יום רביעי, 30 בינואר 2008 

על העתקות, וכצפוי, טיפה על בלוגים

אתמול אריאלה הפנתה אותי לבלוג נחמד המנסה למסור מידע שימושי לסטודנטים באוניברסיטאות (כנראה לרוב באנגליה). בבלוג מופיעות עצות מגוונות שמטרן היא לעזור לסטודנטים חדשים להתאקלם בסביבה החדשה של ההשכלה הגבוהה. בין העצות אפשר למצוא עצות טובות, אך בנאליות למדי, כמו למשל "Just be nice", אבל יש גם עצות שיש בהן הגיון רב, שאולי אינן נשמעות מספיק. תחת הכותרת "Read something else" למשל, מסבירים:
One of the things that can help you balance your intellectual life is to read outside your subject area. And you’d be surprised at how much of a difference that deviation from the norm can make to your own studies.
אריאלה, שיודעת מהם הנושאים שמעסיקים אותי, כיוונה אותי למאמרון קצר בנושא העתקות. אין בו משהו יוצא דופן, או שונה ממה שבדרך כלל נכתב על הנושא. מספרים שעבודה שבה אנחנו משנים מילה פה ושם, או מזכירים את המקור, עדיין יכולה להחשב כהעתקה. וכמובן מדגישים שההעתקה היא דרך בטוחה להיזרק מהלימודים. כותבים גם שההעתקה פשוט איננה כדאית מפני שמה שמעתיקים אינה עונה על השאלה שעליה התבקשנו לענות בעבודה שאנחנו מכינים:
The people who set your assignments are at least smart enough to ask specific questions about the specific things that you were told about in class or directed to read about. You will never, at university, get an assignment to simply ‘write about volcanos’. Your task will always be specific enough so that you will have to engage with the material, reflect on what you’ve learned and say some interesting things about it.
מדובר בנקודה חשובה מאד. רק לעתים רחוקות מאד מתמזל מזלנו, ואנחנו מוצאים מקור שממנו נוכל להעתיק ולהגיש משהו שבאמת עוסק, באופן מספיק ישיר, בנושא שעליו עלינו להגיש עבודה. אני נוטה להסכים שברמה של האוניברסיטה המטלות שסטודנטים אמורים לקבל אינן מהסוג של "כתוב משהו כללי על ...", אבל לצערי גם ברמה האוניברסיטאית זה בהחלט יכול לקרות. אבל הבעיה מתחילה הרבה לפני-כן, עוד בבית הספר. אותם סטודנטים שלומדים היום באוניברסיטה היו פעם תלמידי בית ספר, ושם רוב רובן של המטלות שהם קיבלו היו מהסוג שבו קל למדי להגיש עבודה מועתקת, עבודה שאינה דורשת שום התייחסות אישית. וכאשר אותם תלמידים נעשים לסטודנטים באוניברסיטה הם בקושי יודעים להכין "עבודות" שאינן העתקות.

ווסלי פריאר, גם כתגובה למאמרון הזה, וגם בבלוג שלו, מתייחס לנושא. הוא שואל מה ניתן לעשות על מנת לשכנע סטודנטים שההעתקה אינה אתית, ומודה שאין לו תשובה לשאלה הזאת. הוא מהרהר שאולי אפשר לפתח את התחושה הזאת אם תלמידים יקראו את העבודות של עמיתיהם:
I think we need moderated social networks in schools where students have opportunities to make mistakes and learn from them
המאמרון הזה על נושא ההעתקה הזכיר לי מאמרון של קתי דייווידסון, מלפני כעשרה ימים, שהופיע בבלוג שלה ב-HASTAC. דיווידסון איננה צריכה לחשוש שהיא עשוייה לקבל ציון כושל בגלל העתקה - יש לה שני דוקטורטים של כבוד, בנוסף לדוקטורט ה-"רגיל" שלה. אולי בגלל זה היא מתייחסת לנושא מזווית די שונה. באופן כללי, המאמרון שלה עוסק בנושא של כתיבה לבלוג, ובמסגרת הזאת היא שואלת:
I want to reverse the ethics: why in the world would someone like me want to be giving away all her own ideas for free?
בין התשובות שהיא מציעה, אנחנו קוראים:
what I have learned is that ideas themselves are rarely original. We all borrow and all think up the same thing at once. It is shaping, fashioning, implementing, developing, and communicating ideas that is the point. That's why I blog every day. It helps me fashion and also helps me create a community whose ideas nourish my thinking.
הרוב הגדול, אולי הרוב המכריע, של הכתיבה של תלמידים היא כתיבה של "עבודות" שמוגשות למורים. כאשר התלמידים האלה מגיעים לאוניברסיטה, הם כבר "למדו" שהכתיבה היא משהו שעושים על מנת להגיש עבודה, על מנת לקבל ציון. רק לעתים רחוקות תלמידים כותבים כדי להבהיר רעיונות לעצמם ולעמיתיהם, כדי לחשוב בקול רם. כאשר הכתיבה איננה משרתת צורך אישי, פנימי, קל מאד להעתיק – כמעט אפשר להבין למה עושים זאת. אינני טוען שבלוגים הם הפתרון לכל תחלואי הכתיבה הבית ספרית, אבל יתכן מאד שתלמידים שלומדים לכתוב באופן תדיר לבלוגים ילמדו גם לחשוב לתוך הדף, יבינו טוב יותר לשם מה אנחנו כותבים, ויתגברו על ה-"צורך" להעתיק.

ושאלה קטנה לסיום: אם אני כותב את אותו הדבר שוב ושוב כאן, האם מדובר בהעתקה עצמית?

תוויות: , ,

יום שני, 28 בינואר 2008 

והם לא ידעו שהם אורייני מידע!

דרך הבלוג של מיכאל לורנזן, The Information Literacy Land of Confusion, הגעתי למאמר מהנה מאד של פול וולצלי, "Librarians' sport of choice: Teaching information literacy through fantasy football" שהתפרסם החודש בביטאון החודשי של ה-Association of College and Research Libraries". במאמר, וולצלי, מרכז ההוראה באוניברסיטה של דובוק, קולג' פרטי וקטן במדינת איאוווה, מתאר את המיומנויות שנמצאות בבסיס של השתתפות מוצלחת בליגה של "fantasy football", ומסביר שאלה אותן המיומנויות המאפיינות סטודנט שהוא אוריין מידע. וולצלי מסביר שסטודנטים שפעילים בליגות כאלה מפעילות מיומנויות מידע חשובות, אבל הם אינם מודעים לכך.

וולצלי מדגיש שמיומנויות מידע רבות באות לביטוי דרך הפעילות בליגות הכדורגל האלה, אבל כאשר סטודנט מגיע למוסד להשכלה גבוהה, המוסדות אינם מנצלים את הידע הזה, אינם נעזרים בו כדי לאפשר לסטודנט לתפקד כאוריין מידע בשיעורים, או בספריה. (הוא מונה שורה של סטנדרטים של אוריינות מידע ומראה כיצד סטודנטים הפעילים במשחקי הכדורגל הדמיוניים האלה מיישמים אותם הלכה למעשה.) במאמר שלו הוא מתאר פרויקט שבו הוא לימד מיומנויות של אוריינות מידע לספורטאים שנרשמו לקולג' שלו באמצעות ליגה ל-fantasy football. הוא כותב:
Through the lesson, students engaged in discussions of creditability, validity, timeliness, and search strategies to find and evaluate fantasy football information. The assessment of these instruction sessions showed incoming students successfully identifying evaluation criteria and reporting positive changes in how they viewed research and libraries.
וולצלי, שבאופן אישי פעיל בליגות כדורגל מהסוג שהוא מתאר, איננו מסתיר את הכוונה שלו להרחיב את השימוש במיומנויות הנרכשות דרך המשחק. הוא כותב:
Librarians have the ability to connect these existing skills to academic content in order to help students become successful information literate students.
מתברר שהסטודנטים אינם מקשרים בין הפעילות שלהם בליגות הכדורגל, לבין הפעילות שלהם כסטודנטים. בתיאור של חלק מהפעילות וולצלי כותב:
The student athletes discussed the sources and argued over their conclusions. These discussions could have taken place in any traditional information literacy class and were the true intent of the session itself. The students seemed surprised at the similarities to academic concepts.
(במשך מספר חודשים עד לפרסום המאמר וולצלי העלה מספר מאמרונים על הנושא לבלוג שלו. עיון באלה מאפשר הצצה מעניינת לתוך התפתחות המחשבה שלו.)

כמובן שאין זה מפתיע שבחיי היום-יום שלנו אנחנו מפעילים מיומנויות מידעניות רבות. הבעיה היא שבדרך כלל כאשר סטודנטים ותלמידים מגיעים לכיתה, או לספריה, הם אינם מצליחים להפעיל את אותן המיומנויות שמלוות אותן ברבים מהעיסוקים ה-"רגילים" שלהם. במאמר הקצר שלו, וולצלי מראה, בצורה מהנה ודי משכנעת, שספרנים ואנשי חינוך יכולים למצוא את הדרך לחדד את המיומנויות האלה, ולעזור לסטודנטים להשתמש בהן בסביבות לימודיות פורמאליות. אין ספק שאפשר, וצריך, לחשוב על דוגמאות רבות נוספות.

תוויות: , ,

יום ראשון, 27 בינואר 2008 

אין מנוס מלשאול ... האם יש כאן למידה?

השבוע השתתפתי ב-VoiceThread הראשון שלי. בדרך כלל כלים מהסוג הזה אינם מושכים אותי. זה לא שאינני אוהב לדבר - אני מאד אוהב שיחות פנים אל פנים - אבל בסביבה האינטרנטית אני מעדיף, על פי רוב, את "רגע החושבים" שהכתיבה מאפשרת. הכתיבה מכריחה אותי לזכך את המחשבות, לבחון אם מה שאני כותב הוא באמת מה שרציתי להגיד, ואם הוא באמת ראוי לפרסום. אפילו אם אני חש שלא דייקתי בדברי, העריכה לפני ההקלקה על "פרסם" שהכתיבה דורשת מקרבת אותי, לפחות קצת, למשהו ברור וקוהרנטי יותר. כאשר אני מדבר לתוך מיקרופון, שלבי הבדיקה והעריכה החשובים האלה נוטים ללכת לאיבוד.

כל ההקדמה הזאת באה על מנת להסביר שלו לא הוזמנתי להשתתף ב- VoiceThread על ידי אדם שאני מאד מעריך, ספק אם הייתי עושה זאת. אבל המארח שלי, קונרד גלוגאוסקי, ראה לנכון להכין VoiceThread לכנס Educon 2.0 שמתרחש בימים אלה. גלוגאוסקי העלה מבוא לדיון, וגם מספר מקורות טקסטואליים על גבי ויקי, והציע למגיביו לקרוא ולהתייחס אליהם. המקורות היו מעניינים מאד, וניסיתי לארגן את דברי כך שהם אכן יתייחסו אליהם. אבל הדיבור פועל אחרת מאשר הכתיבה, ונגררתי לכיוונים אחרים. נדמה לי שאותו הדבר קרה עם המגיבים האחרים.

ובכל זאת, הנסיון היה מעניין. אולי, אם אתנסה בכלי הזה עוד מספר פעמים, אצליח לארגן את המחשבות בצורה נאמנה יותר לנושא, וארגיש שלכלי יש מקום בסביבה החינוכית. אבל יש לי ספקות. מתברר שגם לגרי סטייגר יש ספקות, והשבוע הוא השמיע אותם די בחריפות. סטייגר מתייחס ל-VoiceThread שווסלי פריאר העלה סמוך לחג האמריקאי של יום הולדתו של מרטין לותר קינג. הוא מציין שמה שפריאר כותב על ה-VoiceThread הספציפי הזה מתייחס יותר לשלבים הטכנולוגיים של הכנתו מאשר לתכנים שלכאורה היו אמורים להיות העיקר. סטייגר מוסוף:
... lots of educators are being led to believe that such web-based software tools represent sophisticated practice and new learning opportunities. Such a conclusion would be wrong.

The VoiceThread examples I have seen are little more than digital book reports with images not owned or created by the student (author) and with narrations suffering from too little planning and
editing. The audience for such "productions" eludes me.
סטייגר ידוע כאחד שמרים גבה כלפי כלים חדשים רבים, ובמקרה הזה קשה לא להזדהות עם הביקורת שלו. מהדוגמה שפריאר מביא מתקבל הרושם שהמשתתפים "למדו" מעט מאד על מרטין לותר קינג, ובמקום זה פשוט השמיעו אמירות שטחיות שלא נבעו מתהליך למידה של ממש, שלא דרשו קריאה על חייו של קינג, או הקשבה לנאומים שלו. נדמה שההתלהבות מהכלי הטכנולוגי מעוור את פריאר (ואנשי חינוך רבים אחרים) לעובדה שהדיבורים של המשתתפים אינם אלא אוסף של התייחסויות בנאליות, חסרות תוכן של ממש. ונדמה גם שהנכונות להתרשם מתוצאה כל כך רדודה נובעת מהרצון להתלהב מכלי טכנולוגי חדש (כלי שלמען האמת לא דורש שום מיומנות טכנולוגית מיוחדת). עוד דוגמה מצערת שבה הטכנולוגיה שולטת על הפדגוגיה.

תוויות: ,

יום חמישי, 24 בינואר 2008 

נענע מכה שוב

דרך מאמרון נהדר של איריס, ההיא מ-"שחקי, שחקי על חלומות", הגעתי למאמר חדש באתר של נענע על דוח בריטי חדש שבוחן את "דור הגוגל" – "לא יודעים לגגל". קיבלתי קישור לדוח הזה, "information behaviour of the researcher of the future" ממשה חסיד לפני שבוע בדואר האלקטרוני, והתחלתי לעיין בו. אין בו גילויים מרעישים, אבל הוא בהחלט מעניין. חשוב לציין שהמטרה המרכזית של הדוח היא לבחון את ההתנהגויות המידעניות של בני נוער על מנת לעזור לספריות להערך לעתיד כך שהן ישרתו, בצורה יעילה, את החוקרים של מחר.

אבל מי שיקרא את המאמר בנענע יתקשה להבחין במטרה הזאת. כשקוראים את הדיווח של נענע, מקבלים את הרושם שהדוח הוא כתב אישום חמור כלפי הבורות של בני הנוער של היום. לפני כחודשיים התפרסמה כתבה של נענע/ערוץ 10, "ילדי הגוגל" בו למדנו שהנוער של היום אינם רוצים ללמוד, אלא רק להעתיק מהוויקיפדיה (וגם את זה לא בהצלחה מרובה), והמאמר החדש ממשיך את המאבק הזה בבורות הנוער. אך מה לעשות, וכדי ליצור את הרושם הזה, עורכי נענע עוסקים בקריאה מאד סלקטיבית של הדוח, וגם, כנראה, בהכרות דלילה ביותר עם החומרים שמתפרסמים בנושא.

במאמר אנחנו קוראים ש:

על פי המחקר, העובדה שמישהו יודע לבצע חיפוש בפייסבוק אינה הופכת אותו ל"אליל
חיפושים ברשת" ...
מעולם לא שמעתי מישהו שטען שהיכולת "לבצע חיפוש בפייסבוק" מקנה למישהו יכולות מידעניות. למען האמת, אינני מבין את הכוונה במילים "לבצע חיפוש בפייסבוק". אבל זה בעצם לא חשוב מפני שאין, בשום מקום בדוח, שום איזכור של "חיפוש בפייסבוק". פייסבוק מוזכר ארבע פעמים, כאשר פעם אחת ההקשר הוא של הקושי של ספריות להתחרות עם החוויה של פייסבוק, ופעם אחרת מציינים שיש ספריות שמנסות להשתמש בפייסבוק וכלים דומים כדי למשוך מבקרים. מבחינת נענע, המילים "לבצע חיפוש בפייסבוק" הן כנראה מילות קוד שמראים לנו את דלות המחשבה של בני הנוער.

הדוח אמנם מציין שיש מידה של אמת בקביעה שמדובר ב-"דור ההעתקה וההדבקה", אבל הוא גם קובע שהטענה שבני נוער הם חסרי סבלנות כלפי צרכי המידע שלהם היא מיתוס:
We feel that this is a truism of our time and there is no hard evidence to suggest that young people are more impatient in this regard.

בצורה דומה, בדוח אנחנו קוראים שבני נוער לא מביעים רצון להשתתף בפעילויות של "רשתות חברתיות" שספריות יוזמות. אבל הדוח לא רק מביא נתונים על בני נוער, אלא גם על האוכלוסיה בכללותה, ומתברר שהאחוזים של בני הנוער שפתוחים לפעילויות כאלה גבוהים מאשר של הציבור באופן כללי.

בהתחשב בעובדה שהדוח עוסק בעיקר ב-"דור הגוגל", התמקדות המאמר בפגמים המידעניים של בני הנוער נראה הגיוני. אבל במספר מקומות בדוח אנחנו קוראים שבעצם, ההתנהגות של בני הנוער איננו שונה באופן מהותי מכלל האוכלוסיה. בעמוד 19 אנחנו קוראים:

CIBER deep log studies show that, from undergraduates to professors, people exhibit a strong tendency towards shallow, horizontal, `flicking’ behaviour in digital libraries. Power browsing and viewing appear to be the norm for all. The popularity of abstracts among older researchers rather gives the game away. Society is dumbing down.

מי שיקרא רק את המאמר בנענע לא יהיה מודע לתמונה הרחבה יותר שהדוח מראה.

אין זה סוד שהיכולות המידעניות של בני הנוער אינן מפותחות. כבר לפני יותר מעשור התפרסמו מחקרים שהצביעו על כך שמיומנויות חיפוש של תלמידים לוקות בחסר, והתמונה לא השתנתה הרבה עם השנים. אני מרבה לצטט את ג'ויס ולנזה שבמאמר מלפני שנתיים (They Might Be Gurus) כתבה:

I’ve had to face it. Students don’t think like librarians. Despite their feelings of self-efficacy and the heavily-promoted information literacy thrust in our school libraries, young information seekers do not have the sophisticated skills or understandings needed to navigate complex information environments and to evaluate the information that they find.

אבל מאמרים, ומחקרים, רבים מצביעים על התופעה העצובה הזאת. אבל ולנזה, כמו ספרנים ומחנכים רבים אחרים, איננה כותבת את הדברים האלה על מנת לנגח, אלא כדי לנסות למצוא דרכים לתקן את המצב. הרושם שמתקבל מהמאמר בנענע אחר. הם רוצים שנזדעזע מהבורות של בני הנוער שאינם יודעים להעריך מידע, ורק מעתיקים ומדביקים. ואני מניח שהם מניחים שדור שגדל על תוכניות כמו "השרדות" שערוץ 10 מגיש להם לא ישים לב שנענע מעתיק ומשכפל את המאמרים של עצמו, ומעדיף את הכותרת הזולה על פני בחינה אמיתית של הנושא.

תוויות: , ,

יום שלישי, 22 בינואר 2008 

מוטב מאוחר ...

לפני שלושה חודשים כתבתי כאן על שני סרטי וידיאו קצרים שהועלו לרשת על ידי מיכאל ווש, מרצה באוניברסיטה של קנסס. כתבתי אז שלדעתי אלה הם סרטים "נהדרים", אבל ציינתי גם שהיה בהם משהו פשטני ופופוליסטי. קשה היה לא להרגיש, במיוחד עבור הסרט שעסק בדרכי הלימוד של סטודנטים, A Vision of Students Today, שהוא מצליח להלהיב כל עוד לא בוחנים אותו יותר מדי לעומק. חששתי גם שהסרטים מאפשרים לצופים בהם להתבצר בסיסמאות, להניף את דגל ה-"רלוונטיות" בלי להתייחס למספר שאלות קשות על הרגלי הלמידה של סטודנטים, ועל הציפיות שלהם מהמרצים. הייתי משוכנע שתוך זמן קצר הם יזכו לצפיות רבות מאד, ובירכתי על כך. בצורה די מתחמקת, ציינתי שמעל לכל, הסרטים יכולים לעורר דיון על הלמידה של היום, דיון שהוא מאד נחוץ.

שני הסרטים זכו, כצפוי, בציפיות רבות מאד, אם כי מעניין לציין שהסרט שעוסק באופיו של המידע בימינו (Information R/evolution) נצפה בערך 200,000 פעמים, ואילו הסרט על דרכי הלמידה של סטודנטים נצפה כמעט במיליון וחצי פעמים. אישית, היחס הזה איננו מפתיע – A Vision of Students Today הוא סרט הרבה יותר פופוליסטי, הוא מזמין הזדהות, אבל אינו מגרה לחשיבה.

אבל למה לחזור לסרטים האלה עכשיו? לפני חודשיים גרי סטייגר פרסם ביקורת על הסרט על דרכי הלימוד (A Vision ...) ורק אתמול, די במקרה, נתקלתי בו. אם הביקורת שלי היתה מהוססת, זו של סטייגר ממש קטלנית. סטייגר, שהוא בין חלוצי השימוש ב-Logo בבתי הספר בארה"ב, וגם היום נושא את הדגל של למידה קונסטרוקטיביסטית, מרים גבה לגבי הטענה שאחוז גדול ממה שסטודנטים לומדים באוניברסיטה אינו רלוונטי להם. הוא כותב:

One valuable lesson you should learn at university is that the world is full of people smarter than you and wondrous things to learn. This video and the mindless kudos afforded it make just the opposite point. Hey kids, you have cellphones! You've played Halo and excerpted someone else's blog which in summarized someone else's blog which excerpted an article on a magazine web site. Therefore, you are master of the universe and every educational institution should abandon scholarship, discipline and any text longer than a screen.

שמחתי למצוא את הביקורת הזאת. הסרט בהחלט יכול לעורר דיון, אבל אין זה אומר שלא היה כדאי שהוא יעודד מחשבה מעמיקה יותר, מבוססת יותר, מעבר לסיסמאות. אבל זה עדיין לא סיבה מספקת לחזור לסרט כאן. את הסיבה הזאת מצאתי כאשר בעיון בתגובות למאמר של סטייגר מצאתי גם תגובה של ווש עצמו:

Thank you for demonstrating some of the ways the video is being misinterpreted. I have posted some clarifications on our blog: http://mediatedcultures.net/ksudigg/?p=124

אם ווש חש צורך להבהיר, אז אני ראיתי לנכון להקליק על הקישור ולראות מה יש לו להגיד. גיליתי שווש כתב שני מאמרונים בבלוג שלו על התגובות לסרט. אצל סטייגר הוא קישר לשני, אבל גם הראשון היה מעניין מאד – אם כי לא בהכרח בגלל תוכנו. ווש מציין בו, בסיפוק, שהסרט נעשה מאד פופולארי:

To my delight, “A Vision of Students Today” is currently the most blogged about video in the blogosphere. I have read nearly every blog and comment posted about the video ....

ווש כותב שמפליא אותו לראות את המגוון הרחב של פרשנויות שצופים מביאים לסרט, והוא מנסה לעשות סדר באלה בבלוג שלו. עלי להודות שאם ווש התכוון שהוא קרא את כל התגובות לסרט שהופיעו ב-YouTube, קשה להאמין לו. רק שם הופיעו מעל 6700 תגובות. קריאת מספר כזה של תגובות דורשת זמן רב, אבל חלק גדול מאלה אינם "פרשנויות" אלא פשוט כתיבה עילגת שיוצרת את הרושם שהכותבים לא סיימו בית ספר. קריאת כולן לא רק דורשת זמן, היא דורשת סבלנות רבה ועצבים חזקים.

אבל בהמשך המאמרון ווש מסביר ששני הסרטים שהועלו ל-YouTube הם שני החלקים הראשונים של טרילוגיה, ושהחלק השלישי יעסוק בשיטות למידה/הוראה אלטרנטיביות לאלה של היום. הוא אפילו מנסה לגייס דוגמאות:

What are we DOING to change how we are teaching? If you have any great examples of how you have changed up your classroom (or “classroom”) in ways that are more in tune with the information environment in which we all now exist, please comment.

הבקשה הזאת טיפה מפתיעה – הייתי מצפה שווש כבר מכיר נסיונות ליצור כיתות אחרות, דינאמיקות למידה חדשות. אבל עצם האמירה שהסרט השני לא היה אמור להיות סוף פסוק דורש ממני לראות אותו באור קצת אחר. זאת ועוד: בתגובה השנייה ווש מדגיש שהעובדה שצופים פירשו את הסרט כתמיכה באמירות של הסטודנטים שלו שמופיעות בו, משכנעת אותו ש:

I need to accept that I could have done a better job editing the video and delivering my message.

הוא מבהיר:

Students are learning to read, navigate, and create within a digital information environment that we scarcely address in the classroom. The great myth is that these “digital natives” know more about this new information environment than we do. But here’s the reality: they may be experts in entertaining themselves online, but they know almost nothing about educating themselves online. They may be learning about this digital information environment despite us, but they are not reaching the levels of understanding that are necessary as this digital information environment becomes increasingly pervasive in all of our lives.

אני מודה, לא חשתי את זה בסרט עצמו. לדעתי זה היה מה שהיה חסר בו. סטייגר מגיב למאמרון ההבהרה הזה של ווש בשתי מילים: "Fair enough", בתרגום חופשי, "מקובל עלי". אני נוטה להסכים, ומקווה שלא נצטרך לחכות יותר מדי זמן עד לפרסום הסרט השלישי.

יום ראשון, 20 בינואר 2008 

יד ביד, מומחה וחובבן, למען הנגישות

לפני שבוע ספריית הקונגרס (בארה"ב) הודיעה שהיא מפרסמת כ-3000 צילומים מאוסף הצילומים שלה באתר שיתוף הצילומים Flickr. למען האמת, 3000 צילומים הם רק טיפה מתוך 14 מיליון הפריטים הויזואליים שנמצאים באוספים של ספריית הקונגרס. אבל אין בכך להמעיט מחשיבות ההודעה הזאת. הצעד הזה של ספריית הקונגרס הוא בעיני צעד משמעותי ביותר. מרכז תחום התקשורת של ספריית הקונגרס, מאט ריימונד, כותב בבלוג של הספרייה שהפצתם של האוספים של הספרייה היא בין המטרותיה המרכזיות. לכן:

That’s why it is so exciting to let people know about the launch of a brand-new pilot project the Library of Congress is undertaking with Flickr, the enormously popular photo-sharing site that has been a Web 2.0 innovator. If all goes according to plan, the project will help address at least two major challenges: how to ensure better and better access to our collections, and how to ensure that we have the best possible information about those collections for the benefit of researchers and posterity.

אבל המטרה איננה רק לאפשר גישה של הציבור הרחב לאוספים האלה (כבר היום כל אחד יכול להכנס לאתר של ספריית הקונגרס ולצפות בצילומים רבים). יש מטרה נוספת - לגייס את משתמשי Flickr למלאכה של הוספת תגיות לצילומים האלה. ריימונד מוסיף:

The real magic comes when the power of the Flickr community takes over. We want people to tag, comment and make notes on the images, just like any other Flickr photo, which will benefit not only the community but also the collections themselves.

מקטרגי ה-Web 2.0 מדגישים, חזור והדגש, שההמוניות של הווב פוגעת באיכות, שבסופו של תהליך היא יוצרת תרבות ירודה. אבל הספרנים של ספריית הקונגרס אינם, כנראה, מודאגים מהשתלטות החובבנות על המקצועיות. הם סבורים שאלפי עיניים יכולות לתרום למיון מוצלח יותר של הצילומים שבאוספים. (גם מהצד של Flickr כותבים על שיתוף הפעולה הזאת בהתלהבות.)

החיבור הזה בין המקצוענים והחובבנים מעורר תאבון לעוד. בסך הכל מה שגולשים Flickr מתבקשים לעשות הוא לצפות בצילומים, ותוך כדי כך להוסיף תגיות. אין זו מלאכה מסובכת, וככל שמוסיפים תגיות, הסיכוי שהמבקרים הבאים יוכלו למצוא משהו שהם מחפשים גדל.

אוסף התצלומים הלאומי של ישראל נמצא באינטרנט כבר בערך עשור. (נדמה לי שהאוסף הועלה לאינטרנט לכבוד חגיגות היובל של המדינה, ומסיור באתר נדמה לי שמאז לא נערכו בו שינויים). לא פעם נברתי באוסף הזה כדי למצוא צילום על נושא מסויים, או פשוט כדי למלא קצת זמן בצפייה בצילומים מעניינים. אני חייב להודות שמלאכת החיפוש לא היתה קלה. מפעל של תיגוי כמו זה שיוצא לדרך בין ספריית הקונגרס ו-Flickr יכול לתרום המון גם אצלנו. אני יכול לתאר לעצמי מפעל לאומי משותף בו כיתות שלמות של תלמידי בית ספר צופים בצילומים שבאוסף הלאומי ומוסיפים להם תגים רבים, ובדרך הזאת הופכים מפעל ראוי, אך מסורבל, להרבה יותר נגיש. מתנה של ממש לחגיגות ה-60.

יום שבת, 19 בינואר 2008 

דוגמה למופת, עם הרהור לצידה

מידי פעם מתעורר בי החשש שאני משווק בלוגים בכיתה כפתרון קל למלוא תהליכי למידה – כאילו אם רק נפתח בלוגים עם התלמידים שלנו, ונזכיר להם לכתוב בהם מידי פעם, פתאום, באופן פלאי, נזכה בלמידה משמעותית. במספר בלוגים שאני קורא אפשר לחשוב שהכותבים משוכנעים שהטכנולוגיה כל כך מדברת בעד עצמה עד שהמורים יכולים להכניס בלוגים לתוך הכיתה, ולנוח - הלמידה תתרחש בעצמה. כמובן שהדברים אינם כל כך פשוטים. השבוע קרל פיש העניק לנו הזדמנות להציץ לתוך התהליך המורכב הזה ולהתרשם מהמחשבה הרבה שצריכים להשקיע כדי להפעיל תהליך למידה מוצלח. פיש כתב בבלוג שלו על פרויקט בבית הספר שלו, פרויקט שמתנהל במספר כיתות לכישורי שפה בכיתה ט'. מדובר בתהליך מורכב ומושקע.

פיש מדווח שהתלמידים המצטיינים בכיתות לכישורי שפה קוראים את הספר
A Whole New Mind מאת דניאל פינק. מתנהלים דיונים על הספר בתוך הכיתות, ואחרי הדיונים התלמידים צריכים לכתוב חיבור על פרק אחד מתוך הספר. בדיון על הספר בכיתה התלמידים משתתפים בתרגילי אקווריום, כאשר התלמידים במעגל החיצוני כותבים רפלקציות לבלוגים שלהם בזמן אמת. ולא רק התלמידים. המורים של הכיתות הזמינו משתתפים נוספים – בלוגרים חינוכיים שהיו מוכנים להשתתף, חברי מערכת החינוך של הרשות המקומית, וגם מחבר הספר עצמו שישתתף בדיון על אחד מפרקי הספר.

לפני כשנתיים פיש סיפר כיצד התגבש הרעיון של השימוש באקווריום בכיתה. הוא הסביר שהוא רצה ליצור חוויה לימודית שבה התלמידים יכלו להיות פעילים יותר:

When I began teaching a senior level English class at Arapahoe, I became frustrated that I was to be the center of their learning. These kids have spent three years listening and watching their teachers teach; why couldn’t they be the expert on a piece of literature? However, I felt that they could not simply teach an entire piece of literature to one another in one week. So one day, I talked to the kids about how I learned in college and the difference it made in my learning to teach something rather than simply sitting back to listen to what my teacher told me to think about a novel. They were truly interested in the challenge of trying out fishbowl. They wanted their education to be different.

הרעיון המשיך להתפתח, וכזכור, בגלגול הנוכחי של הפרויקט התלמידים שבמעגל החיצוני כותבים לבלוגים שלהם. קיימים מספר גירסאות של התרגיל הזה, כולל, למשל, משלוח שאלות מהמעגל החיצוני אל הפנימי באמצעות הבלוגים.

כזכור, תרגיל האקווריום איננו סוף התהליך. התלמידים צריכים להכין חיבור על אחד מפרקי הספר. המורים ממליצים לתלמידים להכין את החיבור על גבי ויקי, או בבלוגים האישיים שלהם. בנוסף, מנחים את התלמידים לתעד את כל התהליך ב-"יומן למידה אישי" – יומן שלפי בחירת התלמידים יכול להיות פרטי או ציבורי. עבור כל אחד מהשלבים האלה של הפרויקט יש דפי הנחייה, ופיש גם פתח ויקי עם תוכנית מפגשי האקווריומים ותיאורים קצרים של הבלוגרים האורחים.

אין ספק שמה שפיש מתאר כאן היא דוגמה מרשימה. אבל מעבר לדוגמה, נדמה לי שהסיפור על האקווריום ועל שילובם של מרכיבים נוספים לתוך התרגיל הזה, מצביע על משהו חשוב נוסף. אני בטוח שיש מורים שתוך כדי החשפותם לבלוגים ולכלים דומים מתחילים לחשוב אחרת על תהליכי למידה ועל התפקיד שלהם כמורים. אבל יש לא מעט מורים (ומן הסתם מדובר במורים ותיקים יותר) שחיפשו, במהלך כל שנות ההוראה שלהם, דרכים לשנות את מוקד הכיתה מהמורה אל התלמיד. עבור המורים האלה, כלים כמו בלוגים היו שלב הגיוני ומתבקש בתהליך הזה. הם אינם משנים את שיטות ההוראה שלהם בעקבות הבלוג אלא, כמו פיש, מגשימים שיטות הוראה שהם מאמינים בהם בעזרת הכלים החדשים. אין ספק שיש גלגלים שמחכים שמישהו ימציא אותם, אבל במקרה הזה לא מדובר בהמצאה של שיטות למידה חדשות, אלא בשכלולן באמצעות כלים חדשים.

תוויות: , ,

יום שישי, 18 בינואר 2008 

על רשתות חברתיות, ועל המקום המתאים לדיון עליהן

בימים אלה, באתר של השבועון הבריטי הידוע The Economist, מתנהל דיון סביב הטענה שלטכנולוגיות של רשתות חברתיות יש השפעה חיובית ומשמעותית על החינוך (בתוך, וגם מחוץ, לכיתה). הדיון מתנהל לפי הכללים של Debate, וליתר דיוק, הכללים הדי קפדניים של Oxford Union. נהוג אצלנו להתייחס למילה debate כמילה נרדפת ל-"ויכוח", אבל במקרה הזה מדובר במסגרת די נוקשה. בסיום (אם כי, גם במהלך) הדיון נערך הצבעה, והצד שישכנע את מירב המצביעים יוכרז כמנצח, אם כי לא ידוע לי על פרס שהמנצח יקבל. לכל צד שלוש הזדמנויות להציג את עמדתו – פתיחה, תגובה, וסיכום. יש, כנראה, הגבלה על מספר המילים שאפשר לכתוב.

את העמדה בעד שילובם של רשתות חברתיות בחינוך מייצג איאן מקינטוש, בלוגר חינוכי ידוע מסקוטלנד. מיכאל בוגיג'ה (Michael Bugeja), פרופסור לעיתונאות מארה"ב מייצג את העמדה הנגדית. נכון להעלאת הדיווח הזה לאתר, כל צד הציג את עמדתו הפותחת, אבל התגובות של הצדדים עדיין לא פורסמו.

בדיון ב-Economist, כפי שמספר בלוגרים ציינו, ההגדרה של הנושא די מעורפלת, ולא ברור אם הצדדים באמת מדברים על אותו הדבר. בכותרת של הדיון מופיעות המילים social networking technologies, אבל בשלב הראשון של הדיון נדמה היה שאיאן מקינטוש מתייחס לכלים אינטרנטיים שלהם היבטים חברתיים, ואין זה אותו הדבר. לעומתו, בוגיג'ה, כאשר הוא טוען שאין לכלים האלה מקום בכיתה, מתייחס באופן ספיציפי ל-Facebook ול-MySpace.

אין לי חשבון בפייסבוק, ולא ב-MySpace, ואני מתקשה להבין את הערך הלימודי/הבית-ספרי של אלה. אין זה אומר שאינני מוצא בהם שום טעם, אלא רק שבמסגרת הבית-ספרית קשה לי לראות מה עושים איתם. אבל דוגמאות כמו אלה שוויקי דייוויס מביאה בבלוג שלה - דוגמאות של למידה משמעותית בין כיתות רחוקות זו מזו, למשל, הן דוגמאות שבהן רשתות חברתיות ממלאות תפקיד חשוב, ואף חיוני, מאד. לכן, אינני "בעד" או "נגד" אלא דוגל בהתנסויות רבות שדרכן נוכל ללמוד מה מתאים ומה עובד. אני מניח שלרוב הגדול של הבלוגרים החינוכיים (מלבד אלה שרודפים את החדש רק מפני שהוא חדש) יש גישה דומה. הבלוגוספירה החינוכית מעניינת, ואפילו תוססת, מפני שבמקום קוטביות שיוצרת מצב שבו כל צד צועק על הצד האחר, יש נסיון כן להבין את המשמעות של הכלים האלה לעומק, תוך ליבון ובדיקה עם עמיתים שהם בעלי מגוון דעות בתוך מחנה יחסית מאוחד.

הדים על הדיון הזה נשמעים בפינות רבות של הבלוגוספירה החינוכית. כמעט עם כל רענון של קורא ה-RSS שלי אני מגלה שעוד מישהו התייחס לדיון בבלוג שלו. בין אלה שכתבו על הדיון, דבריה של דנה בויד זוכים, בצדק, לציטוט חוזר. בין היתר, בויד כותבת:
In their current incarnation, social network sites (SNSs) like Facebook and MySpace should not be integrated directly into the classroom. That said, they provide youth with a valuable networked public space to gather with their peers. Depending on the role of school in their lives, youth leverage these structures for educational purposes - asking questions about homework, sharing links and resources, and even in some cases asking their teachers for information outside of the classroom. SNSs do not make youth engage educationally; they allow educationally-motivated youth with a structure to engage educationally.

Social network sites do not help most youth see beyond their social walls. Because most youth do not engage in "networking," they do not meet new people or see the world from a different perspective. Social network sites reinforce everyday networks, providing a gathering space when none previously existed.

אבל כזכור, ויקי דייוויס מביאה דוגמאות שמראות בכל זאת, שיש מקום לכלים כאלה בכיתה.

בוגיג'ה, בפתיחה שלו, מתאר מצב שבו הטכנולוגיה משתלטת על הפדגוגיה:
In a recent online forum I observed how technology altered education in every conceivable facet. I have seen it used as delivery system, then as content in the classroom and finally as classroom, building and campus itself, and in every case, pedagogy changed to accommodate the interface. Shouldn’t it be the other way around? Unless we impose that logic on social networks, they will align educational methods with corporate motives, as previously discussed.

אם הבנתי את בוג'ג'ה נכון, נדמה לי שכאשר הוא כותב על "טכנולוגיה" הוא מתכוון ל-"טכנולוגיות חדישות". כאשר הוא מתייחס להשפעות של הטכנולוגיה מתקבל הרושם שהוא טוען שההשפעה הזאת ייחודית לטכנולוגיות חדשות, ולא לכל טכנולוגיה שהתפתחה במהלך ההיסטוריה. אבל השאלות שהוא מעלה כלפי הטכנולוגיות של ימינו יכלו להשאל, ואולי נשאלו, בנוגע לטכנולוגיות ישנות יותר, בעבר הרחוק והלא כל כך רחוב.

זאת ועוד, בוגיג'ה בוודאי צודק שמטרה מרכזית של רשתות חברתיות היא למכור לנו משהו, אבל אין זה ייחודי לרשתות חברתיות. זאת אולי המטרה המרכזית של כלל החברה שלנו, ואם כך, אולי מה שמפריע לבוגיג'ה איננו תכונה של הרשתות, אלא של החברה כולה. גם המו"לים הגדולים של ספרי לימוד מעוניינים למכור, אולי הרבה יותר מאשר הם רוצים "לחנך". ורק עד לפני זמן קצר מקדונלדס חילקו פרסים (ארוחות, כמובן) לתלמידים מצטיינים, ולא "רק" כי הם רצו לעודד את הלמידה, אלא מפני שהם רצו לקדם מכירות. (רצוי להוסיף כאן שלא הכרתי את בוגיג'ה, ועיינתי ברשימת הספרים שהוא כתב, ומאד התרשמתי. הוספתי כמה מהספרים הרבים שהוא כתב לרשימת הספרים שאני מקווה לקרוא.)

כזכור, הדיון גלש מאתר ה-Economist לבלוגוספירה החינוכית. אפילו בוגיג'ה הגיב בבלוג של דנה בויד – ודי באריכות. אבל יותר מאשר הוא מתווכח עם הטיעונים של בויד, הוא מציין שקשה היה, במסגרת כללי הדיון שנקבעו על ידי ה-Economist, להציג את כל הטענות שלו. הוא ממליץ לחכות עד לסיום הדיון כדי להסיק מסקנות. במסגרת קצת שונה בבלוג האישי שלו, מקינטוש מציע את אותו הדבר.

שתי ההערות האלו – שכדאי לחכות עד לסוף, ושהכללים של ה-Economist מגבילים את הדיון - בהחלט מקובלות עלי. אבל בעקבותיהן, קשה לא להרגיש שמשהו מוזר מתרחש כאן. אני מניח שהרצון של ה-Economist לשמור על כללי Debate מגובשים נובע מהרצון של העיתון הוותיק הזה לשמור על הילת הרצינות שהיא רכשה במהלך הדורות. אבל אם בוגיג'ה מעיר לדנה בויד שהיא מסיקה מסקנות מוקדם מדי, מה נגיד על ה-Economist עצמו שממש מעודד הבעת דעות עוד בשלבים המוקדמים של הדיון. נדמה לי שהכללים הנוקשים פשוט אינם מתאימים לעידן האינטרנט, והראייה לכך היא שהחלק של הדיון שהוא באמת מעניין לא מתרחש באתר ה-Economist עצמו, אלא בבלוגים האישיים של המגיבים.

דיונים דומים, על נושאים דומים, מתרחשים לעתים קרובות בבלוגוספירה החינוכית. אבל כאשר בלוגרים מכובדים פחות או יותר חוגגים כאשר עיתון "רציני" ומכובד מחליט, אפילו בצורה די צולעת, לטפל בנושא הקרוב לליבם, קשה לא להרגיש שעדיין קיימות אצלנו תחושות נחיתות כלפיו.

תוויות: ,

יום שני, 14 בינואר 2008 

מעשה בלעם בלוגי

לפני שבועיים, עם פרוס השנה האזרחית החדשה, טום הופמן פרסם בבלוג שלו מה שהוא כינה "ציטטת השנה". הוא ציטט מפקח במערכת החינוך היפאנית שהתייחס לקצב השינוי של תוכנית הלימודים היפאנית:
We change the Course of Study about every ten years. But the truth is that ten years is too short a time to change classroom education. If we greatly changed the Course of Study every ten years, teachers would be turning their heads this way and that so often that their necks would break. So we make major changes in the Course of Study only every twenty years or so, and in between it's just fine tuning.

אכן, צריכים לקרוא את המשפטים האלה פעמיים, ולגרד בראש. לשנות את תוכנית הלימודים פעם בעשור? בתקופה של שינוי טכנולוגי כל כך מהיר? הדבר אכן נשמע די אבסורד. אבל רגע - הוא טוען שאפילו הקצב הזה מהיר מדי ושבעצם עדיף לערוך שינויים כל עשרים שנה. קשה לא להרגיש שיש משהו די מגוחך באמירה כזאת. אבל זה לא הכל. הופמן מוסיף שבעצם, הציטטה איננה מהשנה החולפת, אלא משנת 2000.

היה לי די ברור שארצה להעביר את הקטע הזה הלאה - אם לא משום סיבה אחרת, אז לפחות כדי שאפשר יהיה להעלות חיוך על פני כל מי שקורא אותו. ובכל זאת, חשתי צורך לבדוק את המקור ולהבין את ההקשר. מצאתי שהמקור הוא מאמר של Catherine Lewis, חוקרת חינוכית שצללה לתוך עולם ה-lesson study היפאנית, והביאה את הרעיון הזה (אולי בקיצור, ובוודאי בלי הכבוד הראוי לו - סמינרים של מורים סביב שיעורים לדוגמה) לארה"ב. המאמר עצמו הוא תעתיק של הרצאה על הנושא של lesson study בכנס של חוקרים חינוכיים משנת 2000, והקריאה בו ... מרתקת.

אכן, הציטטה מופיעה במהלך ההרצאה (לקראת הסוף), אם כי קשה להגיד שהיא מהווה בה חלק מרכזי. לואיס מביאה אותה כחלק מטענה שבעצם הקצב היחיסת איטי של שינוי בתוכנית הלימודים היפאנית יוצר יציבות במערכת שמאפשרת למורים להתמקד בשינויים משמעותיים. לא פחות חשוב, ואולי הרבה יותר, היא הפתיחות שבתוכנית הלימודים הזאת. לואיס כותבת שהתוכנית איננה רשימה מפורטת של סטנדרטים שמנחים את המורה בכל שלב של ההוראה, אלא תיאור די אמורפי של מטרות לימודיות כלליות שמשאירות מרחב רב למורים לפרש אותן בשטח לפי ראות עיניהם:
The changes made to these documents (about once a decade) are often brief, abstract descriptions of new goals: "autonomy," "initiative", "desire to learn" "problem-solving capacity". Although I initially found these vague goals - provided without accompanying concrete examples - frustrating, they may reflect an underlying assumption that policymakers cannot define good classroom practice.

לאור זה, במקום שהשינוי האיטי של תוכנית הלימודים מעורר לעג מפני שהוא איננו תואם את השינוי המהיר של הטכנולוגיה, הוא בעצם מהווה תשתית לחשיבה חינוכית מעמיקה.

עלי להודות לטום הופמן שגירה אותי, אם כי כנראה לא בכוונה, לקרוא את המאמר המרתק של לואיס, וכך לאפשר לי להציץ טיפה לתוך המערכת החינוכית היפאנית (שעליה, אני חייב להודות, לא ידעתי דבר). דרך המאמר הזה נחשפתי לנושא המרשים של lesson study שמראה שמורים יכולים ללמוד בהצלחה זה מזה. ולמרות שתחילה באתי לקלל, אחרי קריאת המאמר, יצאתי מברך.

תוויות: ,

יום שבת, 12 בינואר 2008 

כמעט מידי יום צריכים לשאול מה צריכים ללמד

לפני מספר ימים ריצ'רד ננטל פרסם מאמרון נחמד ובו הוא מנה Four Dumb Thing I Do Out Of Habit (But Plan To Stop). ננטל התייחס להרגלים תקשוביים שהוא סיגל לעצמו במהלך השנים שפשוט אינם נחוצים היום. הוא כתב, למשל, שאין שום סיבה להמשיך לסחוב את המחשב הנייד שלו לכל מקום, או לשלוח מסמכים דרך הדואר האלקטרוני כאשר אפשר להכין מסמך ב-Google Docs ולקשר אליו. התרשמתי במיוחד מהנקודה הרביעית: ננטל כתב שהוא צריך להזכיר לעצמו שבמקום ליצור תדריך כדי ללמד כיצד לבצע פעולה (לרוב מתוקשבת) עבור מישהו, הוא צריך ללמוד קודם כל לחפש אם מישהו כבר הכין תדריך על אותה פעולה והעלה אותו לרשת. גם אני מנסה ללמוד לעשות את זה.

אבל דווקא הנושא הראשון שאליו ננטל התייחס, נושא שנכון להיום עדיין איננו מעשי עבורי, הוא זה שעורר אצלי את הצורך בהתייחסות כאן. ננטל כתב שהוא צריך להפסיק להקליד טקסט לתוך התמלילן שלו. הסיבה לכך מאד פשוטה – היום יש במחשב שלו יישום שהופך את הדיבור שלו לטקסט, והוא כל כך מוצלח שפשוט אין סיבה להמשיך להקליד:
I can honestly say that it’s now a much faster and more precise way to input words than typing.

אחד הנושאים שלעתים די קרובות עולים כאן הוא השאלה אילו מיומנויות מחשב אנחנו צריכים ללמד בבית הספר. במשך השנים קראתי מסמכים רבים על הנושא (ואפילו כתבתי כמה כאלה). משום מה, הרוב הגדול של המסמכים האלה מתייחסים למחשב ככלי סטטי, ככלי שהשימוש בו אינו משתנה או מתפתח. מקריאה במסמכים האלה מתקבל הרושם שקיימת דרך אחת נכונה להפעיל את המחשב, ושאת הדרך הזאת אפשר, לצריך, להקנות לתלמידים.

במשך העשור האחרון, במיוחד עם ההשתלטות המוחלטת של חלונות על מערכות ההפעלה, התגבשו כמה יסודות בשימוש במחשב – הקליק בעכבר, השימוש בתפריטים, ועוד. לפעמים, קשה אפילו לחשוב שהדברים יכולים לעבוד אחרת. כאשר אני מנסה להסביר לקבוצת מורים שהשמירה לתיקיות איננה נחוצה היום, הם מתקשים להבין אותי. וכמו שהם מתקשים בנוגע לתיקיות, אני בטוח שאני מקובע ביכולת שלי לחשוב על דרכים חדשות לבצע פעולות שונות. לאור זה, ההערה של ננטל מאד נחוצה לנו. יכול להיות שהוא צודק, ולא רחוק היום שבו המקלדת בכלל לא תהיה חלק אינטגראלי של המחשב, לא יהיה נחוץ להפעלתו. האם נמשיך להנחות תלמידים להקליד כאשר לא יהיה בזה צורך? דווקא יש סיכוי טוב שהסטנדרטים שלנו ימשיכו ליישר קו עם השימוש במחשב כפי שהיה, ולא כפי שהוא מתהווה, וחבל.

תוויות: ,

יום שישי, 11 בינואר 2008 

סתם כמה הרהורים בעקבות קריאה

סב שמולר, בבלוג שלו, כותב על מאמר בטיימס הלונדוני המדווח על כך שלמרות הכסף הרב שהממשל הבריטי משקיע בציוד תקשובי חדיש לבתי הספר, הציוד הזה איננו מנוצל כמו שצריך. לפי המאמר, הבעיה המרכזית היא הפחד של המורים מהטכנולוגיה:
State schools spent £1 billion on cutting-edge information technology last year but 80 per cent of them are failing to make full use of it, according to experts.

Pupils now handle equipment worth thousands of pounds, with some using laptops, interactive whiteboards or hand-held smartphones. The Government claims that Britain is a European leader in installing IT in the classroom.

However, Becta, the Government’s adviser on IT in schools, says that many teachers are intimidated by the equipment and struggle to cope, and that children have a better understanding of how it works.

שמולר מציין שהמאמר אמנם מתאר נכונה את מצב התקשוב בבתי הספר, אבל הוא איננו מסכים שהאשמה המרכזית נמצאת ב-teacher technophobia שבו המאמר מתמקד. הוא כותב:
In the developed world, ICT permeates middle class citizens' lives (including teachers') generally. So perhaps the real problem is the way that "technology for my work" is often so different from "technology for my life". The reason that you use Google, Wikipedia, Facebook, The Trainline, etc etc is because these services help you with the "stuff" of your life. The key to getting ICT used in schools is to have it designed, supported, and run in a way which helps learners, schools, and teachers with the "stuff" of education. That this is not the case in many schools is a complex issue, which should not be reduced to "teacher technophobia".

במילים אחרות, כאשר הטכנולוגיה ממלאת תפקיד ברור, וממש מסייע בחיי היום-יום שלנו, קל, כדאי, והגיוני לאמץ אותה. אבל לפי שמולר, בבתי הספר, להבדיל מבחיי היום-יום, רוב המורים אינם משוכנעים שהטכנולוגיה משרתת את ההוראה, ולכן הם אינם מרגישים צורך לאמץ אותה בכיתה. לפי שמולר, לכנות את זה "פחד מהטכנולוגיה" הופך נושא מורכב לדבר פשטני.

דייוויד ג'ייקס, במאמרון ב-TechLearning Blog שהתפרסם אתמול, מגיע למסקנה דומה – שהתקשוב החינוכי של היום עדיין איננו עונה על הצרכים של המורים. לפני שג'ייקס מגיע למסקנה הזאת, הוא מציין שכבר מתחילת השילוב של המחשב והאינטרנט לתוך בתי הספר, ניסו להפוך את המורים למתכנתים (בדוגמה של ג'ייקס, גם מקדדי HTML נחשבים ל-"מתכנתים"), ושלא היה שום הגיון בציפייה שזה יקרה:
Simply stated, schools that expect teachers to build Web pages are making a mistake, and wasting hours of time and money on “training."

בהמשך, הוא מונה חמש סיבות שבגללן, לדעתו, הנסיונות להטמיע את התקשוב לתוך בתי הספר נכשלים. בין אלה הוא מציין שהתקשוב לא נתפס כדבר הכרחי, ושמפקחים אינם מבינים איך התקשוב יכול, או צריך, להיות חלק אינטגראלי מתהליך הלמידה. לבסוף, בסיבה החמישית שלו, הוא כותב שרוב המורים פשוט לא רואים כיצד השקעה ברכישת מיומנויות תקשוב באמת תעזור להם בעבודתם. במילים אחרות, אחרי שהוא מנסה לראות את התמונה מזווית מערכתית רחבה, הוא חוזר לטענה של שמולר שבעיני המורים התקשוב פשוט איננו משרת את ההוראה שלהם.

עד המאמרון הזה, לא הכרתי את הבלוג של שמולר (הגעתי אליו דרך קישור מסטיבן דאונס). אני מתרשם שהוא בהחלט אדם רציני. את ג'ייקס אני מכיר טוב יותר, ואין לי ספק שהוא אדם רציני, אדם שיש לו הרבה לתרום בתחום התקשוב בחינוך. חשוב לציין שעיון בבלוג של ג'ייקס, ובמשאבים הרבים שהוא מעלה לרשת עבור אנשי חינוך (רבים על גבי ויקיים), מראה שהוא מאד מעודד את השימוש בכלי Web 2.0 כדרך לשנות לטובה דרכי הוראה ולמידה. אבל דווקא בגלל זה יש משהו מוזר במאמרון האחרון הזה שלו. האם עלינו להבין שהוא חושב שאותם כלים שעליהם הוא בדרך כלל כותב כל כך בהתלהבות אינם עונים על הצרכים של מורים בשטח, או אינם מתאימים למורים? ג'ייקס כותב בבירור ש:
to step into technology use, most teachers have to see a return on their investment; they have to see an impact on learning, and this is a healthy expectation.... And please don’t suggest that teachers can link to things like blogging, wiki, and social bookmarking sites to add that component. By doing something like that - joining a collection of independent tools together - the skills and understanding and support required to make that a realistic component to learning is probably beyond most.

אם הבנתי את הטענה של ג'ייקס, מצד אחד הוא סבור שכלי Web 2.0 יכולים למלא תפקיד חיובי בחינוך, אבל הם לרוב מסובכים מדי עבור מורה הממוצע. בנוסף (ואולי צריכים לכתוב "לעומת זאת"), הוא טוען שהמורים אינם מוצאים כדאיות בהיצע התקשובי הנוכחי (היצע שכולל, כנראה, כלי Web 2.0). נדמה לי שיש כאן סתירה, אך מה לעשות, ולמרות הסתירה, נדמה לי שאני מסכים. כאשר אני נפגש עם מורים ומדגים אפשרויות שונות של שילוב התקשוב בכיתה, יש ביניהם שמתרגשים ומיד רוצים לנסות, ואחרים שמשתדלים לא להתעניין. וכמובן ראיתי לא מעטים שאמנם מתלהבים, אבל אינם עושים שום דבר, או אינם מצליחים לעשות שום דבר, מעבר לאותה התלהבות ראשונית.

זאת ועוד. מהפגישות שלי עם מורים אני מתרשם שההבחנה של שמולר - שמורים מאמצים כלים בחיי היום-יום מפני ששם הם עונים על צורך, ואינם מאמצים אותם בבית הספר מפני שהם לא מסייעים בעבודה שלהם - איננה נכונה. פגשתי מורים רבים שהחשיפה הראשונה שלהם לכלים רבים (ולא רק כלי Web 2.0) היא במסגרת השתלמויות מורים. דרך החשיפה ה-"חינוכית" הזאת הם לפעמים מנסים לשלב את התקשוב בהוראה, והם גם מתחילים להשתמש בו בחייהם הפרטיים.

כל זה טוב ויפה, אבל ... מה עושים? אם הכלים שיכולים, אולי, לענות על הצרכים של המורים מורכבים ומסובכים מדי בשבילם, האם זה אומר שצריכים ללמד אותם להשתמש בכלים שהם פשוטים יותר, אבל אינם עונים על הצרכים? ספק שיש בכך הגיון. האם עדיף פשוט לא לעשות דבר, ולחכות עד שהכלים ייעשו מספיק פשוטים כדי שהמורים כן יאמצו אותם? אימוץ הדרך הזאת בוודאי תחסוך הרבה כסף, אבל לא ברור שנדע מתי הכלים הגיעו למידה המתאימה של פשטות כדי שנוכל להתחיל (שוב?) להטמיע אותם.

יתכן שהאופציה העדיפה ביותר היא פשוט להמשיך לעבוד במספר חזיתות – לנסות להטמיע את הכלים שיש לנו (שכמעט מידי יום מתחדשים ומשתנים) ולנסות, שוב ושוב, להראות למורים שאם הם ישלבו אותם בעבודתם (וגם בחייהם) למידה משמעותית יכולה לפרוח. הבעיה היא שבעצם אין זה שונה במיוחד ממה שאנחנו כבר עושים היום. כבר היום אנחנו מנסים לזהות ולחזק מורים שמתנסים בהצלחה עם תקשוב, ומפיצים את הנסיון שלהם למורים אחרים. כבר היום אנחנו מנסים להציג את השימוש בכלי זה או אחר לקבוצות מורים ולעודד אותם לבדוק מה קורה כאשר משלבים אותו בשיעור. אלה כמובן צעדים קטנים. הם אינם דרכים נוצצות או מהפכניות. אבל אולי זאת הדרך שמשלבים את התקשוב בחינוך. אולי זאת הדרך שבה דברים מתקדמים בחינוך באופן כללי.

תוויות:

יום שלישי, 8 בינואר 2008 

לקרוא ולכתוב, ושוב לקרוא ולכתוב

לפני כשלושה שבועות קראתי מאמר מעניין מאד באתר של השבועון ניו יורקר - Twilight of the Book. המאמר סוקר את הירידה התלולה והמתמדת בקריאה בעולם המערבי. מדובר בעיקר בספרות יפה, אבל באופן כללי בכל סוג של טקסט.

המאמר עצמו מאד עניין אותי. מה לעשות, ונושאים הקשורים לאוריינות, כמו הדרכים שבהן הכתב משפיע על החשיבה, או המהפכה של הדפוס, הם בין הנושאים האהובים עלי. עם זאת, לא חשתי שאוכל להתייחס אליו כאן. לא היה בו משהו שגרם לנורה לדלוק מעל לראש, או שגרם לי לאמור לעצמי שאני חייב לדווח עליו. הוא אמנם ריכז נתונים רבים, ומעניינים, ועורר שאלות מפתות בנוגע למקום של הקריאה בתרבות שלנו, אבל לא זיהיתי בו משהו שעורר אצלי את הדחף לכתוב עליו. אבל כאשר קראתי את המאמרונים האחרונים בבלוג של Artichoke, מצאתי שגם היא התייחסה אליו, ומכיוון שנראה לי חשוב מאד לחינוך.

Artichoke מספרת סיפורים. מה שמרתק בבלוג שלה היא הדרך שבה היא מפתחת סיפור שתחילה נראה תלוש מכל הקשר שפתאום מתגבש לרעיון מזוכך וברור. הקורא מבין שבעצם, יש פואנטה. ובאופן פארדוקסלי, בסיפור ש-Artichoke סיפרה הפעם – A World Without Doubt – הפואנטה היא שהסוגים ה-"חדשים" של אוריינות שמרבים היום לעודד בבתי הספר אמנם "מספרים סיפור", אבל בעצם, הסיפור איננו האמצעי העדיף על מנת להבין "פואנטה" מורכבת.

הרעיון המרכזי הזה צומח מהרעיונות של וולטר אונג, שתיאר, עוד לפני כ-25 שנים את ההבדלים בין תרבויות מבוססת דיבור לבין תרבויות מבוססות המילה הכתובה. אונג טען שבהשפעת הטלוויזיה ומכשירים דומים תרבויות טכנולוגיות נכנסות לשלב שהוא כינה "secondary orality", שלב תרבותי שבו הסיפור חוזר להיות האמצעי המרכזי כדי להעביר מסר. הבעיה היא ש-"מסרים" מורכבים אינם עוברים כל כך בקלות דרך סיפורים. מתוך המאמר בניו יורקר:
Whereas literates can rotate concepts in their minds abstractly, orals embed their thoughts in stories. According to Ong, the best way to preserve ideas in the absence of writing is to “think memorable thoughts,” whose zing insures their transmission. In an oral culture, cliché and stereotype are valued, as accumulations of wisdom, and analysis is frowned upon, for putting those accumulations at risk. There’s no such concept as plagiarism, and redundancy is an asset that helps an audience follow a complex argument.

בעיני Artichoke, וגם בעיני, המצב הזה מעורר חששות רבים. היא מצטטת עוד מתוך המאמר בניו יורקר:
It can be amusing to read a magazine whose principles you despise, but it is almost unbearable to watch such a television show. And so, in a culture of secondary orality, we may be less likely to spend time with ideas we disagree with.

לאור האפשרות הזאת היא שואלת אם העיסוק הרב שלנו סביב וידיאו, וסביב "איך לספר סיפור" בבית הספר איננו יוצר סכנה שבמקום ללמוד להיפתח לרעיונות חדשים, נלמד להסגר בפני כל דבר שזר לנו. אולי זה אינו צריך להפתיע אותנו, אבל מאמר בעיתון ניו זינלנדי מלפני מספר שבועות דיווח על תוצאות של מחקר שחיזקו את החשש הזה:
Researchers from the University of New South Wales (UNSW) have found that while Internet searches do bring up a variety of useful materials, people pay more attention to information that matches their pre-existing beliefs.

כריס אנדרסון (ההוא מ-"הזנב הארוך"), בסקירה על הספר "הברבור השחור" התייחס למידה שבה הסיפור יכול להגביל אותנו:
Our brains are wired for narrative, not statistical uncertainty. And so we tell ourselves simple stories to explain complex things we don't - and, most importantly, can't - know.

אני אוהב סיפורים. אני אוהב אותם באודיו, וגם בוידיאו, וכמעט בכל דרך שמישהו מוכן לספר אותם. אני משוכנע שהיכולת לספר סיפור, דרך אמצעים רבים ומגוונים, היא בין ה-"כישורים" שרצוי שתלמידים ילמדו בבית הספר. אבל גם ברור לי שאם אנחנו רוצים שהתלמידים שלנו יוכלו להבין רעיון מורכב, הסיפורים שלהם יצטרכו לבוא כהשלמה לטקסטים "מסורתיים" ולא להחליף אותם.

תוויות: ,

יום שני, 7 בינואר 2008 

בין מאמרון לתגובה

באחת מהתגובות שלו כאן אלישע כתב שהדברים שמופיעים כאן "חשובים מכדי שישארו ללא תגובות". אם הבנתי אותו נכון, היתה זאת מחמאה גדולה. אבל לא רק. אלישע בעצם ניסה לדרבן אותי להזמין יותר תגובות למאמרונים שמופיעים כאן. הוא הוסיף: "האם התגובות הם סרח עודף, או מרכיב חיוני בתהליך אותו יוצר הבלוג?". היות וכבר מספר פעמים ציינתי כאן שמבחינתי מלאכת הכתיבה לבלוג מסתיימת עם ההקלקה על כפתור "פרסם", נדמה לי שמתבקש כאן הסבר.

קודם כל, עלי להודות שבקביעה שאני אדיש לקיומם של תגובות לבלוג הזה יש, ללא ספק, מידה מסויימת של העמדת פנים. אני מודה – כל פעם שב-gmail שלי קופצת הודעה שמוסרת לי שהתקבלה תגובה לבלוג, אני עוזב את מה שאני עושה באותו רגע ובודק את תוכן ההודעה. אינני מאמין למישהו שמספר לי שהוא אינו מייחס שום חשיבות לתגובות לבלוג שלו, ולכן אין סיבה שמישהו יאמין לי אם אני אגיד את אותו הדבר.

כתיבת מאמרון ופרסומו כאן הוא עבורי תהליך שוחק. עד שרעיון מתגבש עד כדי פרסום כאן אני משתדל לבחון את הנושא, וההתייחסות שלי אליו, מזוויות רבות. אני שואל את עצמי שאלות נוקבות. לא פעם אני זורק לפח את הדברים שניסיתי לכתוב מפני שאני מגיע למסקנה שאפילו אם הצלחתי להבהיר נושא זה או אחר לעצמי, מעבר להבהרה העצמית הזאת, אין לי משהו בעל משמעות להיגד לאחרים על אותו נושא. (וכמובן שאין זה אומר שכאשר אני כן מפרסם משהו, זה סימן שהדברים אכן ראויים לפרסום.) הידיעה שעיניים נוספות, עיניים "זרות", יקראו את מה שאני כותב פועלת כגורם מדרבן המחייב אותי לחדד ולזכך את הרעיונות שלי, ולא פעם אני מסיים את הכתיבה של מאמרון בתחושה שהתרוקנתי, שכבר אין לי מה להגיד על אותו נושא. אם, בשלב הזה, מישהו ירצה להגיב, הוא מוזמן לעשות זאת, אבל מבחינתי, אני כבר בתהליך של התנתקות מאותו נושא, ונמצא בהתדיינות עצמית על נושא אחר. אם וכאשר מישהו מגיב, אני חש חובה להשיב לאותה תגובה, למרות שבעצם אין לי עוד מה להגיד על הנושא.

אבל מרכיב נוסף דורש כאן הבהרה. ציינתי שאני מייחל להתפתחות של דיון, וכמובן הכתיבה שלי לבלוג מכוונת, במידה לא קטנה, כלפי דיון כזה. אבל אין לי שום ציפייה שהדיון הזה צריך להתקיים על גבי הבלוג שלי. אם מישהו אחר "יגיב" בכך שהוא מגלגל רעיון שאיתו הוא נפגש כאן על גבי הבלוג שלו, אני רואה בזה "תגובה". (ואם ה-"גלגול" הזה יהיה יישום של רעיון מסויים במסגרת של כיתה, הרי זאת "תגובה" עוד יותר טובה.) אני משתדל להגיב לדברים שמתפרסמים בבלוגים בעברית שאני כותב, אבל כמובן שאני עושה זאת הרבה פחות מאשר יכולתי. אני מצפה שאותם בלוגרים שאני קורא אכן מבינים שהשתיקה שלי כלפי הבלוגים שלהם איננה סימן שאינני מתעניין במה שהם כותבים, או סימן שאינני מעריך את ההשקעה, ואת הרעיונות, שלהם. וכך גם כאשר לא מתפרסמים תגובות כאן. הדיון שאני מייחל לו אכן צומח, אבל רק טבעי הוא שאין לו בית אחד, אלא מעונות רבים, צורות ביטוי שונות. קוראים תמיד מוזמנים להגיב לדברים שנכתבים כאן. אני אקרא כל תגובה, ולפעמים אני אפילו אשיב. אבל אני שלם עם הידיעה שרעיונות שעליהם אני כותב כאן מתגלגלים לתוך דיון ציבורי הרבה יותר רחב מאשר סתם תגובה בכתב כאן.

תוויות: , ,

יום שבת, 5 בינואר 2008 

משנות ה-40 ועד לימינו

לפני כשבוע אריאלה העלתה סרט מרתק לתוך אדיורשת. הסרט מציג את החינוך המתקדם (Progressive Education) שזכה לפופולאריות בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה בארה"ב. הסרט מאפשר לנו הצצה על "שיטות" חינוכיות מסורתיות, ולצידן, שיטות הוראה ממוקדות תלמיד שאז נחשבו חדשות. השיטות האלו בדרך כלל מזוהות עם התיאוריות החינוכיות של ג'ון דיואי (אם כי, במהלך ההיסטוריה אפשר למצוא הוגים רבים שביטאו רעיונות דומים). כאשר צופים בסרט היום קשה לא להרגיש שגם השיטות המתקדמות האלו די מיושנות, אם כי התחושה הזאת נובעת אולי יותר מהבגדים, מהרהוט בבית הספר, ומעוד סממנים של התיישנות, מאשר מהגישה החינוכית עצמה. סביר להניח שכל מי שלמד במכללה למורים מכיר לפחות חלק מההיסטוריה של החינוך המתקדם – ובכל זאת, מעניין ונעים לצפות בסרט, ולראות כיצד הדברים באו לביטוי לפני שישים שנה.

הסרט הזכיר לי דו-שיח מרתק בין שני אנשי חינוך אמריקאיים – דבורה מאיר ודיאן רביץ' – שבמהלך כמעט כל שנת 2007 ניהלו דיון מתמשך על גבי אתר האינטרנט של Education Week. נחשפתי לדיון הזה לפני בערך חודש דרך הבלוג של גארי סטייגר (שלפני חג המולד המליץ על שורה ארוכה של ספרים על חינוך שלצערי אני כנראה לא אקרא). מאיר ורביץ' התכתבו ביניהן, וההתכתבות קיבלה צורה של בלוג. הם דנו על נושאים רבים, כל פעם בצורה מעוררת תאבון לעוד. אחד הנושאים שלהן היה Progressive Education ומורשתו. (הקישור הקודם הוא לחלק מההתכתבות של חודש אפריל, 2007. חלקים מההתכתבות המלאה של החודש גם נוגעים בחינוך המתקדם.) בדיון ביניהן אנחנו קוראים על מגוון גישות שכולן טוענות לכתר של "מתקדם", ורביץ' שואלת, למשל, אם אנחנו מזדהים עם המציאות של הגישה המתקדמת, או עם הרעיון כפי שאנחנו רוצים לראות אותו היום.

מאיר מתארת ייצוג אפשרי של גישות חינוכיות שונות, כאשר המאפיינים הקובעים הם מידת היוזמה של המורה ושל התלמיד. (היא מציינת שהתיאור הוא בעצם של טד צי'טנדון). מהתיאור המילולי שלה, ניסיתי להציג אותו באופן גראפי:

לא מצאתי שמחשבים, האינטרנט, או טכנולוגיה באופן כללי היו בין הנושאים שעליהם מאיר ורביץ' התכתבו, וחבל. לעומת זאת, יש התייחסות ללמידה, ולמטרות הבסיסיות של החינוך. מאיר מתארת חמישה "הרגלים שכליים" שגיבש איש החינוך טד סיזר שלדעתי מגדירים את המידענות הבסיסית בצורה מאד קולעת:
(1) How do we know what's true or not true? How credible is our evidence?
(2) Is there an alternate story? Perspective? How might this look from another viewpoint?
(3) Is there a connection between x and y? A pattern? Have I come across this before?
(4) What if... supposing that…? Could it have been otherwise if x not y had intervened?
(5) And finally, "who cares"? Does it matter? (And, perhaps, to whom?)

אז אם או בלי התייחסות לאינטרנט, עיון בדיונים בין מאיר ורביץ' יכול להעשיר את המחשבה החינוכית של כולנו, ובאופן כללי הם דוגמה מהנה ביותר של ההפריה ההדדית שכתיבה ציבורית יכולה ליצור.

תוויות: ,

יום שישי, 4 בינואר 2008 

ערוץ 10, שימו לב: המצב לא כל כך נורא

בחודש האחרון התפרסמו שני סקרים חדשים של פרויקט Pew הסוקרת את השימוש באינטרנט באוכלוסיה האמריקאית. לשני הסקרים נתונים חשובים לעולם החינוך. הסקר הראשון בדק את השימוש של בני נוער בכלים אינטרנטיים "חברתיים", ואילו השני בדק את הרגלי חיפוש המידע של קבוצות שונות באוכלוסיה.

כבר לפני מספר שנים הסוקרים ב-Pew דיווחו שיותר מחצי מבני הנוער בארה"ב העלו מידע מסוג זה או אחר לאינטרנט לפחות פעם אחת. הסקר הנוכחי (התקציר כאן, ודוח המלא כאן) מראה שהאחוז הזה ממשיך לגדול
Content creation by teenagers continues to grow, with 64% of online teenagers ages 12 to 17 engaging in at least one type of content creation, up from 57% of online teens in 2004.

מתברר שלא מדובר רק באתרונים ב-MySpace או ב-Facebook. לפי הסקר, ל-55% מבני הנוער יש חשבונות באחד מאלה, אבל הנתון של 64% מתייחס לפעולות ממוקדות יותר:
  • 39% מעלים יצירות אמנות פרי ידיהם (צילומים, סיפורים, וידיאו, ועוד)
  • 33% מעלים חומרים לבלוגים או לאתרים של אחרים – חברים, בית הספר, ארגונים
  • 28% מנהלים בלוגים עצמאיים
  • 27% מנהלים אתרים אישיים
  • 26% עוסקים ב-remix של חומרים שנמצאים באינרטנט והעלאת התוצרים לרשת
(הסך הכל של 64% נגזר מהאחוז שענה בחיוב לפחות לאחד הקטגוריות האלו.)

נתון מעניין נוסף, ואולי באמת משמעותי הוא שאחוז של בני הנוער שמגבילים את הצפייה בצילומים שהם מעלים לאינטרנט, בדרך זו או אחרת, גדול מאחוז המבוגרים שעושים זאת. אין ספק שחשוב להנחות צעירים בשימוש זהיר באינטרנט, אבל מתקבל הרושם שגם בלי ההנחיה הזאת הם מצליחים ללמוד כיצד להגן על עצמם.

זאת ועוד: כנראה לא רק מדובר בהעלאת חומרים לאינטרנט, אלא בכך שהסביבה הזאת מהווה מרחב אמיתי לתקשורת. כמעט 90% מאלה שמעלים צילומים לאינטרנט מדווחים שהם מקבלים תגובות או הערות מחברים באותם אתרים שבהם נמצאים הצילומים.

אז מה אנחנו לומדים מכל זה? לא היינו זקוקים לעוד סקר של Pew על מנת להוכיח שהאינטרנט הפך לחלק אינטגראלי של חייהם של בני נוער, ובכל זאת, חשוב לשים לב, כל פעם מחדש, עד כמה זה נכון.

אבל כמובן, רבים מגיבים לנתונים כאלה עם ההערה שבני נוער כל כך עסוקים באינטרנט שאין הם עושים שום דבר אחר. הסקר השני של Pew איננו מוכיח שזה איננו נכון, אבל הוא בהחלט יוצר את הרושם שהם אינם מכורים לאינטרנט, אלא בני אדם מתפקדים. הסקר השני בדק "Information Searches That Solve Problems" (התקציר כאן, ודוח המלא כאן). משתתפי הסקר התבקשו לענות על שאלות קשורות לחיפוש אחר תשובה לבעיה אחת שבה הם נתקלו בשנתיים האחרונות שהיתה יכולה להיות קשורה, בדרך כלשהי, לממשל.

התוצאות לא היו מפתיעות במיוחד. האינטרנט זכה באחוז הגדול ביותר של פניות (58%), אבל הנשאלים פנו יותר לאנשי מקצוע בעניינים הקשורים לבריאות. מה שהוא כן מפתיע, הוא שבני נוער חיפשו עזרה בספריות:
The survey results challenge the assumption that libraries are losing relevance in the internet age. Libraries drew visits by more than half of Americans (53%) in the past year for all kinds of purposes, not just the problems mentioned in this survey. And it was the young adults in tech-loving Generation Y (age 18-30) who led the pack. Compared to their elders, Gen Y members were the most likely to use libraries for problem-solving information and in general patronage for any purpose.

Furthermore, it is young adults who are the most likely to say they will use libraries in the future when they encounter problems: 40% of Gen Y said they would do that, compared with 20% of those above age 30 who say they would go to a library.

שלא נשלה את עצמנו – לא כתוב כאן שבני הנוער הלכו לספריה כדי למצוא ספר קריאה, אבל כאשר אנחנו קוראים באופן תדיר שכל מה שהנוער יודע לעשות באינטרנט הוא להעתיק ולהדביק, קשה לא להתרשם אחרת מנתונים שמראים שהם מסוגלים להעזר באינטרנט, וגם בספריות, כדי למצוא עזרה בפתרון בעיות אמיתיות.

תוויות: , , ,

יום שלישי, 1 בינואר 2008 

כבוד הוא לי!

האמת היא שאני מסתדר היטב עם מיעוט התגובות שמגיעות לבלוג הזה. כפי שציינתי כבר יותר מדי פעמים, הכתיבה שלי לבלוג היא קודם כל אישית – נסיון להבהיר לעצמי סוגיות שונות, התייחסויות "בקול רם" להתרחשויות בתחומים שמעסיקים אותי. כמובן שאינני מתלונן אם קוראים מגיבים, אבל אמשיך לכתוב גם אם זה לא קורה.

אבל הנה, בשבוע האחרון מספר מאמרונים שלי כאן זכו לפרץ של תגובות (לפחות בממדים של הבלוג הזה), ומשני אנשים שאני (ובוודאי לא רק אני) מעריך מאד, כל אחד בתחומו – שושנה ו-אלישע. בעיני, תגובות מהשניים האלה הן באמת כבוד גדול, אבל התגובות שלהם העמידו אותי במצב שהיה די חדש עבורי. האם היה עלי לקפוץ לתוך הדיון, או האם עדיף היה לי להעניק לו חיים משלו, ולצפות בו, מרותק, מן הצד? אינני יודע, ולמען האמת, אני מנסה להתחמק מלהחליט. ובכל זאת, אנסה להגיב בכמה הבהרות.

הדיון התחיל בתגובה למאמרון שהביא תוצאות של סקר בארה"ב שהראה שבעצם מעט מאד אנשים משתמשים בכלי אופיס מקוונים (או אפילו שמעו על קיומם של כלים כאלה). אני הרהרתי אם יש צורך ללמד את השימוש בכלים האלה, ושושנה שאלה, במידה מסויימת של פליאה, אם כלי אופיס מקוונים באמת שונים כל כך מכלי אופיס "רגילים". במאמרון המשך ניסיתי להבהיר שאולי הכפתורים או התפריטים כמעט זהים, אבל הכתיבה בכלי מקוון מצריכה התייחסות אחרת מאשר הכתיבה למסמך שנשמר רק בדיסק הקשיח שלנו. לזה הגיב אלישע עם מספר הערות חשובות על הפרטיות ברשת (הערות שגלשו למאמרון נוסף). בשלב מסויים, השניים התכתבו ביניהם, ואני צפיתי מן הצד.

קראתי את הכל – כמה פעמים. בנוגע לפרטיות, נדמה לי כבר מספר פעמים ציינתי שאינני בין החוששים מאובדן הפרטיות בעידן האינטרנט. אני משוכנע שאנחנו חיים בתקופה שבה אנחנו עדים לשינוי משמעותי בדרכים שבהן אנחנו מתנהגים ומציגים את עצמנו במרחב הציבורי. אין ספק שמדובר בתקופה מבלבלת, גם לבני נוער, וגם למבוגרים, אבל אינני שותף לרבים מהחששות שאחרים מעלים. ובנוגע לכלים המקוונים, שושנה עצמה ציינה שעצם הדיון שהתפתח כאן נתן לה תשובה לשאלה שלה – אם אין צורך ללמד את השימוש בכלי זה או אחר, יש בכל זאת צורך "ללמד" כיצד להתמודד עם המציאות המקוונת. אך ללא קשר לדעה זאת או אחרת, שמחתי שיכולתי לשמש אכסניה לדעותיהם של שושנה ושל אלישע. אין לי ספק שהקולות שלהם חשובים מאד בדיון הזה. תודה.

תוויות:

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates