יום ראשון, 31 באוגוסט 2008 

סיפור מעודד לפתיחת שנת הלימודים

האמת היא שבשבוע האחרון שמרתי לעצמי מספר מאמרונים שאותם קראתי לאחרונה כדי להשתמש באחד מהם כבסיס למאמרון חגיגי לפתיחת שנת הלימודים. בחרתי במאמרונים שהיה בהם משהו שבעיני נגע בשאלות היסוד שאני מבקש לבחון כאן, ולכן הם נראו לי מתאימים לפתיחת שנה חדשה. אך מה לעשות, ואלה יצטרכו לחכות טיפה, וזה משום שהבקר קראתי מאמרון נוסף שקרץ לי וקבע שללא ספק הוא הסיפור הנכון והרצוי למעמד הזה.

קרל פיש מדווח על התנסות של מורה לכימיה בבית הספר התיכון בו הוא מלמד במדינת קולוראדו. ליתר דיוק, מדובר בהתנסות שעתידה להתרחש. עוד לפני שפיש מתאר על הניסוי עצמו, הוא מתאר את הרקע הלימודי של הניסוי, וממקם אותו על רצף של נסיונות העבר.

פיש מספר על פרויקט של מרצה לכימיה באוניברסיטה, פרויקט שבו במקום להקדיש את שעות השיעור להרצאות, אותן ההרצאות הועלו לרשת כ-podcasts. את שעות ההוראה שהתפנו בעקבות זה המרצה הקדיש לקשר אישי יותר עם סטודנטים שהיו זקוקים לזה, ולהמחשות על החלקים של ההרצאות שהסטודנטים לא הבינו. בבלוג שלו אותו מרצה דיווח שכאשר הוא פעל בדרך הזאת פחות סטודנטים הגיעו להרצאות, אבל:
It seems strange to me almost every article or comment on lecture podcasting assumes that a decreasing attendance is obviously a negative outcome. As educators we should be focusing on education, not counting bodies. If students are doing just as well and not attending class then that tells me that my multimedia channel is effective.
לעומת אותו מרצה, פיש מלמד בבית ספר תיכון. הוא מביא את הסיפור הזה, על פרויקט שעליו הוא קרא לפני כמה שנים, מפני שלקראת פתיחת שנת הלימודים הנוכחית מורה לכימיה בבית ספרו ביקש ללמד בצורה דומה – העלאת חומרי הרצאות לאתר Teacher Tube וניצול שעות השיעור לעזרה. פיש מצטט את המורה הזה על הבעיות שבסגנון ההוראה המסורתית שממנו הוא ביקש להשתחרר:
I would ask the students to read and they would act like they did, and perhaps some of them did, and then I would lecture over the material on the next class day. It seemed that the students were learning that they did not have to read since I would be covering the exact material in class.
פיש מסביר שבעצם, שיטת ההוראה של המורה הזה כמעט זהה לזאת של המרצה באוניברסיטה מלפני כמה שנים:
So Brian decided to try to do almost the exact opposite of what he'd been doing before - have them do the lecture as homework and use class time to work with the students .... He could use class time to work with students in small groups or one-one-one, and also hopefully give him the time to explore some of the more interesting aspects of Chemistry.
נדמה לי שיש כאן סיכוי טוב להצלחה, ואני מקווה שכך יהיה. היות ובקולוראדו שנת הלימודים התחילה רק לפני שבועיים, מוקדם מדי לראות תוצאות. אבל מבטיח ככל שיהיה, פרויקט כזה בפני עצמו איננו סיבה למאמרון חגיגי לפתיחת שנת הלימודים. הרי כולנו יודעים שבתחילת שנת הלימודים יש הבטחות רבות, ואילו בסיום השנה רק מעטות מאלה באמת מתקיימות. מה שקוסם בפרויקט הזה הוא רובד נוסף שעליו פיש מדווח.

מתברר שעוד בחודשי הקיץ תלמיד אחד שעתיד היה ללמוד כימיה אצל המורה שעליו פיש כותב עיין בבלוג שלו, ושם הוא קרא על הכוונות שלו להעלות קבצי וידיאו ל-Teacher Tube. אותו תלמיד שלח דואר למורה, בו הוא הסביר שעל דעת עצמו הוא הפך כמה מהסרטים שכבר הועלו ל-Teacher Tube ל-podcasts כך שאפשר יהיה לצפות בהם ב-iPods ולהיות מנוי עליהם דרך iTunes. התלמיד ציין שבדרך הזאת מגדילים את הנגישות אל הסרטים, והוא הביע את תקוותו שמה שהוא עשה לא סתר את כוונות המורה. פיש מדווח שנכון להיום המורה והתלמיד עובדים בשיתוף כדי לשכלל את דרכי הגישה לסרטים

ואם הסיפור הזה - על שילוב בין טכנולוגיה לבין דרכי הוראה, ועל שיתוף פעולה בין מורה לבין תלמיד – מעיד על העתיד לקרות בשנת הלימודים הקרובה, יש סיבה לאופטימיות.

תוויות: ,

יום רביעי, 27 באוגוסט 2008 

צריכים להתמקם אי-שם באמצע

תקציר של סדנא שעתידה להתקיים בכנס חינוכי בעוד חודשיים מזכיר תופעה שכנראה זוכה להתייחסות מוגברת בזמן האחרון בסביבות חינוכיות:
A "Creepy Treehouse" is an online place that adults build with the intention of luring kids in. Although we use "their" tools in education, students want to keep their lives separate. Let's define the difference between teaching “outside of the box” and "stepping inside forbidden social circles".
בשבועות האחרונים תופעת ה-creepy treehouse אכן מופיעה במספר הולך וגדל של בלוגים וכתבי עת חינוכיים. התופעה מתייחסת לשימוש בכלים אינטרנטיים פופולאריים כפיתוי - לגרום לסטודנטים להתעניין בתוכן לימודי על ידי כך ש-"מדברים בשפה" שהם, שמשתמשים בכלים שהם מכירים מסביבתם החברתית, מחוץ למסגרות לימודיות. לא מדובר בתופעה חדשה במיוחד – כבר לפני מספר חודשים כתבתי כאן על כך שלא מעט סטודנטים מכריזים "get out of my facebook". נדמה לי שלא קרה שום דבר מיוחד שגרם לכך שהנושא עולה עכשיו שוב, מספיק פשוט שנת לימודים חדשה נפתחת בקרוב.

למרות שהמונח מאד ציורי, וקל להבין את כוונתו, הוא יותר מרק טיפה בעייתי. בעצם, הוא מבטא שתי תופעות שהן שונות זו מזו. מצד אחד, התחושה של ה-creepy treehouse מתעוררת אצל סטודנטים כאשר מוסדות חינוכיים מבקשים לשלב כלים של רשתות חברתיות לתוך מערכות לניהול הלמידה שלהם. במקרה הזה, המוסד מעתיק פעילות חברתית שהיא פופולארית אצל סטודנטים, ו-"מנצלת" את הפעילות הזאת לצורכי הוראה. אבל להבדיל מרשתות חברתיות המוכרות לסטודנטים מבחוץ, במקרה הזה הסטודנטים מחויבים להשתתף ברשתות הלימודיות. מצד שני, תחושת ה-creepy treehouse מתעוררת כאשר מרצים מכריזים "הבה נפגש כולנו ב-Facebook", כאשר המרצים מנסים להסיר את המחיצות החברתיות בינם לבין הסטודנטים שלהם. לכאורה בדרך הזאת מרצים פותחים פתח להרחבת הפעילות הלימודית אל מחוץ לכותלי המוסד החינוכי, מהלך שאפשר לראות אותו כדבר חיובי . אבל הגישה הזאת כאילו תופס טרמפ על כלים אהודים, וסטודנטים רבים מציינים שהם מעדיפים לשמור על הפרדה ברורה בין חיי החברה שלהם לבין חייהם הלימודיים.

אבל אם מצד אחד העתקת פעילות של רשת חברתית לתוך מסגרת של קורס היא פסולה, ומצד שני העברת פעילות לימודית לתוך רשת חברתית קיימת איננה מתקבלת בעין יפה אצל סטודנטים, אנחנו ניצבים מול בעיה שלישית: מה כן אפשר לעשות?

אנשי חינוך רבים, המשוכנעים שכלים אינטרנטיים חדישים יכולים לסייע לתהליכי הוראה ולמידה, מבקשים לשלב טכנולוגיות אלו לתוך העבודה החינוכית שלהם. כוונותיהם אינן לעבוד על הסטודנטים ולשבות אותם במסגרות שהן רק לכאורה "חברתיות", אך גם לא "לרכוש ידידות" שאינה אלא מדומה. הם רוצים למצוא דרך ביניים שתאפשר שימוש נבון ומועיל בכלים. אבל הם מגלים שקשה להתמקם בצורה מכובדת בין שני הקצוות הלא רצויים האלה.

לפני מספר ימים הופיעה כתבה קצרה על הנושא הזה במדור Wired Campus של ה-Chronicle of Higher Education. בסך הכל הכתבה מדווחת על כך שמספר אנשי סגל מודעים לתחושות של סטודנטים, ושהם משוכנעים שאפשר למצוא דרך ביניים. בכתבה עצמה יש 200 מילים, אבל היא זכתה ל-3500 מילים מתוך 30 תגובות. אין אחידות בתגובות – יש מגיבים שסבורים שעדיף לא לפלוש לתוך התחום החברתי של סטודנטים, ואילו אחרים חוששים שגישה כזאת תעצור התנסות בטכנולוגיות שעשויות לתרום ללמידה. אם לא שום דבר אחר, שפע התגובות מצביע על כך שמדובר בנושא חם.

אבל חשוב לזכור שבעצם אין חדש כאן. כבר יותר מעשור מציינים שטשטוש הגבולות בין הפרטי לבין הציבורי הוא אחד המאפיינים החשובים של עידן האינטרנט. אולי היום הנושא מוצא ביטוי בשאלה האם מרצה וסטודנט יכולים להיות "חברים" במרחב כמו Facebook. אבל לפני עידן הרשתות החברתיות מרצים רבים דיווחו על כך שהסטודנטים שלהם היו מתקשרים אליהם דרך הדואר, או ב-IM, בשעות לא מקובלות כדי לשאול שאלות בנוגע למטלות, או לקבל עזרה בהכנת עבודות. כבר אז היה קשה לשמור על גבולות ברורים בין שעות העבודה ושעות הפנאי. אינני רואה הבדל מהותי בין הדיון של אז לבין הדיון של היום בנוגע לרשתות חברתיות. ונדמה לי שעוד יעבור זמן רב עד שנמצא פתרונות לסוגיה הזאת. אני מקווה שבאותה סדנא בכנס בעוד כחודשיים יציעו דרכי פעולה, אבל אין לי ציפיות גדולות לפתרונות.

--

הערה: בין ההתייחסויות לנושא הזה בבלוגוספירה החינוכית, נדמה לי שמאמרון של ג'רד שטיין, מאוניברסיטה במדינת יוטה – Defining “Creepy Treehouse” - מחודש אפריל השנה, הוא המקיף והמעניין ביותר.

תוויות: , ,

יום שלישי, 26 באוגוסט 2008 

כשלון מוצלח?

דן מאיר הוא מורה למתמטיקה בבית ספר תיכון בצפון קליפורניה. בבלוג שלו הוא מרבה לדווח על הנסיונות שלו ללמד סוגיות שונות בכיתה, והוא איננו מתבייש להודות שלא פעם הנסיונות האלה אינם מצליחים. היום הוא מפרסם מאמרון מפורט מאד על פרויקט ארוך טווח שהוא ערך בכיתות שלו, פרויקט שאת השראתו הוא ינק מהדוחות השנתיים של ניקולס פלטון.

כבר מספר שנים פלטון, מעצב ניו-יורקי, סוקר את השנה בעזרת סטטיסטיקות המשקפות היבטים מגוונים מהחיים שלו, והוא מציג את התוצאות בצורות גראפיות מרהיבות. מאיר קיווה שהתלמידים שלו יתלהבו מהדוחות של פלטון ויתגייסו להכין דוחות דומים על החיים שלהם.

כבר בתחילת המאמרון שלו הוא מתאר קצת את הפרויקט, ומודה שהוא איננו אחד ההצלחות שלו:
This was a departure for me. A tech-driven, student-led, designed-infused mathematical project. Things went wrong.
מאיר מנתח את ההיבטים הרבים של הפרויקט – קבלת ההחלטות על מה כדאי לאסוף נתונים, איסוף הנתונים עצמם, בדיקה של הדוגמאות של פלטון, הכרות עם אקסל (התלמידים בכלל לא הכירו את הכלי), ועוד. במאמרון יש גם קישורים לדפי העבודה שהוא חילק לתלמידים. מאיר גם עורך השוואה בין מה שהיה אמור לקרות, לבין מה שבסופו של דבר קרה, והוא איננו חוסך מעצמו ביקורת. בין הבעיות, שכללו גם גישה מצומצמת למחשבים בבית הספר, ואחוז יחסית קטן של תלמידים שבכלל סיימו את הפרויקט, הוא גם מדגיש את הרמה הנמוכה של מיומנויות המחשב שהוא מצא אצל התלמידים:
I overestimated my students' computer fluency. Name it: locating saved files, opening programs, using a trackpad, using modifier keys, sending e-mail. These tasks all required constant, patient re-explanation. Missed that mark by a country mile.
כזכור, מאיר מודה שמבחינתו הפרויקט הזה לא הצליח. (גלריה של עבודות מהפרויקט הועלתה ל-flickr. לרוב אלה דוגמאות מוצלחות, אבל יש ביניהן גם עבודות צולעות מאד.) אבל מעבר להצלחה או אי-ההצלחה, הוא מעיר הערה מעניינת ביותר מבחינת הפרויקט:
I'm uncertain Feltron was the best use of our time.
הוא מסיק את המסקנה הזאת לא רק מפני שהוא לא היה מרוצה מהתוצאות, ומהאחוז הנמוך של התלמידים שסיימו את העבודה. יש לו סיבה נוספת שהיא חשובה ביותר: הוא איננו בטוח שמה שהתלמידים היו אמורים, או יכלו, ללמוד מהפרויקט היו דברים שבאמת היו חשובים ללמוד. הוא מציין שהפרויקט הזה גזל זמן מנושאים מתמטיים אחרים שהיו אולי יותר חשובים, ושייכים לתכנית הלימודים.

אני מאד מעריך את הביקורת העצמית של מאיר, וחש צורך לציין שלמרות הבעיות הרבות שעליהן הוא מצביע, אני מאד מתרשם מהפרויקט. אחרי שעיינתי בפרויקטים של פלטון אני חושש שהאיכות של אלה היתה יכולה להרתיע את התלמידים שבוודאי הרגישו שאין ביכולתם להשיג איכות דומה. אבל לטעמי, מדובר בנסיון מרתק – סוג פרויקט שהכשלון בו יכול להיות הצלחה גדולה יותר מההצלחות של פרויקטים סתמיים ולא מעניינים.

תוויות:

יום שני, 25 באוגוסט 2008 

תוכן, תהליך, וטכנולוגיה

בעקבות השתלמות למורים להיסטוריה, בה השתתפה אשתו, טום הופמן כותב על חוסר האיזון בין תוכן ותהליך בהוראת המקצוע. הוא מציין שהרוב המכריע של שיעורי ההיסטוריה מתמקדים בתוכן. לאור זה, הוא מדגיש שאם מישהו איננו מרוצה מההישגים של תלמידים אמריקאיים בהיסטוריה:
don't blame inquiry or progressive education
הופמן מציין שאי-אפשר, כמובן, להציג את הנושא באופן קוטבי, בשחור ולבן, כאילו שמי שדוגל ב-"תהליך" בז לתוכן. הוא כותב:
If you're just looking at the public discourse, you'd probably imagine that the current state of play could be represented by a needle floating between "content" and "process" (or "critical thinking" or "inquiry" or whatever).
אבל, הוא ממשיך, האמת היא שמעט מאד מורים מתמקדים בתהליך:
...today in actual schools, that needle is pinned to the content side, even more than it has been historically.
אפשר היה לחשוב שהמצב שהופמן מתאר היה נכון לתקופה קדם-אינטרנטי. בבית הספר של עידן ספר הלימוד המוסמך והיחיד, הוראת מקצוע כמו היסטוריה התבססה על מאגר מצומצם וקבוע מראש של עובדות. במציאות כזאת, גם אם זה לא היה רצוי, היה קל יותר להתמקד ב-"מה קרה" מאשר ב-"למה זה קרה". אבל הדעה הרווחת טוענת שהגישה הפתוחה לאינטרנט כמקור מידע הביאה לשינוי במצב הזה. האינטרנט הרי פתח עולם ומלואו של תוכן בפני תלמידים, וריבוי התוכן הזה לא רק פתח את האפשרות של פרשנות, של "למה" ולא רק של "מה", אלא ממש חייב את הפרשנות הזאת.

אבל אם הופמן צודק, משהו השתבש. השינוי המיוחל לא התרחש, ההבטחה של האינטרנט כמרחב שיעודד חקר לא מצאה ביטוי אמיתי בבית הספר. יש לזה בוודאי מספר סיבות, אך לצערי, אחת המרכזיות היא הציפייה (או אולי התקווה) ששינוי בטכנולוגיה יגרור שינוי פדגוגי. אין סיבה לחשוב שמורים שנעזרים במקורות אינטרנטיים פתוחים יותר ללמידה תהליכית, ואילו מורים שמלמדים לפי ספר לימוד בלבד מתמקדים רק בתוכן. סביר יותר להניח שלמרות שהטכנולוגיה מאפשרת גישה למקורות נוספים וחדשים, מורים רבים פשוט ממשיכים להתמקד בתוכן. וכמובן שכאשר המדד להערכת הלמידה נשאר מבחנים שבוחנים את ידיעת ה-"מה", אין זה צריך להפתיע. אין ביכולתה של הטכנולוגיה לבדה לחולל את השינוי.

תוויות: ,

יום רביעי, 20 באוגוסט 2008 

לפחות בבית ספר אחד, לא קוראים לזה רמאות

דרך הבלוג של אלן לוין הגעתי לכתבה בעיתון אוסטרלי המדווח על בית ספר תיכון בעיר סידני שעורך ניסוי בו מאפשרים לתלמידות (מדובר בבית ספר לבנות) להעזר בטלפונים סלולאריים וב-iPodים במבחנים. הכתבה מביאה את דבריה של דידרה קולמן, מורה בבית הספר שמסבירה שבית הספר מעודד את התלמידות למצוא מידע דרך האינטרנט, ואפילו לצלצל לידידה כדי לקבל עזרה. כדי להבטיח שהתלמידות אינן מעתיקות, עליהן להביא מראי מקומות למקורות שלהן. לפי קולמן, השיטה הזאת מתאימה למציאות שהבנות ייפגשו אחרי בית הספר:
In their working lives they will never need to carry enormous amounts of information around in their heads. What they will need to do is access information from all their sources quickly and they will need to check the reliability of their information.
כריס בכטה, מורה בבית הספר, מרחיב על הניסוי הזה בבלוג שלו. הוא כותב שעל פי רוב הכתבה נאמנה למתרחש בבית הספר, אם כי היא יוצרת את הרושם (המוטעה) שבית הספר משחרר את הבנות להתייעץ עם חברות, במקום שהוא יעסוק בהוראה של ממש. בכטה כותב:
Whether you think that allowing students to use tools like computers and mobile phones during an exam is a good idea or a bad idea is somewhat dependent on what you see the purpose of school to be. It also depends on your world view and whether you see information as scarce or abundant.
בטכה מדגיש שאם בעבר מידע היה מצרך נדיר, אין זה המצב היום, ולכן היכולת להגיע למידע, ולהעריך את מהימנותו, הן מיומנויות חשובות ביותר. לוין, בבלוג שלו, מעיר:
Where else but school are we given problems to solve and expected to do so in utter isolation? Isn’t all the workplace desired skills about collaborating, solving problems as a group? Has anyone in a job recently been required to go into a locked room, given a pencil and a bubble sheet and expected to solve a company problem?
אין הרבה חדש כאן, לא בדבריו של בכטה, ולא באלה של לוין. אבל הם מבטאים היטב את ההגיון אחרי הרעיון של מבחנים שמאפשרים את השימוש בטלפון הסלולארי. ועוד יותר חשוב, דרך המאמרונים האלה אנחנו עדים לבית ספר שאיננו סתם משלם מס שפתיים לשינוי בדרך שבה עורכים מבחנים, אלא גם מנסה ליישם את השינוי הזה.

תוויות: ,

יום שני, 18 באוגוסט 2008 

אולי בכל זאת התוכן עדיין מלך

למרות שאני תמיד מעוניין לבחון כלים אינטרנטיים חדשים, במידה מסויימת אפשר להגיד שאני די שמרן בנוגע לכלים האלה. הצרכים שלי די מצומצמים. לרוב הם מסתכמים בכלי RSS שמאפשר לי להתעדכן בנוגע למקורות המידע הרבים מדי שמאיימים להציף אותי, ובכלי רפלקטיבי, כמו בלוג, שמאפשר לי לעשות משהו דומה ל-"סדר" מהמידע הזה – קודם כל בראש שלי, אבל גם מול אנשים אחרים.

כמובן שאין זאת התמונה המלאה. אני משתמש בדלישס, למשל, אם כי ה-"שימוש" הזה, כבר זמן רב, הוא קריאה אצל אחרים, במקום שמירת סימניות משלי. אני משתמש בתמלילן במסמכים של גוגל, אבל מפני שלרוב אינני עוסק בכתיבת מסמכים משותפים, הכלי הזה בסך הכל משמש לי כעורך טקסט פשוט. אני מאד אוהב את המחבת של גוגל, אבל במשך הזמן גיליתי שאני משתמש בדואר שלי (gmail, כמובן), במקום במחברת, כדי לשמור ולאגור קישורים וקטעי דפים.

אני סומך על אחרים שהם ימצאו את הכלים שמשרתים את הצרכים שלהם, ואין לי סיבה להכנס לוויכוח לגבי איזה כלי טוב יותר. כמובן שטיבו של כלי הוא פונקציה של המידה שבה הוא עונה על צורך, וכל אחד צריך לקבוע מהם הצרכים של עצמו. בגלל זה, כאשר אני קורא דיונים על כלים חדשים, אפילו אם הדיונים האלה מעניינים אותי, אינני חש צורך להתייחס אליהם כאן. הפעם זה שונה.

ויל ריצ'רדסון כותב היום שהוא מוצא שהשדרוג של דלישס, שהתרחש לפני כמה שבועות, מאד מוצא חן בעיניו. ריצ'רדסון מציין שבעצם, אין הרבה חדש בשדרוג, אבל היום, לעומת העיצוב הקודם, אפשר להשתמש ב-1000 תווים כדי לתאר את הדף שאנחנו מבקשים לסמן. ובזה, יש שיפור משמעותי:
In fact, all that new space has made me change some of my delicious habits on both ends of the spectrum. It’s made me sure to add a good deal of annotation to most of the bookmarks I save, and it’s made me start to expect others to do the same.
יש כאן אמירה משמעותית. לעתים קרובות מדי, כאשר אנחנו קוראים את התיאורים של סימניות בדלישס אנחנו מגלים שהם סתמיים למדי, או אפילו שמי שסימן דף מסויים לא העיר עליו הערות בכלל. עכשיו, כאשר עומדות לרשותנו 1000 תווים, ממש מתבקש שלא נשאיר את תיבת התיאור של הדף שאנחנו מסמנים ריקה. עלינו להזכיר לעצמנו מה בו עניין אותנו, ועלינו גם להסביר מה מעניין בו לאחרים שימצאו את הסימניה הזאת בחשבון שלנו. ריצ'רדסון מדווח על כך שהשינוי הפשוט הזה בדלישס עודד אצלו בחינה מחודשת של השימוש שלו בכלי, והתייחסות למשמעות של הרשתיות שהכלי מאפשר:
I’ve been spending a great deal of time looking at the networks of those in my network, finding others who I might want to add based on the tags that they use (like do they have an “education” tag, or do they have some uniquely formed ones like “mediagoesaway“), the frequency with which they save things (30 a day = not good as does 30 a year), the amount of annotation, and who they might be networked in with.
אני יכול להעיד שחלק מהקסם של דלישס הוא הפשטות שבו. דרך הקלקה על שם של משתמש נוכל להחשף לעולמו המרתק של משתמש שאיננו מכירים, וגם להגיע לנושא שלא תיארנו לעצמנו שיעסיק אותנו, ואז, תחת אותו נושא, לפגוש משתמש נוסף ששוב פותח עבורנו עולם מלא.

אבל בדבריו של ריצ'רדסון נדמה לי שאפשר לזהות נקודה עוד יותר מרתקת. ריצ'רדסון הרי נמשך מחדש לדלישס בעקבות ההגדלה במספר התווים שאפשר להשתמש בהם כדי לתאר דף שמסמנים. ניצול האפשרות הזאת דורשת זמן ומחשבה. מדובר לא רק ב-"לסמן ולשכוח", אלא בהתמודדות עם מה שמעניין בדף, ועם למה הוא עשוי לעניין אחרים. במילים אחרות, כאשר אנחנו כותבים סקירה או ביקורת קצרה על דף כלשהו, אנחנו יוצרים תוכן. ותוכן הוא עדיין הסיבה שאנחנו מוצאים עניין ברשת.

תוויות: ,

יום ראשון, 17 באוגוסט 2008 

התנאים בשלים לשינוי, אבל ...

סטיב לור, במאמר קצר בניו יורק טיימס שהופיע היום באתר הטיימס, מודה שההבטחות בנוגע להשפעות החיוביות על התקשוב בחינוך, הבטחות המושמעות חזור ומשמיע, עדיין לא הוכיחו את עצמן. אבל לור, שהוא כתב ותיק בנושאים הקשורים לטכנולוגיה, חש שאולי היום המצב הזה הולך להשתנות:
Yet as a new school year begins, the time may have come to reconsider how large a role technology can play in changing education. There are promising examples, both in the United States and abroad, and they share some characteristics. The ratio of computers to pupils is one to one. Technology isn’t off in a computer lab. Computing is an integral tool in all disciplines, always at the ready.
לור טוען שהשינוי המיוחל עשוי להתרחש הודות לרשתיות הזמינה, מה שהוא מכנה "new Web education networks", שנפוצה היום. אבל לא מדובר ברשתיות בלבד, אלא גם בדגש חדש על הפדגוגיה שמתלווה אליה, פדגוגיה שהיא מתאימה לטכנולוגיה:
The educational bottom line, it seems, is that while computer technology has matured and become more affordable, the most significant development has been a deeper understanding of how to use the technology.
אלה מאיתנו שמעורבים עמוק לתוך הנושא של תקשוב בחינוך נוטים להסכים עם לור, אם כי אולי נכון יותר להגיד שאנחנו רצים להסכים איתו. הרי שמענו (וגם השמענו) טענות דומות בעבר, וחייבים להודות שבשלב מסויים, למרות הנטייה להתרגש מכלים חדשים, בשטח יש, עדיין, מעט מדי הוכחות.

מאמרון חדש של שילה וובר, ב-Information Literacy Weblog, מצביע על הצד הפחות אופטימי הזה. וובר מתייחסת לדוח חדש של ה-National Science Foundation האמריקאי על הלמידה באמצעות הרשת: Fostering Learning in the Networked World: The Cyberlearning Opportunity and Challenge. וובר היא בריטית, והיא מודה שקשה לה להצניע לגמרי את הציניות הבריטית שלה כלפי תוכניות אמריקאיות כמו זאת של ה-NSF. היא כותבת שהדוח מתמקד כמעט באופן בלעדי בתקשוב, ואין בו התייחסות לספרות הענפה על למידה ופדגוגיה:
This is a definite weakness, in my view, as it feeds the delusion that it is technology itself that "transforms" education, rather than the creative practice of good pedagogy in whatever medium is appropriate.
וובר מצטטת חלק מתרחיש במובא של הדוח, תרחיש שמבקש לתאר את הלמידה של תלמידת תיכון בשנת 2015. היא מציינת שקל יותר להכניס את הטכנולוגיה לתוך בית הספר מאשר לשלב אותה לתוך דרכי למידה משמעותיות:
It (הדוח) says that "At school, she [the high-schooler of 2015] and her classmates engage in creative problem-solving activities by manipulating simulations in a virtual laboratory or by downloading and analyzing visualizations of realtime data from remote sensors." hmmmmm - an alternative scenario is:

Learning facilitator (brightly): "and now we are going to create a wonderful collaborative 3D collage of the environmental impact of YOUR neighbourhood by downloading and analysing these really funky visualisations and statistics and mashing them all together in a really cool way! And you'll get credit! Won't that be fun!"
High school student 1: rolls eyes
High school student 2: does mime of putting fingers down throat and being sick
High school student 3 (looks up from texting her friend): "We were supposed to have listened to that really dull podcast about this, weren't we"
High school student 4: "How MANY credits was that?"
התרחיש האלטרנטיבי של וובר מזכיר את הקטע הבלתי-נשכח על חינוך מיני מהסרט Monty Python's The Meaning of Life. (משום מה, YouTube מחייבת אותנו להצהיר שאנחנו מעל גיל 18 לפני שהיא מאפשרת לנו לצפות בקטע.) נדמה לי שהקטע הזה הוא ההמחשה האולטימטיבית של היכולת של המסגרת הבית ספרית להפוך כל נושא, ולו המרתקת ביותר, לחסר עניין ומשעמם. צריכים לקוות שכאשר התקשוב (ולא רק התקשוב) ישולב לתוך בית הספר, הוא לא ייבלע לתוך תרבות בית הספר כפי שאנחנו מכירים אותה היום. חסר לנו שבסופו של תהליך התרחיש שוובר מתארת יתגשם.

תוויות: ,

יום שישי, 15 באוגוסט 2008 

כאשר ה-"מיידי" הוא דווקא די ישן

כפי שדיווחתי כאן לפחות פעם בעבר, הבלוג של ג'ודי בראק עוסק בשימוש בטלפונים סלולאריים בתהליך הלמידה. אני משוכנע שלכלים האלה פוטנציאל עצום בחינוך, ולכן אני עוקב אחר הבלוג שלה, והרעיונות המעניינים שהיא מעלה, אפילו אם פעמים רבות מדי אני חש שבראק מתלהבת הרבה מעבר למוצדק בעניינים שעליהם היא כותבת. פעמים רבות, התפתחויות שנראות לי די בנאליות נחשבות אצלה לדבר הגדול הבא. וכך קרה הפעם.

בראק כותבת על שרות חדש של גוגל – Goog-411. מדובר בשרות לטלפונים סלולאריים. מחייגים את המספר, מציינים את מקומך הגיאוגרפי (בתוך ארה"ב וקנדה) וגם את השרות המבוקש (הדוגמה של בראק היא "פיצה") ומקבלים רשימה של עסקים שמספקים את השרות המבוקש באותו איזור גיאוגרפי. בוחרים מהרשימה אחד מאלה, וגוגל מחבר אותנו אליו טלפונית. בראק מתלהבת ומיד מוצאת שימוש חינוכי:
Educators could think of GOOG-411 as a model for a learning network synapse/node. With a future edu-service, could a student input a query for current data for oceanography, astronomy, electoral polling — any of many location based subjects — and get the current data as quickly as Google now delivers your pizza? Sure. Somebody just needs to do it.
קשה לי להבין כיצד השרות המסחרי הזה של גוגל יתפתח להיות שרות חינוכי. כבר היום החיפוש בגוגל, או דרך מחשב נייח, או דרך טלפון סלולארי, מהר מאד – בוודאי מהר יותר מאשר הזמן שדרוש לקבל פיצה. ולא ברור למה המיקום הגיאוגרפי, שהוא חלק מרכזי בשרות Goog-411, נחוץ בתנאיי למידה. נכון, אם אנחנו זקוקים למידע אסטרונומי יש טעם לקבל את המידע הזה מותאם לשמיים שמופיעים מעל המיקום הגיאוגרפי הספציפי שלנו. אבל במקרה הזה המיידיות לא נראית לי נחוצה, ואילו מסך גדול כן נחוץ. לכן לא ברור שהשרות מתאים לצרכים חינוכיים. אין לי ספק שמדובר בשרות נחמד, אבל ההתלהבות כלפיו נראית לי מוגזמת למדי.

אבל יכול להיות שגם בראק לא מתלהבת עד כדי כך מהשרות הזה. היא הרי כותבת שמדובר בשרות חדש, אבל גוגל כבר השיקה אותו לפני יותר משנה. יתכן שיותר מאשר היא רצתה ליידע את קוראיה על כלי חדש, היא פשוט חששה שהבלוג שלה רדום מדי במשך חופשת הקיץ. יכול להיות שכדי להתגבר על השקט הזה, היא נברה לתוך מאגר הנושאים שעליהם היא דילגה, מפני שהם לא נראו לה עד כדי כך מעניינים, ושלפה ממנו משהו. מבחינתי, לא הייתי כועס עליה אם היא פשוט היתה נהנית מהחופשה.

תוויות:

יום רביעי, 13 באוגוסט 2008 

אם העונש על פלגיאט הוא נשיאות ארה"ב, כדאי לי מאד להזהר

דרך דיווח קצר בהופינגטון פוסט, הגעתי למאמר קצר בבלוג פוליטי המשווה בין נאום על המצב בגאורגיה של המועמד הרפובליקני לנשיאות ארה"ב, ג'ון מקין, לבין הערך על המדינה הזאת בוויקיפדיה. מתברר שיש מספיק דמיון בין השניים כדי להעלות את השאלה:
אני חייב להודות שאינני משתכנע שיש כאן פלגיאט. כפי שלא מעט מגיבים לאותו מאמר מציינים, הקטעים שאולי הועתקו מתייחסים לעובדות היסטוריות, וסביר להניח שמי שינסה לכתוב את ההיסטוריה של גאורגיה יגלה שיש מספר מוגבל של דרכים שבהן אפשר לתאר את ההיסטוריה הזאת, ועוד להשאר נאמן לעובדות. זאת גם התגובה של צוות היועצים של מקיין שמשיב לאותו מאמר:
there are only so many ways to state basic historical facts and dates
לפחות פרופסור אחד חושב אחרת. מארק קליימן, שמלמד ב-UCLA, מנתח את הקטעים הדומים בין שני המקורות, וכותב:
If the original sentences in question came from different sources, you might give the student the benefit of the doubt, but two unattributed near-quotes from the same source? Plagiarism, beyond reasonable doubt.
קליימן כותב שהוא הריץ את הנאום של מקיין דרך TurnItIn, והכלי הזה, שנועד לזהות העתקות, מצא קטעים מאד דומים (בוויקיפדיה). שוב, אינני משוכנע שזה הופך את הנאום של מקיין לפלגיאט, אם כי סטודנטים רבים נענשו בעקבות תוצאות של חיפושים דרך TurnItIn. סיכוי טוב שהוויקיפדיה שימשה מקור לעובדות שהוזכרו בנאום של מקיין, אבל בשביל זה יש אנציקלופדיות, נכון?

אבל בעצם, השאלה אם חלקים מהטקסט של הנאום של מקיין מועתקים איננה השאלה המעניינת כאן. יותר מעניינת היא השאלה של הלגיטימיות של השימוש בוויקיפדיה כמקור. מקיין בעצמו בוודאי לא כתב את הנאום שלו. סביר להניח שמישהו בצוות העובדים שלו קיבל פקודה בהולה נוסח "מהר! אנחנו צריכים להגיד משהו על המצב בגאורגיה. אנא, גלה איפה זה וכתוב לנו משהו." ובאופן הגיוני, אותו פקיד זוטר פנה לגוגל וערך חיפוש על גאורגיה, והתוצאה הראשונה היתה דף בוויקיפדיה על המדינה הזאת.

אם השימוש בוויקיפדיה כמקור איננו מקובל במוסדות להשכלה גבוהה (ואפילו לא בבתי ספר), כיצד אנחנו אמורים להתייחס לשימוש בה כמקור אצל קובעי מדיניות? האם עלינו להסיק שהכישורים המידעניים שלהם לוקים בחסר, או שהם אינם יודעים שאנציקלופדיה היא מקור טוב רק להתחיל לחקור נושא מסויים? כפי שהוא עצמו הודה מספר פעמים, מקיין אינו אוריין אינטרנט. עם זאת, הוא בוודאי מבקר בחריפות את הדלות התרבותית של בני הנוער שידיעותיהם באות ממקורות אינטרנטיים. אז אולי הוא אשם באותה דלות? או אולי הגיע הזמן להודות בכך שהוויקיפדיה היא מקור קביל? מה שבטוח, קשה לרקוד על שתי החתונות.

תוויות: ,

יום שלישי, 12 באוגוסט 2008 

האם פרחי הוראה מדור האינטרנט אורייניים?

ויל ריצ'רדסון מקשר למאמר בכתב העת המקוון Innovate בשם Why Professor Johnny Can’t Read: Understanding the Net Generation’s Texts (דרוש הרשמה, אבל חינם). הטענה הבסיסית של המאמר כבר די מוכרת – דרכי הלמידה של בני דור האינטרנט שונות מאלה של המורים שלהם. בלשון מחברי המאמר:
their understanding of the world has come primarily from digital sources
דרך החשיפה לכלים דיגיטאליים בני הדור הזה לא רק מכירים את העולם, אלא גם מכינים טקסטים באמצעותם – דבר שמציב בעיה בפני המורים שלהם:
Surrounded by digital media and technology-enhanced texts of all kinds, these students have developed specific skills and knowledge to read, understand, and create these texts (Pinker 1994). Faculty who teach these students, however, may have difficulty reading and understanding these texts.
המסקנה מתבקשת: אם המורים באמת רוצים ללמד, עליהם להכיר את הכלים שבשימוש דור האינטרנט, ונכון להיום, הם אינם מכירים אותם.

הטענה הבסיסית כאן אינה אלא גלגול של הטענה של פרנסקי בנוגע לילידים דיגיטאליים. מפני שדור האינטרנט גדל עם הכלים האלה, הוא רואה את העולם אחרת מהדורות שבאו לפניו. המורים, שגדלו בתרבות ליניארית, אינם מצליחים "לקרוא" את העבודות של הסטודנטים מפני שהעבודות האלו דיגיטאליים, מולטי-מודאליים, ועוד:
Many faculty members developed their writing skills in a print world where text took the conventional form of paragraphs on a page or was packaged as a book or an article, a story or a novel; its production was typically conceived of as a solitary act. Consequently, their previous experiences with and understanding of text are quite different from that of the N-Gen student, which may lead to profound misunderstandings. When instructors perceive linear, print-based texts as a benchmark, the N-Gen’s texts may, at first glance, fall quite short. However, these digital texts do not necessarily lack style, coherence, or organization; they simply present meaning in ways unfamiliar to the instructor.
אני מצפה שבבלוג Net Gen Nonsense יתייחסו למאמר הזה בקרוב. חשוב לציין שריצ'רדסון, שנוטה להסכים עם קביעות כמו אלה שבמאמר, כותב שהוא חש שהמאמר מתלהב יתר על המידה מבחינת השוני בין הדורות. מספר קביעות במאמר נראות לי מפוקפקות. האזכור לפינקר, למעלה למשל, איננו מציין עמוד בספר שלו, ונדמה לי שכל מה שפינקר טען שם היה שהאופי של הטקסטים שבני אדם יוצרים מושפע מהטכנולוגיות שברשותם – קביעה שאיננה אומרת דבר על בני דור האינטרנט. כמו-כן, כותבי המאמר קורצים לוויגוטסקי ולאטיאן וונגר, וכאילו טוענים שההוגים האלה תיארו את דרך הלמידה של בני דור האינטרנט, לא את הדרך שבה בני אדם, באשר הם, לומדים. וכן, הם אפילו רומזים שהמוחות של בני דור האינטרנט מתפקדים אחרת מאשר המוחות של הוריהם.

אני מניח שיש מידה לא קטנה של צדק בקביעה שמרצים בקולג'ים אינם רגילים להעריך עבודות שחורגות מהפורמט המסורתי של קובץ טקסט מודפס. אבל אין זה אומר שסרט שסטודנטים מכינים בעזרת הטלפון הסלולארי ומעלים ליו-טויב בהכרח יהיה סרט טוב. נדמה לי שמרצים רבים מוכנים לקבל עבודות שמשלבות את השימוש בכלים דיגיטאליים, אבל הם יעריכו את העבודות האלו על פי איכותן, ולא על פי הכלים שבהם הוכנו.

הווארד סלפקוב הוא בלוגר חינוכי קנדי שמלמד פרחי הוראה במספר קולג'ים קטנים. במאמרון חדש סלפקוב כותב שהוא הסכים ללמד קורס שהוא חדש עבורו – קורס על אוריינות. הוא כותב שתחילה היה מוזר בעיניו שעוד לפני שהם ילמדו מתודולוגיה, פרחי ההוראה ילמדו על אוריינות. אבל אחרי הרהור, הוא משנה את דעתו. הוא מסביר:
I have spent too many years in staff rooms not to pick up on the fact that there are an awful lot of teachers who don't read. They can read and write, in other words they have language facility, but according to the definitions I have read of literacy, they are not literate themselves.
כאשר סלפקוב כותב שבעיניו פרחי ההוראה שלו אינם אורייניים, הוא איננו מתכוון שבמקום לקרוא ספרים הם רק רואים סרטים, או רק גולשים באינטרנט. הוא מכיר בכך שהם מסוגלים לקרוא ולכתוב, אבל הוא מדגיש שהם אינם מנצלים את הכישורים האלה כראוי. זאת ועוד: הוא מתכוון להגדרה רחבה יותר של אוריינות – היכולת להשתמש בסוגים שונים ומגוונים של טקסטים, היכולת להנות מהקריאה, או היכולת לא רק לצפות בסרט, אלא גם לפענח את כוונת הבמאי.

פרחי ההוראה של סלפקוב הם מדור האינטרנט. לו פרחי ההוראה האלה היו אורייניים בכלים דיגיטאליים למיניהם, ורק המעיטו לקרוא ספרים (כפי שטוענים מחברי המאמר ב-Innovate) היה זה בעיני מצב עצוב, אבל מצב שאיתו אפשר להתמודד. לצערי, נדמה לי שסלפקוב צודק – העדר הכישורים האורייניים שלהם הוא גם בתחומים המודפסים המסורתיים, וגם בתחומים הדיגיטאליים החדשים.

תוויות: ,

יום ראשון, 10 באוגוסט 2008 

הישחקו הבלוגרים לפנינו?

מאמרון חדש של וסלי פריאר (גם בבלוג שלו, וגם ב-TechLearning Blog) יצר אצלי תחושה של אי-נוחות ואפילו מבוכה. פריאר מדווח על שיחה קצרה (או על חלק קטן מתוך שיחה) עם מרצה בכיר באוניברסיטה במדינת אוקלהומה. מתברר שבשתי אוניברסיטאות במדינה הזאת, החל משנת הלימודים הקרובה, כל הסטודנטים ישתמשו במכשירי iPhone או iPod Touch. לכן, כאשר פריאר שוחח עם אותו מרצה הוא פנה אליו בהתלהבות:
When I learned this professor taught at OC, I enthusiastically said, “Wow, you’re going to have all your students bring iPhones to class this year!” His response was:
Boy I sure hope not. I have a tough enough time having them keep their laptops closed all the time during class.
I almost passed out on the spot, but I was torn by a simultaneous urge to weep.
בהמשך פריאר "מנתח" את התשובה שתגובת אותו מרצה עוררה אצלו. הוא מונה עשרה פירושים אפשריים לתשובת המרצה, כאשר המכנה המשותף של כל הפירושים האלה הוא פחד אדיר מטכנולוגיה באופן כללי, והחשש שכלים כאלה יערערו את הסמכות של המרצה כיודע כל. אישית, אני בעד הכנסתם של כלים דיגיטאליים אישיים לתוך הכיתה (אם כי לא ברור לי שיש הגיון שאוניברסיטה תאמץ כלי מסויים כמו ה-iPhone על פני מחשבים נישאים באופן כללי). אבל למרות זה, התגובה של פריאר נראית לי מוגזמת למדי. כל ההסברים שפריאר מביא לתגובה של אותו מרצה נובעים מחשש ומפחד. אבל נדמה לי שללא מאמץ רב אפשר היה לחשוב על הסברים אחרים שאינם בהכרח מצביעים על פחד אדיר, ואולי אפילו נובעים משיקולים חינוכיים מכובדים.

אמא אחת מגיבה למאמרון של פריאר. היא כותבת שכאשר ילדיה למדו בבית הספר היא עודדה אותם להשתמש בכלים דיגיטאליים בעבודות שהם הכינו, למרות שבתי הספר שלהם לא חייבו את זה. היא מעלה הסבר "פשוט" יותר לחשש של המרצה:
The students themselves are part of the problem. It’s hard for a professor to take technology seriously when the whole second row is playing solitaire and not doing the really constructive, cool things that we know they could be. Many students are experiencing the first taste of the freedom of having technology available 24/7, since many of our high schools have resisted allowing students to bring their own technology into the buildings.
במילים אחרות, אותה אם מסוגלת להבין את ההתנגדות של מרצים לשחרור הרסן על השימוש בכלים דיגיטאליים, וזאת, בין היתר, מפני שהסטודנטים עצמם עדיין לא למדו כיצד לנצל את הכלים האלה בצורה טובה ומתאימה. יש כאן, כמובן, מעגל קסמים. אין טעם להמשיך לאסור את השימוש בכלים כאלה בתירוץ שבני נוער אינם יודעים להשתמש בהם כראוי. בשלב מסויים יהיה עלינו לעזור להם ללמוד להשתמש בהם בדרכים ראויות. אבל התגובה של פריאר בוודאי איננה מקרבת אותנו למצב שבו מערכת לימודית תרצה לעסוק בהכשרה הדרושה הזאת.

בבלוגוספירה החינוכית פריאר מבטא גישה מאד רווחת. בלוגרים רבים מוכנים לאמץ, בחום, כל כלי דיגיטאלי חדש. פעם אחר פעם בבלוג שלו פריאר מתלהב מכלים חדשים. לעומתו, בלוגרים אחרים מרימים גבה לגבי אותם כלים, ובין אלה גרי סטייגר הוא אולי מרים הגבה הראשי. במידה מסויימת סטייגר הוא ההפך מפריאר. כלפי כמעט כל כלי חדש הוא שואל אם הוא באמת נחוץ, או אם בכלל יש כאן משהו חדש שמסייע ללמידה. היה צפוי שסטייגר יגיב למאמרון של פריאר ... ובעוקצנות.

על פי רוב אני מוצא את עצמי מסכים עם סטייגר – רבים מדי מהכלים החדשים שאנשי חינוך מתבקשים לאמץ הם אולי נחמדים ואפילו מרשימים מאד, אבל לא ברור שהם באמת ממלאים תפקיד חשוב בתהליך הלמידה. למרות הרצון שלי שנבחן אותם בשטח, קשה לי להתלהב מרבים מהם, ואני חושש שהעדר הביקורתיות אצל פריאר ודומיו עשוי להזיק להטמעת כלים חיוניים לתוך המערכת. כפי שציפיתי, סטייגר הגיב בבלוג של פריאר – עם קישור למאמרון בבלוג שלו, שם הוא מנתח את הגישה של פריאר, ומסביר למה הוא חושב שהיא מוטעית. בנוסף, הוא מקשר למספר מאמרונים, שלו ושל פריאר, שמבטאים את השוני בגישות ביניהם (ההתייחסות לכלי בשם Animoto [פריאר לעומת סטייגר] מעניינת, ואולי אופיינית, במיוחד).

אבל מעבר לוויכוח לגבי הנחיצות של כלי זה או אחר, נדמה לי שהוויכוח הזה חושף בעיה יסודית בבלוגוספירה החינוכית. גם פריאר וגם סטייגר הם "כוכבים" בבלוגוספירה, עם מאות קוראים שעוקבים אחרי הבלוגים שלהם. (לפריאר יש יותר, אבל נדמה לי שסטייגר שמח לתפוס עמדה של אאוטסיידר הקורא תיגר על המוסכמות של בלוגרים חינוכיים אחרים.) אנחנו קוראים את פריאר כדי לקבל מנה קבועה של התלהבות, כדי להשתכנע שהטכנולוגיה מסוגלת להוביל אותנו לגן עדן חינוכי, ובאותו הזמן אנחנו קוראים את סטייגר כדי שהוא יזכיר לנו שמדובר בגן עדן של שוטים. הבעיה היא שהכל נעשה יותר מדי צפוי.

תוויות: ,

יום שישי, 8 באוגוסט 2008 

זול הוא לא בהכרח דל

אתמול נתקלתי בדוח מיוחד של eSchool News שעוסק ב-software virtualization, מה שבדרך כלל מכונה אצלנו "המחשב הדל". הכוונה היא לעמדות מחשב שאינן מצויידות במערכת הפעלה או בדיסק קשיח, אלא פשוט מחוברות לשרתים חזקים שעליהם יושבים יישומים רבים, וגם שטח אחסון רב המאפשר שמירה של מסמכים של תלמידים. במערך כזה, כל מורה, וכל תלמיד, יכול להתחבר לחשבון הפרטי שלו בשרת מכל מסוף מחשב בבית הספר. הדוח הוא כנראה ממאי 2008, אם כי אני בטוח שקיבלתי הודעה אודותיו בדואר רק לפני מספר ימים. הגישה לדוח היא למנויים בלבד, אבל ההרשמה בחינם.

הדוח עצמו הוא מסמך PDF בן שמנה עמודים. בחרתי לכנות אותו כאן "דוח" מפני שבראש כל עמוד מופיעות המילים "eSN Special Report", והתרגום המקובל של "report" הוא "דוח". אבל נדמה לי שמתאים יותר פשוט לכנות אותו "מוסף פרסומי", בהתחשב בעובדה ששלושה מתוך שמונה עמודיו הם פרסומות (והצילומים בדוח תופסים עמוד שלם מהחמישה האלה). בתחתית כל דף מופיעות המילים:
This eSchool Report is made possible with financial support from IBM and Mainline Information Systems.
חלק גדול ממה שאיננו פרסומת בהחלט מעניין. מסבירים לנו שבאמצעות מערכות של מחשבים דלים מחוזות יכולים לחסוך כסף רב מפני שבעיות טכניות, וגם התקנות, מטופלות ברמת השרת המרכזי, ואין צורך שכל בית ספר יתחזק מערך מחשבים באופן עצמאי. כל מה שנדרש ברמת בית הספר הוא להדליק את המחשב. בנוסף, הסיכוי שתלמידים, בכוונה או שלא בכוונה, ישבשו את היישומים במחשבים האלה קטן מאד – הם בעצם לא נוגעים בהתקנות אלא רק משתמשים במה שמותקן במקום אחר.

אם היו שואלים אותי לפני עשור אם חשבתי שמערך של "מחשבים דלים" היה רעיון טוב, בלי היסוס הייתי אומר שלא. הרעיון מעלה אסוציאציות של "מכונות הוראה" שבסך הכל תרגלו תלמידים. אבל המציאות השתנתה. אם המחשבים הדלים של היום מסוגלים לתת גישה ליישומים שתלמידים צריכים, אין לי סיבה להתנגד.

אבל אולי החלק המעניין ביותר של הדוח הפרסומי הזה הוא מה שלא מופיע בו – כמעט אין בכלל התייחסות ללמידה. הדגש הוא על חסכון, על ניהול, ועל יעילות. זאת ועוד – בהתייחסות (אולי היחידה) ללמידה, הדגש הוא על הוראה המותאמת באופן אישי. בפיסקה הראשונה של הדוח אנחנו קוראים:
... many schools are moving toward personalized instruction, where students get to learn at their own pace within the classroom environment. To accomplish true personalized learning, however, “we have to move beyond textbooks,” says Michael King, vice president of IMB’s global education industry. “And the PC, as it stands today, is the wrong model for that.”
דיבורים כאלה בהחלט מזכירים את מכונות ההוראה שכמעט הצלחנו לשכוח.

אין פסול בנסיון לחסוך בהוצאות. זאת דווקא מגמה מבורכת. כמו-כן, אינני מטיל ספק בכך שמערך של שרתים כמו זה שמתואר בדוח יכול לחסוך – גם ברמה של בית הספר, וגם ברמה של המחוז. אבל קשה לא להתרשם שהחסכון של בית הספר הוא הרווח של החברות שמבקשות למכור את הציוד הזה, ושהחלק השני של המשוואה הזאת הוא מה שמעניין את החברות.

אולי אין זה הוגן לערוך השוואה בין הצעה לחסכון ברמת המחוז לבין הצעות לחסכון ברמת בית הספר, או הכיתה. אבל השוואה כזאת ממש מתבקשת בעקבות מאמרון של סילביה מרטינז שהתפרסם אתמול (רק תוך כדי הכנת המאמרון הזה הוא הופיע בקורא ה-RSS שלי). מרטינז כותבת על מאמר של סוזי בוס שהתפרסם ב-Edutopia. המאמר מתארת חמש פעולות שמורים יכולים לנקוט כדי לשלב את השימוש בכלים דיגיטאליים לתוך הכיתות שלהם ... ובזול. הפעולות די פשוטות, ואולי אפילו צפויות. ביניהן אפשר למצוא, למשל, איתור דרכים חדשות להשתמש בכלים שכבר ברשותך, או שימוש בהיצע הרב של כלים חופשיים שקיימים על הרשת. אבל ברור שכאן, להבדיל מהדוח של eSchool News, הדגש הוא על למידה. ההצעה החמישית היא "למדו יחד עם תלמידיך".

אז גם אם ההצעות האלו טיפה פשטניות, יש בהן משהו מאד מרענן. יכול להיות שהנסיון לשווק מחשבים דלים (במחיר גבוה, כמובן) נידון לכשלון מפני שהיום, כמעט כל מחשב שמחובר לאינטרנט נעשה ל-"מחשב דל" בעל גישה לעולם שלם של יישומים, ובזול. ההיצע של כלים כבר כל כך עשיר, שאולי אין כבר צורך במערכות היקרות שחברות הענק מנסות למכור.

תוויות: ,

יום רביעי, 6 באוגוסט 2008 

גלגולו העגום של הפנייה לעזרה

טרי פרידמן, במאמרון ב-TechLearning Blog של היום מדווח שכאשר, דרך האתר שלו, הוא מקבל פניות לעזרה בנושאים חינוכיים, הוא כמעט תמיד מתעלם מהן. פרידמן מתאר מספר פניות שהגיעו אליו במשך השנים – בקשה למידע על מצב התקשוב בחינוך באנגליה (עבור עבודה שסטודנט צריך להכין), בקשה לעצות כיצד לענות על שאלות בראיון עבודה בתחום התקשוב בחינוך, ועוד. אפשר לצחוק על התיאורים של הפניות שפרידמן מקבל, אבל לצערי אפשר להתרשם מהן גם שסטודנטים רבים פשוט אינם מבינים שהם צריכים לעשות מאמץ (מאמץ שלעתים קרובות יכול להיות די פשוט) כדי לבצע משימה, ובמקום זה הם "פונים" למומחה בבקשה שנשמעת יותר כמו דרישה שהמומחה יעשה את העבודה בשבילם.

פרידמן מביא כמה הצעות שבעיניו עשויות לעזור לפונים אליו כן לקבל עזרה. בין אלה, הוא מציע שהפונים יציגו את עצמם בצורה ברורה, ויסבירו טוב יותר למה המידע שהם מבקשים נחוץ להם. הוא מוסיף שרצוי שהפונים גם יסבירו מה הם כבר עשו כדי לאתר את המידע הרצוי. נקודה אחרת הרשימה אותי במיוחד:
Understand what research actually is, and what it is not. It is not the same as trying to get someone else to do it for you, or to give you what you want on a plate. In other words, expect to do some work yourself.
אבל כאשר קראתי את דבריו של פרידמן נזכרתי באינטרנט החינוכי שהכרנו לפני עשור. הרגשתי שהפניות שהוא מקבל הן בעצם המשך הגיוני של האתוס האינטרנטי שנוצר אז, בתקופה פשוטה יותר. אז, כאשר האינטרנט החינוכי עוד היה בחיתוליו, לא רק שלא דחינו את האפשרות של פנייה למומחה, אפילו עודדנו אותה. במידה מסויימת התפארנו בכלי החדש הזה שמאפשר פנייה בלתי-אמצעית כזאת. ראו, אמרנו, תלמידים בכיתה יכולים לשלוח דואר לחתן פרס נובל ... ולקבל תשובה! אכן, זה קרה (יותר מפעם אחת), וזה סימל עבורנו שהתקשוב יוצר מציאות חדשה, מציאות שבה מחיצות שקיימות בין בית הספר לבין מומחים נופלים.

אם ההתנהגות שפרידמן מתאר במאמרון שלו אופייני היום, אותו מסר נקלט טוב מדי. אישית, אני יכול לדווח על פניות שעליהן שמחתי להשיב, מפני שהרגשתי שהפונים לא ביקשו לנצל אותי לצרכים שלהם, או ציפו שאעשה את העבודה בשבילם, אלא שהם באמת רצו קצת הכוונה. אין טעם להשאיר כתובת דואר אלקטרוני על אתרי האינטרנט שלנו אם איננו מוכנים שיפנו אלינו. אבל היו גם פעמים לא מעטות שהיה ברור שהפנייה לא היתה לקבל עזרה, אלא לנצל אותי. לא פעם הרגשתי שאם הפניתי מישהו למאמר שכדאי לקרוא, במקום לקרוא אותו הוא רצה שאספר לו מה כתוב בו, וגם שאפרש אותו. ללא ספק היתה מידה של תוכחה בהמלצה ההיסטורית "RTFM", אבל היתה בו גם נימה של כבוד – אם תהיה מוכן להשקיע את המאמץ, גם אתה תוכל ללמוד מה שאחרים יודעים.

אני חושש שהמיידיות שאליה התרגלנו, לא מעט בעזרתו הנדיבה של האינטרנט, פועלת לרעתנו כאן. כאשר פעם אחר פעם האינטרנט מבטיח לנו תשובות מהירות, ההבטחה הופכת לציפייה. אני עדיין מעריך את הגולש שמאתר כתובת דואר אלקטרוני באתר שמעניין אותו ופונה לבעל האתר על מנת לברר משהו, או כדי לקבל מידע נוסף. בוודאי שאין לוותר על האפשרות הזאת. אבל לא יזיק אם אנחנו גם נלמד שפנייה לעזרה היא פנייה, ולא דרישה לעשות משהו במקום שנעשה אותו בעצמנו.

תוויות:

יום שני, 4 באוגוסט 2008 

אנשים, מסמכים, והרשתות שאנחנו בונים

בקורא ה-RSS שלי יש פיד (feed) אחד שיצרתי על בסיס חיפוש הבלוגים של גוגל. כל פעם שמישהו כותב בבלוג שלו על ה-Personal Learning Network שלו, קישור לאותו מאמרון יופיע בקורא ה-RSS שלי. יצרתי את הפיד הזה לפני מספר חודשים (דיווחתי על כך עוד בחודש מרץ), כאשר הפופולאריות של המונח הזה התחיל להרקיע שחקים. פתאום כל בלוגר חינוכי חדש, במקום לכתוב על המתרחש בבית ספרו, או על הנסיונות שלו לשלב את התקשוב בהוראה שלו, היה חייב לספר לכולנו על כך שהוא לומד כל כך הרבה דרך החברים החדשים שלו ב-Twitter או בכלים דומים. התרשמתי אז שקשה היה לחשוב על דוגמה טובה יותר למצב שבו כל כך הרבה מורים למדו כל כך הרבה חדש ... עם כל כך מעט ביטוי ללמידה הזאת בשטח.

מאז, כצפוי, הפופולאריות של המונח די דעכה. השימוש בו עלה שוב סביב כנס ה-NECC כאשר בלוגרים רבים ציינו שהם פגשו פנים מול פנים עם ה-"חברים" שלהם מאותן PLEs, אבל גם זה עבר. היום נדמה שהשימוש במונח נמצא על אש קטנה. וכמו שקורה לעתים קרובות במצבים כאלה, עם הנמכת הרעש, אפשר לשמוע קולות שקולים יותר.

קימברלי מקולום, דוקטורנטית בתחום של טכנולוגיות הוראה במדינת יוטה, כותבת את הבלוג (No Longer) Alone in a Library. במאמרון חדש היא מהרהרת על PLEs, ועל כך שמה שהלהיב אותה לפני לא הרבה זמן איננו עושה זאת היום. היא כותבת:
My main research interest has been the process of developing and cultivating a personal learning network/environment and I've been pleased to see the work literacy blog devote some time to PLN/PLE. However, the more I learn about PLN/PLE, the less "new" the skill seems.
מקולום נזכרת בספר שהיא קראה עוד כאשר היא למדה לקראת התואר השני שלה. היא כותבת:
Without ever using the term, personal learning network, those pages contain the best description of the process of building a personal learning network that I have seen. Bardach suggests that "all likely sources of information, data, and ideas fall into two general classes: documents and people." He then advises that
  • documents lead to people,
  • people lead to people,
  • documents lead to documents,
  • and people lead to documents.
המסקנה שלה די פשוטה: מלבד ההתלהבות מכלים טכנולוגיים חדשים, אין ב-PLEs הרבה חדש.

לא הייתי מתעכב בנושא הזה לו לא חשתי שאנגריה רבה מדי מושקעת במרדף אחר הרשתות האישיות (ללמידה, כמובן) האלה, במקום שנבין שמדובר ב-"מוצר" די מוכר. חשוב לציין שמצאתי את הבלוג של מקולום – בלוג שאני מניח שאמשיך לקרוא מפני שדבריה נראים לי מעניינים ושקולים (וגם מפני שאני נוטה להסכים איתה) – דרך אמצעי שאפשר לכנות אותו חלק מה-PLE שלי. אבל גם אם זה נכון, מלבד החידוש הטכנולוגי, אין כאן משהו שונה במהות מהמלצה על מאמר שאולי קיבלתי מידיד, או בביקורת על ספר מעניין שמצאתי בכתב עת שאני קורא. מסמכים ואנשים, והקשר ביניהם ... והיכולת שלנו לנצל את הקשר הזה. גם אם אין כאן משהו חדש, מדובר בצירוף חזק ויעיל.

תוויות: ,

יום שבת, 2 באוגוסט 2008 

רוח נעימה נושבת בקיץ

בין הסממנים של תקופת הקיץ אפשר לזהות מאמרים בעיתונים מכובדים שעוסקים בתחלואי האינטרנט. המאמרים האלה בוודאי נכתבו גם בקיץ הקודם, וגם בקיץ שלפניו, וסביר להניח שנמשיך לפגוש אותן בקיצים הבאים. מה לעשות, ובעונת המלפפונים צריכים למצוא משהו שטיפה יזעזע אותנו, ומערכות העיתונים עדיין חושבות שסכנות האינטרנט מסוגלות לעשות זאת.

מאמר חדש בלוס אנג'לס טיימס מגלה שתיבות הדואר האלקטרוניות המפוצצות שלנו הן בעיה שגובה מחיר כבד ביעילות בעבודה, וגם בחיים הפרטיים שלנו. אינני מטיל ספק בכך שהחיים המודרניים שלנו יוצרים לחצים שמשפיעים, לעתים קרובות לרעה, על איכות החיים שלנו. כמו-כן, למחשב ולאינטרנט תפקיד חשוב בחיים המודרניים האלה. אבל במאמר של הטיימס לא מגלים לנו נתונים חדשים מדאיגים, אלא פשוט ממלאים את העיתון עם "חדשות" ישנות. בגירסה המקוונת של המאמר (זאת שאני קראתי) אפילו מופיעה הבהרה שמספרת לנו שמחקר שמצוטט בו איננו עומד להתפרסם בחודש אוקטובר כפי שכתוב בגירסה המודפסת, אלא התפרסם כבר בשנת 2005.

קתי דייווידסון כותבת על המאמר הזה בבלוג שלה. היא איננה מתכחשת לעובדה שלא פעם אנחנו חשים שהדואר האלקטרוני משתלטת עלינו. אבל היא איננה מיישרת קו עם הקביעה שהדואר האלקטרוני משבשת את כושר הריכוז שלנו ומביאה לירידה בפריון העבודה. היא כותבת:
Email means our attention is constantly interrupted. We're less productive. Actually, all studies I know show there is nothing that contributes more to lack of productivity than monotony. We're even learning that a monotonous job shortens your life. Truly.
דייווידסון מספרת על ניסוי שהווארד ריינגולד עורך בכמה מהקורסים שהוא מלמד. הוא מבקש מהסטודנטים שלו לסגור את עיניים, וגם את המחשבים ואת הסלולאריים שלהם. בתנאים האלה הוא מבקש מהם לעקוב אחרי הלך המחשבה שלהם. דייווידסון מציינת שהסטודנטים של ריינגולד מגלים משהו שבוודאי כולנו יודעים - שהמחשבות אינן הולכות בקו ישר, ואין התמקדות במחשבה אחת. היא מוסיפה:
Diversion is relaxing, reviving, refreshing. It renews synaptic connections, springs up that much-vaunted and necessary neural plasticity. I don't think multi-distraction (as I call it) is a bad thing at all. We thrive on it. And we need to learn when we want and need distraction. The key here, as in all things (see, Mama told you this!) is self-control and self-determination about when to be distracted. It's a good thing, but be strategic about it.
לאור הביקורת הרבה שהושמעה לאחרונה בעניין הבעייתיות שב-multitasking, הגישה של דייווידסון מאד מרעננת. יכול להיות שבאמת אין ביכולתנו לעסוק ביותר מדבר אחד בעת אחת. אבל אין זה אומר שהסח הדעת הוא תמיד דבר שלילי. לפעמים הוא יכול לסייע לנו לבצע משימה.

תוויות:

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates