במשך השבועיים האחרונים, מיכאל פלדשטיין, בבלוג שלו e-Literate,
אבל מקריאת המבוא של אלכס ריד ברור לי שאני בהחלט רוצה לקרוא את המאמר שלו בנושא Writing in the Digital Age. ריד מלמד אנגלית וכתיבה באחת השלוחות של האוניברסיטה של מדינת ניו יורק, והוא בעל הבלוג Digital Digs.
כזכור, בבלוג של פלדשטיין מופיע רק המבוא של המאמר של ריד. אבל בפיסקה הראשונה של אותו מבוא כבר מופיעה טענה מאד מעניינת:
|
קישור יציב |
אולי אפשר לטעון שגם דבריו של עוזי מלמד לא חידשו דבר – הרי רבים טוענים שהתקשוב והדיגיטליות מחוללים שינויים שבהכרח יטלטלו את המערכת החינוכית. אבל נהוג תמיד להסיק את המסקנה שהמערכת חייבת לשלוט בתהליך של הטמעת התקשוב לתוך תהליך הלמידה, נוסח השאלה המפורסמת של גבי סלומון, "פדגוגיה וטכנולוגיה: מי מכשכש במי?" (מתברר שקשה מאד למצוא עותק של הנאום הקלאסי הזה ברשת. תודה לרפי דודזון ששמר עותק כקובץ וורד, ולאלישע בביוף שהעלה אותו לתוך קבוצת דיון.) עוזי טען שהשינויים הכלל תרבותיים שהדיגיטליות מחוללת הם כה נרחבים וחריפים עד שאי אפשר כבר לדבר על שילוב או על הטמעה, אלא בצורך של שינוי מערכתי רב היקף. הטענה הזאת הפכה את הרצאתו למרתקת, וחשובה.
|
קישור יציב |
משימת הקורס במכללת קיי היתה כתיבת ערכים לוויקיפדיה. מובילי הקורס ציינו שהכתיבה לוויקיפדיה "תורם לתפישת הסטודנטים את עצמם כשותפים ליצירת ידע ולא רק כצרכניו", ואין לי ספק שיש בכך ערך רב. ראוי להוסיף שכאשר הערכים שהסטודנטים כתבו הועלו לוויקיפדיה, הם נעשו חשופים לסוג שונה של ביקורת מאשר הביקורת של מורה בשיעור. להבדיל מציון שמקבלים בסיום של קורס, בכתיבה לוויקיפדיה "הסטודנטים נדרשו 'להגן' על הערכים שלהם". באופן כללי מדובר בפרויקט מאד מעניין, והייתי מעוניין ללמוד יותר על התובנות של הסטודנטים על "עצם הרעיון של אנציקלופדיה ציבורית, איכותה ואמינותה, ועל חוכמת ההמונים, העומדת בבסיסה".
הקורס שעליו דיווח יהודה פלד היה קורס מסוג אחר. כאן המטרה לא היתה לפרסם ערכים אנציקלופדיים ברבים, אלא להשתמש בתשתית של הוויקי, והאפשרות של משוב עמיתים שביסוד הוויקי, כדי לשפר את הכתיבה האקדמית של הסטודנטים. פלד ציין שלא היתה נכונות אצל הסטודנטים "לתת משוב משמעותי לעמיתיהם". הסטודנטים נדרשו לא רק לכתוב ערכים, אלא להעביר ביקורת על ארבעה ערכים אחרים, אבל התברר שהם התקשו מאד לתת משוב שאפשר לכנות אותו משוב בונה.
מתוך הקהל משה חסיד הדגיש שלמרות שבציבור הרחב קיימת חפיפה כמעט מלאה בין הטכנולוגיה של הוויקי לבין מוצר מידע אנציקלופדי, במקורו נועד הוויקי לאפשר שיתוף ידע וגיבושו בתוך ארגונים. לאור זה, הנסיונות שדווח עליהם במושב בהחלט התאימו לרוח המקורית של הכלי.
הרצאתו של ג'יי הורוויץ היתה מהנה מאד, אם כי חייבים לשאול אם באמת היה לו מה להגיד (או אם מה שהוא אמר היה שונה ממה שאפשר היה לקרוא בתקציר ההרצאה שהתפרסם לקראת הכנס). כפי שהורוויץ עצמו ציין, לא היה כאן שום מחקר, אלא משהו דומה יותר להצהרת כוונות, או אולי הזמנה להצטרף לקהילה של בלוגרים. לא בטוח שנדרשו 20 דקות כדי לעשות זאת. נדמה לי שהוא היה מצליח להסביר את עצמו טוב יותר לו היה נצמד למבנה המוצע של התקצירים לכנס נוסח:
|
קישור יציב |
אבל עלי להודות שגם הפעם זה לא כל כך קרה. כמובן שבלתי-אפשרי להגיע לעשרים מושבים שונים שבסך הכל התחלקו בין שני מקבצים. לכן, יתכן מאד שפספסתי משהו מאד מעניין. עם זאת, התחושה שלי היתה שבמקום להציע מושבים רבים שנראו במקרים רבים כחזרה על דברים ששמענו בכנסים קודמים, היה יותר כדאי לצמצם את ההיצע לפרויקטים חדשים ומחדשים.
ואולי אסתור את עצמי בכך שאציין שלא תמיד יש צורך בחדשנות. במקבץ השני של המושבים המקבילים השתתפתי במושב שבו נציגים ממשרד החינוך תיארו את המתרחש בבתי הספר נכון להיום – הן מבחינת הטכנולוגיות שנכנסות לתוך בתי הספר, והן מבחינת המדיניות המתגבשת בנוגע למה שתלמיד (וגם מורה) צריך לדעת כדי שנגדיר אותו כאוריין תקשוב נבון. אמנם היה במושב דיווח על טכנולוגיות חדשות, אבל הדגש לא היה על החדש, אלא על המהות. ודווקא כאן התרשמתי ששני הצדדים, גם משרד החינוך וגם המכללות להכשרת מורים, מעוניינים בדיאלוג. דרך דיאלוג כזה אפשר יהיה לקבוע מה פרחי הוראה צריכים לדעת אודות התקשוב, כך שכאשר הם יהיו מורים הם יוכלו להשתמש בטכנולוגיות בתבונה וביעילות, ולעזור לתלמידיהם לעשות זאת. בעבר לא חשתי שמורי המורים חשים את הנחיצות בדיאלוג כזה. ואם היום הם כן מודעים לצורך הזה, הרי אולי לא מדובר במשהו חדש, אבל אין ספק שזה צעד חשוב בכיוון הנכון.
|
קישור יציב |
תוויות: סלולארי
מדובר במחקר של ד"ר נימר ביאעה וד"ר וגיה דאהר על השימוש בטלפונים סלולאריים בלימוד המתמטיקה בחטיבת הביניים. מספר פעמים בעבר ציינתי שהטלפון הסלולארי, מכשיר שנמצא בידיהם של רבים מאד מתלמידי בתי הספר, יכול לשמש כלי לימוד רב עוצמה. כמו-כן, הבאתי מספר דוגמאות שמראות כיצד מורים מגייסים את הכלי לצרכי לימוד. לכן, שמחתי ללמוד על ניסוי/מחקר שנערך בישראל שמשלב את הטלפון הסלולארי לתוך הכיתה. מעניין לציין שבמאמר שהופיע ב-nrg ביום הכנס נכתב:
בתקציר המחקר שהתפרסם לקראת כנס גולשים אנחנו לומדים שהתלמידים בניסוי משתמשים ביישומים מתמטיים שמותקנים על הניידים שלהם (אפשר לבדוק, ולהוריד, באתר של Math4Mobile שאמנם מופיע באנגלית, אבל מדובר בפיתוחים של אוניברסיטה חיפה). ממה שהצלחתי להבין, רוב הפעולות הלימודיות של התלמידים אינן אלה חישובים והמחשות המבוצעות בעזרת היישומים הזעירים שבניידים, אבל אנחנו גם קוראים ש:
|
קישור יציב |
תוויות: אוריינויות
נזכרתי בסיפור הזה כאשר קראתי דוח מחקר קנדי שהתפרסם (כנראה) לפני בערך שנה. חלק מהנתונים שאני מביא כאן מופיעים בדוח המחקר עצמו, וחלק במאמרון בבלוג שהיום הוא כנראה רדום אבל בזמנו תמצת את המחקר בצורה שנראית די נאמנה.
המחקר בדק ירידה בכישורי אוריינות באוכלוסיות שונות כפי שאלה באים לביטוי בסקרים שנערכו ב-1994, ואחרי-כן ב-2003. לפי הדוח:
אבל למה להתייחס לנושא הזה כאן, או עכשיו (מלבד העובדה שהגעתי למחקר הזה השבוע דרך סטיבן דאונס)? אתמול התייחסתי למאמרון של מארק ניקולס בו הוא דיווח על הטענה של מארק באוארליין שבני הנוער של היום הם "הדור המטומטם ביותר". ניקולס מסביר שבאוארליין מייחס את הטמטום הזה לכך שבני נוער אינם קוראים. ניקולס מתמצת:
|
קישור יציב |
תוויות: בלוגים, הרהורים, כלי ווב 2.0
ובכל זאת, מפני שדבריו של ניקולס ממקדים, בעיני, אחת השאלות המרכזיות הקשורות ל-Web 2.0 בחינוך, אנסה לתמצת חלק מדבריו, ומהדיון, בתקווה שזה לא יגרום לי להרגיש שטיפלתי בנושא לעומק כאן, ולעבור לנושאים אחרים.
נקודת הזינוק למאמרון של ניקולס היא העובדה שלאחרונה הוא סיים לקרוא את ספרו של מארק באוארליין, The Dumbest Generation. עדיין לא קראתי את הספר, ולכן אינני יכול לסכם את הטענה של באוארליין בצורה הוגנת. עם זאת, אפשר לציין שטענותיו של באוארליין דומות לאלה של אנדרו קין – שהרשת החברתית יוצרת מסגרת של עיסוק רב סביב מעט מאד תוכן, ובאה על חשבון פיתוח של תשתית תרבותית רחבה ואיתנה. ניקולס אינו ממהר לאמץ את טענותיו של באוארליין, אבל הוא גם איננו מוכן לבטל אותן. כאדם הדוגל בשילוב התקשוב בחינוך הוא חש צורך להתמודד עם הטענות האלו בכובד ראש.
ניקולס מנסה למצוא את המקום הנכון של כלי Web 2.0 במסגרת של מערכת חינוכית פחות או יותר "מסורתית". הוא כותב:
קולו של ניקולס הוא קול מחאה שבא מבפנים, קול שמצביע על הרב-גוניות של הבלוגוספירה החינוכית. והמאמרון שלו מוכיח שפורמט הבלוג מסוגל לאפשר בחינה לעומק של סוגיות רציניות.
|
קישור יציב |
המונח של פרנסקי תפס תאוצה אצל אנשי חינוך שמנסים לקדם את התקשוב, והפך לפופולארי מאד. אבל פופולאריות לחוד ועובדות לחוד. בני נוער אכן גדלים לתוך מציאות טכנולוגית שהוריהם לא הכירו, והזמינות של התקשוב בוודאי משפיעה על ההסתגלות המהירה שלהם אל כלים חדשים. אבל פרנסקי טוען שהמוחות של בני הנוער פועלים אחרת מאשר מוחות הוריהם, וכאן הוא ממש גולש למדע בדיוני.
אין טעם לחזור כאן על הטענות שלי כלפי המונח. בעיני הוא גם מוטעה, וגם מיותר – הרי באמצעות ההבחנה בין ילידים למהגרים איננו לומדים משהו על הרגלי הלמידה של אותם "ילידים" שיכול ממש לעזור לנו לעצב טוב יותר את סביבות הלמידה בהם הם אמורים ללמוד. לפני כשנה וחצי כתבתי (באנגלית) על הנושא הזה. תוך כדי הכנת אותו מאמר הופתעתי שמעט מאד אנשי חינוך הביעו ספקנות כלפי הטענות של פרנסקי. מאז, אני שמח לדווח, המצב הזה השתנה. היום, גם כאשר כותבים שהחינוך צריך לאמץ את הכלים שהם נפוצים בתרבות שלנו, מעטים מוסיפים שזה מפני שהמוחות של בני הנוער פועלים בצורה שונה מאשר המוחות של הוריהם.
לפני כשמונה חודשים ג'ורג' סימנס כתב מאמר מקיף על הבעיות שהוא זיהה בהבחנה בין ילידים ומהגרים דיגיטאליים נוסח פרנסקי. הוא כתב שהטענה של פרנסקי, שבתי ספר צריכים להתאים את עצמם לדרכי הלמידה של בני הנוער די פשטני מבחינה חינוכית. לפי סימנס, גישה כזאת מתעלמת מאחד התפקידים החשובים של החינוך – לעורר יכולות חבויות בתלמידים שהם עצמם אינם מודעים להן. בין היתר סימנס כתב:
כזכור, סימנס איננו היחיד שמבקר את פרנסקי. למרות שהתפיסה שלו עדיין די מקובלת, יותר ויותר אנשי חינוך מרימים גבה כלפיה (וגם מוחים על הדימוי של המורים כ-"מהגרים" שאינם מצליחים להפנים את המציאות הטכנולוגית החדשה). אבל אפילו אם פחות ופחות אנשי חינוך מאמצים את ההבחנה של פרנסקי, היא עדיין די רווחת. לכן, שמחתי היום לגלות (דרך סטיבן דאונס) בלוג חדש (בסך הכל בן חודשיים) שיש לו מטרה אחת מרכזית – להפריך את הטענה שיש דבר כזה "ילידים דיגיטליים", או במילים של הבלוג, של-"net generation" יש תכונות מיוחדות בנוגע לדרכי חשיבה. ב-"אודות" של הבלוג (בעל השם התקיף Net Gen Nonsense) אנחנו קוראים הצהרת כוונות מאד ברורה:
|
קישור יציב |
תוויות: היפרטקסט, ויקי, רשתות חברתיות
שתי השאלות האלו נראות לי חשובות וראויות להתייחסות, אבל נדמה לי שהן גם מגבילות את הדיון. קטע טקסט קצר שטום הופמן מצטט בבלוג שלו השבוע הזכיר לי שיש היבטים נוספים – אולי אפילו חשובים יותר.
הופמן מצטט מהבלוג של מארק ברנשטיין. ברנשטיין הוא "המדען הראשי" של Eastgate Systems, חברה שעוסקת ב-"serious hypertext", והוא בין החוקרים החשובים של השימוש בהיפרטקסט, גם בשימוש אקדמי, וגם בסיפורת. במספר מאמרונים במהלך החודש הזה ברנשטיין מהרהר על כמה תכונות של הוויקי שנראות לו כתעלומות.
ויקיים רבים מאד קיימים העולם, אבל הוויקי הגדול ביותר, והמוכר ביותר, הוא כמובן הוויקיפדיה. לכן, הגיוני שברנשטיין מתייחס אליו. הוא שואל למה אנחנו בכלל חשים שאנחנו זקוקים לאנציקלופדיה. ברנשטיין מציין שהרעיון של ריכוז הידע האנושי במקור אחד מוסמך הוא היום די אנכרוניסטי, ולאור זה, הפופולאריות הרבה של הוויקיפדיה די תמוהה:
כמו-כן, ברנשטיין מדגיש שרעיון הניטרליות שהוא חשוב כל כך לוויקיפדיה כלל אינו מתאים לעידן הפוסט-מודרני. הוא איננו מתנגד לניטרליות, אבל הוא מתקשה להבין כיצד הוא הפך לערך נעלה כל כך:
Another consequence is that it's hard to use links ironically, lyrically, or metaphorically in a wiki. A link to SomePage goes to that page; it can't easily lead to a commentary or a rebuttal or an alternative or an analogy or an anecdotal illustration of your point.
|
קישור יציב |
חשוב לי להדגיש (אם כי, נדמה לי שזה היה ברור לרונית) שהשאלות שלי נובעות מתוך רצון ללמוד יותר, ולא מתוך כוונה להצביע על כשלים או על נקודות תורפה בעבודה שלה. אני משוכנע שהתובנות של תהליך ניהול הידע שרונית מובילה בבתי הספר בהם היא מדריכה תקפות לבתי ספר אחרים, וחשוב לכולנו ללמוד מהנסיון שנצבר שם. (במהלך המאמרון הזה אצטט מהבלוג של רונית, אבל אני כמובן ממליץ לקרוא את הדברים בבלוג שלה – וגם להגיב, ולשאול שאלות נוספות, שם.)
בסך הכל שאלתי שתי שאלות – אחת כללית, ואחת ממוקדת יותר. רונית ציינה ששיתוף בידע הופך להיות "אורח חיים" אצל המורים בבתי הספר, ואני ביקשתי לדעת יותר בהרחבה כיצד הדבר הזה בא לידי ביטוי. במאמרון החדש רונית מסבירה שקיומו של מאגר פנים בית-ספרי של פרטי הוראה יוצר שיתוף פעולה פורה. היא מציינת, למשל, שקודם לעריכת חיפושים עבור חומרי למידה ברשת האינטרנט, המורים מעיינים במאגר הידע של בית הספר. היא כותבת:
במקרה הזה התעניינתי לדעת קצת על התהליך של הכנת ההערכות. אני יכול לתאר לעצמי שהכנה משותפת של הערכה יוצרת תמונה שלמה יותר אודות התלמיד, אבל מצד שני קיים חשש של תופעת העדר – מורים שלהם אולי דעה שונה מאשר הרוב אודות ילד מסויים אולי יושפעו מהתמונה הכללית שמצטיירת על גבי אותו קובץ משותף. התעניינתי לדעת אם מצב כזה מתרחש בהכנת ההערכות, או האם באמצעות המסמך המשותף המורים מצליחים לקבל (וליצור) תמונה מהימנה על התלמיד. רונית השיבה שתהליך הכנת ההערכות עוד בתחילת הדרך ...
בעצם כעת יש גם למורה מקצועי ובעיקר למחנך הכיתה תמונת מצב עדכנית על התלמיד בכל תחומי הדעת. התמונה כמובן מהימנה יותר.
רונית אמנם השיבה לשאלות שלי בבלוג שלה. לאור זה, אולי לא היתה סיבה להביא את דבריה כאן, אלא פשוט לקשר אל דבריה. אבל בנוסף לתשובות המעודדות שקיבלתי לשאלות שלי, מתרחש כאן דבר נוסף שחשוב מאד, לדעתי, להדגיש. העקרונות של ניהול ידע משתקפים לא רק בעבודה של רונית כמדריכה בבתי הספר אלא גם בשקיפות במאמרונים שהיא כותבת. היא פותחת עבורנו צוהר שדרכו כולנו יכולים ללמוד מהנסיון של אחרים. כן ירבו.
|
קישור יציב |
תוויות: משחקים
השבוע, בבלוג של שחר עוז, קראתי על משחק מחשב לימודי מבית היוצר של MIT. עוז מסביר שהמשחק הזה - Revolution שמו - מבוסס:
אין לי תלונה כלפי עוז, ואפילו עלי להודות לו – הרי דרך הדברים שהוא כתב למדתי על משחק שלא ידעתי עליו. אבל לא התעודדתי בהרבה. הרי ממה שהצלחתי לברר, הפרסום הראשון על המשחק הזה הוא משנת 2005, אבל עד לפני מספר חודשיים, באתר של המשחק עדיין מבקשים לדעת היכן אפשר להוריד את המשחק כדי להתחיל לשחק אותו. נדמה לי שיש כאן דוגמה טובה של מה שמכונה Vaporware – יישום שפשוט איננו מצליח לצאת לאור. אינני יודע כמה השקיעו ב-MIT על המשחק הזה, אבל סביר להניח שהיה רצון אמיתי להפיק אותו, ובכל זאת, הוא עדיין בושש לבוא.
זאת ועוד. במשחק שמבוסס על הדמויות של שייקספיר נמצא במצב דומה. לפני שנתיים קסטרונובה קיבל רבע מיליון דולר מקרן מקארתור לפתח את המשחק, והיו ציפיות גדולות. אבל הדברים הסתבכו. במאמר קצר בירחון Wired מאפריל השנה, אנחנו יכולים לקרוא את דעתו של קסטרונובה עצמו על המשחק:
|
קישור יציב |
תוויות: ויקי, חוכמת ההמון
|
קישור יציב |
עד לפני כמה שבועות, במערכת הבלוגים שוורליק בנה ומתחזק, Class Blogmeister, היה רק עורך טקסטואלי פשוט שלא אישפר עיצוב של מסמכים מבחינת גודל וצבע הגופן, ועוד. השבוע וורליק מדווח שהוא הוסיף מרכיב WYSIWYG לתוך העורך הזה, כך שעכשיו התלמידים שמשתמשים במערכת הזאת יכולים לעצב את המאמרונים שלהם בצורה מאד דומה לעיצוב שהם מכירים בוורד.
וורליק מדווח שעל פי רוב התוספת הזאת זכתה לשבחים מהמורים שמשתמשים ב-Class Blogmeister, אבל הוא מציין שמספר מורים אחרים היו בדעה אחרת:
וורליק מודע לכך שאמצעי העריכה שהוא הוסיף למערכת הבלוגים שלו יכילים להסיט תלמידים מהמילים שהם עדיין העיקר של הכתיבה. (דווקא סביר להניח שכל תלמיד שמשתמש בוורד מכיר אמצעי עיצוב רבים, ושואל את עצמו למה אלה אינם במערכת הבלוגים שבשימוש הכיתה שלו.) הוא מציע דרך די פשוטה (וכלל לא מקורית) לעזור להם לצמצם את הזמן שהם יבזבזו על "עריכות" מיותרות: לתת להם לבדוק את האפשרויות החדשות. הוא כותב:
|
קישור יציב |
תוויות: הרהורים
הפעם אריאלה מדווחת על סרט וידיאו שהיא מצאה, וידיאו שממחיש שיטה לרכישת הקריאה – "הפרופסור המטורף". השיטה מורכבת ממספר שלבים, כולל קריאה מוגזמת (או מוקצנת) וגם קריאה בעזרת תנועות ידיים שאמורות להמחיש את תוכן הכתוב. אריאלה מציינת שמצפייה בסרט מתקבל הרושם שהתלמידים באמת מתלהבים מהקריאה, אבל היא גם מבחינה בתזמור רב למדי של המורה ששולט בכל שלבי הלימוד. כל דבר מתוכנן מראש, אולי אפילו ההתלהבות.
מול הדוגמה העכשווית הזאת אריאלה מביאה סרטון נוסף, מלפני כ-60 שנה, שעוסק במשמעת בכיתה. הסרטון מציג שתי גישות למשמעת, כאשר המסר המרכזי הוא שכאשר המורה מסביר את החומר הנלמד בצורה מעניינת, התלמידים מתעניינים, ובעיות המשמעת מתמעטות. הסרטון מביא שתי דוגמאות לניהול כיתה, ומדגיש שבעזרת קצת הומור, במקום הפחדה ואיומים, אפשר ליצור אווירה של למידה בכיתה. הסרטון כמובן מבויים לגמרי, אבל סביר להניח שכך גם הסרט על שיטת "הפרופסור המטורף" שרוצה ליצור רושם של ספונטאניות, אך לטעמי אינו מצליח.
הדקה הראשונה של הסרטון על שיטת "הפרופסור המטורף" מזכיר את סרטיו של מיכאל ווש, אבל הפעם, במקום שסטודנטים מציגים פלקטים שעליהם רשומים עובדות על הלמידה שלהם, התלמידים מדקלמים עובדות (עגומות) על אחוזי האוריינות בארה"ב. אין ספק שהמצב עגום, וכל שיטה שיכולה לשפר את המצב הזה מבורכת. אבל אישית, השיטה הזאת איננה משכנעת אותי. יש משהו מתוזמר למדי במה שאנחנו רואים בסרט. כדאי לזכור שבגישת ה-Reading First שזכתה להיות השיטה המלווה את No Child Left Behind, לא היה מרחב פעולה למורים. במקום זה, הם הונחו בדיוק כיצד לנהוג בכל שלב ושלב, כולל אפילו אילו משפטים להגיד לתלמידיהם. לאחרונה, השיטה הזאת, שלכאורה התבססה על מחקר מדעי, נחשפה כלא יעילה, והבסיס המחקרי שעליו היא מבוססת התגלה כמפוקפק למדי. (לפני חודש גרי סטייגר כתב דברים מעניינים, ומשכנעים, מאד על השיטה הזאת.)
אינני טוען ששיטת "הפרופסור המטורף" הוא כמו Reading First. למען האמת, אני מוצא הבדלים רבים, ואינני יודע מספיק כדי לקבוע. אבל אני מתרשם שמתחת לפעלתנות המרשימה, אין בהכרח למידה של ממש. התלמידים מזיזים את ידיהם בלהט, אבל לא ברור שתנועות הידיים שלהם מעידות שהם באמת מבינים את הכתוב. עם זאת, בהחלט מורגש שיש אווירה חיובית בכיתה. אבל למידה איננה נובעת רק מפעלתנות ורעש. אפשר למצוא אווירה של למידה גם במסגרות שנראות נוקשות. על הסרטון השני, למשל, אריאלה כותבת:
גם בסביבה המתוקשבת אפשר לפקח על כל צעד של כל תלמיד. אבל נדמה לי שמי שצולל לתוך הסביבה הזאת מבין שכדי להפיק ממנה את המרב, המורה צריך לשחרר את הרסן, צריך לוותר על האפשרות לנצח על תזמורת הכיתה, ולתת לתלמידים לעבוד לפי המוסיקה שהם שומעים בראשים שלהם, במקום לפי הפרטיטורה שנקבעה על ידי המורה מראש.
|
קישור יציב |
במאמרון הזה ריצ'רדסון מספר על Ustream.tv, כלי המאפשר העלאה לרשת של "תוכניות" טלוויזיה בזמן אמת. ריצ'רדסון מתאר את ההצלחה המטאורית של הכלי הזה – 10 מיליון מבקרים ייחודיים בחודש הקודם. אבל הוא מוסיף:
אני מודה שעל פי רוב אינני חסיד של המיידיות בחינוך. אין זה אומר שאני מתנגד לספונטאניות, אבל אינני בטוח שאותה ספונטאניות צריכה להיות מונצחת ברשת. יתרה מזאת, בחברה המערבית של היום, חברה שמעודדת את הספונטאניות, נדמה לי שתפקידה של המערכת החינוכית היא לחנך יותר לשיקול הדעת, לעריכה לפני הפרסום, לדייקנות. כלים כמו Ustream שמאפשרים את המיידיות אולי תואמים את הגישה הכלל תרבותית הרווחת, אבל הם אינם עונים על צורך חינוכי. (אגב, נדמה לי שבחברה המדכאת את הספונטאניות, הייתי רואה חיוב במערכת חינוכית שמעודדת אותה ועוזרת לתלמידים לפתח אותה.)
לפני שבוע ציטטתי את קליי בורל שהזכיר לנו שבסרט טוב שעה של צילומים מצטמצמת לדקה אחת של חומר משודר. לא קל לערוך סרט, ולא קל לוותר על חומרים שאנחנו מצלמים כדי להפיק סרט איכותי. ריצ'רדסון צודק שכלים כמו Ustream עושים את מלאכת ההפקה של סרט לקלה מדי. כמובן שכלי Web 2.0 רבים קלים מאד לשימוש, ובמידה מסויימת גם בהם יש סכנה של קלות הפרסום. אבל כלים כמו בלוגים עדיין דורשים התמודדות רצינית בשאלה של מה לפרסם ומה להשמיט, ותפקידם של המורים הוא לעזור לתלמידים להבין שאנחנו מעריכים כתיבה טובה לא רק לפי מה שמתפרסם, אלא גם לפי מה שלא מופיע בתוצר הסופי.
|
קישור יציב |
תוויות: העתקה-הדבקה
אולי התכונה האופיינית ביותר של הנאומים האלה היא הבנאליות שלהם. אמנם סביר להניח שאין גבול למילים השונות שבהן אפשר להשתמש כדי לבטא רעיון בנאלי, אבל אם אין מנוס מהבנאליות, אפשר להבין את הרצון להעתיק נאום ולגמור עניין. למה לבזבז אנגריה על נאום מקורי שממילא יישמע כמועתק?
אם יש משהו מקורי בנושא הזה, אולי הוא ההסברים שבעזרתם מנסים לתרץ את ההעתקה. לפני שנה המקפחת שהעתיקה הסבירה שבאתר שממנו היא לקחה את הנאום שלה, לא היה כתוב שאסור לעשות זאת. לעומת זאת, המנהל של השנה הסביר שכאשר הוא החליט להשתמש בנאום של אותה מורה/תלמידה, היה כבר מאוחר מדי בלילה לפנות אליה ולבקש את אישורה. כמובן ששום דבר לא מנע ממנו, בשעת הנאום, להגיד שהוא מצטט מישהו, אבל משום מה, הוא לא חשב על רעיון פשוט כזה. אינני יודע אם המפקחת מהשנה הקודמת שמרה על המשרה שלה, אבל המנהל של השנה כבר פוטר. אי אפשר לבטל את המעמד של התלמיד שהעתיק – הוא הרי זכה למעמד הזה בזכות הציונים שלו, אבל הוא בוודאי יינזף.
אני דווקא מוצא עניין מיוחד בנאום של אותו תלמיד. מתברר שהוא העתיק חלקים נרחבים מנאום שמופיע באתר ההיתולי The Onion. אותו נאום התפרסם באתר לפני שנה. הוא מופיע כנאום של בוגרי 2007, ומיד אחריו, באותו דף, מופיעה "תגובה" של אחד מבוגרי 2004 בו הוא טוען שלשנתון שלו יש זכויות על אותן אמירות סתמיות שמופיעות בנאום ה-"חדש":
|
קישור יציב |
יתכן שבמידה מסויימת הבלוגים פתרו את הבעיה הזאת. ביסוד של קבוצת הדיון נמצאת ההנחה שקבוצת אנשים, מוגדרת או אקראית, מנהלת רב שיח. קבוצת דיון של אדם אחד היא אוקסימורון. לעומת זאת, למרות שתגובות לבלוגים יכולות להוות בסיס להתפתחות של דיון, ביסוד של הבלוג נמצא דיון שבעל הבלוג מנהל עם עצמו. (וזה נכון גם אם בעל הבלוג מזמין תגובות ואפילו מייחל לדיון שיתפתח סביב מה שהוא כותב.) ספק אם מי שמתמיד בכתיבת בלוג עושה זאת מפני שהוא מצפה לתגובות. הוא כותב מפני שהוא חש צורך לעשות זאת.
אבל אין זה אומר ששאלת האורבים, אלה שאולי נוכחים בדיון, אך אינם משמיעים קול, כבר לא מטרידה אותנו. במאמרון חדש לבלוג שלה, קתי דייווידסון מתייחסת לנושא הזה. היא שואלת:
|
קישור יציב |
בבלוג של Smart Mobs, נתקלתי במאמרון קצר בשם Twitter helps TV viewing become social. הבלוג Smart Mobs הוא בלוג קבוצתי שדן בעיקר בדרכים המעניינות שבהן אמצעי תקשורת ניידים משפיעים על התנהגויות חברתיות. בדרך כלל אני מוצא בו רעיונות מאד מעניינים. אבל הפעם הכותרת נראתה לי יומרני למדי. כידוע, אינני בין המתלהבים מ-Twitter, אבל מפני שלא מעט אנשים שאני מאד מעריך מוצאים בו טעם, אינני פוסל אותו, אלא ממשיך להתעניין בו. לכן, למרות הכותרת היומרנית, הסתקרנתי. היה זה מאמרון קצר מאד. בעצם, מדובר בציטוט קצר מתוך הבלוג על טכנולוגיות חדשות של ה-BBC שאחד מהכותבים לבלוג הביא לפרסום. שם קראתי:
Twitter was being used to extend the experience of watching the event together, but also for people to share links to sites with backstory, or explainers etc.
Twitter plus TV = informed viewing.
לא רק אני התרשמתי כך. באחת התגובות המעטות למאמרון הזה מישהו כתב שלפני ארבע שנים הוא עשה את אותו הדבר באמצעות המסגנ'ר. לכן, הוא פסק, לא מדובר בחידוש. לטענה הזאת כותב המאמרון המקורי השיב באמצעות קטע ווידיאו בן דקה בו הוא משבח את המגיב על הגישה החדשנית שלו לטכנולוגיה, אבל חוזר ומדגיש שבעיניו השימוש ב-Twitter במקרה הזה הוא כן סוג של חידוש. אני מודה, לא חשתי שהיה כאן תשובה, אלא פשוט חזרה על הטענה המקורית.
אכן, נדמה לי שנכון לציין, כפי שנטען באותה תגובה, שמבחינת הטכנולוגיה אם מדובר בחידוש, הרי זה חידוש די מזערי. בעצם, את אותה הטענה אפשר למצוא במאמר המקורי באתר ה-BBC שמצוטט בבלוג ה-Smart Mobs. שם כותב המאמר מציין:
ומה שנכון לגבי הבידור נכון גם לגבי החינוך. לא כל שימוש בטכנולוגיה חדישה באמת מהווה חידוש. לא פעם אנחנו נותנים לטכנולוגיות החדישות שבידינו להתל בנו, ולגרום לנו לחשוב שאנחנו ממציאים דרכי למידה חדשות, כאשר בעצם אנחנו רק מלבישים תהליכי למידה מוכרים בלבוש חדשני. וכדאי שמידי פעם אנחנו נכיר בכך, כדי שלא ניקח את עצמנו יותר מדי ברצינות.
|
קישור יציב |
גם בדלישס אני יענקל