יום ראשון, 30 בנובמבר 2008 

בינתיים אני עדיין מעדיף מילים וצילומים

נדמה לי שעד היום בבלוג הזה הזכרתי את Second Life רק פעמיים. הסיבה לכך די פשוטה: למרות שקראתי ושמעתי הרבה על הפוטנציאל החינוכי האדיר של הסביבה הווירטואלית הזאת, המעט שראיתי היה רחוק מלשכנע אותי. כל פעם שהוצגו לפני דוגמאות חינוכיות ב-Second Life הרגשתי שאפשר היה להשיג לפחות את אותן התוצאות באמצעים פשוטים יותר. אין זה אומר שהסביבה של Second Life איננה קוסמת לי, אבל אני מתקשה להבין לשם מה שווה המאמץ.

אני מאד מעריך את קונרד גלוגאוסקי וגישתו החינוכית. קונרד כבר זכה, בצדק, למספר לא קטן של אזכורים בדפים האלה. לכן, למרות ההסתייגות שלי מ-Second Life התעניינתי בתערוכה שהוא העלה שם בעקבות הביקור שלו בקנייה במסגרת הסניף הקנדי של Teachers Without Borders. במאמרון חדש בבלוג שלו קונרד מציין שלמרות שהוא כבר דיווח בבלוג שלו על הנסיון שלו בקנייה, וגם העלה צילומים רבים מהביקור ב-Flickr, הוא חיפש אמצעי המחשה בעל אוצמה חזקה יותר. הוא כותב שכאשר הוא התחיל לנבור באלפי הצילומים שלו מהביקור הוא הבין שהצילומים:
tell a story that is much more powerful than anything I could ever hope to convey in a blog post. The next day, I started building a virtual exhibit in Second Life.
עד היום הביקורים שלי ב-Second Life היו קצרים מאד, והם נערכו לא כתושב, אלא כאורח של אחרים שביקשו לשכנע אותי שמדובר בסביבה בעל פוטנציאל חינוכי רב. אני חייב להודות שאותם ביקורים לא הלהיבו אותי, ולא השאירו אצלי טעם של עוד. אבל רציתי להציץ בתערוכה של קונרד, ולכן אזרתי אומץ – נרשמתי ל-Second Life, והתקנתי את היישום. והיום, אחרי ביקור עצמאי, אני עדיין דבק בהתרשמות הקודמת שלי - למרות שהסביבה הזאת קוסמת לרבים, נדמה לי שהביקור הקצר שלי שם הספיק לי כדי שאהיה בין הלא מעטים שנרשמו, הציצו, ולא נפגעו. בתערוכה של קונרד סיירתי בין צילומים שאפשר לראות גם ב-Flickr, והדגם של הכיתה שלתוכה נכנסתי היה עבורי לא יותר מדגם על גבי צג של מחשב. למרות הרצון של קונרד ליצור אצל המבקר תחושה של "להיות שם", להיות בכיתה אמיתית, יותר מכל דבר אחר אני חשתי שאני נמצא בתוך משחק מחשב.

אבל גם אם מבחינתי הנסיון ליצור סביבה שמקיפה את המבקר ויוצרת אצלו תחושה של "להיות שם" לא עלה יפה, אני עדיין מזדהה עם השיקולים שהביאו את קונרד לבנות את התערוכה. הוא כותב:
Of course, some will say that I didn’t have to use Second Life, that a blog entry, a Flickr set, or a PowerPoint presentation (or maybe all of them combined) would have been just as effective. That’s why, before I began, I asked myself: What can I do in Second Life that I cannot do on the world wide web? Why do I need a multiuser virtual environment?
לשאלות האלו שקונרד שואל את עצמו הוא עונה:
I wanted the visitors to be able to experience, even if only virtually, what it is like to stand in a typical rural Kenyan classroom. I can’t do that on my blog, but in Second Life I can create that classroom. I can try to re-create that environment.
לצערי, החוויה הזאת לא עברה אלי. עבורי, המילים והצילומים מצליחים טוב יותר להמחיש את מה שהוא חווה בקנייה. אבל אם וכאשר מישהו כן יצליח להעביר את התחושות האלו דרך סביבה כמו Second Life, זה יהיה מפני שהוא שואל את אותן השאלות שקונרד שואל.

תוויות: ,

יום חמישי, 27 בנובמבר 2008 

סיפור שצומח מתנאיי השטח

לפני חצי שנה דיווחתי כאן על סידרת מאמרונים שבה מורה בריטי, מחנך בכיתה ה', כתב על הנסיונות שלו בשימוש במסמכים של גוגל בכיתה. כתבתי אז שתחילה חשתי שאותו מורה מדגיש יתר על המידה את הטכנולוגיה, ואילו כאשר קראתי את הסידרה במלואה הבנתי שמדובר ב-"מורה שעבורו הלמידה, ולא הטכנולוגיה, עומדת במרכז". השבוע שמחתי למצוא סידרת מאמרונים חדשה של אותו מורה, טום בארט. הפעם הוא מדווח על השימוש ב-Google Earth כאמצעי לעידוד הכתיבה היצירתית של תלמידיו. באופן דומה למה שחשתי לפני חצי שנה, תחילה חששתי שהשימוש ב-Google Earth נבע מהרצון להשתעשע בטכנולוגיה חדשה, ולא שירת צורך אמיתי. אבל בהמשך השתכנעתי שיש כאן נסיון מעניין ביותר לגייס כלי חדש על מנת לעזור לתלמידים לכתוב.

נכון להיום הופיעו ארבעה מאמרונים בסידרה החדשה הזאת של בארט. במאמרונים האלה הוא סוקר את השלבים השונים של הפרויקט. בארט החליט שתלמידיו יכתבו על הבריחה מדודותיו של ג'יימס, גיבור ספרו של רואלד דאל, "ג'יימס והאפרסק הענקי". הוא מסביר שאחרי שהוא עיין בשטחים שונים ב-Google Earth הוא בחר בית שנראה לו מתאים להיות בית הדודות, והציג את הבית לתלמידיו כנקודת הפתיחה של הפרויקט. בהמשך, הוא והתלמידים סימנו תחנות שונות בציר הבריחה.

בארט מדגיש שהוא רצה שהסיפור כולו יתרחש בתוך Google Earth, ולא רק שהכלי ישמש כקרש קפיצה לכתיבה. הנקודה הזאת לא היתה ברורה לי. לא הבנתי למה השהות בתוך Google Earth היתה חשובה לו. אבל בהמשך הבנתי שהכוונה שלו היתה שכאשר "קוראי" הפרויקט ייכנסו ל-Google Earth הם יוכלו לעקוב אחר ציר הבריחה, ולקרוא וגם לשמוע את המילים שהתלמידים חיברו לתנאיי השטח שנראים שם. גם אחרי שהבנתי את הכוונה הזאת לא השתכנעתי שציון מקומות נבחרים על מפה יכול להוביל לכתיבה יצירתית טובה. אבל במאמרון הרביעית בסידרה בארט מתייחס גם לחשש הזה:
The use of the mapping in this story has provided us with a structure through the escape route we chose and also it has provided us with a rich visual stimulus for story content. The bushes James has to break through in his bid for freedom have caused scratches and bruises and ripped his clothing. The building site we have seen has caused James to be covered in dust and mud. In our story he hides between two large lorries and we stretched out with our senses (Jedi style!) and saw workmen chatting on a tea break, heard drills banging into the ground and the smell of diesel fumes from machinery. All of this has been generated from studying the satellite imagery in our story location.
במילים אחרות, בארט מנצל את השטח שהתלמידים רואים דרך Google Earth כדי להזין את דמיונם, ובהמשך, להעשיר את אוצר המילים שלהם. הוא מסביר שההתייחסות לתנאיי השטח של ציר הבריחה הובילה לבניית פלקט שעליו הודבקו מילים הקשורות לבריחה. נוצר:
... a bank of good vocabulary for the escape, which we have on our WOW WORD display. Through discussion and thesaurus work we have gathered lots of verbs and adjectives that have already proven valuable for the children to use in their stories.
בארט מקדיש חלק מהמארונים האלה לבעיות הטכניות שמתעוררות בכיתה, ולדרכים שהוא מציע כדי לפתור אותן. מתיאורי הבעיות האלו ברור שהשימוש בטכנולוגיה כמו Google Earth יוצר קשיים שאינם קיימים בכיתות שאינן מנצלות טכנולוגיות כאלו, ולכן ההתייחסות לטיפול בבעיות האלו מוצדקת. אבל נדמה לי שהנקודה המרשימה ביותר בסידרה הזאת היא העובדה שבארט נשאר נאמן למטרה הלימודית המוצהרת שלו – שיפור איכות הכתיבה של תלמידיו. לשם כך הוא מוצא דרך מקורית להשתמש בכלי שהיה יכול להשתלט על הפרויקט ולהסיט אותו מייעודו המרכזי. ממה שהצלחתי לקרוא נכון להיום, מדובר בדוגמה מרשימה שבה יש שימוש נרחב בכלים חדשים, ובכל זאת הפדגוגיה באמת מובילה את הטכנולוגיה.

תוויות: ,

יום שלישי, 25 בנובמבר 2008 

לא עמידה על כתפיים, אלא טיפוס משותף

זכיתי היום להשתתף בפתיחה החגיגית של התערוכה השנתית של המרכז לתכנון לימודים במכללת בית ברל: קופי פייסט – יצירה, מסירה ושיתוף. ליוויתי חלק מבניית התערוכה – אין זה סוד ששאלות של העתקה והדבקה, והמקום שהרעיון הזה תופס בתהליכי למידה ויצירה, קרובות מאד לליבי. אבל אני אדם מילולי למדי (אם כי המוסיקה מאד מדברת אלי), ואינני מבין בעיצוב, בניצול חלל כדי לבטא רעיון. לכן, שמחתי לשתף פעולה עם אנשי המרכז, ולראות עד כמה הם היטיבו להמחיש את הרעיונות האלה באמצעים שונים מאלה שאיתם אני מרגיש בבית.

כאשר שהוזמנתי לשתף פעולה עם אנשי המרכז לקראת הכנת התערוכה הצצתי בשרידי התערוכות הקודמות שלהם שנמצאים ברשת. התרשמתי במיוחד מהתערוכה של שנת 2007, "כמה כפתורים תפרת?". ידעתי שכבוד יהיה לי לשתף פעולה עם צוות שהעמיד תערוכה כל כך מרשימה. וכך היה.

בפינה אחת של חלל התערוכה המבקרים מוזמנים לחבר דיסק-און-קי למחשב ולהעתיק תיקיה מלאה בקבצים שמתייחסים לנושא של העתקה/הדבקה ממספר היבטים. העתקתי. עלי להודות שבאופן כללי חשתי שעורכי התערוכה הרגישו שהם לוקחים (בוודאי לא "מעתיקים") ממני, אבל אני משוכנע שאני קיבלתי מהם לפחות באותה מידה שהם קיבלו ממני. מומלץ.

תוויות: ,

יום ראשון, 23 בנובמבר 2008 

לא על החינוך לבדו

בימים האחרונים הצטברו אצלי קישורים למספר הולך וגדל של מאמרונים שנראים לי ראויים להתייחסות כאן. רוב המאמרונים האלה חדשים, אם כי ברור שהרבה מהמתרחש בתחום התקשוב בחינוך איננו "חדש" אלא וואריאציות על מספר יחסית מוגבל של נושאים. לכן, מידת העניין היא שקובעת, גם אם כמה מהדברים שאליהם אני רוצה להתייחס התפרסמו לפני מספר חודשים. אבל משום מה, למרות שרשימת הנושאים שעליהם אני רוצה לכתוב כאן הולכת ותופחת, אני מגלה שמה שאני רוצה לכתוב עליו כעת איננו בדיוק שייך לתחום הבלוג הזה. מה לעשות – נפלאות דרכי הבלוג.

כידוע, הבלוג הזה עוסק בנושאים חינוכיים. רק לעתים רחוקות ביותר אני מוצא טעם בדיווחים "אישיים", וגם אלה קשורים, אפילו אם רק במידה רופפת, לחינוך. לרוב, אינני חש צורך לדווח על מה שאכלתי לארוחת ערב, או על כמויות השיער שהכלב שלנו משיר, או אפילו על מעלליהם של ילדי הנפלאים. ואם קורה שאני מרגיש צורך בדיווחים כאלה (ועברו כבר שנים מאז שהרגשתי צורך כזה), עומדות לרשותי מסגרות אינטרנטיות אחרות שבהן אני יכול לעשות זאת. לכן, למרות שביום שישי האחרון יצאתי לטיול מעניין ביותר לשרידי שרונה של הטמפלרים, אינני רואה סיבה לדווח על זה כאן (ויש אחרים שמדווחים על הטיולים שלהם בכשרון גדול בהרבה משלי). בבלוג הזה בחרתי להתמקד בנושאים הקשורים לתקשוב בחינוך, נושא שאני פחות או יותר מבין בו ואולי אפילו יכול לתרום לו. ואם המיקוד הצר הזה יוצר רושם אצל הקורא המזדמן שצר עולמי כעולם נמלה, אני יכול לחיות עם הדימוי הזה.

אבל חופן קוראי הנאמנים בוודאי מזהים בהקדמה הארוכה הזאת דרך פתלתלה לתרץ כתיבת מאמרון שאיננו קשור ישירות לנושא המוצהר של הבלוג הזה. ואם הם זיהו, הם צדקו.

לפני שבוע, אלן לווין הקדיש מאמרון בבלוג שלו להתייחסות למספר כתבות שהופיעו לאחרונה שטענו שעידן הבלוגים הסתיים (Wandering the (not so) dead blogs). אני מודה שכאשר קראתי את אותן הכתבות שקלים אם לכתוב עליהן. לבסוף, החלטתי שהיו נושאים בוערים יותר להקדיש להם מילים (וזמן). אבל המאמרון של לווין עורר בי חשק לכתוב מילה טובה על התופעה שכנראה ממהרים להספיד. לווין כותב שהוא הציב לעצמו מסע – להתחיל מנקודת זינוק אחת, ולראות לאן הקישורים שהוא מוצא יובילו אותו. הוא מקשר לתריסר בלוגים שאליהם הוא הגיע שמהם הוא התרשם במיוחד:
Starting from my RSS reader, I had landed on an interesting story on a blog with a curious name. I got even curiouser about some of the blogroll or linklog names in the sidebar, and wondered, “How far can I wander? What would I find? Is it all tombstones, black rot, and blog tumbleweeds like those big shot writers for Wired try to tell us?’

I found not death, but teeming life.

I found people posting at an astounding rate, and original (and wonderfully strange and often deeply personal and quite silly too) stuff. And I could find no sign that people were in the vain pursuit of a front page Google Rank.
לא יכולתי לא להזדהות, וכמובן גם למצוא את הרגלי הקריאה הבלוגית שלי במסע הזה. קורא ה-RSS שלי מלא בבלוגים שעוסקים בתקשוב בחינוך, אבל יש בו גם מספר לא מבוטל של בלוגים אחרים – בלוגים אישיים שמספרים סיפורים מרתקים שמתייחסים להתרחשויות סביבנו בעין מקורית ולפעמים מפתיעה. באמצעות פלאי הקישוריות, ולעתים קרובות באופן מקרי למדי, קליק נופל על קליק, וכמעט מדי יום אני מגיע לבלוגים שלא הכרתי (ואולי שלא אבקר בהם שוב) – בלוגים שבהם אני פוגש אנשים מיוחדים, וראייה מפתיעה על החיים, ולפעמים פשוט ניסוח ערב לחך שמהדהד בראשי וגורם לי להכריז "הלוואי ואני כתבתי את זה".

לא פעם אנשים שואלים אותי "מתי אתה מוצא את הזמן לכל זה?", ומתחשק לי להשיב "כיצד אפשר לא להקדיש זמן לעושר האנושי הזה?". פעם אחר פעם אני כותב כאן על הערך הלימודי הגלום בשימוש בבלוגים בחינוך. ואכן, אני משוכנע שיש ערך רב בשימוש בבלוג כדי לארגן את מחשבות הלומד, או לעודד רפלקציה לימודית, ועוד. כמו-כן, הבלוגוספירה החינוכית מהווה בסיס שעליו אפשר, ואף צריך, לבחון את שלל הנושאים הקשורים לתקשוב בחינוך. אבל גם ללא קשר ל-"חינוך", יש פשוט ערך אדיר בכך שהבלוג פותח צוהר לעולם מגוון ובלתי-צפוי, עולם שאחרת אולי לא היינו מכירים.

תוויות:

יום שישי, 21 בנובמבר 2008 

מה יש, בסך הכל, בכתובת?

בוסטון קולג' היא אוניברסיטה קתולית קטנה אך איכותית בעיר בוסטון. השבוע הקולג' פרסמה ידיעה (דווח עליה, בין היתר, ב-Chronicle of Higher Education) שמהשנה האקדמית הנוכחית סטודנטים חדשים לא יקבלו כתובות דואר אלקטרוני של הקלוג'. ההודעה הזאת איננה מסוג ההודעות שזוכות לכותרות נוצצות. אפשר אפילו לטעון שבימינו, ספק אם סטודנטים חדשים בכלל רוצים כתובות דואר אלקטרוני על השרת של המוסד שבו הם לומדים, ושאם הם משתמשים בהם בכלל, זה רק מתוך הכרח. אבל אפילו אם ההודעה איננה במיוחד חשובה, היא משקפת היבט חשוב במציאות האינטרנטית הכללית של היום.

נכון להיום, מוסדות להשכלה גבוהה נוהגים לחלק כתובות דואר אלקטרוני על התחום (ה-domain) שלהם לאנשי הסגל ולסטודנטים שלהם. היתה תקופה שבה הכתובות האלו היו הכתובות הראשונות, או היחידות, של הסטודנטים. אבל כך היה אולי לפני בערך עשור – היום סטודנטים חדשים מגיעים ללימודים עם זהות דיגיטאלית ברורה ומגובשת, ועם כתובת דואר אלקטרוני אישי שבאמצעותו הם מנהלים חלקים נרחבים מחייהם המקוונים. אין להם צורך בעוד כתובת, והסטודנטים של היום ממעטים להשתמש (אם בכלל) בכתובות שמחלקים להם. במקום לסייע, ריבוי הכתובות יכול ליצור בלבול – יתכן והודעות רשמיות שנשלחות לכתובת המוסדי אפילו אינן נקראות מפני שסטודנטים שוכחים לבדוק את הדואר המוסדי שאינו משמעותי עבורם.

במקום לחלק כתובות על שרת המוסד, הרבה יותר הגיוני לנתב את הדואר הרשמי לכתובת המועדפת של כל סטודנט. יתכן וסידור כזה אפילו חוסך משאבים תקשוביים. וזה מה שבוסטון קולג' החליט לעשות.

אבל לעומת ההיבט הטכני שאולי מעניינת, אבל לא מעבר לזה, התמונה התרבותית הכללית שמצטיירת מההחלטה הקטנה הזאת של בוסטון קולג' די מרתקת. חלוקת כתובות דואר אלקטרוני לסטודנטים על ידי מוסד להשכלה גבוהה כאילו מכריזה שהמוסד נמצא במרכז ההוויה הדיגיטאלית של הסטודנט ואחראי לעיצוב הזהות המקוונת שלו. יכול להיות שלפני עשור היתה מידה לא קטנה של אמת בתיאור הזה. לעומת זאת, בני הנוער של היום מגיעים לקולג'ים ולאוניברסיטאות אחרי שהם כבר הקדישו זמן ומאמץ בעיצוב הזהות המקוונת שלהם. הם אינם זקוקים ל-"עזרה" של המוסדות, והמוסד איננו יכול לתפוס את המרכז. הלימודים של בני נוער אינם אלא עוד צומת אחת ברשת הדיגיטאלית הענפה של הסטודנט.

יתכן שמדובר בצעד קטן של מוסד להשכלה גבוהה, אבל הצעד הקטן הזה משקף שינוי משמעותי בתרבות שלנו, והמקום של האינטרנט בתוכה.

תוויות: ,

יום חמישי, 20 בנובמבר 2008 

הרהור נוסף בנוגע לוויקי

אתמול בלילה, זמן קצר לאחר שהעליתי את המאמרון הקודם לבלוג, זכיתי לתגובה מאסתי דורון. תגובתה עוררה אצלי הרהור בנוגע למה שכתבתי, וגרמה לי להסתכל טיפה אחרת על השימוש בוויקי בחינוך. בתגובה שלה אסתי מזדהה עם הביקורת שלי כלפי הוויקי, וכותבת:
ביה"ס כפי שהוא בנוי היום, עדיין מעודד בעיקר תחרותיות והשגיות בין התלמידים וזוהי תפיסה המנוגדת בעיקרה ובמהותה ללמידה שיתופית וליצירת תוצר שיתופי.
ואני, לא רק כדי להחזיר טובה, מסכים. אבל אולי בדיוק בגלל ההסכמה הזאת, אני מוצא שההתייחסות שלי כלפי הוויקי חייבת להשתנות טיפה. יתכן והביקורת הזאת של אסתי מהווה סיבה טובה לעודד תלמידים להשתמש בוויקי.

אינני חושב שהדגש על תחרותיות ועל הישגיות אישית של המערכת הוא מה שגורם לתלמידים לא לעבוד בצורה מוצלחת בסביבת הוויקי, אם כי הדגש הזה בוודאי תורם לקושי. אבל באופן פרדוקסאלי, אולי אחד האמצעים שיכולים לעזור לנו למגר את התחרותיות הזאת, ולמנף את השיתוף שהוא נחוץ כל כך בחברה שלנו, הוא השימוש בוויקי. ואם הוויקי, שללא ספק השיתוף נמצא בבסיסו, יכול לעזור לחנך לשיתוף, כדאי ללמד את השימוש הזה.

כמובן שחשיפת תלמידים ליכולות של הוויקי איננה הופכת אותם לבני אדם שיתופיים, אבל עידוד השימוש בכלי, ותרגול בשימוש הזה, עשויים לעזור לאמן תלמידים בתפקוד בונה בסביבה שיתופית.

ברור לי שכאשר חברה זו או אחרת מאמצת טכנולוגיה מסויימת, הדרך שבה הטכנולוגיה הזאת באה לביטוי משקפת את הערכים של אותה חברה. ובכל זאת, אם לכלי מסויים תכונות שמחזקות את השיתוף, התכונות האלה יכולות לבוא לביטוי גם בחברה שהיא תחרותית בעיקרה. באותה מידה שבה רוח החברה עשוייה להקשות על ניצול מיטבי של טכנולוגיה, הטכנולוגיה יכולה לעזור לחברה למצוא בעצמה תכונות שהן חבויות. ואם זה אכן יכול לקרות, יכול להיות שהוויקי הוא כלי שמסוגל לעשות זאת.

אני עדיין צופה קשיים בשימוש מוצלח של הוויקי בחינוך. הנסיון מלמד שאפילו בעבודה שיתופית על מסמך משותף, ממדי השיתוף אינם בהכרח מרשימים (ועל כך העיר הבקר אייל בתגובה שלו). מה שבתיאוריה נראה כפשוט והגיוני הוא בכל זאת מאד קשה לביצוע – מאותן סיבות שהזכרתי אתמול. אי לכך, אם המטרה איננה אלא השימוש בכלי לשם פעילות פחות או יותר לימודית, יש טעם לשאול אם הדבר באמת כדאי. אבל אם יש גם מטרה של חינוך לשיתוף, כדי שהתלמידים של היום יוכלו להיות פחות תחרותיים מחר, אינני יכול להתנגד.

תוויות: ,

יום רביעי, 19 בנובמבר 2008 

האם התוצר הקולקטיבי תמיד עדיף?

הוויקי נחשב לאחד הכלים המרכזיים במערך הכלים ההולך ותופח של כלי ה-Web 2.0 בסביבה החינוכית. למרות שאנשים שאני מאד מעריך מבקשים להראות לי פרויקטים חינוכיים מוצלחים שמופעלים על גבי תשתיות של ויקי אני מתקשה להשתכנע שבפרויקטים האלה לוויקי תרומה ייחודית. ראיתי פרויקטים מעניינים, ואפילו מרשימים, אבל לרוב הרגשתי שאפשר היה להשיג תוצאות דומות באמצעות כלים אחרים. לא התרשמתי שבפרויקטים האלה יש ביטוי לשיתופיות, שהיא המרכיב המרכזי שבבסיס השימוש בוויקי. במאמרון חדש של סטוארט מאדר בבלוג Grow Your Wiki נדמה לי שמצאתי סיבה חשובה להססנות שלי כלפי השימוש בכלי הזה בחינוך.

מאדר כותב רבות על השימוש בוויקיים (כולל ספר), והוא מדריך קבוצות שמאמצות את הכלי – במיוחד בחברות מסחריות. במאמרון החדש שלו הוא מדגיש שכל משתתף בוויקי חייב להבין שמה שהוא כותב עשוי לעבור עריכה ושינוי אצל משתתפים אחרים:
When several people use a wiki to collaboratively author a document, each person needs to understand that their writing can be directly edited by others, and this is different from an email, Word document, or forum post. In those cases, others can reply to what a person writes, but they don’t have the ability to directly make changes to it.
כפי שמאדר כותב, מצב שבו מישהו יכול לערוך את הכתיבה שלנו הוא מצב שונה מאד ממצב שבו מגיבים למה שאנחנו כותבים, או מוסיפים הערה, או ממליצים על שינוי. בבלוג, למשל, לכותב המאמרון בעלות על מה שמתפרסם, ואילו בוויקי התרומה של היחיד מתערבבת לתוך תוצר שבהגדרתו איננו אישי. במקרה הטוב התוצר הקולקטיבי עשיר יותר מאשר התרומה של היחיד, אבל זה איננו מובטח.

בחברה המורכבת מאנשי מקצוע, ובה הצלחת החברה תלוייה בנכונות של כל עובד לתרום, הסיכוי שהתוצר הקולקטיבי יהיה טוב יותר מהתרומה של היחיד די גדול. כפי שכותב מאדר:
... it’s a tool that can improve the process and produce a better finished product....
אבל התנאים בכיתה שונים מאד מהתנאים בחברה מסחרית. בסביבה החינוכית התלמידים עדיין נמצאים בתהליך של מציאת הקול של עצמם. בתנאים כאלה יש הצדקה לכך שהתרומה של היחיד תעמוד בפני עצמה, גם אם היא איננה מגיעה לאיכות המקווה. לתלמידים רבים עדיין אין הידיעות, או הכישורים, להביא תרומה משמעותית לתוצר של הכלל. סביר להניח, אפילו, שכאשר אנחנו מעודדים את כולם לתרום לוויקי, במקום שהתוצאה תהיה איכותית יותר, היא יורדת באיכותה. עם תלמידים שעדיין לא מצאו את הקולות של עצמם, התרומה האישית של כל אחד עשוייה להבלע לתוך התוצר של הכלל. נוצר מצב שבו הכיתה ככיתה איננה חשה גאווה כלפי מה שהיא יצרה, והיחיד איננו מזהה את התרומה שלו. נדמה לי שראוי יותר לעודד את התרומה האישית הייחודית, ותוך כדי כך לעקוב אחר ההתפתחות של היכולת של הפרט, וכך לקדם אותו.

אינני שולל פרויקטים שיתופיים (אם כי נדמה לי שברוב המקרים מתאים יותר לכנות את אלה פרויקטים קבוצתיים). אבל כפי שמאדר מדגיש, הוויקי מזמין את כל השותפים לו לערוך ולשנות – וכך לטשטש את התרומה האישית לשם תוצר קולקטיבי טוב יותר. השימוש האפקטיבי בוויקי דורש הבנה של התהליך הזה, ונאמנות למטרה. גם למבוגרים קשה להבין את הייחוד של הוויקי, וזה לא צריך להפתיע שהשימוש בו גם קשה עבור תלמידים.

תוויות: ,

יום שני, 17 בנובמבר 2008 

מתקדמים ומתקדמים, אבל ...

בחודשיים האחרונים מעט מאד מאמרונים הופיעו בבלוג של Artichoke, בלוגרית חינוכית ניו-זילנדית, ומאד הצטערתי על כך. היא מצליחה להביט על התקשוב בעיניים יחודיות, והגיגיה, וגם הדרך שבה היא מביעה אותם, הם תמיד תענוג. היום היא פרסמה מאמרון חדש, ושוב התרשמתי מההתייחסות שלה לנושא.

במאמרון החדש שלה Artichoke סוקרת את העשור האחרון שבמהלכו היא עוסקת בתקשוב בחינוך. היא מציינת שבמשך התקופה הזאת היא לא הבחינה בחדירה משמעותית של התקשוב לתוך החינוך:
Although I have witnessed radical and ubiquitous family, community, business and society wide adoption of ICTs in New Zealand in this time, I have yet to observe any significant school wide adoption of effective use of ICTs in teaching and learning.
בהמשך, היא מנסה לפענח את הסיבות שהביאו להעדר ההצלחה הזאת. היא מונה מספר "צרכים" שבמשך השנים נקבעו כמרכזיים לקידום התקשוב בחינוך:
  • Professional development
  • Time
  • Hardware, software and connectivity
  • Technical and infrastructure support
  • Management strategies when students are learning though ICTs.
  • Money.
אבל כאשר היא בוחנת את המצב של כל אחד מה-"צרכים" האלה היום, היא מגלה שבעצם בכולם היתה התקדמות משמעותית – שבעצם, בכל אחד מהם המצב היום הרבה יותר טוב מאשר לפני עשור. ובכל זאת אין התקדמות בשילוב התקשוב:
However, given the improvements in; professional development, time allowances, hardware, software and connectivity, technical and infrastructure support, and management strategies available to teachers and schools in 2008 compared to what was on offer even ten years ago it is tempting to suggest that some of these barriers are “in the eyes of the beholder” barriers rather than actual barriers.
הנצחת המצב של חוסר התקדמות, למרות השיפור בתנאים, מובילה אותה למסקנה שהחסמים להצלחת שילוב התקשוב אינם חסמים מוחשיים, אלא חסמים שהם בעיני המסתכל בלבד. עם כל שיפור בתנאים לשילוב המוצלח של התקשוב בחינוך, הציפיות שלנו גדלות, והתוצאה היא שאנחנו נשארים מתוסכלים - השילוב המיוחל פשוט לא מתממש. לכאורה התנאים היום כבר בשלים לשילוב מוצלח, ובכל זאת, נערמים חסמים חדשים.

וזה מביא את Artichoke להרהר שאולי הבעיה איננה באותם חסמים שהם כל כך מוכרים לנו, אלא במקום אחר:
It seems likely that this focus on finding and identifying barriers has prevented us from understanding what is really going on when teachers fail to collectively adopt the effective use of ICTs in teaching and learning.

I suspect this focus on barriers has prevented us from asking the right questions ...

If everyone else on the planet is integrating ICTs in their programmes of living then something more is at work when teachers do not buy in to ICTs in their programmes of learning.
היא איננה מביאה תשובות, ואפילו השאלות שהיא מנסה לשאול הן התחלתיות למדי. מהבחינה הזאת, אין בשורה גדולה מהמאמרון הזה. אבל יש בדבריה נכונות להתייחס למורים כאוכלוסיה שמשום מה עדיין לא השתכנעה שיש כדאיות רבה או צורך דחוף בתקשוב, ולא סתם כסרבני תקשוב חסרי תבונה. וזה בפני עצמו צעד חיובי שממנו אנחנו יכולים ללמוד.

תוויות: ,

יום שבת, 15 בנובמבר 2008 

הרהור נוסף בנוגע לנייר

במאמרון של אתמול ציינתי שכאשר אני רושם לעצמי הערות/מחשבות על הרצאות ועל פעולות דומות, אני מעדיף לעשות זאת באמצעות כלים דיגיטאליים. עם זאת, הדגשתי שאינני זונח לחלוטין את הנייר, וגם שאינני רואה טעם לנסות לשכנע (או ליתר דיוק, לאלץ) אחרים לנטוש את הנייר. ההערות שלי הובאו כתגובה למאמרון של ויל ריצ'רדסון. באותו מאמרון ריצ'רדסון טען טענה נוספת שאליה לא התייחסתי, ואני מבקש לעשות זאת עכשיו.

במאמרון שלו ריצ'רדסון הביא דוגמאות ממפגשים שלו עם מורים. המסקנה שריצ'רדסון מסיק מהדוגמה שאליה אני מבקש להתייחס כאן היא בעיני אופיינית לאמונה בכוח ההמון שמלווה חלק גדול מעולם ה-Web 2.0. ריצ'רדסון קובל על כך שכאשר כל אחד רושם הערות לעצמו בנייר, הנסיון הקולקטיבי של כלל המשתתפים איננו משרת את הקולקטיב הזה:
At the end of a presentation a few days ago with a couple of hundred pen and paper note taking attendees (and the odd laptop user sprinkled here and there) I answered a question about “What do we do now?” by saying “Well, first off, it’s a shame that the collective experience of the people in this room is about to walk off in two hundred different directions without any way to share and reflect on the thinking they’ve been doing all day. Next year, no paper.”
כמובן שאני מתעמת עם הטענה הזאת של ריצ'רדסון דווקא מפני שבמידה רבה אני מסכים איתה. אני משוכנע שהדיון הציבורי הדיגיטאלי – באמצעות ויקיים, בלוגים, וקבוצות דיון – מהווה תשתית שעליה תובנות חדשות יכולות לצמוח. גם אם זה יכול לקרות באמצעות ההרהור הפרטי שנשמר בכתב יד בפנקס שנקרא רק על ידי מי שרשם אותה, העוצמה של הצמיחה באמצעות הכלים הדיגיטאליים יכולה להיות הרבה יותר משמעותית.

אבל האמונה הזאת מהווה גם תשתית לאכזבות גדולות. אין לי ספק שהרוב הגדול של מה שבלוגרים חינוכיים רבים מפרסמים הוא משמעותי עבור הכותבים עצמם, ועוזר להם לעשות סדר בחשיבה שלהם. אבל עם זאת, יש במאמרונים האלה מידה גדולה של מחזור רעיונות ודעות (ואני מודע לכך שזה קורה גם אצלי), וספק אם אחרים רבים ימצאו טעם בקריאת גלגול נוסף של רעיונות שכבר נכתבו, ונקראו, פעמים רבות. זאת ועוד: ריצ'רדסון כותב על כך שבאמצעות כלים דיגיטאליים אפשר לשתף אחרים בתובנות שלנו, אבל אפילו אם 200 המשתתפים בהרצאה מסויימת באמת ישתפו את עמיתיהם במחשבותיהם, האם ה-200 האלה באמת ירצו לקרוא את כל ההרהורים האלה? אפילו אם באמצעות RSS נוכל לדעת מתי כל אחד הוסיף את ההערות שלו, ספק אם רבים יחזרו למאמרון מסויים, או לוויקי שהוקם כדי לרכז תגובות, כדי לקרוא הגיגים חדשים, אבל לא במיוחד מקוריים. במידה מסויימת, אנחנו בני מזל שלא כל אחד רוצה להשמיע את מחשבותיו ברבים.

מגיבה חדשה אחת (היום יש כבר מעל 40 תגובות למאמרון של ריצ'רדסון) מרחיקה לכת ומכריזה שלהבדיל מהביטים שמעודדים שיתוף, הנייר אננו "דמוקרטי":
Great way to remind us that paper is undemocratic - it promotes ownership and hoarding, isolation and dead-endedness. Whereas wikis and Google Docs promote sharing, bringing people together, appreciating and respecting people’s unique talents and viewpoints. The former is pointless and antisocial; the latter is meaningful and community-building.
התגובה החריפה הזאת דרבנה אותי להציץ בבלוג של מי שכתבה אותה. ציפיתי למצוא בלוגרית שיורה חיצים לכל כיוון עם אמירות בלתי-מרוסנות, אבל מצאתי בלוג מעניין מאד של ספרנית באוסטרליה שכותבת בשיקול דעת על קשת רחבה של נושאים. גירדתי בראש – האם הנושא של הנייר באמת טעון כל כך שהוא גורם לנו לראות את העולם בשחור/לבן? אם יש לי סיכוי לשכנע מורים לאמץ לעצמם את השימוש בכלי Web 2.0 כדי לקדם את הלמידה של עצמם (ואולי בעקבות זה גם הלמידה של תלמידיהם) בוודאי לא אצליח לעשות זאת אם אגיד להם שהשימוש בנייר מצביע על התנהגות אנטי-חברתי.

תוויות: , ,

יום שישי, 14 בנובמבר 2008 

למען האמת, לא כל כך איכפת לי

ויל ריצ'רדסון כותב על כך שאנשי חינוך רבים מתעקשים לשמור על התלות שלהם בנייר. הוא מספר על שיחה שהתנהלה בינו לבין האחראית ליום עיון בית ספרי שהוא היה אמור להעביר. האחראית ביקשה ממנו לשלוח אליה את תוכנית יום העיון בדואר אלקטרוני כדי שהיא תוכל לשכפל עותקים ולחלק אותם למשתתפים. ריצ'רדסון כותב שהוא סירב בטענה שלא היה בזה צורך:
“No, I mean it,” I said. “We’re going to be spending the whole day online; there is no reason to bring paper.”
כבר לפני יותר מעשור, בהשתלמויות שהעברתי, נהגתי להסביר למשתלמים שבמקום לרשום לעצמם הערות בפנקסי הנייר שלהם, עדיף פשוט לפתוח קובץ וורד, להקליד כל מה שנראה להם ראוי לזכור, ובסוף היום לשלוח את הקובץ לעצמם בדואר. לשמחתי, יותר ויותר אני פוגש אנשים שעושים זאת. זכור לי יום עיון מלפני שנה בו התיישבתי ליד מחשב פנוי והקלדתי רשמים מההרצאות ששמענו. לידי היו שתי משתתפות שלא הכרתי שעשו את אותו הדבר. להפתעתנו, כאשר ניסינו להתחבר לדואר שלנו לשלוח לעצמנו את הקבצים, גילינו שהדואר חסום. לבסוף נכנסתי לקבוצת דיון שניהלתי והעליתי אליה "הודעות" שכללו את קבצי הוורד. אחרי ששלושתנו הורדנו את הקבצים מהבית, הסרתי את ההודעות מהפורום.

נדמה לי שהסיפורים האלה מראים שאני דוגל בדיגיטאליות. אבל למרות שאני ממשיך, במידה הולכת וגדלה של הצלחה, לשכנע אנשים לוותר על הנייר לטובת אמצעיי רישום דיגיטאליים (וביסודו של דבר, בלוג אינו אלא פנקס רשמים), למדתי להכיר בעובדה שכל האמצעים כשרים. כיס החולצה שלי תמיד מלא בפתקים שמכילים קטעי מחשבות, תזכורות לעצמי, ולצערי גם מספרי טלפון ללא שמות מזהים לידם. למרבית הפתקים האלה יש מקבילים בביטים – על פי רוב בדואר הגוגל שלי. אני יודע שאם אני יכול לזכור אפילו פריט קטן מתוך משהו שאני רוצה לאתר, החיפוש יאפשר לי למצוא את מה שאני רוצה. ובכל זאת, אני כותב לעצמי פתקים שגודשים את הכיס - פחות מאשר זה עניין של צורך בגיבוי, זה פשוט עניין של לשמור על כל האופציות פתוחות. לא תמיד יש לי מקלדת בהישג יד, אבל תמיד יש עט בכיס.

ריצ'רדסון כותב על הבזבוז אשר בפנקס האישי שאיננו משרת אחרים:
At one planning session I was in a few weeks ago, twenty people were all furiously scribbling down notes on their pads, filling page after page after page. The same notes, 20 times. (I’d love to know where those notes are now.) At the end of the session, I gave everyone a TinyUrl to a wiki page where I had stowed my observations and asked them to come in and add anything I missed. Two people have.
נדמה לי שההערה הזאת נובעת מאי-הבנה בסיסית של הסיבה שבגללה אנשים כותבים במחברות שלהם בשיעורים, או בימי עיון. ריצ'רדסון אמנם כותב שמדובר בעשרים עותקים של אותן הערות, אבל זה איננו נכון. כל הערה היא הערה אישית – נסיון של האדם המסויים שרשם אותה ליצור משמעות אישית ממה שהוא שמע. כמו-כן, ריצ'רדסון מהרהר שהוא היה רוצה לדעת היכן אותן הערות נמצאות עכשיו, רמז לכך שבעצם אין לפתקה האישית שום שימוש חוזר. גם כאן, לדעתי הוא מפספס את העיקר. אני מניח שהרוב הגדול של המשתתפים שרשמו הערות לעצמם לא עיינו בהם שוב, ואפילו לא התכוונו לעשות זאת. הערך העיקרי של כתיבת הרשמים נמצא בחשיבה שמתרחשת תוך כדי הכתיבה.

לא פעם אני חש שחסידי הדיגיטאליות (ואני ביניהם) נעלבים כאשר שבסביבות עתירות טכנולוגיה הם רואים אנשים שכותבים לתוך מחברות נייר. הרי אחרת, קשה לי להסביר למה הדיון הזה עולה שוב ושוב, במקום פשוט שנכריז "על טעם וריח ...". בעת כתיבת המאמרון הזה היו כבר כמעט 30 תגובות למאמרון של ריצ'רדסון, וכמעט כולן הביעו תסכול על כך שמורים ממשיכים לאחוז בעט ובנייר, למרות שאין ספק שהביטים עדיפים. מגיב אחד מצליח להתעלות על התסכול הזה ומציין את היתרון של הביטים על הנייר:
the real point centers around how the work can be accessed and reused once it has been stored. Paper offers fewer options than digital, but we all knew that already.
אני מסכים שלעומת הביטים, לנייר יש פחות אופציות מבחינת הגישה והשימוש החוזר. אבל זה נכון רק עבור אנשים שלמדו איך לנצל את היכולות של הביטים. מה לעשות – יש עדיין אנשים לא מעטים שעבורם העט והנייר עדיין עדיפים. ואם העט והנייר מסייעים להם להרהר ולעשות סדר במחשבות, אז הכלים האלה יעילים יותר מאשר הכלים הדיגיטאליים שבהם הם עדיין לא שולטים. כמובן שאשמח לעזור לאנשים האלה להכיר את היתרונות של הדיגיטאליות, אבל לא אתווכח איתם אם הם בוחרים בכלי אחר.

תוויות: , ,

יום חמישי, 13 בנובמבר 2008 

משהו חסר בתיאור המעודד הזה

אסתי דורון כותבת על מפגש שלה עם מנהלת של אחד מבתי הספר שבהם היא מדריכה. במפגש הזה המנהלת תיארה את מלוא הדרכים שבהן המחשב והתקשורת משולבים לתוך חיי בית הספר - דרכים שעבור אותה מנהלת מהוות תשובה לשאלה שנשאלת בכותרת המאמרון של אסתי: מהו בית ספר מתוקשב?.

התיאור של המנהלת מקיף מאד. התקשוב אצלה בא לביטוי כאמצעי לתקשורת עם הורי התלמידים, במערכת מתוקשבת למעקב אחר התנהגות התלמידים ואחר הישגיהם, וגם כפלטפורמה שמאפשרת ניהול הלמידה של כל כיתה וכיתה. אחרי התיאור המקיף הזה אסתי כותבת:
לדעתה של המנהלת, עצם העובדה שביה"ס פועל בשלוש מערכות שונות שכל אחת מהם עונה לו על צרכים יעודיים אחרים, כבר מסמנת אותו כבית ספר מתוקשב. על פדגוגיה מתוקשבת, לא דברנו....
אני מרשה לעצמי לקרוא כאן בין השורות, וכאשר אני עושה זאת, נדמה לי שאני מזהה במשפט הזה של אסתי מידה לא קטנה של אכזבה, רמז לכך שלמרות שבבית הספר יש שימוש נרחב בתקשוב, אותו תקשוב איננו משפיע על דרכי הלמידה של התלמידים. כידוע, אינני בין מעריצי מונחים דוגמת "כישורי המאה ה-21", או "בית הספר של המאה ה-21", אבל אם יורשה לי במקרה הזה להעזר בהם, אפשר אולי להגיד שתיאור בית הספר במאמרון של אסתי הוא תיאור של בית ספר שמתלבש בתלבושת של טכנולוגיות המאה ה-21, אבל עדיין לא אימץ גישה חינוכית, או מטרות חינוכיות, שתואמות את הצרכים של המאה ה-21. חשוב לזכור שהביקורת הזאת נכתבת מבלי שאני מכיר את בית הספר, ויתכן מאד שאני טועה בהערכה שלי. ובכל זאת, אני חש שמשהו מתפספס כאן. חשובים ככל שיהיו, אותם ביטויים של השתלבות התקשוב בבית הספר שהמנהלת מציינת אינם השינוי בתהליכי ההוראה והלמידה שאני (ואני בטוח שגם אסתי) מבקש לראות.

אין מה לעשות – קל יותר לגייס את הטכנולוגיה לצרכים המתוארים בדיווח המנהלת מאשר להשתמש בה כדי לשנות את הפדגוגיה, או כדי לאפשר לטכנולוגיה להשפיע באופן יצירתי על הפדגוגיה. אסתי עצמה רומזת על כך כאשר היא מתארת את ההתקדמות העצומה של מורות בית הספר ברכישת מיומנויות תקשוב. נדמה לי שאני מזהה כאן את הטענה שהטכנולוגיה מסוגלת להשפיע על הפדגוגיה רק אחרי שהמורים מפנימים אותה. לפי הטענה הזאת, הטכנולוגיה חייבת להפוך לחלק מובן מאליו של תשתית בית הספר לפני שהיא תוכל להשפיע על תהליכי הלמידה של התלמידים.

אינני משוכנע שזאת קביעה נכונה, אבל היא ללא ספק גישה לגיטימית, ויש בה אפילו מידה לא קטנה של הגיון. אנחנו פוגשים אותה בלא מעט בתי ספר ופרויקטים שרואים בבניית תשתית טכנולוגית איתנה צורך שקודם לטיפוח הפדגוגיה. היות והגישה הזאת די רווחת, אפשר לקוות שהיא נכונה. עם זאת, אני חייב להודות שמעציב אותי לקרוא תיאור של "בית ספר מתוקשב" שבה ההיבט הפדגוגי של אותו תקשוב כל כך בולט בהעדרו.

תוויות: ,

יום שישי, 7 בנובמבר 2008 

הלוואי שיהיה לנו מה לסנן

דרך סטיבן דאונס הגעתי היום למאמרון של טימו ארינה על מה שבעיניו הגדולה של השימוש בקוראי RSS. בדרך כלל נהוג לראות את קורא ה-RSS כאמצעי שמאפשר לנו לסנן את הכמויות העצומות של מידע שמאיימים להציף אותנו. אבל ארינה דווקא רואה חיוב בהצפה הזאת. לכן הוא משבח את קורא ה-RSS על כך שהוא מאפשר למידע רב ביותר, מתחומים שונים, להגיע אלינו.

כדי לפתח את הטענה שלו ארינה מביא סרט וידיאו קצר של דרן בראון. הסרט נמצא ביו-טיוב כבר שנתיים וחצי, אבל ארינה משתמש בו לצרכים קצת שונים מאשר היעוד המקורי שלו. בראון הוא קוסם מאד ידוע (אם כי, אינני מכיר אותו) שבדומה לג'יימס רנדי מנסה להראות שתופעות שאצל רבים נחשבות לאל-טבעיות הן בעצם תופעות שיש להן הסברים די פשוטים. בסרט שארינה מביא בראון מבקש משני אנשי פרסום לפתח עבורו הצעה לפרסום של מוצר שהוא מציע להם, ואחרי שהם עושים זאת הוא מראה להם שהוא כיוון אותם, באמצעות רמזים סמויים, לקראת הצעה די צפוייה. (הוא מסביר שבעצם, הוא עושה לפרסומאים מה שהם בדרך כלל עושים לנו.)

ההתייחסות של ארינה לסרט איננה ברמה של אחיזת העיניים, או של הרמזים הסמויים, של הפרסום, או אפילו של איך עושים קסמים. הוא מדגיש שהרמזים שבראון שתל לפרסומאים עזרו להם, באופן בלתי-מודע, לחשוב בדרכים מסויימות, והוא מסיק שהפתיחות לרמזים מהסביבה מאפשרת פיתוח מוצלח של רעיונות. הוא כותב:
This (המסקנה שלו מהסרט) is exactly why those people who use RSS readers to scan through thousands of feeds, read blog posts from various decentrally connected sources and who engage themselves into assembling multiple unrelated sources of information into one (probing connections between them) have much greater ability to sense and respond to changing conditions in increasingly complex environments than those who read only the major newspapers, watch only the major news networks and don’t put themselves into a difficult situation of being hammered with a lot of stuff at once.
במילים אחרות, בעיני ארינה הגדולה של RSS היא בכך שהוא מאפשר לנו לקלוט מידע ממקורות רבים ומגוונים. קליטת המידע הזאת מאפשרת לנו להגיב מהר, ובדרכים מקוריות, למצבים חדשים שאנחנו פוגשים. כזכור, המסקנה שלו עומדת בניגוד לדעה הרווחת:
... information overload is an opportunity for pattern recognition and thus leads to better abilities to sense what is going on and how to respond to it. Therefore, information overload is actually a good thing.
אני מודה שכאשר אני מנסה לשכנע אנשים שכדאי להם להשתמש בקורא RSS אני מדגיש את הצורך בסינון מידע. ולא פעם אני נתקל בבעיה – כאשר אנשים אינם קוראים בלוגים רבים או אינם מנויים על מקורות מידע רבים ומגוונים, הם אינם חשים את הצורך בסינון. ארינה מזכיר לנו שעוד לפני הצורך בסינון, יש לנו צורך אמיתי בקליטת מידע ממקורות רבים – אפילו אם זה נראה לנו כיותר מדי.

תוויות:

יום חמישי, 6 בנובמבר 2008 

יחי התיוג ... אפילו אם עדיין לא הוכחנו שהוא כדאי

אין זה סוד שהתיוג (הידוע גם בשמות "תיווי" ו-"תיגוי") מוצא חן בעיני. מדובר בתפיסה שמתאימה יותר לעידן הדיגיטאלי מאשר שיטות המיון והקטלוג המקובלות היום. אין זה אומר שהמיון והקטלוג, כאשר אלה נעשים על ידי אנשי מקצוע, אינם חשובים מאד לארגון המידע שסביבנו, אבל אני משוכנע שהתיוג מאפשר יצירה של קשרים רבים ומגוונים יותר מאשר הכנסת פריטים לתוך תאים מוגדרים בקפידה. המיון המקצועי מעניק לנו ארגון הגיוני של מידע, אבל הוא גם מגביל את היכולת שלנו לזהות שיטות ארגון ושיוכים אחרים – שיוכים שהם אולי פחות מובנים מאליהם, אבל בכל זאת עשירים בהשתמעויות מידעיות. פריטים דיגיטאליים אינם חייבים להמצא במקום פיסי אחד בלבד, והתיוג נותן ביטוי לעובדה החשובה הזאת.

יש גם ערך רב בתהליך התיוג שנעשה בידי משתמשים שאינם אנשי מקצוע. בדרך הזאת מתווספים שיוכים אסוציאטיביים שתחילה לא נראו לעין. ריבוי של תגים סביב פריטים שונים יוצר מצע שעליו השתמעויות בלתי-צפויות יכולות לצמוח.

אבל העובדה שהתיוג מוצא חן בעיני איננו אומר שהוא באמת יעיל. למרות הפופולאריות של דלישס, למשל, לא ברור שהתיוג המאסיבי שהתרחש בשנים האחרונות מסייע למשתמשים למצוא מידע שמתאים לצרכיהם – גם כשאשר התיוג נעשה לצרכים אישיים, וגם כאשר משתמשים נעזרים בתגים שסומנו על ידי אחרים ככלי עזר למצוא מידע חדש.

בעולם ה-Web 2.0 יש אמונה עיוורת בכדאיות של התיוג, וקשה למצוא הוכחה לכדאיות הזאת. בגלל זה די התרגשתי כאשר ראיתי (דרך הבלוג של ספריות אוניברסיטה חיפה, וגם דרך אתר צמתי מידע) קישור למחקר שמבקש לבחון את היעילות ואת הכדאיות של התיוג. לצערי, אחרי קריאת המאמר שמדווח על המחקר, אינני יכול להגיד שאפשר להסיק ממנו מסקנות כלשהן בנוגע לתיוג.

המאמר מצליח להצביע על הייחוד של התיוג. אנחנו קוראים, למשל על ההבדל בין התיוג לבין שיטות קטלוג מקצועיות:
Previous research in classification suggests that there is a distinct difference between user created or naive classification systems and those created by professional indexers.
כמו-כן, המאמר מציין שהמונחים שזוכים לשימוש בתיוג ה-"לא מקצועי" שונים מאד מהמונחים המקצועיים המקובלים, כאשר בתיוג ה-"לא מקצועי" אנחנו מרבים למצוא שימוש במילים שיש להן משמעות למשתמש היחיד בלבד:
...however, the world of folksomonies includes relationships that would never appear in a traditional classification including time and task related tags, affective tags and the user name of the tagger. (Kipp 2007) These short term and highly specific tags suggest important differences between user classification systems and author or intermediary classification systems which must be considered.
החוקרת, מרגרט קיפ, ממקמת את ההתעניינות בשימוש בתיוג במגבלות של שיטות האינדוקס המסורתיות. היא מציינת שהשיטות האלו יקרות, ואינן מתאימות להיקף המידע שנמצא באינטרנט:
Controlled vocabulary indexing has proven costly and has not proven to be truly scalable on the web. Can the user created categories and classification schemes of tagging be used to enhance retrieval in these new environments? Much speculation has been advanced on the subject but so far few studies have been done.
זה כנראה הרקע של עריכת המחקר שלה. אבל כאשר אנחנו קוראים על המחקר עצמו, אנחנו מגלים שמדובר בקושי במחקרון. הנחקרים התבקשו לערוך חיפושים בשני סוגים של מקורות – מאגר הממוין באופן מקצועי, ומאגר שנבנה באמצעות תיוג של משתמשים, ולהעריך את איכות המידע שהם מצאו בשני המקורות. הנחקרים כנראה חולקו לשתי קבוצות ושתי הקבוצות ביצעו את אותם החיפושים, אבל בסדר הפוך. במאמר שמסכם את המחקר לא מצויין מספר האנשים שהשתתפות בו, אבל הרושם הכללי הוא שמדובר במספר קטן ביותר (אנחנו קוראים שבעצם מדובר במחקר מקדים לקראת מחקר גדול יותר שאמור להתבצע אי-שם בעתיד). בנוסף, כל הנחקרים היו סטודנטים לספרנות, ולכן סביר להניח שהם באו למחקר מצויידים במיומנויות של חיפוש והערכת מידע ללא קשר לסוג המאגר שבו הם חיפשו.

ומה לגבי הממצאים? החוקרת מציינת שהנחקרים אכן השתמשו בתגים בחיפושים שלהם, ואפילו דיווחו על כך שאלה סייעו להם, אבל נדמה לי שהממצא הבולט ביותר (ממצא שהוזכר פעמיים במאמר) הוא שהנחקרים העדיפו את דרך החיפוש הראשונה בה הם השתמשו.

שם המאמר שמסכם את המחקר הוא: Searching with Tags: Do Tags Help Users Find Things?. נדמה לי שאני לא היחיד שקרא את הכותרת הזאת וקיווה לגלות שהתשובה תהיה "כן". אבל מי שקורא את המאמר במלואו חייב להודות שאפילו אם התשובה היא אכן חיובית, אין זאת מסקנה שאפשר להסיק מהמחקר הזה.

אבל לא מתאים לסיים את המאמרון הזה במשפט ההוא – ולא מפני שהוא איננו נכון, אלא מפני שאפילו אם הוא נותן למאמר את הכבוד הראוי לו, הוא איננו נותן כבוד לתיוג עצמו. אישית, אינני משתמש בתיוג רק על מנת שאוכל למצוא מידע בשלב מאוחר יותר. עבורי התיוג הוא עוד כלי חשיבה, כלי שיוצר רגע של הרהור, של יצירת אסוציאציות, של מציאת קשרים בין דברים. בשטף המידע שמציף אותי, אני זקוק לרגעים כאלה לפני שאני עובר הלאה לעוד ועוד פריטי מידע. גם אם התיוג איננו עוזר לי למצוא משהו, הוא עוזר לי לעשות סדר, אם כי סדר קצת מבולגן, כמו שאני אוהב אותו, בראש שלי.

תוויות:

יום רביעי, 5 בנובמבר 2008 

תלוי מי אתה שואל

אחת השאלות שהבלוגוספירה החינוכית בוחנת, שוב ושוב, היא האם בני הנוער של היום באמת מתמצאים בשימוש מושכל באינטרנט. השאלה, והדיון סביבה, כבר נדושים, וקשה למצוא התייחסות מקורית כלפיהם, התייחסות שמצדיקה כתיבת מאמרון כאן. אבל היום נתקלתי בכתבה (מחודש אוגוסט) שמאירה את הנושא באור טיפה שונה מהמקובל – לפחות מספיק שכדאי להקדיש לו מספר משפטים.

מארי שקלט היא הנשיאה של חברה בשם Transworld Data – חברה שאינני מכיר. היא מפרסמת כתבות באתר בשם Internet Evolution, ואני אמנם פגשתי את האתר הזה בעבר, אבל לא הייתי מגיע אל הכתבה של שקלט אם לא מצאתי קישור אליה בבלוג שאני קורא. אינני יודע מה הביא את שקלט, שאיננה באה מתחום החינוך, לכתוב על הצורך בכישורים מידעניים אצל בני הנוער, אבל כאשר קראתי את הכתבה שלה הרגשתי צורך לבדוק את תאריך הפרסום שלה כדי לוודא שבאמת מדובר באוגוסט של השנה ולא של לפני מספר שנים. נקודות שבתחום החינוך הן מובנות מאליהן, כמו החשיבות של היכולת להעריך את מהימנותו של אתר, זוכות להתייחסות אצל שקלט כאילו שמדובר בגילוי חדש.

אבל מה שמעניין בכתבה של שקלט איננה הרשימה המצומצמת (וכזכור, המוכרת) שבה, אלא הסיפור שאיתו היא פותחת את הכתבה. היא כותבת:
Earlier this year, a Midwest bank manager told me about a youth market survey the bank had conducted on youngsters and technology. The survey revealed that while youngsters were “Internet-savvy” and attracted to mobile banking, when it came to making critical decisions about finance, they weren't so savvy. They relied on word of mouth from their parents and friends—and limited their Internet searches to well-known search engines like Google (Nasdaq: GOOG) or Yahoo Inc. (Nasdaq: YHOO)

The bank welcomed the news - because it meant that marketing dollars could be funneled into just a handful of Internet channels.
שוב, אין חדש בעובדה שבני הנוער מתמצאים בשימוש באינטרנט, או שהם אינם מבינים בבנקאות. ובוודאי לאנשי חינוך אין זאת הפתעה שאותם בני נוער (שכזכור נחשבים למתמצאים בסביבה האינטרנטית) מגבילים את החיפושים שלהם למנועי החיפוש המוכרים ביותר. אבל התגובה של הבנק להרגלי החיפוש של בני הנוער היא אולי בלתי-צפוייה. לפי הבנק, העובדה שבני הנוער מבקרים רק במספר מצומצם של אתרים היא עובדה מעודדת, מפני שזה אומר שאין צורך לפרסם באתרים רבים, ואפשר לחסוך כספי פרסום.

קן רונקוביץ, בבלוג Serendipity35 שדרכו הגעתי לכתבה של שקלט, מתעכב בנקודה הזאת. הוא מציין שיש הבדל גדול בין לדעת להשתמש באינטרנט לבין היכולת להעריך מידע, והוא מעלה את הסברה שאנשי פרסום בעצם עשויים להעדיף שכישורי האוריינות המידענית של בני הנוער לא יהיו מפותחים:
I would argue that those who want to market to kids and adults would actually prefer that students not have those skills.
אנחנו, אנשי החינוך שיום-יום מדגישים את החשיבות של כישורים מידעניים, משוכנעים שיש תמימות דעים בנוגע לחשיבות הכישורים האלה. אבל מתברר שזה לא בדיוק נכון.

תוויות:

יום שלישי, 4 בנובמבר 2008 

יש הבדל בין תיירות לחינוך

דייוויד ורליק מתרשם מפרויקט חדש של יוזם Technorati דייוויד סיפרי - מדריכי טיולים מותאמים אישית. הרעיון די פשוט, ויש בו, בוודאי, כדאיות מסחרית. במקום לרכוש מספר מדריכי טיולים שבכל אחד מהם יש מספר דפים על היעדים שאליהם בכוונתך להגיע, למה לא להזמין מדריך שמקבץ את מלוא המידע המתאים, ממקורות רבים (ושגם מדלג על המידע שאיננו שייך ליעדים שאינם מעניינים אותך), ולכרוך אותו לתוך חוברת אחת? נדמה לי שסיפרי עלה על משהו שבאמת יהיה לו ביקוש.

ורליק מסביר שהחברה של סיפרי מבקשת לדעת לאן אתה מתכוון לנסוע ומתי, והיכן אתה מתכוון ללון. בנוסף, כדי להתאים את ההמלצות שיימצאו בחוברת האישית, החברה רוצה לדעת פרטים עליך - את ארץ המוצא שלך, למשל. אני מניח שתתבקש למסור את גילך, וגם פרטים על תחומי ההתעניינות שלך, על טעמך באוכל, ועוד. לא קשה לנחש שהחברה דולה פרטים מתוך מאגר נתונים עצום, ומתאימה בין הפרטים האלה לבין הנתונים האישיים שמסרת, במגמה למסור לך כמה שיותר מידע על המתרחש במקומות שבהם תבקר בזמן שתבקר בהם – מידע שיקלע בול לאופי שלך. סביר להניח שאפשר לקבל את רוב המידע הזה בעת הביקור עצמו - שולחנות הקבלה במלונות מלאים בעלוני פרסום - אבל אין ספק שלקט מרוכז של ידיעות שנמצא בידיך עוד לפני הנסיעה שווה קצת כסף.

אבל האם מה שמתאים לתיירות נכון גם לחינוך? ורליק רומז שהוא חושב שכן. הוא כותב:
As we continue to dream about the possibilities of textbook 2.0, which is not only digital, but pliable — and we imagine book services where the teacher (and even students) can pick and choose among modules of content, assembling webtexts that are specific to instructional needs, such individualized content generators may be one of the most appealing aspects of such a service.
ורליק צודק שהרעיון של "individualized content generators" די קוסם, אבל הוא איננו בהכרח מתאים לחינוך. לדעתי, הנסיון להפיק "תוכן מותאם אישי" באמצעות מאגרי מידע למיניהם מפספס אחד היסודות החשובים של החינוך.

אין לי שום דבר נגד תוכן מותאם אישי – אני דווקא משוכנע שמערכת החינוך צריכה להשתדל להתאים את תכני הלימוד ליכולות, ואפילו להתעניינויות, של כל תלמיד. אבל נכון להיום בתי ספר אינם שואלים את התלמיד מה הוא רוצה ללמוד, אלא קובעים עבורו מה חשוב לו ללמוד. הם עושים זאת לא מפני שיש להם רצון להשתלט על התלמיד, או מפני שרצון הילד איננו חשוב בעיניהם. זה פשוט באופי של בית הספר כשליח של החברה הסובבת - בין התפקידים של מערכת חינוכית היא לנסות להעניק לתלמיד מה שהחברה קבעה כחשוב בעיניה. מצב כזה איננו משאיר מקום רב להתאמה אישית. מורים טובים מצליחים להתאים את תכני הלימוד לרמות וליכולות השונות של התלמידים, אבל הם אינם נוהגים להגיש לתלמיד תפריט ולבקש ממנו לעיין בו ולהזמין מנה מבין המנות הראשונות ומנה אחרת מהמנות האחרונות, ולהרכיב לעצמו ארוחה. ואי לכך, לא ברור לי כיצד מפעל כמו זה של סיפרי ל-"הפקת תוכן מותאם אישי" יכול להשתלב לתוך מערך של לימודים.

ורליק כותב שלא רק תלמידים יכולים להיות קהל היעד של חוברות כאלה. בעיניו, הן יכולות לסייע גם למורים. אפשר להבין למה הוא חושב כך. אם יכולנו להזין נתונים מסויימים לתוך מאגר מידע וכתוצאה לקבל חוברת לימוד שמותאמת לרמה ולאופי של כל תלמיד זה היה אולי צעד חשוב לקראת יחס אישי לכל תלמיד בבית הספר. עם זאת, נדמה לי שיש בפעולה הזאת התכחשות לצורך במיומנויות מידעניות אצל המורים. חשבתי שאנחנו רוצים מורים שיכולים לאתר מידע אמין ושימושי, ולזהות מידע שמתאים לצרכים שונים, לא מורים שיודעים רק להקליק על כפתור ולקבל תוצר מוכן לשימוש בכיתה. חוברות כאלה דווקא מזכירות מאד את מכונות ההוראה שלפני יותר מדור בישרו על teacher-proof education באמצעות המחשב, אבל היום ידועות רק לשמצה. אני מוכן לשקול הזמנת חוברת מותאמת אישית לקראת טיול עתידי, אבל בבית הספר של העתיד נדמה לי שאני אעדיף לוותר עליה.

תוויות: ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates