יום שני, 31 במרץ 2008 

אוי, תודה!

כאילו שכבר אין מספיק בלוגים שאחריהם אני מנסה לעקוב בקורא ה-RSS שלי, הנה בא קליי בורל ומזמין את קוראיו להמליץ על עוד בלוגים שכדאי לקרוא. עם כל הכבוד, יש משהו טיפה מוזר בבקשה של בורל. הוא הרי מכריז:
As a classroom teacher myself with a 3/4 teaching load plus unofficial tech coordinator duties for k-12 at my school, I don't have much time this year to stay abreast of all the great teacher bloggers out there.
הגיוני לחשוב שההיחשפות לבלוגים נוספים רק יגזול ממנו עוד זמן יקר, ואם כך, לשם מה נחוצים לו עוד? בורל מודע לכך שהלמידה האישית שלו נובעת, במידה לא קטנה, מהנסיון של אחרים, ולכן הוא תמיד משאיר פתח לבלוגים חדשים. (נדמה לי שבהמשך אולי הוא מתכוון לקטלג בלוגים של מורים לפי הגילאים ותחומי ההוראה, וכך להקל על מורים אחרים שמחפשים בלוגים שהקריאה בהם יכול לסייע להם.)

תוך שלושה ימים בורל קיבל בערך 40 תגובות. בין אלה היו המלצות על בלוגים ידועים (אני מניח שלא רק לי), אבל הרוב הגדול של המורים שהשיבו לבקשה שלו קישרו לבלוגים שלהם, ורבים מאלה הם יחסית חדשים. היות ואני משוכנע שהלמידה המשמעותית שנובעת מקריאה בבלוגים של מורים איננה צומחת מהבלוגים של ידועי השם, אלא מאלה של מורים שנמצאים בשטח, אין לי אלא לברך על היוזמה של בורל שפותחת לפני בלוגים שאולי אחרת לא הייתי מגיע אליהם. אפילו אם אין לי הזמן, אשמח להציץ. אבל חשוב להוסיף שהייתי מרוצה עוד יותר לו קורא ה-RSS שלי היה מתמלא בבלוגים של מורים בישראל שמדווחים על השימוש בתקשוב בכיתות שלהם, ועל התובנות שלהם בעקבות השימוש הזה.

יומיים אחרי המאמרון של בורל שבו הוא ביקש שידווחו על בלוגים של מורים, הוא פרסם מאמרון נוסף ... עם דגש קצת אחר. מתברר שלמרות שבורל רואה ערך רב בעיון בבלוגים של מורים, הוא מודע לכך שרק מורים מעטים (וגם תלמידים מעטים) נדבקים בשגעון של שימוש בקורא RSS. משום מה, כלי שנראה לו יעיל מאד (מה זה יעיל, הוא ממש הכרחי!), ודי פשוט ללמוד להשתמש בו, נשאר נחלתם של מעטים בלבד. בורל כותב:
As a classroom teacher who has tried to convert students to the Good News of RSS Aggregators for almost two years now, the picture is even grimmer. All those hours walking students through setting up accounts, finding feeds, and all those additional hours of trying to guide them to the explosive learning that comes from the feed-reading habit? Fast forward a year later, and almost none of them have seen the Light.
בורל שואל אם אולי לא כדאי למצוא דרכים אחרות, מלבד קוראי RSS, לעזור למורים (ולכל מי שמתעניין) להגיע למידע חשוב וראוי שמתפרסם בבלוגים:
Buddha is said to have advised seekers of Truth, faced with so many dogmas and doctrines and sects and claims, "Don't mistake the fingers for the moon." ....

So to riff off The Awakened One: if reading blogs and such is the moon, and RSS is a finger pointing the way to them that the vast majority of humans are too lazy and habit-driven to adopt, let's be open to other ways.
יש לו אפילו הצעה, אתר די חדש – Alltop – המרכז חומרים נבחרים במגוון רחב של נושאים. נכון להיום, בקטגוריה של חינוך יש בו 80 אתרים, חלקם אתרי חדשות, חלקם בלוגים. מבחן הכדאיות הוא, כמובן, סובייקטיבי למדי, ולכן באופן די סובייקטיבי אני מוכן להגיד שרוב הבלוגים שמופיעים בקטגוריה של חינוך ב-Alltop הם טובים וכדאיים לעיון, אך מן הסתם הם גם הבלוגים הידועים. אפילו אם אין הגבלה על מספר האתרים שיזכו להמלצה בקטגוריה זו או אחרת ב-Alltop, ספק אם בזמן הקרוב אותם בלוגים חדשים שזכו לחשיפה בתגובות למאמרון של בורל יופיעו שם בקרוב.

עם זאת, יש אמת חשובה באמירה של בורל: אם המטרה היא שניחשף לכמה שיותר מורים שמדווחים על כיצד הם מתמודדים עם התקשוב בכיתות שלהם, ואם הנסיון מלמד שמעטים הם המורים שמאמצים את קורא ה-RSS כדרך להגיע לבלוגים האלה, אין טעם להפוך את האמצעי למטרה. לא יזיק אם נחשוב על דרכים אחרות להשיג את המטרה.

תוויות: , ,

יום ראשון, 30 במרץ 2008 

מטפורה מכיוון לא צפוי

עם כל הרצון הטוב להדביק את הקצב, בזמן האחרון יותר מדי דברים מעניינים מתפרסמים בבלוגים שאני קורא, כך שלמרות הרצון להאריך ולצלול לעומקו של כל מאמרון ומאמרון, הסיכוי היחיד שיש לי לגעת אפילו בחצי מהדברים הוא להסתפק בדיווח טלגראפי. (ואם יש קוראים לבלוג הזה, נדמה לי שאני כבר שומע אותם מריעים בשמחה שהנה, סוף סוף אני אולי לומד לקצר!)

עם זאת, כל נסיון לדווח בקצרה על המאמרונים של Artichoke מפספס את העיקר מפני שהתענוג שבדבריה הוא מלאכת הוצאת פואנטה מתוך סיפור שלכאורה מתגלגל ללא תכלית. וכך גם במאמרון מלפני יומיים. לעתים קרובות Artichoke פותחת עם דיווח על ביקוריה אצל סבא שלה הסובל מדמנציה (אין לי מושג אם מדובר באדם אמיתי או בדמות שהיא יצרה לצורכי הבלוג, אבל אין זה משנה). הפעם, לסבא יש הערה מעניינת בנוגע להליכונים (zimmer frames) במרכז הרפואי בו הוא נמצא:
And then we hit the zimmer frame argument – it seems that despite the best intentions in Grandpa’s observations zimmer frames in dementia centres end up being “one of those things you can put in people’s way rather than put in people’s hands.” – he has rich anecdote to support this conclusion.

I loved this insight because putting things in people’s way rather than putting things in people’s hands seems to be something we struggle with a lot in education –

Identifying what are the conditions of value in teaching and learning and then identifying what might enhance these conditions (“putting things in people’s hands”) or betray these conditions (“putting things in peoples way”) is something I think about a lot with respect to ICTs and education.
על מנת לשמור על מאמרון קצר (הבטחתי זאת לעצמי, אם לא לקוראים), לא ארחיב כאן על המשך דבריה של Artichoke שמפתחים את הרעיון הזה למספר כיוונים אולי לא לגמרי צפויים, אם כי, מהנים למדי. אין ספק שמורים לא מעטים משוכנעים שבמקום שהתקשוב משרת אותם, הוא רק מפריע להם לעסוק במלאכתם כפי שהם מכירים אותה מימים ימימה. בוודאי שאין כאן אמירה מקורית, אבל כאשר פוגשים אותה מזווית בלתי-צפויה היא מהדהדת אצלנו וגורמת לנו לעצור ולהרהר לרגע.

תוויות: ,

יום חמישי, 27 במרץ 2008 

לא צריכים סלולארי כדי לרמות במבחנים

הבלוג של ג'ודי באראק, Golden Swamp, עוסק לרוב בשימוש במכשירים ניידים, ובמיוחד בטלפונים סלולאריים, בתהליך הלמידה. לא פעם, כשאני קורא את המאמרונים שלה אני חש שהיא דומה למפענחי הצופן התנכ"י שמצליחים למצוא רמזים לגישה שלהם בכל אות ופסיק. לפעמים מתקבל הרושם שהלהט שלה לשכנע ולקדם את השימוש בכלים ניידים גורם לה לראות בתהליכים נדושים הוכחה לשינוי הגדול והמיוחל שעומד להתרחש בחינוך. בקיצור, נדמה לי שלא פעם היא מגזימה. אבל לפעמים היא קולעת בול, כמו במאמרון שלה מאתמול.

בראק מביאה וידיאו מיו-טיוב - The ultimate way to cheat on a test – המציגה דרך מתוחכמת להחביא תשובות במבחן מבלי שאלה יתגלו. (יתכן שהוידיאו הזה מסתובב כבר זמן רב. הגירסה הספציפית הזאת הועלתה ליו-טיוב לפני כשלושה חודשים, אבל היות ובדרך כלל אינני בין הראשונים לראות סרטים כאלה, אולי כל העולם כבר ראה אותו, ואפילו השתמש בשיטה, ואני האחרון לראות את זה.) בראק כותבת:
This video is the best argument I have ever seen against the schools that forbid students to have digital devices with them in class, because the school thinks the kids will cheat.
אכן, אפילו אם כלים דיגיטליים פותחים עבור תלמידים דרכים חדשות ומקוריות לרמות במבחנים, הדיגיטליות איננה הבעיה. במקרים רבים מדי היא השעיר לעזאזל, והטלפונים הניידים הם הקורבן. בארק מוסיפה:
Disciplining kids is an age-old problem. The mobile in their pockets today is a brand new and awesome opportunity to put them in touch with knowledge.
נדמה לי שהפעם היא באמת צודקת. חבל אם ננסה "לפתור" בעיה שכבר דורות רבים מנסים, ללא הצלחה יתרה, להתמודד איתה, בכך שנאסר את השימוש בכלי בעל פוטנציאל כל כך גדול.

תוויות: ,

יום שלישי, 25 במרץ 2008 

מילא, שיהיו ימים כאלה

מידי פעם תוקפת אותנו התחושה שזה פשוט לא הולך. אפילו מדברים, כמו שעושה היום אסתי דורון, על "רגעי שבירה". התסכול שעליו היא כותבת גדול עוד יותר, מפני שהיא חשה נסיגה אצל מורה ש-"התקדמה מאד השנה". אסתי כותבת:
אחת הבעיות שמורים מרבים להתלונן עליה קשורה להספקים. העבודה במחשב מאיטה את קצב הלמידה, מכיוון שהתלמיד צריך להיות פעיל, לחשוב, לחפש חומרים. הוא אינו מקבל את הכל לעוס, מוכן על ידי המורה ומה שעליו לעשות הוא רק לשנן.
היא מוסיפה:
אני מאמינה מאד שיש להפוך את הלמידה למשמעותית, גם במחיר מספר פרקים פחות בחומר הנלמד.
אם אוכל לפרש (ואני בטוח שאסתי אנינה זקוקה לי כדי לפרש את כוונותיה), התסכול שלה נובע מכך שבמקום לראות את הטכנולוגיה ככלי שמחולל שינוי בדרכי הלמידה, מורים רבים מדי תופסים את הטכנולוגיה כתוספת נחמדה שאפשר להשתמש בה אם נשאר זמן אחרי הלמידה (וההוראה) המסורתית.

לפני שבועיים ציטטתי כאן ארבע קטגוריות של שימוש בטכנולוגיה בחינוך שג'ף אוטכט תיאר. ארבעה השלבים של אוטכט היו ממוקמים כאילו על רצף הנע בין השימוש בטכנולוגיה סתם מפני "שהוא שם", ועד לשימוש בטכנולוגיה כדי ליצור חוויות למידה שונות וחדשות מהמוכרות. השלב השני, לפי אוטכט, הוא שימוש בטכנולוגיה בשרות חוויות למידה ישנות, בדרכים ישנות. נדמה לי שמה שמסתכל את אסתי (ואם זה לא מתסכל אותה, אז אני מוכן להודות שזה מתסכל אותי) היא התחושה שלמרות מס השפתיים לחוויות חדשות בדרכים חדשות, קל מדי לסגת להוראה המסורתית והמוכרת, כאשר התקשוב אינו אלא קישוט.

פגשנו עדות נוספת לתופעה הזאת במאמר שהגעתי אליו דרך תקציר בפורטל החדש בענייני הכשרת מורים של מכון מופ"ת בשפה האנגלית (אח, או אולי בן דוד, לפורטל הנהדר בעברית, מס"ע). שם מופיע תקציר של מחקר (המאמר התפרסם בשנת 2007, אבל לא מציינים מתי נערך המחקר עצמו) שבדק אלו אתרי אינטרנט מורים בוחרים כטובים ומסייעים לעבודה שלהם. לפי המחקר (הטקסט המלא מופיע כאן):
a majority of K-12 educators view the Web either as a lesson planning tool or as a place to turn for additional information to teach a particular lesson. The majority of sites designed for use with students were passive in nature.
במילים אחרות, למרות החדירה המסיבית של האינטרנט לתוך מערכת החינוך האמריקאית (וכמובן שלא רק האמריקאית), מורים אינם מתייחסים לאינטרנט כמרחב שבו חוויית למידה ייחודית או מקורית יכולה להתרחש, אלא פשוט משהו כמו ספרייה דיגיטלית.

ואם כך, אולי אין סיבה לתסכול של אסתי. הרי אפשר להתנחם בכך שה-"נסיגה" שבה היא נתקלת נובעת מהנסיון לטפס לגבהים חדשים. ואצל רוב המורים אין אפילו נסיון כזה.

תוויות: ,

יום שני, 24 במרץ 2008 

נו, האם אין זה מספיק כבר?

דייוויד ורליק העיר נשכחות. ולמרות שחשבתי שכבר אין טעם להתייחס, משהו בדבריו צרם לי עד כדי תגובה.

בבלוג שלו, ורליק מעלה וידיאו יחסית חדש של B.J. Nesbitt המבוסס על וידיאו של מיכאל ווש מהאוניברסיטה של קנסס. לפני חודשיים התייחסתי כאן לווידיאו החדש ביותר של ווש. ההתייחסות היתה די ביקורתית, וזה מפני שחשתי שההתייחסות הראשונה שלי לווידיאו הזה, שלושה חודשים לפני-כן, היתה סלחנית מדי.

אין לי, ולא הצלחתי למצוא, מידע על אותו B. J. Nesbitt, אבל באתר אחד בו מופיע הווידיאו החדש שלו הוא גם כותב:
This project was created to inspire teachers to use technology in engaging ways to help students develop higher level thinking skills. Equally important, it serves to motivate district level leaders to provide teachers with the tools and training to do so.
אין לי סיבה להתווכח עם גישה כזאת. אני באמת בעד. אבל הדרך של הצגת "דעות" התלמידים, דרך שהיתה אולי די מקורית בווידיאו של ווש, הפכה, מאד מהר, לנדושה למדי. התלמידים מחזיקים פלקטים הנושאים משפטים שכאילו משקפים את דעותיהם על לימודיהם בבית הספר. ואם בווידיאו של ווש זה נתן דרור לפופוליזם זול, הפעם אותו פופוליזם נעשה ממש משוחרר רסן. אבל נדמה לי שלא הייתי כותב על זה כאן שוב אילו ורליק לו היה מזמין את קוראיו לתרום את המשפטים שהם חושבים שהיו צריכים להופיע על הפלקטים. ורליק שואל:
What Would You Have Them Say?
הוא אפילו מעלה לאתר תמונה של תלמיד עם פלקט, כמו בווידיאו. והפעם, על הפלקט משפט שנראה לו מתאים.

אז אם מזמינים אותי, קשה לי לסרב. אז הנה, גם אני מוכן לתרום משפט:

אני מודה, אני בדרך כלל מרסן את עצמי כאשר אני חש שעולה בי התקפה של נבזות, אבל הפעם ....

תוויות: , ,

יום שישי, 21 במרץ 2008 

יצירת מידע כדי להבין ... בעצמנו

בהתחשב בעובדה שאחד הנושאים שעליו בלוגרים רבים כותבים הוא המהירות המסחררת שבה המידע זורם, יש אולי טעם לשאול האם קיים חוק התיישנות כלפי מאמרונים שהתפרסמו לפני יותר משבוע. במידה מסויימת אני חש שאין כבר טעם לכתוב על מה שאני כותב כאן, אבל מפני שמדובר בנושא שמעסיק אותי (ומה לעשות, אני זה שקובע מה מופיע כאן), אני בכל זאת אעשה זאת.

ג'ף אוטכט, בתחילת המאמרון שלו Moving from Consumer to Producer of Information מציין שהמאמרון נכתב לתלמידים שלו בכיתה י"א, וגם לעצמו. נדמה לי שחשוב לזכור שכוונת המאמרון היא לעודד את התלמידים לראות את עצמם כיוצרי מידע. אוטכט מזכיר סקר יחסית חדש שזיהה מגמה ברורה אצל בני 18-24. מתברר שהם צופים בפחות טלוויזיה ולעומת זאת מבלים יותר באתרים של רשתות חברתיות. אוטכט מוסיף שזה נכון גם לגביו, והוא מסביר:
Social Networks, and the social web (also known as Web 2.0) allows me to not only consume but easily produce knowledge of my own. It is this interaction with knowledge that leads to new understandings and pushes me to think.
אוטכט מקשר בין המגמה הכללית הזאת לבין בית הספר:
Education in the 21st Century is not about consuming information (it changes too fast), it’s about creating new knowledge from what we know, what we think, and what we are passionate about.
אינני רוצה להתווכח עם אוטכט. אני, הרי, מסכים עם הרבה ממה שהוא כותב. ובכל זאת, קיימים סוגים שונים (אולי מדובר ברמות שונות) של יצירת מידע, ואם לא נבחין בין הסוגים השונים האלה, קיימת הסכנה שנשכנע את עצמנו שכל הגיג של תלמיד שמתפרסם באינטרנט הוא מידע שראוי להתייחסות רצינית. לצערי, זאת אשליה. אולי עוד ציטוט מאוטכט תעזור להבהיר את העניין. הוא כותב:
This is new to education as we were all raised to be consumers. We sit in class, we listen, we do our assignments, turn them in and move on. We consume, show that we consumed and that’s it. We never were asked to produce, to think deeply about what we were learning and we never had the opportunity to share what we thought ....
האם באמת מעולם לא ביקשו מתלמידים ליצור משהו? והאם יש הקבלה כל כך ברורה בין "ליצור" לבין "לחשוב לעומק על מה שאנחנו לומדים"? גם ללא הפקת מוצר מידע, תלמידים יכולים "לחשוב לעומק", ולא פעם קשה למצוא במוצר המבוקש (אני מסכים שיש טעם בדבר כזה) סימנים שמעידים על חשיבה לעומק. במקום לכנות את הפעילות הזאת "יצירת מידע" או "הפקת מידע", נדמה לי שהגיוני יותר (שלא לדבר על צנוע יותר) להתייחס אליה כחשיבה מוחצנת, כהתמודדות אישית/ציבורית במידע שהתלמיד נחשף אליו, ומתמודד איתו. הבלוג (ונדמה לי שכאן אוטכט רומז בעיקר על כתיבה לבלוגים כיצירה של מידע) צריך לשמש תיבת תהודה לחשיבה של התלמיד, ופחות כמיקרופון המגביר את הגיגיו והופך אותם לפומביות. רצוי לעודד תלמידים ליצור, אבל בלהט העידוד אסור שנפסיק לבחון לעומק אם מה שיוצרים באמת ראוי לפרסום ברבים.

משום מה אני מוצא קשר בין הנושא הזה שאוטכט מעלה, לבין נושא אחר שמרטין וולר העלה בבלוג שלו. וולר מתייחס ל-Twitter ולהתנהגות החברתית של משתמשיו. אני אמנם ציינתי כאן לא פעם שהכלי הזה איננו מדבר אלי, אבל כתבתי גם שיש בו משהו מרתק שמונע ממני לפסול אותו. נדמה לי שצריכים גם להוסיף שבמידה מסויימת, אפשר לראות בהודעות של Twitter סוג מסויים של פריטי מידע (אני מניח שאוטכט רואה אותן כך). וולר, במאמרון שלו, שואל שאלה שנראית לי די מרכזית בעולם של Twitter:
If someone has 1000+ followers, but only follows 30+, are they ‘misusing’ Twitter? Or doesn’t it matter?
יתכן שהשאלה הזאת מעסיקה רק חוג מצומצם מאד של משתמשי Twitter, ושהמשתמשים האלה עסוקים כל כך בעצמם עד שהם חושבים ששאלה שולית כזאת היא בעלת חשיבות של ממש. יתכן, אבל אני חייב להודות שאני מוצא בה משהו משמעותי מאד. המשמעות הזאת מתחדדת במיוחד לאור הויכוח החריף שמתנהל בעקבות ספרים כמו זה של אנדרו קין (The Cult of the Amateur) על הפגיעה במומחיות שהאינטרנט מהווה. קין עשוי לטעון, למשל, שהרצון של אוטכט להפוך את תלמידיו ליוצרי מידע רק מעודד את הבינוניות וקובר את האיכות תחת הרים של "מידע" שאינו ראוי לפרסום. גם ההודעות הקצרצרות של Twitter הן תוצרי מידע, אבל (שוב, לפי קין) מדובר ברעש ולא בתוכן בעל ערך.

אני בוחר להגדיר את ההודעות של Twitter באופן קצת שונה. ההודעות האלו הן מידע מהסוג שהערך שלו נמצא בתהליך. במקור, המטרה של Twitter היתה לאפשר לאדם לדווח מה הוא עושה נכון לרגע נתון. לו כך היה, הייתי מסכים שמדובר ברעש. אבל משתמשי Twitter הסבו את הכלי לשימושים נוספים. היום, משתמשים רבים מנצלים את הכלי כדי להצביע אל מידע נוסף. הם אינם מצהירים ובכך מסיימים, אלא פותחים נושא לדיון. ובכך יש ערך. הבעיה היא שכמות ההודעות האדירה שאנחנו קוראים יכולה לשתק אותנו. קיימת סכנה ש-"נעקוב" אחרי רבים כל כך, שבעצם, לא נוכל לפעול. נדמה לי שסטיבן דאונס התכוון למשהו כזה כאשר הוא הגיב לוולר בבלוג שלו. הוא העיר:
The thing is - there is (and always has been) an asymmetry of communication. Which is simply this: it is easier to be heard by many people than it is to hear many people. It takes no effort at all to broadcast to 1000 Twitter users - the computer does it all. But following 1000 takes some commitment. We need to understand that the whole internet is like that.
זה שיש לנו מאזינים רבים איננו בהכרח אומר שיש לנו מה להגיד. אני בטוח שיש לפחות 1000 בלוגרים הכותבים על תחומים הקשורים לחינוך שהמאמרונים שלהם ראויים לקריאה, אבל השלמתי עם העובדה שאין שום סיכוי שאקרא את כולם, והם בוודאי מבינים שלא כל מי שעשוי למצוא עניין במה שהם כותבים יגלה אותם, או יקדיש את הזמן לקרוא אותם. ואולי בזה יש גם "תשובה" לאוטכט. ראוי לעודד תלמידים להיות לא רק צורכי מידע, אלא גם "יוצרי מידע". אבל רצוי שאותו עידוד יבוא לא על מנת שהם יזכו לפרסום, אלא על מנת שהם יוכלו להבהיר יותר טוב את החשיבה של עצמם. בעצם יצירת המידע שלהם צריך להיות מכוונת כלפי פנים, ולא כלפי חוץ.

תוויות: , ,

יום חמישי, 20 במרץ 2008 

כל כבוד!

היום, בפעם הראשונה מזה חודש וחצי, הופיע בקורא ה-RSS שלי מאמרון חדש מהבלוג של קונרד גלוגאוסקי. בזמן האחרון המאמרונים של קונרד מופיעים בתדירות נמוכה, והצטערתי על כך. עם זאת, התרגלתי למצב. ידעתי שהוא מקדיש את רוב זמנו לסיום כתיבת עבודת הדוקטורט שלו (והוא הרי גם מלמד במשרה מלאה בבית ספר תיכון), וקשה היה לצפות שהוא גם ימצא זמן לבלוג. אבל מציאת מאמרון חדש של קונרד תמיד משמחת אותי, והפעם השמחה היא כפולה מפני שהוא מדווח בו שהוא הגן בהצלחה על התיזה שלו.

מי שעוקב אחר הבלוג של קונרד, בו הוא מדווח על הפעילות שלו בכיתה ועל המחקר שלו, לא יופתע לקרוא על הקשר ההדוק שהוא חש בין שני החלקים המקצועיים האלה בחייו:
It was a fascinating journey. I learned a lot about writing in online environments, about student interactions online, and about fostering student engagement in online spaces. However, one of the most personally relevant findings of my research was the impact that it had on me - the teacher-researcher.
במאמרון החדש קונרד ממשיך להעמיק בקשר הזה. בצורה האופיינית לו, גם כאן הוא מיטיב לשלב בין המקצועי לבין האישי - סוגיה שנמצאת ביסוד המחקר שלו שבחן את ההשפעה של השימוש בבלוגים על הדינמיקה של קשרי מורה/תלמיד בכיתה. הוא מביא ציור של קאראווג'יו ומסביר למה אותו ציור משמש לו כמטפורה שהוא נעזר בה כדי להסביר את התפקיד של המורה בקהילה של תלמידים הכותבים בלוגים:
What this painting says to me is that we can gain a better understanding of our classrooms-as-communities if we immerse ourselves in them. In the manner of Caravaggio, teachers should weave their readerly, personal voices into the fabric of classrooms-as-communities. What my experiences illustrate, and what the painting metaphorically emphasizes, is that teacher professional development in the 21st century requires that we look closely at how to most effectively embed ourselves in our practice and in the experiences and interactions of our students. Professional development in the networked world requires that we look closely not only at what we do as educators but also at how we are embedded in educational contexts. Much like Caravaggio, we have to narrate ourselves into existence through participation in our classrooms in a way that is non-authoritarian, readerly, and conversational.
אני משוכנע שבהוראה שלו קונרד מצליח לשלב של הסיפור האישי שלו לתוך העבודה שלו כמורה - שילוב שהוא מזהה כרצוי כל כך. ולנו לא נותר אלא לברך על כך שהאקדמיה ראתה לנכון להעריך את התרומה שלו - תרומה שקוראי הבלוג הרבים שלו כבר רוכשים לו זה זמן רב.

ועוד דבר קטן: בעת הכנת המאמרון הזה רפרפתי בשלוש השנים של הבלוג של קונרד. (אני קורא נאמן שלו כבר שנתיים מתוך השלוש האלה.) הופתעתי לגלות שאין זה נכון ש-"בזמן האחרון" הוא מפרסם מאמרונים בערך פעמיים בחודש בלבד. בעצם, כך היה במשך כל שלוש השנים האלה. באופן עקבי דבריו מצביעים על חשיבה בהירה ומעמיקה, ותמיד יש מה ללמוד מהם. אולי בגלל זה הם מהדהדים אצלי לזמן ממושך, ונוצר הרושם שבעבר הוא נהג לפרסם בתדירות גבוהה יותר. אולי גם בזה אני יכול ללמוד ממנו.

תוויות: ,

יום רביעי, 19 במרץ 2008 

כן לסביבה אישית, אך קודם כל, למידה

בבלוגוספירה החינוכית הנושא של Personal Learning Environments (ובזמן האחרון נדמה לי שמשום מה רבים מעדיפים להשתמש במונח Personal Learning Networks) הוא נושא חם. דרך Blogsearch של גוגל יצרתי פידים ("feeds" – נו, שמישהו יציע מילה קליטה בעברית) גם ל-PLEs וגם ל-PLNs, כך שמאמרונים על הנושאים האלה זורמים לתוך קורא ה-RSS שלי, ובזמן האחרון מספר המאמרונים האלה עולה בהתמדה. מחיפוש שערכתי בבלוג הזה מצאתי שאני כנראה התייחסתי לנושא רק פעם אחת בעבר – לפני 11 חודשים.

הנושא מעניין מאד, ובעיני גם חשוב. אבל עלי להודות שאינני יודע אם יש עליו הרבה לכתוב. אמיר אחמד, בבלוג Passion-Based Learning מגיש לנו הגדרה די בסיסית של מה זה PLE, הגדרה שדומה מאד לאחרות שאפשר למצוא בבלוגים רבים:
A personal learning environment (PLE) is a system of free web-based services that helps learners manage and take control of their own learning.
יש לי בעיה עם ההגדרה הזאת. נדמה לי שאין שום סיבה לקבוע שהכלים האינטרנטיים ב-PLE זה או אחר חייבים להיות חינמיים (לא שיש משהו לא בסדר בזה). אבל הבעיה האמיתית שלי עם ההגדרה היא בחלק השני שלה. היא הרי כללית כל כך עד שאפשר לחשוב שאין שום כלי שאיננו יכול להיות חלק מ-PLE. בנוסף, למרות המשיכה הברורה שיש לי לכלים אינטרנטיים, אינני רואה שום סיבה ש-"סביבה לימודית אישית" חייבת להיות אינטרנטית. אין ספק שכלי ה-Web 2.0 של היום מציעים לנו דרכים לארגן ולכוון את הלמידה שלנו, אבל גם העפרון והמחברת עושים זאת. הבעיה שבנסיון להגדיר מהו PLE קשורה לעובדה הפשוטה שמדובר במשהו "אישי". כל אחד מאיתנו מעצב את הסביבה של עצמו, בהתאם לצרכים ולנושאים שאנחנו מבקשים ללמוד. בגלל זה, כמעט בלתי-נמנע שכל דיון על הנושא יהיה כללי למדי.

"לומדים עצמאיים" מסגלים לעצמם כלים והרגלים שמסייעים להם בתהליכי הלמידה הייחודיים של עצמם. אני מניח שעבור לומדים כאלה, ה-"סביבה" הלימודית שלהם נמצאת בהשתנות ובהתפתחות מתמדת. כמו סופרים רבים שמחזיקים כוס עם עטים ועפרונות רבים ליד שולחן הכתיבה שלהם, ולפי מצב הרוח בוחרים באיזה לאחוז, כך גם לרשות הלומדים העצמאיים עומדים כלים רבים, והם מגוונים את השימוש באלה בהתאם למשימות השונות שעליהם לבצע.

אישית, קשה לי להאמין שפעם הסתדרתי בלי קורא RSS – הזרימה החזקה של חומרים חדשים שמגיעים אלי בדרך הזאת מזינה אותי מאד. אבל אני יכול לתאר לעצמי תקופה שבה אעדיף זרימה איטית יותר ולא ארצה לנצל את הכלי הזה. למרות שבעבר השתמשתי בדלישס באופן יום-יומי, היום אני ממעט להשתמש בו. לעומת זאת, דרך קורא ה-RSS שלי אני קורא את חשבונות הדלישס של מספר ידידים, ובדרך הזאת אני נחשף לחומרי למידה שלעתים קרובות מסייעים לי. (לפחות שני ידידים מסמנים קישורים עבורי [links for you] בדלישס, וגם את אלה אני קולט דרך קורא ה-RSS שלי. בעצם, בדרך הזאת (ובדרכים נוספות) הם נעשים לחלק מה-PLN שלי, ומאמציהם מסייעים לי מאד.

הקושי איננו במציאת כלים שהם מתאימים ללמידה האישית שלנו. הקושי היא לפתח את הלומד העצמאי שיוכל לנצל את הכלים האלה. לא בכדי חלק גדול מהדיון על PLEs מתרחש במרחב הלימודי של ההשכלה הגבוהה, ולא בזה של בתי ספר. בצדק או שלא בצדק, בדרך כלל מניחים שהסטודנט באוניברסיטה יודע ללמוד (ואולי אפילו רוצה ללמוד) ולכן צריכים רק לחשוף בפניו את שלל הכלים שיכולים לסייע לו. אבל בגיל בית הספר האתגר הבסיסי הוא לעורר את התשוקה ללמוד.

טוני קרר, בבלוג שלו eLearning Technology מתייחס לבעיה הזאת:
More important are the methods. But probably most important are the mental models or frameworks that people use to understand what they need and turn it into methods and tools.
הכלים היעילים ביותר (ויש כאלה היום) לא ינוצלו כראוי אם התלמיד איננו יודע ללמוד. יש, כמובן, הדדיות בין הלמידה (שהיא מושג מעורפל למדי) לבין הכלים שתומכים בה. אפשר להציע מספר כלים לתלמיד שחש צורך לרשום את המחשבות שלו על נושא מסויים, ואפשר להראות לו מגוון דרכים לשמור קטעי טקסט שאליהם האו רוצה להגיע שוב. אבל בראש ובראשונה צריכים לעזור לו להרגיש את הצורך, ואת הרצון, לדעת. אם נצליח לעשות זאת, הדרך אל ניצול הכלים נראית לי די קלה.

תוויות:

יום שלישי, 18 במרץ 2008 

עדיף, כמובן, להעתיק ממקור מוסמך

מאד הופתעתי לגלות, כשהתחלתי לכתוב את המאמרון הזה, שהיה זה רק לפני יומיים שגזרתי וסימנתי לעצמי את הקטע שעליו אני כותב. נדמה לי שמאז שגזרתי וסימנתי אותו, נתקלתי בעוד כעשרה קטעים נוספים הראויים להתייחסות – חלקם אולי ראויים יותר מאשר הקטע הזה. אני מקווה שאצליח להתייחס לפחות לחלק מאלה בעתיד הקרוב. ואם יש קטעים שהם ראויים יותר, למה בכל זאת בחרתי לחזור למאמר שהתפרסם לפני יומיים? הסיבה היא בעצם קטע אחד מתוך אותו מאמר שלדעתי ממש שווה ציטוט.

לפני יומיים התפרסם באתר של הניו יורק טיימס מאמר מאת נעם כהן בשם: Start Writing the Eulogies for Print Encyclopedias. האמת היא שהשימוש במילה "start" בכותרת המאמר קצת תמוה. האם רק עכשיו הניו יורק טיימס מגלה את מה שרבים מאד ממשתמשי האינטרנט בוודאי גילו מזמן? ובכל זאת, המאמר מאד מעניין, בעיקר מפני שהוא מביא נתונים שמראים שלא מדובר רק ברושם, אלא בעובדה: ימיו של האנציקלופדיה המודפסת אכן ספורים. במאמר אנחנו קוראים ש:
ahead of other books, magazines and even newspapers, the classic multivolume encyclopedia is well on its way to becoming the first casualty in the end of print.
בהמשך מוסרים לנו שהמכירות של המהדורה המודפסת של אנציקלופדיה בריטניקה לפני שנה היו רק 10% מהמכירות של שנת 1990. ולא מדובר בבריטניקה בלבד. אנציקלופדיות בארצות רבות נתקלות באותה ירידה במכירות. רבות מגיעות למסקנה שכדאי להעלות את המוצר שלהם לרשת, להפיץ אותו חינם, ולנסות להרוויח מפרסומות. אכן, הכתובת כנראה על הקיר.

אך מה שבעיני יותר מעניין במאמר הוא מה שאפשר לכנות ההתפקחות מהנוסטלגיה. בדרך כלל מאמרים בעיתון כמו הניו יורק טיימס מתרפקים על העבר ובוכים על כך שהעולם שלנו משתנה ללא הכר. הרי כולנו יודעים שהתלמידים של היום אינם לומדים כמו ש-"אנחנו", בעידן האנציקלופדיה המודפסת, למדנו. ולאור זה חשוב לצטט כאן שתי פיסקאות מתוך המאמר:
"I remember in my own childhood in the 1940s, early '50s, I and my parents would sit around the table and look at the encyclopedia together," said Larry Hickman, director of a center at Southern Illinois University devoted to the education pioneer John Dewey. "In the old days, the Encyclopaedia Britannica or the World Book encyclopedia was regarded as authoritative," he recalled, laughing as he agreed, "That's why you would copy it for your book report."

But Mr. Hickman said that parents and children can have the same discussions "seated in front of the computer, the electronic hearth, as I like to call it." And he said that losing a set of books considered infallible was actually a good thing for developing critical thinking.
האמת היא שאין סיבה להיות מופתע שמישהו כמו היקמן אומר את מה שהוא אומר. הוא הרי אחד המומחים למשנתו של ג'ון דיואי, וגם אחד מממשיכיו הרעיוניים. הוא בוודאי מודע לכך ש-"תרבות ההעתקה וההדבקה", שערוץ 10 היה כל כך להוט לחשוף, לא נולדה עם האינטרנט. אך דווקא בגלל זה נעים לראות שמצטטים אותו.

תוויות:

יום ראשון, 16 במרץ 2008 

אולי צפוי ... אבל בכל זאת בכלל לא רצוי

לא עקבתי מקורב אחר הבלוגים של התלמידים של אל אפטון, מורה באוסטרליה שפתח בלוגים לתלמידיו בכיתה ג'. קראתי את ההזמנה שלו שיצאה לבלוגרים בבלוגוספירה החינוכית ללוות את התלמידים בכתיבה שלהם, אבל לא התנדבתי למלא תפקיד כזה. כפי שכתבתי בעבר, כל עוד השימוש בבלוגים אצל תלמידים חדש ויוצא דופן, אפשר ליצור התקשרויות בין תלמידים בכיתות שלהם לבין מורים אי-שם בעולם. אבל אם אנחנו שואפים לכך שבלוגים של תלמידים ייהפכו לנורמה, קשה לראות את הליווי הזה כתופעה נרחבת ובר-קיימא.

אבל מידי פעם הצצתי בבלוגים של התלמידים של אופטון, ובהחלט התרשמתי – עד לפני מספר ימים כאשר הוא פרסם בבלוג שלו שהוא קיבל הנחייה ממשרד החינוך של דרום אוסטרליה להפסיק את הפעילות בבלוגים של התלמידים שלו. הסיבות לסגירת הבלוגים אינן ברורות לחלוטין, אבל אופטון עצמו רומז שהבעיה היתה:
too much student identifying information
בלשון מצומצמת וקרה למדי, וללא כוונה, כך נדמה, להאשים את אף אחד, הוא כותב שהמשרד בוחן את הבלוגים של התלמידים מההיבט של:
risk and management issues
קל מאד להגיע למסקנה שמדובר בחוסר יכולת של המערכת החינוכית להבין את הסביבה האינטרנטית. מי שעקב אחר הבלוגים של התלמידים בוודאי התרשם שמידת החשיפה שלהם היתה מאד מצומצמת. השתמשו רק בשמות פרטיים, ומלכתחילה גם קיבלו אישור מהורי התלמידים לפתוח בכתיבה לבלוגים. אופטון מציין שפעמים רבות הוא עסק בשאלות של מידת החשיפה של תלמידיו דרך הבלוגים שלהם, ונדמה לי שאין סיבה לא להאמין לו. הוא מביא מספר דוגמאות של שאלות שהתעוררו אצל המלווים שהיו קשורות לנושא של חשיפת זהות התלמידים. בבלוג שלו (אחרי הסגירה של הבלוגים של התלמידים) הוא גם לא מביע כעס כלפי המערכת. במקום זה הוא מדגיש:
Please Note ... Let’s embrace this as an opportunity to promote the value of blogs and online learning generally. There is no benefit in looking for blame here, there is enormous value and potential in celebrating our voices.
במתכונתו הנוכחי (אחרי הסגירה) הבלוג של אופטון מכיל הודעה על הסגירה, ותגובות רבות – נכון לכתיבת הדיווח הזה, כמעט 100. כצפוי, התגובות נעות בין תמיכה באופטון ודברי עידוד, לבין פליאה כלפי מערכת שמסוגלת לסגור יוזמה כמו זאת. מגיבה אחת כותבת:
oh for goodness sake ... what century are we in?
בין המגיבים אפשר גם למצוא כמה שמציינים שהם אינם מופתעים. אולי יש גם כאלה שאפילו שמחים – לא מפני שהם חושבים שהוסרה סכנה, אלא מפני שהסגירה מוכיחה את הטענה שלהם שבלוגים מאיימים על החינוך המסורתי ולכן המערכת חוששת בפניהם. נדמה לי שהתגובות מגיעות מכל הארצות דוברות האנגלית (מישראל מצאתי רק את התגובה של סוזן) ונוצר הרושם שהבלוגוספירה החינוכית (באנגלית, כמובן) היא באמת תופעה עולמית. אינני משוכנע שיש צורך במקרה מבחן שיעלה את הנושא הזה לתודעה הציבורית הרחבה (הרי על פי רוב הבלוגים של תלמידים מתנהלים על מי מנוחות) אבל אם היו צריכים לבחור מישהו שעל גבו ייבחן הכדאיות של בלוגים של תלמידים מול הסכנות שבהם, נדמה לי שאופטון, והבלוגים של התלמידים שלו, הם מהסוג שבסופו של דבר יוכיחו שהיתרונות עולים בהרבה על החסרונות.

יום שישי, 14 במרץ 2008 

סתם אי-הבנה ... או חוסר הבנה למופת?

השבוע סטודנט באוניברסיטה בטורונטו שבקנדה זכה לפרסום די רב בעקבות האיום של ועדת המשמעת של האוניברסיטה בה הוא לומד להרחיק אותו מהלימודים. ומה גרם לאיום הזה? לא אחר מאשר קבוצה לעבודה על שיעורי בית שהוא הקים במסגרת של Facebook.

הסטודנט למד בקורס לכימיה, ולטענתו, הקבוצה שהוא יצר פעלה באותה דרך שקבוצות לימוד מסורתיות יותר פועלות כבר שנים רבות – התלמידים נפגשים ומשוחחים על התשובות לשיעורי הבית, ועל ידי כך, לומדים זה מזה. אבל האוניברסיטה טוענת שבעצם, אותו סטודנט סייע ל-146 סטודנטים שהצטרפו לקבוצה לרמות. היא טוענת שבעקבות הפעילות של הקבוצה הסטודנטים לא הגישו את הפתרונות האישיים שלהם לתרגילים שהיו בשיעורי הבית. לפי אחד מהמאמרים הרבים שהתפרסמו על הפרשה, הטענה המרכזית של האוניברסיטה היא שההגדרה הפומבית של הקבוצה ב-Facebook:
could be interpreted as an invitation to post completed answers to assignment questions, which would be a clear instance of academic misconduct.
בניגוד לטענה הזאת, סטודנטית אחת שראוינה הסבירה שמדובר בתרגילים שמרכיבים בסך הכל 10% מהציון הסופי של הקורס. לפי דבריה, לא מדובר במשהו יוצא דופן:
It was students talking about methods to solve, how to look at questions and answers for the weekly lab.
איימי ג'וסל, בלוגרית שכותבת על השפעת השיווק על בני נוער, שואלת שאלה מאד מתבקשת:
What’s the difference between slurping coffee in a fluorescent lounge and tip-tap-typing “I don’t get this, can you help me out?” via computer keyboard?
היא מוסיפה:
How does this differ from, “Let’s all meet in the quad at 10 and go over our notes for our test tomorrow?”
אולי הדבר המוזר ביותר בכל הפרשה הזאת הוא המידה שבה הגישה של האוניברסיטה הזאת שונה מהגישה של אוניברסיטאות רבות אחרות. קיימות דוגמאות רבות של אוניברסיטאות המעודדות את הלימוד המשותף באמצעות התקשוב. אפשר אפילו לקבל את הרושם שמוסדות רבים ממש הפנימו שצריכים לאמץ כלים טכנולוגיים בכל שלבי הלימוד – גם הפורמאליים וגם הבלתי-פורמאליים. אבל כפי שאפשר להתרשם מהפרשה הזאת, יש, כנראה, גם מוסדות רבים שעדיין חשים מאוימים על ידי התקשוב, שאחרי כל נסיון להשתמש בתקשוב בסביבה הלימודית רואים רק רמאות.

בעוד מספר ימים וועדת המשמעת של האוניברסיטה אמורה לפרסם את החלטתה בעניין הסטודנט הזה. אישית, למרות שאני בדרך כלל מנסה להמנע מלנבא את העתיד, אני משוכנע שבסופו של דבר הסטודנט יזוכה. יכול להיות שהאוניברסיטה הזאת עדיין לא מבינה עד כמה התקשוב נעשה לחלק אינטגראלי מהחיים של הסטודנטים, אבל קשה להאמין שהיא באמת רואה אותו כאויב.

תוויות: , ,

יום רביעי, 12 במרץ 2008 

מהבלוג אל הבוידם ... ובחזרה

אולי אני טועה, אבל מחיפוש שערכתי במאמרונים בבלוג הזה, מצאתי, די להפתעתי, שהפעם האחרונה שניצלתי את הסביבה הזאת כדי למסור על פרסום של משהו שכתבתי במסגרת הכתיבה שלי באנגלית – The Boidem – היה לפני תשעה חודשים. חשבתי שאני עושה זאת בתדירות גבוהה יותר.

אבל האמת היא שאני מרשה לעצמי לשלב בין המסגרות האלו רק כאשר משהו שמתפרסם בבוידם קשור באופן די ברור לעניינים חינוכיים, וכנראה שבמשך תשעה החודשים האחרונים לא חשתי שהיה קשר כזה. הפעם, יש.

מעניין גם שקרש הקפיצה למהדורה החדשה של הבוידם הוא מאמרון שאליו התייחסתי גם כאן. ההתייחסות הרחבה יותר לנושא הבשיל אצלי במשך החודשיים האחרונים, עד שהרגשתי שהוא מוכן לפרסום בבוידם.

כך יוצא שמהדורה מס' 140 של הבוידם, שהעליתי לאתר שלו לפני כמה ימים, איננה עוסקת באופן ישיר בחינוך, אבל יש בה כמה השתמעויות חשובות למורים ולתלמידים, ונדמה לי שיש הצדקה להודיע עליה כאן. הרי שאלות בנוגע להעתקה ולהדבקה מעסיקות אנשי חינוך רבים, והשאלה אם עדיף לקשר לחומרים קיימים במקום ליצור משהו בכוחות עצמנו היא בעצם פן נוסף של תרבות ההעתקה/הדבקה. ואי-לכך, אני מוצא טעם להודיע על:
Inventing Wheels in Cyberspace

Column No. 140 of the Boidem

בו אני מנסה לבחון מה עדיף –

להשתמש בחומרים מוכנים מהרשת, או להכין כאלה בעצמנו
לא אצטט את עצמי כאן, אבל כל מי שמעוניין לקרוא כמובן מוזמן.

תוויות:

יום שלישי, 11 במרץ 2008 

מייחלים ל-"משעמם"

לפני שבועיים קליי שירקי דיווח בבלוג שלו על הופעת הספר החדש שלו (לפני שבוע ציינתי כאן שאני מאד מעוניין לקרוא אותו). במאמרון שבו הוא הודיע על הופעת הספר הוא כתב:
It is also post-utopian (I assume that the coming changes are both good and bad) and written from the point of view I have adopted from my students, namely that the internet is now boring, and the key question is what we are going to do with it.
המשפט הזה תפס אותי, ומיד העתקתי ושמרתי אותו. דרושה מנה גדולה של העזה, שלא לדבר על תבונה, לציין שהיום האינטרנט כבר משעמם - ובהמשך להסביר שדווקא השעמום הזה הוא אשר עושה אותו לכל כך מעניין וחשוב. אבל למרות שהעתקתי את המשפט, לא ידעתי מה לעשות איתו. לא היה לי ברור איך הוא צריך לבוא לביטוי בסביבה החינוכית. היום, טום הופמן, בבלוג שלו, עזר לי להבין.

הופמן, שיש לו כבר עותק של הספר, מצטט קטע (אינני יודע מאיזה דף) שהוא בעצם הרחבה של ההערה הקצרה של שירקי בבלוג שלו:
Communication tools don't get socially interesting until they get technologically boring. The invention of a tool doesn't create change; it has to have been around long enough that most of society is using it. It's when a technology becomes normal, then ubiquitous, and finally so pervasive as to be invisible, that the really profound changes happen, and for young people today, our new social tools have passed normal and are heading to ubiquitous, and invisible is coming.
הופמן מסביר שהמשמעות של "משעמם" בסביבה החינוכית היא מצב שבו המורים, התלמידים, ובתי הספר פשוט מוצפים בכמה שיותר מחשבים זולים שיאפשרו לכולם להתייחס אל הטכנולוגיה כמובנת מאליה:
The problem is, this cuts against the conventional wisdom about how to do computing in schools, which is to have an ambitious, expensive program front loaded with professional development, aiming to meet short term goals. I've long argued that we would be better off aiming for inexpensive, sustainable, ubiquitous computing that is sufficiently cheap that it doesn't carry significant short-term performance pressures.
הוא מדגיש:
A teacher must feel that the computers are here, they work, and they aren't going away, ever. EVER.
יכול להיות שיש כאן הגזמה. הרי קשה להשתחרר מההרגשה שבלי הדרכה נאותה, בלי תוכניות התערבות, בלי הציוד החדיש ביותר שיאפשר לנו ליישם את התוכניות הראוותניות ביותר, אי אפשר להטמיע את המחשב ואת האינטרנט לתוך המערכת החינוכית. אבל ככל שנסתכל על הציוד הזה כמשהו חדשני ועתידני, במקום פשוט להכיר בעובדה שהוא כאן ושצריכים להשתמש בו כל יום, כחלק אינטגראלי מכל שיעור ונושא, לא נגיע למצב הרצוי באמת של "משעמם", מצב שבו נוכל לגלות את היכולות האמיתיות של הטכנולוגיה.

תוויות: , ,

יום שני, 10 במרץ 2008 

האם בהכרח בסדר עולה?

ג'ף אוטכט, ב-TechLearning Blog, כותב שהוא מנסה למצוא אמות מידה שבאמצעותן ניתן להעריך את השימוש בטכנולוגיות בכיתה. הוא מסביר שלעתים קרובות מידי הוא פוגש מנהלים שההכרות שלהם עם טכנולוגיות כל כך דלה שהם נוטים להתלהב ממראות מרשימים מבלי לבחון אם באמת מתרחשת למידה:
In the past, I have had administrators tell me “I walked into the teacher’s room and all the students were on laptops.” As though just the site of students working on laptops meant they were engaged in the learning process.

I have been trying to wrap my head around a simple way for administrators to evaluate the use of technology in the classroom.
אוטכט מציע מסגרת די פשוטה בעזרתה ניתן לסווג שימושים שונים בטכנולוגיות. המסגרת מורכבת מארבע הבחנות המנוסחות כשאלות:
  1. Is the technology being used “Just because it’s there”?

  2. Is the technology allowing the teacher/students to do Old things in Old ways?

  3. Is the technology allowing the teacher/students to do Old things in New ways?

  4. Is the technology creating new and different learning experiences for the students?
הבחנות האלו די הגיוניות, אם כי אין בהן הרבה חדש. נדמה לי שמאז שהמחשב והאינטרנט התחילו לחדור לתוך הכיתה השאלות האלו נשאלו. אבל חשוב להדגיש נקודה נוספת: הרוב מאיתנו שדוגלים בשילוב הטכנולוגיה לתוך תהליך הלמידה מקבלים כמובן מאליו שהשאלות של אוטכט מבטאות דרגות רצויות של שימוש, כאשר השאיפה שלנו היא תמיד להגיע לרמה הרביעית.

אני מודה, מבחינתי השאיפה היא אכן להגיע למצב שבו הטכנולוגיה מנוצלת בכיתה על מנת ליצור חוויות למידה חדשות שלא יכולנו ליצור בלעדיה. אבל גישה כזאת, נכונה ככל שתהיה, יכולה להטות אותנו משאלה בסיסית יותר – האם מתרחשת למידה. גם אם אנחנו רודפים אחרי החדש, אין שום פסול בשימוש בטכנולוגיות חדשות על מנת ללמוד "דברים ישנים בדרכים ישנות". יש לא מעט "דברים ישנים" שכדאי ללמוד.

לשם ההגינות, חשוב לציין שאוטכט עצמו מודע לכך. הוא כותב:
I am not advocating that every lesson should use technology or that every lesson should try to answer “New things in New ways”. However, it is good to know just how the technology is being used.
ובכל זאת, העמדת השאלות כאילו בסדר עולה רומזת שיש כאן מדרג מוצהר של ערך. אפילו אם אנחנו אכן חושבים שכך המצב (ושוב, אני מודה שאני בדרך כלל חושב כך) רצוי לזכור שלמידה מתרחשת במישורים רבים, ולא כל שימוש בטכנולוגיה צריך להיות לשם למידה "חדשה".

תוויות: ,

יום ראשון, 9 במרץ 2008 

סימן מעודד

בדרך כלל אני מעדיף לא לדווח כאן על הדרכות שבהן אני מעורב. אין לי הסבר לכך, מעבר לתחושה שקצת אנונימיות בחוג כל כך קטן כמו העוסקים באינטרנט בחינוך בארץ לא יכולה להזיק. אם אני קורא משהו שמתפרסם בבלוג, אז הוא כבר זכה בפומביות ואין סיבה לא להתייחס אליו. אבל לא נוח לי עם פרסום של פעילות שלא קיבלה את האישור של המשתתפים בה.

וכל זה כהקדמה לכך שהפעם אני מבקש לחרוג מההרגל שלי, ולדווח בקצרה על מפגש עם קבוצה של מדריכים באחד המחוזות לפני שבוע. התבקשתי להציג באותו מפגש את השימוש ב-Google Docs. למרות שאני מתלהב (אולי אפילו יותר מדי) מהאפשרויות שתמלילן שיתופי על הרשת פותחות לפנינו, היססתי להקדיש פגישה שלמה לכלי הזה. חששתי שנעסוק בטכניקה, במקום במהות.

ההתחלה כמעט הצדיקה את החששות. הרי כדי להתחיל לעבוד על מסמך משותף צריכים להכיר את הסביבה, ומדובר במספר שלבים שאינם מסובכים אבל בכל זאת יכולים קצת להרתיע. בנוסף, בשעתיים של השתלמות קל מדי "לשחק" עם הכלי שלומדים, במקום לבחון את השימושים החינוכיים שאולי גלומים בו.

לשמחתי הכיוון של הפעילות שלנו היה חינוכי למדי. כמובן שתחילה בדקנו את הסביבה על עצמנו (זה לא רק הגיוני – זה הכרחי) והמשתלמים פתחו קבצים והזמינו משתתפים אחרים להצטרף לעבודה עליהם. וכמובן שהיה מרתק לראות על צג המחשב את שמו של כל משתתף חדש שהצטרף לעבודה על מסמך. אבל מהר מאד השאלות שנשאלו נעשו חינוכיות. שאלות כמו: באילו תנאים אפשר ו/או רצוי להשתמש באפשרות של תמלילנות שיתופית. המשתלמים העלו אפשרויות רבות – החל משיעורי בית של קבוצה קטנה של תלמידים, דרך הכנת מסמך "אני מאמין" של בית ספר, בו כמה שיותר מורים תורמים חלק. עוד יותר מעודד היתה השאלה מתי פעילות על מסמך משותף עדיפה על דיון שמתנהל בקבוצת דיון, ואילו מתי קבוצת דיון יכול להשיג תוצאה טובה יותר.

לא פעם אנחנו מסתנוורים מהחדש, ובסביבה המתוקשבת, כל יום יש חדש. קל להתלהב מכלי כמו Google Docs, ולראות אותו יותר כמשחק מאשר כלי שיכול, אם נשתמש בו בתבונה, לשרת צרכים חינוכיים אמיתיים. לא תמיד קל לדעת היכן המשחק מסתיים, והשימוש הנבון מתחיל (וללא ספק, בלי לאפשר את המשחק, קשה גם להבחין ביכולות). ההצלחה איננה מובטחת. לא פעם החשיפה לכלי שבעיני מעניין ביותר גורמת רק לפיהוק של שעמום. לכן, תענוג היה לעבוד עם קבוצה של מדריכים שהיו מוכנים לשחק, אבל לא הסתפקו במשחק, אלא גם ניסו לבחון מה באמת אפשר לעשות עם הכלי.

תוויות: ,

יום חמישי, 6 במרץ 2008 

מילים גבוהות ... וגם גרעין של אמת

אולי זה לא מוצדק. אולי זה פשוט הנטייה שלי לראות את החור יותר מאשר את הבייגלה. סטיב הרגדון פרסם מאמרון ארוך השבוע – Web 2.0 Is the Future of Education – הזוכה לתגובות נלהבות, ומשום מה, אני מתקשה להתלהב כמו שעשו, כנראה, רוב קוראיו. (הרגדון פרסם את המאמרון לא רק בבלוג האישי שלו, אלא גם ב-TechLearning Blog, ובשני אלה, ובמקומות רבים בבלוגוספירה החינוכית, השבחים רבים.)

יכול להיות שאני מתקשה להתלהב דווקא מפני שאני מסכים עם רוב מה שהרגדון כותב. אישית, אני זקוק פחות להצהרות שיעוררו את הרצון לעמוד דום ולהצדיע, ויותר לביקורת שמנפצת מוסכמות. בנוסף, כאשר הדברים נכתבים על ידי מישהו שכבר כתב דברים דומים פעמים רבות בעבר, קשה לא לשאול מה השתנה שגורם לו לעשות זאת שוב. קשה לא להרגיש שיש כאן דוגמה של שכנוע עצמי – שהרגדון כותב על מנת לחזק את השורות. אישית, אינני מקבל את הרושם שדבריו מכילים משהו חדש שיגרום לאלה שעדיין לא משוכנים להתגייס לשורות אוהדי ה-Web 2.0 בחינוך.

קשה להתווכח עם הלהט של הרגדון. הוא כותב:
I believe that the read/write Web, or what we are calling Web 2.0, will culturally, socially, intellectually, and politically have a greater impact than the advent of the printing press. I believe that we cannot even begin to imagine the changes that are going to take place as the two-way nature of the Internet begins to flower, and that even those of us who have spent time imagining this future will be astounded by what happens.
ובהמשך הוא מונה עשר מגמות של ה-Web 2.0 שלדעתו ישפיעו בצורה מכרעת על החינוך. כפי שכבר רמזתי, אני דווקא מסכים עם הרבה מהתחזיות שלו (ואני מודה שגם לי יש נטייה להתלהב יתר על המידה מהפוטנציאל של כלי Web 2.0 בחינוך), אבל נדמה לי שבמקום שדבריו מחדשים, הם פשוט חוזרים על נקודות שמזמן הפכו למוסכמות בקהילת ה-Web 2.0 בחינוך. הרשימה טובה, אבל נדמה לי שקראנו אותה כבר פעמים רבות.

ובכל זאת, נקודה אחת גרמה לי להנהן נמרצות בראש. המגמה השנייה שעליה הרגדון כותב היא "A Tidal Wave of Information" – בוודאי לא משהו חדש. אבל בנוגע למגמה הזאת הוא מציין:
I will also say that on a personal level, when people ask me the answer to content overload, I tell them (counter-intuitively) that it is to produce more content. Because it is in the act of our becoming a creator that our relationship with content changes, and we become more engaged and more capable at the same time.
אם הרגשתי שלא היה הרבה שחידש או הלהיב במאמרון הארוך שלו, דווקא כאן מצאתי נקודה חשובה באמת. הרגדון מודה שהגישה הזאת - שהדרך להתמודד עם העובדה שאנחנו מוצפים במידע היא ליצור יותר מידע - היא תפיסה הנוגדת את ההגיון. אך עם זאת, אין ספק שיש בה יסוד בריא שנוגע במהות החינוך. בימינו, צרכן המידע הפסיבי איננו יכול להתמודד עם כמויות המידע שמציפות אותו. רק אם הוא יירטב ממש, אם הוא ישחה עם הזרם, הוא יוכל למצוא מה כדאי ומשמעותי לו, וכך גם הוא יוכל להפיק תועלת מהמידע הרב המציף אותו.

תוויות: , ,

יום שלישי, 4 במרץ 2008 

איך שדיון מתגלגל

אולי באופן טיפה פרדוקסאלי, המאמרון האחרון בבלוג של ויל ריצ'רדסון לא עורר אצלי רצון לכתוב כאן, אבל התגובות לאותו מאמרון כן עשו זאת. ריצ'רדסון כתב על סקירה של דייוויד ויינברגר על הרצאה של קליי שירקי בעקבות פרסום הספר החדש שלו. נדמה לי שמדובר בספר שכדאי מאד לקרוא, אבל כפי שציינתי, לא המאמרון הוא זה שגרם לי לרצות לכתוב.

במאמרון שלו, ריצ'רדסון ציטט את ויינברגר שכתב שסביבת ה-Web 2.0 מכניס אותנו לתוך "a publish-then-filter world". באמצעות האמירה הזאת ויינברגר ביקש לתאר מציאות שבה, להבדיל מעולם העיתונאות המסורתית שבו עורכים ידיעות לפני הפרסום, הפרסום קודם לסינון. בעולם הזה, יש צורך לפתח ולשכלל את מיומנות הסינון. יש כאן רעיון מעניין, אולי אפילו חשוב, אבל (שוב) לא הרגשתי שהוא עורר אצלי צורך, או רצון, לכתוב.

אבל ציטוט אמירתו של ויינברגר בבלוג של ריצ'רדסון גרר תגובות מאד מעניינות, בעיקר של דין שרסקי ושל גרי סטייגר.

סטייגר ביקש להבחין בין פרסום תוצרים "גמורים", תוצרים שעברו תהליך של עיבוד, של עידון, של גיבוש, לבין החשיבה בקול רם שאנחנו פוגשים, באופן מאד לגיטימי, בבלוגים של תלמידים:
There is a fundamental difference between brainstorming and publishing. We do our students a grave disservice if we lead them to believe that they are so precious that every thought they have or sentence they type is worthy of an audience. Kids are wonderful and it’s great that educators have the potential to network online, but unless a venue is specifically for the purposes of peer-editing or review, publishing should remain at the end of the creative process.
הוא הוסיף:
Rough drafts “published” online disrespect the audience the web so generously affords.
שרסקי הסכים. הוא הדגיש שמורים צריכים לעזור לתלמידים שלהם להבחין בין טיוטה לבין עבודה שבאמת מוכנה לפרסום:
it’s about helping adults, kids, everyone being able to distinguish, “in draft” work from “this is my best”.
במידה מסויימת, כתיבה בלוגית של תלמידים גורמת לטשטוש שהוא כמעט בלתי-נמנע. הבלוג, הרי, מיועד גם לטיוטות, וגם לפרסום. שרסקי, מוקדם יותר בדיון, אפילו מציע להעזר בתגים על מנת להבחין בין שני הייעודים האלה בכתיבה של תלמידים. כך, אם נדע מראש מה "טיוטה" ומה "גמור", לא נשפוט את ה-"חשיבה בקול רם" באותן אמות מידה שבהן נשפוט כתיבה שאמורה להיות גמורה ומלוטשת.

אינני בטוח שתגים כאלה נחוצים, אבל ברור לי שכן צריכים להיות ערים לסוגים השונים של כתיבה שאנחנו פוגשים בכתיבה בלוגית. תחת הכותרת הזאת אנחנו פוגשים סוגי כתיבה שונים, ונעשה לתלמידים שלנו שרות דוב אם לא נשכיל להבחין ביניהם – ולהתייחס לטיוטה כטיוטה, ולא כשיא הכתיבה המלוטשת הראויה לעיני העולם כולו.

תוויות: ,

יום שני, 3 במרץ 2008 

היכן שכואב?

מריאן קאמפו, בבלוג Blended Learning, מפרסמת קטע של שיחה בין מספר אמהות צעירות שהיא שמעה תוך כדי נסיעה ברכבת התחתית של ניו יורק:
"...I don't take TV away from my kids for punishment when they do something wrong. I take away their nightly computer time, and their IM ing- -oh they live for IMing their friends- and for my oldest- I take away text messaging on her cell phone.... I don't take away TV because my kids dont watch TV at all...."
קאמפו כמעט איננה מוסיפה הערות, וכלל לא ברור אם יש כאן צורך לפרש. ברור שהכוונה של אותה אמא היא להעניש, ואם להעניש, אז היכן שזה כואב.

אינני זוכר אם אני, כילד, נענשתי על ידי שלילת הצפייה בטלוויזיה. סביר להניח שזה קרה, עם כי, יכול להיות שכאשר הייתי ילד הטלוויזיה עדיין לא הספיקה לחדור לתוך חיי הבית, ואיסור על צפייה בה לא נחשב לעונש כואב. והיום, אותו עונש כבר יצא מהאופנה.

מידי פעם אני מדווח כאן על סקרים חדשים של חברת PEW. אם לא ידענו זאת בלי הסקרים האלה, הם מראים בצורה ברורה שכמעט כל בני הנוער מחוברים לאינטרנט באופן תדיר. והנה, שיחת האמהות הזאת ממחישה, בצורה מאד משכנעת, שהאינטרנט, והתקשורת האינטרנטית, ממלאים מקום מרכזי של ממש בחיי בני הנוער של היום.

תוויות: , ,

יום ראשון, 2 במרץ 2008 

עוד מיומנות שלא נצטרך ללמד?

אינני יודע ממתי הוא שם, אבל בתוך הסימניות הרבות ששמרתי במהלך השנים מופיעה סימניה לדפי הדרכה לשימוש בעכבר מהספריה העירונית של העיר מייסה שבאריזונה. הדפים מאמנים את הקורא לזהות קישור, ולהקליק עליו באמצעות כפתור העכבר. השיעור הראשון מתחיל:
Here's how to begin using the mouse:
  1. Rest the heel of your hand on the table in front of the mouse.
  2. Place your thumb on one side and your ring and little finger on the other side.
  3. Use those fingers and your thumb to move the mouse around on the mouse pad.
  4. Move the mouse until the cursor is positioned on the underlined number one below.
נזכרתי בדפי ההדרכה האלה כאשר במהלך השבוע האחרון נתקלתי במספר התייחסויות למיומנות חיפוש מידע. תחילה, טארה קאלישיין דיווחה בבלוג שלה שהיא וקבוצת חברים לא זכרו את השם של מישהו, אבל גילו שתיאור כללי ביותר הספיק להם כדי למצוא את המידע המבוקש:
Recently at work we whiled away a coffee break discussing the controversy over writing famous people’s obituaries in advance. While we were having the discussion Anna Nicole Smith came up. Not her name; nobody could remember her name. We were totally stumped. We knew she had passed away shortly after her son, but that’s all we could remember.

Eventually someone went to Google and typed:

that woman who died after her son died

... and Anna Nicole Smith in a CNN story was the second result, and had her Wikipedia page on the first page of results.

I was rather surprised. After all, I do a lot of talking about how people should get as specific as possible. And while the query above presents a couple of facts, it was very generic.
קאלישיין פנתה לגוגל עם מספר "הגדרות" כלליות, ושוב ושוב היא קיבלה את המידע שהיא "רצתה".

בהמשך, אלן לווין דיווח על הנסיון המוצלח שלו למצוא פאב מסויים בקנדה, למרות שהוא איית את המילה "ויקטוריה" לגמרי לא נכון.

ולבסוף, קראתי תקציר של הרצאה של ביל גייטס באוניברסיטה של קרניגי-מלון. שם דווח ש:
In five years, Microsoft expects more Internet searches to be done through speech than through typing on a keyboard, Gates told about 1,200 students and faculty members Thursday at Carnegie Mellon University.
אינני בטוח שיש באמת חוט מקשר בין הדוגמאות האלה, אבל בכל זאת, הכיוון די ברור: אם פעם חשבנו שצריכים ללמד תלמידים להשתמש במנוע חיפוש – להראות להם היכן להקליד את מילת החיפוש, ואחרי-כן לעיין בתוצאות כדי לקבוע על איזו התוצאה להקליק – ספק אם יש צורך כזה היום. אם, באמצעות הגדרה כללית למדי, מנוע חיפוש כבר "יודע" מה אנחנו מחפשים, ואם מספיק לדבר לתוך מיקרופון כדי להגיד למנוע החיפוש מה אנחנו צריכים, אין טעם בשיעורים לרכישת "מיומנות" החיפוש.

אבל אם לא נצטרך ללמד תלמידים להקליק על עכבר או לערוך חיפוש, מה כן נלמד אותם?

תוויות: ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates