישי. מתי אתה מתחיל?

כל הפתיח הזה איננו אלא הסבר להתעניינות שהתעוררה אצלי מקריאת הכותרת שקראתי באתר של רויטרס לפני כמה ימים:
Technology has parents and teenagers talking

המאמר מספר על השינויים שמתרחשים בתקשורת הפנים משפחתית בהשפעת הטכנולוגיה. יש בו ציטטות רבות מפי ריצ'רד וולפסון, פסיכולוג הילדים שערך את הסקר שעליו מבוססת הכתבה:
Sitting round the table together for a meal was once the bedrock of family life. It is now becoming a thing of the past but Woolfson stressed that was not the end of the world.

"Now we have today's high-tech family where family communication takes place by email, internet, webcam and mobile phone as well as face-to-face of course," he said.

משפטים כאלה בהחלט מעודדים. הרי בדרך כלל אנחנו קוראים על הכוח ההרסני של טכנולוגיות, על כיצד הן גורמות לפירוקן של מערכות מסורתיות כמו המשפחה. והנה, הפעם אנחנו קוראים על התרומה של הכלים האלה לחיזוק הדבק החברתי. אבל מהו הדיווח הזה? בכתבה של רויטרס (הוא התפרסם במספר אתרים, אבל בכולן היא קצרה, וחוזרת על אותן הנקודות) מציינים שנערך survey, וגם מציינים שאותו פסיכולוג ילדים שערך את ה-survey גם ערך:
a study of how family communication has evolved

המילה "study" בדרך כלל מתייחסת למחקר, וללא ספק נושא כמו התפתחות התקשורת בתוך המשפחה הוא נושא שדורש מחקר מעמיק. אבל מתברר שזה לא בדיוק מה שקרה במקרה הזה. בעצם, מדובר באותו survey, וראו זה פלא - הוא הוזמן על ידי החברה הסלולארית T-Mobile. לא קשה לחוש שריח של "מטעם" נודף מתוצאות הסקר, והתחושה הזאת מתחזקת כאשר אין שום קישור בכתבה למחקר, או לסקר, או לשום מקור אחר שיוכל לאמת את התוצאות.

חיפוש בגוגל הביא אותי לאתר של פסיכולוג הילדים הבריטי ריצ'רד וולפסון, ושם למדנו שבין היתר הוא מציע את עצמו כיועץ למבצעי פרסום. אין זה מעודד במיוחד, אבל יש כתובת דואר אלקטרוני, ולכן, גם פונים בשאלה.

תשובה לא איחרה לבוא. וולפסון מסר לי, בלי היסוס, שהסקר:
was an unscientific survey of around 1000 people. It was done solely for PR purposes and attracted a lot of publicity

אינני מופתע. לא שהדברים היו טובים מדי להיות אמת, אלא שהיו שטחיים מדי להיות משהו מעבר לחלק ממבצע פרסומי. דווקא בזמן האחרון נתקלתי במספר מאמרים שמדגישים את החשיבות של הארוחה המשפחתית בעיצוב אופיו של הילד. אישית, אין לי ספק שדיונים סביב השולחן בשעת ארוחת ערב תרמו רבות לפיתוח החשיבה הביקורתית. נדמה לי שהיום קשה יותר לשמור על שעה שבה המשפחה מתיישבת יחד, ואשמח ללמוד שטכנולוגיות כמו הטלפון הנייד או כלים למסרים מיידים דרך האינטרנט, ממלאות תפקיד דומה לשולחן האוכל. אבל מהכתבה הספציפית הזאת, קשה להגיד שהשתכנעתי.

תוויות: , ,

יום חמישי, 15 בנובמבר 2007 

קליק ימין כמשל

במסגרת אחד הכובעים שלי אני נדרש לנסות, חזור ונסה, להרכיב רשימה של מיומנויות מחשב ואינטרנט שלהן תלמיד בית ספר זקוק, רשימה של מיומנויות שאם התלמיד ירכוש אותן, נוכל לקבוע שהוא אוריין מחשב. כל פעם שהדרישה/הבקשה הזאת עולה, אני מנסה להתחמק מתשובה מדוייקת. הרי אם אנחנו נכריז שעד סוף כיתה ג' על התלמיד לדעת לשנות את גודלו או את צבעו של גופן, אנחנו עשויים לגלות בתי ספר שמקדישים שבועיים של שיעורים ל-"מיומנות" הזאת, ומרכיבים מבחן על מנת לבדוק אם אכן ה-"מיומנות" נרכשה כראוי. לכן, הגישה המתחמקת האהובה עלי היא להתייחס ל-"שיקולי דעת": לקבוע שהדרישה איננה היכולת הטכנית לשנות גודל של גופן, אלא היכולת לזהות את הצורך בהבלטה או בהדגשה של חלק מסויים בטקסט. אם התלמיד יזהה את הצורך, הוא יוכל להדגיש את הטקסט בכל דרך שנראית לו, באמצעות מגוון הכלים שהתמלילן מציע לו.

אצל חלק מהמורים התשובה הזאת מתקבלת בהבנה. יש מורים שאפילו מקבלים אותה בברכה. ובכל זאת, יש לא מעט מורים שמהנהנים בראש ולכאורה מסכימים, אבל מיד שואלים "ומתי צריכים ללמד אותם להכין טבלה בוורד?

נכון, תגובה כזאת יכולה לגרום לי לבכות, או להתייאש. אבל עלי להודות שאני באמת מבין אותה. הרי בעולם של היום, תלמידים צריכים לדעת להשתמש במחשב, ולהבדיל מהעפרון, או ממכונת הכתיבה, המחשב (ודרכו האינטרנט) הוא כלי מורכב מאד, כלי שהשימוש בו מורכב מרשימה ארוכה ומתארכת של פעולות קטנות, שלא כולן מובנות מעליהן. אפילו אם התלמיד ילמד לשחק משחקי מחשב או לגלוש באינטרנט מהבית או מחברים, אין זה אומר שהוא רכש את המיומנויות הבסיסיות שמאפשרות לו להפיק מהמחשב תועלת לימודית ממשית. אך מה לעשות, וקשה לי להכין רשימה של מיומנויות שלפיה מורה יוכל לעבוד באופן שיטתי.

אין זאת בעיה חדשה, או קושי שהוא ייחודי לי. כבר פעמים רבות אנשים טובים ומוכשרים שעוסקים בהטמעת המחשב בתהליך הלמידה התיישבו כדי לגבש רשימה של מיומנויות שתוכל לסייע למורים בשטח לקדם את התלמידים שלהם. אין שום אפשרות שאפתור את הבעיה, וכל שאני יכול לעשות הוא להרהר עליה בפומבי.

הכרות עם שורת התפריטים של יישומי מחשב היא, בעיני, בין המיומנויות החשובות שתלמיד יכול לרכוש על מנת שהוא יהיה אוריין מחשב. אין, אמנם, אחידות בתפריטים האלה (וכל יום מופיע יישום חדש שמרחיב או מגוון את האפשרויות שבהם), אבל הידיעה שעל פי רוב יש עקביות בתפריטים חשובה מאד לחיזוק התחושה של התלמיד שהוא מסוגל לתפעל יישום זה או אחר. עם זאת, לא זכור לי שאי-פעם ראיתי "תוכנית לימודים" סביב הכרת שורת התפריטים. אבל אם אפשר "ללמד" להכיר עקביות מסויימת בשורות של תפריטים, נדמה לי שבלתי-אפשרי ללמד את ההקלקה על הכפתור הימני של העכבר, מיומנות שעשוייה להיות הרבה יותר שימושי. כאשר מקליקים על הכפתור הימני של העכבר, התפריט שנפתח לפני המשתמש מותאם ל-"סביבת" ההקלקה. בוורד, למשל, אם "בחרנו" בטקסט, אפשרות של העתקה תופיע, דבר שלא יקרה אם אנחנו מקליקים על טקסט שלא "נבחר". אם נקליק בתוך טבלה, רוב פריטי התפריט יתייחסו לאפשרויות עיצוב של הטבלה, וכך גם עם הקלקה על אלמנט גראפי, או על קישור. אין שום טעם, וגם אין שום אפשרות, לנסות לערוך רשימה מפורטת של המצבים השונים בהם ניתן להקליק עם הכפתור הימני, אבל הכרות עם האפשרות הזאת היא בכל זאת חשובה ביותר. האם נוכל להגדיר אותה כ-"מיומנות"? הרי מגוחך לדמיין "שיעור מחשב" בו מאמנים תלמידים בקליקים ימניים במשך 45 דקות. הקליק עצמו נלמד בשניות, ואילו השימוש בו בעשרות המצבים השונים שבהם הוא זמין לנו איננו קשור למיומנות, אלא להבנה של כיצד המחשב מסוגל לסייע לנו במגוון פעולות.

הכפתור הימני של העכבר הוא כמובן רק דוגמה. אבל נדמה לי שבקלות ניתן להכליל ממנו לגבי רכישת "מיומנויות" נפרדות. אין ספק שהשימוש היעיל במחשב מורכב מרשימה ארוכה של מיומנויות בסיסיות, מיומנויות שבלעדיהן, התלמיד לא יוכל להפעיל את המחשב כראוי. אבל אם המטרה שלנו היא תלמיד שמשתמש במחשב בתבונה, אותן מיומנויות נפרדות אינן מספיק. נצטרך לעסוק גם בהבנה של הסביבה, בהכרות מעמיקה יותר מאשר שינוי גודל גופן כאן או מספור רשימה שם. נצטרך למצוא את הדרך לאפשר לתלמיד לגלות אפשרויות בעצמו, גם אם איננו יודעים כיצד למדוד את מה שהוא צריך ללמוד.

ועלי להודות שבתחילת כתיבת המאמרון הזה קיוויתי שאוכל להבהיר מספר עניינים לעצמי, ואילו בסופו, אחרי יותר מ-600 מילים, די ברור לי שלא הצלחתי. אז לפחות השתמשתי בתמלילן ככלי להבהרת המחשבה, אפילו אם התוצאה נשראת מאד מעורפלת.

תוויות: ,

יום שני, 12 בנובמבר 2007 

דעו את זכויותיכם

כבר מספר ימים אני מנסה להזכיר לעצמי להתייחס למאמרון מעניין שאנדי קרבין פרסם לפני כשבועיים בבלוג learning.now. אבל איכשהו, כמו שקורה לעתים קרובות מדי, עניינים אחרים תופסים את תשומת הלב, והקישור, וההתייחסות, למאמרון הזה נדחק יותר ויותר רחוק מתודעתי. כמובן שאם לא אכתוב על נושא מסויים זה לא יהיה סוף העולם. אבל בתוך הרעש הדי מתמיד שמלווה את נושא זכויות יוצרים והאינטרנט, כולל בסביבה הלימודית, יש טעם מידי פעם להזכיר שלא כל הזכויות נמצאות בידיהם של "בעלי הזכויות".

קרבין כותב על מה שבעיניו הוא:
a major crisis in our classrooms: that educators who are trying to improve students’ media literacy are being hampered by their own illiteracy when it comes to copyright and fair use.

הוא כותב על דוח שהתפרסם לאחרונה בשם The Cost of Copyright Confusion for Media Literacy שבחן את הידיעות של אנשי חינוך שונים בנוגע לקניין רוחני, ומספר שהדוח מסיק ש:
many educators lack a key media literacy skill - the ability to articulate their rights to use unlicensed works in the course of their media literacy teachings.

לפי קרבין, לא מדובר בבעיה שולית הנובעת מהבנה מוטעית של החוק, אלא בפגיעה של ממש באיכות ההוראה. בלשון הדוח:
[T]eachers face conflicting information about their rights, and their students’ rights, to quote copyrighted material. They also confront complex, restrictive copyright policies in their own institutions. As a result, teachers use less effective teaching techniques, teach and transmit erroneous copyright information, fail to share innovative instructional approaches, and do not take advantage of new digital platforms.

מתברר שמורים רבים הוזהרו כל כך הרבה פעמים על השימוש בחומרים שיש עליהם זכויות, שהם אינם מודעים לכללי השימוש ההוגן (fair use) או אינם מעיזים להסתכן.

תוך כדי הכנת המאמרון הקצר (לשם שינוי) הזה, שמחתי לראות שמתפתח דיון סביב הנושא החשוב הזה באדורשת. שם, פנינה מידן קישרה לווידיאו של הרצאה של לורנס לסיג. לסיג מיטיב להסביר את המחיר התרבותי שאנחנו עלולים לשלם אם נגביל יתר על המידה את הגישה החופשית לאוצרות תרבות ונחסום את השימוש בהם כקרשי קפיצה להמשך היצירה.

תוויות:

יום שבת, 10 בנובמבר 2007 

לא לחדור (יותר מדי) לתוך המרחב החברתי שלהם

מאמר מעניין שהתפרסם במדור החינוך של הגרדיאן הבריטי מעלה שאלה חינוכית חשובה. המאמר מציין שלהבדיל מחברות בשוק הפרטי שאוסרים על השימוש ברשתות חברתיות ממקום העובדה, מסגרות חינוכיות (המאמר מתייחס להשכלה הגבוהה) מעודדות אותו, ומחפשות דרכים לשלב את השימוש הזה בתהליכי למידה.

עד כאן, הדברים די ידועים. אולי הופתעתי לקרוא שמעריכים שהפעילות ברשתות חברתיות בשעות העבודה עולה לתעשיה הבריטית £130 מידי יום, אבל כבר קראנו שהפעילות הזאת איננה לשביעות רצונם של מנהלי חברות. כמו-כן, לא מפתיע לקרוא ש:
E-learning gurus want to exploit their students' passion for the new generation of interactive online communication tools - collectively known as web 2.0 - to deliver academic content. Not content with podcasting mini-lectures to students' mobile phones and i-Pods, they are hijacking the internet telephone system, Skype, and invading FaceBook.

אבל ההמשך קצת יותר מפתיע:
a research exercise carried out by the Joint Information Systems Committee (Jisc), called the Learner Experience Project, has just revealed, amazingly, that students want to be left alone. Their message to the trendy academics is: "Get out of MySpace!"

יכול להיות שאין זה כל הסיפור. סטודנטים רוצים את מגוון הכלים שהאינטרנט מציע להם לשם צרכים חברתיים, אבל ידוע שאותם סטודנטים גם מצפים שהאינטרנט ישמש כלי להפוך חומרי לימוד לנגישים יותר, וגם לשמירה על תקשורת עם מרצים. אבל גם בעידן של התקשורת המתמדת, אין זה צריך להפתיע שסטודנטים מחלקים את חייהם למדורים נפרדים, ומנסים להפריד בין לימודים לבין בילוי. האתגר החינוכי, בכל הרמות של ההשכלה, מבית הספר ועד לאוניברסיטה, הוא לעזור לתלמידים ולסטודנטים להבין שאותם כלים שמשרתים את חיי החברה שלהם יכולים לשרת גם את הלמידה שלהם. במאמר אנחנו קוראים שמחקרים מראים שרוב הסטודנטים:
are confident and competent IT users, but they are too often unaware of how they could apply their skills to enhance their studies.

ואם כך, יש טעם להדריך אותם בשימוש הספיציפי הזה בכל הרמות הלימודיות. אבל במידה. רוב התלמידים והסטודנטים אינם רוצים להיות "חברים" עם המורים או עם המרצים שלהם, וזה כנראה נכון גם בעידן הרשתות החברתיות.

תוויות: , ,

יום שישי, 9 בנובמבר 2007 

ואפילו אם אין לנו קוראים

בוב ספרנקל, בבלוג האישי שלו, וגם ב-TechLearning Blog, חוזר למאמרון של דייוויד ורליק שעלה לבלוג שלו לפני חצי שנה. במאמרון ההוא, ורליק ניסה להסביר מה שונה בנוף המידעי של היום, לעומת זו של לפני דור. בין היתר הוא ציין:
this overwhelming information environment requires us to be able to distinguish information, to make decisions on what information to use and what to ignore.

ספרנקל חזר למאמרון של ורליק בעקבות השימוש שלו ב-Twitter,וההחלטות שהיו עליו לקבל בנוגע למי, מתוך האנשים שהוא מגלה עוקבים אחרי הודעות ה-Twitter שלו, כדאי לו לעקוב בהודעות שלהם. ספרנקל מודה שאין לו מספיק זמן לעקוב אחר כולם, ולכן הוא צריך מדד שלפיו הוא יוכל להחליט. את המדד הזה הוא מכנה "extra edge" - נדמה לי ש-"ערך מוסף" הוא תרגום מתאים. כדי להמחיש את אותו ערך מוסף, הוא ממשיך לצטט את ורליק:
Therefore, it is no longer enough to simply be able to write a coherent paragraph. We must be able to express ourselves compellingly, so that our information will compete for the attention of our audiences.

סטיבן דאונס קורא את ספרנקל ואת ורליק ושואל מה בין כתיבה לבין תחרות. לפי תפיסתו, התיאור הזה הוא:
a depiction of the network, red in tooth and claw, as individual nodes compete with each other for more and more connections.

לעומת הגישה הזאת, דאונס מציע משהו שונה באופן יסודי:
Then there is the other way, where the node processes information and communicates, not with reference to the competition, but rather, with reference to its own nature, striving to be the best of whatever type of node it is and letting the connection chips fall where they may. This sort of node uses connections, not as some sort of weapon, but in a spirit of cooperation, linking and sharing as an exchange of mutual value.

אינני מטיל ספק בכך שאנחנו (וזה כולל, כמובן, גם אותי) כותבים מתוך התקווה שאחרים יקראו את מה שאנחנו כותבים, ואפילו גם שיסכימו איתנו ויעריכו את התרומה שלנו. אבל אני גם משוכנע שרוח השיתוף שעליה דאונס כותב נוגעת הרבה יותר לתפיסה שנמצאת בתשתית של הכתיבה לבלוג. בין התפיסה של תחרות על השעות המוגבלות של זמן הקריאה של הקוראים הפוטנציאליים שלנו, לבין התפיסה שאנחנו כותבים על מנת לתרום, ולו משהו קטן, לתהליך של למידה ושל יצירת ידע שהוא תופעה תרבותית רחבה, ברור באיזו אני בוחר, ולקראת איזו אני מעוניין לחנך.

תוויות: ,

יום חמישי, 8 בנובמבר 2007 

באמת, לשם מה הכלים האלה?

זה קורה לכולנו. אנחנו מדברים עם אלה שמסכימים איתנו, שומעים את הדעות שמחזקות את הדעות שלנו, ומתחילים לחשוב שכולם חושבים כמונו. אישית, אין לי נסיון עם שילוב טלפונים סלולאריים לתוך הכיתה, אבל אני קורא, ומתייג, די הרבה דיווחים על שימושים כאלה. ומפני שהחומרים בנושא הזה שאני פוגש רואים את הנסיונות האלה בעין יפה, אני מקבל את הרושם שמדובר במגמה אמיתית שתופס תאוצה. אי לכך, הופתעתי לקרוא היום, בניו יורק טיימס, מאמר של סמואל פרידמן המדווח על מגמה נגדית. פרידמן מספר על מרצה בקולג' מכובד במדינת וירג'יניה שביים הפרעה של טלפון סלולארי בשיעור שבעקבותיו הוא החרים, וניפץ, אותו לעיני כיתה שלמה. פרידמן כותב שהמעשה המבויים הזה:
attested to the exasperation of countless teachers and professors in the computer era. Their perpetual war of attrition with defiantly inattentive students has escalated from the quaint pursuits of pigtail-pulling, spitball-lobbing and notebook-doodling to a high-tech arsenal of laptops, cellphones, BlackBerries and the like.

הוא ממשיך:
The poor schoolmarm or master, required to provide a certain amount of value for your child’s entertainment dollar, now must compete with texting, instant-messaging, Facebook, eBay, YouTube, Addictinggames.com and other poxes on pedagogy.

אין ספק שהפרעות כאלה יכולות לעצבן (ואני משוכנע שתלמידים וסטודנטים חייבים ללמוד כמה כללים יחסית פשוטים בנוגע לשימוש במחשבים, בניידים ועוד בשעת שיעור) אבל שוב, מהמקום שאני נמצא, ומהחומרים שאני קורא, חשתי שידם של אלה שטוענים שמקומם של כלים כאלה הוא כן בכיתה נמצאת על העליונה.

עד כמה שהדבר ידוע לי, פרידמן איננו מתנגד לשילובן של טכנולוגיות בחינוך. הוא פרופסור לעיתונאות באוניברסיטת קולומביה, והוא כותב מאמרים רבים לניו יורק טיימס. במשך השנה האחרונה נדמה לי שהוא לא התייחס למחשבים, לאינטרנט או לטכנולוגיות אחרות במאמרים האלה, ובכל זאת, מקריאה במאמרים שלו מתקבל הרושם שהוא רואה חיוב רב באלה. מהבחינה הזאת, הוא שונה מאד מהמפיקים בערוץ 10 שהכינו כתבה על "ילדי הגוגל" שבמקום לבחון את השימוש במחשב ובאינטרנט בחינוך מצייר ציור הזוי של ילדים שיכולותיהם השכליות יורדות לטמיון בעקבות החשיפה לכלים האלה. (דיון מעניין על הסרט התפתח באדורשת.)

אבל דווקא מפני שפרידמן הוא עיתונאי רציני, צריכים לא לבטל לגמרי את דבריו. בתוך המאמר הוא מצטט את פרופ' מיכאל בוג'ילה, מאוניברסיטת מדינת איווה, גם הוא בתחום העיתונאות. בוג'ילה המצביע על הבחנה חשובה בין הסטודנטים של היום לבין ההורים שלהם:
The baby boomers seem to see technology as information and communication. Their offspring and the emerging generation seem to see the same devices as entertainment and socializing.

נדמה לי שיש לא מעט אמת בקביעה כזאת. אבל כמובן התפקיד של הדור שלי הוא לעזור לדור הבא להכיר ביכולות הנפלאות של הטכנולוגיות של היום להעשיר אותנו מבחינת המידע והתקשורת, ולא רק לשם הבידור.

תוויות: , ,

יום שני, 5 בנובמבר 2007 

אנא, אל תזמינו אותי

בשבועות האחרונים זכיתי למספר לא מבוטל של הזמנות להציץ בפרופילים של ידידים ושל מכרים בפייסבוק. אינני יכול להגיד שלא מסקרן אותי להציץ, אבל נכון להיום, אני די מוכן לוותר. אני, כמו רוב האנשים שאני מכיר, די עסוק במספר רב של פרויקטים, ונכון לעכשיו, לא נראה לי שיש משהו בפייסבוק שיוכל לסייע לי בפרויקטים האלה יותר מאשר כלים אחרים שאני כבר עמוס בהם. אבל אינני יכול, כמובן, להגיד שכלים מהסוג הזה, או רשתות חברתיות באופן כללי, אינם מעניינים אותי, ולכן נדמה לי שיש טעם טיפה להרחיב.

אולי זה יישמע מוזר לאנשים שמכירים אותי, אבל מספר כלי ה-Web 2.0 שאינני בוחן עולה בהרבה על אלה שאני בודק. קשה, כמובן, שיהיה אחרת. כמעט מידי יום צצים מספר כלים חדשים, ולו הייתי בודק את כולם, הייתי מוצא את עצמי קופץ מכלי לכלי הרבה לפני שאני מספיק להכיר אותם, או להסיק מסקנה כלשהי לגבי כדאיותם. אין לי ברירה אלא לבחור קומץ כלים, אפילו באופן אקראי, ולנסות לצלול לתוך השימוש בהם על מנת לבחון אם הם עונים על צורך אצלי או לא. וכמובן שהשאלה איננה רק אם הכלי עונה על צרכים אישיים, אלא, ואולי בעיקר, האם יש לו מה לתרום לסביבה הלימודית או לתהליך הלמידה.

מבחינתי, יש עוד נתון שדי חשוב. אינני אוהב שמכריחים אותי לפתוח חשבון בכלי מסויים רק על מנת לבחון אותו. נכון, זה לא תמיד אפשרי. אבל למרות שיעילותם האמיתית של דלישס ושל פליקר, למשל, נעשית ברורה רק אחרי שפותחים חשבון, מאפשרים לנו להציץ בהם ולראות מה הכלים האלה מציעים לנו עוד לפני פתיחת החשבון. פייסבוק איננו מאפשר לזאת (להבדיל מרוב הקהילות של נינג שהן פתוחות לבדיקה בלי הרשמה).

בנוסף להזמנות לפייסבוק שהגיעו אלי בזמן האחרון, התפרסמו כמה מאמרים בעיתונות העברית אודות הכלי. לפני כשבועיים התפרסם ב-The Marker מאמר מתורגם מהאקונומיסט הבריטי תחת הכותרת: הבועה החברתית של פייסבוק. (המקור באנגלית נמצא כאן.) במאמר הזה אנחנו קוראים משפט שבעיני חשוב ביותר:
שלא כמו רשתות אחרות, הרשתות החברתיות מאבדות מערכן כשהן מגיעות לגודל מסוים.

רק אתמול, סטיבן דאונס, בבלוג האישי שלו, הרחיב על הנקודה הזאת, והדגיש שבדרך כלל, ככל שרשת גדלה, איכות הקשרים שבתוך אותה רשת נעשית דלה יותר:
The presumption in the design of most networks is that the value of the network increases with the number of nodes in the network....

It is therefore tempting to suggest that a similar sort of thing holds for members of the network, that the value of the network is increased the more connections a person has to the network. This isn't the case.

Each connection produces value to the person. But the relative utility of the connection - that is, its value compared to the value that has already been received elsewhere - decreases after a certain point has been reached.

אם כך, לא בטוח שיש טעם בלהיות חלק מרשת המונית. אישית, אני יכול לתאר לעצמי שרשת בעלת משתתפים רבים מפזרת את עול אחזקת הרשת על גבי יותר מקומץ פעילים שנשרפים מהר מדי כי הם מחזיקים אותה לבדם. אבל מלבד היתרון הזה, קשה לי לזהות אחרים. למען האמת, אינני יודע מה אמור לקרות בתוך רשת כמו פייסבוק. האם אני והחברים שלי אמורים ללבן סוגיות שונות שמעסיקות אותנו, או האם אנחנו פשוט אמורים להיות "שם", ולהפגין נוכחות. הרושם שאני מקבל מוויכוח על פייסבוק (משתמש אחד בעד, ומשתמש אחר נגד) שהתפרסם ב-Ynet לפני כמה ימים, היא שהנוכחות היא מטרה בפני עצמה. שני המתווכחים מנסים להסביר מה הם עושים בפייסבוק. כצופה מבחוץ, נדמה לי ששניהם עושים (או לא עושים) את אותו הדבר, וההבדל היחיד ביניהם הוא שאחד חושב שזה כייף וכדאי, והשני חושב שזה כייף, אבל בזבוז זמן. אישית, אני מסוגל להנות מבזבוז זמן לפחות כמו כל אחד אחר, אבל ממה שתיארו באותו "ויכוח", לא הבנתי למה כדאי לי לבזבז את הזמן שלי דווקא בפייסבוק. זאת ועוד: עדיין לא הצלחתי להבין מה מתרחש שם.

במאמר ב-The Marker מופיעה תרשים המראה שנכון להיום, עדיין יש ב-MySpace בערך פי שלוש המשתמשים מאשר בפייסבוק. אם כך, אולי יש טעם לשאול למה בארץ מתלהבים כל כך מפייסבוק, ואילו על MySpace בקושי שומעים. לפני חצי שנה דנה בויד כתבה מה שבעיני היה חלק משמעותי מהתשובה לשאלה הזאת. במאמר שנשא את השם Viewing American Class Divisions through Facebook and MySpace בויד ציינה שבני נוער מהמעמד הבינוני ומעלה (כולל אלה שבעבר היו להם חשבונות ב-MySpace) נמשכו לפייסבוק, ואילו בני נוער עניים יותר היו המשתמשים העיקריים של MySpace. השבוע בויד חזרה לנושא הזה וכתבה על מחקר (לא שלה) שהתפרסם לאחרונה שחיזק את הטענה שלה. אין לי נתונים בנוגע לישראל, אבל תחושת הבטן שלי היא שהנהירה לפייסבוק בארץ היא לרוב אצל שכבות מבוססות המבקשות להפגין את שייכותם לאליטה.

אחרי כל זה, אני בכל זאת שב ומדגיש שאין לי שום דבר נגד פייסבוק. אני פשוט בוחר להתמקד בכלים אחרים, ומבקש לפרוס את העבודה הרבה של בדיקת כלים למיניהם על גבי כמה שיותר אנשים. אני מבטיח להמשיך לבחון את הכלים שלדעתי הם בעלי הסיכוי הגדול ביותר לתרום לקידום הלמידה. (בעבר ציינתי שאני מעדיף להתמקד בבלוגים, אבל אני מאד מעוניין ללמוד מאלה שבוחנים את השימוש בוויקיים, למשל.) בנוגע לרשתות חברתיות, אני אמשיך להשקיע באדורשת, וברשתות קטנות וממוקדות כמו אלו שנינג מציע. אבל אשמח מאד ללמוד מהנסיון של אחרים - לא רק בפייסבוק, אלא במסגרות דומות נוספות.

תוויות: ,

יום ראשון, 4 בנובמבר 2007 

כנס מתקוונים ללמידה - מילה אחרונה

רק אחרי שהעליתי מספר התייחסויות לכנס מתקוונים ללמידה שנערך ביום חמישי לפני שבוע שמתי לב שכלל לא התייחסתי לנקודה שהיא אולי החשובה ביותר. יוחאי עשה זאת, בבלוג שלו באדורשת, ובעקבות מה שהוא כתב, ראיתי לנכון להרחיב טיפה על אותה נקודה. יוחאי מציין שהוא התרשם מאד מדבריו של דוד פסיג על הסינגולריות הטכנולוגית, אבל ...
מהי הסינגולריות של רוח האדם?

אכן, שמענו רבות בכנס על יכולות החישוב של המחשבים שיעמדו לרשות התלמידים של מחר. כמו-כן, שמענו על נפלאות הכלים שעומדים לרשותם כבר היום. אבל אני חש שמשום מה החינוך - כיצד אותה עוצמה חישובית ואותם כלים נהדרים משרתים את הלמידה - נבלע אי-שם בתוך החזון הטכנולוגי.

מבקרים של התקשוב בחינוך נוהגים להדגיש שהרדיפה אחרי הטכנולוגיה מרחיקה אותנו מהשאלות החינוכיות האמיתיות - איך להבחין בין עיקר וטפל, מה צריך בן אדם לדעת כדי לחיות חיים של ערך, איך להיות אדם. נדמה לי שאלה מאיתנו שעוסקים בתחום יודעים עד כמה אותם מבקרים מתאמצים לא לראות שאנחנו כן מתייחסים לשאלות כאלו. אבל אין זה מפטר אותנו מלהודות שלפעמים גם אנחנו מעמידים את הטכנולוגיה מעל לכל, ומאבדים את חינוך, כמו שנדמה לי קרה בפאנל בכנס.

תוויות: ,

יום שישי, 2 בנובמבר 2007 

רשמים מכנס מתקוונים ללמידה - 1

לא פעם העדתי על עצמי שהפסקות הקפה הן החלק האהוב ביותר עלי בכנסים. לאור זה נדמה לי שאינני יכול להתלונן על כנס "מתקוונים ללמידה" שנערך אתמול במרכז וואל ליד אוניברסיטה בר-אילן. היה, אמנם, כנס - שני מושבים וכמה ברכות - אבל היחס בין החלק הפורמלי, בו ישבנו והאזנו למרצים, לבין הזמן שיכולנו להסתובב ולהגיד שלום לחברים שלא ראינו מאז שנת הלימודים הקודמת (או מאז אחד הכנסים הקודמים) היה בהחלט לטובת המפגש החברתי והקפה. לאור זה, אין לי טענות. אבל הבעיה היא שבדרך הביתה חשתי שוב ושוב שמעבר להזדמנות למפגש החברתי, אפילו למארגני הכנס לא היה מושג למה ארגנו אותו.

המושב הראשון, "למה להתקוון?", היה עבורי (ואני מתאר לעצמי שגם עבור רוב הנוכחים האחרים) החלק המרכזי של הכנס. שיזף ראפלי הזמין ארבעה עמיתים מהאקדמיה להרהר בקול על השאלה הזאת מהיבטים שונים. רפאלי (האם אני אמור לכתוב "שיזף"?) ציין שעצם צורת ניהול הפאנל - מומחים על במה מול קהל - המחיש של המודל הקלאסי של הלמידה: מהאוטוריטה אל הקהל. הוא ציין שהתקושב מסוגל לשנות את המודל הזה, אבל הוסיף (ואני מקווה שאינני חוטא לכוונתו) שחדירת התקשוב לתוך החינוך עדיין לא שינה את המודל הזה.

אחרי שיזף הפאנל הגיב. גילה קורץ הגדירה את עצמה (נדמה לי ללא הוכחה לכך) בתור השמרנית ביותר בין המגיבים. היא הדגישה שאין רק דרך אחת נכונה לשלב את האינטרנט בתהליך ההוראה, אבל אין שום ספק שאותו שילוב הוא כבר כאן לתמיד - האינטרנט בחינוך איננו מודה חולפת. היא ציינה לשטעמה, התקושרות האינטרנטית הסינכרונית בחינוך פשוט לא מעניין. גילה לא הביעה דעה על Web 2.0, אבל היא רמזה שיש לה ביקורת רבה כלפיו. עם זאת, התרשמתי שעל מנת להסביר את עצמה היא סיפרה סיפור, וסיפורים היום הם דווקא פופולאריים מאד בסביבה של Web 2.0.

הבא בתור היה אלון הסגל שניסה להראות לנו מודל של ידע ברשתות חברתיות. הוא סקר את ההיסטוריה של Facebook והדגיש שהמערכת חייבת להבין שאם מאמצים רשתות חברתיות בלמידה היא חייבת לנטוש את השליטה על הידע. דוד פסיג, שדיבר אחרי הסגל, טען שאותם כלים שעליהם אנחנו מדברים כל כך בהתלהבות היום יישכחו מהר מאד בעקבות הקצב המטורף של השינוי הטכנולוגי. עם פסיג הפליג לעתיד (שהוא לדעתו לא כל כך רחוק), יורם עשת, המגיב האחרון, החזיר אותנו לימינו עם כמה הערות על הקריאה בסביבה הדיגיטלית. היו אלה הערות מעניינות על מחקרים שעשת עורך, אבל הם די התגמדו לאור המילים הגבוהות ששמענו לפני-כן.

הכרתי הרבה מהמאזינים בקהל - רבים בשם, ועוד רבים אחרים בפרצוף מכנסים קודמים ופעילות חינוכית רבה. יתכן והדברים ששמענו על הבמה היו חדשים עבור חלק מהם, אבל אני נוטה לחשוב שעבור הרוב הגדול הדברים שנאמרו על הבמה לא חידשו דבר, ורק חיזקו את המבוכה שרבים בוודאי חשו - שכלל לא היה ברור להם לשם מה נערך הכנס.

אם השמעתי לא מעט ביקורת כאן כלפי הכנס עצמו, יהיה זה רק הוגן לציין שהחוברת שחולקה בו היא חוברת מצויינת. היא עושה בדיוק את מה שהיא אמורה לעשות - לתאר את הפרויקטים השונים של גף יישומי מחשב בחינוך של המינהל למדע וטכנולוגיה. ארבעים העמודים מתארים היטב את הפרויקטים השונים של הגף. זאת ועוד: במקרה הזה, הדפוס הוא הדרך המתאימה ביותר להפצת המידע הזה. אינני יודע אם מארגני הכנס שקלו את האפשרות לאפשר לרכזי הפרויקטים השונים לתאר אותם, כל אחד במספר דקות, בכנס עצמו, אבל אני מתאר לעצמי שרעיון כזה עלה. טוב עשו שפשוט חילקו חוברת גדושה במידע על הפרויקטים וסמכו עלינו לעיין בה, במקום להאריך את הכנס עם קריאה מונחית ומייגעת (מלווה בוודאי במצגות מושקעות) של מה שכתוב בה. חבל רק שזה עדיין השאיר כשעתיים שהיה צורך למלא שהתמלאו בצורה קצת מביכה.

תוויות:

 

רשמים מכנס מתקוונים ללמידה - 2

דוד פסיג דיבר על העקומה האקספונציאלית של ההתפתחות הטכנולוגית. במסגרת הזאת הוא ציין שכבר היום מחשבים יכולים לעשות דברים רבים שנחשבים לתפקידי חשיבה של בני אדם. הוא הזכיר מאמר מדעי שנכתב על ידי מחשב שהתקבל להרצאה בכנס מדעי ורק הורד ממושב באותו כנס כאשר התברר שהוא נכתב על ידי מחשב. אינני יודע אם פסיג התכוון לסיפור הבא, אבל נדמה לי שאכן כך. אבל אם כן, המסקנה המתבקשת איננה זו שפסיג הציג.

בשנת 2005 כמה סטודנטים בפקולטה למדעי המחשב של MIT בנו תוכנה לכתיבת מאמרים בנושא מדעי המחשב: SCIgen - An Automatic CS Paper Generator. באתר שלהם הם מסבירים את העניין די בבור:
SCIgen is a program that generates random Computer Science research papers, including graphs, figures, and citations. It uses a hand-written context-free grammar to form all elements of the papers. Our aim here is to maximize amusement, rather than coherence.

One useful purpose for such a program is to auto-generate submissions to conferences that you suspect might have very low submission standards.

במילים אחרות (אם מילים כאלו בכלל דרושות כאן), המאמרים שהמחשב מחולל הם גיבוב די אקראי של מילים גבוהות וחסרות משמעות. המטרה המוצהרת של הסטודנטים היא לעבוד על מארגני כנסים "מדעיים" ולהראות שאותם מארגנים אינם קוראים את המאמרים שנשלחים אליהם, אלא מניחים שאם הם אינם מבינים את הכתוב, אז התוכן בוודאי "עמוק". מאמר אחד ש-"נכתב" בדרך הזאת:
Rooter: A Methodology for the Typical Unification of Access Points and Redundancy

התקבל לכנס שאליו הוא נשלח. הסיפור במלואו מופיע באתר של SCIgen.

אם זה אכן הסיפור שאליו התכוון פסיג (ושוב, נדמה לי שכן) איננו לומדים ממנו שהמחשב כל כך חכם, אלא שקל כל כך להפיל את האדם בפח.

תוויות:

 

רשמים מכנס מתקוונים ללמידה - 3

בתחום של תקשוב בחינוך יש לי מספר כובעים, ואני מקווה שאוכל להמשיך לחבוש את כולם. לפעמים אני צריך להציג חלק מהממסד, ולפעמים אני יכול לבקר מבחוץ. לפעמים אני מנסה לגבש מדיניות, ולפעמים אני מעודד את הפריפריה. אמתול היתה לי הזדמנות להיות נציג של התארגונות מהשטח. לפני יותר מעשור הייתי חבר ב-קהילת למדע שהיתה, נדמה לי, הנסיון הראשון בארץ לגבש קהילה של אנשי חינוך שעסקו באינטרנט בתהליך הלמידה. מאז מסגרות רבות קמו ונפלו, וצעדנו לתוך עידן ה-Web 2.0. ובעידן הזה, יש לי הכבוד להיות חבר ב-אדורשת - נסיון חדש בכיוון דומה. בכנס אתמול, בנוסף לכובעים האחרים שלי, היתה עלי מדבקה:

ואפילו עסקתי טיפה בגיוס חברים נוספים. היתה לי, גם, הזדמנות לשתות קפה עם כמה מחברי "הרשת החברתית" הזאת, ולפגוש פנים אל פנים כמה מהם שעד היום הכרתי רק דרך הרשת. ואם רק בשביל הסיבה האחרונה הזאת, היה לי כדאי להיות שם.

תוויות:

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates